סיפור הלידה של שי ריק
-
- הודעות: 23
- הצטרפות: 26 פברואר 2008, 18:15
- דף אישי: הדף האישי של שי_ריק*
סיפור הלידה של שי ריק
לידה טבעית ביתחולימית
-
- הודעות: 23
- הצטרפות: 26 פברואר 2008, 18:15
- דף אישי: הדף האישי של שי_ריק*
סיפור הלידה של שי ריק
אלומה שלי, מהתחלה היית ילדה טובה, כל ההריון שלך עבר כל כך טוב, כל כך נכון, בלי אף צרה, התפתחת יפה, כל הרופאים היו מרוצים ממך, וגם אמא ואבא ששמחו בך, והיו מאושרים ורק חיכו שתחליטי מתי לבוא אלינו. אבל בכל זאת לאבא היו כמה בקשות קטנות, אם אפשר, ואת, מתוקה שכמוך, נענית לכולם: אם אפשר לא להוולד ביום הזכרון, ואם כבר לא נולדת ביום העצמאות, ה60 למדינה שלנו, שנחוג ביום חמישי השנה, אז שלפחות תוולדי בשבת כי לאבא אין חשק לחזור לעבודה אחרי החופש הארוך של יום הזכרון, יום העצמאות וסוף השבוע.
ואת, החלטת להגדיל ראש, מתחשבת שכמוך...ופרגנת לנו לידה מהסרטים שסיפקה לאבא חופש ארוך הרבה יותר ממה שהוא דמיין...
אני כבר שבועיים בבית, לא חזרתי מחופשת הפסח לעבודה, אין טעם. אמנם רגשות האשמה שלי הכו בי שוב ושוב – מה פתאום אני בבית, כשעוד לא ילדתי.. אבל אחרי שהבנתי שאפילו במעבדה לא מצפים שאני אחזור, נרגעתי ונתתי לעצמי להנות מהרגעים האלה של הלבד בבית, לפני שתבואי אל חיינו. כל יום התקדמתי בעוד פרוייקט שרציתי להכין לך. מכונת התפירה עבדה שעות נוספות – כיס לחיתולים, קופסת בד, נחש למיטה שלך.. בראש כל הזמן זכרתי סיפורים על כך שעד שכל הפרויקטים שצריך לעשות לפני הלידה לא מסתיימים, הלידה לא תגיע, ולכן רציתי לסיים הכל, ששום דבר לא יעצור אותך, ותבואי אלינו כבר, יפה שלי.
לקראת התל"מ – יום שישי שאחרי יום העצמאות, ברק כבר על קוצים. מתוך כל 12 השנה שאנחנו יחד, זו הפעם הראשונה שמייד נעניתי בכל טלפון שהתקשרתי אליו – גם באמצע ישיבת חשובות.. לחלופין, ברגעים מתים בעבודה, הוא היה מתקשר לברר אולי יש צירים, אולי הוא חייב לחזור כבר הביתה... חיכינו לרבעוש הזה שנוצר לנו בזכות יום העצמאות להיות ביחד, מתוך ידיעה ברורה שהלידה תגיע במהלך הרבעוש הזה..
ואכן, אור לבוקר יום רביעי, פגשתי את הפקק הרירי בשירותים. נרגשת, אני קוראת לברק שיבוא לראות.. שנינו נתקפים בהתרגשות עצומה – את באה אלינו!! מתחילים להצטלם צילומי הריון אחרונים, פתאום קולטים שאין לנו תמונות ביחד בהריון הזה, ומתחילים להשתטות מול המצלמה בשלל פוזות מחוייכות.
SMS נרגש למיכל, הדולה שלנו, שתתחיל להתכונן. אז מה אם אומרים שהפקק יכול לצאת גם שבועיים לפני... אנחנו הולכים ללדת ברבעוש הזה!! למחרת יום העצמאות. אנחנו נוסעים לתל אביב לראות את המפגן האווירי, קצת להיות בחוץ, אחרי השבועיים האחרונים בהם הייתי בעיקר בבית, קצת לראות אנשים, לנשום אוויר... לי מצא חן הרעיון של ללכת לחוף הים, הרי ללכת יחפה בחול ידוע כמזרז טבעי של לידות.. אחרי המפגן קפצנו בספונטניות ל"על האש" אצל חברים בתל אביב. אחרי שעתיים נעימות נפרדנו ב"שלום, הולכים ללדת..". חזרנו הביתה עייפים, בציפיה לבאות.
הבאות לא בא. לא בחמישי בערב, גם לא בשישי. בשבת ברק כבר התחיל להראות סימני יאוש, למרות הכל הוא יצטרך ללכת לעבודה מחר... אני מחליטה לקחת יוזמה ולשטוף את הבית. מי ששוטפת את הבית בטוח יולדת, לא?
אמא שלי נמצאת, עוזרת לי להרים הכל, אבל כשהיא מציעה להחליף אותי בשטיפה, אני מסרבת – "לא! אני צריכה ללדת!" בערב אמא שלי הולכת, ואני נושמת עמוק.. הכל מוכן – הבית שטוף, המיטה שלה עומדת, כל הבגדים מוכנים ומכובסים, אפילו את השביל כניסה לבית הצלחנו לטאטא ולפנות שיהיה מעבר קל לעגלה.. לולי, בואי. בואי. תחושת כאב מחזור קלה עוברת לי ברחם. יופי, לולי, פעילות רחמית זה טוב, אבל אנחנו צריכים יותר מזה. אחרי חמש דקות בערך, שוב. ואחרי עוד חמש דקות, שוב. היתכן? בינתיים אני לא אומרת כלום. לא רוצה להשלות את ברק. אבל הכאבים ממשיכים, בדייקנות מפתיעה, מדי 5-8 דקות. הממ... זה כאב שאני יכולה לחלוטין להתעלם ממנו, אבל זו התחלה... אולי. מספרת לברק. מתרגשים ביחד, אבל ממשיכים בשגרה שלנו – ברק מכוון את הפסנתר. אני תופרת נחש בד. באיזשהו שלב אני מתחילה להרגיש שאני צריכה לשים לב לכאבים האלה יותר ויותר (ואולי כבר מותר לקרוא להם צירים?) – עוברת לקפץ ולעשות סיבובי אגן על הכדור בצירים, זה עוזר. אני מתמודדת לבד.
מחליטים לבדוק אם הצירים אמיתיים ע"י פתיחת בקבוק היין שנפתח במיוחד למאורע. עפ"י מיכל, אם אחרי כוס יין אחת הצירים לא עוברים, סימן שהם צירים אמיתיים..היין טעים, הצירים לא עוברים.. זה זה!
בסביבות חצות אנחנו הולכים לישון. כלומר, ברק הולך לישון.. אני מתעפצת בין ציר לציר. בסביבות שתיים ביללה אני מתייאשת – לא יכולה לישון.. הולכת למחשב, מחליטה לראות סרט – מולן רוז' – הגיע הזמן שאני אראה אותו סוף סוף...לפני הסרט מוצאת באינטרנט תוכנה נחמדה שמחשבת את משך הציר וההפרש בין הצירים (http://www.contractionmaster.com/ מצד ימין למעלה start timing contractions), וכך אני מעבירה את הזמן בצפיה בסרט, ומדי מספר דקות הפסקה – אני לא יכולה להמשיך לצפות בסרט בזמן ציר, כך שאני קופצת על הכדור או עושה סיבובי אגן בעמידה כנגד הקיר. התזמון מראה צירים של 50 שניות מדי 5-7 דקות. כך אני מעבירה עוד שעתיים. מתחילה לתהות האם זה זה? הרי ההנחיה היא להגיע לבית החולים בתדירות פחות או יותר כזו... מצד שני, אני מעבירה אותם לגמרי לבד, בלי תמיכה נוספת. זה לא הגיוני. צירים אמורים לכאוב יותר. או שלא? בארבע בערך אני משתגעת כבר לגמרי מחוסר החלטיות ומעירה את ברק. הוא קופץ מייד ונכנס לפעולה. אין מה לדבר – המסאג' שלו הרבה יותר מקל מאשר סיבובי האגן שלי... טוב שהערתי אותו. כבר ברור לשנינו שלעבודה הוא לא הולך היום... הציפורים בחוץ מתעוררות ואנחנו מחליטים לצאת לטייל. עם אור ראשון, זוג צעיר עם בטן גדולה וכלבה מופתעת מהשעה המוקדמת מטייל בכבישי המושב, מדי פעם עוצר לחיבוק וסיבובי אגן... במהירה הגענו לשדות – החמניות פורחות במלוא הדרן, השמיים ורודים מהשמש שעוד מעט יוצאת ואנחנו מחליטים לחזור לפה עם אלומה לעשות לה בוק עם הפרחים.. נעצרים באיזו נקודה לצפות בשמש העולה – אני עומדת עם הפנים לזריחה, מקבלת ציר באהבה, נושמת את הבוקר לתוכי ונשבעת לזכור את הרגע הקסום הזה, טרום משפחה.
חוזרים הביתה – השעה כבר שבע בבוקר, יום ראשון, מרימה טלפון למיכל, מספרת לה על המצב, על זה שהצירים סדירים, אבל שהכאב נסבל בינתיים. היא מעלה את האופציה שאולי אני מברות המזל שהצירים לא מאד כואבים להם, ושאולי כדאי בכל זאת לנסוע לבית החולים לבדוק מה המצב, שלא יתחילו לי בטעות צירי לחץ בבית... אנחנו שוקלים, ואני מחליטה להקשיב לאינטואיציה שלי שאומרת שזה עוד לא זה, למרות שאנחנו כבר יותר מ12 שעות עם צירים.. מחליטים להמתין לשעה 13:00 בה יש לי ביקורת בקופת חולים. הקופה נמצאת בירושלים, כך שאם צריך מתפנים ישירות להדסה עין כרם – בית החולים הנבחר. מעבירה את השעות במקלחות ובקפיצה על הכדור, עד שצריך לצאת. הצירים במהלך הנסיעה הם סיוט. כל ציר אני מוחצת לברק את הירך ונושמת נשימות בטן. מגיעים, מתחברים למוניטור, אנחנו משחקים משחק – אני מודיעה מתי יש ציר וברק צריך לאשר לפי המוניטור, ולהיפך.. הוא מודיע לי מתי נגמר הציר, ואני מאשרת. המוניטור מאד חיזק אותנו – לא היה ציר שהרגשתי ולא נרשם, וגם לא היה ציר שנרשם ולא הרגשתי. האחות מסתכלת על המוניטור ומרוצה – היא אומרת שהם נראים צירים יפים ואפקטיביים. נרגשת אני נכנסת לרופא, שבודק אותי ומוצא פתיחה של 2 אצבעות. ידעתי! ידעתי שזו רק ההתחלה.. זה לא מייאש בכלל. אפילו שעבר זמן. אני מחוברת לעצמי ולתחושות שלי. מה שהרגשתי הוא מה שקורה.
הרופא מחליט בכל זאת לתת לנו הפניה לחדר לידה כבר. אני וברק מחליפים מבטים וברור לנו שזה לא יקרה. עוד מוקדם. אנחנו יוצאים מהרופא לאחר שהוא מברך אותנו בברכת "בהצלחה, ושתצאו בידיים מלאות" – ברכה סטנדרטית כנראה בעיניו, אותי היא מזעזעת – למה להזכיר שיש אופציה של ידיים ריקות?
טלפון עדכון למיכל, היא מתייעצת עם ג'וני, המורה שלה, וממליצה לי לנסות להשאר בקרבת ירושלים, כי עכשיו כשיש לנו גושפנקא רפואית, אולי יהיה סוויץ' במיינד והלידה תתחיל לרוץ. אנחנו נוסעים לאמא שלי, שגרה רבע שעה מהדסה, למרות שלא תכננתי לספר לה שאני בצירים, זה מרגיש מאד נכון עכשיו. אנחנו מגיעים לאמא שלי, יושבים במרפסת, מנשנשים ארוחה קלה, ומקשקשים בין ציר לציר. הצירים לא מתקדמים, לא בכאב, לא במשך הציר, לא בתדירות. אמא שלי קולית הרבה יותר ממה שחשבתי. נותנת לי ולברק את המקום שלנו בצירים ולא מתערבת מדיי. גם לא מתרגשת כמו שחשבתי, הכל מרגיש נכון, זורם, שקט. אני מחליטה לשתף גם את אבא שלי. מרימה לו טלפון. הוא שמח לשמוע ומבקש שנעדכן כשאנחנו יוצאים לבית החולים. מכאן גם השיחה להורים של ברק לא יכולה להמנע. אבל זה לא מפריע לי, לא אכפת לי לשתף, למרות שתכננו להודיע רק אחרי הלידה. האחים שומעים ושולחים SMSים מחזקים. כיף. אנחנו מוקפים באהבה. חושבים עלינו ומאחלים לנו טוב.
