מלידה לבגרות

רבות אנו עוסקים בקשר שבין הלידה, חינוך להתבגרות ומי שאנו היום. אנו משליכים רבות מהקשיים שלנו להשיג סיפוקים אל עבר קורבן הנסיבות שהינו בעבר. כשאנו הופכים להורים אנו מנסים לראות איך לתקן את הטעויות שעשו קודמנו בגידולנו ולהשתמש במסקנות שהסקנו כלפי ילדינו. אנו מפתחים ציפיות מילדינו ומתחבטים עם רגשות אשמה כשהם אינם מרוצים. אנו מתייחסים בהתנגדות ליחס הציפיות המלחיצות של הורינו כלפינו ומפתחים בושה לעשות כמותם. עם זאת וגם בשל זאת איננו שמים לב שאנו החלפנו ציפיות לדבר אחד בציפיות לדבר אחר. למשל : במקום לרצות עבור הילד איכויות חיצוניות אנו מבקשים איכויות פנימיות.

הכל מתחיל בבורות. בורות מיושמת כשאנו עסוקים בגישוש באפילה. אלו ניסיונות בריחה מפחדים שלנו ורגשות מעורבים, כשאפשר להתבונן ולהיות במהות אחת עם עצמנו המפוצל. אנו עושים ניסויים עם שיטות שונות הנראות לנו הגיוניות על ילדנו ואף על עצמנו בכדי להשיג שליטה שבאמצעותה נשיג סיפוק. כשאנו קולטים שהיא לא עובדת אנו מחפשים אחרות, שונות. השוני הוא רק בסיפור שלהם, המהות נשארת אותה אחת ואנו מבצעים ניסויים נוספים עלינו ועל ילדינו.

גישה אחת שמקובלת היום בסקטור החינוך היא שיטת אדלר. אדלר ביסס את התיאוריה שלו ממספר מרכיבי יסוד והעיקרי שבהם : כל אדם באשר הוא זקוק להרגיש שייך לסביבה בה הוא נמצא. על סמך מסקנה זו התפתחו תיאוריות וגישות לגידול ילדים וחיי משפחה שאמורות לבסס עימם את תחושת השייכות. הדבר יביא עפ"י ציפיות מהגישה לצמיחתם הבריאה. אכן הרוב הגדול של בני האדם - ולא כולם, רוצים - ולא זקוקים להרגיש שייכים. ההבדל בדגש ששמתי הוא ענק וחשוב להכיר זאת. כשמבססים שיטה על רצון שמאמינים שהוא צורך הכרחי, כל הגישה של השיטה תהייה לספק את הצורך. הבעיה אינה אי תחושת השייכות של ילד או בוגר אלא מושג השייכות. כשאדם מאמין בצורך שלו להיות שייך אז מתחילות הבעיות. אם לא הייתה בו האמונה שכך לא הייתה לו השתוקקות להביא לכך סיפוקים והבעיות הקשורות לכך לא היו נפתרות אלא פשוט לא קיימות. הגישה עפ"י התיאוריה הזו מעודדת שייכות – מעודדת את הבעיה. שימו לב כי מושג השייכות, בין היתר, הוא הגורם לכל המלחמות בעולם וגם לדחף העיקרי לעישון.

במקום לגשש באפלה אפשר לשהות נטול מאמצים במושא ואתם והוא הופכים לאחד. אז אתם לא רק רואים אתם גם מכירים והפיצול מתפרק. הדבר אינו בכדי להביא לכך שתדעו מה לעשות עם ילדכם ביחסים ביניכם אלא ליותר של מה שתכירו כאין צורך שתמשיכו לעשות.

כך גם כאן, לגביכם : מה שאני כותב פה יכול רק לעורר אתכם לראות דברים מסוימים ובגבולות מסוימים, אך בכדי שזה יהיה חלק ממכם אין זה מספיק, ולכן בתור המעט שיתעורר בכם והרבה תיאוריה השרות של זה עבורכם יהיה בהתאם ועדיין יהיה בו משהו. אם תחקרו זאת מתוך שהות נטולת מאמצים תתעורר בכם הכרה ששיעורה יהיה גדול מאוד לעומת ההבנות שבקריאה ומחשבה על כך בלבד.
יכולתי לשער השערות מהתבוננות בבתי הקטנה ויחסה אל הסביבה, אך מה הטעם להתעסק בגישוש באפילה לעומת הטעם של לחוות את הדברים כפי שהם. אני העובר, אני התינוק ואני עד הבוגר, כל זאת אף שלכם.

מרגע הלידה חיי הגוף שלנו תלוי בתמיכה של הסביבה שלנו מבחינות פיזיות. אנו מרגישים שינוי שלא ברור לנו. ברחם אנו חווים תחושה של חום ומיזוג עם הסביבה המאלחשת גירויים וביציאתנו מהרחם אנו נחשפים לסביבת גירויים חדים באופן יחסי. בקטנה דומה הדבר ליציאה ממיטה חמה בחורף. עם זאת צירי הלידה דומים לתחושה שכבר מאסנו בשכיבה במיטה החמה, אנו רוצים לצאת לפעולה.

האמונה של רבים כי העובר הוא מעין קורבן של הלידה ובחוסר אונים נגרם לו סבל ע"י העולם החיצוני, שוגה. העובר הוא חלק אינטגרלי של הלידה לא רק פיזית (המובן מאליו) אלא גם רצונית. הרצון שלו מתרחש מתוך תחושה ספונטנית כמו פעולת הנשימה ולא כרצון מחשבתי. הוא מהווה חלק פעיל בלידה ולא פסיבי. טראומה של הלידה מתרחשת רק מסיבה אחת - העובר הוא לא דף נקי או יצור טהור מכל שנכנס לעולם. העולם עפ"י אמונה זו הוא המזהם, אנחנו הזיהום.

היבט נוסף יש למחשבה על טראומה של הלידה: אנו מאמינים כי עובר הוא חסר אונים ולכן המעבר הדרמטי של היציאה מהרחם אל החוץ פוגעת בו באופן ישיר ללא יכולת להתגונן. נאמר אם מתרחש דבר דומה כשאנו בוגרים אז יש לנו את הכלים להתגונן מהטראומה. אבל דווקא עם המחשבות, האמונות והפעלת מגננות אנו חווים טראומה. למעשה המגננות והאמונות הם הטראומה עצמה.

לעובר תחושת הדחייה כלפי העולם החיצוני היא ספונטנית והיא אינה שונה מהדחייה של המצב הרחמי שהוא היה בו ברגעים שלפני הלידה. מצד אחד יש היקשרות לרחם ומצד שני את בן זוגו, הדחייה מהרחם. עם התעוררות הרצון הספונטנית להתפשט למרחב ועם הבשלת תהליך הצמיחה לחץ הדחייה נעשה גדול מההיקשרות לרחם ואז מתחיל תהליך הלידה . זהו הרגש התוקפני הראשון המוכר לנו כבני אדם, אולם רגש זה נמצא ברמה של האורגניזם ולא נובע מרעיון שיש לעובר. רגש תוקפנות זה הוא בריא בהתייחסות למציאות כפי שהיא.

היולדת עוברת מצב דומה : מצד אחד ההיקשרות לעובר שברחם ומצד שני הלחץ שכבר נעשה גדול מההיקשרות. באחד היא רוצה לשמור על העובר בתוכה, על תחושת המלאות והאחדות, ובשני אין היא עוד יכולה להכיל את העובר ולכן ההתנגדות לקיומו בה גדלה. לאחר הלידה הצורך מתהפך, היא חווה תחושה של ריקנות. כשהיא מתנגדת לתחושת הריקנות היא מחזקת אותה ולכן הדיכאון שלאחר הלידה. אם התינוק נשאר בידיה מיד לאחר הלידה והזמן הקרוב שאחריו, תחושת הריקנות נחלשת.

