מקום לנשום

אז עשיתי את המעשה ופתחתי לי דף חדש.

שיהיה מלא רק בהתרחשויות טובות ומשמחות ומרגיעות.

שבוע 7 גדל קצת הקטנטנן, כבר ס"מ שלם.

דף בלוג
דף מוצנע

לא מזמן היה דיון על נשימה בדף צ'י קונג. מאז אני מזכירה לעצמי מדי פעם שאני צריכה לנשום.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני צריכה לנשום יותר.
כאילו פתאום אין לי אוויר בגוף ואני לוקחת נשימה עמוקה או שתיים.
לפעמים זה לא מתוך מודעות, אלא ממש הרגשה פיזית, שפתאום נגמר לי האוויר.
בעשלי היה אצל רפלקסולוגית, שאמרה לו שבתחילת הריון הגוף עייף וחלש כי כל המשאבים, הדם, החמצן, מוקדשים בשביל זה.
אמרתי שאני מרגישה את זה, שאני צריכה יותר חמצן. צריכה לנשום יותר, ויותר עמוק.
מדי פעם כשאני נושמת ככה אני אומרת לו, לקטנציק, שאני שולחת לו עכשיו הרבה אוויר וחמצן שיהיה לו, שיגדל.

בכל בוקר כשאני קמה לעבודה, אני הולכת לשירותים, מתקלחת, מכינה אוכל לכל היום, לפעמים מארגנת דברים בבית. ויוצאת לעבודה.
בעלי קם, מכין כוס קפה ויוצא החוצה לשבת על הספסל מול הנוף.

לפעמים כשיש לי קצת זמן אני יוצאת לשבת לידו.
נחמד לי להיות בחוץ, אני יושבת ומדברת איתו.
אחרי כמה דקות הוא אומר לי "את לא יכולה להיות רגע בנחת? פשוט לשבת ולהתסכל?".
הוא מסתכל על ציפור שמקפצת, או על השמים, או על הצמחים.
ובתכלס, אני מבאסת לו את הישיבה מול הנוף. כי במקום לנוח ולהסתכל, הוא מקשיב לי ולמחשבות שלי.
אז אני מנסה רגע. רק לנשום, להתבונן. ומיד משתעממת... חושבת על מאה דברים שונים ומתאפקת חזק חזק לא לשתף אותו בכל אחד מהם.

כשרק נפגשנו היו פעמים שהוא ישב בשקט, ואני שאלתי אותו על מה הוא חושב. הוא ענה שעל כלום.
ואני חשבתי שהוא סתם אומר לי, כי איך אפשר לא לחשוב על כלום.
אבל הוא התעקש שזה באמת.

לי זה לא קורה. אני תמיד חושבת על משהו.
לפעמים הייתי רוצה לחשוב על כלום.
בזמן הרפיה ביוגה אני ממש מנסה. לנשום עמוק, להתרכז רק בנשימה (שזה גם לחשוב על משהו, אבל נו, התחלה). ואחרי שני רגעים מגיעה איזה מחשבה, שאני מנסה להזיז אבל לרוב לא מצליחה. ואם כבר היא זזה, מיד קופצת לה עוד אחת.

אני צריכה להתאמן על זה.
על פשוט לנשום.

היה בוקר מעייף, שעתיים היינו במרפאה. הרבה זמן לחכות. ברקע הרבה ילדים בוכים.

לאולטרסאונד הגעתי מוכנה. ידעתי שזאת הטכנאית הלא נחמדה, אז התכוננתי מראש. לא ציפיתי לכלום וככה לא נפגעתי או התעצבנתי. היה די אותו דבר אבל פשוט לא היה לי אכפת וזה עבר ממש בסדר (לפחות את המיטה היא סידרה לפני שנכנסתי).
וגם הופתעתי מזה שלא הייתי לחוצה לפני. לא הרגשתי את הלחץ בחזה והבטן מתהפכת (חוץ מהבחילות הרגילות...). דווקא בעלי היה לחוץ. אבל אני באתי בהרגשה שהכל בסדר ורק הולכים לראות אותו. בשניה לפני שהמכשיר התפקס כן עלה איזה לחץ קטן, לכמה שניות, אבל הוא נרגע כשהיא אמרה שהכל נראה תקין.

הרופא היה נחמד ממש, וגם הרגיע את הדאגות (של אמא שלי בעיקר...היא ביקשה רצתה שאשאל אותו) לגבי הטירוף שהלך לי בבטן שבוע שעבר.
וגם אמר שאם אני קמה בבוקר ומרגישה לא טוב אז ממש לגיטימי לא ללכת לעבוד ולהישאר לנוח. אהבתי את זה.
עכשיו אני ממש בהתלבטות אם להמשיך אצלו או לעבור לקופה. השיקול הוא רק כלכלי תכלס, וקצת פרקטי (קצת פחות נוח להגיע, והרבה פעמים התור מתארך, כי הוא נותן הרבה זמן לכל אחת). אמא שלי אמרה שהיא מוכנה לשלם את זה אבל לא הכי נעים לי... בעלי אומר שנישאר אצלו כי אני מרגישה איתו ממש בנוח.

גרם לי להרגיש שאני לא היסטרית לגבי הבדיקות. אמרתי לו שהתור לרופא בקופה רק עוד חודש, והוא אמר שכדאי שאעשה אולטרסאונד נוסף עוד שבועיים, בגלל המצב (כנראה בגלל שזה ivf, והכדורים וכו', וגם צריך לעקוב אחרי הציסטות) וגם לגבי הבדיקות בשבועות 10-11, כדאי לארגן כבר מראש. ממש הפוך מהרופא המעצבן שהיינו אצלו שבוע שעבר, שרק אמר "אין לחץ" שוב ושוב...

לגבי הכדורים אמר להמשיך עד שבוע 12. קצת מבאס, אבל אמר שזה ליתר ביטחון. בעיקרון הגוף אמור להתחיל לייצר בסביבות שבוע 8-9, אבל הוא מעדיף שתהיה קצת חפיפה.

סה"כ יצאנו רגועים, ואני עם מצב רוח טוב, אחרי הרבה זמו שזה לא קרה...

מתרגשת איתך
ברכות לעמוד החדש @}

בעלי אומר שנישאר אצלו כי אני מרגישה איתו ממש בנוח.
סיבה מוצדקת לחלוטין. לטעמי. רקאומרת.

מבחינתי 'מרגישה בנוח עם הרופא' זה לא רק שיקול כלכלי כי זה מאוד השפיע על רמת החרדה שלי, ביתר הזמן, שבין בקור לבקור.
אז תכלס אני כן נשארתי במקום בור לוקח לרופא המון זמן. מה שכן - הייתי באה עם המחשב/מתכננת מראש חומר קריאה וכדומה...
כדי לא להתבאס שזה לוקח המון זמן
ואחר כך היינו מתפנקים בארוחת בוקר במסעדה קרובה ורק אחרי זה הייתי הולכת לעבודה
פשוט סגרתי ביומן פעם בשבועיים חצי יום.
הם לא הכי אהבו את זה וקיבלתי על זה הערכת עובד לא משהו אבל לי זה איפשר מקום לנשום

גדל קצת הקטנטנן, כבר ס"מ שלם
וואו! כל כך מרגש!

ומרגש גם הדף החדש. ברכותי!
שיהיה מלא רק בהתרחשויות טובות ומשמחות ומרגיעות

<ליאור>

מדי פעם כשאני נושמת ככה אני אומרת לו, לקטנציק, שאני שולחת לו עכשיו הרבה אוויר וחמצן שיהיה לו, שיגדל

לי יש תיאוריה, שבגלל שבהריון עם הגדולה תרגלתי המון המון יוגה ונשימות, היא יצאה כל כך חכמה. כי המוח שלה קיבל הרבה חמצן (:

<שוב אני>

אחרי לילה טרוף שינה, לקראת הבוקר חלמתי שיש לנו תינוקת.
היא הייתה חמודה ומקסימה וחכמה כל כך. ממש בוגרת.
היינו באיזה חדר לא מוכר, אני היא ואמא שלי. היא שיחקה על הריצפה. נראתה בערך בת שנה, אולי פחות. וממש דיברה.
קראו לה מעין, והיא שאלה את אמא שלי "סבתא, מה זה מעין?" ואז אמרה שהיא אוהבת אותה ועוד כל מיני דברים שלצערי אני לא זוכרת אבל בחלום התמוגגתי.
בשלב מסוים היא פיהקה, אז הרמתי אותה עליי, רציתי שהיא תינק ואז תלך לישון. אבל היא הייתה כל כך עייפה שנרדמה אחרי שניה.

בעלי הגיע וסיפרתי לו על הדברים שהיא אמרה, ואמרתי שהתבאסתי שהיא נרדמה כי היה לי כל כך כיף איתה.
רציתי לשים אותה לישון במיטה אבל לא יכולתי להפסיק להתסכל עליה ולחבק אותה מרוב שהיא הייתה חמודה כשישנה.

קמתי עם חיוך כשחשבתי עליה.

מעניין אם זה באמת בת, או בן. לא יכולה לחכות לפגוש אותם וכל הזמן רק מקווה שהכל יהיה בסדר.

לפני השינה, כרגיל לא הצלחתי להרדם, אז ניסיתי לשכב ולנשום.
התחיל לי הכאב ראש, ואז דמיינתי ידיים מעל הראש שלי.
ואחרי רגע קלטתי שאלו הידיים של אבא שלי.
והתחילו לרדת לי דמעות מהתרגשות.

כשהייתי קטנה הוא למד איזה טיפול אנרגטי, לא יודעת מה בדיוק... והוא היה עושה לנו לפעמים, למשל אם קיבלנו מכה או כאב משהו, שם ידיים קצת מעל. לא זוכרת בדיוק את ההרגשה, רק קצת חום ושבזיכרון שלי זה היה עוזר.
משום מה אחרי כמה זמן הוא הפסיק לעשות לנו, לא זוכרת את זה אחרי גיל יסודי ככה.

אז אתמול הוא שם את הידיים שלו מעל הראש שלי, ואז מעל הבטן כדי להרגיע את הבלגן.
ותכננתי שהוא ישים גם מעל הבטן התחתונה, כדי לחזק את העובר, אבל שם כבר איבדתי ריכוז והתחלתי שוב עם מחשבות שהפריעו לי להרדם...

_ואחר כך היינו מתפנקים בארוחת בוקר במסעדה קרובה ורק אחרי זה הייתי הולכת לעבודה
פשוט סגרתי ביומן פעם בשבועיים חצי יום.
הם לא הכי אהבו את זה וקיבלתי על זה הערכת עובד לא משהו אבל לי זה איפשר מקום לנשום_

אנחנו גם לרוב אחרי תורים אצל הרופא יחד הולכים לשבת איפשהו. מקווה שאצליח לקבוע את התורים אחרי צהריים ואז נספיק שנינו אחרי העבודה ונוכל באמת לעשות את זה בנחת.
אצלי אין הערכה חיצונית בתכלס, ואני די זורמת אם מה שאני רוצה ולרוב לא ממש שמים לב... למשל בחודש האחרון, כשהייתי על הפנים בגלל הטיפולים, לא ממש היה מי שיעיר לי על זה.
רק אני אחראית על עצמי אבל זה הופך את זה למאוד קשה, כי אני מרגישה מחויבות כלפי הילדים, וקשה לי כשאני מרגישה שהם מפסידים...

אלו היו הרבה מהמחשבות שהטרידו אותי בלילה... אם אצליח ללכת לעבודה בימים הראשונים של השנה, איך אהיה עם הילדים בחדר הטיפולים, כשאני עייפה ובלי אנרגיה.. וגם בהמשך, אם יהיה לי קשה להרים דברים/ למשוך/ להזיז/ להקפיץ. הרבה מחשבות על ילדים ספציפיים שאני חוששת מתנועות פתאומיות שלהם ואיזה אסטרטגיות אפתח כדי שהם לא יתקרבו לי לבטן...
כרגע אני מכירה את רוב הילדים שאעבוד איתם השנה, ככה שאני יודעת לקראת מה אני הולכת. עם חלקם נראה לי שיהיה בסדר, אבל יש שניים-שלושה שאני קצת חוששת, ויש עוד 3 שאני לא יודעת מי הם.

לי יש תיאוריה, שבגלל שבהריון עם הגדולה תרגלתי המון המון יוגה ונשימות, היא יצאה כל כך חכמה. כי המוח שלה קיבל הרבה חמצן
: -)

תתחדשי על הדף היפה, מקום לנשום זה נהדר, מאחלת כזה גם לעצמי.

תתחדשי על הדף!
משתדלת לקרוא כל הזמן למרות שבשבועות האחרונים אני כמעט לא מול מחשב ובטלפון משום מה לא מצליח לי להיכנס לאתר...
אני עדיין מתרגשת ומתלהבת כל פעם כשאני חושבת עליך בהריון או כשאני קוראת את כל מחשבות ההריון שאת משתפת (המון המון הזדהות)
מעל הכל זה כל כך מרגש ומפעים שזה סוף סוף קרה, וקורה. ההוויה כולה שהשתנתה ומשתנה ותמשיך להשתנות. משמח כל כך!
אכתוב עוד בקרוב, מקווה.

אוליב וגוונים - פרח לכל אחת @} @}

החלטנו להמשיך עם הרופא שלי.
לאחר התייעצות עם שתי האימהות שאמרו שכדאי להמשיך ולהיות בראש שקט, וגם בעלי ממש תמך בעניין.
אז היום היינו אצלו. ישר שנכנסנו אמרתי שהתגעגענו (כי היינו אצלו לפני יומיים וחצי...).
בגלל שבאנו אחה"צ היה הרבה יותר נעים,ֲ כל הקומה הייתה ריקה, פחדנו שהוא בכלל לא שם מרוב שהיה שקט.. לא חיכינו בכלל בתור, ישר נכנסו.

הוא עשה עוד אולטרסאונד,ֲ העובר גדל בחצי ס"מ מאז יום ראשון!!ֲ וכבר ממש מתחילים לראות צורה,ֲ מזהים את הראש והתחלה של גפיים.ֲ הוא הזמין גם את בעלי להתקרב והסביר הכל.
אחרי זה בעלי אמר שזה היה לו ממש נחמד,ֲ שזה היה בנחת ככה,ֲ והיה לנו "זמן עם הילד"

.ֲ

הוא היה נעים,ֲ שאל איך אני מרגישה, אם יש בחילות או הקאות.ֲ אם אני מצליחה לאכול.ֲ

הוא הסביר על כל הבדיקות.ֲ אמר שהוא ממליץ על NIPT,ֲ שהאחוזים לגילוי גבוהים וזה שווה את הסיכוי להימנע ממי שפיר.ֲ
שאמנם המחיר גבוה, אבל עם ההחזר מהקופה זה לא יוצא המון ושאם עושים את זה אין צורך בשקיפות עורפית וחלבון עוברי, כי אחוזי הגילוי בבדיקה הזאת גבוהים יותר מהשילוב של שתי האחרות.
אמר שנכון שלא בודקים הכל,ֲ אבל זה עניין של גישה להריון,ֲ והוא מעדיף גישה שמניחה שרוב הסיכויים שהכל בסדר. ושלפעמים מרוב סטטיסטיקות ועודף מידע, מגיעים למצב של כל מיני שברי מידע שלא יודעים מה לעשות איתם.
שנינו אהבנו את הגישה הזאת,ֲ של פחות לחץ שצריך לבדוק ולבדוק כי בטח יש בעיה...

בגדול ממש הציג את הכל,ֲ כן דיבר על ההעדפות שלו,ֲ אבל ממש השאיר את המידע והבחירה אצלנו ולא דחף או הלחיץ.

יצאתי עם רשימת מטלות...ֲ צריכה לקבוע תור להמטולוג (רצה עוד התייעצות אם להמשיך את הקלקסן לכל ההריון או להפסיק כשאני מפסיקה עם התרופות),ֲ בדיקות דם ולהחליט לגבי השאר.

קבענו שנחזור אליו אחרי החגים.
שאלתי אם צריך עוד אולטרסאונד בינתיים והוא אמר שאחרי היום לא צריך,ֲ ועכשיו אצטרך לחכות בסבלנות...

מה שממש נוח לי זה שהקשר איתו בווטסאפ,ֲ אמר לי לשלוח ככה גם את תוצאות הבדיקות.ֲ הרבה יותר נוח לי מאשר להתקשר או לעבור דרך מזכירות או אחיות בכל פעם שיש לי איזו שאלה קטנה.

יצאנו בתחושה טובה, ואחרי זה הלכנו לאכול פיצה (מצאנו מקום קרוב קטן עם פיצה ממש אחלה).

קצת יותר מתחילה להרגיש שזה אמיתי, למרות שעדיין יש פחד להתלהב יותר מדי, שלא יקרה כלום...
סיפרנו לעוד זוג חברים טובים, שמאוד מאוד התרגשו.
רוצה לספר לעוד קצת אנשים (אחותי, דודה, עוד חברה), אבל עדיין קשה לי...
מצחיק אבל סדר האנשים שאנחנו מספרים להם, הוא בעיקר לפי ממי הכי קשה לנו להתחמק

אנשים שאנחנו פוגשים יחסית הרבה, וכבר קשה להמציא תירוצים חדשים בכל פעם...

