מרד גיל ההתבגרות

[אנונימי]

ראו גם: מדור עקרון הרצף.

_{שם הדף שוּנה מ: מרד בהורים}

[תבשיל_קדרה*]

דיברתי עם מישהי, ועלה, כרגיל "הדור שלכם מרד בדור שלנו, וגם ילדייך יעשו את ההפך הגמור ממך".
ואני מנסה לחשוב - האם זה הכרחי? למה זה קרה? למה זה קורה? איך נמנע את המטוטלת הזו מלהמשיך להתנדנד כך בעתיד? האם זה טוב?
ניחוש אחד שלי הוא שהקצב בו משתנה העולם עכשיו כ"כ גבוה, שלא מן הנמנע (כמעט) להרגיש כלפי המבוגרים ש"אתם לא מבינים כלום", ולא להתיחס לעצותיהם.

[בשמת_א*]

גילה, ב"עקרון הרצף" מתארת לידלוף חברה שבה שום דור לא מורד בדור הקודם. שינויים מתרחשים שם, אבל מרידה - אין.
ולמה?
בגלל שבתור תינוקות וילדים הם קיבלו בדיוק את מה שהם היו צריכים. הם לא מגיעים לגיל ההתבגרות עם חסך אסטרונומי, ואין להם כעס על ההורים שלהם ורצון לעשות הפוך מהם. הם גדלו בתוך קבלה ובתוך כבוד, וזה מה שהם מחזירים.

ואני מוכרחה להגיד, שגם אם החינוך שלי שונה בכמה דברים מזה של הורי, ויש דברים שאני ממש עושה אחרת בגלל שאני רואה טעויות שעשו עלי (חוסר יכולת להכיל את הרגשות שלי, למשל, ודיכויים) - ברוב הדברים אני בעצם ממשיכה את הקו שלהם! במיוחד הקו של אבא שלי. גדלתי בבית של הורים מאוד פתוחים מחשבתית, שמאוד חיו לפי הערכים שלהם (וממש לא לפי "מה יגידו" ומה ש"כולם" עושים), ולכן הפנמתי את ערכינו ואני לא "מורדת".

ועובדה שההורים שלי, כמו שקיבלו את עקיפת הרבנות בחתונתנו (אמא שלי בהשלמה, אבא שלי בשמחה), מקבלים את הדרך שאני מגדלת את בתי. את ההנקה המתמשכת, את המיטה המשפחתית (פתאום מתברר אז שאני ישנתי בחדר שלהם כמעט שלוש שנים, כי עד שנולדה אחותי הם לא רצו להעביר אותי לחדר לבד, ושבאתי המון למיטה שלהם!), את המנעותי ממערכת החינוך (גם אני הלכתי לגן רק בגיל 4 לשנה, ואח"כ הייתי "בבית" עד גיל 7), והם יקבלו גם המנעות מברית מילה אם ייוולד לי בן.

אני רואה את בתי כבר עכשיו. כיוון שאני עדיין עושה עליה טעויות, ברור לי (ואני גם מקווה!) שהיא תעשה כל מיני דברים אחרת. אבל לדעתי, היא לא "תמרוד", כי אין כפייה למרוד נגדה, אין צרות מוחין להתקומם מולה, אין מאבק שליטה שכדי לבנות לעצמך את הזהות שלך אתה צריך לעשות מרד גדול ולהוכיח שיש לך אישיות.

[אילנה_קל*]

בשמת, יכול להיות שאת צודקת.
אבל יש לי חברה שילדיה גדלו בחינוך ביתי, ואופן גידולם כמו של "באופן"- הנקה רבת שנים, מיטה משפחתית, המון כבוד לרצונות של הילדים.
והנה בנה הבכור, שנה אחרי הבר מצוה רצה מאוד לצאת מן הבית, ללמוד בפנימיה. הוא השתוקק לאכול בשר-כיון שהוריו צמחוניים. ונהנה לומר להוריו עד כמה הבשר שהוא אוכל טעים לו. וכל הזמן היו לו טענות להוריו , כמה משעשע: "למה אתם לא כמו כולם? למה אתם חייבים להיות שונים? למה אתם לא הולכים בתלם?"

[אם_פי_3*]

אני חושבת, שבגיל ההתבגרות, יש נטייה להגדיר את עצמך על בסיס שלילה (לא-כמו-ההורים שלי זה מה שאני), אבל המשמעות האמיתית של "דור מורד" היא בבגרות.
אני, למשל, מאז שהפכתי לאמא, גיליתי שאמא שלי עשתה גם דברים טובים שאני מעריכה ומסכימה איתם (-;
אני חושבת שהמציאות שלנו הגיעה למצב כל כך ברור של "רע" שברור שצריך לשנות, אבל יש ויכוח לגבי אופן השינוי. אפילו הרמב"ם (נדמה לי) ידע שכשעושים שינוי הרבה פעמים מתחילים במטוטלת, מקיצוניות לקיצוניות, ובהדרגה מתאזנים.
כל דור לוקח קצת מהדור שלפניו וקצת גם זורק. אולי בסוף נגיע למקום יותר טוב (ללא קיצוניות לשום צד).

