סיפור הלידה של אור מילר

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור אחים בלידה}

[מירי_ועמית*]

סיפור הלידה של אור

ביום א', 5.8.07, כבר הרגשנו שזה קרוב. הקינון התחיל להיכנס למצב של לחץ לסיים דברים. התקשרתי לראשונה בחיי לעוזר בית וקבעתי איתו ליום ב' בבוקר לנקות את ארונות המטבח ואת המקרר. חלמתי בלילה על איימי שפירא המופלאה (שעשתה לנו הכנה ללידת בית של מיקה לפני שנתיים), היא עזבה לפני כחודשיים לג'ורג'יה. ביום ב' בבוקר גיליתי שהיא שלחה הודעה מה קורה ושנעדכן אותה כשנלד. התאריך המשוער הוא יום שבת ה- 11.8.07. סימנים רבים אחרים הראו את בוא הלידה: מיקה בת השנתיים וחודש התחילה לקנן כבר כמה ימים- ניקתה, סידרה- בדרכה שלה כמובן. כבר מספר ימים שהיא ברגרסיה ואת הצואה שלה היא עושה על הריצפה- סימן נוסף. גם צ'ולו החתולה פתאום החלה להידבק אלי בליטופים שהם לא רגילים ביחסים שלי איתה.
ביום ב' בבוקר התחלתי לפנות את כל ארונות המטבח, עמית גילה שירדו המים…. לאוטו !! ונסע עם מיקה למוסך ואח"כ לעשות קניות בשוק. אני נשארתי לקנן, אך המנקה שקבעתי איתו הבריז. בצהריים התחלתי להרגיש צירונים, מעין כאבי מחזור קצובים. בזמן שעמית נסע עם מיקה להביא את האוטו מהמוסך המשכתי לקנן במלוא המרץ. שטפתי את הבית, הזזתי דברים, העיקר לסיים. ב- 15:00 כבר הבנתי שכדאי לעדכן את אילנה שמש המיילדת שהכאב גובר והצירונים מצטופפים. חשבתי שזה יכול לקחת עוד יממה, אבל היא נשמעה כאילו זה הולך לקרות היום וביקשה שאמשיך לעדכנה, כי היא צריכה לבטל דברים. עמית לקח את מיקה מהמוסך ישר למפגש עם ילדים כדי שתהיה לה חברה וכדי שתוציא אנרגיה. בדרך מיקה אמרה לו "סאלה אולה" שזה השיר שמלווה את הלידה שלה עצמה בסרטנו "דיאלוג לידה". המשכתי במלאכת הקינון במלוא המרץ, כשבזמן הצירים התחלתי לנענע את האגן, בקיצור – התחלתי להתייחס אליהם. אחרי שסיימתי לשטוף ולסדר, אפילו עשיתי כמה תנוחות של יוגה.
רובי התקשרה באיזשהו שלב ואמרתי לה שאני כנראה בצירים, והיא נורא התרגשה והזכירה לי לבקש כל עזרה שנצטרך, כולל להיות עם מיקה בזמן הלידה. כבר הבנו שבאמת כדאי שמישהו יהיה עם מיקה בזמן הלידה, כי אנחנו לא רוצים להוציא אותה מהבית מצד אחד ורוצים שתשתתף, אך מצד שני אני רוצה את עמית לעצמי לכאבים, ומיקה בסה"כ בת שנתיים, בכ"ז צריכה שמישהו יהיה איתה. בשיחות מוקדמות רובי היתה הפנטזיה שלנו ל"חברה באגף השני" ומאוד קיווינו שהלידה תהיה באחד הערבים כך שהיא תוכל להיות עם מיקה. קיווינו גם שמיקה תישן ותתעורר, כמו בסיפורים, כשהתינוק יוולד.
עמית החל לגשש עם רובי לגבי הערב, והם החליטו שהם ידברו בהמשך לראות איך מתקדמים. בלידה הקודמת הצירים לא היו סדירים כך שרצינו להיות בטוחים שזה הרגע המתאים להזמין את אילנה ולהכין את החברים התורנים ללידה.
המשכתי לשטוף ולנקות, ודיווחתי לעמית על ההתקדמות. הבנו שכדאי שאילנה תתכונן להגיע.