כתינוקות אנו מחצינים כל רגש שלנו. אין זה נעשה בכדי לבקש מהעולם בתמיכה במקום שאנו חשים מצוקה אלא משום שאנו מרגישים ניתוק מהקיום הרציף של הסיפוקים הפיזיולוגים שלנו. פתאום אנו מרגישים רעבים, זו תחושה חדשה והיא גירוי חיצוני (הגוף חיצוני לאני). התחושה מתבטאת בלבכות החוצה. זה רעב שבוכה ולא תינוק שמרגיש רעב ומחליט לבכות. כל מצוקה מתבטאת באופן זה. גם הרעב הוא רגש תוקפנות של האורגניזם וההיענות לבכי הקשור אליו מעוררת את תחושת תשומת הלב הראשונה שלנו כבני אדם.

מכל תחושה ופעולה אנו מתרשמים באופן מסוים. האופן הזה מותנה במה שאנו.

עם הניסיון נראה לנו כי פעולה מסוימת שלנו גורמת לעולם להגיב לכך בדרכים מסוימות וזה גם מקוטלג במאגר הרשמים שלנו. מכל הרשמים מתחיל אצלנו תהליך רשמים כלפי רשמים של דפוסים בין תחושות פעולות ותגובות. וכמו שזרע צומח לעץ כך גם לאני צומחים שורשים וגזע וענפים ועלים. העץ הוא התגלמות מהות הזרע, וכך גם האני הבוגר. המינרלים, האור והאוויר הם הרשמים שלנו והצמיחה היא עפ"י תגובות המתאימות למהות שלנו - הזרע.

הרשמים הם לא רק של פעולות שלנו אלא גם של פעולות שנעשות מחוץ לנו. אנו מתבוננים בעולם בחושינו ומגיבים באופנים שונים וללא שליטה על אופן התגובה כלפיהם. התגובות הן תגובות ישירות. הגירוי שאנו חשים הוא שצוחק, בוכה, מעורר חושים. זה לא שאנו חושבים שהליטוף על האף עם הצפצופים הנשמעים הוא מצחיק אלא הגירוי הזה גורם לנו לצחוק. הגירוי מביא לצחוק - הגירוי צוחק. כמו שמדגדגים אדם במקומות רגישים לו, הגירוי אצלו יצור תגובה ישירה.
הרושם מתגובות הישירות הללו של התינוקות חודרות דרך השכבות שעטפנו את עצמנו בהם במשך ניסיוננו. אנו מביטים בהם וחלקית מתעוררים גם בנו תגובות שמחה ושחרור שאינן מותנות במבוך מורכב של אמונות, רגשות ופחדים. לכן אנו רואים בהם מעין ישועה לתחושת העצמי הקמל.

ההתמקדות שלנו כתינוקות בגירויים של עולם החיצוני גורמים לנו להרגיש פרוד ממנו ותחושה של תלות בו. תחושת התלות מתעוררת עם התבהרותם של הרצונות שלנו עפ"י הרגשות. כתוצאה מכך אנו ערים לפחד של חוסר היכולת לשלוט בעולם עפ"י רצוננו. זו הכמיהה האומניפוטנטית שלנו – טרום לידה. התגובה לפחד המתעורר מכך. הניסיון להיצמד למושאים שלנו בכוח ובכך להימנע מהמושא הבלתי ידוע של הפחד, מעורר פיצול עצמי.

יכולת הקישור שלנו בין רשמים התרחבה וכן היכולות הפיזיולוגיות שלנו לקליטה וביטוי. הרגשות שהיו במצב גולמי יותר הופכים יותר ברורים ומפוצלים. כשאנו בוכים בגלל רעב ולא מקבלים סיפוק מיידי אנו במתח. התלות שלנו בעולם נעשית ברורה ואנו נעשים חרדים. אם עד כה בכינו בגלל שיקוף של תחושת הרעב מעכשיו אנו בוכים גם בגלל החרדה.

כל המוטיבציות שלנו בחיים מתעוררות עם התעוררות של רעיון מסוים והרצון לבן זוגו – הסיפוק.
כל רעיון הוא תוקפני במהותו והוא אינו שיך לשרידות האורגניזם באופן ישיר.

הפעולות שאנו נוקטים בשלב הבא משתכללות עקב רשמים נוספים שיש לנו. אנו נוכחים לפעולות שלנו ולקשר שלהן לתגובה של הסביבה אליהן. אנו רואים שהם מתעניינים בנו, ומגיבים באופנים שונים אלינו. אנו עושה צליל קטן של בכי והאנשים בסביבה מתייחסים אלינו ומנסים לספק לנו משהו שנראה עם הזמן שקשור לרצון שלנו. הרגשת תשומת הלב מתבהרת יותר ואף היא הופכת עם הזמן למטרה שאנו מנסים להשיג דרכה סיפוק.

כשאנו מתרשמים שיש פעולות שאנו מבצעים והסביבה מגיבה אליהם בעוצמות יותר גבוהות מאשר לפעולות אחרות, אנו מתחילים להפעיל מניפולציות. משלב זה אנו פחות ופחות משקפים את שאנו רוצים בדרך ישירה ומשתמשים בדרכים עקיפות עפ"י הרשמים הנקלטים. התוקפנות נעשית ברורה יותר, גם על מנת לקבל תשומת לב. תשומת הלב מעוררת בנו את התחושה לערך עצמי – אנו קיימים. מניפולציה מאוד שימושית היא משחק הקורבן, חלק מתוקפנות.

אנו רואים משהו, רוצים לחוות אותו ומשקפים את הרצון כלפי חוץ. זה כבר הופך לדברים יותר חיצוניים מצרכי הקיום הבסיסיים שלנו. הערות לכוח שעוצמת פעולה משפיעה על הסביבה בכדי לספק את רצונותינו מביאה לשימוש בהם בהתאם לפעולות שבידינו לבצע – למשל לצרוח. העוצמה נבחרת עפ"י תחושת הפרוד מהסיפוק. כשהנפרדות מתארכת או כשאנו נתקלים בסירוב אנו פועלים בעוצמות גבוהות יותר. הסירוב מבחינתנו אינו אופציה עדיין.

עם התפתחות כושר ההבחנה שלנו אנו שמים לב כי הסביבה רוצה מאיתנו משהו. אנו לא יודעים מה אבל נראה שמשהו לא כשורה. מקרים מסוימים עימנו גורמים להם להתייחס לרצונותינו יותר, ובמקרים אחרים אנו חשים דחייה. עם הניסיון ההבחנות שלנו מתבהרות לגבי הדברים שהם רוצים מאיתנו ויש לנו שתי ברירות : או לתת להם את שהם רוצים או להימנע. ההחלטה על כך נעשית עפ"י תחושה. האם אנו חושבים שהסיפוק שלנו מכך יהיה גדול יותר מהכאב לספק להם את שהם רוצים – פה הבחירה.

מכאן אנו מפתחים קשר עם הסביבה באחד משולשה מאפיינים עיקריים:

הצורך לספק בכדי לקבל סיפוק מכך.
הצורך להימנע בכדי לא להפסיד סיפוק.
הצורך המבולבל בין שני הקיצוניים.

בשלב זה "סירוב" כבר כן יכול להתקבל כאופציה ועימו מתפתחות מניפולציות נוספות למשל אהבה. למניפולציה של קורבנות נצמדת עמדת רגשות האשם כתגובה לכעס הסביבה אלינו כשהיא איננה מרוצה.

כשהאגו שלנו עוד לא היה מפותח בהתאם לשלבים אלו הפעולות שנקטנו בין רעיון לסיפוק היו : תחושה, פעולה, תגובה. עכשיו מופיע גם האגו באופן ברור יותר : תחושה, אגו - רעיון, פעולה, תגובה - תחושה. אגו - רעיון,... וחוזר חלילה.

