לאן הולכת האנרגיה המשפחתית

אנונימי

הרצון לכתוב באתר עלה בי, בעקבות הכתבה שכתב ניצן לן בגיליון האחרון.
הוא תאר את השאלות שהוא שואל, לדבריו, את הגוף והגוף עונה לו, שיחות שמוכרות לי היטב, רק שהיום אני מבינה שאני שואלת גם את האורה שלי...

אני רוצה לשתף מחוויותיי בחצי השנה האחרונה.
ראשית, כי אני מוצאת שאני חוזרת על עצמי ומשתפת חברות שונות על ההבנות והחוויות שאני עוברת, וכך אני יכולה להפנותן לדף זה, וכך כולם יוכלו להגיב, לשאול וללמוד אחד מהשני.
שנית, אם יש קהילה שאהובה עליי זו הקהילה בישראל, "קהילת באופן", קהילה של אנשים/הורים שאכפת להם, "אנשים מחפשים", אז החלטתי לא לאבד אנרגיה ולהתרכז במקום אחד...
בתקווה שמילים אלה יתמכו במישהו, או יתנו כיוון...

כמו כן חברות וחברים גלו נא סבלנות, ובעוד מספר פסקאות תגלו את עניין העניינים שלשמו פתחתי דף זה.

למי שלא מכיר אותי ואת משפחתי אספר שאני, עדיאל (43), נשואה לרון, ויש לי שני ילדים: ארז גיל (שש וחצי) ומיכל יעל (שנתיים וחצי).
אנחנו בחינוך ביתי מאז שארז גיל נולד, למעט תקופות קצרות של גן, שנפסקו כשארז גיל ביקש.

ישראל...
עזבתי אותה עם משפחתי לפני חצי שנה ועברתי לקנדה...
פחדתי עד מאוד! מהשינוי, מהמעבר ובכלל להתרחק מן המוכר, אפילו שלא היה פשוט, בלשון המעטה, שם בישראל.

עברנו לקנדה בעקבות קשר עם מתקשר בשם עמיר קופר, אותו הכרנו לפני 8 שנים.
עמיר מתקשר מלאך עליון בשם אוראל...
...עצרתי וביקשתי מהמלאכים שיעזרו לי בכתיבה...ומהאורה שלי ביקשתי לעזור לי ולצמצם את האגו שלא יפריע לי בכתיבה...עשיתי זאת כי חשתי שאני מאבדת אנרגיה – אסביר על כך בהמשך

כששמעתי מחברה על המלאך אוראל ועל דרבול, החוצן שעובד איתו, חשתי כמו "אי-טי" שהתקשרו אליו מהבית, מהכוכבים...
פגשתי את עמיר בביתו ,אז בהרצליה, חשתי את האנרגיה של אוראל עדינה –עדינה מלאת אהבה... ומאז התחלנו, רון ואני, כל אחד לחוד ולעיתים יחד, תהליך התפתחות.
זה היה כמו שמישהו ראה אותי כל השנים ופשוט יודע עלי דברים מדויקים ויכול ללוות אותי בהמשך דרכי, יכולתי להתייעץ בכל נושא, מצבע של אוטו, שרציתי לרכוש (אז כבר הבנתי שלצבעים יש השפעה על חיינו) ועד תמיכה בהריונות. תקופה מסוימת ניתקתי קשר ולא קיבלתי תיקשורים ורון המשיך כל אותן שנים.

עמיר עבר לקנדה לפני 6 שנים עם אשתו אורית ו3 ילדיהם.
הוא עבר בהכוונת אוראל, וכאן הוא הקים את "הילאורה". רון היה בקשר של תמיכה בהם ובפיתוח הפעילות שלהם כל השנים הללו (הם מתפרנסים מעבודה זו).

רון רצה לעבור לקנדה, ושנה וחצי לאחר שהחל לדבר על כך החלטתי לעבור, בנר ראשון של חנוכה. ההחלטה (שהתקבלה לפני קצת מעל לשנה) הייתה כמו תובנה, האור (של החג) נכנס למוחי, המוח שדחה עד אותו רגע מכל וכל מחשבה על החלטה.

7 החודשים מרגע ההחלטה ועד הטיסה היו התקופה הקשה ביותר בחיי.
פחד מוות, סיום של קשרים, פרידות גם מרחובות מוכרים ומנופים מוכרים.
חשבתי שכבר דשדשתי שם למטה - בביצה הפנימית שלי וגיליתי שיש תהומות חדשות, הרגשתי שהשורשים שלי נקרעים, לא עזרו דברי הגיון ותמיכה של רון, חברים ועוד, האגו! השתולל. והמצב שלי התדרדר...
היכולת האינטואיטיבית קטנה, הקשר עם רון התערער, כמו בכל מצב של שינוי (מזכיר לי את ההריונות) הייתי ברגישות רבה יותר עם אנרגיה מדודה, הייתי כמו במצב של הישרדות. משפחתי ואני היינו מכוונים לתאריך המיועד, והקשיים נערמו בדרך.

נחתנו בקנדה, ואת פנינו קיבלו "הקופרים".
מיום ליום לא האמנתי למראה עיניי.
איני מתכוונת לשקט, לעצים הגבוהים ולמרחבים.
אני מתכוונת לקופרים.
עמיר ואורית פנו אל ילדיהם בשפה שלא הבנתי, גם אם חשבתי שהבנתי את המילים, לא הבנתי את האינטנסיביות. לא הרפו מהם, העירו למשל על האנרגיה שהביע אחד הילדים, או אם הם תומכים בהורים, או אם הם עוזרים.
לא הבנתי: "מה הם נטפלים לילדים ולא מניחים להם לעשות מה שבא להם?"...

חזרה לזיכרונותיי מישראל – אני נפגשת עם חברותיי וחבריי לחינוך ביתי.
נפגשים ומניחים לילדים, סוף כל סוף כמה דקות של שקט, עד לקריאה הבאה "אמא".
העייפות שם בכל, בתוכי ובתוך חבריי.
אנו מנסים להטען, משיחה קצרה או ממפגש ארוך.
אבל משהו לא עובד.
אני לבד בתוך קהילה של אמהות, מותשות כמוני, מלילות ללא שינה , מלילות של הנקה ועוד.
"עיקרון הרצף" לא עבד בחיי ולא הייתה לי קהילה או משפחה קרובה ותומכת יום יומית, והילדים צמודים אליי. משפחתי הזדהתה (וגם משפחות חבריי) כמשפחה בחינוך ביתי.
בעצם זה היה המרכז והכיוון היומיומי – הילדים.
הרגשתי שזה לא אמור להיות ככה, שהילדים במרכז, אבל לא ידעתי איך עושים את זה אחרת.
לא הצלחתי לארגן נשימה לעצמי וזמן לזוגיות.
קראתי על עוד אימהות שמדברות על קושי רב ועל רגעים של אושר, ובכל פעם שפגשתי אמהות ראיתי את שרציתי לראות - חיזוק לדרכי...
שאלתי את עצמי: זהו? נחכה שהילדים יגדלו?... הרי רון ואני מתרחקים!
רון לאורך כל הדרך, מאז שארז גיל נולד, אומר לי משהו לא בסדר, ואני אומרת נכון, ולא יכולה להתרומם מעל הדברים ולראות מה קורה פה.
הראש לעיתים מעל המים ולרוב מתחת, ועוד יום עובר... ועוד יום עובר...

חזרה לקנדה – חידשתי את שיחותיי עם אוראל.
היה לי קשה לשמוע וגם כואב לראות את האמת.
מתוך דבריו ראיתי שבעצם אני נטולת אנרגיות, איני יודעת לשים גבולות לילדיי, והם נכנסים לאותה פרצה בגדול.
אמא שלהם אינה יודעת מה היא רוצה מחייה ובכלל מחייהם, אמא שלהם עומדת בלי אמצע, בלי גב...
אלא שהפעם כשראיתי זאת - שיניתי.
למדתי בחיי שהכול רברסבילי, הכול ניתן לשינוי, תיקון, זו אמונה שאני נושאת בתוכי
(או שמא זו פרדיגמה? באמת שווה בדיקה).
התחלתי להבין על מה רון מדבר, ולהיות פנויה להקשבה לרון וליקום. היקום, ששלח לי בן זוג כזה, וששלח גם את הקופרים, שעברו ועוברים תהליך התפתחות בעצמם בליווי של אוראל.

בשבועות הראשונים בקנדה חשתי לבד ורציתי חברות ולהתחבר לחינוך ביתי , אבל זה לא ממש נפתח...
וכמו תמיד, דברים לא סתם קורים...
מהר מאוד ראיתי שה"לבד" עשה לי טוב, אפילו טוב מאוד, אין יותר ב ר י ח ו ת למפגשים, לחברות, לבני משפחה.
יש בעיה - היא חוזרת למקום ממנה החלה, ולבדיקה פנימית.
למשל אם אני כועסת או מתווכחת עם רון אז אני חוזרת אליו ולא מדברת עליו עם חברותיי (בעבר כך ביטאתי את הקושי שלי ולא פעם דחיתי את השיחה עם רון עד ה"פיצוץ" הבא).
איזה פלא - גיליתי שיש לי עם מי לדבר, החל להיווצר בינינו "יחד".
בהתחלה היחד נוצר כי לא הייתה ברירה, היינו לבד (גם עברנו לעיר שאין בה ישראלים חוץ מהקופרים), אח"כ היחד שלנו נוצר, כי השיחות זרמו בינינו.
כאשר נחסמת הזרימה אנחנו נעזרים בשיחות זוגיות עם אוראל.
לארז גיל כמעט ואין חברים בני גילו, והוא ממעט,לעומת סדר השבוע שהיה לו בישראל, לפגוש חברים; אז הוא לומד לשחק עם אחותו ולטפל בה.

בעצם הייתי צריכה לעבור לקנדה כדי למצוא את עצמי ואת משפחתי ולהתאחד איתם.
הבנתי ש האנרגיה המשפחתית היא המרכז!
כשזה מתקיים, שיש מרכז אליו כל האנרגיות מופנות, מתאפשר מרחב לכולם עם תמיכה הדדית.
למשפחתי יש אנרגיה, כמו יצור בפני עצמו, ואם אחד מאיתנו "מבזבז" אנרגיה, זה משפיע על כולנו.

גיליתי שאיני צריכה הרבה חברים וחברות, יש לי מעט חברים, הם ומשפחתי תומכים בי!!!
הם תומכים בי שאהיה מרכזית לעצמי ולא מוותרים אפילו לא לרגע.
הם תומכים בי לשמור על האנרגיות שלי, הם תומכים בי ובנו למצוא זמן לזוגיות.
ביליתי בחצי השנה האחרונה כמו שלא ביליתי ב7 השנים האחרונות, יחד עם משפחתי וילדיי.
אכלתי במסעדות ורקדתי לצלילי המוסיקה שניגנו הקופרים. אני מרבה לשמוע מוסיקה חיה! שמנוגנת גם ע"י הקופרים וגם ע"י אנשים אחרים.
אנו עוברים חוויה מוסיקלית מסוג חדש, וגם לומדים להיות חלק ממנה וזה תענוג בפני עצמו.

בעקבות השיחות עם אוראל התחלתי לשים לב ממה אני מאבדת אנרגיה ומה תורם לאנרגיה שלי!
בדיקה קשה ולא פשוטה כשלעצמה, אך היא נעשתה פשוטה כי התרחקתי מישראל, מהמוכר, טרפתי את הקלפים...
בדק בית לקשרים עם משפחה ועם חברים, ואפילו למחשבות שמרוקנות מאנרגיה מול מחשבות שממלאות באנרגיה.
גיליתי למשל שבשיחות עם שתי אחיותיי אני מאבדת אנרגיה כהוגן, ועם אמא שלי ואח שלי אני לא מאבדת אנרגיה ואני שמחה בקשר איתם.
ניתקתי את הקשר עם אחיותיי.
עם אחות אחת הקשר כבר היה רופף (איתה ועם משפחתה) - הניתוק היה לי יותר פשוט.
לגבי האחות השנייה, שהייתה קרובה אליי מאוד, זה היה הרבה יותר קשה, אך גם איבוד האנרגיה היה כואב ונמשך שעות רבות,
לכן הבנתי והחלטתי שאין יותר בריחות, תירוצים פנימיים.
זה או אני או הסיפור שאני מספרת לעצמי על אהבה וכבוד המשפחה.
הבנתי שלא בכל מחיר אשמור על קשר, ושאני בוחרת בין משפחה בשר ודם לבין משפחה של אור!

בחרתי במשפחה חדשה – משפחה של אור, וגם המשכתי קשרים "ישנים" שהתמלאתי מהם בשמחה וחשתי שיש בהם תמיכה הדדית.

אני חשה שאני ומשפחתי כבר לא לבד! יש עזרה בלתי פוסקת משמים: הליווי של אוראל הוביל ומוביל למקום של עצמאות, של למידה של תיקשור עם האורה שלי, עם נשמת העל, עם מדריכים ועם רשת אור.

