לידת הבית של דפ

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור אחים בלידה}

[דפ*]

לידה

בכתיבה חופשית
נר רביעי של חנוכה, תשס"ט

שבת. הילד שלי (בן שנתיים) לא ישן כל הלילה ודורש את קירבתנו. בבוקר אני קמה עם כאבים בכל הגוף. אריאל בעבודה ונתי בטובה לוקחת אליה את נתיב שלום ואני שוקעת בשינה עמוקה, הטובה ביותר שהייתה לי בכל מהלך ההריון, שעתיים לפחות.
אחר הצהריים אנחנו יוצאים לטיול ארוך, ארוך, חוזרים הביתה, שקיעה, הבדלה. אני מתחילה להרגיש מעין צירים קטנים, קלים, נעימים, מתגרים בי אם להתרגש או לא. ובנתיים, הפגישה עם טובה הערב מתקיימת ואני לא רואה סיבה לא לבוא. הפגישה נהדרת. כל כך כיף, מכיל ועוטף להיות אצלה.
טובה נראית מתרגשת יותר ממני והיא חושבת שמשהו קרוב. לי נעים לא לחשוב כלום ורק להרגיש, לא לדעת. אנחנו מבלים הרבה זמן אצל טובה, יותר מתמיד כך מרגיש. אריאל כמובן מזמין את עצמו לסלט עם האהרון בעלה של טובה, ונתיב שלום במצב רוח נהדר, אוכל, קופץ, משתעשע ומרגיש בחברה טובה, נעים שם כל כך. בדרך אריאל הציע שולי נבוא כבר מוכנים ואלד שם?:)
כמובן, מתישהו אני דוחקת באריאל שנלך, נראה לי שכבר מספיק, טובה בפגישה חדשה, אנחנו במטבח עם אהרון וסלט שכבר נגמר כמעט. אני רוצה ללכת כי לא נעים לי גם ככה לסוע באוטו ואני ממש רוצה כבר להיות בבית. הדרך חזרה לא נעימה בכלל. אני יושבת על שש מאחור ובכלל לא יודעת מה קורה ומה לחשוב אבל מרגישה ברגש נהדר.
כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מיד מתחילים, בתיאום טוב לארגן את הבית. לכסות את המזרנים, לנפח את הבריכה, לסדר, לפנות, להאיר בצורה נעימה. בין סידור לסידור אני
עוצרת בצירים, נעמדת, מתכופפת לפנים ובעיקר בוחרת לעמוד על שש. אני מגלב שלשלוח כך רגל אחת לאחור מסב הקלה גדולה לצירים והם כמעט לא מורגשים. הנשימה משתלטת באופן טבעי ומשרתת אותי בצורה הכי משמעותית ששרתה אותי אי פעם. אני לא משתמשת בה במודע אבל היא מגיעה אליי מעצמה, כלי מוכר ונעים כל כך לגוף, מתורגלים להיות יחד. אריאל עוד חושב שהוא עובד הלילה... אחרי ציר אחד בחדר אני קמה ללכת לסדר משהו בסלון ויורדים לי המים. אני חושבת לעצמי שזה באמת לא הרבה מים כמו כל הדווחים.. גל של צחוק וחמימות עוטף אותי, ירידת המים הייתה תחושה נעימה ומשעשעת כל כך. אני עומדת, רטובה, נרטבת, מספרת לאריאל, מתרגשת.מיד מתקשרת לטובה והיא אומרת שתגיע, כדי לתת לי את האנטיביוטיקה, משום מה נשמעה מהססת, אם לא האנטיביוטיקה נראה לי שהיא עוד הייתה מחכה? אין לדעת. נעים לי לחשוב שהיא תכף תבוא.
אני נכנסת למקלחת וכל הצירים בכלל חולפים בזמן המקלחת אז אני מחליטה מהר מהר לצאת. אני מתלבשת וצירים נעימים, קלים, חוזרים ומאפשרים לי לנשום לתוכם, להמתח, להשתחרר. ביניהם, לארגן.
כשטובה מגיעה אני כבר מיציתי את כל הארגונים והיא נותנת לי את העירוי, ובודקת שאני כבר בפתיחה של לידה פעילה. זה לא כל כך מטריד אותי איפה אני. מעכשיו אני רק בסלון. כל ציר עובר, ובניהם אני נעמדת, מסתובבת, מקשקשת, אומרת אולי כמה דברים חסרי שחר ובעיקר משוכנעת שזה ייקח עוד זמן. אין לי כבר זיכרון של השלב הזה. רק שמתישהו אריאל מפסיק עם העניין של הבריכה כי טובה אומרת לו שלא יהיה שום זמן ואני בכלל לא מוטרדת כי בנתיים נעים לי כך. אני מסתובבת, צוחקת בליבי, יש עוד זמן. טובה נראית רצינית ומשוכנעת שבקרוב, בעוד מעט זמן, ואני כבר יהיה בעוצמה של השלבים הסופיים. מבחינתי, צירים, אין בעיה, יש, יהיו , יתחזקו. אבל תינוקת? לא נראה לי שהולכת לצאת בקרוב. אין סיכוי שבעוד כמה רגעים אני באמת בטרוף של ללדת. או שבעצם אני כבר שם? אני כבר שם? מתישהו אני מתמקמת על המזרון באמצע הסלון על שש וכל מיני נסיונות לשנות את המצב לא מתאימים לי וגם לא שום מגע, או עיסוי, או מה, שיסיח את דעתי מכאן. הצירים הופכים חזקים, מטלטלים. הפתיחה כמעט מלאה. כל המעיים שלי מתרוקנים וזה מסב הרגשה מקלה ומכינה. אהרון מגיע לעזור לטובה. אריאל לפניי ואני נתמכת בו עם הידיים. חלק מהזמן הוא לא מרגיש לי מספיק יציב, ומטלטל יחד איתי. הוא צריך עוד להתחזק ולהיות נחוש יותר שהוא שם, בתפקיד מלא, עד הסוף.