מקום זה מוביל להתפתחות לבגרות בכיוונים שונים עם פיצולים נוספים - הבגרות של האגו.

יום אחד אנו הורים ואנו נוהגים בילדינו כמו שגדלנו להיות וכמו אלו שגידלו אותנו, רק שאנו מאמינים שאין זה כך ואנו עושים את זה טוב יותר - אגו.

המממ... יש כאן דברים מעניינים מאוד. (לא אחרי הכול הצלחתי ממש לעקוב).

אתה כתבת את זה? הרעיונות הם מעצמך או שלמדת או ליקטת אותם מאיזה מקום?
ולאיזו מטרה בעצם אתה כותב זאת?

************

אהבתי במיוחד את:

היבט נוסף יש למחשבה על טראומה של הלידה: אנו מאמינים כי עובר הוא חסר אונים ולכן המעבר הדרמטי של היציאה מהרחם אל החוץ פוגעת בו באופן ישיר ללא יכולת להתגונן. נאמר אם מתרחש דבר דומה כשאנו בוגרים אז יש לנו את הכלים להתגונן מהטראומה. אבל דווקא עם המחשבות, האמונות והפעלת מגננות אנו חווים טראומה. למעשה המגננות והאמונות הם הטראומה עצמה.
זה כיוון שלא חשבתי עליו.
שהטראומה נובעת דווקא מהמחשבות והאמונות, ולא ממקום של 'פגיעוּת' חסרת מגננות.
אז אתה רוצה להגיד שלתינוק לא יכולה להיות טראומה משום דבר?

אבל, מה עם טראומה שקורית לילד בן 3 נניח, למשל שאמא שלו מתה, או שחווה התעללות וכד'? האם אז כן תגדיר זאת כטראומה?
ואם המשפט שאמרת נכון, אז למה אומרים שדברים עוצמתיים שקורים בגיל קטן, יותר נחרטים כטראומות מאשר בגיל מבוגר? הרי בגיל קטן יש דווקא פחות מחשבות, אמונות ומגננות מבגיל מבוגר...?

************

כמו כן, אהבתי גם ת'משפט:
כל רעיון הוא תוקפני במהותו והוא אינו שיך לשרידות האורגניזם באופן ישיר.
אם כי זה משפט שעליי לחשוב עליו יותר.

************

יום אחד אנו הורים ואנו נוהגים בילדינו כמו שגדלנו להיות וכמו אלו שגידלו אותנו, רק שאנו מאמינים שאין זה כך ואנו עושים את זה טוב יותר - אגו.
אז מה האלטרנטיבה?
איך באמת נצליח לגדל את ילדינו אחרת?
איזוהי הדרך לצאת מהמעגל הזה?

************

אודה לך אם תתייחס לכל שאלותיי.

בעניין הטראומה :
לא כתבתי שלתינוק אין טראומות. מה שכתבתי שתינוק לא יוצא כדף נקי לעולם ולכן יש לו טראומה של הלידה.
תינוק וכל אדם חווה טראומות בעצם הפעלת המגננות החשבתיות/ריגשיות/אמונות. במקרה של תינוק זה יותר קשור לפן הריגשי.
אבל הוא עדיין לא קורבן של נסיבות הלידה, אלא קורבן של עצמו. הרעיון שבעבורו הוא מנסה להפעיל את המגננות שהוא משתמש בהם הוא הטראומה עצמה.
ילד שאמו מתה או שחווה התעללות, הטראומות שלו קשורות לרעיונות שלו לגבי המקרים ולא בגלל המקרים עצמם. זה קשה לקבל את זה כי נראה לנו שהטראומות שלנו הן קורבן של המציאות. נאמר שאדם החזיק לי את היד בכוח וחתך לי אצבע, כל תחושת אומללות שתהיה לי בהקשר היא בגלל מחשבה אומללה בעניין הארוע. אם לא יהיו לי אמונות ומחשבות הקשורים לארוע ולאצבע לא אהיה אומלל, אומר - זו לא תהיה טראומה.

בעניין הכתיבה :
אני כתבתי את זה. אני לא רואה בזה כרעיונות שלי. זה כמו ששנינו נביט לשמיים - את בעיניים עצומות ואני בעיניים פתוחות. אני מביט למעלה ואומר לך שבשמיים יש ירח לבן ועגול. הירח הוא ממש לא שלי, אם תפתחי את העיניים את תראי אותו גם. הוא לא רעיון אלא פשוט מה שנמצא שם.
עניין הכתיבה הוא אישי. זה גם חלק מעבודה שאני עושה.

כל רעיון הוא תוקפני במהותו והוא אינו שיך לשרידות האורגניזם באופן ישיר. :
רעיון זה כל מחשבה או הרגשה הקשורה לאמונה, או אמונה שעולה בתודעתנו. כל רעיון מבדל אותנו מהמציאות של הרגע בו אנו נמצאים ולכן הוא תוקפני. במהותו הוא אומר כי מה שיש לא טוב. כל התייחסות כזו היא כיביכול תוקפנית כלפי המציאות כשבעצם זו התייחסות תוקפנית כלפי עצמנו.

_אז מה האלטרנטיבה?
איך באמת נצליח לגדל את ילדינו אחרת?
איזוהי הדרך לצאת מהמעגל הזה?_
אתייחס לכך בקרוב..

אוקי, עכשיו הבנתי יותר טוב. וזה כבר נשמע לי מזכיר את הלימוד של ביירון קייטי, שכל הסבל שלנו נובע מהמחשבות שלנו.

אבל זה מעלה לי שאלה נוספת, שהייתה לי גם מול ביירון קייטי:
מה עם בעלי חיים למשל?
עד כמה שידוע לי, לבעלי חיים אין 'רעיונות' או 'אמונות' - האם הם לא יכולים לחוות טראומה?
למשל, מקרה נוראי שראיתי פעם על גור קופים שלקחו אותו למעבדת ניסויים, תפרו לו את העיניים, ונתנו לו בובת דמה של אמא מכוסה בחוט תיל, שעליה הוא ניסה להתרפק במשך כל תקופת שביו. כשפעילים למען זכויות בעלי חיים הצילו אותו, הוא היה במצב נפשי קשה, נוירוטי לחלוטין. רק לאחר תקופת שיקום החל לחזור לעצמו. אבל בוודאי שזה לא נמחק באמת מתודעתו.
זו נראית לי כטראומה מוחלטת עבור הקוף.
איך אתה מסביר את זה?

ולא מדובר רק על קופים, שאפשר לומר שבדברים מסוימים הם דומים לבני אדם, נראה לי כל בעל חיים יכול לחוות טראומה במקרים מסוימים. (בעלי חיים במעבדות ניסויים, פרה שלוקחים ממנה את העגל שלה וכו'. פעם הייתה תוכנית על זוג עטלפים שחיו בזוגיות קבועה, ויום אחד עטלף אחר מהקבוצה אנס את העטלפה, והיא נכנסה מזה לדיכאון עמוק....)

התופעות האלה מראות לי שאחד מן השניים:

או שהתאוריה על כך שרק רעיונות ואמונות מביאים לטראומה או לסבל אינה נכונה. (ברור לי שרעיונות ואמונות מביאים להמון סבל. אבל האם הם הגורמים היחידים? האם בלעדיהם אין סבל?)
או שגם לבעלי חיים יש רעיונות ואמונות.

השאלה הזו כ"כ הציקה לי, שאחרי שנתיים עם העבודה של ביירון קייטי באופן אינטנסיבי, הרגשתי רתיעה מ'העבודה'. רק בגלל השאלה הזו. (אוקי, אני יודעת שגם על זה אפשר להגיד שזה עוד רעיון, אבל לא משנה, בוא לא נדבר עכשיו על 'העבודה' עצמה, אלא על התפיסה שאתה מביא כאן...)