ארז גיל ומיכלי אינם צופים בטלוויזיה ואינם משחקים משחקי מחשב.
אנחנו מכוונים אותם לתקשורת מילולית פותחת ומפתחת (מלמדים אותם לבטא את רגשותיהם, לשחק יחד ב"תורות" ועוד), אנחנו גם מכוונים אותם לתקשורת לא מילולית (מגע תומך, רייקי, תנועה ועוד).
איננו מרשים אלימות ביניהם או כלפי אחרים - תאמינו לי זו גמילה לכולנו.
הם עוזרים לנו בבית, בכל דבר שהם יכולים: קיפול כביסה וסידורה בארון, פינוי וארגון מדיח כלים, ארגון שולחן לקראת ארוחה ופינוי השולחן מכלים, סידור החדרים, החלפת מצעים, ליווי לשירותים – ארז גיל מטפל ומנקה את מיכלי ועוד.
אני כבר לא לבד! הם איתי, כשרון לא נמצא, עוזרים ותומכים בי ואחד בשני, זה הכיוון היום יומי.
כשאני שקועה בענייני ולא מצרפת אותם לעבודת הבית, בד"כ מיכלי באה ומבקשת לעזור, וכך היא לומדת לחתוך ירקות ולקפל כביסה.
ארז גיל רוצה לא פעם את הזמן לעצמו, אך הוא יודע שבכל רגע שאני פונה אליו הוא מיד מתייצב לידי, כבר כמעט איני מתלבטת אם להפסיק אותו ממשחקיו והוא לומד גמישות מהי. הוא לומד לגשת אליי מיוזמתו ולשאול אם אני צריכה עזרה (אחרי שהסברתי לו שאני חשה שהוא מתעלם מהנתינה שבאה מצידי ושחשוב לי שישאל זאת).
למדתי להתייחס לשניהם שווה, גם במגע, הרבה מבקשותיי נעשות במגע.
זה מחבר בינינו ומונע שיעלו כעסים כשיש לי ציפיות מילדיי (גם על זה אני עובדת – לרדת מהציפיות), וכאשר אני מבקשת עזרה זה משניהם יחד!

למדנו, רון ואני, לתמוך אחד בשני לפני הילדים, אם אחד מאיתנו אומר דבר (אפילו אם אחד מאיתנו לא מסכים עם השני - זה קורה מעט, אך קורה), אנחנו אומרים "תקשיבו לאמא/לאבא"
הכוונה היא שכך אנו מכוונים את האנרגיה, יחד! שנינו לאותו עניין, וראינו שאז ההקשבה נפתחת אצל הילדים, כלפי דברי ההורה.

לכל אחד מאיתנו יש תרגיל אנרגיה אישי, שתומך באיזון האורה שלו, וגם יש לנו תרגיל אנרגיה משפחתי, שכולנו אוהבים, וקמים ממנו עם חיוך על הפנים.
כשארז גיל רוצה משהו ומיכל לא רוצה לתת ומתחילה לצרוח, אני מפנה את תשומת ליבו לכך שהוא רוצה ממנה בכל ישותו את המשחק (כך אני חשה כאשר הוא "ננעל" על משחק) ושיחפש אנרגיה אחרת מתוכו לפני שהוא פונה אליה שוב.
ברגע שהוא עושה זאת ו"מייצר" אנרגיה אחרת, וזה קורה די מהר, היא מיד מסכימה לתת לו את החפץ, הוא יוצר שינוי ומאפשר מרחב גם לאחותו ליצור שינוי.
אנחנו בעצם מלווים אותם בכל מצב וזה שווה כי האנרגיה של המשפחה עולה, אני כבר לא באותה "עייפות ישראלית" שהייתי בה, ואני יותר ויותר ברורה לעצמי.
אם מיכלי מתעקשת איתי על משהו, ואני מרגישה איך אני מאבדת אנרגיה ו"נשאבת", אני עוצרת אותה ואומרת לה שאיני מוכנה לאבד אנרגיה; תוך כדי, אני נושמת למרכז שלי (איזור "ההרה") מסתכלת לה בעיניים בצורה רכה וברורה, והיא מיד מפסיקה.
היא מבינה על מה אני מדברת.
למדתי לשים גבולות באופן עקבי. וגיליתי שכל הדיבור והתחושה של אנרגיות מוכר לילדיי והם מגיבים לדקויות הללו.

דבר נוסף, מאז ההריונות וההפלות שהיו לי, החשק המיני שלי היה נמוך, למרות שידעתי שעבורי רון הוא כמו מים לצמח, לא יזמתי וחיכיתי לעיתים שהוא יזום...
כיום, בעקבות התהליך שעברתי ושעברנו, אני מוצאת את עצמי, באופן טבעי, בודקת עם רון אם אנחנו יכולים להיפגש אחרי שהילדים נרדמים.
בזמן פגישתנו אנו מדברים/ מתחבקים/ מתאהבים...
אנו נטענים אחד מהשני. מצאנו עוד דרך לתמוך אחד בשני. וכך זה קורה כל כמה ימים, כשאני מרגישה שיש צורך ב"הטענה".

אוראל מדבר איתנו הרבה על האגו (אורית קראה לו "אגונל" אגו המשולב עם רציונל, כי שם הוא מתמקם)
האגו שאוראל מדבר עליו שונה מאוד מהאגו עליו למדתי באוניברסיטה (ראה אגו - פרויד ושות'...)
הוא אומר שהאגו הובא לכדור הארץ לא מעולם האור, הוא מתאר אותו כטפיל, וכבעל הבית שלנו
כיום אני מבינה במי עליי "להלחם" , ושיש בי המון אהבה כדי לנצח אותו.
אני משתמשת במילים של מלחמה - מילים של אגו.
ובכן יש לנו מערכת אחרת - חלופית, שיכולה לתמוך ויש בה אינפורמציה מדהימה.
יש בה צבעים, שכבות, והיא יכולה כל הזמן לתמוך בנו.
יש בה חיים ולמערכת זו קוראים: ה א ו ר ה
האגו, רצונו ותפקידו להוריד את האנרגיה שלנו בכל דרך אפשרית,כולל לאחד כוחות עם "אגואים" אחרים משפחתיים, של חברים ועוד, המון טריקים "מלוכלכים".
נשמע מדע בדיוני?
כשמרגישים את האגו, רואים שגם שאלה זו היא טריק של האגו, וכשלומדים לזהות אותו בפעולה, יש כבר אפשרות לא להגיב מ"האוטומט".
כיום האורה שלי החלה להיות פעילה, ואני מסוגלת להרגיש מתי האגו "תפס ראש" (תרתי משמע) ולומר לו "שתוק" ולבקש תמיכה מהאורה שלי.
ילדיי מודעים לכך ואני מדברת על כך איתם.
ארז גיל יודע עם מי מחבריו או באילו מצבים הוא איבד או מאבד אנרגיה, ועם מי הוא לא, פשוט חשים זאת, וארז גיל יודע לעיתים ובדיעבד מתי האגו משתלט.
הוא גם לומד להפנות שאלות לאורה או לרשת האור, כך שאם יש אי הסכמה עם חברים על למשל באיזו פעילות לבחור, אז הוא וחבריו שואלים את ה"רשת" ומקבלים תשובה במה כדאי לבחור, תשובה שקשורה למצב האנרגטי שלהם או של הקבוצה.

אוראל יכול לצטט לנו משפטים מ"תוכנית החיים", שהחלטנו עליה לפני לידה.
לא פעם הוא "ישלוף" משפט כדי להסביר לנו "למה התכוון המשורר", פה על כדור הארץ, ואיך האגו עיוות את כוונותינו.
כיום ברור לי מה אני עושה פה ולאן אני הולכת ובטח התמונה תתבהר יותר או תקבל צבעים חדשים בהמשך, ויש לי ולמשפחתי חזון!
כשאני "על הסכם הנשמה", כלומר שחיי מתחברים למה שתכננתי, אני חשה שלא קר לי בקנדה, אני חשה חום פיזי שיכול למלא אותי מספר ימים, והתחושה היא "זהו זה, אני רואה את האור"; אני יודעת בתחושה פנימית ושקטה שאני בדרך הנכונה וכבר לא מדובר ברגעי אושר, אלא שפשוט טוב לי.
תודה לאל.

רציתי לכתוב בכותרת של הדף "הצלתי את חיי וחיי משפחתי בקנדה", שתבטא את מה שאני חשה..
החלטתי על כותרת שחברה הציעה "לאן הולכת האנרגיה המשפחתית".
בישראל כל זה לא היה קורה.
קראתי תיקשורים שקיבלתי מאוראל בישראל, הוא דבר איתי על הדברים הללו ואני לא הבנתי.
לא הבנתי כמה איבדתי בדרך, ואיך אפשר לעצור זאת, אפילו שהוא הסביר לי בדרכים שונות.
הייתי צריכה לעבור מדינה ויבשת כדי להעיז ולשנות.

אז כנראה בעיני חבריי הישראלים אני אראה דומה לקופרים, לא מרפה מילדיי.
בעצם אני "שומרת על האש שתבער ולא תכבה", לומדת להעצים את האש הזו, ושכולנו נתחמם ממנה.
טוב, דימויי האש עולים בגלל הטמפרטורות הנמוכות בחורף הקנדי...
מעניין שאוראל אמר לקופרים שהוא רצה שהם יבואו לכאן כדי להכיר מקרוב עד היכן האגו יכול להגיע ולדרדר אנשים...
תאמינו לי, ראיתי במו עיניי...
ראיתי באזור מגוריי בקנדה אנשים נעימים, ראיתי אנשים אדיבים, וראיתי אנשים שהקור כבש את הפנימיות שלהם, עד שלא הצלחתי לחוש את הנשמה שלהם.
הכול שם ריק? רדום? בד"כ אני מסוגלת כמו לשלוח קרן לנשמה ולקבל אפילו הד קלוש.
הפעם מדובר בריקנות!
כשחוויתי זאת פחדתי.
אני מבינה עכשיו את הסרטים האמריקאים שצפיתי בהם כל השנים, סרטים שאחרי הצפייה בהם נותרתי עם טעם מר בפה, נותרתי עם תחושה של ריק/ של פחד/ של בלבול!
נראה שמה שנותר במפגש זה, וכדי לשמור על עצמי מפני הריק הזה, הוא להתעלם ולהתנתק מעצמי, או להעצים את האורה שלי ושל סביבתי, להתחבר לתמיכה השמימית ולכתוב לכל מי שאני מכירה ולא מכירה שידעו!!!

המשך יבוא...
על התחלת הקמת מרכז לילדים ומבוגרים, אשר האורה שלהם פעילה...

תודה @}

עדיאל

יופי לשמוע ממך

הי מותק ,
תודה שכתבת ,השתלטתי לאמיר על המחשב כדי לקרוא , אני אתן לו לחזור עוד רגע.
וגם אני חייבת לציין שהרבה אני חושבת על התנופה והכיוון שלמדתי ממך ואיך שזה באמת מרומם מה'קום שב קום שב' הבלתי נסבל .

עדיאל תודה @}
מרתק ומסקרן להבין יותר על מה את מדברת, אשמח אם תרחיבי. התהליך שאת מתארת מהדהד בי חזק ואני חשה את הטוב שבו אתם נמצאים.

בדיוק שאלתי עליכם, והנה הופעת.

תודה לכן, אני מתרגשת לפגוש אתכן...

תודה לאילה - על השם של הדף, על החיבור הטלפתי והתומך בין שתינו ועל העידוד לכתוב

תודה לליאת אטלס - על התמיכה הטכנית, על האנרגיה שאת נותנת לי ועל החברות

חברותיי, אני אוהבת אתכן

נועה אהלן, מה משך את עיניך ועליו רצית שארחיב?

אשתדל להכנס לדף כל יומיים או פחות כדי לשמור על רצף...

חשוב לי, אם אפשר לדעת, אם הדברים נגעו במישהו והיכן, בכמה שיותר מילים...
אני רוצה לחזור לאינטראקציות עם אנשים שמבטאים רגשות
עוד לא למדתי את הקודים הקנדיים של שיחה, אך בינתיים לא מצאתי בשיחות רגש, כמו קצה חוט אליו אוכל להתחבר
כל ביטוי של רגש, חוץ מחיוך או מילים "שמחות", פשוט נדחה
ביטויים שמבטאים רגש חזק ומוחצן (אפילו חם) מרחיק אותם
לאן שאני לא מסתכלת או שואלת, כולל קנדים, זה מה שנאמר

לכן בסביבתי הקרובה - משפחה וחברים - אנו נוגעים, מחבקים, משתפים
אנו עושים "קלירינג" יום יומית, אם מישהו חש שבקשר עם אחר/ים אין זרימה, שמחה, משהו "תקוע"
אנו מיד מדברים או מארגנים שיחה, והנשימה חוזרת ליחסים

לפני מספר ימים שוחחתי עם אוראל על "מה זה קלירינג?"
אחד הדברים שהוא אמר שמבחינת עולם האור ה"קלירינג" גורם לאורות לדבר
ושה"קלירינג" לא יתבצע לפני ש 80% מן השכבות (שכבר פעילות אצל האדם) ידברו בינן לבין עצמן ובינן לבין הזולת
ושאותן שכבות שיעבדו, בעקבות ה"קלירינג", יכולות להזהיר את האדם מפני בעיה פיזית דחופה, כמו התקפת לב
מה שלא היה קורה אם הוא לא היה עושה "קלירינג"
ההשפעה של ה"קלירינג" תמשך בערך 30 דקות עד שעה
עד "ההתכנסות השיתוקית" הבאה של האורה (בגלל "המלכודות" של האגו).

הי, קראתי בשקט את דבריך, אבל בשל ההזמנה שלך לשאול...

