לידת בית בלילה חורפי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

[קלמנ_טינה*]

סיפור על לידת בית שהיא גם לידה ראשונה

לסיפור הזה יש בשבילי שני צדדים – פנימי וחיצוני. אותי הסיפור הפנימי הרבה יותר מעניין, אבל בתור הריונית סקרנית מצאתי המון עניין ותמיכה בסיפורים המפורטים, המעשיים, שפירסמו כאן אמהות אחרות. אז אני מנסה לשלב מעשים ומחשבות. זה יהיה ארוך. ארוך כמו לידה.

מתי זה מתחיל?
שבועיים לפני התאריך המיועד החלטתי להקדים את חופשת הלידה שלי בשבוע. מאיפה הרעיון המטורף לעבוד עד הרגע האחרון??
התכוננתי לפרידה הנרגשת, והנה בלילה – צירים! האם זה "זה"? לילה שלם של התרגשות והכנות אחרונות, אבל בבוקר כבר היה די ברור שעדיין מחכים. סיפרתי למיכל המיילדת על אירועי הלילה, והיא התפלאה – עכשיו את מתקשרת? הסברתי שזה נראה לי פעוט מכדי להטריד אותה – מה שיתגלה כמוטיב חוזר ביחסינו גם בהמשך [-:
סיכום ביניים: פתיחה של סנטימטר וחצי ומחיקה של רוב צוואר הרחם. בכל זאת עשיתי משהו, ניחמתי את עצמי (נורא נעלבתי כשרמזו שסתם עשיתי עניין מצירי ברקסטון היקס).
במשך שבוע הסתובבתי עם ההתכווצויות האלה, תלויה בציפייה מוזרה – כבר לא כאן ועדיין לא שם. ואולי הערב זה זה?
באחד הערבים מיכל באה אלינו כדי שנצפה בסרט לידה. כשמיכל הגיעה כבר קיפצתי בחדר כל כמה דקות, ואמרתי בעליצות "אולי זה מתחיל".
“עכשיו את מספרת לי?” אמרה מיכל.
בדקנו – פתיחה שלוש, זה נראה מבטיח. מיכל אורזת את חפציה – כבר לא נראה סרט היום. דברו איתי בהמשך – או אולי להישאר אצלכם כבר עכשיו?
לא לא, בטח יש עוד המון זמן.

בחודשים שקדמו ללידה קראתי אינספור סיפורי לידה בבאופן, וגם שיננתי את "לידה פעילה" חזור ושנן. ידעתי שזה הרגע שבו כדאי לי לנסות לנוח ולאגור כוחות. אז נכנסתי למיטה, אבל לא ממש הצלחתי לישון. גם מהתרגשות וגם מהכאב הגובר של ההתכווצות החוזרת. התחלנו להתלבט מתי הרגע הנכון לקרוא למיכל. אמרתי "הם לא חזקים כל כך, וגם לא נראים לי סדירים במיוחד. אבל בעצם, הם מתחזקים כל הזמן...”

האמת היא שלא רציתי שמיכל תבוא. נהניתי מהשקט של שנינו יחד. האח הגדול לעתיד (בן 8) הלך לחבר וכבר נשאר לישון אצלו, למקרה שתיוולד לו אחות באותו הלילה. נשארנו לבד, ולא כל כך רציתי שמישהו ייכנס לבועה שלנו. דחיתי את הטלפון כמה שהרגשתי נוח.

החבר שלי אמר "כל זמן שאת שוכבת ככה בזמן צירים, כנראה שהם לא התחזקו מספיק".
רק אמר, והופיע ציר הרבה יותר מורגש, שדרש ממני לעבור לעמידת שש ולהניע את האגן באיטיות מצד לצד בתנועת מטוטלת עמוקה. מאז הם רק התחזקו. והתקשרנו.

