מעולם לא דיברנו על פונדקאות

אנונימי

_{ראו גם: שני אבות תינוק אחד אמא אין, פרשת התינוק המאומץ}

אחרי שבמשך שנים אני קוראת את ההגיגים, ההמלצות, השיתופים, המסקנות ו... שלכם, שמתי לב שמעולם לא דובר על הנושא: 'אם פונדקאית' (או פונקדאות בכלל). מאחר ומאוד מעניינת אותי דעתכם אשמח מאוד אם תשתפו אותי.

אשמח לשמוע מדוע את מתעניינת בנושא.
דעתי היא שפונדקאות היא נושא כל כך מסובך, כל כך מורכב, עם כל הסיכויים שלפחות אדם אחד ייצא ממנו מתוסכל קשות, פגוע, עצוב, ואף למעלה מכך.
האם הנושאת, שמחזיקה ברחמה 9 חודשים תינוק שאח"כ היא נפרדת ממנו. אז מה, אם הביצית לא ממנה אין לה קשר אליו? זה כמובן תלוי גם במניעים שלה. לרוב כסף הוא המניע העיקרי (ואגב, זה לא חוקי לשלם לה מלבד הוצאות הכרחיות..).
אפשר לתת עוד המון דוגמאות לצרות ולבעיות שיכולות להיגרם (ואכן נגרמות במקרים לא מעטים). השאלה היא, האם לא עדיף לעודד אימוץ או אומנה של ילדים, כולל ילדים שאינם תינוקות בני יומם? האם באמת כל כך חשוב שהילד שלי יישא את המטען הגנטי שלי? (מה גם שבמקרי פונדקאות רבים ההריון מושג ע"י תרומת זרע או ביצית, כך שהילד אינו של בני הזוג מבחינה גנטית באופן מלא). האם אי אפשר להעניק ולקבל אהבה, חינוך, ערכים, קרבה ומיוחדות גם לילד של מישהו אחר?

האם אי אפשר להעניק ולקבל אהבה, חינוך, ערכים, קרבה ומיוחדות גם לילד של מישהו אחר?

קודם כל, מסכימה לכל מה שכתבת. ובקשר לציטוט רציתי להעיר, שבמקרה של אימוץ הילד אינו "של מישהו אחר". בעקבות האימוץ (כמובן שהכוונה אך ורק לאימוץ חוקי) הילד "של" הוריו וזאת למרות שלא הולידו אותו.

ליאורה, אם כבר ניכנס לתחביר הפנימי של המשפטים שלי, אז אני מתקנת את עצמי ואומרת שהילד הוא של עצמו ולא של אף אחד אחר.

אבל זה נכון לגבי כל הילדים, גם אלו שנולדו להוריהם וגם אלו שאומצו ע"י הוריהם.
והתיקון שלך לא עוזר להבנת כוונתך.

כוונתך היתה (אם יותר לי לכתוב אותה במקומך)
האם אי אפשר להעניק ולקבל אהבה, חינוך, ערכים, קרבה ומיוחדות גם לילד שלא אני ילדתי?

או! בדיוק לזה התכוונתי. תודה על דיוקך את דבריי.

האם אי אפשר להעניק ולקבל אהבה, חינוך, ערכים, קרבה ומיוחדות גם לילד שלא אני ילדתי?
אבל בפונדקאות הילד מקושר אליך גנטית גם אם לא ילדת אותו, ובמקרה של אימוץ, הילד לא קשור אליך גנטית. יש אנשים שמייחסים לזה חשיבות רבה. אני חושבת שיותר "קל" לאהוב ילד שהוא שלך גנטית.
ואפשר לקרוא כאן עוד קצת על תהליך פונדקאות כדי להבין את השלבים.

ואגב, זה לא חוקי לשלם לה מלבד הוצאות הכרחיות..).
פרט טכני ושולי - מותר וזה מעוגן בחוק. חוק הפונדקאות.

יש לי חברה שהיתה כבר פעמיים פונדקאית. תראי, מליונים לא עושים מזה, אם המניע הוא כסף.
אם המצווה היא שמנחה את האישה, אין ספק שהתחושה של הפונדקאית היא עילאית.
אבל החוק כל כך בעייתי, מכיוון שהוא מתיר רק לנשים שכבר ילדו ושאינן נשואות להיות פונדקאיות, יוצא שהנשים שמגיעות לפונדקאות (רובן, לא כולם, ואולי אפילו רק חלקן) הן או גרושות, או נשים עם מצוקה כלכלית, או לפעמים שניהם, כך שמצבן הנפשי לעתים מושפע ממצבן הכלכלי/אישי והפונדקאות משפיעה עוד יותר על מצבן הנפשי ולעתים אף מערערת אותו. אמנם עושים אבחון פסיכולוגי לפני הכניסה לפונדקאות, לפני הוועדה, ואולי אפילו יותר מאבחון אחד, אבל למרות שיודעים איך האשה נכנסת לפונדקאות, אף אחד לא יודע איך היא יוצאת ממנו...

יש אנשים שמייחסים לזה חשיבות רבה. אני חושבת שיותר "קל" לאהוב ילד שהוא שלך גנטית.
קירבה גנטית היא בעלת משקל רב ממה שרבים מאיתנו מיחסים לה.
באנגליה נערך מחקר 'הקרבה' שבחן עד כמה נכונות ההקרבה של אנשים תלויה במידת הקירבה הגנטית שלהם לאנשים שעבורם הם מקריבים.
בניסוי, נתבקשו המתנדבים להכניס ראשם לגיגית מים ולעצור את נשימתם. בכל פעם הם נתבקשו לחשוב על אדם ברמת קירבה שונה (מהורה, דרך אח, בן דוד ועד לחבר או שכן), שלמענו הם עוצרים את נשימתם. המתנדבים לא ידעו כמה זמן ראשם מתחת למים (אין שעון), והמדד היחיד מבחינתם היה עד כמה גופם מסוגל להמשיך.
ברמת מובהקות מוחלטת, אנשים שהו יותר תחת המים, ככל שהקרבה הגנטית היתה גבוהה יותר!

אז - האם אי אפשר להעניק ולקבל אהבה, חינוך, ערכים, קרבה ומיוחדות גם לילד שלא אני ילדתי?
ברור שאפשר! לגבי כל ילד - שילדתי, שלא ילדתי, שהוא שלי גנטית, שהוא לא שלי גנטית. אבל - גם חווית הלידה וגם הקירבה הגנטית, הם בהחלט נדבכים חשובים בקשר שבין הורה לילדו. לא פחות מכך, הם נדבכים חשובים בקשר שבין הילד והורהו (ואני מרמזת לכך שילדים מאומצים רבים, הרואים בהוריהם המאמצים הורים לכל דבר וענין, בכל זאת כמהים למצוא את שורשיהם הגנטים).

אני חושבת שיותר "קל" לאהוב ילד שהוא שלך גנטית
מה שצריך להכניס לתוך עוגת המרכיבים הסבוכה הזו הוא את המרכיב של קשרי הגורל בין הורים לילדים. הילדים שלנו לא סתם מגיעים אלינו והם בוחרים לא רק בנו בגלל עניינים של הגורל אלא גם בתשתית הגנטית שלנו שלה הם זקוקים לחיים אלו.
עכשיו מה? כל כך הרבה בעיות עומדות כיום בפני הנשמות המבקשות לממש את גורלן.
אנחנו בוחרות מתי ללדת, כמה ללדת והאם ללדת, בלי שום ידע וזיקה כבר למחויבות שלקחנו על עצמנו (וזה בסדר, ככה זה כשיש חופש) וזה עוד טוב, יש גם אילוצים של בעיות פיזיות, עקרות, מחלות וכו'... שבכלל לא מאפשרות למחויבות גם אם אנו ורצות בה להתממש.
אם פונדקאית היא אדם שקושר את גורלו עם התינוק, סביר להניח שגם כך גורלו כבר קשור עם התינוק עוד מקודם. זה לא עניין טכני בלבד. היא מעניקה לתינוק הרבה יותר מרק רחם לתשעה חודשים.
בעתיד אני מניחה שגם עניין זה ייפתר. יומצא מן הסתם רחם מלאכותי שבו יוכל העובר לגדול ולהתפתח. בסך הכל מדובר על מציאת פתרון לכמה חודשים בלבד (כל עניין ההפריה כבר ממילא מבוצע במבחנות והחל משבוע מוקדם מאד התינוק יכול לחיות באינקובטור).
אותי באופן אישי, כל העניין הזה ממלא אימה, במיוחד מפני שהוא מתייחס לכל עניין ההולדה כאל עניין טכני שיש בו רצף של בעיות שיש לפתור ולא כאל עניין שיש בו גם היבטים רוחניים חשובים.

יש גם מצב של פונדקאות במשפחה. נניח, מישהי שבהריון עם תינוק של אחותה. זה נכלל בחוק בארץ?

מפני שהוא מתייחס לכל עניין ההולדה כאל עניין טכני
מי?
גם מבלי להאמין בצדדים הרוחניים (כלשונך), אני די בטוחה שזוג ההורים הפוטנציאלים לא חושבים (ואולי נכון יותר לומר 'מרגישים'), שפניה לאם פונדקאית היא ענין טכני גרידא. והאם הפונדקאית? אולי אם היא בת מזל (מבחינתה) היא חשה כך, אולם שוב, אני די משוכנעת שהקושי הרגשי המלווה לפרידה מעולל שנשאת ברחמך משך 9 חודשים לא מרגישה לה כענין טכני.
אז מי נשאר? המערכת (משפטית, ציבורית)? כי מן המערכת זה דווקא די סביר לצפות להסדרת ענינים באופן טכני, לא?