עמית ומיקה הגיעו הביתה בסביבות 19:00 והצירים כבר החלו להצטופף לכל 4 דקות, הכאב גבר והמשך שלהם התקרב לדקה. עמית הסתכל עלי- על הפרצוף ועל הסימנים ופסק- "את נראית בלידה". בצורה מאוד מוזרה מיקה לא התייחסה אלי בכלל כשהם נכנסו, היתה עסוקה בשלה, הזיזה דברים ממקום למקום, שפכה קמח וערבבה, בזמן שעמית שם באופה לחם את המצרכים ללחם שיהיה מוכן ללאחר הלידה. אילנה כבר היתה בדרך לת"א ורוני, חבר שלנו, הועמד בהיכון להחנות לה את הרכב בחניון בשל מצוקת החניה התל אביבית. ביקשתי מעמית שיסדר את המטבח אבל הוא היה עסוק בדברים חשובים יותר- לרוקן את הזיכרון של המצלמה הדיגיטלית, להכין את מצלמת הוידאו, לתאם עם רוני את ההגעה של אילנה, וכמובן להאכיל את מיקה ולהשגיח עליה. אני ישבתי על הכדור עם סטופר מתזמנת את הצירים, עמית ומיקה התקלחו והיה לו עוד הרבה מה לסדר. ואני מסתכלת על כל המטבח המפורק ואומרת לעצמי "לעזאזל, דווקא היום… ואיך נכין לנו אוכל בלילה? איך אילנה תכין לעצמה קפה…". חצי מהבית היה מסודר והחלק של המטבח היה קטסטרופה שלמה.
ב-20:30 הגיעה רובי עם ניב המתוק (9 ח') וגם אילנה הגיעה יחד איתה. מסתבר שרוני כבר קבע איתה בעצמו והגיע איתה, עמית ירד לעזור לה עם הציוד ורוני נסע להחנות לה את הרכב. אני ישבתי על הכדור וקיבלתי את הצירים או עליו או בעמידה. הייתי בעיצומה של ההתרגשות, הבנתי שזה הולך לקרות. וואו, זה כל כך מהר. הלידה של מיקה ארכה כ-3 ימים, ופה זה הולך ומתעצם ומתקרב מדקה לדקה. רגע, רגע… אילנה בדקה לי פתיחה, ואמרה שאני בפתיחה של 4 ונראה שזה מתקדם ממש יפה. היא עשתה לי קצת מסאז'ים ורפלקסולוגיה בזמן הצירים, רובי דרשה מעמית להפעיל אותה והוא הזמין ארוחת ערב לו ולמיקה בצורה סלט, גבינות וחביתה. היא העסיקה את מיקה ואז עמית התפנה גם הוא לטפל בי ולהעמיד מצלמה ותאורה כזו שאפשר יהיה לצלם מצד אחד ומצד שני שלא תפריע לי (בדיעבד – זה נראה כמו סט של סרט פורנו). הוא ברח בין הצירים לאכול ולהיות קצת עם מיקה בכל זאת, ומיקה מצידה נתנה את המרחב בצורה מופלאה, ומדי פעם שאלה אם אני בסדר ואם אני רוצה מים.
קיבלתי צירים על השטיח נשענת על הספה. שתיתי המון מים. לראשונה להבדיל מההריון לא רציתי מים קרים וגם לא מזגן או מאוורר. עמית שאל אם אני רוצה בקבוק חם. אמרתי שאפשר והוא הראה לרובי את המיקום ואחרי מספר דקות היא סימנה לו שהבקבוק נוזל. עמית עדכן אותי, ולא ויתר- התקשר לרוני ושאל אם יש להם בקבוק, ולאחר מספר דקות בודדות הגיעה זוגתו קרן אור על אופניים עם הבקבוק החם שלה + שישייה נוספת של מים. מיקה היתה מדהימה ומידי פעם הגיחה לה מאי-שם, אמרה משהו, שיחקה עם עצמה, סחבה לאילנה איזה פד, הלכה וחזרה. מידי פעם הופיעה עם בקבוק מים כדי שאשתה ("מים לאמא.. רוצה מים? את בסדר?"). ליטפה ונישקה אותי בזמן הצירים ובסוף הציר שאלה מידי פעם "זהו, סיימת?" ומידי פעם אף הציצה לי בטוסיק לראות אם התינוק כבר יוצא… עמית מידי פעם שם יד אחת עליי ואחת על מיקה. רובי היתה מהממת ולא מורגשת, "עשתה קולות של שטיח" כמו שאומרים אצלנו, ארגנה את המטבח, שיחקה עם מיקה ונתנה לה מרחב כשצריך, אפילו יצאו לסיבוב קטן למטה. עזרה כל כך גדולה מבלי שנוכחותה תעיק אפילו לשבריר שנייה – גדולה !
ב-22:00 הצירים כבר כאבו מאוד והצטופפו והיו ארוכים והתחלתי לאבד את זה לגמרי.באיזשהו שלב הרגשתי שאני כבר לא יכולה לנשום, הנשימה מתקצרת, הצירים עולים אחד על השני… עברנו למיטה, כל מה שרציתי זה מנוחה מהצירים, לישון קצת ואז לקום. עמית החזיק אותי וטיפל בי, בקושי נתתי לו ללכת לשירותים בין ציר לציר, והוא גנב כמה שניות כדי להחליף קלטות.
