סיפור לידה של מאי ופצפונת

[מאי*]

את הבכור שלי ילדתי בשבוע 41+0, עם זירוז שבאופן מפתיע לא הגיע, כפי שחששתי, בגלל הערכת המשקל שהתקרבה ל-4.5 קילו (הרופאים במעייני הישועה, לשמחתי, הסתכלו גם עלי ולא רק על הערכת המשקל ונטו להביע אמונה שלא צריכה להיות לי בעיה ללדת משקל כזה, בהיותי גבוהה ובעלת אגן רחב) אלא בגלל ירידות דופק. הדברים הטובים היחידים שיכולתי לומר על אותה לידה הם ששנינו יצאנו ממנה בשלום, ושהיא היתה מהירה יחסית. שתים בלילה כניסה לחדר לידה, חמש וחצי התינוק בחוץ. אבל לפני כן התעניתי בצירים לא אפקטיביים בחסות הפרוסטגלנדינים. (כאבי תופת, והפתיחה בעינה עומדת – 2.5) המיילדת הייתה וותיקה, מיומנת, ונחשבת מומחית גדולה – היא אכן הצליחה לקדם את הלידה מאד באמצעים שונים – אבל היא גם נבחה עלי פקודות, נזפה בי על כוח הסבל שאין לי, ואמרה שאיזו מין אימא אני שחושבת על עצמי ולא על התינוק. שהיא עשתה לי חתך אפיזיוטומי בלי לטרוח לעדכן כבר אמרתי?

מה שרציתי הפעם, בהריון של פצפונת, היה מינימום התערבויות. למזלי, הערכות המשקל של טכנאיות שונות ורופאים שונים נעו בין 3.5 ל-3.7 (כולל הערכת משקל ידנית). כך לא הציקו לי מידי על כך שלא עשיתי העמסת סוכר (ביצעתי מעקב בגלוקומטר, במקום) ולא דרשו ממני להתחיל מעקב צפוף בבית חולים כבר משבוע 38, כמו בהריון הקודם.

לפצפונת היה את כל הזמן שבעולם. שבוע 40 עבר, וכך גם שבוע 41, וכך גם שבוע 42...ב-42+0, הבהיר לי הרופא שביצע את מעקב ההיריון העודף, את צריכה לבוא לזירוז. לקחתי את הזמן שלי, ישבתי לקרוא על הנושא, והגעתי למסקנה שעם כל הצער שבדבר, ועם כל הטראומה מהזירוז בפעם הקודמת, אין מנוס מלהתייצב לזירוז. קראתי כל מחקר עדכני שהצלחתי למצוא ולא יכולתי שלא להסיק שעל אף שמדובר בסיכון זעיר – המתנה היא סיכון שאיני מוכנה לקחת. הוסיפו לכך את העובדה שידעתי בדיוק מתי נכנסתי להריון – וידעתי שלמעשה אני בהריון אפילו זמן ארוך יותר ממה שיודעים הרופאים...

אחרי שכל ניסיונות הזירוז הטבעיים נכשלו, המליצה לי גיסתי על רפלקסולוגית שיש לה רקורד נאה בקידום לידות. הגעתי אליה במוצאי שבת: אישה חמה ומקסימה עם ידיים נהדרות שאמרה לי מיד שהיא יכולה להתחייב לתוצאות רק אם יש כבר צירים סדירים פחות או יותר. היא בדקה את הרגליים שלי והעריכה שעוד יש לי יום-יומיים עד הלידה, וצדקה.

הטיפול היה מרגיע מאד ונעים מאד, ואני ממליצה לכל אישה בהריון עודף, על אף שאינני בטוחה עד כמה זורזה הלידה בעקבותיו. בכל מקרה זו היתה חוויה מומלצת. והרפלקסולוגית, שגם אבחנה אותי בדייקנות מדהימה בעודה מתבוננת בכפות רגלי, הצהירה באוזני: "את יודעת שיש לך כוח תפילה מדהים? את אחת כזאת שכל מה שתתפללי עליו מעומק הלב – תשיגי. את לא צריכה ניסיונות זירוז נוספים, פשוט תתפללי." ואז היא אמרה לי משפט נוסף, נכון מאד: "אבל את טיפוס של אישה חזקה, שלוקח לך הרבה זמן עד שאת פשוט נכנעת לעובדה שאת יכולה רק להתפלל, ומתפללת מכל הלב."