אחרי שעתיים אצל אמא שלי אנחנו חוזרים הביתה. צריכים את הבית שלנו כדי להרגע ולתת ללידה להתקדם כמו שצריך. השעות הבאות עוברות מהר – מקלחת, כדור, סיבובי אגן, נשימות בטן.. בחושך בלילה אנחנו יוצאים שוב לטייל. הפעם בלי הכלבה. באופן מוזר ביותר החתול מחליט להצטרף. קטע הזוי. מגיעים לגן השעשועים. מתחילים למצוא שימושים מקוריים למתקנים – כך, הקורה על הקפיצים מחליפה את הכדור, והגלגל שרצים עליו הופך למושב מתנדנד בזמן ציר.. אנחנו מתכננים סטרט אפ – גן שעשועים ללידה פעילה . החתול חוקר את הסביבה בסקרנות, משחק עם חרקים שנמשכים לאור הפנס. אנחנו מוקסמים ממנו ומהתעוזה שלו, הוא אף פעם לא הרחיק עד כאן, כאילו גם הוא מרגיש שמשהו חדש ושונה באויר.
חוזרים הביתה וברק הולך לנסות לישון קצת. הוא מותש לגמרי כבר, ואני מוצפת אדרנלין, אפילו לא מנסה לישון. מנסה לסיים את הסרט. לא מצליחה להתרכז. עוברת לקרוא סיפורי לידה, בתקווה למצוא משהו מחזק במיוחד. נופלת על לידה שקטה. למה אני עושה את זה לעצמי? בוכה. זה לא טוב לי עכשיו. מנתקת את עצמי בכח. משננת שזו לא הלידה שלי, נאחזת בתנועות שלולי עושה.
נכנסת להתקלח שוב. בשונה מהפעמים הקודמות, המקלחת לא מרגיעה את הצירים – ביציאה מהמקלחת הצירים הופכים להיות כל 4 דקות, ועצמת הכאב מתחזקת. ברק כבר ער – מסתכלים אחד לשני בעיניים ומחליטים שזהו, הגיע הזמן לצאת לבית החולים. השעה שתיים בלילה, בין יום ראשון לשני.
הנסיעה יותר סיוטית מהנסיעה בצהריים, אבל ההתרגשות בשיא – אנחנו הולכים לפגוש את לולי שלנו!
בדרך מנסים להתקשר לחדרי הלידה, לברר מה המצב שם, ממש לא בא לנו להגיע ללילה עמוס, ללדת בקבלה ולישון במסדרון... אין תשובה. מה זה אומר? שעמוס מאד? שאין להן זמן לענות מרב לחץ? אנחנו שוקלים לרגע לנסוע למקום אחר, אבל בסוף מחליטים לדבוק בתכנית המקורית. מגיעים לכניסה לבית החולים. כבר חודשיים שברק משנן את הדרך לחדרי לידה עם הרכב. מגיעים... והדרך חסומה. יש שיפוצים, צריך לנסוע בדרכים חלופיות. ברק נלחץ, מזל שאני מכירה את בית החולים, אז מתוך הצירים אני מכוונת אותו היישר לכניסה. השומרים פותחים לנו בלי בעיה ואנחנו מגיעים לחדרי הלידה: "שלום! באנו ללדת!" שקט ודממה, אין כמעט אנשים בקבלה, אחות נחמדה מבקשת מאיתנו להמתין עד שתחבר אותנו למוניטור. ממתינים ובינתיים מיכל מגיעה. אנחנו מתחבקות ומתנשקות. יש משהו כל כך מרגיע באישה הזו, כל כך טוב לי שהיא איתנו.
מתחברים למוניטור ומדברים קצת. אחרי כמה דקות מיכל מציצה במוניטור ומבשרת לנו שלולי ישנה, שזה טוב ויפה, אבל לא לעכשיו – בשביל שיאשרו לי מוניטור לסירוגין ולא מוניטור קבוע צריכים לראות מספיק תנועות עובר, וכרגע אין.. ברק רץ, בעצתה של מיכל, לקנות לי שוקולד. אני תוקעת אותו למרות שאין לי חשק ולולי מואילה בטובה לזוז קצת. האחות מגיעה, והמוניטור עדיין לא מספק בעיניה, אבל היא מסכימה שיעשו לי שוב מוניטור בחדר הלידה, וישקלו את הענין מחדש, במידה ויש מספיק פתיחה.. היא בודקת ו... יש פתיחה יפה של 3.5!! כיפאק היי! אנחנו מבסוטים שהגענו בשלב הנכון לבית החולים ולא שניה קודם. האחות שואלת אותנו אם אנחנו עוד רוצים להסתובב או שמעדיפים להכנס כבר לחדר לידה.. לי אין שום ספק- חדר לידה! רוצה את הכדור, המקלחת וכל שאר העזרים..
עוד כמה דקות למלא טפסים. מסמנים "לא, תודה" ליד החיסון לצהבת, אפילו עפעף קטן לא הורם, לא נסיונות לשכנוע, כלום. (בשביל מה התאמנתי על רוח לחימה?!)
נכנסים למבואת חדרי הלידה – מיכל סוקרת את המיילדות.. אכזבה – היא לא מכירה אף אחת ולא יודעת מה האוריינטציה שלהן.. ואנחנו בנינו על כך שמישהי ממספר המיילדות שכבר יצא לה לעבוד איתן ושהיא מכירה ויודעת שהיא באוריינטציה טבעית תהיה ונוכל לבקש אותה.. אני שמה עין על מיילדת בשם רונית, הודית עם שיער ארוך וחיוך חם, ומבקשת בלב שהיא תהיה איתנו. וכך קורה. אנחנו נכנסים לחדר לידה, ורונית נכנסת ואיתה מיילדת מתלמדת שמבקשת יפה רשות להצטרף, ואנחנו מסכימים בשמחה בעיקר כי יש לה חיוך יפה וגם כי אני חושבת על רונ צ'ה.. רונית שואלת אותי איך אני רואה את הלידה שלי – אני עונה בטבעיות "קלה וטובה?" לא הרגשתי צורך להתחיל לנאום על הרצון שלי בלידה טבעית, פעילה, תנוחות לידה וכדומה, היתה תחושה שהכל כבר ברור. עצם כך שבאנו עם מיכל, ושלבשנו שרוואלים כנראה כבר העביר את המסר ללא צורך במילים.. רונית שואלת בכל זאת, מה היחס שלי למשככי כאבים, כי היא צריכה לדעת מראש. אני עונה לה שמעדיפים בלי, ושאני מאד אודה לה אם הנושא לא יעלה שוב, כדי שלא יכנסו לי רעיונות לראש..
הצירים ממשיכים להגיע כל חמש דקות, וברק נמצא שם לגמרי בשבילי בחיבוקים ומסאז'ים. אני רואה איך מיכל נותנת לנו את המקום שלנו.. אבל בעצם.. אני מעדיפה את הידיים המקצועיות שלה עליי, ברור לי שהיא תעזור לי הרבה יותר, ובציר הבא אני מזמינה אותה להצטרף – באותו רגע הקרח נשבר לגמרי ואנחנו נעשים שלישיה בלתי נפרדת. בכל ציר אני נתלית על ברק בחיבוק, נושמת אל הבטן ומקבלת באהבה את הידיים המופלאות של מיכל על הגב שלי.
מתחברים למוניטור בשכיבה על הצד, הפעם לולי כבר זזה יפה, ואנחנו עוברים את המוניטור בהצלחה (אח"כ ברק אמר שנראה לו שההבדל העיקרי במוניטורים היה מי שקראה אותו..) – יש! לידה פעילה – here we come! רונית מציעה לי הצעה שאי אפשר לסרב לה – היא אמנם חייבת לפתוח לי וריד, אבל היא מוכנה לעשות את זה רק בסוף המשמרת שלה, עוד שעתיים. אנחנו קופצים על המציאה.. פתיחת וריד זה אחד הדברים שהחלטנו לא להתעקש עליו – צריך לדעת על מה להלחם ומה פחות חשוב, ואין לנו שום צורך לפתוח מלחמות מיותרות עם הביורוקרטיות של בית החולים.
אני מתחילה להרגיש עייפות, ולמרות שמיכל מציעה קצת "לעבוד" אני לא מסוגלת ואנחנו מעבירים את השעתיים במנוחה, שיחה עם המיילדת המתלמדת וקבלת צירים בשלישיה. לקראת סוף המשמרת רונית מחברת אותי שוב למוניטור ומבקשת לבדוק פתיחה. אני קצת מתמרדת – תחושת הזמן שלי חלפה ונראה היה שרק לפני רגע בדקו אותי. וחוצמזה – מה אם לא תהיה התקדמות? אני מפחדת להתבאס, ומפחדת מהתערבויות רפואיות. רק אחרי שרונית מבטיחה לי שגם אם אין התפתחות לא יעשו לי כלום, ושרק מפתיחה של ארבע מתחילים לפקח על קצב ההתפתחות אני מסכימה שהיא תבדוק אותי.. היא בודקת.. עושה פרצוף לא ממש שבע רצון ומודיעה לי שאני בפתיחה של ארבע.. לי יש תחושה שהיא מרמה לכוון למעלה בשביל לא לבאס אותי שלא היתה התקדמות, אבל אין לי כח לחקור אותה על זה. בכלל, כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש ולא הצליחו לבוא לידי ביטוי בדיבור במהלך הלידה, ועכשיו אני לא זוכרת את רובן..
המשמרת מתחלפת ואנחנו נפרדים בצער מרונית והמתלמדת, ומגיעה מיילדת בשם אתי. גם אותה מיכל לא מכירה, אבל היא נעימה ונראה שרונית סידרה אותה בשבילנו. היא מאד שמחה להצטרף אלינו למסע הזה, של הלידה, ואנחנו נרגעים שקיבלנו מיילדת שבראש שלנו. אני מנהלת איתה את אותה השיחה על האפידורל כמו עם רונית, וזו הפעם האחרונה שהנושא הזה עלה.
יחד איתה מגיעים עוד שני סטודנטים לסיעוד שמבקשים להצטרף. אנחנו מחליטים הפעם לסרב. שניים זה יותר מדיי, וחוצמזה – הם רק סטודנטים לסיעוד, לא בהתמחות למיילדות, ואני ממש רוצה שנהיה רק שלושתנו קצת. קצת לא נעים, אבל לא נעים מת, זו הלידה שלי, ואני רוצה להרגיש בה בנח. אנחנו מדברים עם אתי, ויותר לא רואים אותם.
אני וברק נכנסים למקלחת. מביאים לי עוד כדור שיהיה במקלחת, אני על הכדור וברק יושב על הכיסא במקלחת, אני קופצת והוא מעסה לי את הגב בצירים. המים חמים, נעימים וכל כך מקלים על הכאב... אנחנו במצב רוח טוב, מתחילים לשיר שירים כמו נעלולים ופרפר נחמד ולקפוץ לפי הקצב. המים כל כך מקלים שאני אפילו מצליחה להמשיך לשיר תוך כדי הציר. בחוץ אתי ומיכל שומעות ותוהות אם בכלל יש לי צירים עם כל המצב רוח הטוב שלי... אחרי רבע שעה החום במקלחת נהיה ממש סאונה ואני מתעייפת נורא ומתמוטטת כמעט. יוצאת החוצה חסרת אנרגיה ונשכבת על המיטה. רוצה לישון. הצירים לא נותנים לי מנוחה. בכל ציר אני עוברת לשש ומיכל מעסה אותי.