מחכה לשמוע את דעתך.

ומחכה גם לתגובתך בעניין:
_אז מה האלטרנטיבה?
איך באמת נצליח לגדל את ילדינו אחרת?
איזוהי הדרך לצאת מהמעגל הזה?_

פעם על גור קופים שלקחו אותו למעבדת ניסויים, תפרו לו את העיניים, ונתנו לו בובת דמה של אמא מכוסה בחוט תיל, שעליה הוא ניסה להתרפק במשך כל תקופת שביו.
אויייש....מסכן....אני תכף בוכה...)-:

כל החיות יכולות לחוות טראומה. זה נכון גם לגבי צומח ודומם עד כמה שזה נשמע תמוה. החיות חוות את הטראומה ברמה הרגשית יותר , קרוב למה שקורה לתינוק.
טראומה היא לא רק מחשבה. קייטי אומנם אומרת כי טראומות הן מחשבות שאנו נאחזים בהן, אבל היא לא אומרת שרק מחשבות. אנו נאחזים במחשבות או יותר נכון מחשבות אחוזות בנו בגלל הרמות הפחות ברורות של מי שאנו. זה שהחיות לא חושבות (או שהן כן אך ברמה תבניתית מקובעת יותר) זה לא אומר שהטראומות שלהן הן בלתי תלויות. הן אוחזות ברגשות כמו שאנו. יש להם רעיונות שלא ברמה המחשבתית המוכרת לנו ביום יום. המקום שלהם באומללות הזו היא החוויה - זו השהות שלהם והיא גם מביאה להתפרקות של העצמי.
כמו בני אדם גם חיות מתרשמות מארועים. גם אצלם יש התייחסות לרשמים שלהם, וכך גם לצומח ולדומם. אנשים שרואים הילות יכולים לאשר לך את עניין הטראומות של צמחים, אך אין צורך באישור חיצוני, אפשר למדוט ולראות שזה כך.

העבודה היא כלי נפלא, ודי בזאת אם היא עוזרת לך. הכי גרוע מה יכול לקרות ? שתגלי אמת יותר גדולה. זה לא דת.

טראומה של הלידה מתרחשת רק מסיבה אחת - העובר הוא לא דף נקי או יצור טהור מכל שנכנס לעולם. העולם עפ"י אמונה זו הוא המזהם, אנחנו הזיהום.
כשכתבתי "העולם עפ"י אמונה זו" התכוונתי לאמונה שהתינוק הוא טהור.

האלטרנטיבה מתחילה בתשומת לב - תשומת לב לעצמנו מביאה לפרוקה של בורות והיא אם כל הסבל.

ישנם הורים שצריכים להיכנס לבית סוהר או לשמוע גינוי של הסביבה כלפיהם בגין הדרך שהם מגדלים את ילדיהם בכדי שהם יתחילו לשים לב מה הם עושים (רגשות אשם ובושה). ישנם אנשים שצריכים לגנות ולבקר אחרים בכדי שתשומת הלב לעצמם יתעורר יותר. האומללות שכל ההורים מרגישים מהיחסים במשפחה מעוררת אותם לתשומת לב. את תשומת הלב מעורר הסבל שלנו, ואצל כל אדם זה במקום הכי טוב שלו.

אני לא אומר כאן מה לעשות במקרים מסוימים כלפי כל אחד משום שלא כל דרך מתאימה לכל אחד. כל אחד יכול לעבוד בדרך מסוימת עפ"י בהירות תפיסתו והשלכות של כל דרך יביאו אתכם להתבהרות.

אי אפשר לשלוט בהתפתחות הילד שלא תצמח לכל הפיצולים והמניפולציות שדיברתי עליהם. כל ניסיון שהוא יהיה מניפולציה שלנו כלפי הילד ומניפולציות שלנו מעוררות בילד תגובות דומות – חשוב ביותר להבין את הפיסקה הזו. כל ניסיון להשפיע על אחרים הוא מניפולציה.

עם לימודים למיניהם בענייני הורות אנו למדים כיצד לפעול בכל מיני מקרים וכיצד לא. מה טוב לילד ומה לא. אלו שיטות עשה ואל תעשה בגלל שזה יגרום לילדך כך וכך... אף קורס ולימודים מסוגים אלו אינם יכולים לכסות כל סיטואציה ואפילו בקושי את מעט הסיטואציות שאנו נמצאים בהם עם ילדינו. הכל מתחיל ומסתיים בנו. את העבודה עלינו לעשות על עצמנו. הקשיים שלנו קשורים לרעיונות שלנו. אדם חרד מאוד לילדיו ולכן הוא מגונן יתר על מידה עליהם לא יכול להפסיק לרצות לגונן על ילדיו פשוט כי לימדו אותו שזה מזיק לילד. אדם עצבני לא יפסיק להתעצבן על ילדיו בגלל שלמדו אותו שיש דרך אחרת לגרום לילדיו לעשות את שהוא מבקש. הרצון שלו מתחיל ברעיון וכל דרך שהוא יבחר הוא עדיין יפעל בגלל אותו רעיון מעצבן. אולי הוא יפסיק להרביץ לילד שלו אבל הוא עדיין יהיה עצבני, והילד מרגיש את זה.

כל פעולה, מביאה להתעוררות, גם ההשלכות של לימודי הורות מביאים להתעוררות למרות שזה לא עובד כמו שהתכוונו לכך. אין לי התנגדות ללימודים, ללימודים יש מקום חשוב בהתעוררות מבורות בעיקר ההשלכות שלהם. לימודים מעוררים רגשות אשמה ובושה, לא רק כלפי ילדינו אלא גם כלפי עצמנו. אנו למדים כי אנו אחראים על התפתחות ילדינו וגם שאנו לא נוהגים על פי הסטנדרטים המקובלים בחברה. כשאנו לא מצליחים ליישם את שלמדנו אנו מרגישים שאיבדנו שליטה ואנו אשמים באי ההצלחה ביישום הקשר הבריא עם ילדינו. באמצעותם של רגשות אשמה ובושה למיניהם מתעוררת לנו תשומת לב לפני הפעולות שאנו נוקטים. תשומת לב זו יוצרת בלימה של הפעולה, חשיבה על מה שאנו עושים ומה שלמדנו שנכון יותר לעשות. בתוך תבנית הפעולות (תחושה, רעיון – אגו , פעולה, תגובה, תחושה לגבי סיפוק) העצירה בשלב הפעולה מעצימה את תשומת לרעיון משום שהוא עדיין רוצה בסיפוק.

כאן השלב הקריטי, או שאנו מאמצים לעצמנו רעיון אחר לפעולה אחרת (כשגם אפשרי שנפעל כמו שהתכוונו מלכתחילה) או שנתבונן ברעיון ונחקור אותו. אם נפעל עפ"י מה שלמדנו אז אנו מפעילים מניפולציה על הילד למען הסיפוק שלנו. הרעיון יישאר וכך גם התחושות שלנו שהתעוררו מתוך הרעיון עצמו.

יכול להיות שבמקום שנרביץ לילד נצעק עליו, יתכן גם שבמקום שנצעק עליו נכעס עליו באופן סבלני יותר, בכל מקרה – נתרגז. אין דבר כזה כעס בריא זו המצאה של אנשים שלא יודעים איך אפשר לתקשר עם ילד כשהוא עושה משהו שמאוד לא מקובל עליהם והם רוצים להראות לו שיש במעשיו חומרה. הם רוצים להתעצבן ושזה יראה יפה. לכן פסיכולוגים המציאו את המושג כעס בריא והציבו לו גבולות ברורים. למעשה אין כעס שהוא בריא. כל כעס זה אומללות.

