למידה במנות קטנות

בטח אני לא מחדש לכן כלום, אבל זה רעיון שקפץ לראשי היום והחלטתי לרשום אותו.
אשמח לקבל תגובות הערות והארות
תודה
אמיר

התרגלנו ללמוד בשיעורים של 45 דקות, אבל האם זה הזמן האופטימלי גם ללמידה עצמית שבה אין שיקול של זמינות המורה?
בלמידה במנות קטנות, התלמיד לומד נושא קטן ועוזב לכאורה את ה"שיעור", אולם כעת, באופן נסתר מעינינו, מתרחש עיבוד הנושא הנלמד – הלמידה האמיתית.
מכך יוצא כי למידה במנות קטנות עוזרת להטמעת כל החומר.
נוסיף לכך את העובדה שבמנות קטנות התלמיד בחר את הנושא ואת משך המנה המתאימים לו ביותר לאותו הרגע, דבר המסייע גם כן להפנמת החומר הנלמד.
המסקנה, אם כן, היא כי השיטה של למידה במנות קטנות עדיפה על פני שיעורים קבועים, ארוכים, ומוגדרים מראש.
ניתן ליישם שיטה זו כאשר המורה זמין לתלמיד גם לפרקי זמן קצרים, בכל עת שהתלמיד יחפוץ ועבור כל נושא (ללא סדר מוגדר מראש).
מצב זה מתקיים באתרי אינטרנט של משחקי למידה לילדים כדוגמת אתר לעמ , וכן בחינוך ביתי בגישת unschooling

רציתי לשתף דוקא מהנסיון שלי בלמידה מוטורית של ג'אגלינג
מהנסיון שלי, יותר אפקטיבי ללמוד למידה מוטורית במנות קטנות של 5-10 דקות ביום, עם חשיבות גדולה להפרדה בין הימים, כלומר עדיף 10 דקות היום ו10 דקות מחר מאשר 10 דקות בבוקר ו10 דקות אחרה"ץ.
משהו בשינה בלילה גורם למה שלמדנו להיטמע טוב יותר.

ככה הבן שלי למד לסובב סביבון. אחרי הדלקת נרות חנוכה הוא ניסה את כל הסביבונים במשך עשר דקות. ערב ערב הוא ניסה, בערב השמיני הוא הצליח. מאז אנחנו עם סביבונים כל השנה

לא רק שהאוכל לא טעים, גם המנות כל כל קטנות...
ביטוי שמתאים למגוון נסיבות, גם ללמידה.
ויש גם את זמן ההירהור, שבו התודעה הפכת והופכת, שוקלת וחוככת, ולבסוף, שוקעת.
הבנה לעומת שינון. את זה לא למדנו בביה"ס... כמה דרשו ממני לשנן, ככה לא הבנתי. ועוד פחות, זוכר.

המסקנה, אם כן, היא כי השיטה של למידה במנות קטנות עדיפה על פני שיעורים קבועים, ארוכים, ומוגדרים מראש.

מה נשאר בך מהשיעורים הקבועים, ארוכים, ומוגדרים מראש שעברת בחייך, בביה"ס בצבא ובאוניברסיטה? מה כל אחד מאיתנו, כאדם, כאזרח, הפיק מאותם שיעורים? במה זה ניכר בנו? בטראומות שלנו, בסלידה מנושאים שונים שפיתחנו באותן שעות משמימות ואינסופיות?
אני לא חושב שהכיוון הוא "איך לייצר לימוד מובנה יעיל יותר", אלא ממה להמנע שמשבש לנו את התודעה. אולי אותו ה-"חומר" שאנו מנסים ללמד במנות קטנות (ולא תמיד טעימות) לא תמיד ראוי למאכל נפש האדם? כאן לדעתי הדיון המרכזי, ולא גודל המנות ותדירות ההאכלה.
ההממםם... נהייתי רעב מכל זה... אני הולך לנשנש איזה משהו קטן...

אני בעד למידה במנות אינדיווידואליות.
לפעמים הן באמת קטנות (ולכן חשוב להדגיש אותן - גם למנה קטנה יש ערך גדול! ו- 10 דקות זה המון) ולפעמים דווקא נגלה גדולה של לימוד מתמשך תתאים לי.

(בשיטת מונטסורי אין הפסקות. אפרופו התרגלנו ללמוד בשיעורים של 45 דקות.)

אני בעד למידה במנות אינדיווידואליות
גם אני.
לפעמים למידה משמעותית מתקיימת ברגע, ואז צריך "זמן לעבד", וזה קורה מחוץ ללמידה הגלויה, הפעילה.

אבל לפעמים פשוט נשאבים ללמידה, כמו כשחוקרים אפשרויות של תוכנה חדשה, או מציירים, או קופצים ראש למים (הדוגמאות הראשונות שעלו לי לראש). ואז אפשר להמשיך שעות.

בגלל זה כדאי להיות כמה שיותר בסביבה שמאפשרת למידה במנות אינדיבידואליות, ולא כופה עלינו להישאר במקום שלא מתאים לנו רק כי לכאורה לומדים בו (או, כמו שמקובל בבתי הספר, "מלמדים" בו. הפוקוס הוא על הרצון של המורה, לא של התלמיד).