זה נכלל בחוק בארץ?
לא. אסור על פי החוק.

_ואגב, זה לא חוקי לשלם לה מלבד הוצאות הכרחיות..).
פרט טכני ושולי - מותר וזה מעוגן בחוק. חוק הפונדקאות._

ובכן, החוק (שנקרא חוק הסכמים לנשיאת עוברים) אומר ש: "ועדת האישורים רשאית לאשר תנאים בהסכם בדבר תשלומים חודשיים לאם הנושאת לכיסוי הוצאות ממשיות הכרוכות בביצוע ההסכם, לרבות הוצאות עבור ייעוץ משפטי ודמי ביטוח, וכן לפיצוי על ביטול זמן, סבל, אובדן הכנסה או הפסד זמני של כושר השתכרות או כל פיצוי סביר אחר".

המשמעות היא שמותר לשלם לה הוצאות הכרחיות, אבל אסור לשלם לה סתם כך כסף. ברור שניתן למתוח ולהרחיב כל אחד מן הסעיפים המצויינים כאן ולהגיע לסכומים גבוהים.

הנה החוק
(נספח ג' בתחתית הדף)

_אבל בפונדקאות הילד מקושר אליך גנטית גם אם לא ילדת אותו, ובמקרה של אימוץ, הילד לא קשור אליך גנטית. יש אנשים שמייחסים לזה חשיבות רבה. אני חושבת שיותר "קל" לאהוב ילד שהוא שלך גנטית.

תגובה לטרה רוסה:
אכן, יש אנשים כאלה. אז באמת עדיף שהם לא יאמצו - עדיף עבורם ועדיף עבור הילדים
כל אחד ואחת - לפי הבחירה שלו/ה.
מכירה כמה נשים שעוברות טיפולי פוריות נוראים במשך שנים רבות והן אומרות במפורש: או שיהיה לי ילד ביולוגי (או גנטי) - כלומר הן לא מוכנות גם לתרומת ביצית וגם לאימוץ - או שלא יהיו לי ילדים.
וזכותן המלאה כמובן.
אכן, אימוץ אינו מתאים לכל אישה...

_מה שצריך להכניס לתוך עוגת המרכיבים הסבוכה הזו הוא את המרכיב של קשרי הגורל בין הורים לילדים. הילדים שלנו לא סתם מגיעים אלינו והם בוחרים לא רק בנו בגלל עניינים של הגורל אלא גם בתשתית הגנטית שלנו שלה הם זקוקים לחיים אלו.
עכשיו מה? כל כך הרבה בעיות עומדות כיום בפני הנשמות המבקשות לממש את גורלן.
אנחנו בוחרות מתי ללדת, כמה ללדת והאם ללדת, בלי שום ידע וזיקה כבר למחויבות שלקחנו על עצמנו (וזה בסדר, ככה זה כשיש חופש) וזה עוד טוב, יש גם אילוצים של בעיות פיזיות, עקרות, מחלות וכו'... שבכלל לא מאפשרות למחויבות גם אם אנו ורצות בה להתממש_

תגובה לנועה ברקת:
מסכימה בהחלט! "קשרי הגורל בין הורים לילדים. הילדים שלנו לא סתם מגיעים אלינו והם בוחרים לא רק בנו בגלל עניינים של הגורל אלא גם בתשתית הגנטית שלנו שלה הם זקוקים לחיים אלו" - אני מאמינה שגם אימוץ הוא בחירה של הנשמות לפני הלידה: לדעתי, יש נשמות שבוחרות מסיבות שונות להיוולד אצל אישה אחת ולגדול אצל אישה אחרת. וכמובן גם שאר המעורבים בחרו בכך לפני הלידה: הן האישה שילדה ומסרה את התינוק/ת לאימוץ והן האישה שאימצה את התינוק/ת.

ואגב, זה לא חוקי לשלם לה מלבד הוצאות הכרחיות..).
היום נפגשתי עם אשה שכרגע מצפה ללידת תינוק שלה אצל פונדקאית. היא מספרת שהוצאות עצומות. לדבריה זה כמו בנית בית - מתכננים סכום מסוים, וזה עולה הרבה יותר. הסכום שמדובר עליו הוא כ - 40,000 דולר. סכום עתק, אבל לדבריה זו העלות.

הריונות ולידות כמעט גרמו לי לעבור לעולם שכולו טוב, ולא בהזדמנות אחת. עברתי לא מעט תלאות בדרך אל האמהות, והייתי מוכנה לעבור את אותן תלאות רק כדי לקבל את הפרס הגדול שבסוף.
הריון נוסף מסכן את בריאותי והסיכוי שלי ללדת תינוק בריא ובמועד הוא אפסי. ויחד עם כל זאת, יש בי רתיעה עמוקה מכל נושא הפונדקאות.

אפשר למות מזה. נכון, אפשר למות מעוד הרבה דברים, נכון, ברוב המקרים הכל מסתיים בשלום. אבל הריון הוא לא "תשעה חודשים וגמרנו", הוא חוייה שמטלטלת את האשה מכל כיוון אפשרי לשנים רבות.

לבריאות אין מחיר. לחיים אין מחיר. הפונדקאית יכולה לעבור הריון תקין וקל שבסופו לידה תקינה, ויכולה גם שלא. אני אישית לא חושבת שיש משהו ששווה סיכון חייה או בריאותה של אשה חיה וקיימת, עם ילדים וחברים וקרובים.

מישהו מכיר אם פונקדאית ויכול לספר מה היתה ההרגשה שלה אחרי הפרידה מהילד?
זה למעשה מה שהכי מעניין אותי בכל הנושא.

שליחה על ידי לילית* » 17 מאי 2010, 02:29

צפיתי עכשיו בגוגל בייבי
היה לי קשה ומטלטל.
מנסה להתחבר לרצונם של הזוגות לילד ומוצאת עצמי מלאת ביקורת וכעס על ההליך הספציפי הזה, של פונדקאות בהודו.על החפצת האישה ההודית העניה ולדעתי גם החפצת התינוקות הנולדים. צעצועים להוריהם בהזמנה מראש. יש זרע מוקפא ומוטס וביצית שמופרית ושוב הכל מוטס אל מכלאת נשים אומללות שאין הסרט עוסק בעתידן - דיכאון לאחר לידה? סתם דיכאון? סיוטים? ניתוק ריגשי מעצמן ומילדיהן שלהן כדי להתמודד עם התהליך הזה? פגיעות פיזיות כתוצאה מקיסרי אלקטיבי שיתכן ויחזור על עצמו בפונדקאות נוספת?
מצאתי את הביקורת הזו והזדהתי עימה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3888497,00.html

פונדקאות או למות
חנה בית הלחמי כותבת מצויין על הבעיות האתיות של הפונדקאות. שווה גם להציץ לתגובות למאמר.

שליחה על ידי לילית* » 17 מאי 2010, 10:14

רוזמרין, לא מצליחה לפתוח את הקישור שנתת.

שליחה על ידי לילית* » 17 מאי 2010, 10:21

http://2nd-ops.com/hanna/?p=66407

שליחה על ידי לילית* » 17 מאי 2010, 10:23

מוזר, מצאתי את האמור דרך גוגל, העתקתי את הכתובת וגם לא נפתחת כמו שצריך

שליחה על ידי ש* » 17 מאי 2010, 11:10

http://2nd-ops.com/hanna/?p=66407
פונדקאות או למות

שליחה על ידי ב_שקט* » 17 מאי 2010, 11:12

כל פעם הם נתבקשו לחשוב על אדם ברמת קירבה שונה (מהורה, דרך אח, בן דוד ועד לחבר או שכן),
ברמת מובהקות מוחלטת, אנשים שהו יותר תחת המים, ככל שהקרבה הגנטית היתה גבוהה יותר!

סליחה, אבל אני לא רואה קשר בין הנתון הנבדק לבין המסקנות.
מה שאני מסיקה מתיאור הניסוי הוא שאנשים היו מוכנים להקריב יותר עבור בני אדם מדרגת קירבה גבוהה יותר. ההיבט של קשר ביולוגי לא נבחן בניסוי כלל. לו היו בודקים, נניח, שהייה תחת המים אצל הורים מאמצים או ביולוגיים, או משווים בין הקרבה למען ילד ביולוגי להקרבה למען ילד לא ביולוגי, אז היה מקום למסקנה הנ"ל.

שליחה על ידי ש* » 17 מאי 2010, 11:15

וגם את שלי לא מצליחה לפתוח,
כתבו בגוגל פונדקאות או למות ותגיעו למאמר של חנה בית הלחמי.
http://2nd-ops.com/hanna/?p=66407

אלה לי לה צירפה היום בככר השוק:

_מסובך לראות מסביב - התינוקת תישאר עם אמא הפונדקאית
http://www.mako.co.il/home-family-pregn ... &tab=more_

חייבת להגיד שמאוד חרה לי שבית המשפט פסק לטובת האם הפונדקאית.
קודם כל - היא התחייבה על זה וזה לא משחק !
שנית, פרט לא פחות חשוב - הזרע הוא של הגבר מהזוג שציפה לתינוקת.

