סיפורי הלידה של נעמה אמא

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[נעמה_אמא*]

רומי 2005
שבוע 36 + 6 השעה 01:20, אני ישנה ופתאום גל מים ענקי שוטף אותי. אני מרגישה כאילו מישהו מילא דלי במים ושפך עליי. אני מזנקת מהמיטה, מעירה את הבעל ואומרת לו שחייבים לצאת לביה"ח.
נכנסת לשירותים, מחליפה בגדים ובעודי נועלת את הנעליים מגיע עוד גל ומרטיב הכל, כמה מים זה לא יאמן, אני קצת בלחץ – בקורס הכנה ללידה אמרו שבירידת מים חייבים להגיע מיד לביה"ח מחשש לצניחת חבל הטבור. מגיעים לקבלת יולדות בהדסה עין כרם, האחות מבקשת לראות את הפד כדי לוודא שאכן מדובר בירידת מים, זה די מצחיק אותי. מוניטור קצר מראה צירים ואנחנו נשלחים אחר כבוד לקפץ על הכדור במקלחת. איזה כיף זה לקפץ על הכדור במקלחת. אחרי שהציר נעלם שוטפת את הגוף תחושה נעימה של הרפייה עד הציר הבא. אחרי שעתיים במקלחת הבדיקה מראה פתיחה של 4. האחות שואלת אם אני ארצה אפידורל ואני אומרת שכן ולכן מתחברת לאינפוזיה כהכנה. אחרי חצי שעה עוברים לחדר לידה, הצירים פתאום מתחזקים מאוד, אני אומרת לבעל שידאג שהמרדים יגיע עכשיו כי עוד אני לא יכולה לסבול עוד ציר כזה. בודקים פתיחה, שואלים אותי שאלות, מחתימים אותי על טפסים והמיילדת אומרת לי להישען עליה בזמן הכנסת האפידורל (את הבעל היא העיפה הצידה) תוך אזהרות לא לזוז. יש לי גב רגיש וכשהמרדים נוגע לי בגב אני זזה מעט ומייד ממלמלת סליחה, "סליחה תגידי לעצמך אחרי שיקרה לך משהו, לא לזוז!" נובחת עליי המיילדת ואני נכנסת לשוק ממנה (למזלי אח"כ היא התחלפה). סוף סוף האפידורל עובד, אני שוכבת לי בשקט במיטה, ומסתכלת על המוניטור, האורות כבויים, הבעל ואני מתנמנמים לנו. המיילדת החמודה מגיעה מדי פעם לראות שהכל בסדר, בודקת אותי ואומרת שאין כ"כ התקדמות ויתכן ששלפוחית השתן המלאה מפריעה למעבר התינוקת, היא מבטיחה לחזור לנקז אותי עוד כמה דקות..פתאום נפתחת הדלת, נדלקים האורות ונכנסת קבוצה של אנשים "שלום!" רועם אחד מהם בקול "אני דר' ..., ואלו דר'... דר'... ודר'... "(אם אני זוכרת נכון היו שתי רופאות ושני רופאים) אחד הרופאים בודק אותי וקובע שיש לנקז את השלפוחית, שתי הרופאות פוצחות במלאכה ואני אומרת להם שעם כל ההמולה והתאורה אני מרגישה שאני משתינה באמצע המוזיאון. אף אחד לא מסתכל עליי מעל לקו המותניים. "לא אכפת לך שגם אני אבדוק אותך, נכון? במילא לא תרגישי כלום" אומר אחד מהם (מתמחה כנראה) ומזדרז לדחוף ידיים. אני מתבשרת שהשלב השני שלי מתעכב ולכן נרשם לי זירוז, יש לך בדיוק שעה ללדת אומרת לי אחת הרופאות. ומה אם לא? אני שואלת, עזבי לא כדאי לדבר על זה עכשיו (מאוד מרגיע). בתחושה שלי כל ביקור הרופאים ארך בערך חמש דקות, הם פרצו לחדר כמו רוח סערה והותירו אותנו המומים. קצת אחרי זה המיילדת חוזרת, מגלה שדחפו לי זירוז ומצטערת בשבילי שלא נתנו הזדמנות לראות קצת איך הלידה מתקדמת אחרי ניקוז השלפוחית. עכשיו זה כבר השלב האחרון של הלידה, המכשיר של האפידורל מפסיק לעבוד ואני מרגישה את הצירים מספיק כדי ללחוץ כמו שצריך אבל בכ"ז הם לא מאוד כואבים. המיילדת אוחזת לי ברגל אחת, בעלי ברגל השנייה, אני לוחצת, אחרי כרבע שעה של לחיצות רומי יוצאת. אני מסתכלת בשעון על הקיר ממול, השעה 10:35, שעה בדיוק אחרי האיום של הרופאה.