אילנה המליצה על המנטרה "טי טי טי טההההההההההההההה". פתיחה של 8. אני לא מוצאת את עצמי – לא בעמידה, לא בישיבה, לא בשכיבה, לא בהליכה. מיקה מנסה לדחוף לי שפופרת של טלפון שאדבר ואני דוחפת אותה. היא בוכה שרוצה ציצי (רוצה לישון). גם אני בוכה – על הכאב, על זה שאני לא יכולה לעזור לה, עמית מלטף אותה ונותן לה יחס, מראה לה איפה ללטף את אמא, נותן לה רעיונות חדשים, וזה בזמן שהוא מטפל גם בי. עוד מעט היא תצטרך לחלוק אותי עם אחיה. בשלב מסויים היא חוזרת לענייניה ומסדרת לה צעצועים בסלון.
אילנה שואלת אם שמתי לב שהצירים פחתו, הצלחתי להרגיע את הצירים- לי זה היה יותר נעים אבל את הלידה זה עיכב. אילנה הציעה שאלך לאמבטיה או לשירותים, אני שללתי- לא רציתי לזוז, פחדתי מהציר הבא, לא רציתי לקבל ציר בדרך. כשהבנו שצריך לקום כדי לקדם את הלידה, עמית שיכנע אותי שנלך לשירותים, ואני הובלתי ישר לאמבטיה. אחחחחח- כמה שכחתי שזרם מים חמים כל כך מרגיע.
רובי בילתה עם מיקה, היא סידרה לניב כריות בתוך הבלאגן בחדר העבודה והוא ישן עליהן. עמית השקה אותי במקלחת כפי שמשקים גינה (לדברי רובי), דפקתי כמה צעקות תוך כדי שאני מסתכלת לו בעיניים וזה הקל עליי, והתחלתי להתחנן לילד שלי "בבקשה, בבקשה, תצא החוצה". פתאום מיקה נכנסת לאמבטיה עם דף נייר של האוניברסיטה, כאילו רוצה להזכיר לעמית שהוא שכח להגיש את העבודה האחרונה. ועמית אומר לי שזה מתקרב וזה עניין של החלטה שלי אם לתת לזה להיפתח וללדת או למשוך את זה. ביקשתי מעמית שיגיד לי עוד דברים כאלה (הוא coach נהדר כמו שאילנה אומרת), שיבקש ממנו לצאת, וכבר אמרתי שבא לי למות. החלטנו פה אחד שאנחנו רוצים ללדת, שאני מקבלת את הצירים, והצירים התגברו שוב.
יצאנו מהמקלחת, רובי התחילה להרדים את מיקה במיטה ואנחנו נשארנו בסלון לקבל עוד כמה צירים טובים, בזמן שגם אילנה מעודדת ואומרת שזה מתקרב בצעדי ענק ועוד מעט אני יולדת והוא בחוץ ושכל ציר זו שמחה גדולה ואני צורחת שאני כבר לא יכולה לנשום. והמשכתי בקריזה עם ה- "טי טי טי טההההההההההההההה" (בדגש עצבני על הצליל האחרון), בכיתי וריחמתי על עצמי וגם שרתי קצת לצלילי אוליבר שאנטי שעמית שם דיסק שלו. זה קצת עזר להתמודדות וגם המסאז'ים כמובן. אילנה חשבה לרגע שיולדים בסלון והתחילה לפנות את השטיח כדי שלא יתלכלך. לי זה ממש לא היה אכפת, אבל מיקה הגיעה וכעסה מה פתאום נוגעים לה בשטיח... אילנה שאלה אם אני לא מרגישה צורך ללחוץ. באיזשהו שלב הבנתי שהגיע שלב הלחיצות ומגיעים צירי לחץ חלשלושים שבחרתי להתעלם מהם (לא יכול להיות. מה, כבר? רק התחלנו, רגע….). ביקשתי מאילנה שתבדוק – אכן, פתיחה של 10, אפשר ללחוץ. רובי אמרה "הנה, מיקה נרדמה, את יכולה ללדת".
כבר היה 00:00. עברנו לכיסא ההולנדי של אילנה בחדר השינה ליד המיטה והתחלתי ללחוץ. אילנה ביקשה שלא אבזבז אנרגיה על צעקות ואנצל כל ציר עד הסוף ללחיצות. לחצתי בשתיקה כשעמית אוחז בי מאחורי. מידי פעם עיסיתי את הפטמות כדי להביא עוד צירים. רובי מנקה את הארונות במטבח, מחזירה דברים למקום- לאחר מכן תזכה לשם "דולה נקיון".
מגיעים צירים חלשים, אני לוחצת. הצירים חלשים. מדי פעם עוד עיסוי פטמות, הצירים מתגברים. אילנה מודיעה שהראש מבצבץ. ככה עבר איזה זמן עד ש"פאק", פקעו סוף סוף המים כמו שמפניה. שאלתי את אילנה אם השפרצתי עליה, אבל לא- המים פגעו ישר לשקית שמתחת לכיסא הלידה. התחלתי לחרבן ולהרגיש ששורף לי. ידעתי שהראש עומד לצאת. זה כנראה לקח איזה רבע שעה, אבל בעיני זה נמשך כמו נצח (רובי אומרת שלא הבינה איך אני כל כך שקטה, לא הבינה מה אנחנו עושים שם כל כך בשקט כולנו).