אבל בגלל שהיא התעקשה אחרי הלידה להשאיר את התינוקת - בית המשפט החליט שבינתיים עד להכרעה התינוקת תישאר אצלה.
ואחרי 5 חודשים בית המשפט קבע שהתינוקת קשורה לאם הביולוגית/הפונדקאית ונראה שטוב לה שם, ולכן צריכה להישאר אצלה.
אבל מי גרם לכך שהיא תיקשר לאם הביולוגית? הרי זה בית המשפט בעצמו, בכך שהחליט אחרי הלידה להשאיר אותה אצלה 'בינתיים'.
אין בזה שום הוכחה לכך שילד נקשר יותר לאם הביולוגית כפי שבית המשפט טען.
אם היו מעבירים אותה מיד אחרי הלידה לזוג שציפה לה (שהאבא הוא אביה הביולוגי) - לדעתי אחרי 5 חודשים היו מגיעים לאותה מסקנה: שהיא קשורה אליהם ושטוב לה שם.
זה פחות קשור לדעתי בבטן של מי היא גדלה, אלא אצל מי היא בילתה ב-5 חודשי חייה עד שבית המשפט הגיע לבדוק.
אז בית המשפט קודם עושה עיוות - ואז על סמך זה הוא 'מוכיח' שהמסקנות שלו נכונות.

***********

דבר נוסף - למרות שקשה להתכחש לרגש האימהי של האם הפונדקאית, זו החלטה שלה והיא צריכה לשאת בתוצאות.
הזוג שנמצא מנגד הוא לא פחות אומלל.
ואי הצדק עוד יותר גדול כשהזרע הוא מהזוג.
מה שקרה שם זה פשוט עיוות.

************

ודבר אחרון -
גם אם טובת הילד חשובה, אני חושבת שהיא לא החשובה היחידה.
ובזאת אני יוצאת חוצץ נגד התפיסה שכאילו טובת הילד מעל הכול.
הוא אמנם שברירי יותר, אבל כולם נשמות (שבריריות ומלאות כאב), והוא בסך הכול נשמה יותר צעירה בעולם.
ולא בהכרח שהסבל של ההורים פחות רלוונטי מהסבל של הילד.

(אולי צריך לתת לו יותר משקל, אבל לא משקל מוחלט).

הבנתי
הפסקתי
סליחה

מישהי,
אני לא יודעת אם אמיתית, כי לא נתקלתי עוד אף פעם באתר בכתיבה כל כך מרושעת מצד מישהי כאן, ובכל זאת אני חייבת להגיב לדברים האיומים שכתבת:
אני אמא לשלושה ילדים, שילדתי בעצמי ואני אוהבת מאד, ועדיין אני די מסכימה עם דברים שאהבת עולם כתבה. אהבת לא צריכה לחוות אמהות כדי להביע את דעתה. דעתה לגיטימית בכל מקרה. זכותך לא להסכים, אבל האופן שבו הגבת, הוא פשוט בלתי ראוי.

אני חושבת שהתגובה שלך צריכה להמחק במהירות (ויחד איתה אפשר למחוק אותי). אבל אני לא נוהגת למחוק דברים של אחרים. אני מציעה שאת תמחקי את עצמך.

_דבר נוסף - למרות שקשה להתכחש לרגש האימהי של האם הפונדקאית, זו החלטה שלה והיא צריכה לשאת בתוצאות.
הזוג שנמצא מנגד הוא לא פחות אומלל.
ואי הצדק עוד יותר גדול כשהזרע הוא מהזוג.
מה שקרה שם זה פשוט עיוות._
מבחינה חוקית או חוזית ודאי שאת צודקת. הילד "לא שלה" כי לא נוצר ממנה.

אבל הקושי של הפונדקאית אולי מראה שמשהו בשיטה הזו לא סביר, בעייתי, מנוגד לכל תחושה ראשונית של מי שנושאת ילד והוא גדל בה.

פונדקאות זה צעד נהדר, מתנה נהדרת, למי שיכולה ומסוגלת לזה. יש נשים כאלה והן לא רבות. אולי יש נשים נוספות שהיו מוסרות בשמחה ילד למישהו קרוב ויקר להן, לא למישהו זר ולא כחלק מעסקה מסחרית.

הבעיה היא שכל כך התרבו מבקשי הפונדקאות (בגלל סיבות טכנולוגיות וגם סיבות חברתיות), שהם מגיעים גם לנשים שמלכתחילה לא היו חושבות לעשות צעד כזה מיוזמתן. הן עושות זאת בגלל הצורך בכסף ו/או בגלל שזה נראה להן דבר טוב לעשותו, אבל הן לא לגמרי שלמות עם הצעד.
המסחריות של ה"ענף" הזה הורסת אותו.

אגב, יש גם דף שני אבות תינוק אחד אמא אין
<קומ"ה>

זה מאוד לא הגיוני בעיני לקחת אישה, להשתמש בה (נפשית ופיסית) כדי להביא ילד (או קיי, משלמים לה- נראה לכם שאיזשהו סכום של כסף מספיק לזה?) שאחר כך צריך להיפרד מאמא שלו- איפה עקרון הרצף מתבטא כאן, עקרון שכולם פה באתר הולכים לישון איתו וקמים איתו בבוקר, ופתאום כאן הוא לא רלוונטי?
התינוק שבמשך 9 חודשים שומע את הקול של הורתו, את פעימות הלב שלה, מזהה את מגע היד שלה, היא מבחינתו אמא שלו ואין לו שום סנטימנטים לאיש שתרם את הזרעון שלו בשביל ליצור אותו. כשהוא נולד הוא מצפה לאשה שהרתה אותו, ולא למישהי זרה. הוא חווה ניתוק, טראומה- הוא מאבד את אמא שלו!

עכשיו, הם כבר עשו את המעשה הזה, של לנצל את האישה הזו, וכשהיא מתחרטת (זכותה!!!! היא הרתה אותו, היא ילדה אותו. הביצית שלה, וגם אם לא היתה שלה- זכותה). ופתאום כולם מזדעקים. הזוי.

_גם אם טובת הילד חשובה, אני חושבת שהיא לא החשובה היחידה.
ובזאת אני יוצאת חוצץ נגד התפיסה שכאילו טובת הילד מעל הכול.
הוא אמנם שברירי יותר, אבל כולם נשמות (שבריריות ומלאות כאב), והוא בסך הכול נשמה יותר צעירה בעולם.
ולא בהכרח שהסבל של ההורים פחות רלוונטי מהסבל של הילד._
את חושבת?
מי עשה כאן בחירה, ההורים או הילד?
ההורים עשו בחירה של הבאת ילד דרך פונדקאית, תוך ידיעה של הסיכון שהם לוקחים. (מעשה בלתי מוסרי בעיני.)
איפה כאן הבחירה של התינוק???
למה הסבל שלהם חשוב יותר? למה הסבל של התינוק פחות חשוב? למה הסבל של הפונדקאית פחות חשוב? הם אמנם כמהו לילד, אבל האם הם הרגישו אותו זז ברחם במשך חודשים? ילדו אותו בסבל ובכאב?
רק אישה שילדה יכולה להבין את זה.

רק אישה שילדה יכולה להבין את זה
ברור!
כאילו דא......
ולזאת שכתבה לי- גם אני תופתעי לדעת אמא לשתיים. ועם כל הכבוד לך אין מקום למישהי עם דעות כל כך רדודות ושיטחיות בנוגע לאימהות להביע דעה על רגש של אמא כשהיא עצמה מעולם הרגישה חיים בתוכה ואחת על כמה ילדה תינוק

כל הנושא הזה של פונדקאות-רחם להשכרה
עקרות ואימוץ הוא נושא טעון שעומד כמו בערפל מוסרי ריגשי אתי גווניו אפורים

אהבת, פסיפסת חלק חשוב בכתבה:
האמא הביולוגית (הפונדקאית) מספרת שהאשה שהייתה אמורה לקבל את התינוקת התוודתה באוזניה על אלימות במשפחה- ואם האב הרביץ לאשתו סיכוי גבוה שירביץ לתינוקת וזו חלק מהסיבה שהאם הביולוגית לא מסכימה למסור להם את התינוקת וכנראה גם הסיבה לכך שהתינוקת לא נמסרה להורים מיד אחרי הלידה.

ומעבר לזה, מסכימה עם הנשים שכתבו שיש הגיון בכך שהתינוקת נשארה אצלה כי היא יותר קשורה לתינוקת מאשר ההורים. היא סבלה פיזית בהריון והיא הרגישה אותה זזה בבטן והיא ילדה אותה ואצלה יש חזה מתפקע מחלב שדורש תינוק והורמונים של אחרי לידה שמשתגעים לחבק תינוק רך... עם כל הכבוד להורים, אין מה להשוות בין סבלם לסבלה.

