סיפור הלידה שלי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

בעקבות הפניה של רחל ברמן בדף שלי, החלטתי להחזיר את הדף הקשה הזה. שיכתבתי אותו ופרסמתי אותו בעבר בבלוג בתפוז (שגם אותו מחקתי) והוא לא סיפור לידה רגיל. לדעתי, לא רצוי לאישה בהריון לפני לידה לקרוא אותו: ישנם קטעים קשים לקריאה ויותר מ"סיפור לידה" זהו סיפור חזרָתי לחיים. אבל בכל זאת החלטתי להוציא אותו שוב לאור, גם בגלל סיפורים של נשים הסובלות מאלימות נפשית באתר בזמן האחרון (ו"במקרה" בזמן הזה החלטתי לבקר באתר אחריי שנים שלא ביקרתי בו) , וגם משום שבזמן האחרון אני חוזרת "לשם". אמנם בגופי יצאתי מן הגיהנום אבל הנפש שלי עדיין לא החלימה מן הטראומה. ובנוסף, לסיפור שלי אין הפי-אנד. זהו סיפור בלי סוף שבמשך השנים רק נמשך ונמשך, עם עליות ומורדות.

התעוררתי לתוך חדר גדול. משהו חם הונח על גופי. עד אותו הרגע לא הייתי ערה לכך שגופי קר. אבל השמיכה החשמלית חיממה את גופי והיטיבה עם הרגשתי. נרדמתי.
התעוררתי שוב כשלפני אני רואה את אימי. רציתי לקרא לה אבל לא יכולתי לדבר. משהו בגרוני הפריע לי. אמא. למה את בוכה? למה מגרשים אותך? אמא תדברי אלי.
הלכה. למה היא בוכה? חשבתי. הרי אני חיה!
נרדמתי שוב.
התעוררתי כשמשני צידי המיטה הרופאים שערכו בי את הניתוח.
הדבר הראשון ששמעתי מפי הפרופסור היה שהם לא הוציאו לי את הרחם והשחלות. לא יכולתי לדבר, אבל נענעתי בראשי בכל כוחי לסמן ששמעתי.

אני מתכוננת לספר כאן מה קרה לי, ואיך ניתוח קטן שינה את כל חיי. אני קוראת לניתוח הזה "מתנה". מוזר, נכון? לקרוא לניתוח מתנה.
אבל הניתוח הזה וכל מה שקרה לי לפניו ואחריו לימד אותי שיעור חשוב, ושינה את כל זווית הראיה שלי את החיים. למדתי לשמוח במה שיש לי. למדתי לחיות באמת. אני מאחלת לכל הקוראים שילמדו את השיעור החשוב הזה, בלי לעבור את מה שאני עברתי.

ידעתי שאמות מיד לאחר הלידה.
הייתי בהריון וידעתי שאמות. כפי שכבר כתבתי בבלוג, החיים בבית היו נוראים. גיהנום של ממש. הסתרתי את הדבר הזה מכל הסובבים אותי. כמו כל אישה מוכה, זה היה סוד.
כל כך רציתי לגמור עם הכל, לגמור עם החיים הקשים והמייאשים הללו, חיים ללא מוצא, שהתחננתי לאלוהים שישים סוף לחיים שלי. וידעתי שאמות אחרי הלידה. שימו לב לדיוק במילותי: ידעתי שאמות אחרי הלידה.
הימים הלכו והתקרבו למועד הלידה המשוער.
הכל היה מוכן ללידה. שבוע 40 הגיע-וחלף לו, שבוע 41 הגיע ועדיין שום דבר. בסוף שבוע 41 הלכתי למרפאה. המוניטור היה תקין.
לקראת סוף שבוע 42 החלטתי להשתמש בעצה של מיילדת ולעשות לי טיפול עצמי לזירוז הלידה. "טיפול שמן הקיק" עזר רק לריקון הקיבה ולגרוי בלתי נעים, לא יותר.
כשהגעתי לשבוע הזה, כבר הייתי כל כך עצבנית עד שיכולתי לטפס על הקירות מרוב מתח ועצבים. מדי פעם חשתי בצירים, אך אלו היו חלשים ולא מקצביים ולא התפתחו לשום דבר ממשי.
באותה תקופה הייתי מוכנה לנסות כל דבר שהוא. אם היו אומרים לי לשתות צואת סוסים עם ביצי צבים סביר שהייתי עושה את זה. שכחתי לציין שלקחתי כדורים הומאופטיים שמטרתם זירוז הלידה. אצל כל מי שניסתה זה הצליח. רק אצלי לא.
החלטתי בכל זאת לפנות לבית יולדות. זה היה ביום ראשון.
הרופא שבדק אותי אמר שיש להתחיל בזירוז. לכך לא הסכמתי. גם לבדיקה פנימית סירבתי. הרופא קרא לרופא האחראי על חדרי הלידה. הרופא הבכיר לא התרגש ממני. כנראה כבר פגש בבטן של סוף שבוע 42. ביקשתי שיתנו לי עוד מספר ימים ואני אנסה בינתיים להעזר בדיקור סיני. הרופא חייך חיוך נדיב ונתן לי ארכה של עוד יום אחד.
אחה"צ הלכתי למדקר סיני. הוא היה בטוח בכוחותיו ושאל אותי מה אעשה אם יהיו לי צירים חזקים מיד לאחר הטיפול? הוא הציע שאלך לבית יולדות שנמצא מול ביתו. הטיפול בדיקור הסיני לא הצליח. לא צירים ולא בטיח.
הגענו לשבוע 43.
ביום שישי באותו שבוע הלכתי שוב למרפאה לבדיקה במוניטור.
האחות חיברה אותי למכשיר ובסיום הבדיקה קראה לרופא. הרופא בא. הציץ ברישום המוניטור ואמר שהכל בסדר.