אני מאבדת שליטה.
טובה כל הזמן מאחוריי, מכוונת, אומרת, מזכירה לי לנשום, מאפשרת לי לצעוק. הצירים שוטפים אותי כמו גל וכל הגוף שלי זז בלי שאכוון אותו לשום מקום. השיער שלי פזור ועוטף אותי כך שחשוך מסביבי ומוגן, כל הזמן. כל גל מתחזק ומקדם אותי הלאה. אני צועקת עד אין סוף והצעקה פותחת אותי ומשחררת, נותנת לגוף כוון החוצה. הילד שלי פתאום בוכה ואהרון הולך אליו. לא מרגיש לי נכון. באיזשהו רגע אני אומרת לאריאל ללכת אליו הוא ונשארת לאחוז בשרפרף ריק. אין לי שם אחיזה, אני צריכה גוף חי לפני. אהרון מגיע ומתיישב על השרפרף. אני נעזרת בו. הצירים שוב שוטפים וטובה מבקשת שלא אלחץ, שאחכה עוד קצת. הקול שלה כל כך ברור וחד שאין לי אפשרות אלא לפעול לפיו. עולה בי המזמור שתמיד עולה בתוכי ברגעים של פחד מוות, מזמור לדויד, ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני.. בגל הבא אני כבר לוחצת. הידיים של טובה עוזרות ותומכות בצורה לא רגילה וההרגשה שלי היא שאלמלא התמיכה, כל הגוף שלי היה מתרוקן החוצה. הילד שלי ואריאל מגיעים. הוא סקרן ומתבונן, כך אני מרגישה, אבל לא מעיפה אליהם אף מבט, אני בתוך עצמי, אני יוצאת מעצמי.
הראש יוצא. זה בלתי אפשרי, זה דורש ממני להפתח כל כך הרבה, לאן? יש לאן. הגוף מוצא. הרגע הזה הוא כמעט מוות. הכל נפגש במקום אחד והגוף נפתח לכל כוון. אריאל והילד שלי מתבוננים מהצד. אהרון לפני וטובה מאחורי, כמו מלאכי השרת. אני בפנים. הראש יוצא. אחר כך כתף נחלצת, ואני מרגישה אותה יוצאת מתוכי. אחרי הכתף, כבר כל הגוף יורד למטה, היא בחוץ.
אני על שש, מכוסה בחושך השיער, העיניים העצומות, האור העמום. החושך הכי חשוך שהייתי בו אי פעם. אני רוצה לנשום כאן, הכל דומם , ואני לא רוצה דבר. לא להסתובב, לא לאחוז בתינוקת שעתה יצאה, כלום. רק לנשום אל תוך עצמי, להיות ברגע המעבר הזה.
אני רוצה להיות שם שוב, ברגעים אלה. אני רוצה לחזור לשם ולחוות הכל מחדש, אך עם יותר עוצמה, עם יותר התבוננות.
הרגע הזה נגמר. אומרים לי להסתובב, לקחת את התינוקת עליי. חבל הטבור קצר מדיי ולכן אי אפשר אפילו להניח אותה על המזרון ואני צריכה לתפוס אותה אליי. אני מסתובבת, שוכת, יושבת על הצד. היא עליי, על הבטן שלי כי היא לא מגיעה גבוהה יותר. היא כל כך חלקלקה, כל כך אמיתית, כל כך חיה כאן, בת, שלמה. אני בהלם. הכל מסביב חוזר לחיים. אני מרגישה שוב אור ואוויר. מתישהו חותכים את חבל הטבור, מתישהו השליה יוצאת. גם היא שלמה ובריאה.
אחר כך אהרון תופר שני תפרים וטובה לידי אוחזת בידי חזק ואני מדברת אליה. אני לא מפסיקה לרעוד. אני המומה ורועדת ורועדת ולא מבינה מה סביבי. כולנו שם. אחר כך אני לובשת חולצה וכבר הגוף יותר רגוע. כל הזמן העיניים שלי רצות בחדר שעוטף אותי, על האנשים והחפצים. אני מוודאת שאני כאן. באמת, בבית שלי, בסלון, עם קבוצת אנשים קטנה וכל כך אהובה, אריאל, הילד שלי, אפילו נתי הגיעה. טובה, אהרון. כולם כאן, אצלי. אני בבית שלי. העיניים שלי לא מפסיקות להתרוצץ. ותינוקת אחת קטנה, קטנה. אני מרגישה את כל הגוף שלי. כל חלק בו עבד, הותש. אני עוברת לשבת על המזרון בצד הסלון וכולנו יחד ויש הרבה אור נעים מסביב. טובה מחכה שאלך להתקלח, שאעשה את צרכיי, שנדע שהכל באמת כשורה. היא מחכה ואנחנו כאן, שעתיים, שלוש.
אני לא רוצה שיגמר.
אבל זהו. אני קמה בלחצי הסביבה להתקלח, הכל תקין, הכל זורם. אני נכנסת לאט למיטה עם התינוקת, עוצמת עיניים, ולא נרדמת עד מחר. הלוואי שהיינו כולנו נשארים שם עוד. טובה נראתה כבר עייפה, ושהיא כבר רוצה ללכת. היא צודקת. אבל אני רציתי להשאר עד אין קץ.
אני מוכנה לכל זה שוב, מחר.