בזמן המקלחת עבר הרופא עם איזה חמש עשרה סטודנטים. מיכל וברק סיפרו לי אח"כ שאני הייתי ההיי-לייט של הסיור והם ממש חיכו לראות אותי. הרופא הסביר להם יפה מה זה לידה טבעית, וכמה זה נדיר שבלידה ראשונה יש נשים שעושות את זה, הסביר יפה מה זה תומכת לידה, ובמה היא תורמת, והתייחס למיכל בהמון כבוד. בסיום הסיור הוא מבקש רשות שסטודנט אחד יצטוות אלינו. אנחנו מסכימים אחרי שמבהירים לנו שמדובר בסטודנט קבוע ושהוא לא יהיה נוכח כל הזמן אלא יבוא לראות מה קורה פעם בחצי שעה. אני לא מתה על הרעיון לגמרי, אבל חשוב לי שסטודנטים לרפואה יראו מה זו לידה פעילה. אני מרגישה שאני עושה את זה בשביל השליחות . מביאים לי סטודנט (גבר) מה שקצת מבאס אותי, ומתפתחת שם דינמיקה מוזרה – בעוד אני מרגישה שאני עושה לו טובה שהוא שם, הוא מרגיש כאילו הוא יכול לתרום משהו.. "אני פה, תקראי לי אם את צריכה משהו" - בכל מצב אחר הייתי כבר תוקעת איזה משהו ארסי וציני לברק לפחות, אבל לנוכח הנסיבות אני מעדיפה לשמור את אנרגיות הדיבור שלי לדברים יותר חשובים.. לאורך המשך הלידה הוא נכנס מדי פעם לראות מה העניינים ואני מתעלמת ממנו – אנחנו מסתדרים מצוין שלושתינו, לא צריכה עוד נוכחות של אף אחד. בטח לא של סטודנט נטול כוח אמיתי שלא יכול לעשות כלום בעצמו ולקבל החלטות בעצמו, מקסימום לקרוא למישהו...
בינתיים כבר הבוקר עולה. ברק נהיה מודאג שאני יותר מדיי עייפה ושהלידה לא מתקדמת בגלל זה, הוא מציע לי לצאת החוצה – לראות שיש כבר שמש בחוץ – בחדרי הלידה אין חלונות, אנחנו במרתף ואין תחושת זמן. אין לי כח לזוז. אני רוצה להמשיך לנוח על המיטה, מיכל מציעה לעשות לי מסאג' שמנים, והידיים שלה כל כך טובות ונעימות, אני לא רוצה שזה ייגמר אף פעם. ברק יוצא וחוזר אחרי 10 דקות עם קפה וקוראסונים חמים ממאפיית נאמן שבדיוק נפתחה בקניון. הוא חוזר ואני לא שם – בעולם אחר. האנדורפינים משפיעים ואני לא מגיבה לסביבה בכלל – הוא מדבר אליי, ואני לא מבינה מה הוא אומר, ובטח שאין לי יכולות לענות.. אני שותה ואוכלת סינמון רול מדהים (אתי מצטרפת לבליסה, אף אחד לא אומר לנו כלום לגבי אוכל ושתיה בחדר לידה) ומקבלת בבת אחת בוסט של אנרגיה – קופצת מהמיטה – באנו ללידה פעילה או לא? יאללה, קפיצות על הכדור, ירידה לכריעה, נענועי אגן – באנרגיות מטורפות! מדמיינת את לולי יורדת למטה ואת צואר הרחם שלי נפתח עוד ועוד בכל ציר..
אתי נכנסת ורוצה לבדוק פתיחה – שוב?!?! אני מסבירה לה שרק בדקו אותי, והיא מסבירה לי יפה שעם כל הכבוד עברו ארבע שעות מאז.. אני בשוק, לא הרגשתי שהזמן עובר בכלל. אתי בודקת ומחייכת חיוך רחב – יש לי פתיחה של חמש וחצי – שש. אושר גדול. כולם מבסוטים לאללה. אין עוד הרבה, את מתקרבת, אלומה יפה שלי.
ברק אומר שנדמה לו שהוא ראה חברה בחוץ בקבלה (מכיר אותה מהסיור), היא אמורה באמת לבוא לקבל זירוז, ואני ומיכל יוצאות להגיד לה שלום. התרגשות גדולה, אנחנו מדברות קצת, כולנו קצת דומעות, ומדי פעם אני מקבלת ציר. קצת מתפדחת מהקטע שכולם מסתכלים עליי בזמן ציר (יש עוד אנשים בחדר המתנה חוץ מנעמית), מה גם שאני עושה קולות נמוכים שעוזרים לי מאד, אז זה בכלל מפדח, אז אני מקצרת את השיחה, מאחלת המון בהצלחה ואנחנו חוזרות לחדר. אני לא בטוחה אם זה שיצאנו היה רעיון טוב בשבילה, לא בטוחה אם זה חיזק אותה או החליש אותה לראות אותי ככה.. במיוחד שאני יודעת כמה היא רצתה ללדת גם טבעי. מיכל חושבת שחיזק.
בא לי לרקוד. אנחנו מבקשים שיביאו לנו רדיו דיסק. באופן טפשי לא הבאנו דיסקים. מחפשים במבחר הדיסקים של חדרי הלידה.. נעימות חסידיות, ירוסלב יעקובוביץ’ וטיף טיף טף... בעסה. אני נזכרת שיש לי דיסק באוטו של דיויד ברוזה וברק נשלח אחר כבוד לאוטו להביא את הדיסק ולקנות לנו בקבוק של שתיה ממותקת לשמירת סף האנרגיה. אני נכנסת בינתיים למקלחת שוב. יוצאת אחרי 10 דקות. מפחדת ששוב יקרה לי "אפקט הסאונה". יוצאת, בדיוק מתחיל לי ציר ואני בורחת למים שוב. מנסה לצאת שוב, מתלבשת בכותונת שוב (כותונת מהבית, גם עם זה לא הקפידו), לא מספיקה לשים תחתונים ושוב מגיע ציר.. וואוו, הם ממש נהיו תכופים. נשענת על הקיר, ידי הקסם של מיכל על הגב שלי ופתאום... פאק. שטף של מים שוטף אותי. המים ירדו. אני אומרת "הוו מזל טוב" ומתחילה לבכות. חצי מהתרגשות וחצי מפחד – מעכשיו זה אמור לכאוב יותר.. וכואב לי מספיק. מיכל לא מבינה אם אני בוכה מכאב, ואני אומרת לה שמהתרגשות.. היא גם בוכה ואנחנו מתחבקות. הציר הבא מגיע והוא אכן יותר כואב (האם הוא באמת כאב יותר או שככה הוא הרגיש בגלל שציפיתי שיכאב יותר, אני חייבת לתמוה עכשיו...). אני עולה על המיטה על שש ומיכל מעסה לי את הגב בשמנים מרגיעים, נותנת לי רסקיו ושמה לי שמן תפוז סביב הפה והאף – זה מרענן, אבל לא מקל על הצירים שמגיעים בתכיפות גבוהה יותר ויותר. ברק מגיע כולו שמח וטוב לב מצפה לריקודים עם הדיסק שהביא ומוצא אותי בוכה מכאבים.. מהשלולית על הריצפה והעובדה שכל החלק התחתון שלי חשוף לעיני כל על המיטה הוא מייד מבין מה קרה. אני מתבאסת שהוא לא היה שם כשזה קרה בשבילו, כי זה באמת היה רגע מרגש, אבל אין לי כח להגיד לו את זה. אני בלחץ שהסטודנט ייכנס כשאני חשופה ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו מיכל מכסה אותי עם סדין. בחדר הסמוך התחילה לידה והאישה שם צורחת בטירוף. לי כואב מוות וכל האוירה הזו של הצרחות עושה לי לא טוב. למה היא צורחת? אני שואלת, "היא יולדת" – לא מאחרת להגיע התשובה. אני תוהה לעצמי אם גם אני אצרח ככה, אם זה חייב להיות.. בינתיים אני עוד עם הנשימות בטן והקולות הנמוכים..
מיכל מזכירה לי שמותר גם לי לשחרר. אני לא מתחברת לזה. עושה מה שטוב לי, וזה מה שטוב לי כרגע.
בינתיים כבר חצי שעה אחרי ירידת המים ואף אחד לא בא לבדוק אותי. מיכל מתחילה להלחץ כי הצירים תכופים וירדו לי המים ואין לנו מושג מה קורה. מנסים לקרוא למישהו, מפעילים אפילו את הסטודנט (סוף סוף הוא יעיל במשהו..) מסתבר שהאישה הצווחת היא הלידה השניה של אתי ואתי איתה, מה שאומר שהיא לא זמינה אליי...אחרי זמן שנראה כמו נצח נכנסת מיילדת אחרת ורוצה לחבר אותי למוניטור "ואחרי זה נבדוק פתיחה" היא מבטיחה. מחברת אותי בעמידה, לבקשתי, אני לא מסוגלת לשכב יותר. יש לי צירים. אני נשענת קדימה בכל ציר על המיטה, עושה קולות נמוכים ומתמכרת למסאז' שזה טוב ויפה להתמודדות אבל המוניטור לא מקבל אותות בתנוחה הזו. כל הזמן אנחנו עסוקים בלנסות להחזיק את המוניטור שלא יפול ולחפש את הדופק שלה שיקלט במוניטור. כמובן שאחרי רבע שעה המוניטור לא טוב מספיק והמיילדת רוצה עוד רבע שעה. אני מתפתלת מהצירים, המוניטור לוחץ לי, כל הזמן נופל. חרא חרא חרא. עוברת רבע שעה נוספת שנמשכת לנצח ואף אחד לא מגיע. אני מבקשת שמישהו יבוא, מבקשת באינטרקום, מבקשת מהסטודנט, מתחננת למיכל וברק שיגררו מישהו לשחרר אותי כבר אבל הם לא מוצאים אף אחד. בסוף נכנס רופא, ואני היסטרית לגמרי שישחררו אותי כבר והוא מסכים סוף סוף (40 דקות עם המוניטור!!) למרות שלא רציתי שרופא יבדוק אותי אני מבינה שאין לי אתי, ואף מיילדת אחרת גם לא באה (כנראה שאתי הודיעה לאחרות שזו הלידה שלה, אז הן לא ששו להכנס) אז אני מניחה לו לבדוק אותי – הבדיקה גסה כצפוי מרופא גבר, אבל אני בפתיחה של שמונה...
אני נכנסת למקלחת עם ברק שוב. מיכל אומרת לי שאם אני מרגישה צורך לקקי אז ישר להגיד לה. אני חושבת לעצמי שיש עוד זמן, אני רק בפתיחה של שמונה.. אבל בציר הבא – "קקי!!!!". האישה בחדר הסמוך צורחת. מיכל מלמדת אותי איך לנשום – כמו לכבות נר, ואני וברק במקלחת באטרף "פו פו פו פו".... בכל פעם שבא ציר אני צועקת וברק מזכיר לי איך לנשום ונושם יחד איתי "פו פו פו פו". מיכל הולכת לחפש מישהו שיתייחס אלינו, אבל אף אחד לא בא. זו הלידה של אתי, ואתי עסוקה. אני מעבירה עוד כמה דקות במקלחת בפו פו פו. צעקות, בכי, "למה?" "פעם הבאה רק אימוץ!" "לידה טבעית פחחח למה לעזאזל רציתי את זה" ועוד אמירות כאלה..
בראש חשבתי שבקרוב יגיע שלב המעבר בו תהיה לי אולי רגיעה ומנוחה קצת לפני צירי הלחץ.. בדיעבד.. כבר היו לי צירי לחץ (לכן הפופופו... והמקלחת היתה וואחד שלב מעבר). בסוף נשבר לי. אני עוד כועסת משלב המוניטור מתחילה לצעוק על העולם ועל מיכל שאני לא מוכנה יותר להתאפק, מה זה השטויות האלו, אם אין אתי אז שיביאו מיילדת אחרת, למה אני צריכה לחכות להם? (היום אני מבינה שלא היתה מספיק פתיחה גם ככה) אחרי נצח נוסף (כמה דקות?) אתי מגיעה. איזו הקלה. אני יודעת שמעכשיו יהיה בסדר.
