לידת הבית השניה שלי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

[אשכר_ש*]

הלידה הראשונה היא סיפור הלידה של יותם

סיפור הלידה של אמיתָי

סביב יוני 07 החשק להריון נוסף מתחיל לבעור בנו בעוצמה... אנחנו מחליטים לחכות עד חודש אוגוסט-ספטמבר כדי שאני אספיק לסיים את סדנת המודעות לפוריות שעשיתי וגם אספיק קצת לתרגל אותה.
איזה לחכות ואיזה נעליים, כשזה בוער זה בוער. ביולי נכנסתי להריון. איזה כייף J
הריון שני, יותם בן שנה ו- 9 ואיתי בבית כשאני מתחילה אותו. הוא עדין יונק.
עייפות קשה בהתחלה, אבל איכשהו מעבירים את זה.
המשך ההנקה של יותם במהלך ההריון הזה זה סיפור בפני עצמו, משברים רגשיים שלי, קצת תסכולים מצדו, אבל בסוף הצלחנו להמשיך את ההנקה ולמצוא את דרך האמצע שהייתה טובה לשנינו.

נחזור לאמיתָי...

ההריון היה ממש בסדר, ללא ספק יותר תובעני פיזית, עקב הטיפול בילד נוסף וגם קורסים שהתחלתי להעביר בשעות הערב, אך עם זאת, ממש טוב.
חודש שמיני מגיע ואיתו התקשויות הבטן שכלל לא הכרתי מההריון הראשון. אני מבינה שהגוף שלי עובד לקראת הלידה. בתוכי, אני מרגישה שגם את ההריון הזה לא אסחוב הרבה זמן, אבל ממעטת להגיד זאת בקול, פן אתבדה ואמצא את עצמי בשבוע 42...

התל"מ שלי "נקבע" ל- 26.3, אני מרגישה טוב עם ה- 10.3.

1. 3, 5:30 בבוקר, ההתקשויות שהיו עד היום משנות פאזה. זו לא התקשות, זה משהו שקצת יכול להזכיר את התחושה העמומה של ציר מהלידה הראשונה. התחושה כ"כ חלשה ולא כואבת שאני מסרבת להתייחס לכך ברצינות יתר (אבל בכל זאת לא מתעלמת לחלוטין).

במהלך הבוקר התחושה ממשיכה. מארגנים את יותם לגן ואני מעדכנת את אורן שיש לי תחושות לא ברורות שקצת מזכירות צירים. הוא לא מתרגש יותר מדי, מזכיר לי שהוא עם הטלפון צמוד לכל מקרה שלא יהיה.
אני נכנסת להתקלח ואח"כ הולכת לנוח. שום דבר לא מתחזק או מצטופף. הגוף עובד אבל לא ממהר...
אחה"צ, אני מחליטה ללכת ברגל לסידורים אחרונים לקראת הלידה- לקנות פדים וקרטון ביצוע להדפס של השליה. חושבת לעצמי שאם זה באמת התחלה של משהו, הליכה רק תעשה לי טוב.
ערב יורד, התחושה מעט מתחזקת, אבל עדין לא לרמת כאב. שגרת ערב עם יותם, ארוחה, מקלחת, סיפורים והולכים לישון. יותם נרדם בקלות, אבל הוא מקורר ומשתעל די הרבה. אני מוטרדת מזה. מרגישה מצד אחד שאני מפתחת לידה ומצד שני שזה לא לגמרי מתאים עכשיו.
יותם מתעורר מהתקף שיעול רציני סביב 23:30, פולט מעט ליחה, אני מרגיעה אותו ולוקחת את הזמן בלהרדים אותו שוב, מוודאת שהוא נרדם טוב לפני שאני יוצאת מהחדר.
נכנסת למיטה בתחושה שהגיע הזמן. אפשר ללדת.
עוברת כחצי שעה בה תחושת הצירים מתחזקת, אך עדין, באמת שלא כואבת. אני ממשיכה לשכב במיטה ומדי פעם מנסה להציץ בשעון.
במהלך אחת הצירים הללו, אני שומעת "פאק" פנימי. זוכרת שזה סימן לירידם מים, אבל מים לא יורדים יחד עם "הפאק". עוברות כמה דק' ומגיע ציר נוסף במיטה, הפעם יחד איתו, מים יורדים בשטף. אני קמה מהר תוך שאני מכריזה לאורן "ירדו לי המים!". מורידה מהר את המכנסיים כי אני רוצה לראות את המים, לוודא שהם צלולים. המים צלולים עם מעט דם. השעה 24:40.
אני די מופתעת מזה שהמים ירדו עכשיו, בלידה הקודמת הם ירדו רק כשהראש של יותם יצא.
אני אומרת לאורן "או שזו תהיה לידה מאוד קצרה או שהיא תהיה מאוד כואבת..."
מתקשרים למיכל לעדכן. היא רוצה לצאת מיד, אני אומרת לה שנחכה חצי שעה ונדבר כי בינתיים הצירים ממש חלשים. היא מסכימה.
כמה דקות אחרי השיחה הם מגיעים. הצירים היקרים והמוכרים. כמה ימים לפני הלידה היה לי ברור מה תהיה פינת הלידה שלי, וזה אכן מתברר כנכון- כן, כן... זה שוב הארון שמככב! הפעם ארון קיר חדש שהיה צריך שדרוג, תליתי לי צעיף בד ארוך משתי ידיות גבוהות ועליהן נתליתי במהלך הצירים.
כמה צירים ככה והעוצמה הולכת ועולה באינטנסיביות, הגוף מתרוקן בין לבין. אני מרגישה גאה בגופי על היעילות שלו.
חצי שעה