כל ילד מגיב בצורה זו או אחרת לכל אינטראקציה שלכם עימו ולא משנה איך ננסה להסוות את עצמנו ולהציג לו הצגה של נעימות ויופי הוא מרגיש זאת ומגיב אף לפעולת ההצגה ואף למי שהיננו מתחת לכל קליפות ההצגה שלנו. ההבדל בין תגובה של ילד אחד לאחר היא ברגישות תשומת הלב שלו לעצמו וכך ביחס לסביבה שלו. ילדים דומים בהתנהגות להורים שלהם לא בגלל שהם למדו להתנהג כמוהם (העתקה) אלא בגלל שהם מגיבים כלפיהם. הכל מגיע מהרעיון של ההורה ושדפוסי הרעיונות שמתעוררים אצל ילדים מתאימים לדפוסים שגירו אותם.

אנו שואלים מה לעשות במקרה זה וזה, אך לרוב הדבר הכי נכון לעשות הוא לא לעשות. אין הכוונה שלי כלל להימנעות ולאדישות באי עשייה. אנו עושים בגלל שאנו חושבים שיש צורך, בגלל רעיון שלנו. אנו מחפשים ידע בכדי שתהיה לנו שליטה על מה שקורה, אבל דווקא ניסיון שליטה הוא זה שמפריע לנו. הוא זה שמאמלל אותנו ואת היחסים שלנו. כל ניסיונות השליטה שלנו הם בגלל פחדים. והפחד הוא מבורות. בורות מביאה להמשך של בורות ואז פחד מביא לרעיון איך להימנע ממושא הפחד ולהגיע לסיפוק. שימו לב, כמה רעיונות מתעוררים אצלנו כשילדינו בוכים? שימו לב, אילו תחושות מעוררים רעיונות אלו ואיך אנו מגיבים אליהם?

ללא הרעיונות הבורים, ללא הפחדים הבורים שלנו התגובות שלנו יהיו לגמרי אחרות אם בכלל יהיו תגובות. זו לא תהיה אדישות אלא לא יהיה צורך בתגובה. מה שקורה יהיה נכון מבחינתנו. תינוק שבוכה לא צריך להשתיק. הוא בוכה בגלל שהוא רוצה לבכות בגלל שהוא רוצה משהו. הדבר הכי טוב לו הוא לבכות אם הוא בוכה, אך רוב ההורים מתייחסים לכך כאל משהו רע שצריך למצוא דרך להפסיקו. אם הילדה שלי בוכה כי כך היא מתייחסת לרעב שלה ואני מבין שהיא רעבה, אני מביא לה אוכל בגלל שהיא רעבה ולא בכדי שתפסיק לבכות.

///...

בשלב הקריטי של עצירה של פעולה מתחזקת תשומת הלב לרעיון. רעיונות שהבכי של הילד שלי צורם לי ומפריע לי, זה מכאיב לי, אני לא יודע מה לעשות וכו' נולדים מתוך רעיונות אחרים ומולידים רעיונות נוספים: אני רוצה שהבכי יפסיק. כל הרעיונות הללו קשורים לבורות. הרעיון שבכי של תינוק הוא רע זה רעיון של בורות. למעשה מה שאני כותב כאן מתאים לכל רעיון ובכל מערכת יחסים שלנו.

התינוק שלי בוכה – האם זה רע?
נתחיל בכך שהתינוק בוכה כי זו הפעולה שהוא עושה. לבכי שלו יש סיבה, והסיבה היא שלו. גם אם הרעב בוכה הבכי זה עניין שלו. לרבים זה לא מובן מאליו אף אם זה נשמע כך. בכל אופן הוא בוכה כי זה הדבר הכי טוב בשבילו. אנו בוכים כי אנו רוצים להגיע לתחושת סיפוק. הבכי זה החיפוש שלנו, זה הפעולה שלנו וגם השהות שלנו. בכי לא הורג תינוקות ולא עושה כל נזק שקשור להישרדות האורגניזם. כשאנו מנסים להפסיק לו את הבכי אנו מפריעים לו לשהות במקום שלו. אנו כאילו אומרים לו שהבכי שלו לא בסדר, אנו פוסלים אותו במקום לאפשר לו לשהות במקום הזה של לרצות סיפוק. דווקא כשהוא שוהה שם הוא רואה את עצמו טוב יותר. יש לו הזדמנות להתעורר לכך שהרגשות שלו אינם תלויים בסיפוק. דווקא במקום הזה שעוד לא הפך למורכב מידי אצלו, בלי הרבה סיפורים, מחשבות, דאגות, אמונות, מניפולציות ופחדים דווקא כשהוא תינוק זה השהות הכי מאפשרת שלו. אבל בגלל שיש בנו פחדים ומתחים ואמונות וכעסים אנו לא מאפשרים לו שהות. אפילו להיות בשקט עם עצמו מפריע לנו. אם הילד בשקט מול הטלוויזיה זה בסדר אבל אם זה עם עצמו לבד ללא מעש זה מוזר.

עוד גישה לבכי: ישנה אמונה שדרך הבכי אנו משחררים את המתחים ואת הצער. במקרים מסוימים כשהילד בוכה אנו מאמצים גישה זו עבורנו. אנו מחבקים את הילד ומעודדים אותו לבכות כשאנו אומרים לו שזה טוב, ושיוציא הכל. העידוד הזה לא נועד לילד אלא לעצמנו. אנו לחוצים מהבכי ולכן אנו מנסים לעודד את עצמנו שזה טוב. זו מניפולציה שאנו עושים על עצמנו ואנו מספרים לעצמנו שזה עבור הילד. הילד בן-כה בוכה, הוא לא צריך שנעודד אותו לכך. כל הדרמה שאנו עושים מסביב לזה רק מבלבלת אותו לגבי מה שטבעי לו בבכי שלו, וזו השהות. בכי לא מוציא הכל החוצה, הוא גישה להתבוננות פנימה דרך חסימות שאנו מחזיקים במצב רגיל. השחרור שמרגישים בבכי הוא בגלל השהות פנימה דרך החסימות.

נאמר כי הילד בוכה משום שהוא רוצה שנקנה לו צעצוע מסוים. אנו נכנסים ללחץ ורוצים שקט. הוא קולט את זה ומפעיל מניפולציה חזקה יותר של בכי וצעקות. אנו נכנעים למניפולציה ומפעילים עליו מניפולציה משלנו: או שמסיטים את תשומת ליבו מהצעצוע שהוא רוצה ע"י הצגת התלהבות שאנו עושים לו על משהו אחר, או שאנו קונים לו את הצעצוע וכך הוא שותק. וכל זאת מדוע? משום שהבכי שלו מפריע לנו. יש לנו בעיה עם הצליל הזה, התחושה הזו, הדמעות שלו, הפרצוף שהוא עושה. אנו נלחצים מזה ופועלים להשתקתו.

באותו רגע שמתעוררים לנו כל הרעיונות המלחיצים ואנו עומדים לעשות משהו, לפני העשייה עיצרו ושימו לב. כאן זו הנקודה הקריטית של כרוניקת הרעיון. אנו יכולים לפעול ע"י ניסיון לפיתרון של המצוקה שלנו מול ילדנו ואנו יכולים לפעול להתבוננות ברעיון שהתעורר בעקבות בכי ילדנו. פיתרון מנציח את הבעיה, התבוננות ושהות ברעיון מביא לפירוק הרעיון ולכן גם לפרוק הבעיה. אנו מגלים שאין לנו מה לפתור, והילדים שלנו לא צריכים להגיב לדרמות שלנו. ברגע שאנו מגיבים לדרמות שלהם אנו נותנים להם לגיטימציה לרעיון שאנו אחראים לסבל שלהם ואנו אלו שיכולים לפתור להם אותו. התייחסות זו מקשה עליהם לראות שכל הסבל שלהם קשור לרעיון שלהם. במקום זאת הם ישליכו אחריות על הסבל שלהם בהאשמה של אחרים.

