סיפור הלידה של פיציק

ביום ראשון, 02.04.2012, בשעה 1:45 לפנות בוקר, הגיח לאוויר העולם, בקול פעיה מתוק, פיציק.

ההריון עבר עלי בעצלתיים- בשליש השני עברתי לעבוד מהבית, ניסיתי לסיים את התזה והייתי עסוקה בהתכנסות פנימה. ביליתי את כל הזמן שרק יכולתי עם זאטוט הבית (בן שנה ושבעה חודשים). נחתי הרבה, אבל בכל זאת, הריון שני (זאת אומרת- תוצאת ההריון הראשון) לא ממש מאפשר לקרוס אל תוך העייפות ההריונית באופן טוטאלי, ככה שגם עבדתי והתרוצצתי לא מעט.

ההריון הראשון הסתיים בזירוז בשבוע ה-41 (בעקבות האטה בדופק העובר שנצפתה במוניטור) והלידה הייתה ארוכה מאוד ומלאת אפידורל (שהשפיע רק על חצי הגוף הימני, למרבה התסכול וחוסר מיומנות המרדים). בכל אופן, ציפיתי למשוך עד הקצה גם את ההריון הזה, שהתל"מ שלו היה 12.04. ככה שבשבוע 38 הייתי לחלוטין בסטייט אופ מיינד שיש לי עוד שלושה שבועות בכיף. תהיתי איך נעבור את זה- חופש פסח, ולי בקושי יש כוח לקום להשתין כשצריך, אבל ידעתי שפשוט יצטרך להיות בסדר.

אחרי סוף שבוע מוצלח מאוד, שבו טיילנו, וטבלנו ידיים ורגליים בבריכת מלון בהרצליה בשקיעה, התחיל השבוע החדש. שבוע שבו אפשר ללדת.

מה זאת אומרת? זאת אומרת שעד עכשיו אי אפשר היה!
למה?
כי-
לבעלי היה שבוע מאוד עמוס בעבודה, והוא ביקש שאמתין.
אבא של בעלי, שעובד במחלקה בה אני עתידה ללדת, היה בכנס בסן דייגו.
בת דודה של בעלי התחתנה.
נכנסו לתאריכי סוף החודש, ואני רציתי ללדת בתאריכי תחילת החודש.

אבל, ביום ראשון התאריך היה ה-01.04 וגם זה תאריך שלא רציתי ללדת בו (ועם הנולדים בו הסליחה מראש). אני רצינית מדי בשביל שיוולד לי ילד ביום השיגועים, ושאף אחד לא יאמין לי.

אז התנהלנו בשגרה שלנו- יצאנו מהגן, שיחקנו במטאטא ויעה, האכלנו את הדגים בבריכת הדגים הסמוכה לגן, ויצאנו לטיול. עברנו בסופר- קנינו פריכיות דבש (לילד) ומיץ תפוחים (לאמא) והלכנו לגינת המשחקים. פגשנו שם את כל האמהות שהתעניינו מה שלומי ("מצפה להעביר ככה עוד שלושה שבועות!" מלווה במבט של- אל תציקו!) והמשכנו הביתה.

התחלתי להרגיש לא טוב. בחילה. חשבתי שאולי אכלתי משהו לא טוב. כל היום קצת כאבה לי הבטן. אויש.

בבית הכנו את המאכל האהוב על התינוק- בטטה בתנור. אכלנו ארוחת ערב כשאבא הגיע והערב המשיך כרגיל- לאמבטיה. התינוק ואני התקלחנו, המשכנו לשחק, ובערך בתשע הוא פרש לשנת הלילה.

אני, עדיין מרגישה לא מי יודע מה, לקחתי את האייפד למיטה וגלשתי ל באופן טבעי (מכירות?). בעשר בלילה (אתר ממכר, אני אומרת לכן, לא מומלץ!) החלטתי שזה הזמן לכבות את המכשיר וללכת לישון. התהפכתי במיטה במשך חצי שעה (אבל זה לא נדיר לי בשבוע ה-38 להריון) ולא נרדמתי. כאבה לי הבטן. הלכתי לשירותים. קלקול קיבה, ידעתי. איזה באסה.

הלכתי לבקר את בעלי בסלון ופתאום קלטתי שלא אכלתי כבר המון שעות. אוקיי, בגלל זה כואבת לי הבטן! בכל פעם שאני שוכחת לאכול או לשתות מתחילים כאבים. אויש. טוב, קורנפלקס לקערה, חלב. אוכלת בעיניים חצי עצומות. אבל כאב הבטן מסרב להרפות.

שוב לשירותים. שוב כואבת לי הבטן.
קוראת לבעלי. אני לא מרגישה כל כך טוב.
את רוצה לנסוע למוקד?
לא. אייה. כואב לי. אאייייי ההה. אווצ'. רגע, אני חייבת ללכת לשירותים. איי.

עוד רבע שעה עוברת. בעלי נכנס למיטה.
לתזמן לך צירים?
איזה צירים? מה אתה רוצה ממני? כואבת לי הבטן.
מתי?
עכשיו!
ועכשיו?
עבר.
תגידי לי כשמתחיל שוב.
עכשיו!!