עניינה אותי השורה בדבריך שהתייחסה לילדים ולאופן בו הם מחליטים לשחק:
הוא גם לומד להפנות שאלות לאורה או לרשת האור, כך שאם יש אי הסכמה עם חברים על למשל באיזו פעילות לבחור, אז הוא וחבריו שואלים את ה"רשת" ומקבלים תשובה במה כדאי לבחור, תשובה שקשורה למצב האנרגטי שלהם או של הקבוצה.

את יכולה לתאר באופן יותר מעשי מה הם בדיוק עושים ?
ואיך יוצא שלאחר מכן הם מסכימים על משהו שלא הסכימו עליו קודם?

טלי תודה

הילדים ראו שאנו המבוגרים יושבים יחד ולעת צורך שואלים את ה"רשת"
כך שהדבר הוא יומיומי עבורם

שאלתי את אוראל איך אני יכולה לשאול שאלות את האורה - שאלה של "מתחילה"
הוא הציע כל מיני דרכים אחת מהן הייתה לפנות אל האורה דרך צבעים

יום אחד הצעתי לארז גיל לנסות לשאול את ה"רשת" שאלה
אמרתי לו לדמיין צבע בהיר וצבע כהה, ושיבחר צבע אחד ל"כן" וצבע שני ל"לא"
הוא בחר את הצבעים ואמר לי אותם כדי לוודא שיש ביניהם הבדל שיאפשר לזהות את התשובה
אח"כ הוא שאל שאלה (השאלה היא שאלה ששואלים ב"לב" ושאפשר לענות עליה, כמובן, רק ב"כן או לא")
הסברתי לו שחשוב שזו תהיה שאלה מדויקת, לא מורכבת, ושהשאלה בד"כ מנוסחת במשפט אחד קצר

כשפונים ל"רשת" פונים יחד בקבוצה ומצליבים תשובות
אם יש תשובות שונות, בודקים למשל: מה כל אחד שאל, איך נשאלה השאלה, או שואלים שוב...

שאלתי יחד עם ארז גיל... וקיבלנו תשובות זהות
ומאז אנו נעזרים ב"רשת"

כך קרה וקורה בקבוצה
הילדים שואלים שאלה, המבוגרים עוזרים לדייק יותר בניסוח
כולם שואלים(גם המבוגרים), כל אחד מקבל תשובה, ואז מחכים שכולם יקבלו
כל אחד בתורו אומר את תשובתו
ואז מדברים על התשובות, יש כאלה שמקבלים תשובה שהיא בניגוד לציפיה שלהם
תוך כדי השיחה הזאת הילדים פשוט מבינים מה מתאים להם באותו רגע מבחינה אנרגטית
למשל לרוץ או לכתוב סיפור ביחד
ראיתי שיש שמחה רבה כשכולם חשים מה נכון להם לעשות יחד
זה מרגיש כמו משהו מתאזן בין כולם
שיש חיבור וקירבה
ש"האורות מדברות"

עדיאל, אהובה!
תודה על סיפור המרגש. כשקראתי שוב נדהמתי עד כמה זה לא משנה איך אנחנו קוראים לדברים אם מתכוונים לאותו אחד. הסיפור שלך מרגש אותי במיוחד כי אני עוברת שינויים רבים. והכיוון הוא אותו כיוון, רק בניסיון לבצע את זה כאן, בישראל - מאוד לא פשות. אמון תודה על תמיכה ואני הולכת להשתמש בחלק מיהדברים שציינת(במיוחד עם ארז גיל).
ועוד משהו: "הכל ניתן לשינוי" - אמונה ולא פרדיגמה, בעיניי. העבר קיים רק ברגע שאנו נזכרים בו, באותו הרגע הוא ניהיה הווה ואז ניתן לשינוי - מספיק לשנות את ההתייחסות שלי, הווה קורה פה ועכשיו וזה אומר שאני יכולה לבחור איך זה יהיה ועתיד שוב, בדיוק כמן עבר. האם זה מדבר אלייך?

אהבת,
אירה

תודה על התשובה

הי עדיאל. כמה נעים לקרוא אותך.
רציתי לומר לך שלמרות שקשה לי מאד להתחבר לדברים שאת מדברת עליהם - יש לי קושי להתחבר להרבה דברים רוחניים - אני כן מתחברת לשורה התחתונה, כפי שאני מבינה אותה. זה מזכיר לי את התחושות שליוו אותי בטיול שלנו בארה"ב. הרגשתי, לראשונה בחיי, שהתא המשפחתי הקטן שלנו הוא די והותר עבורי. שגם אם אחיה לבד, בלי המשפחה המורחבת, רחוק מחברים ומכרים, זה יהיה בסדר גמור כי יש לי את המשפחה. ביני לבין בן הזוג נוצרו יחסים חדשים לגמרי, הרבה יותר חזקים ויציבים וממלאים. ובכלל, זו היתה תחושה מיוחדת מאד, לדעת שמה שיש לנו זה הרבה מאד. ביומיום זו הרגשה שלא קיימת כמעט, או שהיא קורסת תחת הנטל של חיי היומיום.
לצערי לא הצלחתי לשמר את התחושה הזו גם עכשיו, שנתיים וחצי אחרי שחזרנו.

הי עדיאלי ,
קראתי ולא הכל הבנתי ,אז אני שואלת:

_כך קרה וקורה בקבוצה

הילדים שואלים שאלה, המבוגרים עוזרים לדייק יותר בניסוח
כולם שואלים(גם המבוגרים), כל אחד מקבל תשובה, ואז מחכים שכולם יקבלו
כל אחד בתורו אומר את תשובתו
ואז מדברים על התשובות, יש כאלה שמקבלים תשובה שהיא בניגוד לציפיה שלהם
תוך כדי השיחה הזאת הילדים פשוט מבינים מה מתאים להם באותו רגע מבחינה אנרגטית
למשל לרוץ או לכתוב סיפור ביחד
ראיתי שיש שמחה רבה כשכולם חשים מה נכון להם לעשות יחד
זה מרגיש כמו משהו מתאזן בין כולם
שיש חיבור וקירבה
ש"האורות מדברות"_

מה שאני לא מבינה הוא : בחיי היום יום יש מלא שאלות : אורז או קינואה ,לנסוע או להשאר בבית ,וכ' וכ'
אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב שבו על כל עינין מתיעצים.
ונניח שמתיצעים רק על דברים חשובים ,והרי האגו מחליט מה חשוב ומה זוטה .

וחוץ מזה ,אני לא מצליחה לדמיין מצב שבו אני כל הזמן שואלת ומתיעצת !
כלומר , הלוואי שמישהו היה מועיל בטובו לומר לי : זה כך וזה לא כך .
(חוץ מצפריר שיפרון,אבל יש גבול לכמה נטריד אותו),
אני מסוג האנשים שהולך ועושה מעשה . אולי אני עושה הרבה דברים ממש מטופשים , ושלא לדבר על המילים שיוצאות לי מהפה ,אבל זאת אני.
ויש מצבים שאני חושבת שבהם זה לא שממש צריך לקחת החלטה .
ההחלטה כבר נעשתה (למשל , שהחלטתי שאני עוברת לבית המצוקמק הזה וחיה בו עד שההליך הבירוקרטי יסתיים ואני אוכל לקנות אותו ולשפץ אותו לפי מה שמתאים לי ),
עכשיו קשה לבצע אותה .
ולא נראה לי שכל קושי הוא סימן להחלטה שגויה .
יש מצבים שבהם הדבר הכי קשה לעשות הוא לקחת נשימה עמוקה ולחכות עד אור השחר .
לא לתת לקושי לההפך ליאוש ולבריחה.

אני מאוד מאמינה בדבר הזה.
בכלל , יש מיתוס על סבא שלי שנהג לומר : הדבר צריך להעשות , ומישהו צריך לעשותו , אז למה לא אני?!
יכול להיות שגם המיתוס הזה יכול ללכת לפח:" השטויות שקיבלתי לנוק בילדותי ושעכשיו הגיע הזמן להפרד מהן " , יכול להיות שהוא עלה על עיקרון חשוב .

גם יש קטע שאני חושבת שזה נכון להתיעץ עם כל מני גורמים ,ובכלל זה עם גורמים רוחניים , אבל בסופו של דבר , האדם לוקח אחריות על מעשיו.
מי שצריך לחיות עם זה אחר כך הוא האדם.

למשל , ב'החטא ועונשו ' ,הגיבור שומע קולות שאומרים לו לרצוח את הזקנה .אף אחד לא חושב שזה בסדר.

אוראל יכול לצטט לנו משפטים מ"תוכנית החיים", שהחלטנו עליה לפני לידה.

נניח שאני מעונינת להתוודע לתוכנית החיים שלי ,מה עלי לעשות ?

בזמן האחרון אני גם כן מדברת עם הילדים על העינין הזה של ביזבוז אנרגיה .

למשל , אם אני עמוסה בתיקים ,אני לא רוצה שיעכבו אותי .מבחינתי , הדבר הנכון במצב כזה הוא ללכת להניח את המשא כמה שיותר מהר .
לרוב אני מוצאת את עצמי צועקת .
כמובן שזה לא מה שיעזור לי , מהבחינה הזו שאני דולפת אנרגיה כבר מעצם המעשה של הצעקה , שהרי לו אני מדברת בטון נורמלי , אני מתאמצת פחות.
(האם זה נכון ?)
וגם מהבחינה של היעילות : שהילדים חשים את העינין כלא נעים , אז מתעלמים לגמרי , או נבהלים.
אני שואלת : איך אני מביאה את עצמי למצב של חיסול ביזבוזי האנרגיה (אני כותבת חיסול ,כי אני לא מסתפקת בהפחתה ),מבלי לגלוש במדרון החלקלק של האלימות?,של האדישות?

אדישות ,אני מתכוונת ,ללהתעלם מבקשה של ילדה קטנה , שאולי נראה ששוב היא מתחילה עם הנודניקיות , אבל אם באמת אפסיק את מה שאני עושה,אפנה את כל תשומת הלב ,אולי זה יהיה בעצם לתת מענה לצורך חשוב.
ואם אני אפסיק את כל מה שאני עושה /הרגע מנוחה שלי ,ואקשיב לה בריכוז מוחלט ואנסה להבין מהדיבור התינוקי שלה ולברר איתה , כי מבחינתי ,גם רק להקשיב לבקשה ולהבין אותה זה כבר יכול להיות תשעים אחוז מלמלא אותה.וזו עבודה לא פשוטה.

אז טוב ,אולי יש לילדים צורך שגם לא כל הצרכים שלהם יתמלאו ?

האמת היא שמאוד קשה לי לקבל עוד עינין : להתרחק מגזלני אנרגיה.

אולי הפטנט של האסקימוסים , לתת לזקנים לשבת בשלג זה מה שרוצים שנאמץ .שפשוט , אם אדם מסויים הגיע למצב (או שמלכתחילה ככה הוא נולד ),שהוא רק דורש וזולל אנרגיות מאחרים , אז פשוט שימות.
ואם הוא לא יוצא מרצונו החופשי לשלג, אז לתקוע לו גרזן בראש , כמו שעשה הגיבור בהחטא ועונשו.
וגם , יש עינין שאומר , שרק ממני הגזלן אנרגיה יגזול , ומה איכפת לי , ברגע שאני אתרחק ממנו , אשים גבולות , זו תפסיק להיות הבעיה שלי .מאחרים הגזלן הזה לא יגזול כלום .
אז אני לא יודעת אם זה נכון או לא.

תודה .

_הם עוזרים לנו בבית, בכל דבר שהם יכולים: קיפול כביסה וסידורה בארון, פינוי וארגון מדיח כלים, ארגון שולחן לקראת ארוחה ופינוי השולחן מכלים, סידור החדרים, החלפת מצעים, ליווי לשירותים – ארז גיל מטפל ומנקה את מיכלי ועוד.
אני כבר לא לבד! הם איתי, כשרון לא נמצא, עוזרים ותומכים בי ואחד בשני, זה הכיוון היום יומי.
כשאני שקועה בענייני ולא מצרפת אותם לעבודת הבית, בד"כ מיכלי באה ומבקשת לעזור, וכך היא לומדת לחתוך ירקות ולקפל כביסה.
ארז גיל רוצה לא פעם את הזמן לעצמו, אך הוא יודע שבכל רגע שאני פונה אליו הוא מיד מתייצב לידי, כבר כמעט איני מתלבטת אם להפסיק אותו ממשחקיו והוא לומד גמישות מהי. הוא לומד לגשת אליי מיוזמתו ולשאול אם אני צריכה עזרה (אחרי שהסברתי לו שאני חשה שהוא מתעלם מהנתינה שבאה מצידי ושחשוב לי שישאל זאת).
למדתי להתייחס לשניהם שווה, גם במגע, הרבה מבקשותיי נעשות במגע._

איך בעצם הגעתם למצב הזה ? ממצב של אין גבולות (כפי שאת קוראת לו) למצב שבו ארז גיל מתייצב
איך עושים את זה בנעימות, בהתחשבות.. (אני מניחה שלא באלימות

) אנחנו הרי מכירים בלי סוף מצבים זוללי אנרגיה של עימותים וחוסר הקשבה
אם תוכלי לתאר את הדרך שעברתם, שעברו הילדים, עד הסתגלות למצב החדש.
ומה הייחוד של בקשות מלוות במגע?