ביום שני היה לי בוקר פנוי (יום הפסקה בין הביקורת אתמול לדדליין מחר) והחלטתי להקשיב לרפלקסולוגית. ישבתי והתפללתי ארוכות על לידה טבעית, בלי פיטוצין, בלי תרופות זירוז מכאיבות, לידה מהירה שאתאושש ממנה בקלות ושהתינוק ייוולד בקלות: בלי שעות ארוכות של כאבים ובלי טראומות עבורי.

ביום שלישי בצהרים התייצבתי בבית החולים עם בעלי ועם תיק ארוז. כל המדדים היו תקינים אבל הרופאה התורנית הסבירה שאין מנוס מזירוז, בגלל התאריך. ואז, לראשונה בהריון הזה (לא שלא הציעו קודם, אבל סירבתי) היא בדקה אותי בדיקה פנימי. "אין לך צירים? אבל את כבר בפתיחה של 4-5." היא הורתה לשלוח אותי ישירות לחדר לידה ולפקוע לי מים.

למילדות במשמרת היתה יותר סבלנות. בדקו אותי, החליטו שאני למעשה בפתיחה של 3.5-4 בלבד, והסכימו לחכות עם פקיעת המים אחרי שאמרתי שהרופאה הפטירה כלאחר יד שהיא 'עשתה לי קצת סטריפינג'. אימא שלי קיבלה הודעה שאני בחדר לידה והגיעה גם היא.

משמרת ערב הגיעה שעה אחרי שנכנסתי לחדר לידה, וכך פגשתי את המיילדת שלי, שיש לי לגביה רגשות מעורבים. מצד אחד, היא הייתה סבלנית וזרמה איתי ועם הרצונות שלי להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו. מצד שני, חשתי שהיא שיפוטית מאד. כל עוד רציתי לעשות מה שהיא רצתה שאעשה – מקלחת, להסתובב בחוץ – היא הייתה תומכת מאד. ברגע שרציתי משהו שהיא לא רצתה – אפידורל, סירוב לבדיקה פנימית כשהשתוללתי כולי מכאבי הצירים בסוף – היה אפשר לראות שהיא לוקחת אישית את מה שאני עושה ונעלבת באופן ילדותי כמעט. אין איזה שיעור בקורס מילדות שאומר שאף פעם, אף פעם, לא לוקחים כעלבון אישי בחירות של היולדת?

התקלחתי ארוכות , והיה לי אפילו כוח לרקוד תוך כדי מקלחת. יצאתי לאכול בקפיטריה – מרק בטטה חלבי וטעים מאז. יצאתי עם אימי ובעלי לבקר קרובת משפחה הומאופטית במקצועה שהציעה לתת לי תרופה הומאופטית לזירוז הלידה.

חזרנו בשש בערב. עדיין פתיחה ארבע, אבל 'צוואר רך הרבה יותר'. דיווחה המיילדת, ושלחה אותי שוב להתקלח 'לשעה לפחות'. נכנסתי למקלחת, ושחררתי את בעלי להתפלל ערבית ולנוח מעט. כשיצאתי, הרגשתי צירים סדירים וצפופים יותר, אבל עדיין נסבלים. התיישבתי על כיסא מסתובב וביליתי את השעה הבאה בשיחה נינוחה עם אימא שלי.

מידי פעם, יש לציין, נכנסה רופאה לחדר והציעה לי קצת פיטוצין פלוס פקיעת מים (מבצע: שניים במחיר אחד!) אני תמיד חייכתי ואמרתי: 'בואי נחכה עוד קצת', והרופאה הסכימה לחכות. בשלב כלשהו גם המיילדת הציעה לי אותו דיל קוסם, אבל נרתעה כשאמרתי לה שאני לא מוכנה לקבל פיטוצין – או שיעשו לי פקיעת מים – בלי שיתנו אפידורל קודם. היא חששה שאפידורל יאט את הלידה.

