לחיות לחשוב להרגיש את החיים
נשלח: 30 יוני 2011, 20:28
מתחילה, אחרי המון המון זמן, בלוג חדש. כתבתי כאן לפני חמש שנים את http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]צריכה תמיכה בהריון הזה[/po] ואז נולדה לי בת מתוקה, ואז נכנסתי למערבולת או לקושי מסוים, כי היא היתה מתוקה מתוקה, אבל גם תובענית בצורה בלתי רגילה, הרבה יותר משני אחיה הגדולים. ורק עכשיו, כשהיא כבר בת חמש, אני מתחילה להרגיש קצת אוויר, ומקום לעצמי (למרות שעדין היא ילדה שצורכת המון תשומת לב, ו-אמא תשחקי איתי הוא משפט רווח מאוד). אז למה אני כותבת?
מרגישה צורך לחיות יותר את החיים האלו, להיות קשובה לעצמי, מושפעת מאוד מהדף לחיות לאטטטטטט, למרות שרחוקה שנות אור מהיעד. עסוקה מאוד, מהבוקר עד הערב- בעבודה (כמו תמיד שמונה עד אחת בלבד, מעט לאנשי הי-טק, המון בשבילי), בבית, עם הילדים, בלימודים, בהליכות ערב ומרגישה שאין לי ממש ממש זמן לעצמי, רגוע. כל יום הוא רצף של אירועים, חובות, מטלות, התחייבויות- חברתיות, מקצועיות, משפחתיות, הוריות, זוגיות ואיפה אני? איפה הילדה החולמנית בת ה-11 שיכלה לבהות שעות בחלון המוצל עם העץ הירוק שהציץ לתוכו, לחלום חלומות, לדמיין איך יהיה, ומה יהיה. רוצה לחזור קצת לשם, מפחדת שאיבדתי את היכולת, ואולי אם נשווה את הדמיונות של הילדה למציאות נגלה פער ניכר? הינה עכשיו רגע שקט, שלי. הקטנטונת כבר במיטה, הגדולים עסוקים כל אחד בענייניו, כבר לא ממש זקוקים לי, האיש בעבודה- אז למה אני ישר מוצאת לעצמי תעסוקה ופותחת בלוג? אולי גם כי מרגישה המון בדידות בתוך ים המטלות. יש לי חברות, אפילו די טובות, ויש שיחות, אבל נפגשות לא בתדירות גבוהה, מדברות יותר דרך המייל, כל אחת מאוד עסוקה. מרגישה שהמטלות של החיים סוחפות אותי ומתישות אותי. רוצה להיות יותר קשובה לעצמי, פנימה, לבדוק עם עצמי כמה עניינים, לחיות פחות בסוג מטורף של מירוץ, או לפחות לשים לב ולא להפוך את המירוץ לעיקר...טוב, שולחת מהר בלי לקרוא ולהתעמק, נתחיל.
מרגישה צורך לחיות יותר את החיים האלו, להיות קשובה לעצמי, מושפעת מאוד מהדף לחיות לאטטטטטט, למרות שרחוקה שנות אור מהיעד. עסוקה מאוד, מהבוקר עד הערב- בעבודה (כמו תמיד שמונה עד אחת בלבד, מעט לאנשי הי-טק, המון בשבילי), בבית, עם הילדים, בלימודים, בהליכות ערב ומרגישה שאין לי ממש ממש זמן לעצמי, רגוע. כל יום הוא רצף של אירועים, חובות, מטלות, התחייבויות- חברתיות, מקצועיות, משפחתיות, הוריות, זוגיות ואיפה אני? איפה הילדה החולמנית בת ה-11 שיכלה לבהות שעות בחלון המוצל עם העץ הירוק שהציץ לתוכו, לחלום חלומות, לדמיין איך יהיה, ומה יהיה. רוצה לחזור קצת לשם, מפחדת שאיבדתי את היכולת, ואולי אם נשווה את הדמיונות של הילדה למציאות נגלה פער ניכר? הינה עכשיו רגע שקט, שלי. הקטנטונת כבר במיטה, הגדולים עסוקים כל אחד בענייניו, כבר לא ממש זקוקים לי, האיש בעבודה- אז למה אני ישר מוצאת לעצמי תעסוקה ופותחת בלוג? אולי גם כי מרגישה המון בדידות בתוך ים המטלות. יש לי חברות, אפילו די טובות, ויש שיחות, אבל נפגשות לא בתדירות גבוהה, מדברות יותר דרך המייל, כל אחת מאוד עסוקה. מרגישה שהמטלות של החיים סוחפות אותי ומתישות אותי. רוצה להיות יותר קשובה לעצמי, פנימה, לבדוק עם עצמי כמה עניינים, לחיות פחות בסוג מטורף של מירוץ, או לפחות לשים לב ולא להפוך את המירוץ לעיקר...טוב, שולחת מהר בלי לקרוא ולהתעמק, נתחיל.