את בעצם מתארת מצב שבו אתם מלווים את הילדים בכל רגע (לא מוצאת את המשפט לציטוט)
אז כנראה בעיני חבריי הישראלים אני אראה דומה לקופרים, לא מרפה מילדיי.
האם זה באמת כך כל הזמן? מה בעצם את עושה, ואיך את יכולה לעשות זאת בכל רגע? זה נשמע מעייף מאוד. אני מבינה שיש כאן עניין אנרגטי לשמר, עדיין קשה לדמיין איך 'לא מרפים' מהילד, ומה בעצם מנסים להשיג בדרך זו?

_האגו, רצונו ותפקידו להוריד את האנרגיה שלנו בכל דרך אפשרית, כולל לאחד כוחות עם "אגואים" אחרים משפחתיים, של חברים ועוד, המון טריקים "מלוכלכים".
נשמע מדע בדיוני?
כשמרגישים את האגו, רואים שגם שאלה זו היא טריק של האגו, וכשלומדים לזהות אותו בפעולה, יש כבר אפשרות לא להגיב מ"האוטומט"._
אני מניחה שזו חלק מהתשובה לשאלה הקודמת שלי.. ובכל זאת, אם תוכלי להרחיב איך זה נראה במציאות, אולי אצליח להבין יותר (תיאורטית אני מבינה

)

תודה גדולה מאוד על הדף הזה @} באת לי בזמן אידיאלי.

עוד לא למדתי את הקודים הקנדיים של שיחה
אחרי ארבע שנים כאן, שמחה לבשר לך שבשנה השלישית התחלתי להבין ואפילו לדבר קנדית.

רציתי לומר לך שלמרות שקשה לי מאד להתחבר לדברים שאת מדברת עליהם - יש לי קושי להתחבר להרבה דברים רוחניים - אני כן מתחברת לשורה התחתונה, כפי שאני מבינה אותה. כך גם אני. הגעתי למסקנה שכמות האינטראקציות החברתיות שאנחנו מסוגלים לתחזק בלי להישאב אליהן לגמרי היא פחותה בהרבה מהכמות שהיינו רגילים אליה בארץ. עצם העובדה שהטלפון לא מצלצל כל עשר דקות, כשאנחנו בבית או בחוץ, היא כשלעצמה מאפשרת מרווח נשימה הרבה יותר גדול.

אנונימי

עדיאל,
אם אני מבינה נכון את דברייך, התהליך שעברתם הוא תהליך של כל המשפחה, נכון?
ז"א, האם את (או אמיר או אוראל) "חושבים" שאפשר לעשות שינוי כזה, לעבור תהליך דומה, שמטרותיו דומות, בלי שיתוף פעולה מלא של שני בני הזוג?

נקודה נוספת שאשמח בה לדוגמאות קונקרטיות - איך מעבירים לילדים שלא מכירים עדין את הגישה, את הנושא הזה של משחק תוך שיתוף פעולה, ללא פגיעה באחרים.
אני יכולה להעלות על דעתי התנהלות שמכוונת אותם לכך כשהם עם אותם ילדים רוב הזמן והילדים כולם חווים את ההתנהלות הזו כל הזמן, ואז מפנימים ומוצאים ולומדים אותה.
וגם בכזו סיטואציה יחסית פשוטה - אשמח לדוגמאות.
מעבר לסיטואציה הזו, האם יש לך רעיונות כיצד ליישם זאת כשנמצאים בחברת הרבה ילדים וכל פעם אלה לא אותם הילדים, לא אותם ההורים, לא אותן הגישות?

יופי, יופי, אני אוהבת ששואלים אותי שאלות ומקשים קושיות ...
זאת דרך עבורי להתחבר ולקרב למשהו הנהדר שאני עוברת.

אירה – בסוף כתבת בעברית, כל הכבוד!
יש דרכים רבות אל האמת, שנים רבות חיפשתי והתנסיתי בדרכים שונות,
כיום אני מבינה שזו הדרך היעילה והיחידה, כנראה, שלא מאבדים בה הרבה אנרגיה!
אני מתארת לעצמי שזה נשמע "בומבסטי" ואולי אפילו מרתיע,
בכל מקרה אנסה להסביר את עצמי יותר –
כולנו מכירים את המצבים הרבים, בהם במהלך החיים אנו יכולים לאבד אנרגיה, מצבים בהם חשים טלטלות,
או עליות וירידות, לעיתים הטלטלות קורות מספר פעמים ביום.
אני חשה שחיי בעליה, וכל אותן תחושות של חולשה, מחשבות שליליות, כאבים פיזיים שמביאים לייאוש
ופחד, ועוד מ"מטעמי" הנפילה הנפשית או האנרגטית, כבר אינם חלק מחיי מזה מספר חודשים.
לאחרונה סובבתי את כף רגלי הימנית, השרירים נתפסו מכף רגל ועד כתף ימין, זחלתי על 4, דילגתי על רגל אחת,
לאחר ימים אחדים רון אמר לי: אני מסתכל עלייך ורואה שלא נפלת עם הנפילה, כל הכבוד.
האמת שלא הבחנתי בכך פשוט המשכתי עם האנרגיה המוגברת, בה אני נמצאת, בחיי היומיום,
גם עם רגל מוגבהת וגם בצליעה, אמנם יותר איטית, אך חשה פעילה וחיה כמו שלא חשתי מימיי.
לגבי הרגל הבנתי מה בתוכי ניסה לעצור את התנועה והתנופה, באמצעות העבודה עם אוראל,
הבנתי שחשתי בתוכי (אגו) שאיני ראויה להצליח בחיי בכל הרמות יחד, ומרגע ההבנה הדרך להבראה זורמת.

האגו עובד בכל דרך להוריד לנו את האנרגיות, כולל דרך זיכרונות עבר, לכן גם אם לעיתים חשבתי ששיניתי משהו,
מצאתי שלא פעם אני חוזרת לאותו מקום, כי הטריקים של האגו מתוחכמים, מעל לכל דמיון.
אגו לא יכול להתקיים במקום שיש בו גמישות ושבירת פרדיגמות.
"הכול ניתן לשינוי" כן, עם עבודה הכוללת את החייאת האורה,
ואורה פעילה צריכה בין השאר תחזוקה יומיומית.

איני יודעת לאן דברים אלה מחברים את הקורא/ת, מהן האסוציאציות שעולות לכל אחד ואחת,
אני מתארת לעצמי שכל אחד מחבר את דבריי לידע שיש לו (או שיתכן הוא מתעלם מהם כי אינו מבין על מה אני כותבת).

מספר חודשים לפני שילדתי את מיכל, הכנתי את עצמי ללידה, קראתי על נשים שיולדות ואפילו שרות תוך כדי לידה,
רציתי ללדת בלי להזדהות עם הכאב, רציתי ללדת תוך כדי חיבור עם התינוקת וההבנה שאני ה"כלי" ללידה שלה ולא המרכז,
ואכן הגעתי ללידה עם כוחות חדשים של אמונה ושל הבנה, לא הזדהיתי עם הכאב ולא התמקדתי בו, אלא בתינוקת,
שרתי, דיברתי אליה תוך כדי הצירים ופיניתי מקום לבורא להביא נשמה מופלאה זו לעולם. הלידה הזו הייתה יפיפייה,
עשיתי זאת! מאז זכיתי ללוות 3 חברות לקראת לידה.
כמו חווית הלידה, כך חווית האורה, אני יכולה לשתף את מי שרוצה לדעת, את מי שחש את דבריי...הדרך פתוחה...
אני חשה את נוכחות האורה, כמו לבוש קליל, לבוש שאני מכירה עוד מיום לידתי, והוא מסייע לי בכל רגע ורגע.

יער נורווגי - אוראל שאל אותי לפני 4 שנים איך אני רואה את חיי בעוד 5, 10 ו 20 שנה, מה החזון האישי שלי?
מה החזון המשותף עם רון? האם ילדיי כלולים בו?
רשמתי את התשובות בפירוט, קראתי לאחרונה את מה שכתבתי אז, ומצאתי שכיום אני כמעט והגשמתי את החזון שלי,
ואני בדרך לחזון הבא, שקשור להקמת מרכז לילדים והורים.
"השמיים הם הגבול" כשיוצאים יחד להרפתקה בהשראת החזון האישי והמשפחתי.

אילה יקרה – תודה על שאלותייך, על הכנות וההומור המלווה את כתיבתך.
הדבר המרכזי שקלטתי ממך הוא החשש להיות תלויה במישהו או במשהו.
אני משתפת ומספרת על חלק ששייך לגוף של כולנו – האורה.
היא מורכבת מ 92 שכבות, מצבעים רבים ויש בה אינפורמציה.
בכל רגע ורגע אני יכולה לפנות לאורה, ולשאול אותה את השאלות הכי קטנות או הכי גדולות, ואני
מקבלת (היום באופן מיידי) תשובות, לפעמים בתשובה של "כן/לא" ולפעמים בתשובה בצורת תמונות.

אני כבר סומכת על עצמי ומאמינה בתשובות/בתמונות, ונעזרת בהן. התוצאות מופלאות.

אנחנו יכולים לאבד המון אנרגיה על בישול, יציאה מהבית ועוד, כן, כל עניין קטן כגדול
יכול לגזול אנרגיה, ואם ננוע בהקשבה לאורה, נאבד פחות אנרגיה או לא נאבד בכלל.
כשהאגו מחליט עבורנו ומפעיל אותנו, אנו נחוש מיד איבוד אנרגיה.
אם הקשבת ל"מערכת החלופית" את תחושי את ה"חיוך הפנימי", את הידיעה הטבעית
שפעלת הפעם לטובתך, וכשזה קורה הסביבה "מתיישרת" לפי זה.
שימי לב האגו לא בא מעולם האור, הוא נגדך.
האורה תכוון אותך למקום רך, חזק, טוב ואוהב, ואת זה את יכולה לזהות בעצמך ובקלות, כי לא תאבדי אנרגיה.
כל החלטה שנעשתה, אם היא לוקחת אנרגיה אפשר לשנותה, אם יש צורך.
עם ההקשבה לאורה מילים רבות בתוכנו, שיש אחריהן סימן קריאה (!) תוכלנה להסתיים עם סימן שאלה (?)
ומשם הכיוון יגיע בקלות.
אוראל אומר שדבריו נכונים ב- 80%, אני יודעת שגם אם הוא צודק ב- 100%,
הוא תמיד משאיר לנו לבחור... נכון, כך אנו לוקחים אחריות על מעשינו.

תוכנית החיים, שהחלטנו עליה לפני לידה, נמצאת כפי שקראתי בספרים,
ואח"כ נודע לי דרך אוראל בתוך "ספריה".
כמו כן אין כמעט בכלל מלאכים שיכולים להיכנס לתוכה.
עד היום לא מצאתי מלאך אחר – חוץ מאוראל – שיכול להיכנס ולפתוח תוכנית זו ולצטט ממנה.
עמיר מתקשר את אוראל גם דרך טלפון, כך שאת המידע הזה אפשר לקבל דרך עבודה עם אוראל
כחלק מתהליך התפתחות שבוחרים להתחיל/להמשיך.

כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי "כישרון לפרטים", אני זוכרת פרטים, נהנית השתמש בהם כמו משחק.
אך לעיתים הפרטים הפכו לעיקר בחיי, ואיבדתי המון אנרגיה בדרך.
כשדיברתי על כך עם אוראל הוא צטט את אחד המשפטים מתוכנית החיים שלי,
הוא אמר שאני התכוונתי שתהיה לי יכולת לראות פרטים יחד עם היכולת לראות את התמונה הגדולה,
ובעצם האגו לקח חלק מהמשפט והתמקד בו,
לי הייתה תחושה שזה חלק מהכישרון והיעוד שלי, לעסוק בפרטים, האגו זכה שוב, איבדתי אנרגיה.
לראות את התמונה הגדולה מחבר אותי לתוכנית החיים, את זה האגו רצה למנוע,
ליכולת לבחור דברים בסדר עדיפות שונה ממה שבחרתי עד לא מזמן,
כיום אני פועלת לא לפי רשימות, אלא לפי הכוונה פנימית שנעה בין התמונה הרחבה לפרטים.
שינוי זה מאפשר לי מרחב תמרון בחיים אותו לא היה לי בעבר,
ואני יכולה להמשיך ולנשום כאשר אני רואה את הרשימות הארוכות של המטלות שלקחתי על עצמי.

לגבי הילדים – אכן כולנו צועקים לפעמים (אני מקווה), ואף אחד מאיתנו לא אוהב שצועקים עליו.
אם אני נעה לרכב לטובת כולנו, על כולם לתמוך בי כדי לנוע.
שמתי לב שילדיי חשים כשאני לא מרכזית לעצמי או במילים אחרות שאני ב"באלבאלה",
שאני לא מכוונת, עושה דברים "כי צריך" ולא כי "אני רוצה",
הם חשים זאת ומתחילים לדרוש ממני דברים רבים ובאינטנסיביות,
הם עושים זאת כי הם רוצים שאחזור פנימה למרכז שלי.
מצב כזה של לחץ יכול להיות בכל פעם הזדמנות לעצירה ובדיקה מחודשת,
לאן הולכים ואיך עושים זאת יחד.