זה מתחיל – המסע שלה החוצה הוא מסע שלי פנימה
חדר השינה היה אמור להיות החדר שלנו. אבי תלה בו חבלים מהמשקוף כדי שאוכל להיתלות, והמיטה היתה ללא רגלים, כדי שאוכל להתנועע עליה בחופשיות. מה שמראה שוב כמה שבריריות הן תוכניותיו של האדם. הכנו כדור לידה וחבלים, ולמדתי עם כנרת הדולה מגוון תנוחות – אבל בסופו של דבר, החפצים היחידים שנעזרתי בהם היו הספה בסלון ושולחן האוכל, והתנוחה העיקרית שלי היתה הישענות קדימה.
לא ישנים? אז קמתי והסתובבתי בסלון. בכל ציר נשענתי על הספה והזזתי את האגן באותה תנועה שגיליתי במיטה. התקשרנו לכנרת, החברה שלומדת להיות דולה ושמחה על ההזדמנות להיות אתנו בלידת בית. אבי בינתיים ניסה לארגן חניה למיכל – עניין לא פשוט ביום חמישי בערב בלב תל אביב! אבל אני כבר הייתי ערה לכל זה רק לסירוגין. יותר ויותר שקעתי לטראנס הלידה, כורעת עם כל ציר בהפוגות הולכות ומתקצרות, נושמת בריכוז מיוחד – מודעות מוחלטת שלא מתבוננת בעצמה (מצב שילך ויעמיק עם חלוף השעות).
בינתיים אבי ומיכל יצאו (חניה?) וכנרת נכנסה. אני התנועעתי לי בלי להתייחס יותר מדי לאף אחד, בתאורה העמומה שהיתה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.
חיכינו שיעבור ציר ומיכל בדקה אותי ואת הדופק של התינוקת. מכאן הקשר שלי עם העולם הלך והצטמצם. זה היה משעשע, לגלות שאני לא יודעת איפה כולם נמצאים, אבל פתאום, כשמישהו שואל מאיפשהו "איפה ה...” לענות - ולהמשיך בצירים.
הלילה היה קר וחורפי, ואני לא זזתי מהתנור. אבי וכנרת ניצלו והזיעו, אבל לי היה אפילו קצת קריר. עכשיו נעשה כואב, ואבי עיסה לי את הגב התחתון באופן מושלם. מעתה ואילך בכל ציר כנרת או אבי הופקדו על עיסוי הגב שלי. מלאכה תובענית למדי, שאני בכלל לא הטרחתי את עצמי לחשוב עליה.
כמו שמיכל אמרה כשהכל התחיל: זה הלילה שלך.
מעניין. אחד הפחדים היחידים שלי לפני הלידה היה החשש שאזדקק לעזרה ולא יהיה לי נעים לבקש אותה, ואני איתקע. בסופו של דבר, את העזרה שנזקקתי לה קיבלתי כמובנת מאליה, וממש לא רציתי שום עזרה נוספת. להיפך. אפילו מילות העידוד של כנרת או הניסיונות שלה לנשום איתי הסיחו את דעתי. לשמחתי, היא היתה רגישה מספיק והבינה לבד שאני לא צריכה שום שיקוף או עידוד חיצוני.

מכאן אני זוכרת תמונות. אבי ואני ליד הספה, חצי ישנים. בכל ציר אני ממלמלת "עוד אחד" ועוברת להישען קדימה, ברכיים על הרצפה, ולקבל ציר ועיסוי גב. בין הצירים אני נים לא נים על כרית, ולא ברור אם ההפסקות באורך עשר דקות או שתיים.
בהמשך זנחתי את הספה לטובת השולחן. אני חושבת שקמתי להקיא, והדבר הכי קרוב להישען עליו היה השולחן, ושם נשארתי. (גם זה היה גילוי מעניין בשבילי: ההקאה היתה נעימה, מקלה וטובה. בעצם, כל דבר היה לטובה בלידה הזאת).

הנשימות שלי הלכו והעמיקו, השאיפות התארכו, ותנועות האגן נעשו מלאות יותר – כופפתי את הברכיים בעמידה וממש התעגלתי עם האגן, פותחת אותו רחב יותר ויותר. זה הגיוני, לא?
לא חשבתי על העתיד, ואם כן, אפשר לומר שבהפסקות נחתי אבל גם חיכיתי לצירים. רציתי אותם חזקים יותר ויותר. רציתי להרגיש את העבודה הזאת, הלידה, בעוצמה.
לרגע אחד פתאום חשבתי "כמה זמן זה עוד יימשך? כמה אני מסוגלת להמשיך?” אבל כיוון המחשבה הזה רק כיווץ אותי, ונפרדתי ממנו בשמחה. הוא לא חזר שוב, וזאת אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שהלידה הזאת היתה חוויה כל כך חיובית, אפילו מהנה.