איזה שבוע? הוא שאל בהיסח הדעת.

שבוע 43 הייתה התשובה.

מה זה שבוע 43?? הוא נדהם. אחר כך הזמין אותי לחדרו בלי תור. בחדרו ביצע בי הרופא "סטריפינג" לזירוז הלידה. בלידה הקודמת התהליך הזה עזר להתחיל צירים שעה לאחר ביצוע המעשה. הלכתי הביתה. שמחתי בליבי שהנה אוטוטו תתחיל הלידה. ואכן בערבו של אותו יום יצא הפקק הרירי. בכל הלידות הקודמות יציאת הפקק הייתה תחילת הלידה אך לא הפעם. השבת עברה ואני עדיין בהריון.

כבר סיפרתי לכם על טיפול שמן הקיק שעברתי? החלטתי אז, אחרי ששום דבר לא זז , שאם לא אלד עד מוצ"ש אעבור את הטיפול שוב. וכך היה... טיפול דומה והתוצאות ...שוות פחות או יותר.
ביום א` אחרי הצהריים, כשבאמתחתי טופס 17 התייצבתי שוב בבית היולדות. ואת מה שהתרחש שם (לא. עדיין לא לידה. סמכו עלי.) אספר לכם בפוסט הבא.

חלק ב`

סיפרתי לכם על ההרגשה שהייתה לי שאמות אחרי הלידה?