אני גם בודקת עם עצמי למה "הנודניקיות" החלה:

כי אני לא מרכזית לעצמי, אז אני מתנצלת בפניהם ומודה להם.
כי האגו של ילדיי מתחבר לאגו שלי כדי להוריד לי את האנרגיות, שם אני מציבה גבולות, בצורה הכי ברורה שאפשר.
כי משהו חשוב לילדיי עומד על הפרק ורוצה מענה.

יש מוצצי אנרגיה בכל הדרגות –
מוצצי אנרגיה שמיום לידתם ועד היום ממלאים את תפקידם נאמנה. מהם אני מתרחקת ומנתקת קשר,
אין צורך להחזיר אלימות, כי אז נפעל מהאגו.
ויש אנשים, שלא התכוונו, אך התנהגו בצורה שגרמה לאחרים לאבד אנרגיה,
ואיתם אפשר לפתור זאת בצורה פשוטה – "קלירינג".
כשאגואים מתחברים הם יעשו הכול שנאבד אנרגיה, עלינו להיות בהקשבה לכך ולמנוע זאת!

לגבי השאלות שעדיין לא נענו, אני מוצאת שהגיע הזמן לכתוב על התהליך של הקמת מרכז להורים וילדים
ואספר על האינטראקציות בין כולם - מבוגרים וילדים
ארחיב על זה בקרוב, הכתיבה "מתבשלת" בתוכי

אני עוברת קורס בהדרכת אוראל, שם אני מקבלת מענים אישיים לשאלות, אותן שאלות הקשורות למשפחה ולילדים
מהתובנות העמוקות אני יוצרת מציאות חדשה בחיי ובחיי משפחתי יחד עם רון
אני יכולה לפרט ולשתף על מה שקורה בחיי, אך אל תשכחו שהדברים הם חלק מתהליך שאני עוברת
ועקרונות שעבדו ועובדים בחיי לא בהכרח יעבדו לאחרים, כי הכל חלק ממארג התפתחותי אישי
כמו כן כמעט כל האנשים איתם אנו מתחברים עובדים עם האורה שלהם
ואני שוברת פרדיגמות בכל יום

לכן אני מחזירה את הכדור אל אוראל,
הוא באופן קבוע עונה על שאלה ספציפית בתשובה לא ישירה, ונדמה שהוא לא מתכוון לענות ולהתייחס לקושי שלי
ואז מה שנראה כמו קשר מסובך, הופך לרקמה עדינה שנפרמת בקלות
בקיצור "אין עליו"...

רון קורא לי עכשיו לזמן של יחד להשכיב את הילדים
אכתוב בקרוב

הי עדיאל יקרה ,

קראתי בעיניין את שכתבת בדף האישי.

אני שמחה מאד על השינוי הגדול שיצרת במשפחתך .
זה נראה מתבקש .
מה שהבנתי שנפתחת לתת כוח לדבריו של רון , ושהכתרת אותו לתפקיד הטבעי , ( לדעתי ) של מנהיג המשפחה . ששינית את היחסים בין ארז-גיל לבין מיכל , והיא כבר לא הילדה הקטנה שזקוקה לכל תשומת הלב ומשאירה את ארז-גיל כבכור שצריך להסתדר ומעורר הרבה כעסים על רגשותיו הסמויים כלפי מיכל , שטבעי במצב ההוא שיתעוררו.
ברגע שהדרישות כלפיהם שיוויוניות , בהתחשבות עם גילם , זה מאפשר להם את החופש להתקרב אחד לשנייה , לאהוב , לשחק , לטפל .
נראה לי חשוב מאד שהילדים עוזרים בהלכות הבית , בעיני חינוך בייתי לא מציב את הילדים במרכז שהכל סובב סביבם , אלא הם מצטרפים לחיים ומאפשרים לחיים משותפים להתנהל . אני קוראת לזה בצורה יותר בוטה , שיש לי שתי דרישות שאני רוצה , לגבי ההורות , אחת : לשרוד , דהיינו לשמור על כוחותי , והשנייה הכרחית גם כן והיא להנות ! וזה אפשרי אם הילד משתתף בחיים המשפחתיים ולוקח אחריות על חייו במידת יכלתו לפי הגיל .והתנאים האלה , אני מאמינה , גם מעצבים ילדים שגדלים להיות אנשים שיודעים לחיות עם אנשים בתואם .

נראה לי שהניתוק מהארץ , במיוחד מאחיותיך, איפשר לך לנתק את עצמך מהתפקיד של סומכת , שנסמכים עליך , אחיותיך , והן נאלצו לבנות מחדש את חוט השידרה שלהן , ומכיוון שלא צלחו את זה ורק בכו והאשימו אותך כמה קשה להן העזיבה שלך , כך אני מניחה שקרה , עשית צעד אמיץ , לא בלתי הפיך אבל מתאים לכעת , עד שישנו הן את התייחסותן השואבת אנרגיה , וניתקת איתן קשר .

את כותבת נהדר , מרתק , ואני כבר רואה אותך מפרסמת ספר אישי על התמורה האישית והמשפחתית , כמטרה אולי להכיר לאנשים את כל הנושא הרוחני של אוראל .

אני גם מכירה כמה וכמה משפחות בחינוך הבייתי בארץ שחשות אחריות רבה על הילדים והתכנים שהילדים חשופים אליהם , וההורים לא שפוטים של הילדים אלא הילדים שותפים לחיי המשפחה , ולא כולם עייפים ורק רוצים רגע שקט מהילדים כדי לחזור עם כוחות לכרכר סביבם .

חיבוק גדול

מיכל

עדיאל יקרה שלנו,

תודה שהזמנת אותי להיכנס לבאופן. אנרגיות רכות עוטפות את גבי, בחלק האחורי של גופי ומיד מתחבר ואומר לי: הנה
זה קורה, אנחנו לא לבד, אנחנו מחוברים אל עצמנו, ומי שבוחר לגדל ילדים, בוחר לגדול, לעיתים הגדילה מתישה אך בבחירה
מחודשת ובהסכמה לשינוי - הצמיחה כל כך מאושרת.
לראשונה אני בוחרת לכתוב באינטרנט...כי הפעם מרגישה שיש טעם ומקום. עדיאל אחותי ,משפחת אור שלי - כמה טוב לקרוא
ולשמוע אותך מאושרת עם עצמך ועם משפחתך, מחבקת אתכם באהבתי.
בעצם מלבד שלומות וחיבוקים שאין עליהם, אשמח לשתף בחוויה מאוד מעצימה שחוויתי לאחרונה:
בתי בכורתי מלאו לה 11 חורפים, את שמה אני לא כותבת מכיוון שאני יודעת שלא תסכים לכך. בתי ילדה מדהימה ועוצמתית
עד לפני זמן קצר, נהגה להתכתש איתי ולהתנגד ולהיות כעוסה רוב הזמן למעט ימים או שעות שבהם הייתי מרצה אותי כשריציתי אותה
סיימנו ימים בבכי היא למיטתה ואני בוכה בסלון. לא הבנתי למה? אני לא כמו אמא שלי. ולא מסכימה עם המשפט: היא בגיל ההתבגרות...ההורמונים.
ואז החלטתי שאני רוצה לשנות את המערכת היחסים האומללה הזו שהיא בעצם היתה המשך לאומללות שחשתי מול ועם אמא שלי.
בחרתי בלי לדעת את הדרך עצמה וביקשתי עזרה! מתוך ידיעה חזקה שאני לא לבד. התחלתי לצעוד במקום חדש, דרך הקשבה בלבד.
הקשבתי למילותיה לסיפוריה,ה-ק-ש-ב-ה.הבנתי שאני צריכה להשתנות לשנות את השפה מחדש.לא ידעתי כיצד??? ככל שעבר הזמן
היא החלה לשתף ולבקש את עזרתי ואני מקשיבה רק בשלב הזה ומחבקת כתשובה לשאלותיה ומלטפת.
נוצרה שפה חדשה של הקשבה ושקט. יחד עם זאת כשאני מביאה גבול חדש, הגבול ברור לי ועובר אליה בבהירות יחד עם הסבר
מילולי. כשאני כועסת אני מסבירה שהכעס שלי הגיע מכך וכך...ואינו קשור אליה ואני משתפת אותה בתחושותיי והיא נפתחת אלי
כמו פרח ענוג עם צוף לתת ולהיות בשבילי.
למדתי ולומדת עדיין שילדינו משקפים אותנו ובכל פעם כפי שציינת עדיאל כשאנחנו מוסחים - יוצאים ממרכזנו הם דואגים ליישר אותנו.
בתי ביקשה שאצור לה בבית יציבות. במילותייה היא ביטאה חוסר שביעות רצון מהאוכל שלי והתנגדה לארוחות שהכנתי. ככל שלקחתי את טענותיה לכיוון האגו שלי: אני לא שווה,איזה אמא לא טובה ומספקת אני אם האוכל שלי לא יכול להזין את בתי שלי..
ככל שעבר הזמן ועדיין לא הייתי קשובה לקולה סבבתי סביב עצמי והכאב הפרטי שלי.פתאום כהמשך לתהליך ההקשבה הבנתי
מתוך שיחה איתה שהיא מבקשת אוכל קבוע, הבנתי את הצורך ביציבות:ערכנו רשימת מאכלים והכנו טבלת ימים ואני מחוייבת באהבה
להעניק לה את אשר מבקשת: יציבות דרך הזנה.כאשר בימים האחרונים היא מדברת על גמישות:אמא אפשר שתבשלי כל יום שישי מאכל שונה מתוך המבחר שבחרה.
לסיכום החוויה המרתקת שאנו עוברות: אני חווה שינוי ומשתנה ומאפשרת לבתי לחוש את עצמה גדלה.
אני מאושרת מגילוי השפה החדשה - בתי מחבקת אותי ומשתפת אותי יותר ויותר,יוצרת קשר עם אחותה יותר ויותר,קשר של
אחות גדולה שמפנקת את אחותה הקטנה ואני מניחה להן יותר ויותר מרחב משותף שלעיתים דורש הכוונה.
טוב בחיי שכתבתי המון ועוד לפעם הראשונה...יש לי עוד דרך ארוכה לבניית האנרגיה המשפחתית והדרך היום יותר פתוחה
מאחלת לנו שיתוף מלבלב בתהליכי החיים.
עדיאל את יודעת היום מי את ולכן גם יודעת את שהגיעה זמנך לחבר אותנו לידע ,לשפע ולאהבה הנהדרת שלך.תודה אהובה
אחת.תודה-טובי

טובי תודה
התרגשתי עד דמעות
הבוקר קמתי עם תחושה שאני לא מובנת במוכן מסוים בכל הכתיבה הזאת, והתכוונתי לכתוב על כך...

ענין העניינים, כשאנחנו לא בהקשבה, שהדרך נמצאת במרחק צעד מכל אחד מאיתנו
ואם נסתכל על המכלול ונמצא את עצמנו עייפים ולא מדלגים לאורך הדרך בשימחה
אז פה המקום להתבונן ולמצוא אנרגיה אחרת בתוכנו
אני מצאתי ועליתי על דרך ורציתי שידעו עליה
הענין מבחינתי הוא עבודה עם אוראל, עם למידה של האגו הספציפי שלי, ולמידה, הכרת והחייאת האורה שלי
(אני מרגישה שאיני כותבת בחופשיות בגלל שאיני רוצה שיחשבו שאני מנסה לדחוף לעבודה עם אוראל)
כיום אני רואה שהגעתי לפיסגה, שחיי קשורים לעבודה זו
והעבודה רבה, גם מבחינת ההתפתחות שלי וגם מבחינת "שעון החול" של כדור הארץ

אני חוששת לגורל הכדור היפה הזה, ואני חוששת שנאבד אותו וזה ישפיע על היקום כולו
אני חוששת, כי אני רואה שאנחנו בני ערובה של האגו, של החושך, שרוצה שליטה ביקום
אני חשה שאין זמן!!!!!!
איני יודעת אם נותרו 50 שנה
הלוואי שכל אחד מאיתנו ימצא את המפתח וינוע
כל אחד מאיתנו משפיע !!!!
כאשר אחד מאיתנו עושה צעדים נפתחים עוד מעגלים
אוראל אמר שצריך 100,000 איש, כדי ליצור רשת הגנה אנרגטית למען כדור הארץ
100,000 איש שעושים צעד גדול למען עצמם, למען האנושות, ולמען כל מה שנמצא על כדור זה
זו עבורי מטרה ממשית, אך לא פשוטה, וזו יכולה להיות מטרה לכל מי שחש ומתחבר אליה
כיום יש כמעט 10,000 איש
אני מתפללת כבר שבועיים (מאז רון סיפר לי) בכל לילה
ומבקשת שישלחו אהבה ואנרגיה לעצים באמזונס, עצים שממשיכים לכרות אנשים שאין להם עבודה אחרת
ואני מבקשת שתמצא להם עבודה אחרת
חבריי ואני מרכזים אנרגיה בבקשות מסוג כזה
איני רוצה שיתחילו למכור חמצן בבקבוקים...