רק אישה שילדה יכולה להבין את זה
איזה טיעון מעצבן זה...
באותה מידה אי אפשר להבין את הכמיהה של ההורים שמנסים להביא ילד לעולם ולא מצליחים עד שהם בלית ברירה פונים לאם פונדקאית...
מן הסתם כל מי שהיא אמא וחוותה הריון וילדה לעולם לא תתחיל אפילו להבין את המקום בו ההורים האלו עומדים אז איך אפשר לשפוט אותם???
שלא יהיה ספק-אני חושבת שפונדקאות הוא ענין בעייתי בכל כיוון שלא מסתכלים עליו,אבל בל נשכח שהאם הפונדקאית היא אדם בוגר שעשה החלטות ממניעיה שלה,שקיבלה תשלום עבור ה"שירות" שנתנה (אני לא מאמינה שיש מי שעושה את זה נטו מאלטרואיזם).
ושוב אני אומרת כל הענין בעייתי.
להשכיר את הרחם שלך זה בעייתי,לגדל בתוכך ילד במשך תשעה חודשים בתור "שירות" לאנשים זרים זה בעייתי,לנטוע תקוות בלב לזוג ששנים משתוקק לילדים ואז לנפץ להם אותה בפנים זה בעייתי,ולהחליט לשמור ילד שנשאת ברחמך אבל הוא מזרע של גבר נשוי שרצה בכלל לגדל אותו עם אשתו זה מאד בעייתי.
לכל המבוגרים בסיפור הזה,הזוג והאם הפונדקאית,יש אחריות מלאה,וכל צד צודק בדרכו שלו,הקורבן האמיתי הוא כמובן התינוק....

>ורק לפרוטוקול-אני אמא לילדה ועוד אחד בדרך....<

מן הסתם כל מי שהיא אמא וחוותה הריון וילדה לעולם לא תתחיל אפילו להבין את המקום בו ההורים האלו עומדים
זה גם נכון (בתור מי שחוותה את שני המצבים). זה סבל שלא יתואר במילים. קשה מנשוא ועצוב לבלי שאת. ובכל זאת- אני מצודדת בהחלטת השופט. הביולוגיה וההורמונים חזקים מהכל.

מבחינה חוקית או חוזית ודאי שאת צודקת. הילד "לא שלה" כי לא נוצר ממנה.
נראה לי שפספסתם משהו - במקרה הספציפי הזה, האמא הפונדקאית היא גם האם הביולוגית. הזרע היה של הזוג, אבל הביצית שלה.

זה אגב לא יכול לקרות בארץ. החוק כאן לא מאפשר פונדקאות כאשר יש קשר ביולוגי (גם עקיף) בין הפונדקאית לתינוק.

אימוץ הוא לא תהליך קל. הוא לוקח שנים ארוכות מאד. מכירה זוגות שביקשו לאמץ אבל כשהשנים המשיכו לעבור פנו לפונדקאות.
בנוסף, יש אוכלוסיות כמו זוגות של הומואים שלא יכולים לאמץ.
בקיצור, יש צורך בפונדקאות.
יש לי שתי חברות שמחפשות פונדקאית. יש להן כבר ילדים, אבל גופן לא מאפשר להן הריון נוסף.
מצד אחד ליבי נקרע מהמחשבה על הריון בגופה של אחרת, מצד שני הכמיהה שלהן עצומה. הם עוברים הרבה מאד ועדות,רופאים וכסף כדי להתחיל בכלל את התהליך

שליחה על ידי אחת* » 24 ינואר 2011, 20:45

הפונדקאות מחפיצה, (מתייחסת כאל חפץ), את התינוק והאשה. התינוק הופך למוצר, אשר כל שחופץ בו יכול להשיגו, אם יש באפשרותו לשלם עבורו. האישה, אם מצבה דחוק, מתפתה להשכיר את רחמה, בריאותה ומוותרת על זכויות כל כך בסיסיות.
אני לא מבינה איך אדם הומני יכול לתמוך בזה...אם חתמתי עם אדם על תרומת איברי גופי, והתחרטתי אני מחויבת ?
יש דברים שאי אפשר לקנות, על אף שהיינו רוצים שכולם יהנו מהם, אני לא אמכור את בעלי והוא לא אותי על אף שאנשים רבים שזכאים להנות מזוגיות טובה לא מצליחים להשיגה בדרכים טבעיות. על אחת כמה וכמה לא אמכור ילדים חסרי ישע, ואולי דווקא מכייון שהם חסרי ישע אפשר לסחור בהם?

ל- אחת

כתבת-
אני לא מבינה איך אדם הומני יכול לתמוך בזה...

אני כן מבינה. אולי כי הייתי בעצמי במקום בו הכמיהה לאימהות שבוששה לבוא כמעט והעבירה אותי מדעתי.

אי אפשר לשפוט אדם עד שאתה לא ממש במצבו

ונקודת זווית קצת אחרת:

הכרתי פעם בחורה מכפר ערבי והיא סיפרה לי שאצלם (ומדובר על מזמן) היה נהוג שאם אישה הייתה עקרה- אחת מאחיותיה הייתה מוסרת לה את אחד מהתינוקות שילדה.

כיום אסור לעשות זאת. אסור למסור תינוק באופן עצמאי...
אבל... הצורך נשאר. הצורך של זוג להיות להורים, לגדל ילד שלהם.

אז בעצם כמו שהרבה דברים הפכו לבלתי אישיים, כך גם הפתרון לזוגות שאינם יכולים להוליד....

ולגבי לאמץ- האפשרות הזו לא פתוחה בפני כל אחד וגם לא לכל אחד היא מתאימה....

אחת,

חיפצון אנשים לצערנו, ויחס 'מחפצן' קורה ללא קשר לדרך ההולדה... .
יש אנשים שנהיו הורים נפלאים בסיוע פונדקאית, ישנם הורים שהרו ללא כל בעיה ואין הדבר מעיד מאומה על האופן שבו הם הורים... .

באותה מידה אי אפשר להבין את הכמיהה של ההורים שמנסים להביא ילד לעולם ולא מצליחים עד שהם בלית ברירה פונים לאם פונדקאית...
מסכימה לגמרי. אני לא מבינה את מה שהן עוברות. אבל חלק גדול הן נשים שכבר ילדו, ורוצות עוד ילדים, חלק הן נשים שלא מוכנות לקחת את הסיכונים שבהריון ולידה (אבל אין להן בעיה שאישה אחרת תעשה זאת)- אני מכירה באופן אישי מישהי שמחפשת פונדקאית בגלל שסבלה בעבר מפגיעה בגב ואמרו לה שהריון יהיה בעייתי. כשהמלצתי לה ללכת לחוות דעת נוספת, כי בכל זאת עברו 10 שנים מאז וכו'- היא אמרה לי: דווקא מתאים לי, לא רוצה שהגוף שלי ישתנה עכשיו. ברור שהרוב לא כאלה, אבל הנה מצב שמתאפשר. האישה הזו עושה מעשה מאוד מאוד לא מוסרי בעיני.

_הפונדקאות מחפיצה, (מתייחסת כאל חפץ), את התינוק והאשה. התינוק הופך למוצר, אשר כל שחופץ בו יכול להשיגו, אם יש באפשרותו לשלם עבורו. האישה, אם מצבה דחוק, מתפתה להשכיר את רחמה, בריאותה ומוותרת על זכויות כל כך בסיסיות.
אני לא מבינה איך אדם הומני יכול לתמוך בזה...אם חתמתי עם אדם על תרומת איברי גופי, והתחרטתי אני מחויבת ?
יש דברים שאי אפשר לקנות, על אף שהיינו רוצים שכולם יהנו מהם, אני לא אמכור את בעלי והוא לא אותי על אף שאנשים רבים שזכאים להנות מזוגיות טובה לא מצליחים להשיגה בדרכים טבעיות. על אחת כמה וכמה לא אמכור ילדים חסרי ישע, ואולי דווקא מכייון שהם חסרי ישע אפשר לסחור בהם?_

מאוד מסכימה. שוב, בלי לשפוט. מסתכלת על הדברים מנקודת ראות שאינה רגשית, וזו הדרך להסתכל על ענייני מוסר. (למשל, ניקח דוגמה קיצונית ומוכרת: משפט שלמה- מישהו יכול לשפוט את האשה שהתינוק שלה מת, והיא איבדה את שיקול הדעת ולקחה תינוק של אישה אחרת? בטח שאי אפשר. רק אישה שאיבדה תינוק יכולה להבין את זה. וזה כואב וקשה ואיום. אבל זה לא מצדיק את המעשה).

קראתי את ההתנגדויות הרבות לפונדקאות. הנושא העסיק אותי בזמן האחרון. אני חד הורית ורוצה להשאר עם הבן שלי ולא לעבוד בנתיים. הפונדקאות קורצת לי. זה יותר טוב מלמכור כליה.
כל השאלה היא האם הילד הוא של היולדת או של האם שנתנה את הביצית. לא הייתי רוצה למכור את הילד שלי. אני מניחה שאם נקשרים לעובר אז זה בלתי אפשרי, אבל האם זה כך, אם יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא של הפונדקאית?
אני סתם לא מתנסחת טוב. יש מישהי שהיתה פונדקאית כאן באתר, וסיפרה על זה?

ולא לעבוד בנתיים
לי זה נשמע בהחלט עבודה. נכון שאת "רק" בהריון, כלומר הגוף שלך עובד, אבל ההורים הביולוגיים בהחלט עשויים לדרוש שתעמדי בתנאים מסוימים, למשל מגבלות פיזיות בזמן ההריון, מגבלות תנועה או טיסה, ביקורים תקופתיים, וגם אופן מסוים של מעקב הריון ושל לידה, שאולי לא יהיה כלל לרוחך. או סתם ייראה לך תמוה, אבל תצטרכי לעמוד בו על פי חוזה.

האם זה כך, אם יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא של הפונדקאית?
אי אפשר לענות על השאלה הזו לגבי היקשרות לעובר, כי התשובה היא רגשית.

יש לי חברה שהיתה פונדקאית.
היא נשאה ברחמה תאומים ולא נקשרה אליהם כלל.
אני חושבת שאם מקפידים לעשות את ההפרדה הרגשית מההתחלה, זה עובד.