ובכן, כמעט כל ההריון ההרגשה הזו הייתה איתי. אך כעת, כשהלידה ממשמשת ובאה, לא הרגשתי שום דבר. גרוע מזה: ידעתי שלפני שאדם נפטר, מודיעים לו על כך, אם בחלום או בהקיץ, והנה, לי לא היה שום חיזיון בנושא. לא מלאך ולא שרף.
אבל החיים זרמו, ולא זה מה שהטריד אותי. הלידה המתאחרת הטרידה אותי הרבה יותר.
באותה שבת טיילתי הרבה ברגל בכדי לזרז את הלידה.
ביום ראשון אחה"צ החלטתי להגיע שוב לבית היולדות. זוכרים שנתנו לי שם ארכה של יום? אני הארכתי אותה בשבוע.
הרופא שבדק אותי, איש עייף עם כיפה על הראש הציע לי כלאחר יד לקחת "פיטוצין"- חומר המיועד לגרימת לידה שמקבלים ע"י עירוי לווריד. תגובתי הבהילה אותו: אני פרצתי בבכי. רציתי ללדת בצורה טבעית, ובלי משככי כאבים למיניהם. אבל כאשר מקבלים פיטוצין- הצירים חזקים מאוד, יותר מלידה רגילה וזה וודאי יוביל אותי לקחת חומר משכך כאבים, ובזה לא רציתי בכלל. בראותו את תגובתי, התחיל הרופא לספר לי על בדואית שבאה בשבוע חמישים וילדה. אמר לי שאין לי מה לבכות, הלידה תהיה קצרה וכדאי לי לקחת אפידורל, ואז לא ארגיש כלל את הכאבים. מובן שלא רציתי כלל לקחת אפידורל. את החומר הזה מזריקים לעמוד השדרה, יש בוהליך הזה סכנות, והוא עלול בהרבה מקרים לגרום לניתוח קיסרי היות שהיולדת לא מרגישה את הצירים, החלק התחתון של גופה משותק והיא איננה יכולה לקחת חלק פעיל בלידה. גם אחרי הלידה עלולים להיות סכנות, והרבה יולדות מתקשות ללכת אחריי שימוש באפידורל. ישנם כאלה הסובלות במשך שנים מכאבי גב, ואפילו אינן מודעות לכך שזה בגלל ה"אפידורל" התמים לכאורה. אבל בשלב זה לא היה לי כוח להסביר ולהתווכח איתו. רק רציתי לחזור הביתה. מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, הרופא הזה יודה בפניי שלב של אישה מרגיש לפעמים דברים שאי אפשר להסביר בצורה אחרת.
חתמתי על מסמך שהכול על אחריותי וחזרתי הביתה בשעת לילה.
הילדים שקידמו את פני ליד הדלת התפלאו. "איפה התינוק?" שאלו.
באותו לילה לא ישנתי.
בשעת בוקר מוקדמת הערתי את בעלי דאז.
–בוא. אמרתי לו.
–נוסעים לבית היולדות.
לא אלאה אתכם בתלאות שעברו עלינו לאורך אותו יום שני ארוך מאוד.
אני אנסה לתמצת אותו. חיכינו לתורנו בחדר המתנה ובינתיים אני נמנמתי בישיבה, היות שכאמור לא ישנתי כל הלילה. רק בצהריים קיבלנו רשות להיכנס לחדר לידה. דיברנו עם המיילדת על הלידה הממשמשת ובאה, על רצוננו שלא יחתכו לתינוק/ת את חבל הטבור מיד לאחר הלידה, אלא כמה דקות לאחר מכן כאשר התינוק מתחיל לנשום בכוחות עצמו. נתנו לנו מסמך בו יכולנו לציין האם ברצוננו בקבלת ויטמין קיי לבייבי (לא) , בדיקת PKU (כן) לחסן אותו בהפטיטיס בי (עדיין לא) , ולאיזו מחלקה אני מעדיפה להישלח אחרי הלידה (ביות).
המיילדת הזו הלכה והגיעה אחרת, נקרא לה עופרה, וגם אותה יידענו ברצוננו.
לפנות ערב הגיעה אמא שלי.
במשך ככל הזמן הזה הרופאים היססו לתת לי זריקת "פיטוצין" בגלל מספר ההריונות שעברתי (6), פלוס שתי הריונות נוספים שהסתיימו בהפלה טבעית.
כאשר החליטו לבסוף לגרום לי לידה, הליך הנקרא "זירוז", הם חיכו עד שיהיו מספיק מנות דם עבורי (מי חלם אז שאזדקק לשבע מנות דם?)
בשעה עשר בלילה, צוות הרופאים שהיו במקום החליט להעביר אותי למחלקת הריון בסיכון גבוה עד הבוקר. נפרדתי מבעלי ואימי שהיו בטוחים שאני הולכת לישון במחלקה ושבבוקר הם יהיו איתי בקשר.
אבל אני לא הגעתי למחלקה ההיא. בשעת חצות הציעו לי הרופא והרופאה הנחמדה ביותר שפגשתי מעודי (נקרא לה כלנית) שלא כדאי לתת לי פיטוצין אלא לבקע את שק מי השפיר כדי לגרום ללידה להתחיל. למרות הסיכונים שבדבר הסכמתי, היות שזכרתי את דבריה של המיילדת איתה דיברתי שבועיים קודם לכן, על כך שייתכן ששק מי השפיר עבה מדיי ועל הבטחתה שהלידה יכולה להתחיל מיד.
נכנסתי לחדר לידה אבל משום מה לא בוצע בי שום הליך לגרימת לידה.
התקשרתי הביתה אבל בעלי דאז כבר ישן. רק בני הגדול ענה לי בקול מנומנם. אמרתי לו שיודיע לאבא שאני בחדר לידה. השתרעתי על המיטה ונרדמתי מיד.
בשעה ארבע לפנות בוקר נכנסה לחדרי רופאה וביקעה את שק מי השפיר שלי. הצירים החלו חצי שעה לאחר מכן. בשעה שש כבר התחילו הצירים להופיע כל שלוש דקות, אבל בשעה שש ושלושים הפתיחה הייתה 5 ס"מ בלבד.
חמש דקות לאחר מכן הרגשתי ציר איום ונורא. נתתי צרחה איומה. כזו ששומעים רק בסרטים (או בחדר לידה )
מיד נשמעו קולות ריצה במסדרון ואל החדר נכנסו בבהלה עופרה וכלנית. שמחתי שכלנית תהיה בלידה שלי.
עופרה הציעה לבדוק אותי. לא רציתי, הרי היא בדקה אותי חמש דקות לפני כן. היא התעקשה. אני הסכמתי: פתיחה מלאה.

לחדר נכנסה מיילדת נוספת, לבקשתה של עופרה שסיפרה לי מאוחר יותר שהיא מיילדת מזה חמש עשרה שנה, אבל בלידה שלי היא הרגישה שהיא זקוקה לעוד יד מסייעת. נכנסה גם טובה, אחות מתלמדת.
ביקשתי שלא יקפלו את המיטה כדי שאוכל ללדת בתנוחה שארצה.
רציתי ללדת בכריעה אך לא היה לי כוח. ילדתי את התינוקת המקסימה שלי בישיבה.
עופרה חיכתה מספר דקות עם חבל הטבור. חיבקתי את התינוקת המתוקה שלי, לא מאמינה למראה עיני. ילדתי! סופסוף! היא הביטה בי בעיניים גדולות. הבטנו זו בזו מחובקות.
רציתי להניק אותה אך לפתע משהו קרה. אווירת החדר השתנתה כהרף עין.