הזמן דוחק ואני חשה מחוייבת יום יום לפעול למען שינוי בתוכי, מתוך ידיעה שאני חלק ממארג, חלק מרשת
אני מחוייבת יום יום לפעול לטובת הזוגיות שלי, לטובת ילדיי, להקטין את ההשפעה ההרסנית של האגו
וליצור מערכת יחסים עם אנרגיה טובה איתם ועם מי שאני בוחרת להיות בקשר איתו
אני חשה מחוייבת יום יום לפעילות שאני מאמינה שתועיל לכדור הארץ

אוראל הוא מלאך עליון שבחר בתפקיד של להוריד כמה שיותר אינפורמציה לכדור הארץ
במטרה למגר את מה שהורס כדור זה
ככל שאני נחשפת לעוד אינפורמציה אני מבינה שאני על "קצה של עולם" שלא הכרתי
עולם שאיני יודעת כמה אספיק להכירו, על כל המורכבות שלו.

היו לי ספקות אם "מוכרים" לי משהו
היו לי ספקות וחששתי שאני נעשית תלויה בעמיר, באוראל
הייתה תקופה שנתקתי קשר
אך אחרי שההוכחות חזרו ונישנו
הוכחות שהמילים שאמרו לי היו מדוייקות והביאו לשינוי בתוכי, ובסביבתי
הבנתי שנותר לי לבחור
ואני חשה כמו מי שקפצה למים, מים שנמנעתי וחששתי מהם כל חיי
כי חששתי לטבוע
וגיליתי שאני צפה, שאני יכולה לשחות ושאני נעה בתוך זרם בו משתתפים אחרים
אני שם ויש עוד פסגות לכבוש
לא אכחד ואומר: לעיתים אני פוחדת
ומיד באומרי זאת אני חשה בטחון, אני יודעת היכן אני נמצאת

אני ממשיכה
אי ממשיכה בדרך
ממשיכה לכתוב
זו הדרך שלי לנער - את מי שישן,
לצעוק - כך שהמסרב לשמוע ישמע
לתמוך - במי שמחפש דרך
זו הדרך שלי להביא אהבה לעולם
טובי, תודה

שליחה על ידי אפרת* » 01 מרץ 2008, 23:03

שלום לך עדיאל יקרה ואהובה
קראתי את הדף כמעט בנשימה אחת. דף מרתק ומעורר מחשבות ורגשות. כבר הרבה זמן שאני מידי פעם חושבת עליכם שם בקנדה הרחוקה ותוהה מה קורה איתכם. מהפגישות המעטות שהיו לי עם אחותך לא הצלחתי להבין הרבה ואני כל כך שמחה שנועה סיפרה לי על הדף הזה. אני לא נוהגת כמעט בכלל להכנס לאתר וגם לא לאינטרנט ובטח שלא לכתוב אבל בכל זאת אני רוצה לשלוח לך חיבוקים חמים והמון אהבה. המצב שתיארת כאן בארץ הוא מראה לא רעה של מה שאני מרגישה לעיתים (למרות שאני זוכרת מאוד לטובה את המפגשים שלנו

). מאוד התחברתי לרוב מה שכתבת ולרוח הדברים תודה רבה לך עליהם. אני בהחלט חושבת ומרגישה שיש בך את הכוח, הרגישות, האומץ והכנות להיות מובילת שינוי ולחבר אנשים אחרים לאמת הזו שגילית. אני אשמח מאוד להמשיך ולקרוא את דברייך, את הדברים שאת עוברת ובייחוד על חיי היום יום שלכם וגם על המרכז הזה שאת מתכננת (גם פה פגשתי מראה). יהונתן בדיוק הגיע וקרא את מה שכתבתי וביקש שאני אכתוב שגם הוא זוכר את המפגשים שלנו לטובה. הוא מוסר לכם(בייחוד לארז גיל) דרישת שלום חמה.
הוא רוצה שאני אבוא איתו לישון אז בינתיים להתראות . אני שוב רוצה לשלוח לך חיבוקים, נשיקות והרבה אור ואהבה

הי עדיאל אהובה שלנו,
מאוד חשוב לי שאת פה מכמה סיבות:שהתעוררת ושיש בך מספיק כוח לעורר אותנו ולהושיט יד.
שאת מראה לי שאפשר לפרוץ עוד ועוד ויש לנו כוח בעזרת אחד ועוד אחת ליצור את האנחנו,עוצמה שיכולה להציל אותנו מידנו.
לפני 8 שנים הכרתי את עמיר שמתקשר את אוראל,קיבלתי קורס לחיים.הייתי בתקופה חשוכה והתחלתי להתעורר שוב,למדתי
לטפל בעצמי דרך צבעים ולהעביר לבנותיי את הידע הזה,עד היום אני שואלת את בתי הקטנה:איפה היא מרגישה בגוף ואיזה צבע
היא מרגיש ובכדי לשנות את המצב. היא למדה יחד איתי לערבב צבעים בדימיון,לעזור לעצמה ולשלוח עזרה לאחרים.
בשנים האחרונות אני לא בקשר עם עמיר ובת זוגו לחיים אבל אני חלק קטן שחווה את תהליך השינוי האמיץ שהם עשו וכשאני רואה
זוגות שמתפקדים ביחד כיחידה אחת ליבי יוצא אליהם וכך גם אליכם רון ועדיאל יקרים.
אני אשמח להיות פה בשביל.. ולעזור ולשמוע עוד אינפורמציה ממך עדיאל.בימים אלו אני עוסקת בתחום התמיכה לאחר לידה
לומדת ומתעדכנת ועושה דרך רבה של שינויים.
יש לי שאלה לגבי פחדים של ילדים כתוצאה מהמצב הביטחוני-איך אני יוצרת להם מקום של שקט,בימים סוערים אלו?אני אשמח לרעיונות.נשיקות וחיבוקים-טובי

אפרת - אהלן, איזה כבוד, הצטרפת אלינו, חיבוק גדול, אני שמחה שכך נוכל להיות בקשר...

טובי - אהובה אחת, תודה על השיתופים שלך, מחמם את ליבי...

לגבי שאלתך, מה שעולה לי הוא הרבה מגע ויחד, יותר מהרגיל
הסברים- אם נדרשים, כנות גם בנוגע לרגשות שעולים לכל אחד
ולהשתמש בכלים שיש לכן, לשלוח צבעים מרפאים למשל מזרח התיכון...
לשלוח אהבה דרך המדריכים שלכם למדריכים של מי שאתן רוצות שישנה את הגישה הלוחמנית שלו
מה שעלה לי זה שהלחץ נובע גם בגלל חוסר האונים ולכן כל שימוש בידע ובכלים שכבר ידועים לכן יכול להשפיע על התחושה הפנימית
וכששולחים אהבה מתמלאים אהבה
תפילת הגנה לפני שינה (כמו: "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל, ומעל ראשי שכינת אל".
לומר אוריאל כמו שמתחילים לומר אור)

דברים משתנים :
שמתי לב שכמות הפעמים שבהן אני קמה משולחן האוכל בזמן הארוחה מדהימות :
אני בקושי מרגישה שאכלתי מרוב ההתרוצצות הזו.
לא עוד!

עינין האוכל מבחינתי דורש הרבה אנרגיה של תיכנון והכנה .אני מודעת לכך שאם אין לי מספיק זמן/כוחות , זה הגיוני שנאכל משהו 'זריז'
אבל הילדים נורא אוהבים מוצרי חלב ולחם למינהו.
וזה יוצר ארוחות זריזות גם כשיש אוכל איכותי ומושקע.
התחלתי לעמוד על כך שאני מסרבת לכך שיהיו ארוחות מכל מני סוגים . אוכלים את מה שאני או בן זוגי הכנו.

זה לא פשוט , יש בכי וצרחות , אבל אני מתעקשת.
ואז תוך זמן לא רב הכף נטבלת במרק ,אפילו יש אמירה "טעים!" וכולם יושבים ואוכלים.

להתרגל להכין את האוכל עם הילדים במטבח הלא נוח שלי זה קשה.אני מוצאת לזה כל מני פיתרונות יצירתיים.לפעמים.לפעמים מאוד חשוב לי לעבוד בשקט,ביעילות .
אין לי ספק שההכנה והניקוי הם גורמים שמאוד מעלים את הסיכוי שהילד יאכל את מה שהכינו.

אני בכלל לא מדברת על האמהות שבכלל לא מחשבות את עצמן שהן צריכות לשבת בארוחה ולאכול , אז השלב הבא זה שיהיה להן סינר שחור , של מלצריות כזה שמדגיש את הטליה הדקיקה שלהן (הרי מרזים כהוגן מזה שגם לא אוכלים וגם מטפלים בבית ובילדים, או שמשמינים , כמוני ,שאני יכולה לאכול כשהם ישנים ,בשקט) ואחר כך :"אמא ,קטשאופ!"
והטיפ :ילד מפונק ,בלתי נסבל ,עצבני ואנוכי.

אילה, אכן את מתארת בהומור מציאות עגומה.
גם אני "ביליתי" בתור מלצרית ולא הבנתי מה הבעיה.
היום המציאות השתנתה לחלוטין, כי אני מבינה שהרצונות של ילדיי הם לא המרכז.
יש אצלנו עשיה משותפת להכנת האוכל והגשתו לשולחן,
לעיתים זה דורש התעקשות מצידי
אך נראה שמאז שאני דורשת יותר, הם מרוצים מכך,
אני מחפשת ולומדת היכן אני עדיין מוותרת, ואם אני לא רואה, רון מיד מראה לי היכן יש לשפר
וכמה שפני הדברים השתנו לחלוטין, יש לפנינו עבודה רבה
כי מטרתנו היא לכוון את הילדים,
כך שלא אצטרך להתמודד עם הדברים, שעדיין לא התייחסתי אליהם, בגיל 16...
בעיקר אני לומדת לראות היכן אני מוותרת על עצמי בדרך
ובכל יום ליצור שינוי ולהפסיק זאת!

אני רוצה להמשיך ולספר על המפגשים וה"עבודה" של ילדים ומבוגרים יחד ב"מרכז" אחד

אתחיל בהתרשמות שלי ושל חבריי מאחד מהמסרים של החברה הקנדית להורים וילדים,
הנטייה היא הפרדה בין הורים וילדים (לא רק במובנים המוכרים של ילדים ישנים בחדרים נפרדים וכד').
אציג בפניכם 2 דוגמאות:

דוגמא ראשונה:
כשארז גיל השתתף בחוג יצירת בובות תיאטרון לילדים שבחינוך ביתי (הקורס נמשך 6 מפגשים),
נאמר לי ע"י האישה שהעבירה את החוג בביתה, שלא נהוג שהורה משתתף בחוג, היא הסכימה, כי היה עליי לתרגם לארז גיל לעברית.
במהלך החוג היא הסבירה לי שנוכחות הורים מפריעה לגיבוש החברתי של הילדים, והיא לא ידעה איך להגיב עם רצוני לסייע בחוג,
רק במפגש השלישי היא הסכימה לקבל מעט עזרה. ה"בעיה" מבחינתה גדלה כשעמיר או אורית רצו להישאר עם ילדיהם, שגם השתתפו בחוג...

דוגמה שנייה:
משפחתי ואני נסענו למקום בו מתקיימת פעילות ספורטיבית חופשית לילדים צעירים.
בילינו שם שעתיים בערך, ואז נאמר לנו שזו רק מפגש היכרות, ושבעצם ההורים אמורים להיות מעבר לזכוכית ולהסתכל על ילדיהם...
בפרסום שלהם כתוב לגבי פעילות ביום שישי בערב כך:
“Need a Night out? So do your
Kids…Ask about Parent’s
Survival Night!”

איני חושבת שיש צורך בהבהרות נוספות...

ההתנהלות של משפחת קופר ושל משפחתי נחשבת יוצאת דופן כאן (הקופרים קיבלו על כך פידבקים חיוביים וצוין בפניהם שהדבר יוצא דופן)
כאשר כל משפחה נעה יחד ובתיאום.

אני רוצה להקדים ולתאר בכלליות את הקורס, שבו אני משתתפת:

אורך הקורס 18 מפגשים (השתתפתי כבר ב-7 מפגשים).
במהלך הקורס אוראל מזכיר לנו איך המערכת החינוכית, שעל כדור הארץ, עובדת,

למשל הוא פנה למשתתפת ואמר לה שהכתב שלה וסגנון הכתיבה שלה לא יפים/מתאימים..
.אח"כ הוא שאל אותה איך היא הרגישה כשפנה אליה כך...

אוראל מדריך או מלווה אותנו, בהשראת ובתמיכת עולם האור, שם לדבריו, יש כוכבים, שהצליחו להתגבר על האגו,

ושיש שם מרכזים ל"הורים – ילדים"/ "חונכים – חניכים".
יחסים אלה של "חונך – חניך", שאינם נקראים מורה ותלמיד, הם יחסים עם דיאלוג, יחסים חמים,
ושלעיתים לא תדע מי החונך ומי החניך, כי שניהם לומדים אחד מהשני.

במהלך כל פגישה אנחנו מתנסים בפעילויות שונות.
התוכנית אינה מוכתבת מראש, נראה שהתוכנית נוצרת ברגע שהמפגש מתחיל ומתפתחת בהתאם למצב האנרגטי

של המשתתפים ושל חברי הקבוצה יחד.

5 מתוך 18 מפגשים, אנו מזמינים את הילדים של המשתתפים (+2 אבות לעזרה עם הקטנים),

ואנו עוברים התנסות שונה, שנמשכת מספר גדול יותר של שעות.

בעקבות הקורס החלטנו, 2 המשפחות (קופר ונסים), להקים מרכז לילדים ומבוגרים.
התחלנו ב"קטן", 4 ילדים (2 הצעירים של הקופרים, ו-2 ילדיי, טווח הגילאים שנתיים וחצי עד גיל 10)
יחד עם 2 משתתפים מבוגרים (הורה אחד מכל משפחה בכל פעם).