סה"כ מרגישה קצת יותר טוב, מצליחה לעשות יותר דברים בבית, סידורים שהייתי צריכה (על המחשב, לא בחוץ...).
עדיין מתעייפת מהר ויש שעות שמרגישה סחוטה.
אוכלת קצת יותר, אבל עדיין יש בחילות ולפעמים הבטן כואבת, גזים וכו'.
ומשהו חדש - יש לי טעם דוחה בפה, כמעט כל הזמן. זה לא עובר, ולא ממש משנה מה אכלתי (פרוסה, או פרי, או ירק, או מים...).
זה די מוציא אותי מדעתי וגורם לי לשנוא לאכול...

יש לי גם רגישות מטורפת לטעמים, שמתגברת עם הזמן.
אכלתי גבינה צהובה, נועם, הסוג הרגיל שאנחנו קונים לפעמים (אני אוכלת די הרבה גבינה צהובה בהריון הזה... אחד הדברים היחידים שעוברים לי סבבה בפה) . וזה הרגיש לי כל כך מלוח, משהו ממש הזוי. שאלתי את בעלי אם גם הוא מרגיש את זה והוא אמר שלא, זה בטעם הרגיל.
והשבוע הוא הלך להורים שלו במיוחד כדי להכין לי מן כיסונים ממולאים. ביקשתי שיעשו אותם כמה שפחות מתובלים. הוא טעם ואמר שאין לזה טעם בכלל, וכשאני אכלתי זה הרגיש לי בטעם הרגיל, שיש לזה תמיד...

מה שכן, אני גאה שמצליחה לאכול די הרבה פירות ואפילו קצת ירקות. השבוע אפילו הכנתי לי סלט עם חסה, מלפפון וגמבה והצלחתי לאכול את כולו. פעם ראשונה שאכלתי עלים בשבועיים האחרונים נראה לי...

השינה - ביומיים האחרונים לא ישנתי צהריים ואז ישנתי יותר רצוף בלילה (התעוררתי לשירותים, אבל נרדמתי מיד). עדיין ישנה רק 6-7 שעות, ואז כל היום עייפה ממש.
אתמול לא הצלחתי להחזיק ונרדמתי לשעה וחצי בערך. אם בעלי לא היה מעיר אותי ללכת לרופא נראה לי שהייתי ישנה עוד שעה לפחות , בקושי התעוררתי...
ואז הבוקר התעוררתי ב-5, ולא הצלחתי להרדם שוב..

הבטן שלי השתגעת כרגיל, אז החלטתי לקום לעשות קצת יוגה, שאני מתכננת כבר הרבה זמן. לא משהו מורכב או מעייף, רק תנוחות בשכיבה כדי להרפות בטן ולפתוח את בית החזה.
ניסיתי לשכב על הבולסטר, ואחרי רגע הבנתי שזה לא יעבוד... ניסיתי לזוז ולנסות עוד כמה אופציות אבל זה היה בלתי נסבל, בעיקר בגב התחתון אבל לא רק. וויתרתי.
בסוף רק שכבתי על המזרן להרפיה. כבר כמה זמן שאני מרגישה צורך לשכב על משטח קשיח. זה היה דווקא נעים, אבל אחרי 2 דקות התחיל לי רעב ובעקבותיו בחילה. משכתי עוד טיפה וקמתי.
הכל היה נראה לי מגעיל, אז רק שתיתי מים.
פחדתי לאכול, שלא יתחיל שוב הטעם המגעיל.
אחרי כמה דקות לקחתי לי את שאריות הפיצה מאתמול. קרות. בינתיים עבר בסדר.

אתמול ראיתי קצת סרטונים על נשימה, גם הסברים וגם הדמיות של תהליך הנשימה בגוף, רציתי להבין קצת יותר את התנועה של הסרעפת.

הסרטון הזה היה לי מעניין
https://youtu.be/1sgb2cUqFiY

בפועל לא בטוחה אם ממש חידש לי משהו מבחינה פרקטית, ביחס לתרגילים שאני מכירה מהיוגה. אבל נתן לי נקודת מבט קצת שונה.

מאז אני מתעסקת בזה די הרבה, במחשבה וגם בפועל. נושמת יותר עמוק, לוקחת כמה דקות להתרכז בנשימה מדי פעם, במיוחד בתנועה של הצלעות ובתחושה בבטן.
לפעמים אני מרגישה שדוחפת קצת חזק מדי את אברי הבטן וזה יוצר תחושה של מתח שם.
מרגישה שצריכה עוד הרבה אימון כדי שזה יהיה נעים וטבעי, ולא גס כל כך.

אחד הדברים שאני מרגישה שעוזרים לי כרגע זה להניח ידיים על החלק התחתון של הצלעות, ככה שקצות האצבעות נוגעות זו בזו. ולשים לב אם הן מתרחקות בשאיפה ונפגשות שוב בנשיפה. זה מדגיש לי את התנועה באיזור הצלעות התחתונות והסרעפת.

התופעות שאת מתארת מעידות על חוסר איזון במערכת העיכול הרחבה (כולל כבד, טחול ועוד), בוודאי מבחינה סינית, וגם מבחינה מערבית.
הבעיה שאף רופא שתתקלי בו לא יעזור לך בזה כי הם לא מתמצאים.
אני מבינה שאת נאלצת לקחת תרופות, אז הן מפירות יומיומית את האיזון במערכת העיכול וזה עוד יותר מקשה עלייך.
יש לי שתי הצעות לשפר את המצב וגם להכין אותך ללידה בריאה וטובה:

דיקור סיני לאיזון. יעזור לשפר את מצב הבחילות, את התיאבון, את הטעם בפה ועוד ועוד. מה שאת עוברת מתיש והתזונה שלך חשובה לעוברונצ'יק. חשוב שתאכלי היטב ותנוחי היטב (צאי לטבע, שבי על ספסל ותנשמי ותספגי יופי ואור).
צ'י קונג. זה טיפול סיני עצמי שגם משפר את מצב הגוף באופן יומיומי כך שגם יהיו לך כוחות (משמעותי ככל שההריון מתקדם) וגם תגיעי ללידה במצב מיטבי. התירגול כל כך עדין שלא צריך הנחיה מיוחדת להריון. רק - תמיד תמיד לעשות מה שנוח כמה שנוח, להקשיב לגוף.

אישית אני ממליצה על אלי הדרקון כהן (חפשי ביוטיוב ותרגלי מה שאת מתחברת אליו, יש גם תירגולים של חמש דקות.
למשל זה: https://www.youtube.com/watch?v=wwgft9X ... NOLNbSdj4S
ויש עוד מישהי מקסימה מקסימה אבל באנגלית:
הנה סרטון לדוגמא שלה: https://www.youtube.com/watch?v=HbWfnlo ... NOLNbSdj4S

אחד הדברים שאני מרגישה שעוזרים לי כרגע זה להניח ידיים על החלק התחתון של הצלעות, ככה שקצות האצבעות נוגעות זו בזו. ולשים לב אם הן מתרחקות בשאיפה ונפגשות שוב בנשיפה. זה מדגיש לי את התנועה באיזור הצלעות התחתונות והסרעפת
את עושה פה תרגיל בצ'י קונג שמטפל בכבד ובטחול, דרך אגב (-:
תראי אם את מתחברת לתירגול הקולי (לא דורש תנועה ואפשר לתרגל גם במיטה):
https://www.youtube.com/watch?v=Q-1mChR1nq4&t=3457s

אהבתי את הגישה של הרופא שלך!
בהריון של הבכורה היינו בייעוץ גנטי עם רופא מצוין שאמר שהחלבון העוברי זאת בדיקה מיושנת שצריכה לצאת ממערך הבדיקות, לי יצאה תוצאה גרועה בחלבון העוברי מה שהכניס אותנו לסחרחרת בדיקות ולחצים מיותרת לחלוטין. בהריון של הקטנטונת לא עשיתי את הבדיקה הזאת ובערך כל מי ששמע על זה (רופאים, אחיות וכד') אמר לי שזאת בדיקה חשובה ואיך אני מוותרת עליה וכו', מה שכמובן מאוד עירער את הביטחון שלי. שמחה מאוד לשמוע שבדיקות הnipt מתחילות להיכנס במקום בדיקות השקיפות עורפית והחלבון העוברי ובעיקר שמחה לשמוע על רופא שאומר שאפשר לוותר עליהן! (ולעשות בדיקה חדישה יותר ומדויקת יותר).

הטעם הרע בפה זכור לי מאוד בשבועות הראשונים, הקשים, של הבחילות. גם לזה אם אני זוכרת נכון לימון בצורות שונות יכול להועיל מעט.
אני לא יכולתי לאכול בכלל עלים, משום סוג, במשך כל ההריון, בשני ההריונות... זה עשה לי מגעיל גם בפה וגם בחילה... וגם ירקות ופירות מעט מאוד, רק מלפפון ולפעמים תפוח. כך שמצבך ממש לא רע:-)
זה זמני ורוב הסיכויים שממש ישתפר תוך שבועות ספורים (אבל מה, אז יגיעו מיחושים, תחושות ואי נוחות אחרים:-) )

שיהיה לילה טוב! ורצוף!!

דיקור סיני לאיזון
פעם אחרונה שדיברתי עם המדקרת שלי, היא אמרה שמעדיפה לא להתערב בשלב כל כך מוקדם, זה היה לפני שבועיים וחצי בערך. נראה לי שלטעמה כדאי לחכות לסוף השליש הראשון, אבל חשבתי להתקשר בקרוב לשאול.

לגבי צ'י קונג, יצא לי לחפש קצת סרטונים בעבר וזה תמיד היה נראה לי גדול עליי להתחיל לבד, כאילו רצף התנועות מבלבל אותי... וגם משהו תנועתי לא מתאים לי כרגע. אבל מה שכתבת לגבי התרגיל נשימה נראה לי יותר מתאים אז אולי אחפש סרטונים בכיוון הזה.

לגבי הבדיקות, החלטנו שנעשה את הניפט.
יש בדיקה מצומצמת (7 תסמונות) ומורחבת, שכוללת תסמונות נוספות, נדירות יותר, וכמובן יקרה יותר, למרות שההבדל במחיר פחות רציני ממה שחשבתי שיהיה.
התלבטנו, ונראה לי שבסוף נלך על המצומצמת. בעיקר כי בתסמונות הנוספות שבודקים במורחבת אחוזי הדיוק פחות גבוהים (50-80%, תלוי בתסמונת), ונראה לי שיכולות לצאת תוצאות שגויות מלחיצות שסתם ישלחו אותי למי שפיר בסוף... אם זה היה מדויק יותר היינו עושים את המורחבת.
עכשיו רק מתלבטת מתי לעשות. אפשר משבוע 10, אבל נראה לי שאני מעדיפה לדחות את זה קצת, כדי שאם במקרה התוצאות יצאו כאלה שמובילות למי שפיר, לא אצטרך לשבת ולחכות במתח כל כך הרבה זמן...

חוץ מזה הצלחתי לעמוד יפה במרבית המשימות והבירורים הבירוקרטיים שהיו לי (בוקר שלם רק לקח לי לקבוע המטולוג כי התורים היו מאוד רחוקים ...), אז רוב העניינים האלה ירדו לי מהראש.

האוכל - אוכלת יותר, יש ימים שמרגישה שיותר מדי, כי כל הזמן מנסה להעביר את הטעם המגעיל מהפה...
עדיין מצומצם יחסית, למרות שכל יום כמה פירות וירקות והיום אפילו אכלתי קצת נבטוטים שהנבטתי סוף סוף. היום גם הצלחתי לא לאכול שום דבר שאני ממש לא רוצה (כבר כמה ימים שכל יום אני אוכלת משהו אחד שלא בתכנון - לחם לבן/פיצה/פלאפל/גלידה קנויה..).
ובשישי הצלחתי לאכול חביתה אז היום בעלי הלך לקנות ביצים. הרבה זמן לא היה פה כי לא אכלתי והוא לא קנה בשביל עצמו. אז אנסה ממחר להכין לי מדי פעם.

בגדול רוב היום אני סביב אוכל... התלבטויות מה אני יכולה לאכול, התקפי רעב פתאומיים ככה שאני צריכה לאכול עכשיו ומיד... ולא יודעת מה אז דוחפת סתם משהו שלפעמים לא עושה לי טוב...
דברים שעזרו בהתחלה - קרקרים, צנים וכאלה, לא תמיד עוברים טוב... קרקרים אוכלת רק ביתיים, שבד"כ אני לא יכולה להפסיק לאכול ועכשיו מרגישה שהם כבדים לי. בעלי ניסה לקנות לי גריסיני אבל זה עבד רק איזה יומיים ועכשיו כבר לא יכולה לראות את זה.
היום כן היה לי טעים צנים עם דבש. אבל צריכה שהצנים יהיה ממש קשה, אם זה במקרם של לחם זה קשה לי.

הטעם בפה ממש מציק לי. לא מצליחה להתגבר עליו. יש למישהי רעיון?
מדי פעם לוקחת טיק טק (בזמנים רגילים יש לי בתיק ואני משתמשת בערך פעם בחודש...), זה עוזר לזמן קצר.
מים עם לימון כבר לא עובדים, זה מר לי. וגם תפוח ירוק שעד עכשיו קצת עזר...
לפעמים מים מהמקפיא עוזר, אבל גם לא תמיד (עוד התעסקות בלתי נגמרת - כל היום אני רק עסוקה בלקרר ולהקפיא מים...)

יום חמישי החלטתי לצאת מהבית ולנסוע לאמא שלי. בערב היה סבבה יחסית, היו אחותי ואחיינים שלי. קצת השתגעו אבל היו חמודים והרבה זמן לא ראיתי אותם.
כשהקטן נכנס מיד בא ונתן לי חיבוק גדול, לפני שניגש לאמא שלו אפילו (היא הייתה שם לפניו והוא בא עם האבא). זה היה נחמד כי בד"כ לוקח לו קצת זמן להשתחרר.

השתדלתי לו לתת להם להתקרב המון פיזית (כי הם נוטים לקפיצות ותנועות פתאומיות), אבל כן שיחקתי איתם די הרבה.
בשלב מסוים כשהם ממש השתוללו מעייפות וחירפון וכלום לא הרגיע אותם עשיתי להם טריק.
שאלתי מי יכול להיות שבלול. חיפשתי משהו שקט שלא זז...
ישר הם ניסו. הקטן ניסה להכניס את הראש בין הרגליים ונראה מתוסכל. שאלתי מה קרה אז הוא ענה "אוף, אני לא מצליח להכניס את הראש. את יכולה לקפל אותי?"
ומשם המשכנו למי יכול להיות ענף, ופרח וכל מיני דברים דוממים שכאלה. זה עבר טוב, עד שהקטן רצה להיות "דב מתגלגל" והתחיל להתגלגל על השטיח

סיפרתי לאחותי. היא התרגשה כמובן.

כשהם הלכו כבר הייתי עייפה, לקחתי את התרופות והלכתי לישון.
בבוקר קמתי סבבה והייתי מבסוטה, אבל אחרי כמה זמן קמתי לעמידה ופתאום הרגשתי נורא, ממש סחרחורת וחולשה...
נחתי ואכלתי קצת וזה נרגע. נסענו לעשות כמה סידורים שהיינו צריכים (לא משהו מאמץ פיזית, בלי להסתובב).
משם נסענו הביתה, ואז לבית מרקחת ואז לחברים.
הנסיעות הרגו אותי ממש, הגבירו את הבחילה והרגשתי ממש נורא.
אצל החברים אכלנו צהריים ואז נרדמתי על הספה... קמתי עם תחושה כאילו התייבשתי וכל הגוף כאב לי... חזרנו הביתה ושישי בערב וכל השבת נחתי.
זה נשמע כאילו שישי היה מאוד עמוס, אבל בפועל זה היה בעיקר ישיבה באוטו, לאכול ולישון על ספה... וזה עדיין היה לי הרבה יותר מדי.
ממש גרם לי להבין כמה הכוחות שלי מוגבלים כרגע...

היום היה יום הערכות בעבודה. אני כבר שבוע ממש לחוצה מזה, איך אעמוד בזה.
בסוף קמתי בבוקר, ועשיתי ניסוי - שטפתי כלים. 10 דקות וכולי הרגשתי חלשה ומעוכה והייתי חייבת לנוח. עשיתי כמה דברים עוד 5 דקות (לא הצלחתי להתאפק) התקלחתי וחזרתי למיטה... לא הלכתי בסוף.
ממש מקווה ששבוע הבא אצליח ללכת. זה בסה"כ שבוע אחד רצוף ואז מלא הפסקות. מעניין אם אעמוד בזה.