המשך יבוא....

רק הפסקה קטנה לתהיות ותהילות לפני שממשיכים

אבא שלי זכרונו לברכה נפטר כשהייתי בת 18. שנים הוא היה חולה לב, אבל התקף הלב האחרון הוא שהכריעו ותוך חמישה שבועות הוא דעך ועזב אותנו. שנים כעסתי עליו על שעזב אותי. עבורי הוא היה אב, מחנך, ידיד וחבר. הייתי מאוד קשורה אליו וכשהלך היה לי קשה. אני חושבת שהקושי נבע גם מכך שלא בכיתי. לא בכיתי כמעט בכלל במהלך השבעה ולאחריו ולאחר מכן, בכל קושי ובכי, מעט מן הבכי על אבא התערבב. זה היה מן סיפור לא גמור.
בהריון הזה, בעיקר לקראת סופו, עם כל הקושי מסביב והלבטים בנוגע ללידה, התחלתי לדבר עם אבא שלי. סיפרתי לו בדיוק למה וכמה אני כועסת עליו על שעזב אותי.

מוזר, אבל אחרי שעשיתי את זה הרגשתי שסוף סוף השלמתי עם אבא ובפעם הראשונה מאז פטירתו חלמתי עליו בלילה. חצי שנה אחרי הלידה אמרה לי מיסטיקנית שאבי ז"ל שומר עלי מלמעלה.

מישהי אחרת איתה דיברתי היא סבתי הי"ד מצד אימי, זו שאני נקראת על שמה ואותה לא הכרתי מעולם. היא סיימה את חייה ועלתה למרום דרך ארובות אושוויץ. הדלקתי נר לזכרה מדי יום וביקשתי שתתפלל בעבורי.הרגשתי אליה קרובה, הרי גם היא הייתה אם. עשיתי חשבון שבמותה לא הייתה יותר מבת 39 מקסימום 40. קרובה לגילי- הייתי אז בת שלושים וחמש. במשך כל ההריון, בכל יום שישי לפני הדלקת נרות שבת, הייתי מדליקה ארבעים נרות נוספים, עבור הצדיקים. הייתי אומרת את שם הצדיק/ה, מדליקה את הנר מתפללת ובוכה מעומק ליבי. כך במשך שבועות עד הלידה.

***

כפי שסיפרתי, בשעה ארבע בקעו לי את שק מי השפיר. בשעה ארבע ועשרים לערך התחילו הצירים. בשעה שש עשרים וחמש לערך היו לי צירים כל כך חזקים שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפתיחה הייתה קטנה, אבל הכאבים היו חזקים ואני ביקשתי את הדבר שרציתי כל כך להימנע ממנו - ביקשתי מן המיילדת חומר לשיכוך כאבים הנקרא "פטידין". היא יצאה להביא את הזריקה, ואז בא ציר חזק מאוד, ממש ענק. הרגשתי את זה כ בום אדיר. ואז גם השמעתי את הצרחה הנוקבת האיומה ההיא. כבר לא היה צורך בזריקה: הייתה לי פתיחה מלאה.
ילדתי את התינוקת המקסימה והנה אנו שוכבות לנו יחדיו מחובקות. לפתע מישהי אומרת לי: "אנהאטה, את מדממת". לא הרגשתי שום דבר מיוחד. את התינוקת לקחו לי מהידיים. הרופאה שקודם לכן ביקעה את שק מי השפיר הוזעקה לחדר והתחילו לחטט באברי הפנימיים כשאני שוכבת עם הרגליים למעלה כשה לעולה. הכאבים היו קשים, לא ידעתי מה קורה לי ולמה. בינתיים טיפלו בתינוקת השקטה שלי. שקלו, הלבישו, אבל אני הייתי שקועה בכאביי ואף קיללתי את הצוות.
לבסוף, אמרה לי הרופאה שיש לי קרע בצוואר הרחם ושחייבים לפתוח את הבטן ולבדוק אם הרחם לא נקרעה במהלך הלידה.
לפתע הרגשתי ברע והיו לי סחרחורות. הרגשתי שאני צריכה לומר את זה לצוות. הרופאה יצאה מהחדר וכלנית נכנסה. היא הגישה לי מסמך לחתום שלא אבוא בטענות אם יהיה צורך לכרות לי את הרחם והשחלות. לא הסכמתי לחתום. לא רציתי שיוציאו לי את הרחם והשחלות ולא מפני שחשבתי על עוד ילדים. התחלתי לבכות וכלנית הסבירה לי שאם הם יראו שכדי להציל את חיי יש להוציא את הרחם והשחלות הרי שהחיים שלי חשובים מהכול. הבנתי וחתמתי.
רציתי להביט פעם נוספת בתינוקת שלי, אבל היא כבר לא הייתה שם, הוציאו אותה מהחדר בלי שאפרד ממנה. (אני מספרת לכם מה התרחש אבל את הקולות ואת הבהלה וכל הבלגן הרי לא אוכל להעביר לכם. זאת תצטרכו להשלים בדמיונכם). ביקשתי שיודיעו לבעלי-דאז שילדתי, אבל התשובה הייתה: "קודם שהכול יהיה איתך בסדר".
השעה הייתה שבע בבוקר כשהוסעתי עם המיטה לחדר הניתוח והנה מול עיני, אני רואה את אבי ז"ל. אני לא יכולה להסביר את זה. פשוט ראיתי אותו מולי. אינני יודעת אם היה זה חיזיון, או דמיון. בשבילי זה היה מציאותי מאוד. אבי ז"ל היה לבוש בדיוק באותם בגדים אותם היה רגיל ללבוש: חליפה ועניבה. המשכתי לשכב בשקט, כאילו כל יום אני רואה את אבא. ואז נחרדתי. אולי זה סימן שמותי קרב? הרי ידוע שלפני המוות קרובי המשפחה שנפטרו, מגיעים לקבל את פני הנפטר? אז אולי...
הגענו כבר לחדר-ניתוח. מוזר. כל הזמן חשבתי על המוות כעל שום דבר מיוחד. אבל עכשיו, כשהמוות נעשה מוחשי כל כך, פחדתי ממנו. לא. לא רציתי למות. "אני לא רוצה למות" אמרתי לסובבים אותי. "מה פתאום למות"? הם התפלאו.
והנה כלנית עם מסכה על פניה. "תשמרו עלי שלא אמות" אמרתי לה. אלו היו מילותי האחרונות. בספרים כתוב: "עלטה אפפה אותי" אבל אצלי זה היה מואר מאוד.