אני משתדלת לתמוך בתלמידים שלי (בדמוקרטי) כשהם בוחרים בגודל המנה שלהם, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, במקרים מסוימים נדמה לי ששווה להם להיות מתוסכלים לרגע, ואז להמשיך בזרימה. לעתים אני טועה, אבל לפעמים אני צודקת, והרצון לעזוב היה רק תסכול רגעי, שדרש עידוד ולא פרישה. צריך להכיר את הלומד, ואת הנושא, וההקשר. ולדעת לא לנדנד (בשביל מבוגרים זה מאוד קשה, בעיקר כלפי ילדים אבל לא רק).

אה, ושכחתי להגיב על משהו שכתבת:
במנות קטנות התלמיד בחר את הנושא ואת משך המנה המתאימים לו ביותר לאותו הרגע, דבר המסייע גם כן להפנמת החומר הנלמד

בלמידה כזאת, הלומד הוא זה שמתווה את הדרך, ולא המורה, שרואה מראש את "התמונה הגדולה" ויודע לאן הכל מוביל.
למידה במנות אינדיבידואליות יכולה יותר בקלות להיות למידה משמעותית יותר, רלוונטית יותר, אקטיבית יותר וחקרנית יותר (אבל לא בהכרח).

אולי אמיר התכוון ל-הוראה במנות קטנות, לפעילות שבה מישהו שיודע משהו מספר על זה למישהו שלא יודע את זה.

אולי אמיר התכוון ל-הוראה במנות קטנות, לפעילות שבה מישהו שיודע משהו מספר על זה למישהו שלא יודע את זה.
כשאני חושב על זה חשבתי על משהו שבין למידה להוראה, כלומר: יש מישהו/משהו ש"יודע" ומספר על זה למי שרוצה ללמוד, אבל את התוכן ומשך המנה קובע התלמיד.

אני בעד למידה במנות אינדיווידואליות.
אהבתי את התיקון. נראה לי מדויק יותר.

משהו שבין למידה להוראה.
זה מין ליווי, לא? הוראה תמיד דורשת המון התאפקות.

אצל הולט (נדמה לי שבלמידה מתמדת) יש קטע יפה שהוא מתאר איך המורה (במקרה זה, אמא) נורא רוצה ללמד וממשיכה להסביר אחרי שלתלמיד (בנה) כבר נמאס. הוא בסך הכל רצה תשובה קצרה ונקודתית, ואמא החליטה לנצל את ההזדמנות להרצאה מייגעת. כאן יש משמעות אמיתית להוראה במנות אינדיבידואליות.

במלים אחרות - הוראה במנות אינדיבידואליות היא עוד דרך להקשיב לזולת.

היתרון ללמידה דרך האתר של אמיר הוא שבאמת אין שם מישהו שרוצה להסביר או שחושב "הנה סוף סוף הזדמנות שהילד שואל". יש כאן כלי שאפשר להשתמש בו ואפשר כשנמאס לעזוב אותו בלי אדם בצד השני שאולי לא נעים להפסיק באמצע ההסבר.

אני לא יודעת אם זה בדיוק הדף המתאים אבל... (נראה לי שככה נפתחות בערך חצי מההודעות שלי, חבל לי להעמיס על האתר עוד ועוד דפים כשיש כל כך הרבה ישנים שמחכים שינערו אותם מהאבק).
אני רוצה לתאר את דפוס למידת החשבון של הבן שלי, לשמוע אם זה מוכר גם לאחרים, ובאופן כללי - תובנות:
הילד חובב חשבון גדול, תמיד ישמח לתרגילים, ובכל הזדמנות יאתגר את עצמו במה שהוא פוגש במציאות.
פעם בכמה זמן - נגיד, אולי שנה - הוא מציג התנהגות חשבונית אינטנסיבית שהדבר שהיא הכי מזכירה לי זה קפיצת גדילה. יונק חשבון 24 שעות ביממה. כשבאה תקופה כזאת, שנמשכת שבועיים-שלושה, הוא שואל וחוקר על המון נושאים בחשבון בבת אחת, ובכל אחד מהם מתרגל ומתרגל ומלטש את היכולת שלו. הקפיצה האחרונה עד כה הייתה לפני כמה חודשים, בסביבות גיל שש, ובה הוא עבד במקביל על כפל מספרים דו-ספרתיים ותלת-ספרתיים (כולל טריקים לאימות החישוב), חזקות, חישובי פלוס ומינוס, סדרות חשבוניות (למשל שוב ושוב חישוב כמה זה אחת ועוד שתיים ועוד שלוש וכו' עד עשר), מעט חילוק, וטיפונת הצצה לשברים. וגם המציא פעולות חשבון משל עצמו (נגיד: "שלוש הבל שבע זה שלוש ועוד שלוש כפול שבע, חמש הבל אחד זה חמש ועוד חמש כפול אחד").
הקטע הוא שהתקופה האינטנסיבית עוברת, והעניין בחשבון יורד מהרמה המטורפת שהיה לרמת העניין היומיומי שלו, ואת רוב מה שלמד הוא שוכח - או מדחיק לאיזה אזור נידח במוח, שומר בקופסה, לא יודעת מה. בכל אופן זה כבר לא נגיש לו. עדיין הוא חובב חשבון גדול, כאמור, ולעתים קרובות תמצאו אותו מחשב תרגילי כפל, למשל, אבל אלו יהיו תרגילים מתוך לוח הכפל, חד-ספרתיים. וכשהוא ינסה מדי פעם דו-ספרתיים, הוא יזיע עליהם לא מעט, ולא בהכרח יצליח. אני יודעת שגם זה רחוק מהנורמה של בני שש, אבל ביחס ליכולות המדהימות שהוא הפגין חודש קודם - זה מפליא.
שלא ישתמע לא נכון, זה לא שזה מדאיג אותי או נראה לי בעייתי או משהו, זה רק מאוד מסקרן אותי. ככה זה עובד? ככה המוח של ילדים פועל? זה כמו צירי לחץ - שני צעדים קדימה, צעד אחורה? למה ככה, בעצם?