אחרי כארבעים וחמש דקות מתחילת הלחיצות הראש היה בחוץ. מיקה התעוררה בדיוק בזמן, רובי חשבה אולי לקחת אותה, אבל עמית ביקש שהיא תעזוב, משך אותה אליו עם היד הפנויה, והיא התיישבה על המיטה שהיתה בצמוד לכיסא ההולנדי והסתכלה. שוב מחכים לציר וזה עדיין כואב, והוא לא מצליח להסתובב. מנסה ארבע פעמים ולא מצליח. הראש בחוץ, אבל התינוק לא יוצא. ואז אילנה אומרת- "מירי את צועקת ולא לוחצת, תעברי למיטה." בתחילה התעלמנו כי לא הבנו מה ולמה, חיכינו עוד ציר וזה לא הלך. ואז היא אמרה "לעבוד למיטה, עכשיו, להרים אותה! עכשיו, לקום על הרגליים ולשכב על המיטה. אני לא מצליחה, הוא לא מסתובב." מיד קמנו ועשיתי כדבריה, נשכבתי על המיטה על הצד, עמית החזיק לי את הרגל, מיקה בכתה ועמית חיבק אותה עם היד השניה. זה היה חייזרי לגמרי ללכת ככה עם הראש בין הרגליים, אפילו שזה היו רק שני צעדים.. עמית נלחץ, רובי גם קצת. אני שוכבת על הצד, עמית מחזיק את הרגל שלי ביד אחת וביד השניה את מיקה, עמית מסמן לרובי לכוון את המצלמה שעל החצובה ללוקיישן החדש. הסתבר שחבל הטבור היה כרוך סביב צווארו אבל לא זה מה שהפריע לו להסתובב. בכל מקרה, שינוי התנוחה עזר לו להשתחרר. והנה הוא בחוץ, הוא עלי. איזה אושר, שוב. לא יאומן. לא כואב יותר. הוא בחוץ, הוא בסדר. והוא נראה לי כל כך דומה למיקה ואני אומרת לו "אתה ממש מיקה קטנה" ומיקה נעלבת מזה ובוכה. עמית מנחם אותה והיא נרגעת. אנחנו מחבקים אותה והיא מלטפת אותו ומתה לחזור לישון. עמית עובר לצד השני של המיטה (2.5 רוחב) להיות עם מיקה ולהרדים אותה, אילנה בודקת את החיץ (אין קרעים), וממתינה לשיליה. אני מתחילה להניק. הוא יונק, יונק, יונק, לא מפסיק לינוק. זהו, גם השיליה יוצאת, הכל בסדר. רובי לוקחת את מיקה הסהרורית לישון בסלון.
אילנה שוקלת ומודדת את התינוקי החדש - משקל: 3.300, היקף ראש: 34 (די ענק, לא?)
"אפטר פארטי":
כולנו על המיטה הגדולה, אילנה מסדרת. אוכלים קצת, שותים תה, נזכרים בכל מידי דברים מצחיקים במהלך הלידה, בודקים דברים שהיו מוזרים. מיקה עוד ישנה בסלון, כבר 3:00 לפנות בוקר. הקטנצ'יק יונק שעתיים, ניב מתעורר בשמחה, מוחא כפיים, יונק (מרובי כמובן...), אילנה מלווה אותי למקלחת. 4:30 בבוקר, עמית הולך להביא את האוטו של אילנה מהחניון לפי ההוראות הכתובות שרוני השאיר בצמוד למפתחות, רובי מעבירה לי את הטלפון שאדבר עם ורד שמסתבר שלא ישנה ומתרגשת ואני מספרת לה את הסיפור. פתאום אילנה נזכרת שלא נתנה לעמית את הקוד של האוטו. היא מתקשרת אליו, אבל לא מצליחה להיזכר במספרים, היא זוכרת רק ויזואלית איפה לוחצים. מנסים שוב ושוב, לא מצליחים. לבסוף היא מתקשרת לבעלה כדי שיזכיר לה את המספרים, ועמית מגיע עם האוטו. חיבוק ונשיקה עם אילנה, היא הולכת, מבטיחה לחזור בעוד כמה ימים. אנחנו נשארים עד 5:30 בבוקר לדבר, לא מסוגלים לישון. רובי נותנת לי ארניקא והולכת, מבטיחה לחזור מחר. עמית, מיקה, אני ואור (שרק אחרי 10 ימים קיבל שם) הולכים לישון במיטה. אחרי כמה שעות מתעוררים, מיקוש מתאחדת עם אחיה בחיבוקים ונשיקות ("איפה תינוק?" "אח שלי...") וכבר היו גם כמה צ'פחות כמובן ("בעדינות, בעדינות...") מגיעה ורד של נעם, מביאה כמה דברים, מכינה ארוחת בוקר טעימה והולכת. ואז מתחילים להגיע חברים, משפחה, אוכל, ילדים, שמחה, כיף......
כמה קשה היה ללדת, כמה כיף זה ילדים, אנחנו תשושים ושמחים.