קצת אחרי תשע התחילו הצירים הרציניים יותר. בשלב זה המיילדת החליטה לעשות מוניטור. שכבתי על המיטה, אבל טלטלתי את עצמי בלי הרף בגלל הכאבים. הפתיחה כבר עמדה על שש. המיילדת הציעה לתת לי זריקה של חומר שיתרום לריכוך צוואר הרחם – הסכמתי, בדיעבד באופן מיותר, מן הסתם. עוד בטרם היא הזריקה לי הופיעו הצירים האיומים, הבלתי נסבלים שזכרתי מהלידה הקודמת. זהו זה, ידעתי, עכשיו אני באמת בלידה. דידיתי למקלחת תוך שאני מבקשת מבעלי (שחזר בינתיים) שילך לצוד את המרדים. המיילדת לא אהבה את זה ואמרה שרק היא תחליט מתי לקרוא למרדים. לא משנה, אחרי כמה צעקות משכנעות שלי מכיוון המקלחת, היא כבר רצה בעצמה לקרוא למרדים...

יצאתי מהמקלחת אחרי כמה דקות, כולי פקעת של כאב מטורף. מים כבר לא עזרו, נשימות עמוקות רק החמירו את הכאב משום מה, תנועה כבר לא עזרה. הרגשתי שאני לא מסוגלת לסבול את עצמי. בקושי נמנעתי מלזוז בעודי מקבלת את הזריקה בגב לאפידורל – ואז הוזעק המרדים למקרה חירום בחדר אחר, לפני שהספיק לתת לי חומר...חשבתי שאני יוצאת מדעתי. מהדקות הבאות אני זוכרת רק צעקות ויבבות, עד שהמרדים נכנס שוב והזריק לי את החומר. השעה הייתה עשרה לעשר. בגלל הכאבים העזים שלי, המיילדת הייתה כבר משוכנעת שאני ממש בלידה – ובדיעבד היא אכן צדקה. אבל אני סירבתי לתת לה לבדוק אותי. אחרי שהאפידורל ישפיע, אמרתי בשיניים חשוקות, לא עכשיו! כאמור, היא נעלבה מאד ונשאה בעיני נאום כלשהו לגבי זה שעלי לכבד אותה כפי שהיא מכבדת אותי. זה היה תמוה בעיני אז, בתוך טירוף הכאבים, ותמוה בעיני כעת, שבוע לאחר מכן. איזה זילזול יש בסירוב להיבדק כשאת מתענה מכאבים?

בעשרה לעשר בערב קיבלתי את האפידורל. הוא אפשר לי כמה דקות של הקלה יחסית מאד בכאבים (אפידורל לא משפיע עלי לגמרי – הרגשתי את הידיים והרגלים שלי נרדמות, למשל, אבל לא היתה לי שום בעיה להניע אותם בחופשיות) אחרי הדקות הספורות האלה, הרגשתי צורך ללחוץ, ודיווחתי עליו בקול. אימא שלי הלכה לקרוא למיילדת, שעדיין הייתה בעלבונה, כנראה, ולכן נכנסה מילדת אחרת, בדקה, דיווחה 'פתיחה של שבע, עוד יש זמן'. והלכה. "לא מעניין אותי מה הם אומרים," אמרתי לאימא שלי אחרי דקה. "אני מרגישה את הראש עומד לצאת, ואני לוחצת, אם ירצו ואם לא." לא זוכרת אם אימא שלי או בעלי רצו להזעיק שוב את המיילדת, שהפעם הגיעה בעצמה. בדקה, ומיהרה לעטות כפפות. השכיבה אותי על צד ימין, קיפלה אלי את הרגלים והודיעה לי שאני יולדת עכשיו. לא זוכרת כמה זמן נמשך שלב הלחיצות, שהיה מזעזע בעוצמת הכאבים וגודל המאמץ שהרגשתי שאני צריכה לבצע רק כדי להמשיך לנשום במהלכו, אבל זה מן הסתם היה די קצר: בעשר ועשרים הילדה היתה בחוץ, בתוך שק מי השפיר שלה, שלא פקע בשום שלב, באופן טבעי או לא טבעי.