אביתר 2007
שבוע 41 + 1 05:40 אני ישנה ופתאום המים פוקעים, זה לא גל ענק כמו אצל רומי אבל ברור שזו ירידת מים. מעירה את הבעל, מתקשרת לאמא שתבוא לשמור על רומי. מכיוון שכבר די בוקר אנחנו מחליטים שעדיף שהוא יביא את רומי למטפלת ואז יגיע לבית החולים. אני לוקחת את התיק ויוצאת לחכות לאמא בחוץ. די מהר מתחילים לי צירים סדירים, אני מתפללת שהיא תגיע כבר. אחרי כמה דקות מגיעים ההורים שלי, אבא שלי עם עניבה, אני מאוד גאה בו שהצליח להתארגן כ"כ מהר. 06:20 נכנסים לקבלה בהדסה, המקום שומם פרט לאחות אחת, אני מבסוטה מזה שאקבל טיפול אישי, אח"כ התברר לי שאין אף יולדת בקבלה כי כל חדרי הלידה מלאים, איזה טיפול אישי ואיזה נעליים. אנחנו אומרות לאבא שלי שזה בטח יקח עוד זמן ושולחות אותו לאכול ארוחת בוקר. בהזדמנות הראשונה שיש לי אני מכריזה שארצה אפידורל ושכדאי שכבר תחבר אותי לאינפוזיה כי הצירים מתקצרים. כמובן שהיא לא מקשיבה לי, מה אני יודעת, זאת היא שצריכה לקבוע אם אני בלידה. היא מחברת אותי למוניטור, בודקת אותי ולא מאמינה לי שהייתה לי ירידת מים (מה יש להם לעזאזל, עם חוסר האמון הזה?). מתברר שאני אכן בלידה אבל אין חדר לידה פנוי. האחות הולכת להתייעץ בטלפון ("אין לי חדר לשים אותה והיא מתעקשת על אפידורל, מה זאת אומרת שתחכה, אבל היא כבר בלידה, מה אני אעשה...") אחרי עשר דקות אני מבקשת ממנה לנתק אותי מהמוניטור, הצירים מתחזקים ואני כבר לא מסוגלת לשכב. היא מנתקת אותי ומביאה לי כותונת. אני נכנסת לשירותים להתלבש, גל של כאב בטן והתרוקנות ואני יוצאת משם חיוורת (העיקר שטרחתי ללבוש את התחתונים בחזרה). מאוד כואב לי, אני רוצה אפידורל עכשיו. היא מחברת אותי לאינפוזיה ואומרת שמכיוון שאין חדר לידה פנוי יכניסו אותי בינתיים לחדר מנוחה. אני שוב מבקשת אפידורל והיא אומרת שברגע שהעירוי יגמר יקראו למרדים. אנחנו מתחילות ללכת במסדרון, אני מבקשת ממנה שלפחות יתחילו עם הטפסים עכשיו כדי לחסוך זמן, היא חושבת שאני צוחקת. הולכים כמה מטרים מגיעים לחדר שם שוכבת בחורה במעקב, היא בשמירת היריון. הצירים מאוד תכופים עכשיו ומאוד כואבים. מגיעה מיילדת לחדר ואני רואה שזו המיילדת המגעילה מהלידה הקודמת אבל כרגע זה לא מעניין אותי בכלל. אני נשענת על הכיור ופתאום מתחילה לצרוח, הצרחות יוצאות לי ללא שליטה, אני בכלל לא חושבת עליהן הן פשוט יוצאות מעצמן. הבחורה בשמירת הריון נכנסת לפאניקה קלה בגלל הצרחות שלי. מנסים לעלות אותי למיטה ואני צורחת שאני לא יכולה. איכשהו הצלחתי לעלות והתמקמתי בתנוחת שש, נשענת על ראש המיטה וצורחת על איזה בחור מסכן שירים עוד את הראש אבל הוא לא מצליח. אין לי מושג מה קורה מאחוריי, הכאב כ"כ חזק ועמוק ואני ממש מפחדת. אני קצת נרגעת כשהמיילדת שמה את היד שלה על הגב שלי, וכל פעם שהיא עוזבת הפחד חוזר אני צורחת לה שלא תעזוב אותי ושלא תלך. היא אומרת לי לנסות למקד את האנרגיה בלחיצות במקום בצרחות. באמת הצלחתי קצת להתמקד, כמה לחיצות ספורות ואביתר יצא. השעה 7:10, בעלי עוד לא הגיע, השקית של העירוי עדיין מטפטפת. אני אומרת לאמא שלי שאני לא רוצה ללדת יותר לעולם.