היא בודקת אותי – אני בפתיחה תשע, תשע וחצי עם שוליים דקים. היא מציעה לי שהיא תעזור לי להפשיל שוליים – אנ אלחץ והיא עם האצבעות תרחיב ותעזור לראש לעבור את צואר הרחם. אני מבולבלת. לא קראתי על זה בשום מקום. אני לא יודעת מה ההשלכות. אין לי מושג כמה התערבותי זה. אני שואלת איך קוראים לזה (להבין מה זה, אולי בכל זאת קראתי על זה..)- "אין לזה שם, אני פשוט אעזור לך". שואלת אם זה כואב, "לא". שואלת את מיכל, היא אומרת שכדאי, ואנחנו הולכים על זה. נשכבת על הצד עם הרגל למעלה – ומתחילה ללחוץ. איזו הקלה! מהרגע ששחררתי את הלחיצות הגוף כבר לוחץ אוטומטית. עד אותו רגע לא הבנתי בכלל כמה הייתי צריכה כבר ללחוץ...שתי לחיצות והראש עובר את צואר הרחם. זהו, אני חופשיה ללחוץ באיזה תנוחה שבא לי.. רק עוד דבר קטן.. צריך מוניטור. לא! אני מתנגדת באלימות שמפתיעה את עצמי אפילו. לא מוכנה שישימו עליי את זה שוב. זה השטן.
טוב, אתי מציעה לי שהיא תחזיק עם היד את המוניטור בלי רצועה. לזה אני מוכנה, ואנחנו מתחילות ללחוץ – בעמידה על שש בהשענות על משענת המיטה, בכריעה תוך תליה על חבל שתלוי מעל המיטה, ועוד תנוחות. אני משחררת את כל העכבות וצורחת כמו שלא צרחתי בחיים שלי, בתחילת ציר הצרחה היא מודעת, זה אשכרה עוזר לשחרר, ובהמשך הציר היא הופכת למשהו בלתי נשלט, חייתי כזה, שגורם לי להשתאות על העוצמות המטורפות שלא ידעתי שקיימות בי (אני טיפוס שלא צועק כמעט אף פעם). אתי מחזיקה את המוניטור ביד בין הצירים, אבל בכל ציר היא עוזבת את המוניטור, ועוזרת לי לכוון את הלחיצה למקום הנכון ע"י מגע עדין. באיזשהו שלב היא מבקשת ממני לנסות לא לצעוק ולכוון את הלחיצה יותר למטה ע"י סגירת הפה, היא סופרת עד 8 ומ8 מותר לי לצעוק. הלחיצות אפקטיביות יותר ככה, ואני מוציאה אויר תחת שפתיים חשוקות ומרמה ומתחילה לצעוק כבר בחמש.. (הרגשתי מורדת )
ברק הגיבור חושק שיניים ונותן לי למעוך ולנשוך לו את היד כרצוני, ולוחש לי כמה אני גיבורה ושזה עוד מעט נגמר.
לקראת סוף הלחיצות מגיע רופא ומסתכל על המוניטור. הוא לא מבסוט מכך שאין מוניטור בזמן הצירים ודורש מוניטור קבוע. אתי מציעה לי שתי ברירות - הראשונה, להמשיך על הגב, כי זו תנוחה שבה היא יכולה להמשיך להחזיק את המוניטור, והשניה היא לשים מוניטור ללולי ("דקירה קלה בראש, לא נורא בכלל") מה שיאפשר לי להמשיך ללדת באיזו תנוחה שרק ארצה. אין לי בכלל ספקות, אני אלד על הגב, תודה רבה.
אז זהו – הלידה הפעילה שלי הסתיימה בלידה על הגב בגלל כסת"ח של רופא, אבל לא נורא, זה ממש היה הלחיצות האחרונות, ואת רב הירידה עשינו כבר..
אתי אומרת לי שיכול להיות שכשיגיע הרגע היא תאלץ לחתוך, ושואלת אותי מה אני מעדיפה, שהיא תגיד לי לפני או שפשוט תחתוך. נדמה לי שלא עניתי לה, לא הייתי מסוגלת לחשוב בכלל על אפשרות שיחתכו אותי...אבל מאד הערכתי, וגם עכשיו, את השאלה אתי קלטה אותי והבינה שאני צריכה הכנה נפשית לפני כל דבר..
אני מתחילה להרגיש את לולי מתקרבת, הראש שלה מרחיב לי את הנרתיק, ובין ציר לציר הכאב עדיין ממשיך מהמתיחה, זה כבר ממש קרוב. אתי מבקשת ממני לנסות ללחוץ 3 פעמים במהלך ציר, ולא שתיים, כדי לקדם את התהליך. זה קשה לי, ואני לא מצליחה להענות לבקשתה, מתחילים לראות ראש, והוא מלא שיער ואתי שואלת אותי בבדיחות אם הבאנו קוקיות וסרט.. כולם מגחכים, ואני, לא במצב של להבין הומור בכלל, עונה ש"לא, אבל הבאנו כובע" מה שגורר חיוכים גדולים עוד יותר. אני מנסה להרגיש את הראש ולא ממש מבינה מה אני מרגישה, הכל כל כך נפוח שם.. והנה מגיע הציר בו הראש בהכתרה, אני מרגישה שהציר הולך להגמר, ואני מתוחה כל כך ולא רוצה שלולי תשאר במצב הזה עד הציר הבא, אז אני נותנת באופן מודע לחלוטין פוש שלישי בסוף הציר כבר והראש בחוץ. אתי שואלת אותי אם אני רוצה למשש את הראש – לא, זה מפחיד אותי פתאום נורא, אני כבר רוצה שהיא תצא.. אני מאושרת מכך שהסבל נגמר ושבציר הבא היא תצא ושאני לא צריכה ללחוץ כל כך חזק כבר.. אבל להפתעתי, הכתפיים לא יוצאות בכזו קלות והציר להוצאת הכתפיים כאב באותה מידה... אבל הנה היא בחוץ, שוכבת לי על הבטן, פותחת עיניים גדולות וערניות, עושה אפצ'י קטן ומתוק ומתחילה לפעות לרגע, משתתקת וממשיכה להתבונן.. ואני, גבב מילים בלתי נשלט יוצא ממני.."לא לבכות, מתוקה שלי, באת לעולם טוב, אבא ואמא אוהבים אותך, באת לעולם טוב, יש לך ריסים" (כאלה ריסים מושלמים, אתם מתעלפים..) עד היום ברק צוחק עליי על ה"יש לך ריסים", אבל זה לא שהוא היה כזה קול, הוא היה צריך לשבת מרב התרגשות... השעה 14:30, יום שני.
אתי בודקת אותי מודיעה לי שיש לי שריטה קטנה שאולי תשרוף לי במתן שתן. בדיעבד, פרט לפיפי הראשון, היא לא שרפה לי בכלל.. אתי רוצה לתת לי פיטוצין, ואני מבקשת ממנה להמתין ולראות אם באמת יש צורך. היא מסכימה, ואני מנסה להניק. כמה נסיונות להניק כולל עזרה של אתי ומיכל מסתיימות בכשלון צרוב. יש לי פטמות שטוחות כך שהייתי מוכנה לכך שיהיו קשיים. מיכל אומרת לי שאני אהיה חייבת יועצת הנקה, וזה בכלל לא מפתיע אותי. אתי מציעה לברק לחתוך את חבל הטבור, והוא, שלא תכנן לעשות את זה, מחליט להענות וחותך – זה עוד דבר שהניחו מראש שנרצה לעשות, ועשו בלי לשאול אותנו בכלל אם זה רצוננו..ואני אומרת את זה לחיוב. בינתיים כבר הגיע הזמן ללדת את השליה ואתי רוצה לקחת את לולי לחימום. ברק המלך גבר מדהים שלי אומר לה, למה חימום. אני אחמם אותה, ובשיא הטבעיות מוריד חולצה, שם אותה גוף אל גוף, מתכסה בשמיכה ומתחיל למלמל לה מילות אהבה ולשיר לה שירים. אני בינתיים יולדת את השליה – לא ענין קל בכלל, כואב באותה מידה.. ואנחנו מוודאים שהיא יוצאת שלמה, במיוחד שלפי הסקירה יש לי שליית לואי (תוספת נוספת לשליה) מה שמתברר כנכון. מאחר ואני לא מפסיקה לדמם אתי מתנצלת ונותנת לי פיטוצין בכל זאת, מה שלגמרי הוגן בעיני, ומודיעה לנו על הדרך שכבר שומרים לנו חדר במחלקת ביות מלא (לא היה צורך בכלל לשאול אותנו איזו מחלקה אנחנו מעדיפים..) אני שוקעת בשינה עמוקה, ככה, בתוך שלולית הדם שאני מתבוססת בה.. אני ישנה כשעתיים וברק בינתיים יושב עם התינוקת הקטנה והמדהימה שלנו ולא מפסיק לדבר אליה, מדהים שלי, אני כל כך אוהבת אותו. אחרי שעתיים אחות באה ומעירה אותי, מתנצלת ומבקשת שאכנס להתקלח, כי צריך את החדר.. אני בקושי מצליחה להתיישב, ומתחילה לבכות – אני כל כך שבורה פיזית, בקושי מסוגלת לטפל בעצמי, איך בדיוק מצפים ממני לטפל בילדה עכשיו, בביות מלא.. ברק מרגיע אותי שגם הוא פה איתי, ושאני לא לבד. אני מדדה בעזרת האחות למקלחת ושם עושה מקלחת ארוכה וטובה, בסופה אני יוצאת מתיישבת על כסא גלגלים, ברק מוביל את אלומה ואת כל התיקים שהבאנו ואחר כבוד אנחנו עולים למחלקה. במחלקה נותנים לי בחירה בין חדר עם עוד מישהי עם שירותים ומקלחת או חדר לבד, עם שירותים ומקלחת במסדרון צמודים (שבתכלס, אף אחד לא משתמש פרט למי שבחדר לבד..) אנחנו בוחרים את החדר לבד, ברור, ומתחילים להכיר את הילדה שלנו, את אלומה, אלוממי, אלומיץ, אלומותק...
בזכות החדר לבד ברק נשאר לישון איתי בלילות, והיתה לנו פרטיות נהדרת, מה שגרם לנו לוותר על הרעיון של לברוח כמה שיותר מהר ולהשאר 36 שעות במחלקה. הצוות היה נהדר, ובלילה האחות אפילו הצליחה לחבר את אלומה לציצי שלי, ומאז טפו טפו טפו.. הילדה יונקת. לא שאין צרות, אבל היא יונקת.. וזה מה שחשוב.
לסיכום:
ואת, החלטת להגדיל ראש, מתחשבת שכמוך...ופרגנת לנו לידה מהסרטים שסיפקה לאבא חופש ארוך הרבה יותר ממה שהוא דמיין...
אני כבר שבועיים בבית, לא חזרתי מחופשת הפסח לעבודה, אין טעם. אמנם רגשות האשמה שלי הכו בי שוב ושוב – מה פתאום אני בבית, כשעוד לא ילדתי.. אבל אחרי שהבנתי שאפילו במעבדה לא מצפים שאני אחזור, נרגעתי ונתתי לעצמי להנות מהרגעים האלה של הלבד בבית, לפני שתבואי אל חיינו. כל יום התקדמתי בעוד פרוייקט שרציתי להכין לך. מכונת התפירה עבדה שעות נוספות – כיס לחיתולים, קופסת בד, נחש למיטה שלך.. בראש כל הזמן זכרתי סיפורים על כך שעד שכל הפרויקטים שצריך לעשות לפני הלידה לא מסתיימים, הלידה לא תגיע, ולכן רציתי לסיים הכל, ששום דבר לא יעצור אותך, ותבואי אלינו כבר, יפה שלי.
לקראת התל"מ – יום שישי שאחרי יום העצמאות, ברק כבר על קוצים. מתוך כל 12 השנה שאנחנו יחד, זו הפעם הראשונה שמייד נעניתי בכל טלפון שהתקשרתי אליו – גם באמצע ישיבת חשובות.. לחלופין, ברגעים מתים בעבודה, הוא היה מתקשר לברר אולי יש צירים, אולי הוא חייב לחזור כבר הביתה... חיכינו לרבעוש הזה שנוצר לנו בזכות יום העצמאות להיות ביחד, מתוך ידיעה ברורה שהלידה תגיע במהלך הרבעוש הזה..