[Elana_Elan*]

I believe that one of the most important things that we miss in comparing to the Cotinuum Society is KABALA. You can not be a MORED in a place when you are accepted as you are.
In the Continuum Society everybody are accepting the individual as he is with no judjments or expectations.
There is nothing to LIMROD about. No one to LIMROD against to.
If we want to brake the cahin - we should cahnge this KABALA thing first in oursleves then as a society.
No judjment, no expectations and complete KABALA of one another.
I beleive that it is possible to define "who I am" without MERED.
As always - the change is requiered within oursleves and not our children or parents or others...

[יונת_שרון*]

אני מסכימה, אבל...
בכל זאת יש להרבה מתבגרים צורך לעשות דברים בעצמם, בלי העזרה ורשת הבטחון של ההורים. (קצת כמו בגיל שנה-שנתיים...)
יש תרבויות שבהן מקובל שבני נוער יוצאים לאיזשהו מסע לבד, או יוצאים לעבוד במקום רחוק, או לעשות משהו בחבורת בני גילם בנפרד משאר העדה. נראה לי שהמנהגים האלה עונים על צורך אמיתי בהתנתקות והגדרה עצמית. אחרי התהליך הזה, קל יותר לחזור לחיות יחד עם ההורים, הפעם כאדם עצמאי יותר.

[דוד_רובנר*]

למרוד, קבלה, שיפוט, ציפיות . . .
ראו נא את התיחסותי ב-מוסר ופוסטמודרניזם.

ראו גם את אליס מילר:
_(. . .)

• כבוד לילד.
• כבוד לזכויותיו.
• סובלנות לריגשותיו.
• נכונות ללמוד מהתנהגותו: אודות טבעו של הילד כיחיד; אודות הילד שבהורים עצמם; אודות טבעם של

החיים הריגשיים, אשר ניתן לצפות בהם באופן הרבה יותר ברור אצל הילד מאשר אצל המבוגר בגלל
שהילד מסוגל לחוות את ריגשותיו בעוצמה הרבה יותר גדולה ובצורה אופטימלית, בהרבה פחות
התנכרות מאשר המבוגר.(. . .)_

להלן קטע מתוך זירת הספורט, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, דניאל גרינברג, 1987 -- המדגים את גישתו.
בעקבות,
Who's In Control? The Unhappy Consequences of Being Child-Centered
.By Jean Liedloff
_(. . .)
זהו יום שטוף שמש בחודש ספטמבר. בנין בית-הספר כמעט ריק מאדם.
אני מביט בעד שמשות הדלתות הגדולות שבחדר התפירה. כולם מכונסים על המדשאה, עליה מתקיים משחק ענקי של "כבוש את הדגל". ילדים מתרוצצים הלוך ושוב לאורך השדה תוך כדי השמעת צעקות וצחוקים רבים. (. . .)
(. . .)
האירועים הבולטים של המשחק משוחזרים בשיחה ערה. נראה כי אף אחד לא הפסיד. זה נראה כמשחק אשר שתי הקבוצות ניצחו בו. (. . .)
(. . .)
תמונה זו חוזרת על עצמה לאורך כל השנה.
ללא כל קשר עם שם המשחק, הכלל הבסיסי הוא תמיד אותו הכלל: כל מי שרוצה, משחק. בלי להתחשב בגיל או בכישרון או במספר. (. . .)
(. . .)
ילדים גדולים טלטלו ילדים גדולים, אך נראה שלעולם לא נגעו בקטנים. הקטנים טלטלו האחד את השני, ועשו כמיטב יכולתם להשפיל את הגדולים; יתושים על פילים. איש לא דחק, מעך, מחץ או השפיל את היתושים. לעולם לא.
בפעילויות הספורט בסדברי-ואלי, המשחק הוא הדבר החשוב. וכל אחד יוצא מנצח. (. . .)
(. . .)
לאחר שעה וחצי, המשחק מסתיים בהסכמה כללית. איש איננו מסתובב במצב-רוח שפוף. אין האשמות-נגד.
ואז, פתאום מתגלית האמת הגדולה: אנשים עושים כיף. הם נהנים מהמשחק._

[מרב_אמא*]

אילנה, מה שאמרת כ"כ חשוב. לא רק בעניין המרידה אלא בכל העניין של לגדל ילד יותר שלם עם עצמו ועם הסביבה בלי לפתח בו תסביכים מיותרים מכיוון שלהורה יש בעיות לא פתורות.

[חן_נושי*]

אני מחפשת המלצה על ספר טוב שעוסק בהתמודדות ההורים עם אתגרי גיל ההתבגרות.
האם מישהו מכיר?
תודה!