[נעמה_אמא*]

בשתי הלידות לקחו לי את התינוקות זמן קצר אחרי הלידה. רומי נולדה מוקדם מדי לטעמם ואביתר נולד גדול מדי.
לשניהם היו בעיות עם הסוכר ושניהם קיבלו בסופו של דבר מטרנה בביה"ח. עם אביתר כבר הייתי נחושה יותר ובעלי לא עזב אותו לרגע.
וברגע הראשון שאפשר היה לקחנו אותו מהתינוקייה.
ביקשנו במפורש שלא קיבל מטרנה אבל בגלל הסוכר, שלחו רופאה לאיים עליי שאני מסכנת את הילד בנזק מוחי בלתי הפיך ונשברתי.
סבלתי מהשהות במחלקה וחזרתי מותשת הביתה, חשבתי שבלידה השנייה אהיה במלונית אבל זה לא התאפשר (הם עוד לא היו ערוכים לקבלת יולדות טרם השיחרור מביה"ח).
אני לא מבינה למה לא הלכתי הביתה, למה לא היה לי אומץ.
למרות מה שעולה מסיפורי הלידה, הלידות שלי היו מדהימות.
הלידה של אביתר הייתה לי קשה יותר כי לא הייתי בכלל ערוכה לאפשרות של הכאב האינסופי הזה ששאב אותי אליו זו חוויה מאוד מפחידה.
ולמרות מה שאמרתי לאמא שלי בסוף הלידה, הכאב הזה נשכח בסופו של דבר ומה שנשאר הוא ההרגשה שיש לי את היכולת ללדת בעצמי גם בלי אפידורל.
היום אני מאמינה שהלידה הבאה, אם תהיה, תהיה לידה ללא אפידורל (מתאוששים הרבה יותר מהר) ואני צריכה להקשיב יותר לעצמי.
אם התינוק בסדר, אין לי מה להישאר שם, עדיף ללכת הביתה. מי יודע אולי אני אפילו אאזור אומץ ללידת בית.

[נעמה_אמא*]

וזה כמובן דף סיפור לידה

[חגית_ל*]

שתהיו בריאים @} לטעמי אלו חוויות קשות ומאחלת לך שהלידה הבאה תהיה כמו שאת רוצה.

[קט_קטית*]

היא אומרת לי לנסות למקד את האנרגיה בלחיצות במקום בצרחות.
לטעמי זה רגע שיא בלידה
המשפט שאני הכי אוהבת לשמוע:
"איזה אפידורל, גיברת? תלחצי!"



הכאב הזה נשכח בסופו של דבר ומה שנשאר הוא ההרגשה שיש לי את היכולת ללדת בעצמי גם בלי אפידורל
|Y|
ממש ככה.
זה מה שעושה את כל ההבדל.
ברגע שאת יודעת שיש לך את הכוח, את לא צריכה את ההוראות שלהם ואת הסמים שלהם
תבוכרי, את יולדת מדהימה
המון נחת!