תוך כדי הצירים המתחזקים נזכרתי איך כמה ימים לפני הלידה פתאום חשבתי שאולי אני טועה: מנין לי לדעת שאני מסוגלת ללדת לידה טבעית בבית, בלי שהתנסיתי בכאבים האיומים המפורסמים? אבל בעצם ידעתי שזה לא יהיה כך, כי אני לא מתקוממת על הכאב ולא מתנגדת לו, אלא מקבלת אותו בברכה. וכך היה. נעים, פשוט, נכון. וכואב.

הצירים התחזקו מאוד, ומיכל וכנרת הציעו שאעבור למקלחת. עכשיו זה כבר כאב ממש, וגם ההפסקות היו קצרות כל כך. לרגע אחד גנחתי בסבל – רציתי הפסקה קצת יותר ארוכה! אבל הסבל חלף בסוף הציר הזה ולא חזר עוד. עכשיו השתחררה בי תנועה חדשה, לא מאופקת בכלל. הסתגרתי מאחורי הווילון והתגלגלתי מתחת לזרם כמו חיית פרא בסוגר. גנחתי, צעקתי בקול נמוך ועמוק מתוך הבטן, נתליתי מהברזים וכרעתי כריעות עמוקות עמוקות, ממש שוכבת על הרצפה בתנוחת תינוק, עם הברכיים, הבטן והראש על הרצפה (בקורס היוגה להריון קראו לזה תנוחת מנוחה. הא!) מבחוץ יכולתי להרגיש את הדאגה של אבי, שלא יכול לדמיין איך אני מרגישה ומה עובר עלי בתוך הווילון הזה. אמרתי לו: “אל תדאג. רק הגוף שלי כואב". היה לי כל כך הרבה כוח באותם רגעים.

היופי הוא, שבזמן הצירים ממש לא חשבתי על שיעורי היוגה או על התנועה הנכונה. הגוף שלי עבד מעצמו, והמוח יצא לחופשה רחוקה. פעמים ספורות בלילה הזה התבוננתי בעצמי מהצד וחשבתי על התנועה שלי. באחת הפעמים ניסיתי למנוע מעצמי לכרוע עם הישבן מורם, כי זכרתי שזה מעכב את הצירים – ואני דווקא רציתי לקדם אותם. זה כמובן מגוחך, כי עשיתי את זה בדיוק ברגעים שבהם התחננתי להפוגה קצת יותר ארוכה בין הצירים. בכלל, הרצונות שלי היו הדבר הכי פחות רלוונטי בשעות האלה (וגם לא היו לי כל כך רצונות, כשחושבים על זה). הגוף שלי היה חכם ממני, ואני נכנעתי לו בלי התנגדות, למזלי. בהמשך שמתי לב שפתאום אני לוחצת, והנשימה שלי משתנה. שוב המוח נכנס לפעולה – מה אני עושה? אולי אני מזיקה לרצפת האגן בלחיצות שטרם זמנן (זכרתי במעורפל משהו כזה מהמדריך)? אבל מיכל כבר שמעה אותי לוחצת, ובאה לבדוק. פתיחה מלאה. הראש כבר התחיל לצאת החוצה – ואני לא העליתי על דעתי שהפגישה שלנו כל כך קרובה! בדרכה המיוחדת מיכל אמרה "בואי ננסה עכשיו משהו אחר", ויצאתי מהמקלחת.
איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. שלב הלחיצות שלי נמשך כמעט שעה, אבל לו שאלו אותי, הוא לקח אולי עשר דקות. לא ייאמן. אחרי כל מה שעברנו – זה קורה! הרגשתי את שק מי השפיר פוקע, והרגשתי את הזרם החמים מחליק מטה.
הושטתי יד והרגשתי את הראש – זה היה כל כך מרגש ולא יאומן!
עכשיו לחצתי בהתלהבות, כשפתאום הרגשתי כאב חד – קרע קטנטן. זה היה שיעור חשוב נוסף, על ההבדל בין כאב טוב לכאב לא נחוץ ומפריע. אז לחצתי לאט לאט, והיא יצאה לאטה, בלי קרעים נוספים (וכך ניצלתי מתפרים). בין ציר לציר חייכתי לאבי באושר. גם כי שמחתי, וגם כדי לעודד אותו – הוא כל כך דאג שכואב לי!
ואז פתאום הכל נגמר. היא היתה בחוץ, ושמעתי אותה!
היא לא בכתה, ואני כבר כל כך רציתי לראות אותה, לגעת בה, להרגיש אותה. חששתי קצת מהרגע הזה, כי כל מדריך מזהיר את האם הטרייה מהמפגש הזה: התינוק לא נראה במיטבו אחרי הדרך שעבר, ו"נשים רבות חשות תשישות ורק אחרי ימים מתחילות לחוש אהבה כלפי תינוקן”. למרבה ההקלה, אני הייתי מאוהבת לחלוטין מהרגע הראשון, ורק רציתי שיתנו לי להחזיק אותה כבר! היא הגיעה אלי, כולה רכה ופיצקונית, ומיד החלה לינוק.
זה היה אושר צרוף. שכבנו והסתכלנו עליה, והשחר התחיל לעלות.
אחרי שעתיים נור בא מהחבר, וכולנו התכרבלנו והתחלנו לישון. אמא שלי באה פחות משעה אחרי הלידה, ודאגה שכולנו נאכל וננוח ונתרחץ. זה היה יום מושלם, ואני הייתי באופוריה שלא פסקה כמה ימים טובים אחרי הלידה.