נאמר כי הילד בוכה משום שהוא רוצה שנקנה לו צעצוע מסוים. אנו נכנסים ללחץ ורוצים שקט. הוא קולט את זה ומפעיל מניפולציה חזקה יותר של בכי וצעקות. אנו נכנעים למניפולציה ומפעילים עליו מניפולציה משלנו: או שמסיטים את תשומת ליבו מהצעצוע שהוא רוצה ע"י הצגת התלהבות שאנו עושים לו על משהו אחר, או שאנו קונים לו את הצעצוע וכך הוא שותק.
ישנה עוד מניפולציה שאנו מפעילים - כוח. צועקים, נותנים שני פליקים בטוסית, סוחבים אותו בכוח מהחנות ונותנים לו על הראש שהוא ילד רע. רובנו מתייחסים למעשה כבעיה בחומרת המעשה. אנו מתייחסים למעשים כאלה בגינוי ובביקורת קשה. אצל אלו מאיתנו שעשו זאת ומאמינים כי מה שהם עשו הוא דבר רע מתעוררות תחושות של בושה, רגשות אשמה וחרטה. התחושות הללו הם בעקבות הרעיונות שלנו על המעשים שלנו והם מביאים לתוקפנות נוספת, תוקפנות של עצמנו. וכשאנו תוקפים את עצמנו, אנו מחזקים את הרשמים שלנו לשימוש בכוח.
הבעיה אינה נעוצה בחומרת המעשה אלא ברעיונות שקשורים אליו :
הוא שוב קטנוני, הוא לא מבין אותי, אני רוצה כבר ללכת מפה, יש משהו שאני רוצה לראות והוא מעקב אותי, הוא עקשן, הוא אף פעם לא מקשיב לי, הוא אף פעם לא עושה מה שרוצים ממנו, אין לי שום דרך שאני יכול לעשות בכדי שהוא יעשה מה שאני רוצה, אין לי שום ברירה וזה כבר מוציא אותי מדעתי.... ואז באות הפעולות.
הרעיונות הללו קשורים לרעיון נוסף של שרשרת רעיונות:
אני רוצה שהיחסים במשפחה שלי יהיו טובים. - - - כמה מאיתנו מסכימים עם הרעיון הזה ?
היחסים במשפחה שלי צריכים להיות טובים.
אני רוצה שחיי המשפחה שלי יתנהלו באופן תקין
חיי המשפחה שלי צריכים להתנהל באופן תקין.
לפיכך, הילד שלי צריך להתנהל באופן תקין.
אני רוצה שהילד שלי יקשיב, יבין ויעשה מה שאני מבקש ממנו בלי וויכוחים ותנאים.
הילד שלי צריך להבין שהוא לא מבין, הוא ילד קטן, ושאני ההורה כן מבין ולכן הוא צריך לעשות מה שאני מבקש ממנו.
אני רוצה שליטה על הילד.
אני צריך שליטה על הילד.
לפיכך, הילד שלי צריך לתת לי לשלוט בו.

אנו רוצים שליטה ואנו מפחדים לאבד שליטה. אנו מפחדים שנאבד את מי שאנו (ערך עצמי) ואת מטרת סיפוק האידיאל שלנו אם נאבד שליטה. נדמה לנו שיש משהו מאוד מאוד חשוב שאנו רוצים להגיע אליו, להשיג אותו, והדבר הזה שמעצבן אותנו, מפריע לנו להגיע אליו. הניסיון להשיג שליטה מביא אותנו דווקא לאיבוד של שליטה. תשומת לב לרצון הזה לשליטה, לרעיונות הקשורים אליו ולפחד מאיבוד שליטה יביאו להכרה ולשחרור. מספיק לשים לב ולראות את הרעיונות הקשורים לשליטה. אין לעשות דבר עם זה, רק הכרה לכך. כל ניסיון לעשות משהוא כנגד הרצון לשליטה הוא כשלעצמו רצון לשליטה.

מה שיש לעשות זה לעורר את תשומת הלב שלנו לרעיונות שלנו. אין צורך בעשייה בנוגע לדברים שמתגלים פרט לתשומת לב וחקירה בתשומת לב. תשומת לב וחקירה בתשומת לב מביאים לבהירות. בהירות להתפרקות הרעיונות והאמונות הקשורות אליהם. ככל שאנו שמים לב כך הרשמים שלנו על כך מתרחבים. אז גם מה שאנחנו קוראים לו הרגל משתנה ותשומת הלב שלנו תתעורר באופן יותר ספונטני אף במצבי סבל אומללים פחות.

הבה נתבונן שוב בכרוניקה של רעיון ופעולה : גירוי - תחושה, אגו - רעיון, פעולה, תגובה - תחושה, אגו - רעיון...
תשומת הלב לא חייבת להיות בין רעיון לפעולה. אם כבר פעלנו אפשר שתשומת הלב תהיה בסיום כרוניקת הרעיון, לאחר התחושה של רמת הסיפוק. את העבודה של קייטי בירון בד"כ עושים בסיום הכרוניקה של הרעיון, אחרי שמגיע רעיון חדש של חוסר סיפוק מהתחושה שלאחר כרוניקת הרעיון הראשוני. לדוגמא:
גירוי – תחושה, אני צריך להגן על עצמי (רעיון), אני תוקף (פעולה), ישנה תגובה לכך ואני חש בתגובה. יש לי רעיון חדש של חוסר סיפוק ועצבנות, אני מתעצבן (פעולה), ישנה תגובה לכך (אפילו גופנית) ואני חש בתגובה בתשומת לב ערה, מתעורר בי רעיון לעשות את העבודה של קייטי בירון או להתבונן ישירות ובתשומת לב במה שהביא אותי להתעצבן וכו' ועד לשהות ללא מאמץ במושא שהולך ונעלם.

ככל שתשומת הלב תהיה יותר בתחילה של כרוניקת הרעיון כך היא תהיה גם יותר ישירה ורגישה. כך גם הרשמים של התגובות האינסטינקטיביות שלנו ישתנו ויתפרקו. אנו נפעל באופן ספונטני יותר. נצטרך פחות ופחות לדעת איך להתמודד במצבים שונים עם הילדים שלנו, עם הסביבה בכלל ועם עצמנו בפרט. הילדים שלנו יתרשמו מהעצמי הספונטני שלנו וככל שיצטרכו פחות להתגונן ביחסים עימנו יהיו להם פחות סיפורים ודרמות בחייהם והם יהיו פנויים יותר ויותר להתבוננות, חקירה ושהות משלהם.

עם זאת שתתחילו בתשומת לב ערה לכרוניקת הרעיון, תשומת הלב שלכם תהיה רגישה יותר ויותר ואתם כבר תשימו לב לכרוניקה בתחילתה, עוד לפני ביצוע הפעולה.