לחוצה גם מהחגים. מהנסיעות, מלשבת ליד השולחן בארוחות. המשפחה הקרובה יודעת אבל הרחבה עוד לא ויהיה לי קשה לעשות את עצמי בסדר ערב שלם... יש אפשרות שאשאר בבית אבל זה יהיה לי מבאס... לא יודעת מה יהיה בסוף.

בכלל מאוד קשה לי עם אנשים. הערב כבר נהייתי ממש עצבנית (בצורה שממש הצחיקה את בעלי...), כי נמאס לי שכל הזמן אני צריכה לספק תירוצים לכל העולם.
כל הזמן חברות/משפחה מתקשרות ואני מסננת, כי ממש לא בא לי לדבר. כבר לא נעים לי.
או ששולחות הודעות מה איתי, או איך אני מרגישה, או אם אני רוצה להיפגש. וכל פעם אני צריכה למצוא איזה תירוץ, וגם לזכור מה אמרתי כבר לכל אחת כדי שלא יישמע הזוי (נגיד אם כשכאבה לי הבטן אמרתי שיש לי וירוס בבטן, אז מוזר אם אחרי שבועיים אגיד את זה שוב..). לחלק אמרתי שאני מרגישה לא טוב מהתרופות, אבל אז זה מוביל לשאלות, מה קורה ומה המצב עם זה וכאלה ולא רוצה להיכנס לזה...
בגדול הייתי שמחה אם אף אחד לא היה מתקשר או שולח הודעות בכלל... זה ממש מעיק עליי, כל פעם כזאת מוציאה אותי משלווה... ומצד שני לא נעים לי לסנן אנשים 3 חודשים ברצף..

ברור לי שזה מדאגה ואכפתיות. אבל זה פשוט יותר מדי וממש חונק אותי. כל אחת שואלת פעם אחת בכמה ימים/שבוע נגיד, אבל זה יוצא שכל יום יש לי איזו הודעה או שתיים בסגנון...
ולסתם שיחות חולין גם אין לי סבלנות, אז פשוט לענות ולדבר כאילו הכל רגיל לא אופציה.
ואם הן רוצות להיפגש בכלל אין לי ברירה אלא להמציא איזה תירוץ...

כבר חשבתי פשוט לספר לכולן (ליותר קרובות, יש סיטואציות יותר רחוקות שאני ממש לא יודעת איך להתמודד איתן אז פשוט מתעלמת...) , אבל ממש לא מתאים לי כרגע.

אוף, שרק יעזבו אותי כולם. שיתנו לי להיות לבד בבית כל היום עד שזה ירגע לי, הסמרטוטיות והמצבי רוח.

זה יצא ארוך ממש... אני פשוט כל כך מתוסכלת מזה ובגל עצבים.

מסקנה לעתיד - אם אצטרך שוב טיפולים (הלוואי שלא), אז בתקופה הזאת כבר להכין את כולם שלא אהיה זמינה בחודשים הקרובים ושאני מבקשת לא להתקשר בכלל. וככה לא להגיע למצב שאני נמצאת בו עכשיו (רוב מי שמתקשרת יודעת על הטיפולים, אז מנחמדות מתעניינות כל הזמן. וכרגע זה ממש מעיק עליי).

השינה קצת יותר טוב. בעיקר יותר רצופה, אני עדיין מתעוררת הרבה לשירותים וכאלה, אבל נרדמת מהר יותר. מצליחה לישון נגיד 7 שעות בלילה, ובימים האחרונים גם בצהריים.
מה שכן, חזר לי הלחץ בלילה. נראה לי בגלל תחילת השנה בעבודה שאני מאוד חוששת ממנה..
חלק מהלילות אני מחזיקה שיניים, וחלק מתעוררת מחלומות.
שלשום התעוררתי שוב עם גוף כואב מהלחץ בחלום, זה לא קרה הרבה זמן.

היה חלום ארוך, אבל בחלק שהתעוררתי בו - הייתי עם אחד המטופלים שלי (ואני יודעת למה חלמתי דווקא עליו), והוא משך לסוס בזנב. הסוס נבהל ורץ והתחיל להיתקע עם הראש בקיר.
אני הייתי היסטרית בגלל הסוס, פחדתי שהוא יפגע בעצמו. וגם, ממש פחדתי שהוא יבעט לילד בראש עם הרגליים האחוריות. צעקתי עליו שיעזוב, אבל ידעתי שהוא לא יקשיב לי (גם במציאות הוא לא היה מקשיב בסיטואציה כזאת סביר להניח). עד שבסוף ניגשתי פיזית לשחרר את האחיזה שלו.
התעוררתי עם כאב בטן ולחץ בכל הגוף.
כל פעם שעצמתי עיניים זה חזר לשם, אז באופן מודע סידרתי שאשחרר את האחיזה שלו, ואז ניגשתי לסוס, האכלתי אותו בפירות שקטפתי מהעצים בשלב מוקדם יותר של החלום (תותי עץ ואגסים), וליטפתי אותו באף ובצוואר כדי להרגיע אותו.

כל היום אחר כך קצת כאבה לי הבטן וזה הלחיץ קצת. זה לא היה התכווצויות כמו של ווסת, שמחתי מזה לפחות. אבל כן באיזור הבטן התחתונה. בצהריים כשנרדמתי חלמתי שיש לי טיפה דימום וזה הפחיד אותי ... לשמחתי במציאות אין דימום או משהו יוצא דופן.
בערב עשיתי מקלחת עם מים חמים על הבטן וזה הרגיע את זה, מאז לא חזרו הכאבים (רק כרגיל, כאבים באיזור השחלות, עיכול וכאלה. אבל לזה אני כבר רגילה..)

נשמע שקורים לך המון דברים טובים.
וכל הכבוד על בחירת רופא מוצלחת

מאוד אהבתי שהוא מסביר לך את השיקולים שלו בקבלת החלטות. אני חושבת ששקיפות כזאת היא נוראה חשובה. לפעמים (אצל שלי) היא קצת מייגעת, אבל ככה את יודעת למה הוא עושה מה, יש פחות שרירותיות, ואפשר לדון על דברים.

שולחות הודעות מה איתי, או איך אני מרגישה, או אם אני רוצה להיפגש. וכל פעם אני צריכה למצוא איזה תירוץ
כאן גיחכתי לעצמי, כי - ואולי זה לא כל כך פייר לומר - אצלי המצב הוא כרונית הפוך. חברות שאני צריכה לרדוף אחריהן. לא בדיוק לרדוף, אבל רוב החברות שלי הן כאלה שאני צריכה ליזום אחרת לא אשמע מהן חודשים. או חברות נורא עסוקות (תמיד אני מתחברת עם נשים עסוקות. מה לעשות שהן הכי מעניינות... אבל זה מתיש לנסות לקבוע אתן).
בעצם, כמה חברות שלי כן מתקשרות אלי. אבל בכללי, בייחוד בתקופות מסוימות, הטלפונים / הזמנות / סימני התעניינות שאני מקבלת הן הרבה פחות ממה שאני צריכה. ולפעמים זה גורם לי להרגיש מאוד בודדה.
כל אחת והצרות שלה...

מסקנה לעתיד - אם אצטרך שוב טיפולים (הלוואי שלא), אז בתקופה הזאת כבר להכין את כולם שלא אהיה זמינה בחודשים הקרובים ושאני מבקשת לא להתקשר בכלל. וככה לא להגיע למצב שאני נמצאת בו עכשיו (רוב מי שמתקשרת יודעת על הטיפולים, אז מנחמדות מתעניינות כל הזמן. וכרגע זה ממש מעיק עליי).
למה לעתיד? נשמע לי שזה בדיוק מה שמתאים לך לעשות עכשיו - לשלוח הודעה קיבוצית לכל החברות שיודעות (משהו) ומתעניינות, ולהגיד משהו בסגנון תודה על העניין, אני מאוד מעריכה את הרצון הטוב ואת תשומת הלב, אבל אני עכשיו בבלבלה רגשית ומתכננת לצלול לחודש שלם. אל תתקשרו אלי, אני אתקשר אליכן כשאוכל. פרחים וכולי.

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

בדיוק מה ש תמרוש רוש אמרה בסוף: תודיעי למי שכבר יודע על הטיפולים שאת נעלמת לחודש, שאת זקוקה להשתבללות, ושתתקשרי כשיגיע הזמן המתאים. תודה חיבוקים ונשיקות.

חברות שאני צריכה לרדוף אחריהן. לא בדיוק לרדוף, אבל רוב החברות שלי הן כאלה שאני צריכה ליזום אחרת לא אשמע מהן חודשים.
אוף כן, אני די מהחברות האלה... חוץ מתקופות ספציפיות אני יותר בחשק לקבוע דברים, לרוב אם לא יתקשרו אליי לא נדבר שנתיים....
קודם כל, כי אני לא אוהבת לדבר בטלפון. אז לרוב לא אתקשר אלא מקסימום אשלח הודעה. גם כשמתקשרים אליי, אני הרבה פעמים צריכה לאגור כוחות כי לענות. לא יודעת למה זה, תמיד זה היה ככה. ובתקופות שהמוח שלי יותר טרוד, כמו עכשיו, זה מתגבר. כל שיחת טלפון, בין אם לאיזה משהו בירוקרטי או סתם עם חברה, זה קשה לי. עם אמא שלי למשל זה פחות, אבל עם רוב האנשים זה ככה.
והדבר השני זה שקשה לקבוע איתי, כי הרבה פעמים אני לא רוצה לצאת מהבית. כמעט תמיד אעדיף להזמין אנשים לפה, וכרגע זה פחות מתאים כי אני מרוחה במיטה כמעט כל היום...
בתיאוריה כמובן שאני רוצה לעשות מלא דברים ולצאת וכו', אבל בפועל, לרוב לא יהיה לי כוח, או שלא יתחשק לי או שסתם אדחה ואדחה ולא אזוז. יש תקופות שזה לא ככה, למשל בקיץ שעבר עשינו המון דברים וטיילנו וקבענו עם כולם. אבל במשך השנה זה לרוב ככה כי אני עייפה מהעבודה כל הזמן. וכשאני לא לא מאוזנת הורמונלית בכלל אין סיכוי...

כנראה בגלל זה כולם גם מתקשרים עכשיו, כי יודעים שאנחנו בחופש, ורוצים לקבוע ולעשות דברים. גם חברים של בעלי רוצים שנקבע כל הזמן. וממש ממש הייתי רוצה להיות מסוגלת ולרצות גם. אבל בפועל... אני רק נחה כל היום.

שבוע שעבר היו לי חלומות בלילה שאני פשוט עושה בהם דברים. עובדת, מסדרת דברים. פעילה. ממש חסר לי העניין הזה של לתקתק משימות, לזוז. אבל כשאני מנסה בפועל זה לא עובד.

לשלוח הודעה קיבוצית לכל החברות שיודעות (משהו) ומתעניינות, ולהגיד משהו בסגנון תודה על העניין, אני מאוד מעריכה את הרצון הטוב ואת תשומת הלב, אבל אני עכשיו בבלבלה רגשית ומתכננת לצלול לחודש שלם. אל תתקשרו אלי, אני אתקשר אליכן כשאוכל. פרחים וכולי.
לא מרגישה שאני מסוגלת לעשות את זה... לא יודעת איך לנסח את זה. וגם יש לי הרגשה שזה יגרור תגובות של "אוי, מה קרה? הכל בסדר? אני יכולה לעזור?" וכו', וזה רק יעצבן אותי יותר, ואין לי כוח להתמודד עם לענות ולחשוב איך לנסח. זה דורש ממני המון אנרגיה.
בינתיים אני פשוט מסננת בטלפון, ועונה רק להודעות, באופן די לקוני. בעלי אומר שבסוף כשאני אספר להן הן יבינו אותי וזה יהיה בסדר...

בגדול אני פחות עצבנית. לפעמים קצת במצבי רוח מתחלפים, בכי וכאלה, על דברים מגוונים ואקראיים.
אבל יחסית סביר.
הלילה סוף סוף התעוררתי מחלום לא מפחיד, אלא בדיוק בשלב שקניתי גלידה ובאתי לאכול אותה. עכשיו ממש בא לי גלידה...

אתמול הצלחתי להקים את עצמי קצת ולצייר. זה היה נחמד. באמצע התעייפתי מדי פעם ועשיתי הפסקות לנוח, אבל כל כמה שעות חזרתי לזה. ציירתי 2 ציורים ועוד איזה משהו שעזרתי לבעלי להכין.
הבטן הייתה על הפנים, ממש ממש, כאבים ובחילות והפילה אותי למיטה. אבל זה בא בגלים, אז בין לבין הצלחתי לתפקד קצת.

ממש ממש חוששת משבוע הבא. המחשבות על זה לא עוזבות אותי. לא יודעת איך אצליח ללכת לעבודה, וממש אתבאס להפסיד את כל השבוע הראשון. נראה לי שבכל מקרה אעשה ימים קצרים ואצא מוקדם, אבל זה בכל זאת כמה שעות. ואיך שאני מרגישה כל כך לא צפוי, אתמול קמתי יחסית בסדר ודי מהר הרגשתי כל כך רע שפשוט הייתי חייבת לשכב.
וגם האוכל מטריד אותי. אני כל כך סובלת כשאני אוכלת, וחייבת לשכב לנוח אחרי כל "ארוחה" (5 כפות פירה/לחם עם קוטג/כמה קוביות מלון וכו'). איך אסתדר ככה כמה שעות ברצף? הייתי רוצה לא לאכול פשוט עד שאחזור הביתה, אבל כל שעה-שעתיים אני ממש רעבה אז זאת לא אופציה.

מכירה את המועקה של שיחות טלפון. לא אישית, אבל תתפלאי כמה נשים אחרות מרגישות בדיוק ככה, ששיחות טלפון דורשות כוחות שאין לך. אני מכירה שתיים

@}@}@}

ואם הן רוצות להיפגש בכלל אין לי ברירה אלא להמציא איזה תירוץ...
מה עם להגיד "אני בטיפולים, משתבללת, אין לי כוח, נדבר כשהסיוט ייגמר" וזהו? אחרי זה פשוט, אל תעני. הרי כתבת שאין לך כוח ותדברי "אחרי". ה"אחרי" עדיין לא הגיע.
(אה, רק עכשיו המשכתי לקרוא וראיתי שקיבלת כמה הצעות בכיוון. לא נורא. אולי זה עניין של ניסוח)

פשוט לא מסוגלת להגיד שאני ככה בגלל הטיפולים.. מרגיש לי שקר מדי.. לפעמים מצליחה להגיד שאני ככה בגלל התרופות שאני לוקחת, כי אני בטוחה שלפחות חלק מהתופעות מהן, או יותר חזקות בגללן.
אבל ממש לא מצליחה להגיד שאני פשוט לא רוצה לדבר. לא מצליחה לנסח את זה... כל הזמן אומרת דברים זמניים ואז זה לא מספיק החלטי ולא מחזיק לאורך זמן...

מחר חוזרת לעבודה וממש חוששת. יהיה לי מאוד קשה להיראות בסדר לאורך זמן לדעתי.. מחר יום מאוד קליל אז מקווה שיעבור בקלות וגם שאוכל לצאת מוקדם, כי אחה"צ יש לי גם תור לרופא.
והלוואי והוא יגיד שאני לא צריכה קלקסן לכל ההריון, ושאני יכולה להפסיק כשאני מפסיקה עם ההורמונים.

בימים האחרונים הבטן שלי חסרה למצב זוועה. אני כמעט לא אוכלת, דברים ספציפיים וכמויות קטנות. אחרי כל פעם כואבת לי הבטן ולרוב יש לי טעם לוואי...
למשל ביום אחד יכול להיות - פרי בבוקר, 2 פריכיות עם גבינה וביצה מקושקשת (לפחות חזרתי לאכול ביצים...) ומלפפון. בצהריים כמה כפות פירה או קצת פסטה בלי כלום (ניסיתי עם שמן זית ועגבניות, הרג אותי...). ובשאר היום עוד פרי או שניים... לפעמים קצת יוגורט או שמנת חמוצה.

לקח לי זמן לחשוב מה לקחת לאכול מחר, בסוף הצלחתי להגיע למשהו סביר נראה לי - 2 פירות, מלפפון, פריכיות, רסק תפוחים ופירה. אלה דברים שלרוב אני מצליחה לאכול, ונראה לי ישביעו אותי למספיק זמן.

והצלחתי היום לעמוד קצת במטבח. כמובן שבאמצע כבר ממש כאבה לי הבטן, אבל הצלחתי להחזיק מעמד עד הסוף. הכנתי פירה, קיגל תפו"א ועוגיות ג'ינג'ר וקינמון. העוגיות בלי סוכר, עם תמרים ומעט דבש. היה לי טעים אז אכלתי כמה ועכשיו זה מתוק לי מדי... לפחות לא עשה לי כאב בטן.
אז יש לי אוכל לימים הקרובים, מקווה שאצליח לאכול אותו...