באופן אישי אני הרגשתי שהיקשרות לעובר לא קרתה אצלי מאליה, אלא הייתי צריכה להשקיע בזה, ליצור את הקשר הזה.
אז אני מניחה שאפשר גם פשוט לא ליצור אותו.

אגב, תהליך פונדקאות בארץ נעשה בליווי פסיכולוגי, בין היתר כדי לתת מענה למצב שבו נוצרת היקשרות של הפונדקאית לעובר.

למבררת
לא כל אחת מתאימה להיות פונדקאית. ישנן מגבלות רבות שהחוק מטיל ובנוסף, מבחינה רגשית לא כל אחת בנויה לכך.
יחד עם זאת, נשים רבות שהיו פונדקאיות, מספרות שזאת היתה אחת החוויות המעצימות והמיוחדות ביותר שהיו להן בחיים (אם לא ה_!)
השילוב של הנתינה המדהימה למי שאינו יכול להביא ילדים בדרך "טבעית" והמקפצה הכלכלית שהפונדקאית זוכה לה בעקבות התהליך בהחלט הופכים זאת למקרה קלאסי של win-win.
אשמח מאד לדבר איתך באופן אישי ולתת לך עוד פרטים רבים על הנושא. את יכולה לפנות אלי במייל [email protected].
בהצלחה!

שליחה על ידי מבררת* » 18 מאי 2011, 01:04

טוב, אני עדיין מבררת.
אבל אם אכן אחליט כבר (הרעיון מתבשל כבר שנים. אני רק בודקת עכשיו את הפאן החברתי), הכי טוב לי זה כמה שיותר מהר כי אני רוצה להתחיל ללמוד ולהתחתן.
הבן שלי עוד יונק. האם ידוע לכן אם אפשר לעבור את התהליך בלי לפגוע בהנקה?

בן כמה הבן שלך? יש סיכוי גבוה מאד שמתישהו במהלך ההריון החלב ייגמר (ויחזור להיווצר קולוסטרום באזור שבוע 20 ומשהו).
אם מדובר על יונק בוגר שכבר אוכל מגוון מזונות (אצלי זה "בן שנתיים ומעלה", יש אחרות שהיו שמות את הקו בגיל צעיר יותר, אז אני לא יכולה לנקוב מספר "אובייקטיבי"), זו לא אמורה להיות בעיה, למעט אם לכם כ nursing couple עדיין לא מתאים להיגמל.
אם מדובר ביונק צעיר שחלב אם עדיין מהווה חלק ניכר מתזונתו, לא הייתי נכנסת לשום הריון, פונדקאי או לא.

מצאתי עוד כיוון בעד פונדקאות לטובת הפונדקאית - מסתבר שאצל חולות טרשת נפוצה הריון מונע התקפים. מה שבמלא מובן המילה, מציל חיים.

שליחה על ידי מבררת* » 18 מאי 2011, 09:54

חשבתי שיש הרבה נשים שממשיכות להניק גם בהריון... אין לי שום כוונה לוותר על ההנקה, בטח לא בשנה הקרובה. אבל האם קיימת אפשרות בכל זאת לשמור על ההנקה, ולקחת את כל ההורמונים בכמויות שמבקשים מפונדקאית?

האם קיימת אפשרות בכל זאת לשמור על ההנקה, ולקחת את כל ההורמונים בכמויות שמבקשים מפונדקאית?
נראה לי מזיק מאוד.
כן יש נשים שעוברות טיפולי פוריות מסוימים וממשיכות להניק (ילד שכבר אוכל הרבה מוצקים), אבל תלוי בן כמה היונק, מה כמות ההורמונים ואיזה הם. זו שאלה שכדאי לך להפנות למרכז טרטולוגי.

בתור אחת שהניקה תוך כדי כמה הריונות , זה ממש קשה גם בלי תוספת הורמונים ולא כדאי להתחיל את התהליך לפני שהיונק שלך מגיע לפחות לגיל שנתיים.

מסתבר שאצל חולות טרשת נפוצה הריון מונע התקפים
לא מונע אלא דוחה אותם לאחרי ההריון

מה כוונתך בדוחה לאחרי ההריון, את חושבת שהם נצברים ומתפרצים רק אחרי ההריון? או כמו שאני חשבתי, זה פרק זמן של 9 חודשים נקיים מהתקפים, שלא יצביע בהכרח על העתיד

הריון דורש מהגוף הרבה משאבים, וודאי שאישה חולה לא תוציא את כוחותיה כדי ללדת ילד למישהו אחר.
כשאנשים מתייחסים בכזו קלות ראש לרעיון, אני מתחילה להבין איך בכלל הגו אותו.

כן אחרי כל הריון יש החמרה ובדרך כלל ירידה תלולה במצב החולה
כך שלמניעת התקפי טרשת לא הייתי משתמשת בשיטה של פונדקאות
אבל טבע פיתחו תרופה שקצת עוזרת

הזכות לנצל נשים -
כתבה בעקבות הקמפיין של ההומוסקסואלים הפועלים לשינוי החוק כך שיאפשר גם להם להשתמש בשירותי פונדקאות. (אך הכתבה מדברת על פונדקאות באופן כללי, לא רק בהקשר להומוסקסואלים).

אהבת,תודה על הקול , חשוב מאוד שישמע!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חכם סיני אמר פעם: מצא דרך לעזור לאנשים, זה יוסיף משמעות לחייך.
אני אומנם לא מונעת ממציאת משמעויות לחיים, אבל מאמינה שיש אנשים שרוצים דברים שאני מחשיבה כמיותרים, והיו לי הריונות קסומים ורציתי עודחד, אבלו בא לי לתחזק תינוק, ופונדקאות יושבת היטב עם הריון ללא הצורך בטיפול בתופעת הלוואי שלו.

אז נכנסתי לתהליך, אגב, רוב התגובות שקיבלתי דווקא היו חיוביות ושיבחו אותי על אלטרואיזם, אבל שוב, מניעיי היו אגוצנטרים לחלוטין, רציתי (בתמימותי) להנות מסמים טבעיים המיוצרים במוח בתקופת ההיריון (לא ידעתי על חובת צריכת סמים הורמונלים אורלית, וגינלית ובזריקות בישבן). בכל מקרה, לא טרחתי לחפש הורים 'ראויים', תנאים טובים או תמורה כספית, רציתי להיכנס להיריון ומיד ומצאתי זוג שיוציא את העניין לפועל במהירות.

התגובה הכי קרובה לשלילית שקיבלתי הייתה: איך תוכלי להיפרד מהעובר שנשאת בתוכך כל כך הרבה זמן.
כבר הובהר העניין שבארץ העובר לא שלי, במקרה הזה זאת הייתה תרומת ביצית המופרת מזרע האב המיועד. וכמו שגננת יכולה לטפל בילדים שלא שלה באהבה ובמסירות מבלי לרצות לקחת אותם אליה הביתה בסוף שנת הלימודים, כך גמני יכולה לטפל בעובר מבלי לרצות אותו לעצמי. (בעיקר משום שיודעת מה בדיוק כולל הטיפול בתינוק בן יומו בשלושת החודשים הראשונים לחייו, בשנה שלאחר מכן ולארוך התבגרותו הבלתי נמנעת, כבר עשיתי את זה עם הילדים שלא וממש לא צריכה להוסיף לעצמי מטלות וצרות של אחרים:)

ובכן, פונדקאות היא עניין סבוך מכמה וכמה רבדים. למשל, שליטה או חוסר השליטה
ההורים המיועדים במקרים רבים קונים מוצר, אך שלא כמו כל מוצר קנוי אין להם שליטה על על ההזמנה, וזה מצב הגורם לערעור נפשי ו/או ניסיונות שליטה מרחוק, המביא לעתים קרובות לידי החפצת הפונדקאית ו/או הפעלת לחצים (ממשים או רגשיים) ו/או השלכת רגשות שלילים עליה.
כל זה תוך הרגשה (מערערת לגמרי) שהפונדקאית 'תופסת אותם בביצים' ו/או מחזיקה בהם כשבויים לכל גחמה שלה, שכביכול אין הם יכולים לסרב מחשש שמא היא תזיק לעובר ברחמה.

יכולה לספר שרוב ההתקשרויות עוברות יפה, בכל זאת אנשים נוטים להיות מנומסים כשזה באינטרס שלהם ורוב האנשים מעדיפים להימנע מעימותים. אבל בכל זאת מדובר פה בשתי נשים מנוגדות בהגדרה, אחת הייתה מוכנה לעבור כל הליך רפואי בנמצא לו רק היה זה נותן לה את האפשרות ללדת בעצמה, ומולה אישה הורמונלית, שהריונות באים לה בקלות (אין פונדקאיות שלא נהנות מהריונות בכלל וקלים בפרט), ושתיהן עולות על אותה רכבת הרים רגשית מכיוונים נגדיים כך שההתנגשות כמעט בלתי נמנעת.

אני חשבתי שנכנסת להרפתקה משותפת עם הזוג בשימוש הרפואה המודרנית, בפועל התברר שמבחינת הזוג הם כבר מזמן בתהליך משותף עם הרפואה המודרנית בשימוש הרחם שלי. מבחינתם אני במעמד של נותנת שרות וזהו, ובדיוק כמו שלא מזמנים את המלצרית הביתה אחרי ביקור במסעדה, אפילו אם הייתה מקסימה ויעילה ונהדרת (מקסימום מגדילים את טיפ) כך הם התייחסו אלי, מבחינתם אין כאן שום שיתוף, אלא יש היררכיה ברורה, וכשם שמלצרית אינה יכולה לבוא אליהם בדרישות כך גמני. למעשה, כל בקשה שלי נראתה להם כסחיטה בוטה (יש להבהיר: הבקשות שלי לא היו קשורות לכסף בכלל).