שימו לב וחקרו בתשומת לב :
שימו לב כמה סתירות יש בין מה שאנו עושים למה שאנו מצפים.
לעיתים אנו מתייחסים לילדים שלנו בצורה אינפנטילית כאילו אנו רוצים לחקות את הילדים – מה אנו רוצים בזאת?
לעיתים אנו מצפים מהילד שיבין אותנו כמו בוגר.
לעיתים אנו מתייחסים אליהם כאל תינוקות.
לעיתים אנו רוצים שהוא יתנהג כבוגר.
אנו מנסים להלהיב את הילדים. למה, מה אנו רוצים מהם?
אנו מבקשים מהם שיעשו לנו הצגות.
אין לנו כוח לתת להם תשומת לב.
אנו מלמדים אותם ובוחנים אותם ועוד בטרם עת.
אנו רוצים שהם יקדימו בהתפתחות שלהם את המאוחר.
אנו רוצים שיישארו קטנים.
אנו רוצים שישתתפו בבחירה של דברים בטרם עת.
אנו מתעצבנים כשהם בוחרים דברים באופן שנראה לנו אבסורדי.
אנו רוצים שהם ילמדו מאיתנו.
אנו חושבים שהם מפריעים לנו כשהם מתעניינים במעשינו.
אנו מלהיבים אותם לגבי צעצועים ומתנות.
אנו מתעצבנים שהם נקשרים לצעצועים ומתנות ורוצים אותם בכח.
אנו מלהיבים אותם לגבי אוכל (בעיקר ממתקים)
אנו מתעצבנים שהם לא אוכלים טוב ורוצים ממתקים.
אנו שואלים אותם אם האוכל טעים.
אנו מתעצבנים שהם לא רוצים לאכול את מה שהכנו בטענה שזה לא טעים.
אנו רוצים שישבו בשקט מול הטלוויזיה.
אנו מתעצבנים שהם יושבים יותר מידי מול הטלוויזיה.
אנו רוצים שיצחקו.
אנו לא אוהבים שהם בוכים ומנסים להפסיק את הבכי שלהם.
אנו עושים מניפולציות רבות לגבי אהבה.
אנו מבקשים מהם נשיקות וחיבוקים.
אנו עושים בהם מניפולציות של עידוד בכדי שיספקו את רצוננו.

כל אדם מעורב בדרך כלל בסביבה שלו, אנו לא מאפשרים לילדנו להיות מעורבים בניהול הבית ועם זאת מתלוננים על כך שקשה לנו, וילדינו מפונקים ולא עוזרים לנו. במקום זאת אנו שולחים אותם לשחק בצעצועים שלהם ולצפות בטלוויזיה. קשה לנו לקבל אותם כחלק מלא בתפקוד הבית, ואם אנו כן נותנים להם אפשרות תפקוד בבית אז זה בשביל הכיף שלנו בלראות אותם עושים דברים באופן מצחיק. כשהם מבקשים לעשות זאת שוב אנו לא מרשים להם.

כשאנו משתמשים בשיטת המקל והגזר אנו הופכים דברים שאפילו בעיננו לא חשובים לחשובים מאוד בעיניהם ודברים שבעיננו כחשובים אנו מציגים להם אותם כעונש.

אנו לא מבינים איך הנוער של היום נעשה כל כך רדוד בעיסוקיו והוא כל היום יושב מול המחשב, טלוויזיה, טלפון, אלימות, אוכל ג'נק פוד, ממתקים וקולה, צורך סמים וכדומה ,מחפש סיפוקים מיידיים וחסר סבלנות. עם זאת אנו מעודדים לזאת את ילדינו בצורות עקיפות ואף ישירות.

תשומת ליבכם ל – למה אני רוצה את זה ואת זה מילדי יביא אתכם לגילוי של דברים שאתם רוצים לעצמכם. החקירה שלהם תביא לתשומת לב נוספת לרעיונות יותר בסיסיים שלכם.

התכלס זה תשומת הלב וחקירה בתשומת לב שתביא בהמשך להתבוננות ושהייה ללא מאמץ במושאים שלכם. אתם תישארו עם פחות לעשות ולא בגלל שאתם לא יודעים מה לעשות אלא בגלל שאתם פחות צריכים. הפעילות שלכם תהיה ספונטנית וקלה ורמת החרדות שלכם תרד לאין שיעור.

אלו הם הדברים לעת עתה, אפשר לחדד עוד רבות.
עיקר המסר היה שימת הדגש על תשומת הלב שלנו לרעיונות שמאחורי הפעולות שאנו עושים.
האיך לבצע עבודה עצמית באופן נכון יותר אינו קשור באופן ישיר לדף זה.
אם מי מכם רוצה לשאול שאלות, גם אם ספציפיות, אענה ככל שיתאפשר מבחינתי.

אני ואשתי דנו היום בסוגיה של האם טוב יותר לגדל ילדים בגן או בבית. חשבתי כי יהיה נכון לשתף אתכם בעניין.

ראשית, לפני שאדבר בזאת, אומר כי הבחירה היא קודם בהתאם ליכולת שלכם ולא מה שלמדתם שנכון יותר לילדים. אם תגדלו את ילדכם באופן שיקשה עליכם להתמודד מול הבחירה של גידולם בגלל שאתם לא מוכנים לכך, יתעוררו בכם רגשות חזקים של אומללות שאף יעוררו אומללות אצל ילדכם ואז, מה עשיתם בזאת? בכל בחירה שתיבחרו שימו לב מהם הרעיונות שהביאו אתכם לבחור בכך וחקרו אותם. יכול להיות שתגלו שהם לא באמת משרתים אתכם נכון. אם תהיו נכונים יותר כלפי עצמכם תהיו גם נכונים יותר כלפי ילדכם.

ולעניין גן או הבית :
כשאנו כתינוקות חשים כי הצרכים שלנו אינם מקבלים מענה מיידי אנו מחפשים הבטחה של מענה לצרכים כמו שחשנו ברחם. בעקבות התשוקה לביטחון מתעורר בנו הצורך לשייכות. ביטחון קשור ליכולתנו לשלוט בהבטחת הסיפוקים שלנו. כשאנו שולחים את ילדנו לגן מתעצמים אצלם החרדות לגבי הביטחון הזה. הצורך להרגיש שייך מתחזק גם הוא בעקבות חרדות אלו. ההתמודדות של ילד להשיג תחושת בטחון של שליטה להבטחת הסיפוקים כמו שהוא חש בבית, שונה. שונה ולא גדולה יותר משום שזה תלוי באווירה בבית. אבל אם נאמר ואנו כהורים שלו מאפשרים תשומת לב כלפי הפעולות שלנו אז ההתמודדות של ילד בגן היא הרבה יותר גדולה מאשר בבית. בכדי להבטיח לעצמו תחושה שקשורה לשייכות וביטחון עליו להתמודד לא רק עם המטפלות והגננות אלא גם עם כל הילדים האחרים בגן והמקום עצמו. רעיונות רבים מתחדדים אצלו בעקבות כך: תשומת לב, גאווה, תוקפנות תחרותית, היקשרות לדברים, ערך עצמי, שייכות, קנאה ותאווה הם העיקריים. בבית אין לילד התמודדות מול קבוצה של ילדים אחרים מלבד אחיו ואחיותיו שב"כ שונים מגילו (מקומו בקבוצה). המניפולציות שלו צריכות להיות מתוחכמות ועוצמתיות יותר. במקום הזה הוא מגיב עפ"י שלושת האופנים שדיברתי עליהם קודם. הילד מסתכל על ההורה בביטחון הרבה יותר גדול מגננת ומטפלת בגן וגם אם דברים לא מוצאים חן בעיניו, רמת החרדות בהתמודדות עם ההורים קטנה יותר.

בכל מקרה יתעוררו אצל הילד החרדות והרעיונות שדיברתי עליהם. גם אם ילד גדל בבית וגם אם הוא גדל בגן הוא תמיד גדל בעצמו. ככל שהתחכום המניפולטיבי גדל כן גדלה הבורות. עם זאת, כשרמת החרדות גדלה, מתעוררת גם תשומת הלב. אי אפשר לאמור איזו גדילה טובה יותר בשביל הילד כי אי אפשר לדעת מה יביא דבר. ואם אנו שואלים את השאלה מה טוב לילד אנו צריכים קודם לשאול מה אנו מעריכים כטוב, איזה רעיון קשור למחשבה של הטוב הזה והאם אנו בטוחים מעבר לכל ספק שזה מה שטוב. כל מה שקורה עם הילד זה הדבר הכי טוב בשבילו, אחרת זה לא היה קורה.