בינתיים אמא שלי ובעלי דאז, מתעוררים להם בשלווה כל אחד בביתו הוא. טוב, זה לא בדיוק נכון. בעלי דאז ישן כל הלילה בשלווה (כמו תמיד, לא כל כך עניינתי אותו) אבל אמא שלי לא הצליחה להירדם כל הלילה מרוב דאגה. כמו שאומרים: לב של אמא. בשעה שבע בבוקר היא התקשרה למחלקה להריון בסיכון גבוה, שם הייתי אמורה להיות. אבל אני הרי כלל לא הגעתי לשם בסופו של דבר. והם כלל לא שמעו עלי. הלאה. היא מצלצלת לחדר לידה. אומרים לה שילדתי. יופי! אמא שלי שמחה. "מה היא ילדה"? היא שואלת, ואז דממה. "רק רגע", אומרים לה, "נברר". חוזרת אליה אחות אחרת. היא חוזרת ואומרת לה שילדתי. אמא שלי חוזרת על שאלתה מה ילדתי, בן או בת? והאחות עונה לה שלא אומרים בטלפון.
אמא שלי מרגישה שמשהו לא בסדר. בכלל, כל זמן ההריון היא רצתה שאלד קרוב לבית, ואמרה לי מספר פעמים שאם אלד במקום בו לבסוף ילדתי היא לצערה, לא תוכל לבקר אותי. אבל אני עמדתי על דעתי ללדת דווקא במקום ההוא, בו ילדתי את שלושת ילדיי הראשונים, בית יולדות בו יש ביות- כלומר, הוולד נמצא עם אימו באותו חדר, והיא זו המטפלת בו בכל שעות היום. היה לי חשוב הדבר הזה, גם בגלל שאני יודעת כמה חשובים השעות והימים הראשונים של התינוק עם האמא. גם בגלל הקשר אם-תינוק וגם בכדי שההנקה תצליח. הנקתי את כל ילדיי הגדולים, והייתי בזמנו מדריכת הנקה של אירגון לה לצ`ה בישראל, לכן, כל הדברים הללו היו חשובים לי מאוד. גם ידעתי שבבית היולדות הזה הם מעודדים הנקה. אבל אמא שלי רצתה שאלד בבית יולדות קרוב לביתה, בית יולדות בעיר חרדית. בגלל החשש שלי מעין הרע לא אגלה את גילה, אבל אימא שלי ניצולת שואה ואישה לא בריאה. מי חלם שהיא תגיע מדיי יום לבית היולדות המרוחק מאוד מביתה ותבלה שם שעות רבות?
בקיצור, אמא שלי מגיעה לבית היולדות ופונה למחלקת יולדות. הרי ילדתי, לא? ככה אמרו לה בטלפון. מטבע הדברים, אין לה מה לחפש בחדר לידה וברור שאני במחלקת יולדות.
במחלקת יולדות א` אני לא נמצאת. טוב, אולי אני במחלקה השניה? אמא שלי פונה למחלקת יולדות ב`. גם שם לא שמעו עלי.
אמא שלי, עם רגליה הכואבות חוזרת בזחילה לחדר לידה ושואלת איפה אנהאטה?!
אחות נחמדה מורה לה לשבת. אמא שלי מתיישבת ומתחילה לבכות בשקט. עכשיו ברור לה שמשהו נורא קרה לי.
מגישים לה כוס מים קרים ואומרים לה שהכול בסדר איתי וגם התינוקת בסדר. הרופא יגיע מיד ויספר לך הכול. מכניסים אותה לחדר קטן עם שני רופאים והם מסבירים לה שמיד לאחר הלידה דיממתי. לא יכלו לעצור את הדימום והיו מוכרחים לפתוח את הבטן שם גילו קרע ברחם. כעת הכול בסדר איתי אבל עדיין אי אפשר לראות אותי.
לאחר כמה שעות, כשכבר הרשו לה לראות אותי בחדר התאוששות שאחרי הניתוח, היא קיבלה הלם. הייתי מחוברת למכונת הנשמה, חזי עולה ויורד וצינור באפי, מסכת חמצן על פניי, אינפוזיה מחוברת לזרועי האחת, שקית עם מנת דם מחוברת לזרועי השניה. שני צינורות נוספים משני צידי בטני. מחזה בלתי מלבב בעליל.
גם בעלי דאז התקשר בבוקר לפלאפון שלי, אבל לא היתה תשובה. "היא בטח ישנה" הוא חשב לעצמו. קצת אחרי אמא שלי הוא הגיע לחדר לידה ועבר בערך מה שאמא שלי עברה רק עם פחות סיבובים ובלי דמעות.
השניים נפגשו בחדר המתנה מול חדר התאוששות. כאמור, לא הרשו להם לראות אותי עד שעות הבוקר המאוחרות . אמא שלי נשארה לחכות ובעלי דאז עלה לראות את התינוקת החדשה שלנו ובאותה הזדמנות הורה לתת לה תמ"ל צמחי ולא חלילה חלב-פרה בגלל אלרגיה במשפחה שלנו.
המשך יבוא.

