סימביוזה משפחתית

אני זקוקה לתמיכה דחופה!!! הייתה לי עכשיו שיחה עם מטפלת משפחתית המתמחה בטיפול בילדים שאמרה לי ואני מצטטת: שמנסיונה עם ילדים "חלק גדול מהילדים המגיעים לטיפול פסיכיאטרי הם ילדים שלא יודעים היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים והיכן הוריהם מתחילים ונגמרים, כלומר, הם לא חוו ניתוק מהוריהם ולא יודעים לעשות את ההפרדה הרגשית והנפשית ההכרחית לבניית האני הבוגר. ילדים שישנים עם הוריהם ושהוריהם לא סייעו להם להתמודד עם ההיפרדות בלילה הם ילדים החווים יחסים סימביוטים עם הוריהם וחוסר נפרדות נפשית. כשהילדים מגיעים לגיל 3 הם מאוד מיניים וההתגפפות בלילה עם ההורים במיטה נתפסית על ידם כמשהו מיני. הם מרגישים שהם מפתים את ההורים וזה מאוד מבהיל אותם ויוצר אצלם בלבול גדול שאינו מאפשר פיתוח אינדווידואליות". אני ישנה עם ילדי והשיחה הזו הכניסה אותי ללחץ אדיר. אולי באמת אני לא מכינה אותה לעולם האמיתי - כפי שאמרה אותה מטפלת. אנא, הורים שיש להם ילדים גדולים שישנו איתם - ספרו לי שהם פיתחו עצמאות ואופי ואינדווידואליות וכל אותם דברים שאמורים להתפתח מתי שהוא והרגיעו את מצפוני!!!!!!!

מה??????
אין לי מידע בשבילך, אבל לא הייתי נלחצת כל כך מאיש מקצוע שפגש בעיקר ילדים שלא גודלו כמו ילדייך.

אין לי נסיון בקטע הזה (גם קטנים עדיין וגם ישנים בנפרד) אבל אני מאמינה שאם להורה ברורים הגבולות של עצמו, הבהירות הזו תעבור לילד בין אם ישנים/מתקלחים/יונקים ביחד ובין אם לא.

שתבוא לפגוש את הילדים שלי, המטפלת הזו. הכל כל כך מופרד, לכל אחד ברור איפה הגוף שלו ואיפה הגוף שלנו, והגבולות ברורים.

בתור אחת שמכירה את המחקר - המטפלת הזאת מסתמכת על משהו אמיתי??????? אלה תיאוריות של כל מיני פרוידיאניים, אבל מעולם לא קיבלו שום ביסוס באיזה מחקר. נהפוך הוא.
כדאי שתיכנסי לאתר עקרון הרצף ולקבוצת הדיון באנגלית שם - שם משתתפים המון הורים שגידלו במיטה המשפחתית ילדים שבעצמם כבר הורים, ותגלי דברים יותר מבוססים.
גם אפשר לקרוא את הספרים של ד"ר סירס, למשל, התרגום החדש "הורים גם בלילה". הוא גידל ככה ילדים ועכשיו הוא כבר סבא לנכדים שישנים במיטה המשפחתית. כדאי לקרוא מה הוא כותב.

היא מוזמנת גם אליי (-:
מעבר לזה, יש חברות שלמות שחיות ככה.
אני תמיד אומרת, למה לגזול מהתינוקות שלנו את מה שכל חתולה ברחוב, כל כלבה עם מוח אפונה, כל חזירה עם עשרה חזרזירים נותנת לגורים שלה?
בעיות של היפרדות קורות, בהחלט, אבל השינה המשותפת במקרה כזה היא סימפטום, לא גורם.

יעל,
גידול ילדים על פי הנורמות התרבותיות הנהוגות, מחייב התנתקות מהילדים בגילאים צעירים למדי. מתוך כך שרוב הילדים היום מבלים מספר שעות ביום ללא הוריהם, נוטים אנשי מקצוע (פסיכולוגים, אנשי חינוך וכו') להחזיק בדעה כי רק ההתנתקות הזו יכולה להביא להפרדות רגשית של הילד מהוריו.
אבל אם ננסה להתסכל על העניין בצורה נקיה, נוכל לראות כי ההפרדה בין הילד לאמו היא שלב התפתחותי אשר כל ילד מגיע אליו בשלב כזה או אחר (זה קורה גם בחברות שבטיות בהן האם לא שולחת את הילדים לגן, והיא ישנה איתם ביחד באותו החדר כי זה המקום היחיד בו אפשר לישון). במידה והאם קשובה לצרכי הילד היא תוכל לאפשר לו את המרחב לו הוא זקוק גם כשהיא נמצאת לידו. להערכתי זה יקרה אפילו בצורה טובה יותר כאשר האיתותים על צורך זה יבואו מהילד, בזמן המתאים לו באמת, ולא יכפו זאת עליו באמצעות התנתקות יזומה.
דוקא התנתקות לא בזמנה עלולה לגרום (כן, ההפרדה היא צורך של האמא לא פחות מאשר של התינוק/ילד. באותה מידה שאישיותו של הילד בשנות חייו הראשונות אינה מופרדת לגמרי מאישיותה של האם, כך גם האם המכילה בתוכה את הילד אינה מרגישה שלמה בלעדיו בשנים אלה, בין אם היא מודעת לכך או לא.) להרבה כעסים, ופחדים מצדו של הילד ומצד האם נוספים גם רגשי האשמה.
אנשי החינוך המיצגים גישות חינוכיות הרווחות כמה עשרות שנים (כן, רק כמה עשרות שנים) אינם יכולים לראות את הדברים אחרת, ("דגים לא יכולים לראות את המים") ולכן תגובתה של המטפלת היתה כל כך נחרצת.
על כן, יעל,
את ממש יכולה להרגע. זה קורה! רוב הילדים מצליחים במשימת ההפרדות מאמותיהם. מאד סביר להניח שהשינה המשותפת שלכם עם בתכם לא תפריע לה בגיבוש אישיותה היחודית, כל עוד את ערה לצורך זה שלה, ותגיבי בהתאם כאשר זה יבוא לידי ביטוי בזמן המתאים לה.