ואכן, אור לבוקר יום רביעי, פגשתי את הפקק הרירי בשירותים. נרגשת, אני קוראת לברק שיבוא לראות.. שנינו נתקפים בהתרגשות עצומה – את באה אלינו!! מתחילים להצטלם צילומי הריון אחרונים, פתאום קולטים שאין לנו תמונות ביחד בהריון הזה, ומתחילים להשתטות מול המצלמה בשלל פוזות מחוייכות.
SMS נרגש למיכל, הדולה שלנו, שתתחיל להתכונן. אז מה אם אומרים שהפקק יכול לצאת גם שבועיים לפני... אנחנו הולכים ללדת ברבעוש הזה!! למחרת יום העצמאות. אנחנו נוסעים לתל אביב לראות את המפגן האווירי, קצת להיות בחוץ, אחרי השבועיים האחרונים בהם הייתי בעיקר בבית, קצת לראות אנשים, לנשום אוויר... לי מצא חן הרעיון של ללכת לחוף הים, הרי ללכת יחפה בחול ידוע כמזרז טבעי של לידות.. אחרי המפגן קפצנו בספונטניות ל"על האש" אצל חברים בתל אביב. אחרי שעתיים נעימות נפרדנו ב"שלום, הולכים ללדת..". חזרנו הביתה עייפים, בציפיה לבאות.
הבאות לא בא. לא בחמישי בערב, גם לא בשישי. בשבת ברק כבר התחיל להראות סימני יאוש, למרות הכל הוא יצטרך ללכת לעבודה מחר... אני מחליטה לקחת יוזמה ולשטוף את הבית. מי ששוטפת את הבית בטוח יולדת, לא?
אמא שלי נמצאת, עוזרת לי להרים הכל, אבל כשהיא מציעה להחליף אותי בשטיפה, אני מסרבת – "לא! אני צריכה ללדת!" בערב אמא שלי הולכת, ואני נושמת עמוק.. הכל מוכן – הבית שטוף, המיטה שלה עומדת, כל הבגדים מוכנים ומכובסים, אפילו את השביל כניסה לבית הצלחנו לטאטא ולפנות שיהיה מעבר קל לעגלה.. לולי, בואי. בואי. תחושת כאב מחזור קלה עוברת לי ברחם. יופי, לולי, פעילות רחמית זה טוב, אבל אנחנו צריכים יותר מזה. אחרי חמש דקות בערך, שוב. ואחרי עוד חמש דקות, שוב. היתכן? בינתיים אני לא אומרת כלום. לא רוצה להשלות את ברק. אבל הכאבים ממשיכים, בדייקנות מפתיעה, מדי 5-8 דקות. הממ... זה כאב שאני יכולה לחלוטין להתעלם ממנו, אבל זו התחלה... אולי. מספרת לברק. מתרגשים ביחד, אבל ממשיכים בשגרה שלנו – ברק מכוון את הפסנתר. אני תופרת נחש בד. באיזשהו שלב אני מתחילה להרגיש שאני צריכה לשים לב לכאבים האלה יותר ויותר (ואולי כבר מותר לקרוא להם צירים?) – עוברת לקפץ ולעשות סיבובי אגן על הכדור בצירים, זה עוזר. אני מתמודדת לבד.
מחליטים לבדוק אם הצירים אמיתיים ע"י פתיחת בקבוק היין שנפתח במיוחד למאורע. עפ"י מיכל, אם אחרי כוס יין אחת הצירים לא עוברים, סימן שהם צירים אמיתיים..היין טעים, הצירים לא עוברים.. זה זה!
בסביבות חצות אנחנו הולכים לישון. כלומר, ברק הולך לישון.. אני מתעפצת בין ציר לציר. בסביבות שתיים ביללה אני מתייאשת – לא יכולה לישון.. הולכת למחשב, מחליטה לראות סרט – מולן רוז' – הגיע הזמן שאני אראה אותו סוף סוף...לפני הסרט מוצאת באינטרנט תוכנה נחמדה שמחשבת את משך הציר וההפרש בין הצירים (http://www.contractionmaster.com/ מצד ימין למעלה start timing contractions), וכך אני מעבירה את הזמן בצפיה בסרט, ומדי מספר דקות הפסקה – אני לא יכולה להמשיך לצפות בסרט בזמן ציר, כך שאני קופצת על הכדור או עושה סיבובי אגן בעמידה כנגד הקיר. התזמון מראה צירים של 50 שניות מדי 5-7 דקות. כך אני מעבירה עוד שעתיים. מתחילה לתהות האם זה זה? הרי ההנחיה היא להגיע לבית החולים בתדירות פחות או יותר כזו... מצד שני, אני מעבירה אותם לגמרי לבד, בלי תמיכה נוספת. זה לא הגיוני. צירים אמורים לכאוב יותר. או שלא? בארבע בערך אני משתגעת כבר לגמרי מחוסר החלטיות ומעירה את ברק. הוא קופץ מייד ונכנס לפעולה. אין מה לדבר – המסאג' שלו הרבה יותר מקל מאשר סיבובי האגן שלי... טוב שהערתי אותו. כבר ברור לשנינו שלעבודה הוא לא הולך היום... הציפורים בחוץ מתעוררות ואנחנו מחליטים לצאת לטייל. עם אור ראשון, זוג צעיר עם בטן גדולה וכלבה מופתעת מהשעה המוקדמת מטייל בכבישי המושב, מדי פעם עוצר לחיבוק וסיבובי אגן... במהירה הגענו לשדות – החמניות פורחות במלוא הדרן, השמיים ורודים מהשמש שעוד מעט יוצאת ואנחנו מחליטים לחזור לפה עם אלומה לעשות לה בוק עם הפרחים.. נעצרים באיזו נקודה לצפות בשמש העולה – אני עומדת עם הפנים לזריחה, מקבלת ציר באהבה, נושמת את הבוקר לתוכי ונשבעת לזכור את הרגע הקסום הזה, טרום משפחה.
חוזרים הביתה – השעה כבר שבע בבוקר, יום ראשון, מרימה טלפון למיכל, מספרת לה על המצב, על זה שהצירים סדירים, אבל שהכאב נסבל בינתיים. היא מעלה את האופציה שאולי אני מברות המזל שהצירים לא מאד כואבים להם, ושאולי כדאי בכל זאת לנסוע לבית החולים לבדוק מה המצב, שלא יתחילו לי בטעות צירי לחץ בבית... אנחנו שוקלים, ואני מחליטה להקשיב לאינטואיציה שלי שאומרת שזה עוד לא זה, למרות שאנחנו כבר יותר מ12 שעות עם צירים.. מחליטים להמתין לשעה 13:00 בה יש לי ביקורת בקופת חולים. הקופה נמצאת בירושלים, כך שאם צריך מתפנים ישירות להדסה עין כרם – בית החולים הנבחר. מעבירה את השעות במקלחות ובקפיצה על הכדור, עד שצריך לצאת. הצירים במהלך הנסיעה הם סיוט. כל ציר אני מוחצת לברק את הירך ונושמת נשימות בטן. מגיעים, מתחברים למוניטור, אנחנו משחקים משחק – אני מודיעה מתי יש ציר וברק צריך לאשר לפי המוניטור, ולהיפך.. הוא מודיע לי מתי נגמר הציר, ואני מאשרת. המוניטור מאד חיזק אותנו – לא היה ציר שהרגשתי ולא נרשם, וגם לא היה ציר שנרשם ולא הרגשתי. האחות מסתכלת על המוניטור ומרוצה – היא אומרת שהם נראים צירים יפים ואפקטיביים. נרגשת אני נכנסת לרופא, שבודק אותי ומוצא פתיחה של 2 אצבעות. ידעתי! ידעתי שזו רק ההתחלה.. זה לא מייאש בכלל. אפילו שעבר זמן. אני מחוברת לעצמי ולתחושות שלי. מה שהרגשתי הוא מה שקורה.
הרופא מחליט בכל זאת לתת לנו הפניה לחדר לידה כבר. אני וברק מחליפים מבטים וברור לנו שזה לא יקרה. עוד מוקדם. אנחנו יוצאים מהרופא לאחר שהוא מברך אותנו בברכת "בהצלחה, ושתצאו בידיים מלאות" – ברכה סטנדרטית כנראה בעיניו, אותי היא מזעזעת – למה להזכיר שיש אופציה של ידיים ריקות?
טלפון עדכון למיכל, היא מתייעצת עם ג'וני, המורה שלה, וממליצה לי לנסות להשאר בקרבת ירושלים, כי עכשיו כשיש לנו גושפנקא רפואית, אולי יהיה סוויץ' במיינד והלידה תתחיל לרוץ. אנחנו נוסעים לאמא שלי, שגרה רבע שעה מהדסה, למרות שלא תכננתי לספר לה שאני בצירים, זה מרגיש מאד נכון עכשיו. אנחנו מגיעים לאמא שלי, יושבים במרפסת, מנשנשים ארוחה קלה, ומקשקשים בין ציר לציר. הצירים לא מתקדמים, לא בכאב, לא במשך הציר, לא בתדירות. אמא שלי קולית הרבה יותר ממה שחשבתי. נותנת לי ולברק את המקום שלנו בצירים ולא מתערבת מדיי. גם לא מתרגשת כמו שחשבתי, הכל מרגיש נכון, זורם, שקט. אני מחליטה לשתף גם את אבא שלי. מרימה לו טלפון. הוא שמח לשמוע ומבקש שנעדכן כשאנחנו יוצאים לבית החולים. מכאן גם השיחה להורים של ברק לא יכולה להמנע. אבל זה לא מפריע לי, לא אכפת לי לשתף, למרות שתכננו להודיע רק אחרי הלידה. האחים שומעים ושולחים SMSים מחזקים. כיף. אנחנו מוקפים באהבה. חושבים עלינו ומאחלים לנו טוב.
אחרי שעתיים אצל אמא שלי אנחנו חוזרים הביתה. צריכים את הבית שלנו כדי להרגע ולתת ללידה להתקדם כמו שצריך. השעות הבאות עוברות מהר – מקלחת, כדור, סיבובי אגן, נשימות בטן.. בחושך בלילה אנחנו יוצאים שוב לטייל. הפעם בלי הכלבה. באופן מוזר ביותר החתול מחליט להצטרף. קטע הזוי. מגיעים לגן השעשועים. מתחילים למצוא שימושים מקוריים למתקנים – כך, הקורה על הקפיצים מחליפה את הכדור, והגלגל שרצים עליו הופך למושב מתנדנד בזמן ציר.. אנחנו מתכננים סטרט אפ – גן שעשועים ללידה פעילה . החתול חוקר את הסביבה בסקרנות, משחק עם חרקים שנמשכים לאור הפנס. אנחנו מוקסמים ממנו ומהתעוזה שלו, הוא אף פעם לא הרחיק עד כאן, כאילו גם הוא מרגיש שמשהו חדש ושונה באויר.
חוזרים הביתה וברק הולך לנסות לישון קצת. הוא מותש לגמרי כבר, ואני מוצפת אדרנלין, אפילו לא מנסה לישון. מנסה לסיים את הסרט. לא מצליחה להתרכז. עוברת לקרוא סיפורי לידה, בתקווה למצוא משהו מחזק במיוחד. נופלת על לידה שקטה. למה אני עושה את זה לעצמי? בוכה. זה לא טוב לי עכשיו. מנתקת את עצמי בכח. משננת שזו לא הלידה שלי, נאחזת בתנועות שלולי עושה.
נכנסת להתקלח שוב. בשונה מהפעמים הקודמות, המקלחת לא מרגיעה את הצירים – ביציאה מהמקלחת הצירים הופכים להיות כל 4 דקות, ועצמת הכאב מתחזקת. ברק כבר ער – מסתכלים אחד לשני בעיניים ומחליטים שזהו, הגיע הזמן לצאת לבית החולים. השעה שתיים בלילה, בין יום ראשון לשני.
הנסיעה יותר סיוטית מהנסיעה בצהריים, אבל ההתרגשות בשיא – אנחנו הולכים לפגוש את לולי שלנו!