התעוררתי כשמעליי אורות חזקים שחדרו מבעד לעפעפי העצומים. שמעתי קולות מדברים אבל לא הבנתי מה הם אומרים. אולי הם מדברים בשפה שאני לא מבינה, חשבתי לעצמי. ואז הרגשתי שחותכים לי את הבטן. היי חכו! אני ערה! אני מרגישה הכל! הצילו!!
לא יכולתי לדבר ולא לפקוח את עיניי. ניסיתי להזיז את ידיי ורגליי לסמן שאני מרגישה, אבל הרגליים והידיים לא נשמעו לי. אמרתי לעצמי: אין דבר, ייסורים מכפרים. ויתרתי בייאוש. הרגשתי שמוציאים לי משהו מן הבטן. אה, אז הם מוציאים לי את הרחם ואת השחלות. מנוולים. עכשיו אין לי כבר רחם. ואז אפפה אותי חשכה. התעוררתי שוב כשכיסו אותי בשמיכה מחממת.
ההמשך ידוע. מי שציפה לסיפור על "מוות קליני" אולי התאכזב. אז לא. לא עברתי מוות קליני. אבל זה היה ניתוח להצלת חיי ואני שמחה שזה נגמר כך ולא כמו שרציתי. (וכאמור, את הרחם והשחלות לא הוציאו לי)

אמא שלי בכתה כשראתה אותי לראשונה.
עצה לכל מי שקרוב משפחה שלו עבר ניתוח: דברו אל אהובכם. גם אם נדמה לכם שהוא לא שומע. פשוט דברו אליו. אני השתוקקתי לשמוע את קולה של אימי.
בפעם הבאה שראיתי אותה זה היה בשעות הצהריים. עד אז ישנתי.
לא ידעתי את כל הקורות אותה ולא ידעתי אם בעלי דאז יודע מה קרה לי, והיכן הוא בכלל. ומה עם התינוקת, הרי אסור לתת לה תמ"ל חלבי, איך שכחתי? (זה מה שעבר לי בראש כשהתעוררתי). את הצינור שהיה בגרוני כבר הוציאו, אבל הייתה לי מסכת חמצן. ניסיתי לדבר אליה אבל לא הצלחתי. רציתי לשאול אותה איפה בעלי דאז, נקרא לו יוסף-רן. אבל מה שהצלחתי לומר בשפה רפה היה משהו מוזר ולא ברור.
אני: יוסף רן
אמא שלי: מה?
אני: יוסף רן
אמא שלי: מה, לאכול?
אני (בשארית כוחותי): יוסף רן. איך היא חשבה שמה שאני מבקשת זה לאכול, לא ברור לי עד היום. א יידישע מאמא.
אמא שלי: יוסף רן? הוא היה פה בבוקר וחזר הביתה.
לדבריו, לא נתנו לו לראות אותי והוא השאיר את מטלת הציפיה בחדר המתנה לאמא שלי. במקום זאת, הוא הלך לתינוקיה לראות את התינוקת ולתת הוראות בקשר לתזונה. אחר כך הלך הביתה לטפל בילדינו הגדולים יותר.
מיד אחר כך ראיתי את "לאכול". שמחתי לראות אותו, אבל הוא.. כמעט צנח מתעלף על הריצפה כשראה אותי. למזלי, לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי. עפעפיי צנחו ואני נרדמתי.
הלילה עבר עלי בחדר התאוששות. למחרת בשעה מוקדמת בבוקר נכנס למחלקה אחד הרופאים והתחיל לדבר עם האחות. בלי שרציתי שמעתי כל מילה. מסתבר שאותו בוקר פורסם בעיתונות וברדיו שיולדת באחד מבתי היולדות בארץ נפטרה אחרי הלידה לאחר שקיבלה זירוז ואפידורל. מתברר שהיה לה קרע ברחם, אבל בגלל האפידורל שהיא לקחה, היא לא הרגישה שום דבר ועלו על זה מאוחר מדי והיא נפטרה על שולחן הניתוחים.
עד היום אני מזועזעת מהמקרה הזה ואת קטע העיתון שהביאו לי אני שומרת. הרי יכולתי להיות במקום בו היא נמצאת. אבל זכיתי ואני חיה.
בחצות היום העבירו אותי למחלקה. אחות חמודה קיבלה את פני ואמרה לי "מזל טוב". זו הייתה הפעם הראשונה שברכו אותי במזל טוב!
בעלי דאז הביא את התינוקת המסכנה והחמודה שלנו. הנקתי אותה בפעם הראשונה והיא ניגשה לעניין כיונקת ותיקה ומנוסה. ואילו אני נרדמתי.