טוב, נוסעים.
לאן, למוקד?
לא, לבית חולים.תארגן תיק.
(דוחפים כמה תחתונים באקראי מתוך המגירה אל התיק. אני מביאה את קלסר מעקב ההריון, הוא דוחף פנימה שמן שקדים).

אני בפיג'מה. הוא אומר לי- אני יורד למטה לשים את כל הציוד (עגלה של התינוק) באוטו. תתלבשי. אני מצליחה ללבוש חזיה, להחליף לג'ינס הריון ולנעול כפכפים על הגרביים. אותי זה מרשים. כואב לי. אני חייבת ללכת לשירותים. כואב לי כל כך.

הוא חוזר. לוקח את הילד. אני יורדת במדרגות והולכת לאוטו, הוא חנה רחוק הערב. כואב לי. אנחנו יוצאים מהחניה ולפנינו נסיעה- מתל אביב אל חדרה- חתיכת נסיעה! מזל ש-23:30 בלילה והכבישים פנויים. בקושי יצאנו ברוורס ואני שואלת אותו- הגענו? הוא מבטיח- תכף! ומאיץ.

הוא נוהג במהירות של 140 קמ"ש אבל תודו שזו פשוט דרך ארוכה להעביר בצירים. כשכואב לי אני אומרת לו- שיט! כואב! די! שיט! והוא מאיץ עוד קצת.

מתי נגיע?
עוד חמש דקות
נו!
עוד חמש דקות
מתי נגיע?!
עוד חמש דקות
אתה מאבד אמינות!!!
טוב, בקרוב!

אנחנו מגיעים. חונים. כואב לי. אני נשענת על איזה משקוף, הוא ממשיך ללכת ואז מבין שאני לא שם וחוזר לאסוף אותי. אנחנו נכנסים. האחות מסתכלת עלי ואומרת- היא יולדת. תורידי בגדים בואי נראה מה קורה.

פתיחה תשע.

לחדר לידה.

את צריכה ללחוץ?
לא! כואב לי! תעזרו לי! אתם לא עוזרים לי! כואב לי!
תכף הוא יוצא. את צריכה ללחוץ?
לא!
תלחצי!
לא!! אייייייהההההה. אתם לא עוזרים לי בכלל! כואב לי! כואב לי! הם לא עוזרים לי בכלל! (לבעלי... שאמר- הם עוזרים, הם עוזרים).

אני צריכה ללכת לשירותים!
הוא יוצא! רוצה להרגיש את הראש?
לא! כואב לי! שייצא!

והופ...
מתגלצ' החוצה במיומנות של תינוקות. שום דבר לא כואב. אושר. הורמונים. אושר. איזה תינוק קטן וחמוד ומתוק וריחני ופצפצון! הללויה!

השלייה יוצאת אחרי חמש דקות בלי לעשות בעיות. האח הגדול, שיישן עד עכשיו בעגלה, מתעורר בדיוק בזמן. הוא מבקש לשבת לידי. האחיות מביאות לו ביסקוויטים ולי חלב, הוא מנסה להאכיל את אחיו ומפורר לו קצת ביסקוויט על הפרצוף הפצפון שלו. הקטן פותח את הפה ומגלה מיומנות של יונק מצטיין. אושר, אין מילה אחרת.

לא עקבתי אחרי השעון, אבל ברישומי בית החולים כתוב שקיבלו אותנו ב:1:25, וב-1:45 כאמור, הוא כבר היה בחוץ. ילד טוב. מאז הוא ישן ויונק (אבל טרם פיתח את המיומנות של לחמוק מהניסיונות של אחיו להאכיל אותו, בכל מה שרק נמצא מסביב) ועל שם נחליט עד יום שני. בנתיים הוא פיציק, וזה בהחלט הולם אותו.

מאחלת לכולן לידות קצרות ומעולות כאלה, ועכשיו- למשימה הרצינית באמת- החיים עם שני ילדים.

מזל טוב!!!

איזו לידה קצרה ונפלאה!
שפע ברכות!

ומה עוד?
במשך כל הזמן שעוד היינו בבית והתלבטתי וניסיתי להבין מה קורה, הזהרתי את בעלי- יכול להיות שזו אזעקת שווא, שנגיע ויגידו לנו ללכת! והוא היה חמוד ומרגיע ואמר- זה בסדר, אז נתאמן על הדרך.
אחרי שילדתי שאלתי אותו- גם אתה חשבת שזו אזעקת שווא או שחשבת שאני יולדת?
והוא ענה- שאת יולדת
ושאלתי אותו- איך ידעת?
והוא אמר- כי רצית לנסוע לבית חולים ולא למוקד.

אז זה נכון, אבל בחיי, עד הרגע הכמעט אחרון האמנתי שזה קלקול קיבה ואזעקת שווא ושתכף שולחים אותנו חזרה הביתה. בסוף יצא ילד. נראה לי שזה תמיד עניין קצת מפתיע ובלתי ייאמן.

מזל טוב!!!
תודה רבה

מקסים! ומאד מעודד שאחרי לידה ראשונה ארוכה וכו' לידה שניה קצרה וטבעית.
שוב מזל טוב, איזה מתנת אביב