בדרך מנסים להתקשר לחדרי הלידה, לברר מה המצב שם, ממש לא בא לנו להגיע ללילה עמוס, ללדת בקבלה ולישון במסדרון... אין תשובה. מה זה אומר? שעמוס מאד? שאין להן זמן לענות מרב לחץ? אנחנו שוקלים לרגע לנסוע למקום אחר, אבל בסוף מחליטים לדבוק בתכנית המקורית. מגיעים לכניסה לבית החולים. כבר חודשיים שברק משנן את הדרך לחדרי לידה עם הרכב. מגיעים... והדרך חסומה. יש שיפוצים, צריך לנסוע בדרכים חלופיות. ברק נלחץ, מזל שאני מכירה את בית החולים, אז מתוך הצירים אני מכוונת אותו היישר לכניסה. השומרים פותחים לנו בלי בעיה ואנחנו מגיעים לחדרי הלידה: "שלום! באנו ללדת!" שקט ודממה, אין כמעט אנשים בקבלה, אחות נחמדה מבקשת מאיתנו להמתין עד שתחבר אותנו למוניטור. ממתינים ובינתיים מיכל מגיעה. אנחנו מתחבקות ומתנשקות. יש משהו כל כך מרגיע באישה הזו, כל כך טוב לי שהיא איתנו.
מתחברים למוניטור ומדברים קצת. אחרי כמה דקות מיכל מציצה במוניטור ומבשרת לנו שלולי ישנה, שזה טוב ויפה, אבל לא לעכשיו – בשביל שיאשרו לי מוניטור לסירוגין ולא מוניטור קבוע צריכים לראות מספיק תנועות עובר, וכרגע אין.. ברק רץ, בעצתה של מיכל, לקנות לי שוקולד. אני תוקעת אותו למרות שאין לי חשק ולולי מואילה בטובה לזוז קצת. האחות מגיעה, והמוניטור עדיין לא מספק בעיניה, אבל היא מסכימה שיעשו לי שוב מוניטור בחדר הלידה, וישקלו את הענין מחדש, במידה ויש מספיק פתיחה.. היא בודקת ו... יש פתיחה יפה של 3.5!! כיפאק היי! אנחנו מבסוטים שהגענו בשלב הנכון לבית החולים ולא שניה קודם. האחות שואלת אותנו אם אנחנו עוד רוצים להסתובב או שמעדיפים להכנס כבר לחדר לידה.. לי אין שום ספק- חדר לידה! רוצה את הכדור, המקלחת וכל שאר העזרים..
עוד כמה דקות למלא טפסים. מסמנים "לא, תודה" ליד החיסון לצהבת, אפילו עפעף קטן לא הורם, לא נסיונות לשכנוע, כלום. (בשביל מה התאמנתי על רוח לחימה?!)
נכנסים למבואת חדרי הלידה – מיכל סוקרת את המיילדות.. אכזבה – היא לא מכירה אף אחת ולא יודעת מה האוריינטציה שלהן.. ואנחנו בנינו על כך שמישהי ממספר המיילדות שכבר יצא לה לעבוד איתן ושהיא מכירה ויודעת שהיא באוריינטציה טבעית תהיה ונוכל לבקש אותה.. אני שמה עין על מיילדת בשם רונית, הודית עם שיער ארוך וחיוך חם, ומבקשת בלב שהיא תהיה איתנו. וכך קורה. אנחנו נכנסים לחדר לידה, ורונית נכנסת ואיתה מיילדת מתלמדת שמבקשת יפה רשות להצטרף, ואנחנו מסכימים בשמחה בעיקר כי יש לה חיוך יפה וגם כי אני חושבת על רונ צ'ה.. רונית שואלת אותי איך אני רואה את הלידה שלי – אני עונה בטבעיות "קלה וטובה?" לא הרגשתי צורך להתחיל לנאום על הרצון שלי בלידה טבעית, פעילה, תנוחות לידה וכדומה, היתה תחושה שהכל כבר ברור. עצם כך שבאנו עם מיכל, ושלבשנו שרוואלים כנראה כבר העביר את המסר ללא צורך במילים.. רונית שואלת בכל זאת, מה היחס שלי למשככי כאבים, כי היא צריכה לדעת מראש. אני עונה לה שמעדיפים בלי, ושאני מאד אודה לה אם הנושא לא יעלה שוב, כדי שלא יכנסו לי רעיונות לראש..
הצירים ממשיכים להגיע כל חמש דקות, וברק נמצא שם לגמרי בשבילי בחיבוקים ומסאז'ים. אני רואה איך מיכל נותנת לנו את המקום שלנו.. אבל בעצם.. אני מעדיפה את הידיים המקצועיות שלה עליי, ברור לי שהיא תעזור לי הרבה יותר, ובציר הבא אני מזמינה אותה להצטרף – באותו רגע הקרח נשבר לגמרי ואנחנו נעשים שלישיה בלתי נפרדת. בכל ציר אני נתלית על ברק בחיבוק, נושמת אל הבטן ומקבלת באהבה את הידיים המופלאות של מיכל על הגב שלי.
מתחברים למוניטור בשכיבה על הצד, הפעם לולי כבר זזה יפה, ואנחנו עוברים את המוניטור בהצלחה (אח"כ ברק אמר שנראה לו שההבדל העיקרי במוניטורים היה מי שקראה אותו..) – יש! לידה פעילה – here we come! רונית מציעה לי הצעה שאי אפשר לסרב לה – היא אמנם חייבת לפתוח לי וריד, אבל היא מוכנה לעשות את זה רק בסוף המשמרת שלה, עוד שעתיים. אנחנו קופצים על המציאה.. פתיחת וריד זה אחד הדברים שהחלטנו לא להתעקש עליו – צריך לדעת על מה להלחם ומה פחות חשוב, ואין לנו שום צורך לפתוח מלחמות מיותרות עם הביורוקרטיות של בית החולים.
אני מתחילה להרגיש עייפות, ולמרות שמיכל מציעה קצת "לעבוד" אני לא מסוגלת ואנחנו מעבירים את השעתיים במנוחה, שיחה עם המיילדת המתלמדת וקבלת צירים בשלישיה. לקראת סוף המשמרת רונית מחברת אותי שוב למוניטור ומבקשת לבדוק פתיחה. אני קצת מתמרדת – תחושת הזמן שלי חלפה ונראה היה שרק לפני רגע בדקו אותי. וחוצמזה – מה אם לא תהיה התקדמות? אני מפחדת להתבאס, ומפחדת מהתערבויות רפואיות. רק אחרי שרונית מבטיחה לי שגם אם אין התפתחות לא יעשו לי כלום, ושרק מפתיחה של ארבע מתחילים לפקח על קצב ההתפתחות אני מסכימה שהיא תבדוק אותי.. היא בודקת.. עושה פרצוף לא ממש שבע רצון ומודיעה לי שאני בפתיחה של ארבע.. לי יש תחושה שהיא מרמה לכוון למעלה בשביל לא לבאס אותי שלא היתה התקדמות, אבל אין לי כח לחקור אותה על זה. בכלל, כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש ולא הצליחו לבוא לידי ביטוי בדיבור במהלך הלידה, ועכשיו אני לא זוכרת את רובן..
המשמרת מתחלפת ואנחנו נפרדים בצער מרונית והמתלמדת, ומגיעה מיילדת בשם אתי. גם אותה מיכל לא מכירה, אבל היא נעימה ונראה שרונית סידרה אותה בשבילנו. היא מאד שמחה להצטרף אלינו למסע הזה, של הלידה, ואנחנו נרגעים שקיבלנו מיילדת שבראש שלנו. אני מנהלת איתה את אותה השיחה על האפידורל כמו עם רונית, וזו הפעם האחרונה שהנושא הזה עלה.
יחד איתה מגיעים עוד שני סטודנטים לסיעוד שמבקשים להצטרף. אנחנו מחליטים הפעם לסרב. שניים זה יותר מדיי, וחוצמזה – הם רק סטודנטים לסיעוד, לא בהתמחות למיילדות, ואני ממש רוצה שנהיה רק שלושתנו קצת. קצת לא נעים, אבל לא נעים מת, זו הלידה שלי, ואני רוצה להרגיש בה בנח. אנחנו מדברים עם אתי, ויותר לא רואים אותם.
אני וברק נכנסים למקלחת. מביאים לי עוד כדור שיהיה במקלחת, אני על הכדור וברק יושב על הכיסא במקלחת, אני קופצת והוא מעסה לי את הגב בצירים. המים חמים, נעימים וכל כך מקלים על הכאב... אנחנו במצב רוח טוב, מתחילים לשיר שירים כמו נעלולים ופרפר נחמד ולקפוץ לפי הקצב. המים כל כך מקלים שאני אפילו מצליחה להמשיך לשיר תוך כדי הציר. בחוץ אתי ומיכל שומעות ותוהות אם בכלל יש לי צירים עם כל המצב רוח הטוב שלי... אחרי רבע שעה החום במקלחת נהיה ממש סאונה ואני מתעייפת נורא ומתמוטטת כמעט. יוצאת החוצה חסרת אנרגיה ונשכבת על המיטה. רוצה לישון. הצירים לא נותנים לי מנוחה. בכל ציר אני עוברת לשש ומיכל מעסה אותי.
בזמן המקלחת עבר הרופא עם איזה חמש עשרה סטודנטים. מיכל וברק סיפרו לי אח"כ שאני הייתי ההיי-לייט של הסיור והם ממש חיכו לראות אותי. הרופא הסביר להם יפה מה זה לידה טבעית, וכמה זה נדיר שבלידה ראשונה יש נשים שעושות את זה, הסביר יפה מה זה תומכת לידה, ובמה היא תורמת, והתייחס למיכל בהמון כבוד. בסיום הסיור הוא מבקש רשות שסטודנט אחד יצטוות אלינו. אנחנו מסכימים אחרי שמבהירים לנו שמדובר בסטודנט קבוע ושהוא לא יהיה נוכח כל הזמן אלא יבוא לראות מה קורה פעם בחצי שעה. אני לא מתה על הרעיון לגמרי, אבל חשוב לי שסטודנטים לרפואה יראו מה זו לידה פעילה. אני מרגישה שאני עושה את זה בשביל השליחות . מביאים לי סטודנט (גבר) מה שקצת מבאס אותי, ומתפתחת שם דינמיקה מוזרה – בעוד אני מרגישה שאני עושה לו טובה שהוא שם, הוא מרגיש כאילו הוא יכול לתרום משהו.. "אני פה, תקראי לי אם את צריכה משהו" - בכל מצב אחר הייתי כבר תוקעת איזה משהו ארסי וציני לברק לפחות, אבל לנוכח הנסיבות אני מעדיפה לשמור את אנרגיות הדיבור שלי לדברים יותר חשובים.. לאורך המשך הלידה הוא נכנס מדי פעם לראות מה העניינים ואני מתעלמת ממנו – אנחנו מסתדרים מצוין שלושתינו, לא צריכה עוד נוכחות של אף אחד. בטח לא של סטודנט נטול כוח אמיתי שלא יכול לעשות כלום בעצמו ולקבל החלטות בעצמו, מקסימום לקרוא למישהו...
בינתיים כבר הבוקר עולה. ברק נהיה מודאג שאני יותר מדיי עייפה ושהלידה לא מתקדמת בגלל זה, הוא מציע לי לצאת החוצה – לראות שיש כבר שמש בחוץ – בחדרי הלידה אין חלונות, אנחנו במרתף ואין תחושת זמן. אין לי כח לזוז. אני רוצה להמשיך לנוח על המיטה, מיכל מציעה לעשות לי מסאג' שמנים, והידיים שלה כל כך טובות ונעימות, אני לא רוצה שזה ייגמר אף פעם. ברק יוצא וחוזר אחרי 10 דקות עם קפה וקוראסונים חמים ממאפיית נאמן שבדיוק נפתחה בקניון. הוא חוזר ואני לא שם – בעולם אחר. האנדורפינים משפיעים ואני לא מגיבה לסביבה בכלל – הוא מדבר אליי, ואני לא מבינה מה הוא אומר, ובטח שאין לי יכולות לענות.. אני שותה ואוכלת סינמון רול מדהים (אתי מצטרפת לבליסה, אף אחד לא אומר לנו כלום לגבי אוכל ושתיה בחדר לידה) ומקבלת בבת אחת בוסט של אנרגיה – קופצת מהמיטה – באנו ללידה פעילה או לא? יאללה, קפיצות על הכדור, ירידה לכריעה, נענועי אגן – באנרגיות מטורפות! מדמיינת את לולי יורדת למטה ואת צואר הרחם שלי נפתח עוד ועוד בכל ציר..