אני יודעת שאלוהים השיב לי את חיי בשביל מטרה מסויימת. ואכן, בשנים שלאחר הלידה של הודיה, התרכזתי במאמצים לרפא את המשפחה. כשמקבלים מתנה כזאת מיוחדת: את החיים, לא יכולים לעבור לסדר היום. ריפאתי את עצמי, בעזרת סידרה של טיפוליי רייקי יהודי- עם סמלים אנרגטיים יהודיים חזקים ביותר- אנרגית החיים מגן דוד אצל המאסטרית רהלי קמחי, וסידרה בת שנה של טיפולי הילינג יהודי-קבלי אצל המורה קרולינה חזן. קודם כל ריפאתי את עצמי, אחר כך הבנתי שבלתי אפשרי לרפא את המשפחה אם אני ויוסף רן נישאר יחדיו.

כבר סיפרתי בבלוג על כך שהוא התעלל בי. הוא הסית את הילדים נגדי והם לא ראו בי דמות של אם אלא אויבת.

ברחתי מהגיהינום הזה בו לא היה לי רגע אחד של שקט ושלווה, בו לא הייתה לי פינה אחת משלי. ברחתי משם יום אחד כשאני מצילה איתי את הילדות שהרגשתי שאצלם ניתן עדיין לשנות משהו: את שתי הילדות הקטנות. אילו ניתן הדבר- הייתי לוקחת גם את הילדים הגדולים יותר. אבל הבנתי שאם אקח איתי למקום החדש גם את הילדים הגדולים יותר, אלו שהתעללו בי אף הם, לא אוכל לשנות דבר. הכול יישאר אותו דבר, רק במקום אחר.

דווקא מהמקום החדש, אחריי שריפאתי את הילדות הקטנות, גם בטיפולי רייקי והילינג, ובעצם העובדה של חיים שקטים ושלווים הרחק מהגיהינום אותו הכירו, דווקא משם יכולתי להביא לכך שבית המשפט לנוער הוציא צו להוצאת הילדים הגדולים יותר מביתו של יוסף רן ולהתחיל לשקם אותם.

אני לא אשכח את הדיווח שקיבלתי אז מפקידת הסעד, כאשר הביאו את שני הילדים האמצעיים שלנו בצו בית משפט למרכז חרום לילדים במצוקה. הילדה טענה שאין להם אמא, רק אבא. הילד לעומתה אמר שיש להם אמא, אבל היא מכשפה.

דווקא שם, רחוק מעינו של אביהם, התחיל הריפוי של הילדים. אני יודעת שהם כועסים עליי שעזבתי, ושהם חושבים שבגלל זה הם אינם חיים בביתו של אביהם. אבל זה לא נכון. גם אם הייתי נשארת הם היו נלקחים הרחק מהבית הבלתי-נורמלי שלנו, ואם הייתי נשארת, היו לוקחים גם את הילדות הקטנות יותר לפנימיה, או למשפחה אומנת. דווקא בכך שעזבתי, הצלתי את הקטנות ברגע האחרון ממש ולגדולים נתתי סיכוי טוב לחיים, כדי לאפשר להם לחיות כמו כל הילדים. אם עד אז הם לא ביקרו בכלל בגן ובבית הספר, במרכז חירום הבן התחיל לקבל שיעורי קריאה בפעם הראשונה בחייו בגיל תשע ותוך שלושה חודשים התחיל לקרוא.