הדברים היחידים הקבועים בכל הפגישה הם:
היום בשבוע שבו נערכת הפגישה, כללי ההתנהגות, ושאנו עושים "קלירינג" אחד לפחות בכל פגישה.

בד"כ (ונכון להיום) תוכן הפגישה מתגבש יום לפני הפגישה ע"י המבוגרים, בשביל להחליט איזה ציוד להביא לפגישה,
אך כמובן איננו יודעים מה יהיה בפגישה, מה ייבחר לעשות בה, ובכלל איך תתפתח הפגישה...הכול גמיש.

מטרותינו הן:
שכל אחד יוכל להביא את עצמו לידי ביטוי
שלא נאבד אנרגיה
שנהיה בשמחה

בעיני זהו תהליך מרתק.
אני חשה את ההבדל בין המפגשים כאשר אני עם עמיר וכאשר אני עם אורית,
כמו הפגישות בינינו המבוגרים נושאות אותנו למקומות כל כך שונים.
למשל ב-2 מפגשים בהם עמיר ואני השתתפנו התקיימו שיחות עמוקות וארוכות עם ארז גיל בנוגע ליכולת שלו להתגמש,
השיחה הייתה בנוכחות כולם, כמובן, ובתמיכת כולם, ומיעטנו בפעילות אחרת.
לכן עמיר הציע שנעשה יחד 2 פגישות רצופות כדי לשנות את ה"דפוס",
ואכן הפגישה הנוספת הייתה מלאת פעילות, וארז גיל גילה גמישות רבה.
במפגשים הראשונים בהם אורית ואני השתתפנו, יצאה מתוך שתינו ה"אמא האחראית", והתכנון היה מדוקדק,
בפגישה האחרונה שבה שתינו השתתפנו, כבר לא תכננו...

דוגמה להתחלה של פגישה:
אנו פותחים ב"קלירינג" (מדי פעם אנו בוחרים ל"קלירינג" שם חדש),
ה"קלירינג" יכול להיות מילולי או בתנועה,
אח"כ קוראים את הכללים (כאשר יש צורך אנו מוסיפים או משכללים את הכללים),
בוחרים פעילויות מתוך הצעות של הילדים ושל המבוגרים,
ולבסוף מחליטים על סדר הפעילויות (גם בעזרת תיקשור עם ה"רשת").

לכולנו יש הרבה רעיונות ותמיד הזמן חולף ביעף.
בד"כ אנחנו משלבים פעילויות אקטיביות (כמו ריצה או ארגון גינה) עם פעילויות שיש בהן תחושה של התכנסות (כמו יצירה או הקראת סיפור).
בתום הפגישה אנו מסדרים יחד את החדרים ומנקים.

אנו מכוונים לשיתוף פעולה, נתינה והקשבה לזולת (הקשבה לרצונותינו אנו יותר מאומנים).
אחת הפעילויות שהילדים עושים בכל פגישה (כי היא נראית לנו חשובה) היא "פעילות הקשבה",
בה אחד הילדים עושה משהו שהוא בוחר, ושאר הילדים שותקים וקשובים למעשיו ועושים את מה שהילד מראה.
אם יש צורך מדברים, אבל רק בהקשר למה שאותו ילד/ה עושים.כל ילד מקבל עד 10 דקות.
אתם צריכים לראות את היצירתיות שמתעוררת בילדים ברגע שאחרים מקשיבים להם,
וגם איך הם לומדים להכיר אחד את השני ולהקשיב זה לזה (זו לא משימה קלה, כי היא דורשת סבלנות).

המבוגרים שמים לב לנטיות של הילדים, ואם הן באות "על חשבון" ילד אחר, אנו משוחחים כדי ליצור איזון.
נראה לי שאנו, המבוגרים, לומדים להכיר אחד את השני, ולנוע בתיאום,
וגם מנסים להקשיב לאופן בו אנו מדברים עם הילדים,
ולהסב את תשומת לב הילדים לכך.
יש מילים שמורידות אנרגיה ויש מילים שמעלות אנרגיה, לדוגמא:
"אתה צריך לשנות את ההתנהגות שלך" מול "תמצא אנרגיה אחרת בתוכך"
או דוגמא מהקשר הזוגי שלי:
"הוא עובד ומרוכז בעצמו" מול "הוא עושה את מה ששנינו בחרנו לעשות"

כל כך הרבה מתרחש בדרך, כך ש"תודה לאל" שאנחנו קבוצה קטנה.
ההיכרות שנבנית בין כולנו היא כל כך עדינה, אנו חשים שעוד מוקדם לנו
להוסיף עוד מבוגר או ילד לקבוצה. יש משהו שנבנה בינינו ונראה לי "מקודש",
הוא נבנה לאט, ונטווים בו חוטים של היכרות ושל אמון, של ביטחון ושל נתינת מרחב.
עד שנחוש שאנחנו מתואמים בצורה זורמת.

לסיכומו של עניין,
אנחנו מחליטים החלטות משותפות.
הפגישה אינה "פתוחה", בפרט למי שאינו עושה עבודה עם האורה, כי אנו חשים את ההבדל ברגישות
לנושא איבודי האנרגיה, שמתבטא בכל נושא שעולה על הדעת (מטאטוא רצפה ועד הקשבה).
ברור לנו מהם גבולות ההתנהגות ושכולם יכולים להציבם.
אנו מקיימים שיחות משותפות רבות, וכך המכנה המשותף בינינו גדל.
גם הגברים וגם הנשים תורמים ב"עבודה" זו.
ה"קלירינג" בסוף מפגש חשוב מאוד, כדי שאף מבוגר או ילד יצא מהמפגש עם תחושה לא טובה
או עניין לא סגור עם מישהו.
המגע חשוב לכולנו, חיבוק, רייקי, או כל טיפול שמישהו זקוק, כך שהתמיכה בינינו היא גם פיזית.

כל מה שמתרחש במפגשים הללו מתחבר וגולש למפגשים החברתיים שלנו, וזה מאפשר בין כולנו
גמישות, וכך נעים יותר לכולנו, גם למבוגרים וגם לצעירים.

בזמן שכתבתי טקסט זה, ישבתי על יד רון שלמד לבחינה, תמכנו אחד בשני, והחלטנו לאחד אנרגיה
בנוגע לעיסוקי ילדינו, רון פנה אל ארז גיל (אני עדיין לומדת איך לפנות אליו בצורה ממוקדת)
וביקש ממנו לעשות דברים שונים בבית, הנה השחזור של המשימות:
פינוי כלים מהשולחן, הפעלת מדיח, להעיר את אחותו, להביא משחקים לשניהם ולשחק יחד
(בשלב זה מיכל שהתעוררה עדיין לא רצתה לשתף פעולה, אך אח"כ היא הצטרפה לשאר המשימות, כמובן כפי יכולתה)
תוך כדי משחק הוא הפעיל 2 מכונות כביסת סדינים וייבש אותן מספר פעמים במכונת המייבש,
הוא נתבקש להכין ארוחת ערב קלה לאחותו ולו, לפנות את הכלים ולהשקות צמחים.
הבנתי שאם הייתי לבדי לא הייתי מבקשת מארז גיל את כל הדברים הללו ובטח לא ברצף
(עבורו זו הייתה הפעם הראשונה שעשה לבדו חלק מהמשימות),
לא הייתי מבקשת כי זו הייתה התנסות חדשה עבורי,
וגם כי האגו שלי היה חוסם אפשרות זו ע"י אמירות פנימיות כמו:
הוא לא מסוגל, למה אני מעסיקה אותו כל כך הרבה, הוא ילד שישחק, ועוד שטויות דומות.
עוד דבר שהפתיע אותי הוא שארז גיל רץ ועשה משימות אלו וחזר מלא מרץ לקבל הוראות חדשות, והוא נראה שמח ומרוצה!!

לאילה בשדה הדגן , הי מתוקה

רציתי להגיד לך שהדוגמא הספציפית שלך על התרוצצות סביב האוכל ותיאורך איך הילדים שלכם הסתגלו למשמעת של ההיצע המשפחתי המשותף של הארוחה, נפלו על אוזני וליבי ממש בזמן , וגרמו לי לחשוב לגבי האוכל במשפחתנו המצומצמת שבה כל אחד מטעמי הבדלי גיל וטעם אכל דברים אחרים בשעות אחרות , ולא הייתי מרוצה מזה . ומקווה שבהשראתך - אני הולכת לשנות !

לעדיאל , דווקא הדוגמא שנתת על מחשבותיך המסתייגות , משהו כמו מה שאולי לא בסדר שאת מעבידה את ילדך במקום לתת לו לשחק בילדותו ... גרמה לי לחשוב , כי אלו גם מחשבות שעוברות לי , ואני מחשיבה את ליאור "כעוזר" בבית , ובהחלט שותף לעבודות הבית . וגם שתיארת את תגובתו השמחה והגאה של ארז-גיל , אישרה לי שאכן מדובר בתגובה "נכונה" מצידו על מציאות "נכונה" . ולאור דבריך , דיברתי הבוקר עם ליאור על עוד תפקידים , ואפילו לא רעדתי שבחרתי במילה עובד , עבודה . לא עזרה ולא בטיח . הוא הולך לעבוד בעבודות הבית ( חלק שכבר עשה ) , לא תמיד רק כשיתחשק לו , אלא כחלק משותפות . ( ושמירה על כוחותי , ראו את עקרונותי שפירטתי למעלה , וחלק להרגשתי הטובה של שותפות , ולבסוף

...כנימוק חינוכי על טובתו ).
אז תודה
וכמה שתרבינה בדוגמאות קונקרטיות מהחיים , כך אבין טוב יותר

חיבוקים
מיכל

הי. אני עוקבת וחושבת על הדיון הזה לאחרונה
כיוון שכתבת: חשוב לי, אם אפשר לדעת, אם הדברים נגעו במישהו והיכן, בכמה שיותר מילים...
אני נענית וכותבת, למרות שהרגשתי רצון להשאר סמויה
אני ממהרת ולא אספיק לשקול כל מילה, מקווה שאעביר את המסר
למרות שאני חוששת במקום מסויים שהעלאת הנושא תאפשר למושכים בחוטים לטפל בו ביתר קלות...

יש כמה וכמה רעיונות ש"נראים לי"
לגבי התנהלות ואנרגיות סדרי עדיפויות ומפגשים עם חברים.
מצד שני - עולה בי תחושה חזקה של ביקורתיות.
הכיוון של הדיון בנושא האגו נראה לי כמו תיאוריה פרוידאנית שלא ניתן לשלול אותה.
גם הנושא שהדגשת ש עמיר מתקשר את אוראל גם דרך טלפון
בקיצור עולה ההרגשה ש "מוכרים" לי משהו
תחושה של כת (שאתם הישראלים היחידים).
מחשבה שהחלפת עולם שהיה נוקשה עבורך בעולם נוקשה אחר בו רון ועמיר "שולטים"
תחושה שמוציאים הרבה אנרגיה כדי לשמור על האנרגיה
חסר גם הצד הטכני לא כל אחד יכול פשוט לעבור לקנדה
מבחינת חוקיות, פרנסה...

הרגשתי רע בקריאת התיאור על כל מטלות הבית שרון הנחה את ארז גיל לבצע
והשיפוט לגבי תגובת האגו שלך.
אני מאמינה באינטואיציה אמהית ובילדות...
אני ממש לא מתנגדת שהילדים יהיו שותפים בהתנהלות הבית
אפילו להיפך
אבל התיאור הזה בעיני היה קיצוני

אשמח לקרוא תגובות ועוד רעיונות לגבי ההתנהלות ששיפרה לך את החיים

שליחה על ידי רונית* » 07 מרץ 2008, 20:24

עדיאל, אשמח לדעת איך אפשר לשמור על האגו מחוץ לתמונה וגם לשמור על האנרגיות שלנו כשעולה כעס אצל אחד מבני הבית.
לאחרונה הילדה שלנו מאוד כועסת (זוהי כמובן תמונה מראה לנו), היא מכה אותי, יורקת.. (זו לא מראה, זוהי דרכה..) אני לא יודעת איך לעצור את זה כך שלא יחזור על עצמו.
תודה

שליחה על ידי תוהה* » 07 מרץ 2008, 21:24

_מצד שני - עולה בי תחושה חזקה של ביקורתיות.
הכיוון של הדיון בנושא האגו נראה לי כמו תיאוריה פרוידאנית שלא ניתן לשלול אותה.
גם הנושא שהדגשת ש עמיר מתקשר את אוראל גם דרך טלפון
בקיצור עולה ההרגשה ש "מוכרים" לי משהו
תחושה של כת (שאתם הישראלים היחידים).
מחשבה שהחלפת עולם שהיה נוקשה עבורך בעולם נוקשה אחר בו רון ועמיר "שולטים"
תחושה שמוציאים הרבה אנרגיה כדי לשמור על האנרגיה
חסר גם הצד הטכני לא כל אחד יכול פשוט לעבור לקנדה
מבחינת חוקיות, פרנסה...
הרגשתי רע בקריאת התיאור על כל מטלות הבית שרון הנחה את ארז גיל לבצע
והשיפוט לגבי תגובת האגו שלך.
אני מאמינה באינטואיציה אמהית ובילדות..._

גם אצלי עלו תהיות דומות. ובעיקר תחושה של עולם סגור, עם כללים נוקשים... שמכוונים לשחרור אבל בעצם יש בהם משהו חונק.
(מצטערת על הניק האלמוני אבל לא נוח לי להזדהות בדף הזה. נדמה לי שיש כאן כמה וכמה שמכירות את עדיאל ואני אינני ביניהן, אני רק מגיבה לדברים הנקראים ומוצאת שיש בהם משהו קצת מדאיג)

לעלמונית ותוהה - תודה על תגובתכן.
החששות שלכן כבודן במקומן.
העניין המרכזי הוא לא קנדה ולא החששות, אלא: איך הדברים מתנהלים אצלכן בבית? כמה אתן מוכנות לבדוק מה קורה אצלכן? האם תהיו מוכנות לפעול לשינוי במידת הצורך?
הבחירות שלנו הן משהו נקודתי שמתאים למשפחה שלנו, בנסיבות שלנו, עם העבר שלנו והכיוונים שלנו. הבחירות שלנו הן ממש לא רלבנטיות עבורכן.
הדוגמאות והשיתופים ניתנים כדי לוודא שהדברים מובנים, כדי לתת דוגמאות. אין בזה אמירה שאתן אמורות לנהוג כך או לבחור כך.
יש בדף הזה אמירה שכדאי לבדוק את הדברים ואם רוצים ניתן גם לשנות.
אם תהיינה מוכנות לפרט איך מתנהלת האנרגיה אצלכן זה יהיה בסיס לשיחה.
הבדיקה היא מאוד מעשית - איך אתן מסיימות את היום? על ארבע או על שתיים? האם אתן מוצאות את עצמכם מספקות את צרכי הילדים כל רגע במשך היום? האם אתן שמחות ומרוצות במשך היום?