אתי נכנסת ורוצה לבדוק פתיחה – שוב?!?! אני מסבירה לה שרק בדקו אותי, והיא מסבירה לי יפה שעם כל הכבוד עברו ארבע שעות מאז.. אני בשוק, לא הרגשתי שהזמן עובר בכלל. אתי בודקת ומחייכת חיוך רחב – יש לי פתיחה של חמש וחצי – שש. אושר גדול. כולם מבסוטים לאללה. אין עוד הרבה, את מתקרבת, אלומה יפה שלי.
ברק אומר שנדמה לו שהוא ראה חברה בחוץ בקבלה (מכיר אותה מהסיור), היא אמורה באמת לבוא לקבל זירוז, ואני ומיכל יוצאות להגיד לה שלום. התרגשות גדולה, אנחנו מדברות קצת, כולנו קצת דומעות, ומדי פעם אני מקבלת ציר. קצת מתפדחת מהקטע שכולם מסתכלים עליי בזמן ציר (יש עוד אנשים בחדר המתנה חוץ מנעמית), מה גם שאני עושה קולות נמוכים שעוזרים לי מאד, אז זה בכלל מפדח, אז אני מקצרת את השיחה, מאחלת המון בהצלחה ואנחנו חוזרות לחדר. אני לא בטוחה אם זה שיצאנו היה רעיון טוב בשבילה, לא בטוחה אם זה חיזק אותה או החליש אותה לראות אותי ככה.. במיוחד שאני יודעת כמה היא רצתה ללדת גם טבעי. מיכל חושבת שחיזק.
בא לי לרקוד. אנחנו מבקשים שיביאו לנו רדיו דיסק. באופן טפשי לא הבאנו דיסקים. מחפשים במבחר הדיסקים של חדרי הלידה.. נעימות חסידיות, ירוסלב יעקובוביץ’ וטיף טיף טף... בעסה. אני נזכרת שיש לי דיסק באוטו של דיויד ברוזה וברק נשלח אחר כבוד לאוטו להביא את הדיסק ולקנות לנו בקבוק של שתיה ממותקת לשמירת סף האנרגיה. אני נכנסת בינתיים למקלחת שוב. יוצאת אחרי 10 דקות. מפחדת ששוב יקרה לי "אפקט הסאונה". יוצאת, בדיוק מתחיל לי ציר ואני בורחת למים שוב. מנסה לצאת שוב, מתלבשת בכותונת שוב (כותונת מהבית, גם עם זה לא הקפידו), לא מספיקה לשים תחתונים ושוב מגיע ציר.. וואוו, הם ממש נהיו תכופים. נשענת על הקיר, ידי הקסם של מיכל על הגב שלי ופתאום... פאק. שטף של מים שוטף אותי. המים ירדו. אני אומרת "הוו מזל טוב" ומתחילה לבכות. חצי מהתרגשות וחצי מפחד – מעכשיו זה אמור לכאוב יותר.. וכואב לי מספיק. מיכל לא מבינה אם אני בוכה מכאב, ואני אומרת לה שמהתרגשות.. היא גם בוכה ואנחנו מתחבקות. הציר הבא מגיע והוא אכן יותר כואב (האם הוא באמת כאב יותר או שככה הוא הרגיש בגלל שציפיתי שיכאב יותר, אני חייבת לתמוה עכשיו...). אני עולה על המיטה על שש ומיכל מעסה לי את הגב בשמנים מרגיעים, נותנת לי רסקיו ושמה לי שמן תפוז סביב הפה והאף – זה מרענן, אבל לא מקל על הצירים שמגיעים בתכיפות גבוהה יותר ויותר. ברק מגיע כולו שמח וטוב לב מצפה לריקודים עם הדיסק שהביא ומוצא אותי בוכה מכאבים.. מהשלולית על הריצפה והעובדה שכל החלק התחתון שלי חשוף לעיני כל על המיטה הוא מייד מבין מה קרה. אני מתבאסת שהוא לא היה שם כשזה קרה בשבילו, כי זה באמת היה רגע מרגש, אבל אין לי כח להגיד לו את זה. אני בלחץ שהסטודנט ייכנס כשאני חשופה ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו מיכל מכסה אותי עם סדין. בחדר הסמוך התחילה לידה והאישה שם צורחת בטירוף. לי כואב מוות וכל האוירה הזו של הצרחות עושה לי לא טוב. למה היא צורחת? אני שואלת, "היא יולדת" – לא מאחרת להגיע התשובה. אני תוהה לעצמי אם גם אני אצרח ככה, אם זה חייב להיות.. בינתיים אני עוד עם הנשימות בטן והקולות הנמוכים..
מיכל מזכירה לי שמותר גם לי לשחרר. אני לא מתחברת לזה. עושה מה שטוב לי, וזה מה שטוב לי כרגע.
בינתיים כבר חצי שעה אחרי ירידת המים ואף אחד לא בא לבדוק אותי. מיכל מתחילה להלחץ כי הצירים תכופים וירדו לי המים ואין לנו מושג מה קורה. מנסים לקרוא למישהו, מפעילים אפילו את הסטודנט (סוף סוף הוא יעיל במשהו..) מסתבר שהאישה הצווחת היא הלידה השניה של אתי ואתי איתה, מה שאומר שהיא לא זמינה אליי...אחרי זמן שנראה כמו נצח נכנסת מיילדת אחרת ורוצה לחבר אותי למוניטור "ואחרי זה נבדוק פתיחה" היא מבטיחה. מחברת אותי בעמידה, לבקשתי, אני לא מסוגלת לשכב יותר. יש לי צירים. אני נשענת קדימה בכל ציר על המיטה, עושה קולות נמוכים ומתמכרת למסאז' שזה טוב ויפה להתמודדות אבל המוניטור לא מקבל אותות בתנוחה הזו. כל הזמן אנחנו עסוקים בלנסות להחזיק את המוניטור שלא יפול ולחפש את הדופק שלה שיקלט במוניטור. כמובן שאחרי רבע שעה המוניטור לא טוב מספיק והמיילדת רוצה עוד רבע שעה. אני מתפתלת מהצירים, המוניטור לוחץ לי, כל הזמן נופל. חרא חרא חרא. עוברת רבע שעה נוספת שנמשכת לנצח ואף אחד לא מגיע. אני מבקשת שמישהו יבוא, מבקשת באינטרקום, מבקשת מהסטודנט, מתחננת למיכל וברק שיגררו מישהו לשחרר אותי כבר אבל הם לא מוצאים אף אחד. בסוף נכנס רופא, ואני היסטרית לגמרי שישחררו אותי כבר והוא מסכים סוף סוף (40 דקות עם המוניטור!!) למרות שלא רציתי שרופא יבדוק אותי אני מבינה שאין לי אתי, ואף מיילדת אחרת גם לא באה (כנראה שאתי הודיעה לאחרות שזו הלידה שלה, אז הן לא ששו להכנס) אז אני מניחה לו לבדוק אותי – הבדיקה גסה כצפוי מרופא גבר, אבל אני בפתיחה של שמונה...
אני נכנסת למקלחת עם ברק שוב. מיכל אומרת לי שאם אני מרגישה צורך לקקי אז ישר להגיד לה. אני חושבת לעצמי שיש עוד זמן, אני רק בפתיחה של שמונה.. אבל בציר הבא – "קקי!!!!". האישה בחדר הסמוך צורחת. מיכל מלמדת אותי איך לנשום – כמו לכבות נר, ואני וברק במקלחת באטרף "פו פו פו פו".... בכל פעם שבא ציר אני צועקת וברק מזכיר לי איך לנשום ונושם יחד איתי "פו פו פו פו". מיכל הולכת לחפש מישהו שיתייחס אלינו, אבל אף אחד לא בא. זו הלידה של אתי, ואתי עסוקה. אני מעבירה עוד כמה דקות במקלחת בפו פו פו. צעקות, בכי, "למה?" "פעם הבאה רק אימוץ!" "לידה טבעית פחחח למה לעזאזל רציתי את זה" ועוד אמירות כאלה..
בראש חשבתי שבקרוב יגיע שלב המעבר בו תהיה לי אולי רגיעה ומנוחה קצת לפני צירי הלחץ.. בדיעבד.. כבר היו לי צירי לחץ (לכן הפופופו... והמקלחת היתה וואחד שלב מעבר). בסוף נשבר לי. אני עוד כועסת משלב המוניטור מתחילה לצעוק על העולם ועל מיכל שאני לא מוכנה יותר להתאפק, מה זה השטויות האלו, אם אין אתי אז שיביאו מיילדת אחרת, למה אני צריכה לחכות להם? (היום אני מבינה שלא היתה מספיק פתיחה גם ככה) אחרי נצח נוסף (כמה דקות?) אתי מגיעה. איזו הקלה. אני יודעת שמעכשיו יהיה בסדר.
היא בודקת אותי – אני בפתיחה תשע, תשע וחצי עם שוליים דקים. היא מציעה לי שהיא תעזור לי להפשיל שוליים – אנ אלחץ והיא עם האצבעות תרחיב ותעזור לראש לעבור את צואר הרחם. אני מבולבלת. לא קראתי על זה בשום מקום. אני לא יודעת מה ההשלכות. אין לי מושג כמה התערבותי זה. אני שואלת איך קוראים לזה (להבין מה זה, אולי בכל זאת קראתי על זה..)- "אין לזה שם, אני פשוט אעזור לך". שואלת אם זה כואב, "לא". שואלת את מיכל, היא אומרת שכדאי, ואנחנו הולכים על זה. נשכבת על הצד עם הרגל למעלה – ומתחילה ללחוץ. איזו הקלה! מהרגע ששחררתי את הלחיצות הגוף כבר לוחץ אוטומטית. עד אותו רגע לא הבנתי בכלל כמה הייתי צריכה כבר ללחוץ...שתי לחיצות והראש עובר את צואר הרחם. זהו, אני חופשיה ללחוץ באיזה תנוחה שבא לי.. רק עוד דבר קטן.. צריך מוניטור. לא! אני מתנגדת באלימות שמפתיעה את עצמי אפילו. לא מוכנה שישימו עליי את זה שוב. זה השטן.
טוב, אתי מציעה לי שהיא תחזיק עם היד את המוניטור בלי רצועה. לזה אני מוכנה, ואנחנו מתחילות ללחוץ – בעמידה על שש בהשענות על משענת המיטה, בכריעה תוך תליה על חבל שתלוי מעל המיטה, ועוד תנוחות. אני משחררת את כל העכבות וצורחת כמו שלא צרחתי בחיים שלי, בתחילת ציר הצרחה היא מודעת, זה אשכרה עוזר לשחרר, ובהמשך הציר היא הופכת למשהו בלתי נשלט, חייתי כזה, שגורם לי להשתאות על העוצמות המטורפות שלא ידעתי שקיימות בי (אני טיפוס שלא צועק כמעט אף פעם). אתי מחזיקה את המוניטור ביד בין הצירים, אבל בכל ציר היא עוזבת את המוניטור, ועוזרת לי לכוון את הלחיצה למקום הנכון ע"י מגע עדין. באיזשהו שלב היא מבקשת ממני לנסות לא לצעוק ולכוון את הלחיצה יותר למטה ע"י סגירת הפה, היא סופרת עד 8 ומ8 מותר לי לצעוק. הלחיצות אפקטיביות יותר ככה, ואני מוציאה אויר תחת שפתיים חשוקות ומרמה ומתחילה לצעוק כבר בחמש.. (הרגשתי מורדת )
ברק הגיבור חושק שיניים ונותן לי למעוך ולנשוך לו את היד כרצוני, ולוחש לי כמה אני גיבורה ושזה עוד מעט נגמר.