אז איך היתה הלידה? כיף!
מה, לא היה קשה?
היה. אבל לא סבלתי בכלל.

הלידה היתה אחד האירועים הכי משמעותיים בחיי, ולמדתי ממנה כל כך הרבה. להיות כאן ועכשיו, לא לחשוב במקום שאין צורך, ואז הדברים פשוטים וקלים, כל דבר במקומו. ובשבוע-וחצי מאז שהיא נולדה, אם פוצ'קה בוכה אני לא בוכה איתה, אלא נושמת לאט ונרגעת, כמו שהיה כשילדתי אותה. והכל נעשה שקט יותר.

[חלוקית_נחל*]

איזה סיפור מקסים ומעורר השראה.

אושר, רוגע ושלווה

[אשכר_ש*]

איזה יופי,
המון מזל טוב!

[אורה_גבריאלי*]

תתחדשו!

[דנה_ה*]

איזה יופי של לידה. ממש אפשר לראות את המראות ולהרגיש את התחושות.
המון שמחה, חלב ואהבה

[אורני*]

מזל טוב@}
נהניתי נקרוא את סיפור הלידה שלך- כל כך יפה ורך ומעצים......
הרבה אושר!

[סימנים_בדרך*]

איזה יופי של לידה. ממש אפשר לראות את המראות ולהרגיש את התחושות. ממש כך!
תענוג לקרוא...
המון מזל טוב, אושר ושמחה! וכמובן שפע חלב..

[ב_דרך*]

אל תדאג. רק הגוף שלי כואב
כל כך מתחברת לזה.

רוב אושר ובריאות

[בוחרת_באהבה*]

מזל טוב!!
הרבה שמחה ואהבה

וכך היה. נעים, פשוט, נכון. וכואב.
“אל תדאג. רק הגוף שלי כואב". היה לי כל כך הרבה כוח באותם רגעים.
תודה אני לוקחת את העוצמה והעדינות שלך איתי ללידה

[יער_ה*]

מדהים, כמה יופי ועוצמה בעולם
כל טוב לכם @}

[טנ_די*]

סיפור מקסים ומעורר מחשבה ואהבה לטבע, לנשמה ולגוף שלנו.
המון מזל-טוב!

[ללי_בן_דב*]

מזל טוב, איזה יופי

[עדי_ל*]

כתבת נפלא, אלו עוצמות...
מזל טוב מכולנו,
עדי ,יובל ונטע

[חני_תה*]

מזל טוב!
מאד התרגשתי למקרא הסיפור שלך

[רונ_צ'ה*]

איזה סיפור מקסים. מזל טוב:-)

[טרה_רוסה*]

איזה סיפור יפה ומחזק! מזל טוב

[פלוני_אלמונית*]

מדהים. כיף לקרוא