"הי, היא שמנמונת," קראה המילדת. ואכן הסתבר שפצפונת – כפי שהתרגלתי לחשוב עליה בהאמיני שהיא קטנה משמעותית מאחיה הגדול – נולדה באותו המשקל כמו בני בכורי: 4.420 קילו. ואיזה מזל שהרופאים לא ידעו זאת קודם...

פיצפונת הייתה עלי עד מהרה, השיליה יצאה אחרי מספר דקות נוספות, ורופא שהגיע לתפור אותי דיווח שיצאתי עם קרע דרגה 2, שבינתיים נראה לי שהחלמתו מתקדמת יפה הרבה יותר מהחלמת החתך בלידה הקודמת.

למרות הכאבים האיומים בסוף, אני מרגישה שקיבלתי את הלידה שרציתי, ושהתפילות של היום הקודם – נענו. כל כך הרבה ניסים קרו לי: מהפתיחה ללא צירים, דרך העובדה שלא קיבלתי שום זירוז כימי, ועד שק מי השפיר שהתעקשתי שלא לפקוע, ואכן הוא לא פקע. שלב הלידה עצמו היה כואב מאד- אבל גם מהיר מאד. פחות משעה וחצי בסך הכל. עד פתיחה שש, הצירים אפילו לא מנעו ממני להמשיך לדבר כרגיל.

דווקא אחרי הלידה, אחרי שבעלי הלך עם התינוקת לתינוקייה ואימי נשארה איתי, חוויתי פתאום התקף חרדה שהציף בזיכרוני את כל הסיפורים שקראתי אי פעם על סיבוכים אחרי לידה. הרגשתי שוקעת, מטושטשת, צוות רפואי עט על מיטתי אבל אחרי בדיקת לחץ דם ודופק, הרגיעו אותי שהכל כשורה. לקח לי בערך שעתיים לחזור למצב נורמלי, ובשלב כלשהו הזעקתי את בעלי מהתינוקייה לחזור להיות לידי – היה צורך במאמצים משותפים של אימי ובעלי כדי למנוע ממני התקפת פניקה מלאה. אבל גם זה עבר, ואני נוטה לחשוב שהיה בעיקר תוצאה של עודפי האדרנלין שנותרו לי בגוף שלא היה מוכן ללידה כל כך קצרה.

יום למחרת ישבתי על מיטתי במחלקת היולדות ואמרתי את תפילת 'נשמת כל חי', תפילת הודיה על הלידה שעברה בשלום, על אימא ותינוק בריאים. בתפילה מכונה הקדוש ברוך הוא, בין השאר: "אלוקי הראשונים והאחרונים, אלוק כל בריות, אדון כל תולדות." תולדות, הרהרתי, מלשון לידה. השגחת השם על ברואיו מתחילה עוד מהרחם. מה נשאר לי לומר חוץ ממילותיה היפהפיות של התפילה?

"ואִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ..."

[גוונים*]

מאי,
איזה סיפור מרגש! שילוב מפעים של גשמי ורוחני
איזה קטע שהערכת המשקל פספסה כל כך! מכירה שמפספסים בהרבה לכיוון השני (מעריכים גדול ויוצא קטן יותר) פחות מכירה שמפספסים לכיוון הזה.

המון המון מזל טוב!
ומקווה שגם ההנקה מתחילה להסתדר.

[תפילה_לאם]

היי מאי,
אני שמחה שמצאת זמן לכתוב את הסיפור בעודו טרי. אכן מרגש מאוד וגם מרתק.
ההתנהגות של המיילדת מצטיירת כלא עניינית. ב"ה ויישר כוח שזה לא השפיע על ההחלטות שלך.
את רוצה לספר איך קראתם לה?
הרבה מזל טוב!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי בעניין.

אישה במסע

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב מאי!!!
(פלונית שעוקבת...)

[טנא_מלא_כוכבים*]

מה נשאר לי לומר חוץ ממילותיה היפהפיות של התפילה?
מקסים.
בשעה טובה וברוכה ובהמון אהבה @}.
מחזיקה אצבעות גם להנקה.
<הצהוב: כל גיל והשמחה שלו>

[מאי*]

תודה רבה לכל המגיבות ריגשתן אותי!