כל הזמן מדמיינת מה הייתי רוצה לאכול, נזכרת דברים שאני אוהבת. התחלתי להכין לי רשימה, שהכותרת שלה היא "כשאוכל לאכול". יש בה מרק ירקות, קישואים ברוטב עגבניות, לזניה, המבורגר (צמחוני, ממקום ספציפי שמלא זמן בא לי) ועוד כמה דברים. היום התחיל להתחשק לי מרק עדשים, אבל ברור לי שאני ארגיש נורא אם אוכל... אז אצטרך לחכות.

אז שרדתי את היום הזה.
קצת בקושי אבל הצלחתי.
בלילה כמובן ישנתי גרוע ביותר, אתמול ישנתי צהריים אז נרדמתי בערך ב1 וחצי בלילה, וקמתי בקושי רב לקראת 7.
הצלחתי להתנהג רגיל ולא שמו לב למשהו, חברה אחת שיודעת אמרה שאני נראית ממש סבבה והיא ציפתה ליותר גרוע.
לא עשינו הרבה, ישבתי קצת בגן, טיפה הייתי עם הילדים. לשמחתי הם הפתיעו והרוב היו דווקא רגועים, שיחקו ונהנו.
מה שכן, רוב הזמן ישבתי, כל פעם שעמדתי הרגשתי שאני מתעייפת ממש מהר.
והיו שלבים שממש כאבו לי השרירים ברגליים.
אכלתי ממש מעט ובעיקר פירות, אז לא כאבה לי הבטן.
בסביבות 12 וחצי כבר הרגשתי שהגוף מותש, ובאחת יצאתי הביתה.
הגעתי סחוטה לחלוטין, כל הגוף כאב לי ומיד הלכתי לישון.

סה"כ זה עבר בסדר, יותר טוב משחשבתי. אבל לא בטוחה אם אצליח לעשות את זה כל השבוע ברצף... זה מאוד מעייף אותי ועוד היום יצאתי מוקדם.

הייתי אצל ההמטולוג. אמר שבגלל שאין לי עבר של אירועים או הפלות לא צריך קלקסן כל ההריון.
משמח!
אני כן קצת דואגת מהסכנה להפלות בתחילת הריון, כבר קראתי על זה בעבר בהקשר לעניין הגנטי הספציפי. הוא אמר שרק אחרי 3 הפלות משייכים את זה לעניין, אבל אני כמובן ממש לא מעוניינת להגיע לשם כדי לבדוק... שאלתי אותו והוא אמר שבטרימסטר השני הסיכוי ממש יורד אז זה הרגיע אותי.
סיכמנו שאמשיך עוד שבוע אחרי הכדורים, ככה שכבר יהיה סוף שליש ראשון.

שלחתי את סיכום המפגש לרופא שלי, והוא ענה לי בהודעה שממש הצחיקה אותי "ניצלת, יופי".

גם כשהתייעצתי איתו לגבי הבדיקות הגנטיות ענה בצורה נחמדה. אמרתי שאני חושבת לדחות קרוב יותר לזמן שאפשר לעשות מי שפיר. אז הוא כתב שכן כדאי לעשות מוקדם, ומקסימום אפשר לעשות סיסי שלייה. וסיים ב "אבל הבדיקה תהיה תקינה, לא כך?"

ממש שמחה שנשארתי אצלו. לקרוא הודעה מרופא ולצחוק זה ממש לא מובן מאליו מבחינתי.

אם יורשה לי לשאול, מה זה בדיוק הבדיקות הגנטיות האלה?
כידוע לך, אני חיה בחו"ל, ופה לא עושים בדיקות גנטיות ובאופן כללי, כך להרגשתי, הרבה פחות בדיקות.

אני באמת שואלת רק בשביל להבין, בעיקר בגלל שהמשפט הזה לעשות מי שפיר. אז הוא כתב שכן כדאי לעשות מוקדם, ומקסימום אפשר לעשות סיסי שלייה קפץ לעיני.
האם זה הליך קבוע, או שזה משהו שאתם באופן ספציפי צריכים/רוצים לעשות?

<ליאור>

זה לא משהו שחייבים לעשות, אבל נפוץ מאוד בישראל. המלצה רוטינית של רופאים ולא יודעת אם אני מכירה אישית אנשים שלא עשו (כלומר חברות/משפחה שהיו בהריון בתקופה האחרונה, לא יודעת מאיזה שנה זה נהיה משהו בשגרה).
מה שנהוג זה לעשות בדיקות סקר, שהן פשוטות יחסית - אולטרסאונד או בדיקות דם, כדי לראות אם יש משהו שמצביע על סיכוי מוגבר לתסמונות נפוצות, הכי נפוצה זאת תסמונת דאון וחוץ מזה יש עוד כמה.
אם יש אינדיקציה למשהו, מפנים לבדיקה מדויקת יותר, מי שפיר או סיסי שלייה. שהבעיה איתן שיש בהן סיכון כלשהו לעובר ובגלל זה מעדיפים להימנע מהן.

האמת שאם אעשה את הבדיקות דם והכל יצא בסדר, אין תכלס בדיקות נוספות לעשות.

חוץ מזה יש סקירת מערכות, שזה אולטרסאונד אבל בודקים יותר לעומק את המערכות השונות. ובדיקות אולטרסאונד רגילות אצל הרופא שלי.
מן הסתם לא חייבים אף אחת מהן, אבל על זה דווקא פחות מתחשק לי לוותר. מאוד מחכה לראות אותו כל הזמן על הצג... יכול להיות שאחרי שאתחיל להרגיש משהו יהיה לי פחות צורך לראות אותו כל הזמן.
עכשיו יוצא שיעברו 5 שבועות מהבדיקה הקודמת עד התור הבא אצל הרופא, וזה מרגיש לי המון זמן לא לבדוק שהוא עדיין שם... בונה על זה שעם איך שאני מרגישה כנראה שהכל בסדר איתו...

ליאור, איזה בדיקות עושים אצלכם?

הכוונה ב"לא חייבים" זה שאני תמיד יכולה להגיד שאני לא רוצה... אבל מבחינת הרופאים זה ההליך הקבוע. כלומר אין פה משהו ייחודי לנו בגלל נסיבות מסויימות.
ובינתיים אני לא מרגישה שהרופא שלי לחוץ או מלחיץ במיוחד, אז מתאים לי לזרום עם מה שהוא מציע.

לקרוא הודעה מרופא ולצחוק זה ממש לא מובן מאליו מבחינתי.

עשית לי את היום @}

קראתי שוב את הכל, והבנתי שמה שהקפיץ אותי כל כך היתה המילה "מקסימום" במשפט הזה ומקסימום אפשר לעשות סיסי שלייה.
בתור אחת שעברה את כל הבדיקות האפשריות, קשה לי לראות את המילה מקסימום בהקשר של סיסי שליה. זאת בדיקה מסוכנת ומחורבנת.
אבל אני מבינה שאין בכוונתו של הרופא להריץ אותך לבדיקות מסוכנות, ובטח שזו גם לא כוונתך ( :
אז סליחה אם נשמעתי קצת תוקפנית.
קשה לי לשמוע על טרפת הבדיקות וההפחדות בישראל, מרגע ההריון, ועד לאחר הלידה.

איזה בדיקות עושים אצלכם?
אז בדיקות גנטיות שבני הזוג עושים לפני ההריון (או שאולי רק אשכנזים?) - אין. זה איזה קטע שקשור ליהודים ולעם הקטנטנן, לא?

מתחילת ההריון עוברות את כל הבדיקות אצל רופאת הנשים הרגילה. אין בכלל דיבור על שקיפות עורפית או על כל מיני מערכות... כשמגיע הזמן המתאים היא עוברת עם האולטרסאונד על העורף, ורואה אם יש משהו חריג.
יש איזשהו זמן שמגיע האולטרסאונד ה"גדול", ואז היא עוברת קצת יותר זמן ובודקת את כל המערכות.
הכל נעשה במכונת אולטראסאונד רגילה כזאתי, לא איזה משהו הייטק... אם צץ איזה חשש, אז הרופאה תפנה למומחה לאולטראסאונד עם ציוד יותר מתקדם.

אני חושבת שמגיל 35 כן יתנו לך לקרוא איזה דף מידע על כל מיני תסמונות ובדיקת מי שפיר, בזמן שאת יושבת בחדר המתנה.
אני עוד לא הייתי בהריון מאז שהגעתי לגיל 35, אבל ממש קשה לי להאמין שהרופאה תשלח אותי לבדיקת מי שפיר ללא ממצאים חריגים, וכך גם לבדיקת הדם החדשה.
(יש עוד כמה דוגמאות קטנות, שלא אכתוב עכשיו, כי כהרגלי כותבת בהמשכים מהבוקר, וכבר מתחילה להתבלבל... ושלא אתחיל לפרט על הלידה ועל בתי היולדות, כי אז זה באמת לא יגמר).

נראה לי שבסופו של דבר הבדיקות הן די אותן בדיקות, רק שבישראל עושים מהכל מסיבה גדולה, והסטנדרט הוא ללכת לאיזה מומחה 3D ולקבל דיסק, ועל הדרך לשלם עוד קצת שקלים...

בשורה התחתונה, אני חושבת שפה הרבה פחות עסוקים בהפחדות וראיית שחורות.
כמו החיים באופן כללי, כאן פשוט קצת יותר רגוע ( :

ליאור

_תבורכו, שניכם.
עשית לי את היום_
חסי, ידעתי שתתלהבי

ליאור,
קשה לי לראות את המילה מקסימום בהקשר של סיסי שליה.
מבינה מה שאת אומרת. האמת אני לא בטוחה אם זאת המילה הוא השתמש בה או רק רוח הדברים.
בכל מקרה הכוונה כמובן לא הייתה "מקסימום נעשה סיסי שלייה, שטויות", אלא "מקסימום אם לא נרצה לחכות למי שפיר נעשה סיסי שלייה במקום". ממה שראיתי בשתי הבדיקות יש סיכון ואני ממש רוצה להימנע מהן, אבל לא היה נשמע לי שאחת מהן מסוכנת יותר מהשנייה (כלומר אם כבר עושים, אז לא משנה איזו מהן, לא? האמת שלא התעמקתי בינתיים).

האמת שממה שאת מספרת, חוץ מהבדיקות הגנטיות (לפני ובמהלך ההריון) נשמע שאין הרבה הבדל בבדיקות עצמן, אלא בעיקר זה שאצלכם הכל אצל אותו רופא. שזה דווקא נשמע לי מעולה, ובאמת הייתי מעדיפה לעשות גם את הסקירות אצל הרופא שלי. מעניין למה בארץ נהוג ללכת לרופא מומחה בשביל זה...
לגבי הבדיקות הגנטיות - אז לא עושים בירורים לתסמונת דאון למשל? או שיבדקו רק אם בסקירה יראו משהו שיצביע על זה?
כי אם לא, אז אני תוהה למה בארץ זה עד כדי כך יותר אישיו. זה נפוץ יותר בארץ?

אחרי ששרדתי יומיים בעבודה והייתי כל כך גאה בעצמי, אתמול בערב כבר הרגשתי גמורה לגמרי.
כל הגוף כאב לי, והבטן, ובחילה.
נרדמתי ב10, וכמובן שהתעוררתי ב-3 בלילה. היה לי ממש קר, קמתי לשירותים, שתיתי, התכסיתי.
רק ב6 נרדמתי שוב... ב-7 וחצי ניסיתי לקום לעבודה.
כאבה לי הבטן ממש, הייתי חלשה ומסוחררת.
החלטתי לנוח קצת ואז לצאת.
אכלתי וזה קצת עזר לבטן ולבחילה, אבל עדיין הרגשתי מותשת. וגם קצת מצוננת מהקור.
בסוף נשארתי בבית.
מקווה שמחר אצליח ללכת, דווקא תכננתי כל מיני דברים להיום. סוף סוף הרגשתי שאני מתחילה להתאפס על השנה הזאת. רציתי לצפות על הילדים באופן יותר מאורגן (עד עכשיו הם היו ממש מעט שעות, היום אמורים להישאר יותר), להתמקד בדברים מסוימים שרציתי לראות. להתחיל לארגן את הניירת של תחילת שנה. לדבר עם הגננת.
יצטרך לחכות למחר, מקווה שארגיש טוב יותר.

אתמול עשה לי ממש חשק להתחיל לעבוד, למרות שאני עדיין מתעייפת מאוד מהר אז זה יהיה קצת קשה.
הילדים ממש מתוקים, התחלתי קצת לשחק איתם והיה ממש כיף. מאוד רוצה כבר להכיר אותם יותר לעומק.
כבר התחלתי להצטער שאצטרך לעזוב אותם באמצע השנה, בטוחה שזה יהיה לי מאוד קשה. עד עכשיו חשבתי שרק אחכה שזה ייגמר... אבל אחרי שראיתי אותם נראה לי שיהיה לי קשה לעזוב אותם ככה.

גם הצוות נראה הרבה יותר טוב, והגננת מעולה. בינתיים נראה שהן מאוד נעימות לילדים, לא ראיתי שום דבר שהקפיץ אותי. שנה שעברה היו יותר כאלה שנתנו לילדים לבכות, דחפו אוכל וכו'. השנה לא ראיתי דברים כאלה בינתיים. אם ילד בכה מיד הייתה לידו מישהי וניסתה להרגיע, ובאמת כל הילדים נרגעו ממש מהר, שיחקו חופשי ונראו מחויכים רוב הזמן. זה מאוד משמח אותי, אחרי ששנה שעברה היה לי מאוד קשה עם הצוות.

מקווה רק שאחרי החגים יהיו לי מספיק אנרגיות כדי לעבוד ברצף.

עברתי כאן (

(כלומר אם כבר עושים, אז לא משנה איזו מהן, לא? האמת שלא התעמקתי בינתיים).

פרח יקרה, יופי. תמשיכי לא להתעמק!
אם אי פעם יעלה הצורך, אמן שלא יעלה לעולם לעולם לעולם, את יכולה לפנות אלי ואספר לך מניסיוני האישי.

מעניין למה בארץ נהוג ללכת לרופא מומחה בשביל זה...
כי אם לא, אז אני תוהה למה בארץ זה עד כדי כך יותר אישיו. זה נפוץ יותר בארץ?
כסף?
בכלל, כל העניין סביב הריון-לידה-גידול ילדים נראה מאוד מאוד אחרת.
ודבר אחרון - אני חושבת שכאן היד היא קצת פחות קלה על ההדק... אוי, זה נשמע נורא, סורי. הכוונה היא שהפסקת הריון זה דבר פחות מובן מאליו.
את כל זה אני כותבת כמובן מהסקת מסקנות אישית, ולא מתוך סקרים וסטטיסטיקות.

וזהו! כאן אני מסיימת את הדיון על הנושא (אלא אם את רוצה להמשיך, כמובן), כי הוא ממש ממש לא רלוונטי בשבילך!!!

ממש משמח לקרוא על הצוות החדש.
מקווה איתך שתתחזקי! לאט לאט.
שיהיה לילה טוב
ליאור

לא הבנתי איזה בדיקות שקלת לדחות ולמה?
לי תמיד היתה תחושה שכמה שיותר מוקדם לעשות את הבדיקות, יותר טוב. החוסר וודאות חירפן אותי, וכל בדיקה נתנה קצת יותר וודאות להריון ותחושה שזה אמיתי וקורה.
לגבי המי שפיר, גם אני הייתי נגד, פחדתי פחד מוות מהבדיקה הזאת, בסוף עשיתי, בשני ההריונות, בדיעבד יכולה להגיד שזה הרגיע אותי מאוד מאוד מאוד. ושהשלב השני של ההריון (אחרי שהגיעו תוצאות הבדיקה) היה רגוע לי בהרבה (ושהסיכון בבדיקה הוא נמוך בהרבה מהנתון הרשמי והמכסת"ח של משרד הבריאות).
מן הסתם את לא באותו מצב, גיל שונה, מציאות אחרת (אני הייתי ממש אבל ממש בחרדות) אז רק נותנת את האינפוט הזה במשפט אחד ולא מרחיבה, בתור אחת שגם לא סובלת את עודף הבדיקות שיש כאן בארץ, וויתרתי בעצמי על כמה מהן, מוזר לי להיות בצד שתומך בבדיקות, אבל אם תרצי שארחיב, אשמח.

מקווה שלאט לאט הימים ישתפרו לך, בהחלט תקופה מאתגרת...
הצורך לתפקד תוך כדי הקרוסלה התמידית שהגוף נמצא בה... כמה קשה...
מזל שיש עכשיו חודש של חגים והרבה ימי חופש@}

לא הבנתי איזה בדיקות שקלת לדחות ולמה?
את הניפט. חשבתי לעשות בסביבות שבוע 14. בסוף קבעתי ללפני כיפור.

האמת שאני לא מאוד לחוצה מהבדיקות הגנטיות, לא חושבת על זה כל כך וגם יש לי תחושה שיהיה בסדר. לא שזה סותר את זה שבטח אחרי הבדיקה אהיה בלחץ עד שיגיעו התוצאות, ולא יודעת איך אצליח להסתכל עליהן.. אולי אתן לבעלי לעשות את זה (או שזה מגיע בכלל רק לרופא? לא בטוחה).