אני לא מאמינה גדולה ברפואה המודרנית (מבחינתי אם נדרשת לצרוך שירותים מדיצינים סימן שמשהו לא בסדר), אני (עדיין) חושבת שיכולה להיכנס להיריון בלי תוספים כימיים חיצוניים (שמתברר שאינם עובדים עלי באופן 'נורמלי' ממילא) ושכל העניין הוא לתת לטבע לעשות את שלו. הם, לעומת זאת, יודעים מניסיונם המר שאי אפשר לסמוך על הטבע ומקבלים את דברי הרופאים כאמת חקוקה על שלטי פרסום ענקיים. מתוקף היותי כבולה בחוזה רשמי נאלצתי לעשות כל מה שאומרים לי, כלומר לעבור בדיקות דם והדמיות (חודרניות) על בסיס שבועי (לעתים אפילו פעמיים בשבוע), לקחת כדורים כאלה ואחרים על בסיס יומי (תקופה ארוכה אפילו 3 ו-4 פעמים ביום) ולהסביר לרופאים שוב ושוב שמה שהם מחשיבים כנורמה לא תופס עלי, לעשות כדרישתם ולגלות לאחר מעשה שאני צודקת ושסתם הוטרדתי בהליכים רפואיים בלתי נחוצים, וזה מתחיל חודשים לפני ההיריון.

חוסר ההתאמה ביני לבין הזוג (אני בשנטי-שנטי ובטבעיות, הם עמוק-עמוק בנורמה ובקונפורמיות) גרם לנזקים ממשים. אז נכון, לא דיברתי עם העוברית כמו שדיברתי עם הילדים שלי (כי לא מוכנה לשקר, גם לא לעוברים), אבל כן שרתי לה, ליטפתי, ספרתי לי דברים ניטרליים (על העולם באופן כללי, בלי אף מילה רעה על מי שתהיה אמא שלה), והכי חשוב נתתי לה את כל צרכיה הטבעיים שיקדמו את התפתחותה. בסופו של דבר הכניסו אותי לזירוז בשבוע 35. יומיים הייתי בחדר לידה, מחוברת לאינפוזיה, למוניטור ומרותקת למיטה, מקבלת כל סם-זירוז אפשרי ללא שום התקדמות (לא עזר שהסברתי שכימיה לא עובדת עלי, ולא עזר כשביקשתי שיאפשרו לי לנסות זירוזים טבעיים). עד שזרזו אותי לניתוח קיסרי.
למרות כל הסבל שעברתי (לא פירטתי אבל עברתי כל סיוט שעלה בדעתי ועוד כמה שלא), יצאה תינוקת (כלומר, לא פגה) בריאה ושלמה שהשתחררה מבית החולים אפילו לפניי. לא יכולה להגיד שהיא יפיפיה (למרות שאין לי ספק שהיא כזאת) כי לא ראיתי אותה (למרות שמבחינת החוזה אני זכאית אבל הייתי תחת הרדמה כללית, ואחר כך ההורים לא רצו ובשלב הזה כבר לא טרחתי לבקש).

העו"סית של בית החולים שאלה אותי יומיים לפני הלידה מתי יגיע היום שבו ארגיש גאה בעצמי על מעשיי, לא ידעתי מה לענות לה כי בכלל לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון, רציתי להיות בהיריון בשביל ההנאה העצמית (ובשביל לעלות במשקל) אבל יצא היריון מזעזע (והסיכוי שאצליח לשמור על המשקל אפסי עד בדיוני), כך שזה לא יצא טוב, התכוונתי לעזור לאנשים נזקקים אבל יצא שעזרתי לאנשים לא טובים, התכוונתי להכניס לעולם ילדה שתזכה לאהבה ולבית חם אבל אני בכלל לא בטוחה שהכנסתי אותה לסיטואציה בריאה. בקיצור גם אם יש סיבות לגאווה הן מתגמדות מול המציאות.

בימינו עדיין סובלת מכאבי פוסט ניתוח אבל זה הסבל היחיד. אין ולא רוצה שום קשר עם הזוג או עם בתם (מאושרת שלא צריכה להתמודד עם הנקות, לילות לבנים, קוליק, טיפת חלב, ריבים על חיסונים וחיתולים/טיטולים), אבל מישהי אמרה לי, שלא יהיה לי ספק, שיום יבוא וצעירה תבוא אלי לברר על שורשיה. שתבוא. בכייף.

עפ"י החוק לנשיאת עוברים, יכולה לעבור את התהליך עוד פעם (אחת בלבד), המסקנה שלי מהסיבוב הראשון: להקפיד על בחירת הזוג, שלפחות יהיה תואם לתפיסת עולמי. אם אמצא זוג כזה יכול בהחלט להיות שאעשה זאת שוב מהתחלה (כי עדיין בעמדה שהיריון זה כיף ושצריך לעזור לאנשים).
אפשר לקרוא כאן עוד על פונדקאות
>ביצת קינדר נשארה עם השוקולד ועם חיוך מגליד בתחתית הבטן<

שליחה על ידי אחת* » 14 דצמבר 2011, 09:40

תודה רבה על השיתוף, בריאות וטוב לך, לך, למשפחתך ולתינוקת

תודה רבה לך על השיתוף ביצת קינדר.

למה התחילו לזרז בשבוע שלושים וחמש?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ירדו לי המים בשבוע 31 ואושפזתי לאלתר. מבחינת הרפואה המודרנית לאחר השבוע ה-35 הרחם כבר אינו מהווה יתרון מולה ולפיכך מיותר.
הרופאים מייפים זאת בהסברים על סכנת זיהום, אבל זה עומד רק במבחן הכסתח, כי אחוז הסכנה זהה לאורך כל הזמן, ובמהלך האשפוז לוקחים דם על בסיס יומי בכדי לזהות כל נטייה מזערית לזיהום כלשהו. אבל לא מתלוננת, לא בטוחה שהייתי יכולה לשרוד עוד חודש בביה"ח.

>ביצת קינדר בטוחה שלא<

כן,לא דיברנו על פונדקאות ,וגם לי נראה שהנושא הזה הוא מוקצה מחמת המיאוס.
אני לא נוטה לבטא דעות כל כך שליליות לגבי משהו,אבל אצלי -כאן עובר הקו האדום.

פונדקאות יושבת היטב עם הריון ללא הצורך בטיפול בתופעת הלוואי שלו.
תוצאות הלוואי של הריון הן תינוק .ותינוק זה בן אדם וזו נשמה .

יש כל כך הרבה נשמות בעולם הזה שזקוקות להורים.במילא אנחנו כבר בפיצוץ אוכלוסין.
אם מישהו רוצה להיות הורה -הורה במובן המאכיל, מלביש ,הורה במובן המעניק ומלטף באהבה ,מכיל ומכוון בתשומת לב-יש כל כך הרבה מה לעשות.
הגנים שלנו חסרי משמעות .סתם חתיכות של חלבון.
כבר הגענו מזמן למסקנה שעינים בצבע כזה או אחר,מבנה גוף ואפילו רמת בריאות -כל זה לא צריך לעמוד בפני הורים.
הורים אמורים לאהוב את הילדים שלהם.גם אם הם דומים להם וגם אם הם שונים.
הבעיה היא לאנשים לא יודעים לאהוב.אבל זה עינין אחר.

הבעיה היא שכסף יכול לשכנע נשים שבכך שהן יאפשרו לחיים להווצר ואחר כך ינשטו אותם לזוג ידים זר- זו אהבה.על רעיון מעוות שכזה אני לא חותמת.
בכלל,מכמה שראיתי ושמעתי ,ההמלצה שלי לאנשים היא לחשוב באמת לעומק אם הם רוצים להכנס להרפתקאה הזו -להביא ילדים-היא קשה ,היא תובענית והיא אורכת שנים.
אין שום מרתון שמשתווה לה.

וגם אימוץ-מקרה שאני מכירה מקרוב-קרובי משפחה רחוקים ,עוד בילדותי התרשמתי מהם שהם האנשים הכי פחות אמהיים ואבהיים שאפשר-מעוצבים כאו, בדירה יפה מדי ונקיה מדי,חתול שקט ומעוצב..
והם לקחו ילד מברזיל וחא כך עוד ילד מאני לא יודעת איפה.
וכן, גידלו את הילדים בבית מעוצב למדיי..
אחרי הרבה שנים
הבן הבכור התגלה כעברין .מוכר למשטרה.
המצב הגיע לידי כך שהם כבר מזמן הצהירו שהוא פשוט לא מענין אותם.

עם הבן הצעיר המצב פחות סוער, אבל גם כאן ,התבוננתי בהם באיזה ערב של ארוחה משפחתית(מה שאני מכנה 'ארוע רב נפגעים)-כמה זילזול וחוסר פירגון הם הפגינו כלפיו, איזה ריחוק וקור נשב מהם.

עצוב,פשוט עצוב.

אני קוראת וליבי נחמץ. גם על הדעות המבוטאות כאן ויותר מזה על החוויה של ביצת קינדר.
אשאר אנונימית כאן. יש דברים שמערבים אנשים נוספים שרגישים יותר לפרטיותם.