[טאו_להורות*]

מזל טוב
תודה על הספור העוצמתי שלך.
שתרווי נחת ובריאות

איזה ספור נפלא!!!!

[ללי*]

תודה על השיתוף הקסום שלך
על רגעי המעבר שכל כך מצליחה להעביר.
ברכות אינסוף רגעי חסדוימים שלווים של אהבה ומתיקות.

[יפנית*]

אני בתוך עצמי, אני יוצאת מעצמי
הרגע הזה הוא כמעט מוות. הכל נפגש במקום אחד והגוף נפתח לכל כוון

הזדהיתי עם הנ"ל מאד!!! ובכלל עם כל הספור שלך.
התאורים שלך כל כך חזקים ואמיתים.
זה מדהים איך כל יולדת מתארת אחרת אבל תמיד יש משהו כל כך דומה.
העצמה הזאת של הלידה והרצון שהעצמה תמשיך לעד...
את מדהימה וילדת מדהים!

[אמא_לה*]

דפי סיפור לידה מדהים! תודה על השיתוף האותנטי כך כך
חיבת לשאול- מניין המשפט הזה,מוכנה לכל זה שוב מחר?????
מדהים אותי איך אני יצאתי מלידת בית כה עוצמתית וטובה אך בסופה,עם כל האושר-הדבר הכי חזק שעלה בי
הוא שאני לא רוצה ללדת יותר,כמובן זה השתנה היום,אני מוכנה לחשוב על זה שנה אחרי אבל להגיע למצב שלומר משפט הפוך
בבקשה גלי לי רוצה לרצות....
אם מישהי אחרת מרגישה שיש לה מה לומר לי,אשמח לתגובות נוספות

[אמא_לה*]

וגם איך לא להעלב מהכאב...
אני יודעת שהוא לא נגדי אבל קשה לי להבין מדוע זה צריך לכאוב כל כך
ואשוב ואומר היתה לי לידה בדיוק כמו שרציתי,טבעית,בבית,מעצימה ובלי שום סיבוכים
ואיך זה שאני עוד מעזה לקטר ולהעלב ולשאול למה
אפילו שנה אחרי

[אמהות*]

הוי, איזה מרגש!
קראתי ודמיינתי אותך וזלגתי דמעות. כמה שזה נוגע ומרגש, ואיך כתבת את זה כל כך חזק.
אני רואה שזה סיפור לא חדש, על כל פנים הרבה נחת לך, והיה לי מדהים לקרוא..