מה שכן אני לחוצה לגביו ביום יום זה שיקרה משהו. שפתאום לא יהיה הריון... לא כל היום חושבת על זה, אבל זה כן חוזר מדי פעם. ומפחיד אותי מאוד מאוד.

בימים האחרונים אני גם יותר רגישה בכלליות. בוכה הרבה, בעיקר מכל מיני סרטונים או טקסטים מרגשים... לפעמים זה מותאם ולפעמים קצת מוגזם.
לפני כמה ימים קמתי בבוקר במחשבות על אבא שלי ובכיתי ממש. זה לא קורה הרבה, בטח לא כזה בכי.
יודעת שזה נורמלי סך הכל, אבל לפעמים זה קצת מוזר לי.

מזל שיש עכשיו חודש של חגים והרבה ימי חופש
ממש ממש, זה מה שמחזיק אותי...

היום קמתי ככה ככה, מאוחר ועם בטן משתגעת. הצלחתי טיפה לארגן את הבית, ולנקות את השירותים שכבר הגעילו אותי... זה התיש אותי ממש, נשכבתי במיטה להסדיר קצת נשימה.
התלבטתי אם ללכת, בסוף יצאתי כמעט ב9 ועוד היו פקקים מטורפים. לשמחתי הצלחתי להישאר בסוף היום להשלים את השעות.

עם הילדים היה אחלה, וממש נעים לי בגן. היום גם אמרתי את זה לגננת, שיש אווירה ממש טובה ונראה שהילדים רגועים ושמחים, וזה ממש לא מובן מאליו בשלב כל כך מוקדם של השנה.

אחר כך הספקתי לארגן לי את הניירת לתחילת השנה, ככה ששבוע הבא אוכל להתחיל מאורגן יותר.

הייתה היום חברה שעובדת איתי, פעם ראשונה שעבדנו יחד השבוע. חששתי מזה כי היא יודעת על הטיפולים וכל הזמן שואלת איך אני מרגישה וכו', ולא רציתי להיכנס לזה.
לפני כמה ימים היא שאלה חברה אחרת אם היא יודעת מה קורה איתי, כי אני פחות עונה לאחרונה. החברה, שיודעת על ההריון, אמרה שהיא לא יודעת אבל כנראה שאני לא מרגישה טוב וצריכה קצת מרחב. אחרי זה התקשרה לעדכן אותי לגבי השיחה.
קיוויתי שזה יספיק והיא לא תיכנס לזה היום.

בהתחלה הצלחתי להתחמק די יפה, דיברנו די הרבה זמן על כל מיני דברים והיה סבבה. מתישהו היא אמרה משהו על זה שלא כל כך עניתי לאחרונה, ואמרתי ששבוע שעבר באמת לא הרגשתי משהו ועכשיו אני יותר טוב. אחרי זה שאלה "מה עם הטיפולים". אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה כרגע. שאלה למה ואם הכל בסדר. אמרתי שבסדר אבל לא מתחשק לי להתעסק בזה עכשיו. היא דיברה על זה עוד קצת ושאלה שוב איך אני ומה קורה, ושוב עניתי שאני לא רוצה לדבר על זה.
היא שאלה עוד פעמיים לפחות עד שהרפתה...

זה הרגיש לי כבר ממש חונק ולא ידעתי מה עוד לעשות. לא היה לי ניסוח יותר ברור מ"אני לא רוצה לדבר על זה, זה לא מתאים לי כרגע". זה היה נשמע לי מספיק נחרץ, אבל עדיין לא עבד..

אחרי זה חשבתי לעצמי שאולי כבר הייתי מספרת לה וגומרת עם זה.
ומצד שני דווקא הלחץ הזה מצידה רק גרם לי פחות לרצות לשתף אותה, ובדיעבד גם להצטער ששיתפתי כל כך בזמן הטיפולים...

מקווה שעכשיו היא באמת תרפה עד שאני אחליט לפתוח את זה, וגם אין לנו עוד הרבה הזדמנויות לעבוד יחד עד אחרי החגים. בהודעות בטלפון יותר קל לי להתחמק.

אצלכם הכל אצל אותו רופא. שזה דווקא נשמע לי מעולה, ובאמת הייתי מעדיפה לעשות גם את הסקירות אצל הרופא שלי. מעניין למה בארץ נהוג ללכת לרופא מומחה בשביל זה...
מניסיוני באוסטרליה - פה הרפואה הרבה יותר ממוקדת ברופא המשפחה. הוא עושה פה המון דברים שבארץ "שייכים" אוטומטית למומחים.
(למשל: בדיקות מעקב לכתמים ושומות עור, בדיקות מעקב הריון, בעיות אורתופדיות נפוצות, גלולות למניעת הריון, בדיקות פאפ... הכל דרך רופא המשפחה. וזה רק דברים שנתקלתי בהם אישית ויכולה להשוות. לכי תדעי מה עוד)

למה? אנא עארף... אבל לדעתי זה הרבה יותר טוב. ככה יש לך פחות ריצות בין רופאים, ואיש מקצוע אחד ש(באידיאל) באמת מכיר אותך.

הדבר היחיד שאני יודעת בבירור על רפואה זה שבכל ארץ זה אחרת. יש הרבה דרכים "לעשות רפואה" וזה יכול להיות לחלוטין שונה ממקום למקום - קצת מסיבות תרבותיות ומנטליות, וקצת סיבות שקשורות לשוני במחלות ובמאפייני הבריאות מארץ לארץ (כמו שאמר לי רופא אחד שהגיע לפה מהארץ: אפילו הפוליפים נראים פה אחרת), וקצת מסיבות של פוליטיקה ומימון ומבנים מערכתיים, ואולי קצת בגלל שרירותיות - פשוט כי בארץ אחת דברים התפתחו כך, ובארץ שניה הם התפתחו אחרת, ו"ככה זה".

זה הרגיש לי כבר ממש חונק ולא ידעתי מה עוד לעשות. לא היה לי ניסוח יותר ברור מ"אני לא רוצה לדבר על זה, זה לא מתאים לי כרגע"
באמת מעיק :-\
נראה לי בשלב הזה, לדקלם כמו תוכי את אותו משפט, או גרסה עוד יותר קצרה, או פשוט לא להגיב. "המממ". או משיכת כתפיים. והכי טוב - למצוא סיבה להסתלק.

_היא דיברה על זה עוד קצת ושאלה שוב איך אני ומה קורה, ושוב עניתי שאני לא רוצה לדבר על זה.
היא שאלה עוד פעמיים לפחות עד שהרפתה..._
נשמע לי קצת כמו חוסר-הקשבה ישראלי כרוני. כבר שכחתי איך זה, ואני נזכרת בזה מדי פעם כשיוצא לי להסתובב עם קבוצה של ישראליות שאינן חברות שלי

מעייף...

חמודה, מהצד אני קוראת אותך, וכאחת שעברה הריונות מהגיהינום אני רוצה להגיד לך: את עושה יותר מדי, דוחפת את עצמך יותר מדי, ומצפה מעצמך ליותר מדי.
פעילות גופנית מתונה מאוד (לטייל בטבע, לעשות תנועות עדינות כדי לחזק את הגוף אבל ממש בעדינות - צ'י קונג כבר אמרתי? גם יוגה להריון) ומנוחה. מנוחה. בלי מבצעים. תקשיבי בבקשה לגוף שלך. הוא ממש מעוך, ממש מתאמץ יותר מדי, את באמת לא רוצה לדעת מה קורה כשאת משתפת פעולה על העברת מכבש על הגוף שלך, נכון?
בבקשה תהיי עדינה, רכה ואוהבת עם הגוף ההריוני שלך.
לא קל לו והוא זקוק לתמיכה שלך.
עוד שניה את אמא. זה בדיוק הזמן להתאמן ב"קשה לי ואני זקוקה לעזרה". בבקשה לא להיות סופרוומן. זה עובד בסרטים. נשים אמיתיות, זה גומר.

בימים האחרונים אני באמת מנסה למצוא את האמצע, מתי יותר מדי לי ומתי אני דווקא רוצה קצת יותר לעשות. מרגישה שמאוד משתגעת כשלא עושה כלום כלום, ודווקא טובצלי מדי פעם לקום ולזוז קצת. אבל כשמתחילה מתקשה לעצור בזמן.
כן דואגת - לא להתכופף, לסחוב, להימתח באופנים שמרגישים לי לא טובים לגוף.
מבחינה פיזית לא מתאמצת מדי, אבל לפעמים כן מתעייפת ממשימות. משתדלת לנוח בין לבין. אתמול הרגשתי שהגזמתי אבל רוב הימים דווקא יחסית בסדר.
הבחילות והבלגן בבטן לא מרפים, זה קשה לי אבל מרגישה שלא יודעת מה לעשות כדי להתמודד עם זה. מנוחה לא עוזרת, גם לא לאכול או לא לאכול דברים מסוימים. זה בא והולך איך שמתחשק לו...
גם השינה לא משהו וזה מתיש אותי מאוד.

הולכים עכשיו לארוחת חג. מקווה שתעבור בטוב.
שיהיה חג שמח לכולכן.
ושנה טובה. שתעבור בקלות ובנחת.
@}

מקווה שהארוחה עברה בנעימים!
רוצה להגיד שלמרות הקשיים, את נשמעת הרבה יותר טוב.

ליאור

החג.
בערב הראשון לקחתי את הכדורים והזריקות בבית, והגענו ישר לארוחה. לא הייתי במיטבי אבל הצלחתי לשבת לשולחן ולאכול קצת.
בשלב מסוים הרגשתי שקצת קשה לי אז עליתי לנוח בחדר ואחרי זה חזרתי והיה דווקא יותר טוב. הצלחתי אפילו לדבר עם אנשים ולהתנהג קצת נורמלי...
מאוד רצו שנישאר לישון, אבל חששתי כי באותו הבוקר הבטן שלי השתגעה ולא רציתי לקום ככה בבית אחר.

היה לי מוזר ולא נעים - שלא קמתי לעזור בכלל, שלא הגענו מוקדם לעזור להכין שולחן וסלטים וכו', שלא נשארנו לישון. שכל התחלת הערב הייתי די אאוט ובקושי הצלחתי לדבר (נכחו המשפחה הקרובה, שיודעים, אבל גם כאלה שלא יודעים).

עניין הלעזור - בעיקר מוזר לי לא כי "צריך", אלא כי בד"כ אני ממש עושה דברים ולכן זה נראה יוצא דופן. ובדרך כלל אני עוזרת במטבח/שולחן /עם הילדים אם יש, פשוט כי זה יותר יותר נעים לי מאשר לשבת ליד שולחן או על ספה ולא לעשות כלום. הערב עובר לי נחמד יותר בתנועה ועשייה, ופתאום אין לי את זה...

ביום שישי היינו אצל חברים, ושם לא עזרתי בכלל בכלל. אבל הבנות שלהם כל הזמן רצו לשחק איתי, אז זה הרגיש תירוץ טוב. ודרש פחות מאמץ כי יכולתי לשבת על הספה והן לידי.
היה נחמד בעיקר עם הקטנה, שלא מכירה אותי (ראיתי אותה רק כשממש נולדה, עכשיו היא בת שנה), ולא ממש התייחסה לאף אחד אבל רצתה לבוא דווקא אליי. אולי כי ראתה שאחותה הגדולה שיחקה איתי, אז נראיתי לה בסדר. בכל מקרה היא ממש מתוקה ושמנמונת אז היה נחמד למעוך אותה קצת.

מה שמצאתי שמאוד עוזר לי לשבת ליד השולחן בארוחות זה לשים רגליים על שרפרף. אז התחלתי בכל בית שמגיעים ישר להשיג לי אחד, וכל הערב נראה טוב יותר.
מה שכן עדיין די מהר אני עוברת לספה, בשישי סחבתי איתי את כולם למרות שהם רצו להמשיך לשבת ליד השולחן.
אתמול אצל סבתא שלי, שם אני מרגישה באמת בבית, פשוט שמתי רגליים על כיסא נוסף. ככה הצלחתי לשבת ליד השולחן הרבה זמן בנוחות.
גם אם עושה דברים בבית משתדלת כמה שיותר בישיבה. לחתוך ירקות בישיבה ליד השולחן, למיין כביסה בישיבה על שרפרף, לקפל כביסה בשכיבה במיטה.

אתמול קמתי בלי מצב רוח, בכיתי ועל הדרך ביאסתי גם את בעלי...
קצת מהלא נעים של ערב לפני, והרבה פחדים (שיקרה משהו, לתינוק, לי, לו, ולעוד כל מיני...).

התלבטנו אם ללכת גם לצהריים או רק לערב, ובסוף הרגשתי פיזית די טוב אז העדפנו ללכת בצהריים כדי שאולי זה יעזור קצת למצב רוח.
בהתחלה היה ממש בסדר, ישבתי על הספה או עם רגליים למעלה. בשלב מסויים עליתי לחדר שקט לנוח קצת. נרדמתי, ואחרי כמה זמן התעוררתי בבהלה. הרגשתי חלשה ומסוחררת, נשארתי לנוח עוד קצת.

סיפרתי לדודה שלי, הרבה זמן רציתי לספר לה אבל העדפתי לא בטלפון ולא יצא לנו להיפגש (כי אני כמעט לא יוצאת מהבית...). היא מאוד התרגשה וכמעט התחילה לבכות.
דיברנו קצת והצלחתי לרדת חזרה אל האנשים.

מהשלב הזה היה לי קצת קשה, ואולי היה עדיף לחזור הביתה. אבל אני אוהבת את הערב השני של ראש השנה, ורציתי להישאר בשביל סבא וסבתא אז נשארנו.
עליתי לנוח עוד קצת, דאגתי לא להתאמץ פיזית, בעיקר שכבתי על הספה. אבל זה לא עזר. הגוף היה די מותש והבטן הייתה רגישה.

הייתי קצת עם בני דודים שלי המתוקים. הם מאוד רצו לבוא אלינו בקיץ וזה לא התאים בסוף, אז רציתי לבלות אתם קצת.
הבן התאכזב שלא באתי לקפוץ איתו בטרמפולינה... אז במקום זה ישבנו והוא סיפר לי קצת על הבית ספר, שיחקנו מסירות עם בלון (כשאני שוכבת על הספה והוא רץ להביא אותו כל פעם שהוא בורח), ובסוף הערב הוא ביקש שאבוא לנוח איתו על הספה. שכבתי עם רגליים למעלה, שניהם שמו עליי ראש וליטפתי אותם קצת. שמתי כרית על הירכיים, כדי שלא ילחצו על הבטן, ואמרתי להם שזה כי לא נוח לי על הבטן כי אני אחרי האוכל...
הם ילדים כאלה מקסימים. היה חסר לי שכמעט לא ראיתי אותם בקיץ (כשהיו קטנים הייתי שומרת עליהם כמה שבועות כל קיץ, אז היינו מבלים הרבה יחד. מאז אנחנו מרגישים מאוד קרובים). לפני שהלכו עשה סבב חיבוקים לכולם, ואמר לי שהוא ייתן לנו בסוף כדי שיישאר לו טעם טוב.

חזרתי הביתה תשושה וכאובה. נרדמתי די מהר, אבל התעוררתי בלילה מחלום, ולקח לי המון זמן להירדם שוב.
כשאני מתעוררת ב3 וחצי בערך, קצת אחרי מתעורר התרנגול וקורא. ואם לוקח לי זמן להירדם אז אני שומעת גם את המואזין, ואת הקריאה של התרנגול אחריו. המון רעשים בלילה...
באחד הימים הוא הפסיק, ואחרי כמה זמן חשבתי לעצמי - איזה יופי שיש שקט. מיד כשנגמרה המחשבה הוא קרא שוב. אני חושבת שהוא קורא את המחשבות שלי....
אתמול כשהייתי ערה, כבר עלה האור והיה לי קשה להירדם, אז שמתי את הכרית עיניים של היוגה וזה עזר לי.

היום הצלחתי לישון עד 9, ככה שישנתי מספיק.
מתכננת יום מנוחה מוחלט, למרות שחברים הזמינו לעל האש ודווקא היחתי רוצה ללכת... אבל מרגישה שחייבת לנוח...

שנה טובה! @}

הי פרח (-:
בזמן האחרון לא יצא לי ממש לכתוב באתר...
רציתי להגיד לך שאני קוראת אותך תמיד ומתרגשת איתך, מזדהה איתך ומתפללת עליך.
וכמובן לאחל לך שנה טובה, שמחה ומתוקה @}

אתמול בצהריים התחילו מעט הפרשות ורודות, שהתחלפו לחומות.
וקצת כאב בטן. לא משהו נורא, עדין כזה. אבל זה לא מפסיק מאז.
מיד התחיל פחד גדול, בהתחלה גם הרבה בכי.
שלחתי לרופא הודעה (בשישי ב16:00....), ושאלתי אם ללכת לבדוק את זה.
אמר שרק אם זה מתגבר.
כרגע ההפרשות די אותו דבר, אבל הכאב נראה לי קצת יותר מציק.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר. מאוד מאוד מפחדת.
לא יודעת איך לחכות עד יום ראשון כדי ללכת לבדוק, אבל נראה לי אולי קצת מוגזם לרוץ לטרם או מיון או משהו... במיוחד שאני בספק שיש מה לעשות במקרה שבאמת קרה משהו.

לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה.
כל הזמן מחשבות ופחדים רצים בראש.
זה מה שהכי פחדתי ממנו.
הלוואי שהכל בסדר, אבל יש מן הרגשה שלא...

היי חמודה

עדיין לא הגיע הזמן להיכנס ללחץ

יש הרבה מקרים של הפרשות דמויות-מחזור בשבועות הראשונים.
לי היתה הפרשה של שבוע, שיצאה לי בול על התאריך החזוי של המחזור, אז הייתי בטוחה שזה ווסת, ורק בשקיפות העורפית גיליתי שההריון הוא כבר בן 16 שבועות ולא 12....

ואת צודקת: אין ממש מה לעשות. אם ההריון נופל אז הוא נופל. אבל עדיין יש סיכויים טובים שהוא לא

אז בינתיים תהיי טובה לעצמך

קחי איזה דיוידי מצחיק ודבילי, אם יש לך, ותשכחי מהחיים לשעה-וחצי @}

בדיוק רציתי לכתוב לך בדיוק מה שתמרוש כתבה, אבל היא גנבה לי את המילים, הפושעת.

אני רוצה גם לציין שכשהריונות נופלים זה לרוב בגלל פגם חמור בעובר, כזה שאת לא רוצה שיהיה לילד שלך, גם בגלל טובתו, וגם בגלל מה שזה יעשה לחיים שלך, לזוגיות שלך, ולמשפחה שלך. לרוב הפלה ספונטנית עדיפה על כל אלה.

אני חושבת שגם מתח מטורף עד יום ראשון הוא דבר קשה. אולי כן עדיף לך להיבדק היום. זה יעלה לך בכסף ובזמן טרטור (כוחות שלך), אבל יוריד את סימן השאלה המעיק.

חיפשתי כמובן קצת בגוגל, ונשים כותבות אחד משניים - או שהיו להן הפרשות, והן נחו ושתו מים וזה פשוט עבר. או שהפרשות כאלה היו התחלה של הפלה...
לא ממש מרגיע אותי, כי הרי איך אדע איזה מהמקרים קורה אצלי?....

היום קצת פחות הפרשות, יש מדי פעם אבל לא תמיד (אתמול היה בכל פעם שהייתי בשירותים). אבל הבטן עדיין מציקה וזה יותר מדאיג אותי האמת... למרות שחלק מהזמן אני כבר לא מבדילה מה באיזור הרחם ומה כל מיני כאבים מסביב, שיש לי כל הזמן.

עדיין חוששת מאוד, אבל פחות לחוצה מאתמול, כלומר כבר לא בוכה בהיסטריה (מדי פעם קצת דמעות), מצליחה מדי פעם לא לחשוב על זה. אז החלטנו לחכות למחר.
ובהתאם למה שקורה בהמשך היום נחליט אם ללכת על הבוקר (מה שאומר שגם בעלי מפסיד עבודה, וגם יהיה יותר עמוס), או שנחכה לצהריים כשהוא יחזור. אני בכל מקרה לא אלך לעבודה מחר.

יש עוד עניין, שמחר ב12 אני אמורה ללכת לבדיקת דם של הnipt, וקשה לי לעשות את זה כשאני בחשש כזה... אתקשר בבוקר לבדוק אם יש מצב לדחות ליום שני.

בינתיים רואה סדרה חביבה, ואחרי זה אולי אחפש לי סרט קליל.
וגם בעלי הצליח קצת להצחיק אותי ולהסיח את דעתי.

יוליקו, לגבי מה שכתבת על הפלה.
כמובן שאם זה קורה, זה קורה. וכנראה זה מה שהיה צריך לקרות וכו'.
אבל המחשבה על מה ההמשך ממש הורגת אותי... להיכנס שוב לטיפולים, לחכות, אם יצליח או לא. ההמתנה מורטת העצבים. לחכות עוד ועוד...
וגם אני כל כך מחכה להפסיק כבר עם ההורמונים, ביום חמישי אני אמורה להפסיק סוף סוף. המחשבה לחזור לזה...
ופחד גדול שיש לי כל הזמן שזה פוגע לי בגוף, שאולי יהיה לזה השלכות בעתיד (למרות שהרופאים אומרים כל הזמן שלא נמצא קשר. ההרגשה בגוף היא שזה עושה לא טוב...).

אין לי מושג אם אצליח לאסוף כוחות לעוד תקופה כזאת. זה כל כך קשה ושוחק ומתיש...
בלילה די החלטתי עם עצמי, שאם באמת קרה משהו ואצטרך לחזור לטיפולים, אתפטר מהעבודה. יהיה קצת קשה כלכלית, ואולי גם עם זה שלא תהיה לי תעסוקה יומיומית. אבל מאוד קשה לי לעבור את זה במקביל, לקחת כל כך הרבה ימי מחלה, לפעמים ללכת בכוח גם כשקשה. מרגישה שאצטרך הרבה שקט כדי לעבור דבר כזה.
אמרתי את זה לבעלי והוא אמר לי שברור ונסתדר עם הכסף ומה אני דואגת מזה בכלל.

וכל זה מעבר לפחד מהכאב של לאבד את מה שכבר יש, את התינוק הזה שאנחנו כבר כל כך אוהבים. את התקווה והציפייה, שהנה עוד רגע זה כבר כאן.

לאבד את האושר הזה שהתיישב לי בלב, למרות כל התלונות על הכאבים והבחילות. מן מצב בסיסי של טוב. שיהיה בסדר. שיש למה לחכות.

פרח, חיבוק, חיבוק, חיבוק.
מאחלת, מתפללת ומחזיקה אצבעות עד אין קץ שזה סתם דימומון (גם לי היה כזה, שהגיע משום מקום, בשבוע 15 בערך בליל שבת של סופת השלג הגדולה בסוף 2013, כשירושלים היתה נצורה. בגלל השלג נאלצתי לחכות עד יום שני בצהרים עד שהתאפשר לבדוק... תחושת האין אונים והחוסר וודאות צרובה לי כל כך חזק עד היום, קשה מנשוא).
סרטים קלילים ובריחה מכל סוג שעושה לך נעים, זה מה שצריך עכשיו. פשוט שהזמן יעבור.
רוצה להגיד בלי קשר ועם קשר שבעלך נשמע כל כך תומך ומכיל ומעודד, זה עובר לאורך כל מה שאת כותבת ובדברים האחרונים במיוחד. זה מדהים ומאוד לא מובן מאליו, זכית שיש לך פרטנר כזה. אם צריך לעבור את דרך החתחתים הזו, אז לפחות שיהיה בליווי ותמיכה נפלאה כזאת....
@} @} @} @}

גם לי היו הפרשות כאלו וזה אכן הדבר הכי מלחיץ בעולם. גם אצלי זה התברר בסופו של דבר כמשהו חולף ולא מסוכן.
בניגוד אלייך, רצתי מייד למיון וביקשתי אולטרסאונד וכך יכולנו לראות שהכל בסדר.
הריונות IVF הם הריונות יקרים מאוד - תרתי משמע. מניסיון. (זה לא שאחרים לא יקרים כמובן, אבל יש גם במערכת הבנה שזה לא הריון רגיל).
אם זה ירגיע אותך - לכו למיון ותיבדקי. אין סיבה לשבת בבית ולחשוב מחשבות מבהילות.
יצא לי להיות במיון כמה פעמים במהלך ההריונות שלי, כולם מ-IVF ותמיד התקבלתי בהבנה ובאדיבות.
אל תהססי ותקשיבי רק לאינטואיציה שלך.

תודה לכן על התגובות, זה מרגיע ומעודד.
ההפרשות די נרגעו, אבל אני מרגישה ממש לא טוב. כאבים מוזרים בכל איזור הבטן והגב התחתון, כאלה שלא היו לי עד עכשיו.
בצהריים בקושי הצלחתי לקום מהמיטה, כל קימה לשירותים או לקחת מים הייתה ממש מבצע מבחינתי... בסוף נרדמתי וקמתי לא מזמן.

החלטתי שלא נלך היום בעיקר כי אני מרגישה שהגוף ממש צריך מנוחה, רוצה ללכת מחר לבדיקה אבל זה גם קצת מפחיד אותי, לצאת מהבית כשאני ככה. שזה לא יהיה יותר מדי מאמץ. מקווה לקום קצת יותר טוב.

פלונית, לגבי מה שכתבת על הריונות ivf, תודה. זה באמת עוזר לי להרגיש קצת פחות משוגעת...

רוצה להגיד בלי קשר ועם קשר שבעלך נשמע כל כך תומך ומכיל ומעודד, זה עובר לאורך כל מה שאת כותבת ובדברים האחרונים במיוחד
הוא באמת מקסים. למרות שאני כותבת לרוב את הדברים הטובים ופחות את המקומות שבהם קשה לי או שהוא ממש מעצבן אותי, כי לא תמיד מתאים לי להעלות אותם כאן.
אבל היום בדיוק אמרתי לו - שיש המון פעמים שהוא מרגיז אותי, סביב דברים כמו כלים או מטלות בבית (שהוא ממש שונא. עכשיו משתדל לעשות יותר, אבל זה עדיין נושא בעייתי), או ארוחות משפחתיות (מתי נלך וכמה ולאן, ומה עושים כשאני מרגישה טוב ולא מתאים לי), או כמה הוא במחשב/פלאפון/עבודה/חברים, מול הצורך שלי שיהיה איתי, במיוחד בתקופה הזאת - שאני רוב היום לבד, משתעממת....
אבל בסופו של דבר - החיבוק שהוא נותן לי כשקשה לי, הדאגה שלו, הלב הגדול שלו, היכולת שלו להצחיק אותי ככה פתאום, איך שהוא נישק לי היום את הבטן ודיבר אל העובר ככה שזה ממש ריגש אותי. זה מה שבאמת משמעותי ויותר חשוב מכל הדבר הטכניים האלה.
למרות שביום יום לפעמים הם מתגברים ונמצאים בקדמת הבמה.

שיהיה לילה קל ורגוע פרח,
את במחשבותיי@)

_שיהיה לילה קל ורגוע פרח,
את במחשבותיי_

ליבי, ליבי איתך, פרח יקרה.
אני בטוחה שהכל בסדר עם העוברון, אבל המצב הזה כל כך מלחיץ וקשה. נורא.

לי היתה הפרשה של שבוע, שיצאה לי בול על התאריך החזוי של המחזור, אז הייתי בטוחה שזה ווסת
אותו הדבר אצלי.

גם במחשבותי את נמצאת כל הזמן.
ליאור

אז דחיתי את הבדיקת דם למחר, והיום בצהריים נלך למרפאה לבקש אולטרסאונד.
מקווה שנגלה שהכל בסדר.

לי היתה הפרשה של שבוע, שיצאה לי בול על התאריך החזוי של המחזור
אצלי בגלל שאין באמת תאריך צפוי לווסת, לא חשבתי על זה בכלל. אבל האמת, שזה לא לגמרי בלתי הגיוני... אמנם המחזורים שלי נראים אקראיים, אבל לרוב הווסת מגיעה או אחרי 30 יום, או 45, או שהיא מדלגת על חודשים. אבל כמעט תמיד תגיע או בסוף חודש (סביב ה30), או באמצע (בין ה15 ל-18).
הווסת האחרונה הייתה ב29/6. אז אולי באמת הגוף החליט שעברו חודשיים וחצי ועכשיו שוב הזמן?
בכל מקרה ההפרשות לא חוזרות בינתיים, שזה מרגיע אותי. וגם פחות מרגישה את ההתכווצויות שהיו לי. אבל עדיין אני לא מרגישה טוב ויש לי בערך 10 סוגי כאבים אחרים מסביב.

ראיתי אתמול שני סרטים, יצא סרטים על נשים.
הראשון, 50 אביבים. סרט צרפתי, חביב וקליל. לא מעולה לטעמי, אבל היה לי נחמד.

השני, עושות סדר. על המאבק לזכות ההצבעה לנשים בשוויץ (ב1971! כמה זמן לקח להם...). סרט יפה ועדין. בניגוד לסופרג'יסטיות, על המאבק בארה"ב, שאהבתי אבל זכור לי יותר אינטנסיבי וקשה. פה לא היו כמעט בכלל קטעים אלימים (ממש מעט וגם לא אלימות קשה, פשוט הפעלת כוח שלא נעים לראות).
בהתחלה היה לי קצת קשה עם הגרמנית, אולי כי אני לא רגילה לשמוע והיא לא נעימה לי לאוזן. אבל אחרי כמה זמן התרגלתי וזה כבר לא הפריע לי.

קשה לי יחסית למצוא מה לראות, אני לא רוצה מתח או פעולה. לא דברים אלימים. אבל גם לא קיטשיים או מטופשים מדי (יש סרטים אמריקאים שהם כל כך גרועים שאני מרגישה מבוכה..).
ומצד שני לא דרמות איטיות ונמרחות כאלה, שאני מאבדת עניין באמצע הטריילר...
מחפשת לי סרטים עדינים, יפים, עם דמויות מעניינות.
מצאתי כמה אופציות שאולי אראה היום, למרות שחלקם לא בדיוק (טיפשיים מדי, עם פוטנציאל להיות משעממים...), אבל צריכה להעביר את הזמן בלי לזוז יותר מדי...
אולי אצליח גם לקרוא קצת. שבוע שעבר דווקא הצלחתי, אבל בימים האחרונים אין לי סבלנות.

שיעבור בקלות וברוגע פרח היקרה!
אני חושבת עליך...

_שיעבור בקלות וברוגע פרח היקרה!
אני חושבת עליך..._

מעדכנת אונליין, במקום להשתגע.
היינו אצל הרופא, זה שהיינו אצלו פעם שעברה ועצבן אותי. הוא דווקא היה בסדר. חיפש דופק עם מכשיר כזה. שעושה רעש. לחץ לי על הבטן והכאיב. לא מצא...
שלח אותנו לאולטרסאונד.
מאז אנחנו כבר שעה מחכים בתור.
יש להם מן שיטה כזאת, שהמספרים לא הולכים לפי שום סדר הגיוני.
אנחנו מספר 333, כשהגענו נכנס 305 נראה לי. מאז זה זז לאט לאט. היה רצוף עד 309, ואז 313. מי שהגיע שנייה אחרי היא 337.
זאת מן דרך כזאת להוציא אותך מדעתך, שלא יהיה לך שום מושג כמה זמן עוד יש לחכות...

אני מרגישה נורא ואיום. הבטן כואבת לי ויש לי ממש בחילה. לא הצלחתי לשבת בצורה נוחה, אז הלכתי למסדרון אחר, שהיה ריק, הזזתי קצת כיסאות שיהיה לי נוח ונשכבתי על שורה של כיסאות.

אז אנחנו מחכים. משתגעים לחלוטין, מההמתנה. מהלחץ. מהפחד.

אעדכן אחרי

אז יש דופק. ראינו אותו. פעם ראשונה שהוא נראה כמו תינוק. ראש וידיים ורגליים. זז. חמוד.

הלב שלי עדיין דופק בטירוף.
צריכה להירגע קצת

איזה יופי פרח טוב לשמוע (-:

וואו, פרח, יופי.
ממש תודה על העדכון.
ליאור

איזה יופי !!!!!!!!!!!!!
חמוד.

הוא כבר יותר מ 5 ס"מ.
אני כל הזמן מסתכלת על התמונה שלו בהתפעלות.

בגלל שהבטן עדיין כואבת, וזה קצת מלחיץ אותי, שלחתי הודעה לרופא שלי לשאול מה הוא אומר על זה.

הרופא שהיינו אצלו עכשיו חזר להיות נודניק כשחזרנו אליו... אמרנו לו שהכל היה בסדר באולטרסאונד, אז הוא הדפיס את הדף ונתן לי ולא ממש הרגשתי שאפשר לשאול אותו עוד משהו...
ביקשתי אישור מחלה והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהשמים. אמר שאפשר רק אישור שהיינו שם היום (בצהריים, שזה לא עוזר לי...).
אז אני צריכה לבקש מהרופא משפחה שלי, כי אין מצב שאני הולכת מחר לעבודה...
קיוותי בכלל שהוא בעצמו יגיד לי שאני צריכה מנוחה, זה היה נשמע לי הגיוני בהתחשב במצב.

מרגישה שאני צריכה כמה ימים ברצף של לשכב במיטה בלי לזוז. מזל שיש עכשיו יומיים של כיפור.

אוף הוא רופא מעצבן ממש. ממש.
הלוואי שיהיה לך אחד אחר למקרים שהקבוע לא יכול.

נשמע הכי הגיוני בעולם שתנוחי.
מכל סיבה אפשרית.