אני אישה שלא מצליחה להרות כבר זמן רב למרות התערבות רפואית קונבנציונלית וגם אלטרנטיבית.
כעת בצומת דרכים, צריכים להחליט איך מתקדמים- תרומת ביצית (בכלל לא ברור שאני יכולה לשאת הריון) או פונדקאות.
אימוץ לא בא בחשבון - ההמתנה ארוכה והבירוקרטיה הופכות את העניין לכמעט בלתי אפשרי עבורנו.
גיסי ובן זוגו אימצו ילד מארץ זרה ודרך החתחתים עדיין לא תמה, למרות שהילד כבר בנם מספר שנים.
התרבות בה אנו חיים מפמפמת לנו ללא הפסק שללא משפחה איננו ממומשים. הלחץ החברתי גדול מאד, השיפוטיות, הכניסה לרחם.
לפעמים אני לא יודעת אם הרצון במשפחה הוא באמת שלי או שהוא תוצר של חינוך ארוך שנים.
איפה אני מתחילה ואיפה נוף הולדתי מתחיל ואיך אנחנו שלובים.
ולמרות ההתלבטויות, ישנו גם המקום הזה שרוצה לברוא משהו מוחשי משותף עם בן הזוג.
וכן, פונדקאות עומדת על הפרק.
ןכן, העניין המוסרי שחלקכן מעלות בדבר ניצול נשים גם הוא מנקר ויחד עם זאת, למרות הניקור אני חושבת שביום ההחלטה, לא יהיה זה השיקול העיקרי.

כולנו מנוצלים כל הזמן - הקופאיות בסופר והילדים בסין ויבשת אפריקה כולה כמעט מנוצלת ומעמד הביניים בארץ מנוצל ובעלי החיים מנוצלים והאדמה מנוצלת.

ביצת קינדר, כאב לי בלב ואפילו בכיתי כשקראתי מה שכתבת. ניסיתי לחשוב אם אני אני, כמישהי שאולי תלווה פעם אישה שתישא את ילדי, אואשם במיין סטרימיות רפואית.
לצערי, כמה שלא אהבתי את התשובה, כנראה שהיא חיובית. אחרי שנים של בניית ציפיות והתנפצותן חודש אחר חודש, קשה מאד לשחרר את הפחד, שלא לומר חרדה, להתנפץ לרסיסים שוב.
מה שלא יהיה, עשית מעשה שכולו טוּב.
מקווה שהילדה שהבאת תזכה למשפחה שמחה אוהבת, עוטפת ומשתדלת.
גם אם זה לפי דרכם.

והמחכימון אומר ש"הכל בעיני המתבונן"

_התרבות בה אנו חיים מפמפמת לנו ללא הפסק שללא משפחה איננו ממומשים. הלחץ החברתי גדול מאד, השיפוטיות, הכניסה לרחם.
לפעמים אני לא יודעת אם הרצון במשפחה הוא באמת שלי או שהוא תוצר של חינוך ארוך שנים.
איפה אני מתחילה ואיפה נוף הולדתי מתחיל ואיך אנחנו שלובים._

אני חושבת שמה שכתבת כאן מתמצת את הדיון כולו למשפטים הספורים הללו.
אני באמת לא יודעת מה עברת ואיזה תהליכים עשית-כפי שנראה לי ,אישה , זוג ,שמגלה שלהביא ילד לעולם זה לא משהו שפשוט יקרה להם בדרך הטבעית,עובר התרסקות,אובדן,אני לא מנסה לשפוט אנשים בצר להם.

ומצד שני, אני חושבת שהשאלות שאת מעלה הן פשוט אוצר.
וזו באמת שאלה מאוד אישית - מהי המשמעות של הבאת הילד לעולם והגידול שלו עבורי ?, האם זהו היעוד שלי בעולם?
אולי ההורים לא מהרהרים בדברים הללו.
שיחות סלון ,הלחץ המוכר של 'הדודות' ,כל הפירסומות הדביקיות של הנשים הללו שנראות נהדר עם הכרס ההריונית ,או התינוק ורוד הלחיים .
אני מאמינה שצריך הרבה אומץ בשביל להתיצב מול כל זה איתן .
לקחת זמן כדי לפרוש מכל המערבולת הקדחתנית הזו ולמצוא שקט כדי קודם כל לענות לעצמי על השאלות הללו .

יש משהו שקורה בצפון:
http://kfar-hayeladim.co.il/
הם צריכים מתנדבים , אם זה מענין את מישהו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למרות שקשה להתכחש לרגש האימהי של האם הפונדקאית, זו החלטה שלה והיא צריכה לשאת בתוצאות.

באותה מידה זו החלטה של הזוג לקחת ביודעין את הסיכון שהאישה תתגלה כיותר מרחם להשכרה ותתקשה להפרד מהתינוקת שנשאה במשך תשעה חודשים, הרגישה אותה זזה וגודלת, ילדה אותה ונתנה לה חיים. מדוע הם פטורים מנשיאה בתוצאות? גם זו תוצאה אפשרית, עצובה ולא רצויה, אבל לגמרי אפשרית.

אילו היחס לפונדקאיות היה מגן ועוטף, לו היו נותנים לנשים נשואות שחיות ברווחה כלכלית להיות פונדקאיות ולא הולכים למשל, להודו, לנשים עניות שאין להן אמצעים לחיות בכבוד - הייתי חושבת שזה רעיון טוב.

אבל היחס אליו והטיפול בו כל כך לא הומניים - שזה כואב.

יש כך כך הרבה פעוטות וילדים, לא תינוקות, שזקוקוים למשפחות אומנה. זה לא אימוץ וזה לא תינוק וזה לא בשר מבשרך, אבל זה הצלה של ילדים מחיים ללא אהבה. אין מצווה גדולה מזאת
למה להביא עוד תינוקות בתנאים של סבל. הריון ולידה מסכנים את חיי האם ויכולים להיות חוויה מאוד קשה וטאומטית. איך אפשר לחשוב לקנות ילד?
כמובן שכמי שזכתה להיות אמא אני לא מתיימרת להבין את כאב העקרות ובכל זאת. מבחינה מוסרית פונדקאות ברוב המקרים זה ניצול

כמובן שכמי שזכתה להיות אמא אני לא מתיימרת להבין את כאב העקרות ובכל זאת

מי שלא חוותה את זה, לא בטוחה שיכולה בכלל להבין.

ולגבי אומנה או אימוץ ילדים יותר גדולים: מהכרות אישית מאד עם הרבה משפחות שאמנו ו/או אימצו ילד גדול, אני יכולה לאמר שקשה מאד מאד לעשות את זה. לילד כזה עדיף להצטרף למשפחה שיש בה כבר ילדים של ההורים מאשר לגדול עם הורים שזהו ילדם היחיד.

ובכלל כל הנושא הזה הוא כל כך אישי אינווידואלי שכל ניסיון לאמר משהו כללי, נכון, צודק, נראה לי לא אפשרי.

יש כך כך הרבה פעוטות וילדים, לא תינוקות, שזקוקוים למשפחות אומנה. זה לא אימוץ וזה לא תינוק וזה לא בשר מבשרך, אבל זה הצלה של ילדים מחיים ללא אהבה. אין מצווה גדולה מזאת

נכון, זו מצווה מהמעלה הראשונה, וזה גם לא פשוט בכלל.
(אני חושבת שיותר מסובך מאשר לגדל ילד שילדת, או אפילו אימצת)
מכיוון שהילד המאומן, בדרך כלל מגיע עם "תיק" מאוד לא פשוט.
אבל זו רק צרה אחת. הצרה השניה היא שהאומנה היא פתרון זמני, פתרון לטווח ארוך אבל בלי עיגון חוקי (כלומר, הילד יכול לחזור למשפחה המקורית שלו, בנסיבות מסוימות, בכל רגע נתון) וזה עלול להיות קשה מאוד מאוד.
קראתי לא מזמן ספר שכתבה אשה שאמנה תינוקות. עשרות תינוקות. היא היתה בדרך כלל אומנת זמנית, לתינוקות שהיו מיועדים לאימוץ, מעין בית-זמני.
היא פעם אמנה פעוטה בת כמה חודשים, שאמה היתה במצוקה, ואחרי בערך חצי שנה אמה התאוששה והילדה חזרה הביתה.
הילדה המסכנה לא הבינה למה האם האומנת, שאליה התשרה, פתאום עוזבת אותה.
זה היה רגע קשה מאוד לאם האומנת, ומאז היא ביקשה לא לאמון אף פעם פעוטות וילדים, רק תינוקות שעדיין אין להן את המודעות הזאת, כדי לא לעבור את הסבל הזה עוד פעם.
<משהו שבחיים לא חשבתי עליו קודם>

ומאז היא ביקשה לא לאמון אף פעם פעוטות וילדים, רק תינוקות שעדיין אין להן את המודעות הזאת, כדי לא לעבור את הסבל הזה עוד פעם
אז מה עדיף, לא לאמון אותם בכלל? ... כלומר, מישהו צריך לעשות את זה. למרות שהפרידה הכפולה קשה מאוד.

(אבל גם אני מסכימה שאומנה נועדה להורים מנוסים שכבר יש להם 2 ילדים או יותר, ולא למתקשים להוליד שהילד היחיד הזה יהיה כל עולמם).

אז מה עדיף, לא לאמון אותם בכלל?
היא בחרה להמשיך להיות אומנת זמנית, שלב מעבר לתינוקות בין האם הביולוגית להורים המאמצים.
גם זו עבודה נחוצה.