[יונת_שרון*]

"הורות יעילה" של גורדון
"למה זה כל כך מסובך" של ניופלד

[חן_נושי*]

תודה רבה.

[שוכנת*]

חן נושי , תודה שהחיית את הדף! "יש לו פוטנציאל"!

יונת כתבה (ב-2001):
יש תרבויות שבהן מקובל שבני נוער יוצאים לאיזשהו מסע לבד, או יוצאים לעבוד במקום רחוק, או לעשות משהו בחבורת בני גילם בנפרד משאר העדה. נראה לי שהמנהגים האלה עונים על צורך אמיתי בהתנתקות והגדרה עצמית. אחרי התהליך הזה, קל יותר לחזור לחיות יחד עם ההורים, הפעם כאדם עצמאי יותר.

נזכרתי שכשאני מרדתי, עם כל הקושי אמי פירשה זאת בתור סימן שהחינוך שלה הצליח - בעיניה הבית הקשה ביותר הוא זה שאסור בו למרוד ואסור לעשות דבר שונה מההורים. יש בתים שהאווירה בהם מבהירה, מעבר למלים, מה הציפיות מהילדים, והן נאכפות ביד חזקה (לא מילולית בכ-לל). ואז הילדים בגיל 30 פתאום מגלים שלא הם בחרו מה ללמוד, במה לעבוד, עם מי להתחתן... לפעמים הם מתעשתים כשמגיעים הילדים שלהם, ולפעמים לא. בכל אופן, או שיהיו העתק של הוריהם, או ההיפך הגמור (למשל, חוזרים בתשובה).

[הילה_ר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמנם אני מגיבה על דף ישן, אבל בכל זאת, תגובתי:

נראה לי שכדי שהורות תצליח, יש צורך מאד חזק שגם ההורה יעבוד על עצמו, ולא רק יחשיב את עצמו כאדם נאור וכזה ש"עשה את העבודה שלו", אלא להיות בלמידה ובחינוך מתמיד, בלי ניסיון רק לחנך את הילד.
לפי דעתי מחנך טוב הוא מי שמצליח לראות את מה שמעניין את הילד, ולא מנסה לגלם בילד את מי שהוא היה רוצה לראות בו...

מסכימה עם זה שבני נוער צריכים לחפש מי הם ומה מעניין אותם, אם זה מה שמרגיש להם שיעזור למצוא.
או שאולי עד הגיל הזה הם כבר מצאו כי לא ניסו להגיד להם מה הם צריכים לעשות, אלא נתנו להם לעשות מה שמעניין אותם, ולהתפתח בכיוונים החשובים להם, מבלי לכפות עליהם ללמוד דברים שלא מעניינים אותם.

אילנה כתבה: "והנה בנה הבכור, שנה אחרי הבר מצוה רצה מאוד לצאת מן הבית, ללמוד בפנימיה. הוא השתוקק לאכול בשר-כיון שהוריו צמחוניים. ונהנה לומר להוריו עד כמה הבשר שהוא אוכל טעים לו. וכל הזמן היו לו טענות להוריו , כמה משעשע: "למה אתם לא כמו כולם? למה אתם חייבים להיות שונים? למה אתם לא הולכים בתלם?" "
נראה לי שאין כל רע בניסיון לבדוק אם כל מה שההורים גידלו אותנו עליהם, זה בעצם לא נכון. אבל מה ששונה בין חינוך עם כפייה, לבין החינוך החופשי, זה שכנראה מהר מאד הלד יבין את הדרך הנכונה ולא יעשה דווקא רק כי ההורים שלו שנתפשים כדמויות מדכאות או מעצבנות, אלא יותר כדמויות חבריות. בזמן שהמחנכים בחינוך עם כפייה, נתפשים כדמויות עוינות, דמויות שיש אנטי אליהן כי הן לא מכבדות אותי, ורוצים רק להתרחק ולמרוד וכו'. אגב, יכול להיות שאולי הילד שדיברת עליו גדל במשפחה שאמנם היא יותר בריאה, אבל לא ממש נותנת חופש לילד? כלומר, יש הרבה אפשרויות לכך שהילד רוצה להתנסות בדברים אחרים, בין אם בגלל שהוא רוצה להתנסות במה שאחר לו, מתוך סקרנות ורצון לבדוק ולאמת שזוהי באמת הדרך הנכונה, אבל יכול להיות שזה קשור לאנטי כלשהו שנוצר אצלו להורים שלו, שקשור לכפייה או לחוסר הבנה והכלה של רגשות מסויימים שלו. אני מאמינה שזה מאד קשור לדרך שבה ההורים מתייחסים לילד, ואם ההורים נתפשים כחכמים מוכשרים ומוצלחים, יש סיכוי גבוה מאד, שהילדים ימשיכו בדרכם אולי גם בלי לאמת אותה. למרות שעדיף שהם כן.