[חוט_השני*]

דמעות של שמחה והתרגשות{@
("מים לאמא.. רוצה מים? את בסדר?"). ליטפה ונישקה אותי בזמן הצירים ובסוף הציר שאלה מידי פעם "זהו, סיימת?"
זה החלק ששחרר ממני את כל הדמעות. איזו מתוקה ומקסימה מיקה.
כמה טוב שיש כזו כזו רובי:-)
משו אתם, מקסימים{@
מתי ההקרנה?
מזל טוב

[בתנועה_מתמדת*]

קראתי בהתרגשות גדולה, בנשימה עצורה ובהנאה עצומה (איזה כיף שאפשר לחבר פרצופים לשמות(-:)
כולכם פשוט נהדרים(())

[ליה*]

המון מזל טוב! זה חלום ממש.... איזה יופי שככה הצליח לכם!
ושאלה אישית, רק אם אפשר..... היעדר החוקן... האם זה לא נורא הפריע לך? כשאני ילדתי לא עשיתי, וזה כל הזמן הפריע לי, המחשבה על זה....

[נועה_בר*]

מזל טוב @} לאור, מיקה, עמית ומירי @}

_איזו מתוקה ומקסימה מיקה.
כמה טוב שיש כזו כזו רובי
משו אתם, מקסימים
מתי ההקרנה? :-D_

[מירי_ועמית*]

הי ליה,
תודה על המז"ט... ולגבי החוקן - ממש לא הפריע לרגע. טוב, אולי רק להבזק של שניה. הייתי בסביבה כה תומכת!!!
וגם ראיתי בסרטי לידה שזה קורה וזה שומדבר, לא עושים מזה עניין.
בלידה הראשונה היה לי "חוקן טבעי". הלידה השניה כנראה היתה מהירה מדי...
גם קראתי פעם ציטוט מפי מיילדת שהתנגדה לחוקן בטענה שעדיף חתיכת קקי מאשר לחטוף שפריץ בפרצוף...

[אנאמה_מילר*]

אהובים יקרים שלנו
מזל טוב לכם. איזה מרגש!!!
סיפרתם את סיפור הלידה כל כך יפה. זה כמעט כמו להיות שם אתכם..
אנחנו אוהבים אתכם מאוד וגאים מאוד על כך שיש לנו שני אנשי אור מקסימים במשפחה. (ועוד כמה ללא שמות אור שגם הם אור...)
אור מילר ואוריה מילר הבני דודים.
מחכים כבר להכיר אותו.
מנשקים את כולכם
המילרים האחרים...