ככה זה עובד? ככה המוח של ילדים פועל?
לפעמים כן

התיאו שלך מאוד מזכיר לי קטע מספר, או שזה היה סאמרהיל או "החינוך הדמוקרטי", שבו הכותב מתאר איך הבן שלו מעוניין בציור - בדיוק חודש אחד בשנה.
ובחודש הזה הוא מצייר ומצייר ומצייר, בהתלהבות גדולה ובהמון השקעה.
ואחר כך - שנה לא תראי אותו נוגע בצבעים, מקסימום פה-ושם אגבי כזה, חצי אדיש.
מה שהיה מעניין בתיאור זה איך ב- 11 חודשי ההפסקה, כן היתה התקדמות סמויה, וכשהילד חזר שוב לציור, ראו דברים ברמה אחרת לגמרי ממה שהוא הגיע אליו בתום תקופת הציור הקודמת.

כשהוא ינסה מדי פעם דו-ספרתיים, הוא יזיע עליהם לא מעט, ולא בהכרח יצליח.
מעניין, אבל לא לגמרי מוזר.
אולי הוא שם על עצמו מגבלות מסוימות מבחירה, או פשוט עובר לצורת חשיבה (וחישוב) אחרת. או אפילו למיקוד אחר.

למה ככה, בעצם?
למה לא?

"שלוש הבל שבע זה שלוש ועוד שלוש כפול שבע, חמש הבל אחד זה חמש ועוד חמש כפול אחד"
אוי, המסת אותי לגמרי כרגע!
מקסים מקסים מקסים.

הבן שלי בעניין של חשבון, ומדי פעם ממציא מספרים גדולים להנאתו. אבל האחרון היה מעניין יותר מהשאר: "דריליון הוא מספר עם אחד ודריליון אפסים".
ואז הוא הפליג: מיליון הוא אחד עם מיליון אפסים אחריו, ביליון הוא אחד עם ביליון אפסים, טריליון הוא אחד עם טריליון אפסים...
וכשבעלי העיר לי: "את יודעת, נדמה לי שהוא ממציא עכשיו שיטה מתמטית חדשה", בני הגיב: "כן, אני מתימטיקאי שעוסק במספרים, ואני לא - מתכוון - לעצור!!!"

_התיאו שלך מאוד מזכיר לי קטע מספר, או שזה היה סאמרהיל או "החינוך הדמוקרטי", שבו הכותב מתאר איך הבן שלו מעוניין בציור - בדיוק חודש אחד בשנה.
ובחודש הזה הוא מצייר ומצייר ומצייר, בהתלהבות גדולה ובהמון השקעה.
ואחר כך - שנה לא תראי אותו נוגע בצבעים, מקסימום פה-ושם אגבי כזה, חצי אדיש.
מה שהיה מעניין בתיאור זה איך ב- 11 חודשי ההפסקה, כן היתה התקדמות סמויה, וכשהילד חזר שוב לציור, ראו דברים ברמה אחרת לגמרי ממה שהוא הגיע אליו בתום תקופת הציור הקודמת._
זה בדיוק ככה, אחד על אחד. כולל המשפט האחרון (שאולי אני לא ציינתי).
איזה קטע.

וכשבעלי העיר לי: "את יודעת, נדמה לי שהוא ממציא עכשיו שיטה מתמטית חדשה", בני הגיב: "כן, אני מתימטיקאי שעוסק במספרים, ואני לא - מתכוון - לעצור!!!"
גדול D-: גוריין לאלתר.

"זה היה מעניין לקרוא בהגדה, אבל אני חייב להפסיק עכשיו.
את יודעת אמא, זה כאילו יש לי בתוך המוח פה, ואת מה שאני לומד - הפה הזה אוכל.
הכנסתי פנימה קצת אוכל - עכשיו אני צריך לעצור כדי לבלוע".

באופן טבעי

באופן טבעי