ידעתי שארוכה הדרך להחלמה, אבל לפחות ישנה התחלה טובה.
=========================================
את החלק האחרון פרסמתי בבלוג שלי בתפוז ב 13 ביולי 2007. מאז חלו שינויים. אולי יום אחד ארגיש צורך לעדכן.
אני כותבת שוב: אולי צריך לשנות את שם הדף, כי יותר מאשר "סיפור הלידה שלי" זהו סיפור חזרתי לחיים. (ללחוץ או לא ללחוץ? המרגיעון שלי כותב לי ש "קושי אינו בהכרח סבל". אני לוחצת הוסף

גיבורה.

אשה אמיצה את .
תוד'ה על האומץ להשאיר את הסיפור.

תודה

על מה תודה?

הנשמה שלך בחרה לחיות, לתת חיים,
ולהודות קבל עם ועדה שחייך כפי שהיו חייבים להסתיים
ושלהכיל הכל תמיד ובהסתר אינו בהכרח הדבר הנכון
הרחם ,סמל מיכל החיים, הכילה הכילה עד שנקרעה
וכך גם הנפש אך
זו היתה הנקודה בזמן ,שהגוף אילץ אותך לא להכיל יותר התעללות
אמרתי לעצמי: אין דבר, ייסורים מכפרים כנראה שאמרת את המשפט הזה לעצמך
המון פעמים קודם ואני מקווה שמאז הלידה לא יותר

(())(())(())(())(())(())

והעיקר שבחרת בחיים עבורך ועבור ילדייך
כן גיבורה

את בהחלט גיבורה ומאוד מאוד חכמה

<תוכלי לעדכן?>
תודה על השיתוף@}

יישר כוחך

על מה תודה?
זה מה שהרגשתי כשסיימתי לקרוא את הסיפור שלך (שאגב, לדעתי אכן צריך לשנות פה את השם, אני ידעתי לאן אני נכנסת אבל עם שם כזה בעתיד יהיו כאלה שלא ידעו ויחשבו שאכן מדובר פה על סיפור לידה ולא על סיפור לידה מחדש) הרגשתי צורך להודות לך. אולי על כך שבכל זאת נמצאתי ראויה מספיק כדי לשמוע את הסיפור שלך (אני מדברת באופן אישי כי אני לא קבוצה וזו רק אני פה מול המחשב, נו, אני והיונק אבל הוא לא בעניין).
לא להודות?

לא להודות?
ברור שלהודות. ולחבק. ולשלוח לך אנרגיה ואור ואת כל האהבה שבעולם. תודה. @}
מרגיעון: גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך לעצמך.
והמרגיעון הזה בעצם מצביע על היכולת המדהימה שלך לחלוק ולתת לעולם, שמקבילה ליכולת המדהימה שפיתחת במקום הקשה הזה לבחור לתת לעצמך ולבנותייך.

במקום לשקע ביאוש על מה שאבד, אספת את הכח להציל את מה שיכולת, ב"ה!

__הנשמה שלך בחרה לחיות, לתת חיים,
ולהודות קבל עם ועדה שחייך כפי שהיו חייבים להסתיים
ושלהכיל הכל תמיד ובהסתר אינו בהכרח הדבר הנכון
הרחם ,סמל מיכל החיים, הכילה הכילה עד שנקרעה
וכך גם הנפש_
עשב, העלית כאן דבר מעניין ומופלא, אף פעם לא חשבתי על זה.

_כנראה שאמרת את המשפט הזה לעצמך
המון פעמים קודם ואני מקווה שמאז הלידה לא יותר_
כן, זה בדיוק כך. אולי לא אמרתי את זה בדיוק במילים הללו, אבל כנראה שכך הרגשתי.

_והעיקר שבחרת בחיים עבורך ועבור ילדייך
כן גיבורה_
את יודעת, המון פעמים שמעתי את הביטוי הזה לגביי. לא רואה את עצמי גיבורה, מרגישה שעשיתי מה שהייתי חייבת לעשות. ממשיכה לכתוב על זה בבלוג שלי שלוש אפשרויות

_את בהחלט גיבורה ומאוד מאוד חכמה
<תוכלי לעדכן?>
תודה על השיתוף_
תיכנסי לבלוג החדש שהתחלתי לכתוב ממש בימים אלו שלוש אפשרויות

לדעתי אכן צריך לשנות פה את השם
נכון, זו גם דעתי. יש הצעות?

לדעתי אכן צריך לשנות פה את השם
אני דווקא אוהבת את השם. זה הרי סיפור הלידה שלך. לא של תינוק שלך - אלא שלך. ואם מישהו מתבלבל ולכן מגיע - אולי הוא היה צריך להגיע לכאן...

.

באתי בעקבותייך וקראתי בשקיקה את הסיפור הלא ייאמן שלך.
אם תמשיכי עד הסוף אצלי תראי שגם אנחנו כמעט נולדנו מחדש.

אנהאטה א
את מדהימה ביכולת השינוי שלך ובכוחות נפש העצומים שגילית!

באופן טבעי

באופן טבעי