לגבי ההנקה, בינתיים, כל יועצות ההנקה עליהן קיבלתי המלצות לא מגיעות לאזור שלי או לא עונות לטלפון. מה שכן - אני כבר לא בטוחה שאני צריכה יועצת הנקה בשלב הזה. כרגע די ברור לי שפצפונת סובלת משתי בעיות: בעיה אובייקטיבית של הקושי להישאר צמודה לפטמה שלי (אני צריכה כל הזמן לסייע בעיצוב פטמה בולטת מהרקמה השטוחה לגמרי שלי) ובעיה משנית של בילבול פטמות איום ונורא. חשבתי על זה, קראתי על דרכי טיפול והגעתי למסקנה שאני לא מוכנה להילחם איתה ולראות אותה צורחת וסובלת רק כי לי יותר קל להניק. אז אני שואבת לה את כל הארוחות, ואתמול הגעתי למצב שבו לא הייתי צריכה לתת לה אפילו בקבוק פורמולה אחד. (עד אז היו 1-2 בקבוקים כאלה כל יום) ותנובת החלב שלי בינתיים גדלה מיום ליום, ברוך השם. אז כנראה שאצטרף למועדון האקסקלוסיבי שנקרא EPing Mothers, כלומר אימהות שמאכילות בחלב שאוב בלבד. מזל שאני שולטת באנגלית כי את כל החומר המועיל והרלוונטי על הנושא מצאתי בשפה הזו. וכן, זה אתגר, אבל אני מקווה להצליח בו.

תפילה - לקטנה יש שם ייחודי למדי, וביחד עם שמו של הגדול המופיע כאן (או נכון יותר, קיצור החיבה שלו) זה כבר יהיה די אאוטינג נסתפק בזה שהשם שלה מביע שמחה והודיה!

[תפילה_לאם]

וכן, זה אתגר, אבל אני מקווה להצליח בו.
וואו! חתיכת אתגר!
כשהתאומות היום קטנטנות היו כחודשיים, ששאבתי את כל ארוחותיהן לאורך היום ("מדלה" חשמלית דו-צדדית), אך הינקתי בלילות.
כל יועצות ההנקה עליהן קיבלתי המלצות לא מגיעות לאזור שלי או לא עונות לטלפון.
ובכל זאת, הייתי מנסה להשיג מישהי, גם אם את לא חשה דחיפות לכך, כדי שאולי תאיר זוית שלא חשבת עליה.

נסתפק בזה שהשם שלה מביע שמחה והודיה!
טוב, אצטרך להתגבר על סקרנותי.
(וכיוון שגם שמי מביע שמחה והודיה, יש לי לפחות ניחוש אחד...)
שוב מזל טוב!

ורציתי לשאול משהו אחר, אם יש לך זמן לניג'וזים:
יצאתי עם אימי ובעלי לבקר קרובת משפחה
איך זה מתאפשר?
לאחר הלידה האחרונה היה לילה, שבעלי הגיע מאוחר מאוד לבקר אותי, ואני החלטתי לצאת אתו הביתה באותו הלילה, להשאיר לקטן בפגייה מלאי שאוב ולחזור למחרת. ורק התפרצות בכי היסטרית מצדי הצליחה לשכנע את הצוות למצוא רופאה שתשחרר אותי, לאחר שלפני כן איימו עלי בהזעקת האבטחה לעצרני מיציאה לא מאושרת מבית החולים. בחיי!
היית צריכה לחתום על משהו?

[טנא_מלא_כוכבים*]

בשמת א היא מדריכת הנקה. אולי תתיעצי איתה מי מגיעה לאזורך?