אם הילד גדל בבית וההורים חיים בתשומת לב נכונה לדברים שקורים, תשומת לב זו תונחל כנראה גם אליו. התגובות שלו יהיו פחות אימפולסיביות ואינסטינקטיביות ויותר ספונטניות, הבורות שלו תהיה פחות קשה ויהיו לו רשמים נכונים יותר של המציאות.

והכל בהתאם לדברים שכתבתי בהתחלה.

כתבת דברים מאוד מעניינים - תודה.

אין דבר כזה כעס בריא זו המצאה של אנשים שלא יודעים איך אפשר לתקשר עם ילד כשהוא עושה משהו שמאוד לא מקובל עליהם והם רוצים להראות לו שיש במעשיו חומרה

תינוק שבוכה לא צריך להשתיק. הוא בוכה בגלל שהוא רוצה לבכות בגלל שהוא רוצה משהו. הדבר הכי טוב לו הוא לבכות אם הוא בוכה, אך רוב ההורים מתייחסים לכך כאל משהו רע שצריך למצוא דרך להפסיקו
לא הבנתי (באמת) מדוע כעס (תסכול) נתפס כשלילי וכדאי להעלימו, בעוד בכי (חוסר אונים, זעם) נתפס כנייטרלי.

כעס הוא לא שלילי משום שהוא משרת אותנו ע"י התעוררות של תשומת לב. כעס אינו בריא משום שהוא מזיק לנו פיזית ונפשית. הוא משרת אותנו ע"י זה שהוא מזיק לנו ואז אנו שמים לב. כעס נובע מרעיון של תוקפנות וכשאנו תוקפים אחרים אנו תוקפים אף את עצמנו.
בכי נולד גם מרעיון של תוקפנות וחוסר אונים. אצל תינוקות הפעולה של הבכי עדיין לא עוותה והיא ברובה מביאה להתבוננות פנימית, כאשר אם אצל בוגר פעולת הבכי שלו עוותה הוא משחק קורבן הרבה פעמים מול אלוהים. גם אלו שאומרים שהם לא מאמינים באלוהים עושים את זה רק שהם לא קוראים לזה אלוהים. בכל מקרה גם בבכי של הבוגר יש שרידים של התבוננות פנימית. זה קורה גם אחרי שמסיימים לבכות ואנו נותרים במעיין ריק. אין לנו תשובה מאלוהים והעולם לא השתנה. הזעקה לאלוהים היא זעקה פנימה למרות שנראה שזה לבחוץ (אלא אם כן מדברים בקול). בכי החוצה הוא לרוב כזה שמחפש תשומת לב, יש בו דרמות רבות והוא משרת אותנו באופן מזיק.

כשדיברתי על כעס שלא בריא זה היה בהקשר של אמצעי שלנו לתקשר עם ילדים. זה לא בריא עבורנו הכועסים, וזה לא בריא עבור הילד מההשלכות של כך.
כשדיברתי על בכי בריא זה היה בהקשר של התערבות שלנו בבכי של הילד. זה לא בריא עבורנו לנסות להפסיק לו את הבכי וזה לא בריא עבור הילד מההשלכות של כך.

אם הילד כועס נכון להתייחס לכך כמו אל בכי, לתת לו לכעוס ולא להפריע לו בפעולת הכעס שלו (בתנאי שהיא לא פוגעת בסביבה, כשגם אז יש דרכים נכונות יותר לפעול). אם אנו נגיב לכעס שלו זה יהיה כעס שלנו ומה עשינו בכך? כשהילד כועס ואנו עומדים להגיב כלפיו עלינו לשים לב לרעיונות שמאחורי הפעולה ולחקור אותם בתשומת לב. אם נגיב אליו בכעס אז הכעס של הילד יתחזק ואז גם שלנו עד שזה יתפוצץ.

יש לעשות עבודה עם הכעס של עצמנו בלבד. אם לא תנסו להעלים כעס אצל ילדכם ותאפשרו לו לכעוס הוא ישחק בדרמה משל עצמו. כשההורים לא 'נדלקים' הם הופכים מבחינתו לחלל ריק. לכן כל הטחת אשמה שלו מתפוררת בחלל. הוא נשאר ריק ולבדו משום שאי אפשר להטיח בחלל. אז זה מביא אותו להטחה פנימית עד שהוא מרגיש שגם פנימה יש חלל וההטחה היא לריק. כל זה מעורר אותו להסתכלות פנימית.

עוד לא קראתי הכל, אבל רוצה כבר עכשיו להודות לך על הדף הזה. דבריך (ממה שקראתי עד כה) מעוררים מחשבה ומענינים.
תודה על השיתוף.

תודה גם לך.

מספר דברים לתשומת ליבכם :

אחד הדברים החשובים לשים לב אליהם הוא לא להחליף את אופן התגובה שלכם לילדכם באדישות. זו מלכודת שקל מאוד להיקלע אליה.
מי שקרא את שכתבתי ונראה לו שהדברים שדיברתי עליהם נכונים, עלול לא לשים לב שכשהילד כועס או בוכה, או כל דבר אחר, הוא אולי מגיב לכך ע"י אדישות, ואדישות זו פעולה עם רעיון מזיק. הרעיון שיהיה לכם שקשור לפעולה זה ההסכמה עם הדברים שכתבתי והרצון שלכם להימנע מהתערבות עפ"י זה, ולתת לילד לבכות או לכעוס מבלי שתפריעו לו. מה שעלול לקרות הוא מצב של אדישות שלכם כלפי הילד שבוכה או כועס. זה כבר לא תשומת לב נכונה, לא לעצמכם ולא לילד שלכם.
בד"כ במצבים כאלו של בכי וכעס של ילדכם אתם לא מקשיבים לילדכם אלא מחפשים כל הזמן דרכים להימנע מהמצוקות שאתם חשים. כשמתעוררת תשומת לב לרעיונות שקשורים לתחושות המצוקה שעוברים בכם, מתעורר בכם גם תשומת לב יותר נכונה לילדכם. אתם תגלו שפתאום אתם באמת מקשיבים לילד שלכם, שאתם לראשונה באמת רואים אותו. כשאתם נלחצים או אדישים אינכם רואים את ילדכם.
אין להימנע מהתערבות, הימנעות זה אדישות.

אני מדגיש שוב, כל שעליכם לעשות הוא לשים לב לפעולות ולרעיונות הקשורים אליהם. כל השאר יקרה הכי טוב מעצמו. השינויים יבואו מעצמם. אל תחדירו רעיונות פוסלים על הרעיונות שלכם. הטלת ספק ברעיון היא רק הטלת ספק ולא פסילה של רעיון. אם תפסלו רעיונות כי הם לא נראים לכם נכונים אתם תתקפו את עצמכם, והרעיונות יתחזקו. אם בעקבות הטלת ספק אתם תראו דברים יותר נכונים, אל תנצלו גילויים אלו בכדי לפסול רעיונות אחרים שיש לכם, זה לא ישרת אתכם כפי שתתכוונו אלא להיפך. כשנפתחות העיניים אין צורך לפסול או להמשיך להטיל ספק במה שהאמנתם בעיניים עצומות, אתם רואים וזה מספיק.

לא צריך להיות חוקר רעיונות מהולל בכדי שזה יעבוד. פשוט שימו לב לרעיונות, קבלו אותם, ואפשרו לעצמכם לקבל שהם לא בטוח משרתים אתכם נכון ושיכול להיות משהו גם יותר נכון מהם. אתם לא צריכים לגלות מה נכון יותר, מספיק שנתתם לעצמכם את האפשרות שיכול להיות משהו נכון יותר. הגילוי יגיע לבד, יכול להיות אחרי מספר ימים ואף מאוחר מזה. אל תחכו שזה יקרה, פשוט המשיכו בתשומת לב. אם תמצאו שאתם מחכים לשינוי, שימו לב לרעיון שקשור לכך. כל זה פשוט מאוד.

באופן טבעי

באופן טבעי