איזה כייף שהוא קיים

נשמע (לא מכירה מקרוב) שאחד הדברים הקשים במה שעברת, זה שחירפנו לך כל כך את המערכת הגופנית והתגובות שלה שקשה לדעת מתי לדאוג ומתי לא. כאילו, התהליך הזה מייצר המון תלות ברופאים. והרבה פחות אפשרות לסמוך על האינטואיציה. כותבת
מנקודת מבט של מי שלא מכירה מקרוב ממש תהליכים של טיפולי פוריות, אז תסנני כל מה שלא רלבנטי.

אז אף אחד בעצם לא נתן לך הסבר, סיבה או התייחסות כלשהי לדימום ולכאב בטן?
רוצה להגיד לך מניסיוני ומניסיון של חברות, זאת שיטה דפוקה. הטכנאית אולט' לא יודעת כלום חוץ מלפענח אולט', הרופא הוא רופא תורן, לא מכיר אותך ועובד בשיטת הסרט הנע. כל הדבר הזה הוא מקור להמון טעויות וגם עוגמת נפש. לי עשו ככה טעות שהובילה לבילוי של יום שלם במיון נשים עם חשש שההריון לא תקין (מה שהתברר פשוט כטעות של הרופא בפיענוח תוצאות הבדיקות) אז טוב שעשית אולטראסאונד, מרגיע מאוד! מאוד!! (מורגש!) אבל מציעה לך להקשיב ולהתייחס רק לרופא שלך. רק הוא מכיר אותך ואת כל הסיפור שלך. טוב ששאלת אותו, מקווה שהוא ייתן לך את המענה שאת צריכה ואם לא בוואטסאפ כדאי אולי אפילו לקבוע תור ממש בקרוב ולספר לו על כל מה שהיה (ועדיין) @}

תודה על ההודעה. איזה כייף לדעת שהחמודוני בסדר! גדל ומתפתח. ילד טוב ירושלים;-)
את מגיעה, כמדומני, לתאריך בו אפשר לשקול הפסקת תרופות? יתכן שעם סיום השליש הראשון והפסקת התרופות תרגישי טוב יותר.

בכל מקרה מעולה שאת מקשיבה לעצמך ולצורך האדיר לנוח. מדהים כמה כוחות דורשת תחילת ההריון.

איזה כייף לדעת שהחמודוני בסדר! גדל ומתפתח.
ממש כיף לשמוע!!!

גם אני קיבלתי לא מעט תרופות בהריון, מסיבות שונות, אמנם, אבל המשפט הזה ממש מהדהד לי חזק:
אחד הדברים הקשים במה שעברת, זה שחירפנו לך כל כך את המערכת הגופנית והתגובות שלה שקשה לדעת מתי לדאוג ומתי לא. כאילו, התהליך הזה מייצר המון תלות ברופאים. והרבה פחות אפשרות לסמוך על האינטואיציה

תפילה_לאם

אז אף אחד בעצם לא נתן לך הסבר, סיבה או התייחסות כלשהי לדימום ולכאב בטן?
אכן...
ההפרשות עצמן נמשכו בערך 24 שעות, ועכשיו נפסקו לגמרי. אז נראה לי הם לא מתייחסים אליהן...
והכאבי בטן - הרופא שהייתי אצלו בקופ"ח לא אמר על זה מילה (בגדול לא אמר יותר מדי...), והרופא שלי ענה שאין מה לעשות עם זה כרגע, אז רק לחכות שזה יעבור.
מבדיקה באינטרנט - ראיתי שהרבה כותבות שיש להן התכווצויות כמו של ווסת סביב הזמן הזה, וקראתי שזה בגלל התרחבות של הרחם והחיבור שלו לאגן. זה נשמע לי מתאים, כי באמת יש לי גם מגוון כאבים חדשים באיזור הגב התחתון והאגן...
באופן כללי אני לא ממש משינה איך יש אנשים שפשוט מסמכים על מה שהרופא אומר, כי רוב הרופאים לא ממש אומרים כלום, לא מסבירים או מפרטים... איך אפשר להבין מזה משהו? אם לא היה לי גוגל הייתי נשארת עם מיליון שאלות חסרות מענה...

רוצה להגיד לך מניסיוני ומניסיון של חברות, זאת שיטה דפוקה.
את צודקת. ותכלס, הלכתי כי רציתי לראות שהכל בסדר באולטרסאונד, תכננתי אפילו לא להיכנס לרופא ולעבור רק אצל האחיות אבל הן שלחו אותי אליו...
בעלי אמר שטוב שלא שמעו את הדופק במכשיר, כי זה לא היה מרגיע אותי אם לא הייתי רואה בעצמי.
הטכנאית אולטרסאונד זזה מהר מהר, אמרה "יש דופק ותנועות" והמשיכה להזיז את המכשיר. אני מאוד שמחתי ממה שאמרה, אבל לא הצלחתי לראות את הדופק בעצמי. ניסיתי לקלוט בין התנועות שלה, עד שבסוף ביקשתי ממנה שתראה לי אז היא עצרה לרגע. לא הייתה נוראית אבל קצת חסרת סבלנות, היא ידעה שזאת פעם ראשונה שאנחנו רואים אותו (אמרתי לה שפעם קודמת הייתה בשבוע 6), ולא עצרה שנייה להראות לנו כמה הוא חמוד.
הרופא שלי בחו"ל כרגע, בגלל זה קבענו איתו רק לאחרי סוכות, ובינתיים הכל בווטסאפ.

נשמע (לא מכירה מקרוב) שאחד הדברים הקשים במה שעברת, זה שחירפנו לך כל כך את המערכת הגופנית והתגובות שלה שקשה לדעת מתי לדאוג ומתי לא. כאילו, התהליך הזה מייצר המון תלות ברופאים. והרבה פחות אפשרות לסמוך על האינטואיציה.
יש משהו בזה, למרות שאני חושבת שהפרשות היו מלחיצות אותי בכל מקרה.
אבל אני חושבת שהתלות ברופאים זה בגלל שבסוף זה IVF. כל הזמן הייתה לי את הפנטזיה שפשוט נצליח לבד, וזה שבסוף זה הצליח רק בזכות הרפואה מערער לי את הביטחון בגוף, ביכולת שלו לעשות את זה...
מרגישה שהרבה פעמים יש לי יותר ביטחון בעובר, שהוא חזק ויצליח לשרוד, מאשר בגוף שלי, שיצליח להחזיק אותו.

את מגיעה, כמדומני, לתאריך בו אפשר לשקול הפסקת תרופות? יתכן שעם סיום השליש הראשון והפסקת התרופות תרגישי טוב יותר.
ביום חמישי! כלומר ברביעי אקח פעם אחרונה. ממש מחכה לזה.
קבענו עם הרופא שאפסיק בשבוע 12, שאלתי אם אפשר בתחילת השבוע וזה מה שסיכמנו בסוף. אז שבוע 12 מתחיל ביום שישי, אבל בגלל שאני מעדיפה לא להפסיק בסופ"ש, אפסיק בחמישי.
בטוחה שהרבה מהתופעות שיש לי כן קשורות לכדורים, או לפחות מתגברות בגללם. בעיקר ענייני העיכול שממש הורגים אותי, כי הם התחילו מיד עם הכדורים.
ממש מקווה ששבוע הבא ארגיש יותר טוב קצת. אנחנו אמורים לנסוע לצפון עם המשפחה ואני מאוד חוששת מזה... הלוואי וארגיש שאני מסוגלת.

בכל מקרה מעולה שאת מקשיבה לעצמך ולצורך האדיר לנוח. מדהים כמה כוחות דורשת תחילת ההריון.
ממש, לא ציפיתי לזה האמת.
אני רואה שנשים סביבי בתחילת הריון יותר חלשות/עייפות/מפסידות עבודה מדי פעם. כמובן שבדיעבד, כי הן לא מספרות בשלב הזה, אבל הרבה פעמים אנחנו כבר מצליחות לנחש.
אבל רובן כן מצליחות לבוא בין לבין, כן מתפקדות בסך הכל.
אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד משתי סיבות, אחת זה הטיפולים והכדורים.
והשניה זה העובדה שהגוף שלי מגיב מאוד מאוד חזק לשינויים הורמונליים.
כמו שרוב הנשים סביבי מתפקדות בזמן ווסת, מקסימום קצת יותר לאט. אולי קצת מציקה להן הבטן.
אצלי זה כאבים חזקים ממש, שמנטרלים אותי לגמרי לכמה ימים.
אז הגיוני לי שיהיה ככה גם בהריון. שאם לנשים אחרות יש כאבים, בחילות, גזים, ברמה שזה מפריע וצריך להאט קצת. אז אצלי זה ברמה של לא לקום מהמיטה. לוקח לי זמן לקבל את זה שזה המצב, ומקווה שעוד מעט זה כבר ייגמר.
אבל בכל מקרה, לא לנוח זה לא ממש אופציה, כי אני יודעת שאם הייתי מנסה ללכת היום לעבודה תוך שעתיים-שלוש הייתי מרגישה ממש נורא ואז הייתי צריכה יומיים מנוחה להתאושש...

ותודה לכולכן על התגובות השמחות. זה מאוד נעים לי לקרוא ולראות שאני לא לבד בזה, אנשים מבחוץ היה לי מאוד קשה לשתף. רק את האימהות.
שלחתי אתמול לאמא שלי את התמונה והיא ענתה "מרגש, אני עם דמעות".

הבוקר אני עוד ישנתי כשבעלי יצא לעבודה. הוא בא לתת לי נשיקה להתראות והביא לי את התמונה, שאראה בחצי עין ואחייך לי מתוך שינה.

עניין השינה ממש בעייתי.
בגדול, כל לילה אני מתעוררת אחרי 4-5 שעות, לא משנה מתי הלכתי לישון.
אם נרדמתי ב-11, אתעורר ב-3 וחצי. ואז במקרה הטוב ארדם שוב ב-5-6...
אם ישנתי צהריים, הרבה פעמים לא ארדם עד 12-1 בלילה, ואז אתעורר ב-5.
ואז כמה אופציות - או שארדם לעוד קצת בבוקר, וזה הכי טוב. או שאשן צהריים. או שלא אצליח ואפול ב-6 בערב לאיזו שינה, שתהרוס לי את הלילה שאחרי...

אתמול בלילה ישנתי רק 5 שעות. ניסיתי להרדם בבוקר ובצהריים, ללא הצלחה. ב-6 בערב הייתי גמורה ממש, אבל משכתי את עצמי בכוח. והלכתי לישון ב-11.
כמובן שהתעוררתי לקראת 4.. הייתי ערה עד 5 וחצי ככה, ואז לשמחתי הצלחתי להרדם, עד 9!!
זה אומר שישנתי די הרבה, וזה קורה אולי פעם-פעמיים בשבוע.

מקווה שהפסקת הכדורים אולי תעזור גם לזה...
נמאס לי להיות מותשת כל הזמן

פרח מקסימה עוקבת בהתרגשות אחרי המילים והחוויות שלך
בהריונות תמיד הרגשתי שהגוף מתחיל להרגיל אותי להתעוררויות בלילה בשביל התינוק שבדרך
את קשובה לגופך וזה מדהים תנוחי כמה שאת צריכה
את יכולה לדעתי לקבל שמירת הריון
תרגישי טוב ודש לפיצפון

לגבי השיטה, את צודקת. ותכלס, הלכתי כי רציתי לראות שהכל בסדר באולטרסאונד
מקווה שלא השתמע שיש לי ביקורת על זה שהלכת! הכוונה היתה הפוכה. זה הכי מובן שהלכת וזה מה שצריך לעשות במצב הזה. מה שלא מובן זאת השיטה הדפוקה במקומות האלו. בכלל לא מבינה למה האולטראסאונד בנפרד, זאת שורש הבעיה. כל כך לא נכון ולא הגיוני להפריד את הבדיקה מביקור כולל אצל הרופא. במקומות קטנים אגב, זה לא ככה, הרופא עושה את האולט', גם רופא תורן, שזה כבר יותר טוב.
ולגבי הגישה של הרופאים זה אמנם לא קשור אבל איכשהו בשני המרכזים האלה הרופאים תמיד פחות נחמדים מאשר במרפאות קטנות (מחוויה אישית שלי ובקרב כל מי שאני מכירה...) לא יודעת למה. רק בפעם ההיא של הדימום בזמן השלג נכנסתי לרופאה (ברמות אשכול) זאת היתה הפעם היחידה שראיתי שם רופאה אישה והיא היתה ממש אמפתית ונחמדה ונתנה לגיטימציה לחששות שלי, הסבירה לי יחסית בפירוט ואמרה לי בפירוש לנוח (גם לי וגם לאיש היה טוב לשמוע הוראה מפורשת כזאת מהרופאה, כאילו לא ידענו... אבל איכשהו האישור החיצוני הזה הקל עלינו לקבל את זה). מעניין אם היא עדיין שם הרופאה הזאת..

ראיתי שהרבה כותבות שיש להן התכווצויות כמו של ווסת סביב הזמן הזה,
גם לי זכורים בהחלט כאבים מהסוג הזה. ואצלך מאוד יכול להיות שהכל באמת מועצם בגלל ההורמונים.

שבוע 12! אוטוטו סוף שליש ראשון! כמה מרגש!
עשית את בדיקת הניפט היום?

בהריונות תמיד הרגשתי שהגוף מתחיל להרגיל אותי להתעוררויות בלילה בשביל התינוק שבדרך
זה בדיוק מה שרציתי לכתוב.
אני ישנתי גרוע פחות או יותר כל ההריון, בשני ההריונות, ממיליון ואחת סיבות.
אבל... בחודשים שאחרי הלידה ישנתי עוד פחות (מה שכן שינה יותר איכותית כי רוב המיחושים, כאבים, אי נוחות וכו' חלפו אחרי הלידה וגם מרוב עייפות פשוט לרוב קרסתי לשינה) גם לי היתה את התובנה הזו שאולי חוסר היכולת לישון בהריון זו בעצם דרך מאוד חכמה של הגוף להתרגל לתפקוד עם פחות שעות שינה. כי באמת שזה לא הולך להשתפר.... אם כי אי הנוחות של השינה בזמן ההריון זכורה לי כחוויה מאוד מתסכלת ולא נעימה, הרגשתי שמשהו במנגנון נדפק לי לנצח אבל למרבה השמחה אחרי הלידה זה עובר. בכל מקרה, הלוואי שישתפרו לילותיך עוד הרבה קודם!! ושלפחות לזמן מה בשבועות הקרובים יהיה טוב יותר.

תרגישי טוב ושיהיו ימים של מנוחה ונחת@}

את יכולה לדעתי לקבל שמירת הריון
לא נראה לי שיתנו, כי בעיקרון אין כרגע איזה סימן לסיכון להריון (שזה טוב כמובן).
בכל מקרה, ביקשתי מהרופא משפחה אישור מחלה על אתמול והיום, ומעכשיו עד האיסרו חג אני לא צריכה יותר (אני אמורה לעבוד בחמישי, אבל בעבודה השניה שהיא יותר קלילה ולמעט שעות, אז אולי כן אצליח ללכת).
ככה שחוץ מהכמה שעות האלה, יש לי חופש רצוף לשבועיים עכשיו. מקווה שאחריהם ארגיש טוב יותר.

מקווה שלא השתמע שיש לי ביקורת על זה שהלכת! הכוונה היתה הפוכה.
כן, זה היה לי ברור. התכוונתי, שגם ככה לא בניתי יותר מדי על הרופא, כי שיערתי שזה יהיה הוא. הלכתי נטו בשביל האולטרסאונד.
לגבי הרופאה, אני יודעת על אחת באיזור שלי וקראתי שהיא לא בהכרח נחמדה. אבל בכיף הייתי נכנסת אליה במקום, אני בספק שהיא יותר גרועה ממנו. היא הייתה אתמול נראה לי, וביקשתי רופא אחר. אבל אמרו שרק הוא מקבל עכשיו בין תורים...
ובאמת חשבתי אולי ללכת למרפאה אחרת, אבל לא הסתדר אתמול. היה תור רק מוקדם ולא רציתי שבעלי יצטרך לצאת מהעבודה באמצע היום (זה בעייתי אצלו, הוא צריך להודיע מראש כדי שיהיה מחליף), אז אמרתי לו שנלך כבר בצהריים למרפאת נשים. והאמת אף פעם לא ניסיתי להיכנס במרפאה אחרת לרופא נשים בין התורים, הם מאפשרים את זה? לא ישלחו אותי לאחד המרכזים? אולי פעם הבאה אתקשר לשאול.

עשית את בדיקת הניפט היום?
אני עוד מעט יוצאת.
בסוף הייתה עם זה בעיה, כי בגלל כיפור הם לא עושים היום לידנו, אלא רק במרכז הראשי שלהם בת"א.
אז הייתה לי אפשרות או לדחות לשבוע הבא, או לנסוע היום למרכז.
התלבטתי והחלטתי בסוף שאסע היום, כי אחרי שראיתי אתמול שהכל בסדר אני ממש רוצה את התוצאה של הבדיקה. וגם לגלות כבר אם זה בן או בת (בונוס של הניפט, כי הם בודקים את כרומוזומי המין). אם אעשה היום, כנראה ששבוע הבא כבר יהיו התוצאות.
אני קצת חוששת מהנסיעה הארוכה, ומצד שני מהבדיקה לידנו חששתי בגלל החניה (זה במעבדה ממש במרכז העיר, ממש לא נוח למי שמגיע עם אוטו...). אז לא יודעת מה עדיף, והחלטתי שאני רוצה כבר היום.