[דנד_י*]

לגבי סיפור הלידה שלך - אין לי מילים! מדהימה את!
לגבי ההנקה -
בכדי לעזור קצת עם בלבול הפטמות צריך להקפיד לתת את הבקבוק בצורה נכונה - אני מעתיקה לך את התיאור הנכון מהאתר של LLL
"בעת נתינת הבקבוק, חשוב שהנוזל שבבקבוק לא יזרום מהר מדי. החזיקי את התינוק באופן אנכי ככל האפשר, והשתמשי בפטמת בקבוק בעלת הזרימה האיטית ביותר כאשר נותנים את הבקבוק, הפטמה לא צריכה להיות מלאה נוזל, והבקבוק צריך להיות מקביל לרצפה, כך שבעת ההאכלה הנוזל לא ניגר עצמאית והתינוק יכול לעצור לנשום. בתינוקות קטנים, מומלץ להציע הפסקות לנשימה, כאשר פיטמת הבקבוק מונחת בשסע שבין הפה והאף, כך שהתינוק יכול לאותת על רצונו להמשיך לאכול על ידי פתיחת הפה לרווחה ותפיסת הבקבוק.

כאשר תינוק יונק מהשד, משך ההנקה וקצב שחרור החלב מותאם לפיתוח מנגנון שובע עצמי. מכיוון שזה לא המקרה בהאכלה מבקבוק, ההאכלה צריכה להיות איטית ולקחת יותר מעשרים דקות (משך הזמן שבו מתחילים לחוש שובע). לא כדאי לנסות לקצר את זמן הארוחה, משום שהדבר יפגע במנגנון השובע הטבעי ויכול לגרום לאי נוחות לתינוק בשל אכילת יתר."

לגבי ההנקה עצמה -
קצת קשה לביצוע כשיש פיצקי בכור שצריך גם תשומת לב, אבל יכול לעזור להיות איתה גוף אל גוף הרבה זמן בלי לנסות להניק אותה, ואז אולי זה יקרה ממנה

[מאי*]

תפילה - המיילדת נתנה לי רשות לעלות לקפטריה ולהסתובב בבית החולים, לא עלה על דעתי לשאול אם אני יכולה לצאת מבית החולים או לא. חדר לידה הוא לא בית מעצר...אני מניחה שאם הייתי מנסה את זה מיד אחרי לידה זה היה מורכב יותר, מצד שני - הרושם שלי היה שלגמרי קל לצאת בתור יולדת במחלקת יולדות. אין ספירת מלאי ליולדות, רק לתינוקות.

דנד י -תודה על המידע. בינתיים היא טורפת את האוכל שלה במהירות הבזק. זה נורמלי שתינוקת בת שבוע וחצי גומרת 120 סיסי חלב אם בהאכלה? ואחרי שעתיים -שעתיים וחצי רוצה עוד? אבל כשאני נותנת פחות היא ממשיכה לאותת לי שהיא רוצה עוד, ורוצה ארוחה נוספת תוך שעה בערך!

[תפילה_לאם]

זה נורמלי שתינוקת בת שבוע וחצי גומרת 120 סיסי חלב אם בהאכלה?
אני לא יודעת מה תאמרנה המומחיות, אבל עד כמה שאני זוכרת, לאחר שילדתי את התאומות, והייתה תקופה שהן אכלו חלב שאוב רוב הזמן, קיבלתי הסבר שלפיו תינוק שנולד צפוי לאכול בארוחה 10 מ"ל על כל יום שחלף מהלידה (כלומר, 30 מ"ל בגיל שלושה ימים, 120 מ"ל בגיל שבוע וחצי), וזאת עד לנפח של 120 מ"ל, שאז הכמות אמורה להתייצב.
יכול להיות שזה קשקוש בלבוש, אבל אם זה מעין כלל אצבע שיש לו אחיזה במציאות - נראה שבתך הטרייה שמעה עליו.

[ציל_צול*]

מאי יקרה,
מזל טוב חם מכל הלב. איזה כיף ששיתפת בסיפור שלך.
אושר ובריאות ושפע חלב @}

[ישראלונה*]

סיפור נפלא!!גם הבן השני שלי נולד בתוך שק מי השפיר שלו.... אני לא מבינה מה הלחץ בלפקוע. קראתי מאמרים הטוענים שזה לא באמת עוזר... לא שמתי לב אם כתבת איפה ילדת...

[דנד_י*]

הי מאי,
הגיוני...
היא גדולה...
ייתכן שבארוחות מסויימות היא תרצה 150 מ"ל, ובאחרות 100, תלוי בשעה ביום.
אני שמחה לשמוע שאת מצליחה לשאוב לה את הכמות שהיא צריכה.