דרך אגב, אחד הסיפורים המרגשים שלה היה על אמא צעירה שהיתה אצלה כמה שבועות ועברה אצלה "חניכה" לאמהות, עד שבית משפט יפסוק אם היא כשירה להחזיק את התינוק שלה. האשה הזאת לימדה אותה את עקרונות הטיפול בתינוק, והאם הצעירה אחר כך עברה את "המבחן" של הרשויות בהצלחה ועברה לגור בביתה עם הבן שלה.

אני מסכימה שאומנה נועדה להורים מנוסים שכבר יש להם 2 ילדים או יותר, ולא למתקשים להוליד שהילד היחיד הזה יהיה כל עולמם
אני דווקא לא מסכימה עם זה, כשזה מנוסח ככלל גורף. האשה הזאת היתה אומנת לפני שהצליחה להוליד, ואחר כך אימצה שני ילדים, והמשיכה לאמון תינוקות.
אני מעדיפה להשאיר את זה פתוח, מי מתאים ומי לא מתאים - אולי יש קוים מנחים כלליים, או הסתברויות, אבל בתכלס אני מעדיפה את ההערכה האינדיוידואלית, כל מקרה לגופו.

רגע, מישהי מבינה מה הרציונל בזה שלאם הפונדקאית אסור להיות נשואה? מה ההיגיון?
(נשמע לי כמו כלל מטופש להפליא)

שליחה על ידי אני* » 26 דצמבר 2011, 08:51

היום גם אישה נשואה יכולה לשמש כפונדקאית.
אני בתחילתו של תהליך ואני נשואה.
ממש לאחרונה זה אושר.
לעניות דעתי בעבר אישה נשואה לא יכלה לשמש פונדקאית מאיזה בחינה הלכתית מן הסתם.
כי כביכול אם לאישה נשואה נולד ילד מחוץ לנישואין הוא נחשב ממזר.

יש כך כך הרבה פעוטות וילדים, לא תינוקות, שזקוקוים למשפחות אומנה. זה לא אימוץ וזה לא תינוק וזה לא בשר מבשרך, אבל זה הצלה של ילדים מחיים ללא אהבה. אין מצווה גדולה מזאת
נכון לגמרי. מצווה וחסד.
אבל אומנה זו חוויה שונה לגמרי מלהיות הורים.
לומר לאישה ואיש הכמהים לילד משלהם, שלא ניתן להם : ״למה לא אומנה?״
זה חוסר רגישות משווע.
כשזה בא מפיה של אישה שבעצמה ילדה-
זו כבר כמעט יהירות.
אני גם לגמרי לא בטוחה שזה יהיה טוב להם או לילדים ( אם כי בטח עדיף ממוסד).

שליחה על ידי אני* » 26 דצמבר 2011, 12:35

בדרך כלל משפחת אומנה נשארת בקשר עם הילדים לכל החיים גם אם הילדים חוזרים להורים והם בדרך כלל לא חוזרים.
אפשר גם לאמץ ילדים גדולים. בני 3, 6
אני יודעת שזה לא תחליף אבל הילדים ללא ההורים כל כך מסכנים ולהורים הביולוגים בדרך כלל אין אפשרות כלכלית לאמץ/אומנה

חברה שלי עכשיו נעזרת בפונדקאית בגלל בעיה רפואית ויש לה ילדים משלה, ולי קשה עם זה. קשה לי לראות את זה . קשה לי לראות ששוכרים רחפ של אשה עניה חד הורית קשת יום כדי שיהיה עוד ילד במשפחה. אני יכולה להבין את הרצון לעוד ילד, אבל...

ללא ספק שעם האפשרויות של הטכנולוגיה, צצות שאלות רוחניות שאפחד לא נותן את הדעת עליהן.

ברגע הראשון שקראתי את זה :
קשה לי לראות ששוכרים רחם של אשה עניה חד הורית קשת יום כדי שיהיה עוד ילד במשפחה

זה עורר בי התנגדות, כי מי אני שאחשוב שיש לי מה לאמר בעניין של צורך ורצון של אשה אחרת בתינוק.

מצד שני- עודף האפשרויות, מאבד בדרך את ההתמודדות שלנו כאן כבני אדם. לא מושלמים, עם חיים לא מושלמים אבל עם רוח שמסוגלת להתמודד ולצמוח.

פעם אי אפשר לאשה שיש לה כבר ילדים ולא מסוגלת להביא עוד אחד- ליצור תהליך שיהיה בסופו ילד נוסף והייתה חייבת להתמודד עם הריקנות הזו. היום יש אופציות והן מאד מאד מבלבלות

בחורה ערביה סיפרה לי שאצלם בכפר היה נהוג שאם יש מישהי עקרה, אחת מאחיותיה או גיסותיה, תאפשר לה לגדל את אחד מהתינוקות שלה.
מה שנקרא: אימוץ לא רשמי

האפשרות הזו לא קיימת היום בגלל התערבות המדינה... זה פשוט לא חוקי... כך שנמצאות דרכים אחרות.

מצד אחד אכן מי אני ומי שמני להרגיש רע למול רצונה של אישה בילדים תמורת כל מחיר, אבל בדיוק באותה מידה מי שמני לשלם לאישה עבור השימוש ברחמה ובגופה? אנו מקבלות זאת, אבל לא מקבלות תרומת איברים תמורת תשלום, למה?

יכול להיות שהחוויה עבור הפונדקאית היא מורכבת ולעיתים לא קלה להתמודדות, אבל יש משהו מאוד מחליש ומתנשא במשפט קשה לי לראות ששוכרים רחם של אשה עניה חד הורית קשת יום כדי שיהיה עוד ילד במשפחה

מבחינה נפשית, אני, אישית לא מוצאת קושי עצום בלהיות פונדקאית. יכול להיות, שאם הייתי זקוקה לתוספת הכלכלית הזו למשפחתי הייתי מסייעת למשפחה אחרת להביא ילד משלהם לעולם.
לפני כמה ימים ראינו בחדשות כתבה בנושא. אמרתי לבעלי " אתה יודע מה היה הכי קשה לי אם הייתי פונדקאית של משפחה?" הוא מיד ענה "לקחת מהם את הכסף בסוף?".
כן.
כי אנשים משלמים 150-200 אלף שקל עבור "השכרת הרחם" הזו. מי יכול לגייס כזה סכום בימינו?
היה כואב לי לקחת מהם כל כך הרבה עבור מה שהייתי יכולה לתת כמעט בחינם.
בחיים כלום לא מובן מאליו. עד שאנחנו לא בנעליים של האחר אל לנו לשפוט לכאן או לכאן.

ברור שאי אפשר לשפוט. אבל זה קצת קלישאה שמונע מאיתנו להכנס לעמקם של דברים.
וזה לא הרבה כסף עבור חודשים ארוכים של טיפולים שהאשה עוברת. טיפולים שהיא עוברת שמשבשים לה את מצב הרוח והגוף. מכניסים לה שלושה עוברים לרחם ונכנסים לה לנשמה:מה היא אוכלת, ומה היא שותה, האם לקחה את הברזל?
ויש לה ילדים. לא בכל זמן היא מרגישה טוב. ויש המון פגישות עם רופאים ונסיעות. והיא מסכנת את בריאותה. נמצא בשנים האחרונות קשר בין טיפולי פריון ובין סרטן השד.
ו150 אלף זה הרבה לאנשים מסויימים ומעט לאחרים. לאכן כתבתי אשה ענייה. היא ענייה יחסית לאנשים ששוכרים את רחמה ונשמתה.

ולדעתי התשלום הזה הוא מוצדק ובכלל לא הרבה. כי האשה נותנת הרבה מאד מזמנה . זה לא רק זמן ההריון. זה יכול להיות חודשים של טיפולים. יכולים להיות טיפולים בחו"ל (למשל אם צריך ביציות) הרחק מילדיה שלה. זה זמן שהיא לא לגמרי פנויה למשפחה שלה , והיא גם פוגעת בגופה שלה. זה שהיא פונדקאית לא מחסן אותה מסיבוכים שונים של הריון ושל הטיפולים.
אני ממש לא חושבת שאני מתנשאית. פשוטו כמשמעו קשה לי לראות. קשה לי לראות את התהליך שמחטטים לאשה בחיים ושוכרים בלש ומבררים עליה פרטים שונים , ואז התהליך הכל כ ך מסובך.
יש הבדל בין כוונה אלטרואיסטית וטובה של אשה להיות פונדקאית לבין להיות פונדקאית בפועל. זה תהליך שלוקח כמה שנים.

ויש הבדל משמעותי להגיד:בואי אחותי חשוכת הילדים, יש לי עשרה ילדים, אנחנו גרות באותו הכפר ,גדלי את הילד .
לבין:בואי אשה ענייה וחד הורית(לרב הן ללא בן זוג בישראל כי זה בעייתי), אבלוש אחריך, אערוך לך בדיקות, אקח אותך לרופא שלי, אפוצץ אותך בהורמונים וגדלי בבטנך ילד ואחר כך תחזרי לחור ממנו באת.

יש היום אפשרות להיות פונדקאית נשואה בארץ כבר מספר שנים.
וגם חד הוריות מעדיפים כאלה שבמערכת יחסית ארוכה ומשמעותית כדי לדעת שיש לה תמיכה.

וגם אני הייתי מוכנה בשמחה להיות פונדקאית לו הייתי עונה על הקריטריונים.