לחיות לחשוב להרגיש את החיים

[אור_הירח*]

מתחילה, אחרי המון המון זמן, בלוג חדש. כתבתי כאן לפני חמש שנים את http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]צריכה תמיכה בהריון הזה[/po] ואז נולדה לי בת מתוקה, ואז נכנסתי למערבולת או לקושי מסוים, כי היא היתה מתוקה מתוקה, אבל גם תובענית בצורה בלתי רגילה, הרבה יותר משני אחיה הגדולים. ורק עכשיו, כשהיא כבר בת חמש, אני מתחילה להרגיש קצת אוויר, ומקום לעצמי (למרות שעדין היא ילדה שצורכת המון תשומת לב, ו-אמא תשחקי איתי הוא משפט רווח מאוד). אז למה אני כותבת?
מרגישה צורך לחיות יותר את החיים האלו, להיות קשובה לעצמי, מושפעת מאוד מהדף לחיות לאטטטטטט, למרות שרחוקה שנות אור מהיעד. עסוקה מאוד, מהבוקר עד הערב- בעבודה (כמו תמיד שמונה עד אחת בלבד, מעט לאנשי הי-טק, המון בשבילי), בבית, עם הילדים, בלימודים, בהליכות ערב ומרגישה שאין לי ממש ממש זמן לעצמי, רגוע. כל יום הוא רצף של אירועים, חובות, מטלות, התחייבויות- חברתיות, מקצועיות, משפחתיות, הוריות, זוגיות ואיפה אני? איפה הילדה החולמנית בת ה-11 שיכלה לבהות שעות בחלון המוצל עם העץ הירוק שהציץ לתוכו, לחלום חלומות, לדמיין איך יהיה, ומה יהיה. רוצה לחזור קצת לשם, מפחדת שאיבדתי את היכולת, ואולי אם נשווה את הדמיונות של הילדה למציאות נגלה פער ניכר? הינה עכשיו רגע שקט, שלי. הקטנטונת כבר במיטה, הגדולים עסוקים כל אחד בענייניו, כבר לא ממש זקוקים לי, האיש בעבודה- אז למה אני ישר מוצאת לעצמי תעסוקה ופותחת בלוג? אולי גם כי מרגישה המון בדידות בתוך ים המטלות. יש לי חברות, אפילו די טובות, ויש שיחות, אבל נפגשות לא בתדירות גבוהה, מדברות יותר דרך המייל, כל אחת מאוד עסוקה. מרגישה שהמטלות של החיים סוחפות אותי ומתישות אותי. רוצה להיות יותר קשובה לעצמי, פנימה, לבדוק עם עצמי כמה עניינים, לחיות פחות בסוג מטורף של מירוץ, או לפחות לשים לב ולא להפוך את המירוץ לעיקר...טוב, שולחת מהר בלי לקרוא ולהתעמק, נתחיל.

[מציעה*]

נשמע שאת צריכה זמן לבד, בטבע. אולי גם לימודי ימימה יוכלו לעזור בהתקרבות לעצמך , מאחלת לך טוב,

[אור_הירח*]

תודה, מציעה, לימודים , מכל סוג שהוא- ממש ממש לא בשלב הזה, אני בחופשה מהלימודים שלקחתי על עצמי בתחום המקצועי, ואין לי כוח לברר , לשלם , להתחבר, להשקיע- מזה בדיוק מנסה לברוח. טבע- בהחלט אוהבת ומרגיע, אבל מנסה כעת להצטמצם לכמה שפחות נסיעות, כך שמתמקדת בטבע הפרטי שלי- הגינה הפראית והמוצלת שלי, שאני אוהבת מאוד, אבל לא תמיד יוצא לי לשבת בה ולבהות!

אתמול עשיתי את זה, במשך חצי שעה, כמובן שהילדים התאספו סביבי, אני אוהבת את זה, וקצת דיברנו, אבל אני אוהבת גם להיות שם בשקט, וכמעט שאין לי שקט ביום שבת, הפך להיות יום עמוס במיוחד גם: בבוקר הליכת בוקר ארוכה, שפעם הרגיעה אותי אבל בזמן האחרון הפכה להיות לעוד "משימה". אח"כ בריכה עם הקטנה, ניסיתי להנות מהמיים וממנה, והיא באמת היתה מתוקה מאוד- אבל יותר מדי אנשים, וגם לא מצאנו מקום מוצל, חזרתי מיובשת מעט. ואז- להכין ארוחת צהריים, שכוללת כמה וכמה סירים (כי אני מבשלת כבר לכל השבוע), הפינוי (בעזרתם האדיבה של כל בני המשפחה, אבל איכשהו את הפיניש הסופי אני עושה, כי הם לא מקפידים במיוחד, ולא איכפת להם אם נשארת איזו קופסת פלסטיק על השיש או סיר מלוכלך אחרון), ואז הקטנה ביקשה שנראה כולנו ביחד איזה סרט של דיסני, והסכמתי, וכמובן שניקרתי מעייפות כל הזמן, בסופו של הסרט החלטתי שאני הולכת לנוח איזה שעה, וזה היה לי טוב, אבל אחרי שעה התעוררתי, ורציתי להשאר בחדר עם הדלת הסגורה עוד שעה, ולא פרגנתי לעצמי, וקמתי אחרי חצי שעה לשחק "רמיקוב" עם האמצעי, ואז ארוחת ערב, ומקלחת לקטנה, וסיפור לפני השינה, וזהו ... נגמר היום.

מה שאני מנסה להגיד, בטח להמון כאן יש ימים כאלו ודומים להם, שאני מרגישה מותשת מכל השגרה הזו, עייפה, וצורך עז לא לעשות כלום ולבהות, כמו שהייתי פעם, לפני שהייתי אמא.... גונבת לי פה ושם חצאי שעות כאלו, וכל עוד הילדים היו קטנים, הבנתי שזה תקופה , וזה יעבור, ונהנתי מאוד מלהיות אמא. אבל דוקא עכשיו, כשהגדולים גדלו מאוד, והקטנה כבר די גדולה, אני מרגישה צורך חזק יותר בזמן לעצמי, ומרגישה שעדיין אין לי אותו, לא ממש.

מוצאת את עצמי לאחרונה מקנאה באנשים זקנים ממש, בפנסיה, שאין להם לא עבודה ולא ילדים לגדל...

[(())*]

מוצאת את עצמי לאחרונה מקנאה באנשים זקנים ממש, בפנסיה, שאין להם לא עבודה ולא ילדים לגדל...
גם אני

[מלכת_שבא*]

גם אני מרגישה לעמים את הצורך הזה להיות לבד עם עצמי ואפילו לא לעשות כלום אלא סתם לבהות בחלל ולהעביר את היום ככה.
הבעיה היא אחרת.
מרוב שאני רגילה להיות פעילה סביב הילדים וצרכיהם וסביב הבית כולו, אם יום אחד לא אעשה כלום אני ארגיש נקיפות מצפון של "איזה בזבוז יום" לא עשיתי כלום.
אבל אנחנו לא חושבות שמידי פעם מותר לנו לתת קצת יותר לעצמנו ואף אחד לא ירגיש מיזה מקופח.