בהריונות תמיד הרגשתי שהגוף מתחיל להרגיל אותי להתעוררויות בלילה בשביל התינוק שבדרך
ולי תמיד היה נשמע הגיוני שבהריון דווקא אשן טוב, כדי לאגור כוחות לקראת תקופה ללא שינה.
מסתבר שזה לא עובד ככה...

חוזרת רגע לחברה שעובדת איתי, מהשיחה שתיארתי פה לפני שבוע וקצת.
מאז היו חגים ושבתות והייתה הפוגה.
ואתמול היא שוב שלחה לי הודעה, מה שלומי.
לאנשים אחרים הייתי פשוט עונה, בסדר מה איתך?
אבל ידעתי שזה יתפתח למקום שלא מתאים לי, ואתמול ממש לא הייתי במצב לזה אז פשוט לא עניתי.
היום ידעתי שהיא תהיה בעבודה ותראה שאני לא שם. אז בבוקר שלחתי הודעה קצרה וניסיתי להסיט את נושא השיחה אליה (איך היה החג וכאלה), כתבתי שלא אגיע היום.
היא ענתה בהודעה ארוכה, שהיא ראתה שלא הגעתי והיא מאוד מאוד דואגת, ומה איתי. והיא לא שואלת, כי היא ראתה שזה מפריע לי. אבל היא מאוד דואגת.

והחלטתי פשוט לא לענות. לא משהו קצר, ולא בסדר ולא בכלל.
באיזשהו מקום זה פוגע בי.
אני מבינה שהיא דואגת, אבל זאת ממש התעלמות ממה שאני צריכה ומבקשת.
היא כבר הבינה שאני לא רוצה לדבר על זה, ובכל זאת ממשיכה.
ואתמול במיוחד, זה היה כל כך לא מתאים. כי הייתי במקום כל כך קשה עם עצמי, שאני ממש לא צריכה לדאוג לדאגות של אחרים תוך כדי.

ואני מנסה לחשוב מה הייתי רוצה ממנה.
ועולה לי חברה אחרת, שיודעת על הטיפולים אבל עדיין לא על ההריון. ומדי פעם היא זורקת איזה מילה בעניין, אבל לא שואלת וחופרת, ולא דורשת מידע שאני לא מנדבת. לה הרבה יותר קל לי לענות לטלפון, אלא אם כן זה יום שאני מרגישה ממש לא טוב. והיא הרבה פעמים מתקשרת, שזה יותר קשה לי, לא רק שולחת הודעות. והיא שמה לב שאני לא ממש זמינה, אז היא צוחקת עליי שלוקח לי יום שלם לענות להודעה, אבל לא נפגעת או מציקה. פשוט ממשיכים הלאה, בשיחה על דברים אחרים.

ונזכרתי ששנה שעברה, להבדיל אלפי הבדלות, מישהי מבוגרת שעובדת איתנו חלתה בסרטן.
יום אחד היא הפסיקה להגיע, ולא ידענו מה בדיוק קרה.
רציתי לשלוח הודעה, אבל לא הייתי בטוחה מה איתה אז שאלתי קצת אנשים. לא ידעו מה בדיוק המצב, אבל הבנו שהיא חולה כנראה, ואמרו שהיא לא ממש מדברת על זה.
אז שלחתי לה רק הודעה קצרה, שמרגישים בחסרונה ופרח או משהו כזה. ואולי הוספתי שאם היא צריכה משהו אז שתגיד? לא זוכרת.
הודעה שמביעה חום ורצון לעזור, אבל בלי לדרוש ממנה לשתף או להיפתח או לתת משהו שאולי לא מתאים לה.

וזה מה שהייתי רוצה. זה מה שאני צריכה עכשיו.
דברים שמחזקים אותי, בלי לדרוש ממני. בלי לגרום לי לחשוב איך להגיב ולהתפתל.
שליחה של כוחות ואהבה. וזהו.

בהצלחה בבדיקה ובמסע למרכז וחזרה:-)

מהזוית שלי, נשמע שדברים הולכים ומשתפרים.

אם את עדיין צריכה המלצות על סרטים, לכי על "בנעליה". רגיש ויפה.
וגם סרטי "מלחמת הכוכבים" הישנים, בייחוד הראשון והשלישי. הם כאלה שטותניקים...

(())(())(())

הייתי בבדיקה. הנסיעה הייתה קצת קשה אבל סביר. הבדיקה תיק תק.
זה היה צמוד לקניון רמת אביב, חשבתי שאם יהיה לי כוח אעשה סיבוב, כי אתמול נקרע לי התיק ואני גם צריכה חזיות. תוך רגע נזכרתי כמה אני לא אוהבת את הקניון הזה... קניתי לי כריך, וקופסא קטנה של פרלינים בתור הפתעה לבעלי וחזרתי הביתה.

סך הכל היום עבר הרבה יותר טוב. כרגיל בחילות בנסיעה וטעם מגעיל בפה, אבל הכאב בטן ממש נרגע וסה"כ אני פחות תשושה.

לגבי החברה - היא התקשרה שוב, אז לאחר התייעצות ארוכה עם חברה משותפת הגענו לניסוח ניטרלי שלא משאיר הרבה מקום לדיון על זה. כתבתי שלא תדאג וסתם הייתי צריכה לנוח, ואז משפט על דברים אחרים. זה עבר בסדר, היא כתבה שטוב שנחתי ושלחה חיבוק.
שזאת תגובה טובה, רק מציק שנדרשים ממני כל כך הרבה מחשה ואנרגיה לענות לכל הודעה...

_אם את עדיין צריכה המלצות על סרטים, לכי על "בנעליה". רגיש ויפה.
וגם סרטי "מלחמת הכוכבים" הישנים, בייחוד הראשון והשלישי. הם כאלה שטותניקים..._
משום מה בנעליה היה זכור לי בראש בתור שם של סרט דרמה קשה, הסתכלתי עכשיו ודווקא נראה חביב. אראה אותו.
מלחמת הכוכבים ראיתי לא כזה מזמן עם בעלי (פעם ראשונה, אף פעם לא היה נראה לי משהו שאוהב), אז לא נראה לי שאראה עכשיו שוב.

ואשמח לעוד המלצות

יקרה, הייתי שוקלת ניסוח גנרי לכל מיני שכאלה שאת עוברת עכשיו תהליכים, שהם לא מסוכנים אבל כן מתישים. שחשוב לך לא להיכנס לפרטים. ולמעגל הציפיות ואכזבות של החברה. מספיק לך המתרחש בתוכך. שיש לך תמיכה טובה. שאין צורך לדאוג לך. ולציין את סוג התגובה שכן נעימה לך וטובה לך.

מה שאת רוצה הוא הכי לגיטימי שבעולם.
לאנשים לפעמים קשה לדעת מה מצופה מהם, גם כשאומרים להם.
כי יש כאלה שתופסים את תפקיד החבר כמי שצריך לא לסגת בפני הסתגרות כשישנה דאגה.
אני לא יודעת מה דעתי על התפיסה הזו באופן כללי. אבל מאוד ברור שהיא לא טובה לך בשום צורה. כמה שאת מבהירה באופן יותר ברור שאין צורך לקחת את התפקיד הזה כלפייך, יש סיכוי שהשני יבין. שאת גם לא מעוניינת וגם שאין בזה צורך. הדאגה יכולה היתה להיות מוצדקת אבל בחודשים הקרובים אין בה צורך.
וכמובן, כמובן, כמובן, תסנני מזה רק את מה שמתאים אם בכלל לאדם שאת.

קולות של לילה
צרצר מצרצר ללא הרף. חתלתול מיילל. נחירות פה לידי. מגפון של משטרה קורא למישהו לעצור בצד. מדי פעם מנוע של משאית. אזעקה פועלת לכמה רגעים ומפסיקה.

אני שוכבת במיטה ולוקחת כמה שאיפות עמוקות. רוצה להרדם חזרה.
אחרי שתיים-שלוש נשימות המחשבות נודדות.
חושבת על העוברון ושרה לו את השיר
"You are my sunshine, my only sunshine. you make me happy when skies are grey.
You'll never know dear, how much I love you. please don't take my sunshine away"
בראש, מציירת לו שמש צהובה כתמתמה בצבעי מים, ומעליו כותבת את המשפט You are my sunshine.
ואז ציור נוסף, של כדור הארץ. מנסה לחשוב על משפט מתאים ללא הצלחה.

מתחיל לכאוב לי הגב. אני חושבת שכדאי שבבוקר אעשה כמה תרגילי יוגה. מנסה לחשוב על תרגילים שלא יגבירו את הבחילה ולא יכאבו בגב התחתון. מגיעה לחמש תנוחות שנראות לי מתאימות, ואתרגל בבוקר כשאקום. חושבת שזה ייקח בערך רבע שעה, אולי קצת יותר.

מנסה לנשום שוב. המחשבות חוזרות מהר.
נכנסות מחשבות על העבודה, בדיקות, סידורים. אותן אני מנסה להזיז מהר הצידה. הן לא מתאימות לי עכשיו.

מחליטה לנשום עשר נשימות ברצף.
אולי אחריהן ארדם.
מתחילה לקחת נשימה עמוקה, ועוד אחת.
מדי פעם המחשבה מנסה לברוח אבל אני מחזירה אותה. מצליחה להגיע לעשר.

לא נרדמת וחוזרת לחשוב.

חושבת על כך שאם נשארים ערים מספיק זמן,
מגיעים למשק כנפיו וקריאתו של התרנגול.
הוא קורא את מחשבותי כרגיל ופוצח בקול.
מיד אחריו חברו עונה לו מהגג הקרוב.
ואז אחד רחוק יותר ששומעים בשקט בשקט.
תלת שיח שמתנהל באופן מדויק ומאורגן, כל אחד קורא בתורו.
קריאה גדולה, אחת לא גדולה ולא קטנה, ואחת קטנה קטנה.
ברקע ממשיכים הצרצר והחתלתול.

אני מפהקת.
מתלבטת אם לכתוב עכשיו או שאזכור הכל עד הבוקר.
מחליטה לתת לעצמי להרדם.
נושמת עמוק ומפהקת שוב.

אחרי כמה רגעים שמה לב שהמחשבות חזרו והפסקתי לפהק...
כותבת.

מחכה לקריאת המואזין. אולי אחריה ארדם.

הגוף כל כך משתלט. כל הזמן אני מתעסקת בו.
כואבת הבטן, והגב. והשחלות, והצלעות. בחילה. לאכול. ללכת לשירותים. לנסות להעביר את הטעם הרע מהפה. לשתות עוד ועוד, למרות שהמים מגעילים. כאבים בשדיים. רגישות בכל הגוף. עייפות.

כמעט כל שעות הערות שלי סביב זה.

ומדי פעם, כשהגוף קצת נרגע, מתפנה מקום לראש.
ואפשר להקשיב לשיר. לצחוק. לצייר. להכין עוגת דבש לראש השנה. לקפל כביסה... לנשום.

@}@}@}

הגוף כל כך משתלט. כל הזמן אני מתעסקת בו
תזרמי עם זה. תני לו להשתלט. את והעוברון צריכים את זה

קוראת ומלווה אותך במחשבות כל הזמן.

מאוד הזדהיתי עם הקטע האחרון גם אני בהיריון ומאוד קשה לי ההתעסקות הזאת כל הזמן עם הגוף, אני רגילה שהוא יותר שקוף לי ועכשיו הוא נוכח כל הזמן ורוב הזמן בצורה שלא נעימה לי, כל פעם משהו אחר שמציק ודורש תשומת לב והתחייסות וטיפול. זה עוד נדבך של ההיריון שממש קשה לי איתו.

שוב פחד.
אתמול קמתי בבוקר, אחרי לילה מעייף. הרגשתי יחסית בסדר. לקחתי את הכדורים, נחתי קצת.
התארגנו לצאת.
הרגשתי שאני מתעייפת וקשה לי לנשום. נשכבתי קצת במיטה.
יצאנו.
כאבה לי הבטן, חשבתי שזה פשוט גזים ועצירות.
התכנון היה לנסוע להוריד את בעלי אצל ההורים שלו, ואז אמשיך אל אמא שלי. לנוח אצלה בכיפור.
בדרך עצרנו לאכול גלידה כי ממש התחשק לי.

כשיצאנו מהאוטו הרגשתי שיוצאות קצת הפרשות. חשבתי שזה בגלל הכדורים.
ישבנו לאכול גלידה.
הרגשתי עוד קצת. ועוד. הלכתי לשירותים.
חששתי שאראה קצת דם.
נכנסתי לתא, ונכנסתי לשוק.
הכל דם, כמות.
בכיתי. ניקיתי את עצמי קצת ויצאתי החוצה.
אמרתי לבעלי ונסענו ישר לטרם, שהיה ממש קרוב.
לא היה להם אולטרסאונד, אז הפנו אותנו למיון.
עדיין יש דם, קצת פחות ממקודם אבל לא מפסיק.
חשבנו שזהו. זה נגמר.
לא הבנו איך זה יכול להיות, כשרק לפני רגע הוא היה חי ובועט.
כאבה לי הבטן, רציתי רק לנוח.
השענתי את המשענת באוטו קצת אחורה.

הגענו למיון נשים.
האחיות היו ממש נחמדות, שאלו שאלות, בדקו לחץ דם ודופק. הדופק היה מהיר מדי, אמרה שאולי כי אני לחוצה. נחתי קצת, הושיבו אותי על כורסא נוחה ובדקו שוב. היה בסדר.

היה תור קצר, אבל לקח זמן עד שנכנסנו.
בעלי היה בלחץ אטומי. אני קצת התקשתי עם ההמתנה כי לא הרגשתי טוב.
הדימום קצת נרגע וגם כאבי הבטן. עוד היו אבל יותר נסבלים.

נכנסנו לרופאה שהייתה גם ממש נחמדה, שאלה עוד כמה שאלות ונכנסנו לבדיקה.
עשתה בדיקה פנימית שקצת כאבה, ואז אולטרסאונד בטני.
מיד אמרה שיש דופק ותנועות (נרגענו ממש ובכיתי קצת). שהעובר נראה חיוני. ווידאה שראינו גם, כדי להרגיע.
אז עשתה גם אולטרסאונד פנימי כדי לחפש את מקור הדימום.
אמרה שהיא לא רואה משהו חריג, רואים את השלייה, צוואר הרחם סגור ונראה בסדר.

אמרה שכרגע נראה בסדר, שכנראה ימשיך הדימום בינתיים, אבל במקרה שיתגבר או שהכאבים ממש יתחזקו לחזור למיון.
בכל מקרה לחזור לבדיקה ביום חמישי.
המליצה על 5 ימי מנוחה. ועל המשכת הכדורים בינתיים. ווידאה שאני לא מתכוונת לצום (לא עלה בדעתי...).

לפני שהלכנו הודיתי להם ואמרתי שזה ממש לא ברור מאליו, היחס הנעים, האכפתיות.
ממש הרגשתי את ההבדל מיום ראשון בקופ"ח. הרבה יותר מקצועי, יותר נעים ומכבד. יש מקום לשאול ולהתייעץ. החלטנו שבכל פעם שנצטרך זה המיון שנלך אליו (למרות שהבנו שבשבת למשל עמוס שם).

בעלי לקח אותי לאמא שלי, התקלחתי ונשכבתי על הספה. היא לא הרשתה לי לזוז. הביאה לי אוכל בלי הפסקה, דואגת למלא לי את המים בכל פעם שנגמרים...

במשך היום עדיין המשיך הדימום, אבל קצת יותר רגוע. עוד כאבה הבטן, אבל נסבל. כלומר הרגשתי אותה כל הזמן אבל לא סבל.

בערב ממש נחלש ועכשיו כמעט ואין. כאבים עדיין יש.
בלילה הצלחתי לישון טוב.

בהמשך לתיאוריית הווסת, כמו שכתבתי היא נוהגת להגיע בין ה15 ל18. אתמול היניה ה18 אז אולי היא חשבה שהגיעה הזמן... מקווה שבהתאם, הכל ייגמר תוך יום-יומיים ונחזור להיות רגועים.

תזרמי עם זה. תני לו להשתלט. את והעוברון צריכים את זה
את צודקת, ואני מגלה את זה בדרך הקשה... עכשיו באמת לא זזה, רק לשירותים/מקלחת.
אבל זה קשה לי... כל פעם שאמא שלי שואלת מה אני רוצה לאכול, אני מתפתה לקום בעצמי לראות מה יש במקרר...
צריכה משרת צמוד... מה אני אעשה כשאמא שלי ובעלי ילכו לעבודה?

אוליב, שיהיה בשעה טוב ויעבור בקלות!