לקראת סוף הלחיצות מגיע רופא ומסתכל על המוניטור. הוא לא מבסוט מכך שאין מוניטור בזמן הצירים ודורש מוניטור קבוע. אתי מציעה לי שתי ברירות - הראשונה, להמשיך על הגב, כי זו תנוחה שבה היא יכולה להמשיך להחזיק את המוניטור, והשניה היא לשים מוניטור ללולי ("דקירה קלה בראש, לא נורא בכלל") מה שיאפשר לי להמשיך ללדת באיזו תנוחה שרק ארצה. אין לי בכלל ספקות, אני אלד על הגב, תודה רבה.
אז זהו – הלידה הפעילה שלי הסתיימה בלידה על הגב בגלל כסת"ח של רופא, אבל לא נורא, זה ממש היה הלחיצות האחרונות, ואת רב הירידה עשינו כבר..
אתי אומרת לי שיכול להיות שכשיגיע הרגע היא תאלץ לחתוך, ושואלת אותי מה אני מעדיפה, שהיא תגיד לי לפני או שפשוט תחתוך. נדמה לי שלא עניתי לה, לא הייתי מסוגלת לחשוב בכלל על אפשרות שיחתכו אותי...אבל מאד הערכתי, וגם עכשיו, את השאלה אתי קלטה אותי והבינה שאני צריכה הכנה נפשית לפני כל דבר..
אני מתחילה להרגיש את לולי מתקרבת, הראש שלה מרחיב לי את הנרתיק, ובין ציר לציר הכאב עדיין ממשיך מהמתיחה, זה כבר ממש קרוב. אתי מבקשת ממני לנסות ללחוץ 3 פעמים במהלך ציר, ולא שתיים, כדי לקדם את התהליך. זה קשה לי, ואני לא מצליחה להענות לבקשתה, מתחילים לראות ראש, והוא מלא שיער ואתי שואלת אותי בבדיחות אם הבאנו קוקיות וסרט.. כולם מגחכים, ואני, לא במצב של להבין הומור בכלל, עונה ש"לא, אבל הבאנו כובע" מה שגורר חיוכים גדולים עוד יותר. אני מנסה להרגיש את הראש ולא ממש מבינה מה אני מרגישה, הכל כל כך נפוח שם.. והנה מגיע הציר בו הראש בהכתרה, אני מרגישה שהציר הולך להגמר, ואני מתוחה כל כך ולא רוצה שלולי תשאר במצב הזה עד הציר הבא, אז אני נותנת באופן מודע לחלוטין פוש שלישי בסוף הציר כבר והראש בחוץ. אתי שואלת אותי אם אני רוצה למשש את הראש – לא, זה מפחיד אותי פתאום נורא, אני כבר רוצה שהיא תצא.. אני מאושרת מכך שהסבל נגמר ושבציר הבא היא תצא ושאני לא צריכה ללחוץ כל כך חזק כבר.. אבל להפתעתי, הכתפיים לא יוצאות בכזו קלות והציר להוצאת הכתפיים כאב באותה מידה... אבל הנה היא בחוץ, שוכבת לי על הבטן, פותחת עיניים גדולות וערניות, עושה אפצ'י קטן ומתוק ומתחילה לפעות לרגע, משתתקת וממשיכה להתבונן.. ואני, גבב מילים בלתי נשלט יוצא ממני.."לא לבכות, מתוקה שלי, באת לעולם טוב, אבא ואמא אוהבים אותך, באת לעולם טוב, יש לך ריסים" (כאלה ריסים מושלמים, אתם מתעלפים..) עד היום ברק צוחק עליי על ה"יש לך ריסים", אבל זה לא שהוא היה כזה קול, הוא היה צריך לשבת מרב התרגשות... השעה 14:30, יום שני.
אתי בודקת אותי מודיעה לי שיש לי שריטה קטנה שאולי תשרוף לי במתן שתן. בדיעבד, פרט לפיפי הראשון, היא לא שרפה לי בכלל.. אתי רוצה לתת לי פיטוצין, ואני מבקשת ממנה להמתין ולראות אם באמת יש צורך. היא מסכימה, ואני מנסה להניק. כמה נסיונות להניק כולל עזרה של אתי ומיכל מסתיימות בכשלון צרוב. יש לי פטמות שטוחות כך שהייתי מוכנה לכך שיהיו קשיים. מיכל אומרת לי שאני אהיה חייבת יועצת הנקה, וזה בכלל לא מפתיע אותי. אתי מציעה לברק לחתוך את חבל הטבור, והוא, שלא תכנן לעשות את זה, מחליט להענות וחותך – זה עוד דבר שהניחו מראש שנרצה לעשות, ועשו בלי לשאול אותנו בכלל אם זה רצוננו..ואני אומרת את זה לחיוב. בינתיים כבר הגיע הזמן ללדת את השליה ואתי רוצה לקחת את לולי לחימום. ברק המלך גבר מדהים שלי אומר לה, למה חימום. אני אחמם אותה, ובשיא הטבעיות מוריד חולצה, שם אותה גוף אל גוף, מתכסה בשמיכה ומתחיל למלמל לה מילות אהבה ולשיר לה שירים. אני בינתיים יולדת את השליה – לא ענין קל בכלל, כואב באותה מידה.. ואנחנו מוודאים שהיא יוצאת שלמה, במיוחד שלפי הסקירה יש לי שליית לואי (תוספת נוספת לשליה) מה שמתברר כנכון. מאחר ואני לא מפסיקה לדמם אתי מתנצלת ונותנת לי פיטוצין בכל זאת, מה שלגמרי הוגן בעיני, ומודיעה לנו על הדרך שכבר שומרים לנו חדר במחלקת ביות מלא (לא היה צורך בכלל לשאול אותנו איזו מחלקה אנחנו מעדיפים..) אני שוקעת בשינה עמוקה, ככה, בתוך שלולית הדם שאני מתבוססת בה.. אני ישנה כשעתיים וברק בינתיים יושב עם התינוקת הקטנה והמדהימה שלנו ולא מפסיק לדבר אליה, מדהים שלי, אני כל כך אוהבת אותו. אחרי שעתיים אחות באה ומעירה אותי, מתנצלת ומבקשת שאכנס להתקלח, כי צריך את החדר.. אני בקושי מצליחה להתיישב, ומתחילה לבכות – אני כל כך שבורה פיזית, בקושי מסוגלת לטפל בעצמי, איך בדיוק מצפים ממני לטפל בילדה עכשיו, בביות מלא.. ברק מרגיע אותי שגם הוא פה איתי, ושאני לא לבד. אני מדדה בעזרת האחות למקלחת ושם עושה מקלחת ארוכה וטובה, בסופה אני יוצאת מתיישבת על כסא גלגלים, ברק מוביל את אלומה ואת כל התיקים שהבאנו ואחר כבוד אנחנו עולים למחלקה. במחלקה נותנים לי בחירה בין חדר עם עוד מישהי עם שירותים ומקלחת או חדר לבד, עם שירותים ומקלחת במסדרון צמודים (שבתכלס, אף אחד לא משתמש פרט למי שבחדר לבד..) אנחנו בוחרים את החדר לבד, ברור, ומתחילים להכיר את הילדה שלנו, את אלומה, אלוממי, אלומיץ, אלומותק...
בזכות החדר לבד ברק נשאר לישון איתי בלילות, והיתה לנו פרטיות נהדרת, מה שגרם לנו לוותר על הרעיון של לברוח כמה שיותר מהר ולהשאר 36 שעות במחלקה. הצוות היה נהדר, ובלילה האחות אפילו הצליחה לחבר את אלומה לציצי שלי, ומאז טפו טפו טפו.. הילדה יונקת. לא שאין צרות, אבל היא יונקת.. וזה מה שחשוב.
לסיכום:
- באופן אישי, לא ברור לי בכלל איך אפשר ללדת טבעי בלי דולה ובנזוג תומך. מיכל וברק עשו לי את הלידה, נקודה. כל זמן הלידה, בין הצירים המחשבות שהיו לי זה כמה הם מדהימים וכמה אני מודה להם, אבל כמובן שלא היה לי כח להוציא את המחשבות האלו לידי דיבור..
- הלידה בהדסה היתה מדהימה. החדרים שלהם, שהם החדרים הרגילים, ולא מוגדרים כ"חדר טבעי", מותאמים ללידות טבעיות לחלוטין וברמה שלא נופלת מחדרים טבעיים בבתי חולים אחרים. שתי המיילדות שהייתי במשמרות שלהן היו נפלאות, תומכות, ולרגע לא הרגשנו שאנחנו צריכים להלחם על משהו שחשוב לנו, להיפך, נראה שאנחנו לא מפתיעים אותם בכלום, והכל הם כבר הניחו שנרצה ועשו אותו מראש...
- האשפוז היה נעים, לא היה חסר כלום, קיבלתי הרבה תמיכה והאחיות שידעו שאני מתקשה עם ההנקה באו לבדוק מה שלומנו כל הזמן, והיו נעימות וכיבדו את הפרטיות שלנו. גם הרופאים היו נחמדים מאד. היחידות שלא דפקו בדלת, ונכנסו בלי להגיד שלום היו המנקות...
- החסרון היחיד של המחלקה – אין יועצות הנקה. רק ביום השלישי – בבוקר השחרור, הגיעה יועצת אחרי שיום קודם חיכיתי לה עד בוש... אבל כשהיא הגיעה, היא עזרה לי מאד.
- לא קשור ללידה - בנות!! קחו יועצת הנקה! זה לא יאומן כמה שהיועצת שלי עוזרת לי בכל אספקט אפשרי...ולא רק בהנקה.. בכל פגישה אני יוצאת עם כל כך הרבה בטחון ואופטימיות, עם כלים להתמודדות וכוחות לשרוד את השבוע...
-
- הודעות: 23
- הצטרפות: 26 פברואר 2008, 18:15
- דף אישי: הדף האישי של שי_ריק*
סיפור הלידה של שי ריק
אולי איזה גמד יכול להעביר את הדף למדור המתאים? תודה |@|
-
- הודעות: 78
- הצטרפות: 05 דצמבר 2007, 10:03
- דף אישי: הדף האישי של ניק_לס*
-
- הודעות: 1108
- הצטרפות: 31 מאי 2008, 22:41
- דף אישי: הדף האישי של סגו_לה*
סיפור הלידה של שי ריק
מזל טוב !{@
<מנגבת דמעה...>
<מנגבת דמעה...>
-
- הודעות: 287
- הצטרפות: 20 מאי 2005, 23:08
- דף אישי: הדף האישי של רונ_צ'ה*
סיפור הלידה של שי ריק
שוב קראתי
שוב התרגשתי
איזה יופי של סיפור:-)
שוב התרגשתי
איזה יופי של סיפור:-)
-
- הודעות: 242
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2005, 08:12
- דף אישי: הדף האישי של יו_יו_בקנדה*
סיפור הלידה של שי ריק
כל כך כל כך יפה מרגש ועוצמתי!
(אלומה שם מקסים וגם אלומותק...)
(אלומה שם מקסים וגם אלומותק...)
-
- הודעות: 1078
- הצטרפות: 21 דצמבר 2003, 15:17
- דף אישי: הדף האישי של אמא_בבית*
סיפור הלידה של שי ריק
הי, נכנסתי לכאן אחרי שהתכתבנו קצת במייל וגיליתי סיפור מדהים!
גם בלידה האחרונה שלי, המילדת הראשונה שקיבלה אותנו הייתה רונית ואחרי החלפת המשמרות, קיבלנו את אתי שהייתה איתנו עד הלידה.
אכן שתיהן מקסימות, רגועות ומכבדות ביותר.
מזל טוב!
גם בלידה האחרונה שלי, המילדת הראשונה שקיבלה אותנו הייתה רונית ואחרי החלפת המשמרות, קיבלנו את אתי שהייתה איתנו עד הלידה.
אכן שתיהן מקסימות, רגועות ומכבדות ביותר.
מזל טוב!
-
- הודעות: 213
- הצטרפות: 07 נובמבר 2005, 11:55
- דף אישי: הדף האישי של כרמל_האורחת*
סיפור הלידה של שי ריק
וואו! איזה סיפור מרתק, את כותבת מדהים. כייף לשמוע שיש חוויות טובות גם בביתחולים.
הרבה אושר!!
הרבה אושר!!
-
- הודעות: 66
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 18:30
סיפור הלידה של שי ריק
כל הכבוד,
ומזל טוב!
ומזל טוב!