שאלה אחרת על סימביוזה
לכל אדם חסרונות, לכל אמא. ילד שגדל רק עם אמו וקצת עם אביו, לא פוגש מספיק צדדים אחרים וגישות אחרות לחיים
וזה דוקא חיובי, כי כולנו שבויים בתוך הדעות של עצמנו
אז אולי זה לא תמיד טוב להסגר ככה רק למתחם המשפחה ולהמשיך להיות שבוי באותה דרך מחשבה בלי לפגוש באמת גישות שונות לחיים? אולי זה יכול לקלקל?
לא כל האמהות מושלמות,לא כולן מנסות לעשות עבודה עם עצמן
ואולי השהות המרובה עם האחים שהם אותו דבר כמוך גם היא יותר מדי? אין פתח, איך אפשר לשנות, להשתנות?

לא בטוחה אם אני ברורה בשאלה שלי

אני לא שותפה למיטה המשפחתית ולחינוך הביתי בחיי, אז זה לא מגיע מנסיון אישי.
אבל קודם כל יש משפחה מורחבת וחברים, שכנים ומפגשי חינוך ביתי.
בכל מקרה יש חשיפה של הילד לחברה שונה, חינוך והתנהלות שונה של אנשים.

בנוסף, אני נוטה להאמין שאשה שבוחרת בחינוך ביתי מרצונה הטוב ונלחמת כדי לאפשר זאת לילדיה, היא לא: לא כל האמהות מושלמות,לא כולן מנסות לעשות עבודה עם עצמן

אם אני טועה, אשמח שתתקנו אותי

אכן, אף אחד כאן לא המליץ לבודד את הילדים ולמנוע מהם לפגוש עוד אנשים. זה מצוין שילד יוצא וחוקר ומתנסה ולומד, גם בתחום החברתי.
הנקודה שעליה נפתח הדף היא השאלה אם צריך לדחוף את הילד להיפרד לפני שהוא מוכן, או שאפשר לתת לתהליך הזה לקרות מעצמו, באופן טבעי.

דף לאיחוד? או אולי למחיקה?

דוקא רוצה להמשיך לשאול

_שאלה אחרת על סימביוזה
לכל אדם חסרונות, לכל אמא. ילד שגדל רק עם אמו וקצת עם אביו, לא פוגש מספיק צדדים אחרים וגישות אחרות לחיים
וזה דוקא חיובי, כי כולנו שבויים בתוך הדעות של עצמנו_

אף אחד כאן לא המליץ לבודד את הילדים ולמנוע מהם לפגוש עוד אנשים.
לפגוש עוד אנשים שונה מאשר שיש עוד דמויות משמעותיות בחיים כמו גננת או מורה או מטפלת
בעלי ואני שונים מאוד ולדעתי זה תורם לילדים המון
לפעמים יש סבא סבתא משמעותיים או דודים, אבל ממש לא אצל כולם הם קרובים או גרים קרוב. ולא תמיד קל לבנות כזה דבר עם חברים ושכנים (אני לא מצליחה)
בעולמנו שאין שבט קרוב, אולי זה דוקא טוב ליצור באופן מלאכותי דמויות משמעותיות נוספות?

לטעמי ההודעה של אורנה שווה שמירה איפשהו.

אני קצת בהלם למקרא הדעה של אשת המקצוע בשאלה של פותחת העמוד.
איזה גיבוב שטויות!

יש מי שעדיין חושב כך בימינו?
איש מקצוע שפגש ילדים בלינה משפחתית?
יש כאלה שמתנגדים, אני מבינה, אבל חושבים שזה גורם לילדים לעוררות מינית???

אם רוצים לאחד את הדף לאנשהו, אז אולי לעשות את זה עם אחד מהדפים האלה:

התלבטויות מיטה משפחתית
דיון במיטה משפחתית

לפגוש עוד אנשים שונה מאשר שיש עוד דמויות משמעותיות בחיים כמו גננת או מורה או מטפלת.
זה קורה בהמשך החיים בין אם רוצים ובין אם לאו. ילדים גדולים לא צריכים לפגוש את הדמות המשמעותית מדי יום על מנת שהיא תהיה משמעותית. יש משמעות גם בפגישות שבועיות וחודשיות ובסקייפ.
לדעתי בגילאים צעירים לא כדאי לנסות בכוח, כי על אף שזה מעשיר את הילד ותורם להורה, הנזק שבדמות לא טובה שנכפית על הילד, או בדמות שאינה מאד קשובה לו, עלול לעלות על התועלת.
בקיצור, זה לא טיעון בעיני לאם עדיף גן או בית.

טדליק, אני מתנחמת בזה שהדף נכתב ב2002 ואולי השתנה משהו מאז....