הי מיכל ,שולחת לכם ד'ש ,גם לך וגם לליאור.

הי עדיאל ,והי כולן .

היום חשבתי על המישפט הידוע : "חוסך שיבטו שונא בנו."
(מקווה שאני מצטטת נכון את חזל"ינו, אמיר יוכל לברר עם חבר שלו שלומד יהדות ,אחרי צאת השבת ,פרשניות למשפט )

התרופפות המשמעת המשפחתית גורמת למצבים הזויים ולקשיים .זו דעתי.

אני מודעת יותר ויותר לעובדה שכדי להגביר את רמת המשמעת במשפחה צריך להשקיע המון אנרגיה. להיות כל הזמן במודעות.
התרגלתי לחשוב ש'שיבטו' זה השוט והיות ואני רוצה להחשיב את עצמי ללא אלימה , אני מוצאת את עצמי חסרת כל יכולת לגרום לילד לעשות משהו.
כבר נהיה לא נעים לדרוש משהו ממישהו .כבר נהיה מצב שבו הורים לא יכולים לעשות את עבודתם בשקט .
יש הרגשה שלו רק היינו טיפה יותר מתוחכמים וטיפה סבלניים כל העימותים היו נגמרים(נוסח 'חינוך ללא כפיה '),אבל אני לא ,אז אני נידונתי למאה שנים של עבודת פרך ,איסוף משחקים וחומרי יצירה מהרצפה ובדידות.
לגרום לילד לשיתוף פעולה.
להבין בכלל שילד אמור לעשות דברים חוץ מאשר לשחק לו ולחלום,לחכות להפעלה וכ'

כשעבדתי במחלקה גריאטרית כאחות היינו אמורת למלא למטופלים טופס הערכה תיפקודית .למשל , אם הבן אדם יכל להתלבש בעצמו ,או להכין לעצמו אוכל /שתיה,לנקות אחרי עצמו ואת עצמו ,ללכת לשירותים ,וכמובן גם יש דברים יותר 'גבוהים' כמו למשל : לקנות מצרכים בחנות ,לעסוק בתחביבים וכ'
המטרה של הטופס הזה היתה לבחון את הנחיצות של טיפולים באישפוז ועזרה לאחר השיחרור מהמחלקה (נניח פיליפינית צמודה )ומה נמליץ .
כמה הרבה אנרגיה הושקעה בלהעלות את היכולת התיפקודית של המטופלים ,הם היו מוכנים לעבור שעות פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק כדי לחזור הביתה מתפקדים יותר.
ומה עם הילדים ?
מה ההבדל ?
למה זה מעלה כל כך הרבה התנגדיות מלחשוב על ילד שמעלה את יכולת התיפקוד שלו ?

אולי כי בתרבות שלנו , בספרי האגדות סינדרלה ,נערה שהשתמשו בה כבמשרתת ,היא התגלמות האומללות .האם החורגת והאחיות שהעבידו אותה הן התגלמות כל הרוע והאכזריות.

אני לא חושבת שלעדיאל יש כוונה להפוך את ארז -גיל לסינדרלה .(נו , תדמיינו את ארז -גיל מהדס עם נעלי עקב מזכוכית)
אני אישית עוברת תהליכים עם העינין ,בודקת בעצמי איפה אני דורשת , איפה מותרת .איך אני מרגישה בזה .

אני מרגישה שקשה לי לשמוע ,שאחד מההורים מעביר ביקורת על הורה אחר לגביי התיפקוד ההורי .
התיפקוד ההורי הוא עינין קשה ,במיוחד אם מנסים לעשות משנהו אחר ממה שהתרגלנו בילדות /עד עכשיו.

כן אני מאמינה ,שאיחוד כוחות ומתן דוגמא אישית מאוד עוזרים ומאוד משפרים.
אני מאמינה שהשינוי בא אצל כל אחד בדיוק בקצב שהוא צריך לבוא והביקורת היא סתם רעש טורדני.
ללמוד איך לא לבקר אחד את השני ,זה משהו שהייתי רוצה ללמוד.

אני לומדת לאהוב את המציאות שלי ואת מה שאני יכולה לעשות בה בקצב שלי .
לאט לאט אני לומדת להשקיט את הביקורת הפנימית ולהיות יותר בעשיה או במנוחה ופחות במחשבות טורדניות .במקרה שלי יש מעט רעש מצד בן הזוג ויותר רעש שהוא המשך של הרעש מהילדות שלי .

אולי כי בתרבות שלנו , בספרי האגדות סינדרלה ,נערה שהשתמשו בה כבמשרתת ,היא התגלמות האומללות .האם החורגת והאחיות שהעבידו אותה הן התגלמות כל הרוע והאכזריות.
בקריאה ראשונה, התיאור של רון הנותן משימות לארז גיל, הרגיש לי מוגזם. נראה היה לי שהדרישות גדולות מדי. אך השמחה והנכונות שלו למלא משימות נוספות העלו בי מחשבות-זכרונות:
בילדותי הקיבוצית, להבדיל, היינו עובדים. לא תמיד אהבנו את זה, אך זה לא זכור לי כמשהו טראומתי, בניגוד ללינה המשותפת לדוגמא.
אני חושבת על הבת שלי, שלשטוף את הבית זו פעילות ממש מלהיבה עבורה, או לשטוף כלים וכו'. הסוויץ' כנראה צריך להיעשות אצלי כאמא שבויית תרבות, כדי לא לראות את עצמי כאמא מעבידה ואכזרית.
מצד שני, למרות שאני אוהבת בית נקי, נקיון בשבילי הוא עונש (ויעיד על כך מצבו של ביתי). האם זו לא תוצאה של העובדה שהייתי חייבת לעבוד כילדה? איך אוכל לדרוש את העזרה מביתי, ובה בעת לשמר את ההתלהבות שלה מעבודות הבית, כך שלא יהפכו לה בבגרותה לעונש?

שליחה על ידי גיתית* » 09 מרץ 2008, 17:32

קודם כל תודה עדיאל על הדף המעניין.
מתחברת לעניין האנרגיות, מתרחקת כבר שנים ממוצצי אנרגיה (לעתים רחוקות אני מתבלבלת לאיזה תקופה ואז מזהה את הענין
ומשנה את המצב) פשוט לא מוכנה שיורידו לי את הרטט. משפחתי ואני נעזרים בדברים שונים לשמירה על איזון (קריסטלים, דמיון-מודרך,
"עוצמת הרכות", שיחות ביננו) מתרכזים בטוב, בהודייה ובהבנה שהכל כשורה בעולמינו,שהכל פועל לטובתינו העליונה, גם אם באותו
הרגע זה לא נראה כך ממש. שהכל בחירה וניתן לשינוי בכל רגע אם נרצה בכך.

בעניין שיתוף הילדים בעשייה, כילדה לא ביקשו שאשתתף בעבודות הבית. אם לקחתי חלק בעשייה בבית זה היה מרצוני ולא כי ביקשו.
היו לנו רוב הזמן עוזרות לניקוי הבית ואת שאר העשייה (בישולים, כביסות, סדר ודברים רבים נוספים) עשתה אימי (בלי קיטורים, פשוט עשייה).
אני סידרתי את חדרי כי זה היה חשוב לי. והיום ביתי מסודר ונקי כי אני מסדרת ומנקה (אין לי עוזרת) ולא רואה את זה כעול. אני לא מרגישה
שאני מוציאה אנרגיה על סידור הבית או על בישול אני אפילו נהנית (מסדרת לאט ובנחת,ממש מדיטטיבי מבחינתי).אני גם לא משתמשת
ב"אני צריכה לסדר" אלא ב"אני רוצה לסדר/לקפל כביסה".
מבני טבע (בן ה-5) אף פעם לא ביקשתי לעזור, והוא מיוזמתו עושה המון דברים.
הוא כל הזמן רוצה לעזור לי בבישול, בהעברת כביסה למכונה, לעזור לאבא שלו בשטיפת כלים, נהנה מעבודה בגינה כמוני, ועכשיו כשאני
בהריון הוא גם רוצה כל הזמן לסחוב לי את התיקים ועושה הכל כדי שאני לא אתכופף עם הבטן, ולא אמרתי לו על זה אפילו מילה.
בעניין סידור המשחקים שלו, בערך מגיל 4, כשאני מסדרת אני משתמשת בשיר או במשחק לסידור וברוב המקרים הוא מצטרף. נגיד שאני
אומרת: "אני אוספת את כל החלקים הצהובים" והוא ישר יחליט שהוא אוסף את כל החלקים האדומים,הכחולים והירוקים. או שהוא ממציא
משחק סדר, כמו לקלוע חלק של משחק ע"י דחיפתו בעזרת חלק אחר לתוך הקופסא.
זהו בינתיים, ושוב תודה.

שליחה על ידי אפרת* » 09 מרץ 2008, 18:47

השאלה שעולה לי מקריאת הדברים האלה - מה את עושה, עדיאל, איילה וגם אחרות כשהילד/ה לא רוצים לעזור?
הזדהתי מאוד עם מה שכתבת איילה (תודה רבה על הדברים שכתבת) , גם אני בתקופה האחרונה מרגישה לפעמים שאני שפחה לשני אדונים וזוכרת בלי הרבה שמחה את המשפט הקבוע שאמא שלי היתה אומרת ושהבטחתי לעצמי לא לומר אותו לעולם - "נמאס לי כבר להיות ה"עבד" של הבית!!".
גם אני עזרתי המון בבית בתור ילדה אבל מתוך מקום של לרצות את אמא שלי כדי שהיא תהיה שמחה ותגיד לי "כל הכבוד". היום, גם אני נהנית לעשות את עבודות הבית בייחוד כלים או כביסה גם לי זה עיסוק מדדיטיבי( למרות, שלפעמים בקשות שמתחילו ב"אמא" לא נותנות לי להנות עד הסוף...). אני מוצאת את עצמי במשך היום נעה הרבה בציר הזה של סיפוק צרכי הילדים בצורה שלעיתים מתישה וגורמת לי להגיע לסוף היום נטולת אנרגיות לגמרי. אני לא מרגישה שיש "מוצצי אנרגיות", מרגישה שזה קשור בעיקרון להתייחסות שלי לאנשים ולמקום שאני נותנת להם בתור שכאלה. כך ש"האשמה" לחוסר האנרגיות שלי נעוצה בעצמי בלבד.
לפני כמה ימים ובהשראת הדף הזה בקשתי מיהונתן לקפל את הכביסה. הוא נענה בשמחה, קיפל את הכול ואפילו שם את הכביסה במקום. יום למחרת שוב ביקשתי אותו ושוב הוא עשה זאת בשמחה. ביום השלישי הפסיק באמצע "לא בא לי עוד" ולמחרת לא רצה בכלל. אני מוצאת שהרבה פעמים שמתייחסים לעבודות הבית כאל משחק זה "מצליח" אבל אם לא, הילד מתישהוא משתעמם משיגרת עבודות הבית. לפחות זה כך במקרה שלנו. כשכתבת על רון זה הזכיר לי את הפעמים שאני מבקשת מאלי בן זוגי שיחיה לעזור לי ובמקום זה הוא אומר ליהונתן:"יש לי 10 משימות בשבילך" ואז יהונתן באמת עושה את המשימות בשמחה. השאלה, שוב, מה קורה שזה כבר לא מעניין את הילד, שלא בא לו עכשיו ושזה לא מוצג בצורת משחק. איך הופכים את הילד לשותף בלי לגזול ממנו את החירות לקבוע מה בא לו ומה לא ובלי להפוך את זה למשהו שנעשה כדי לרצות או כהתניה?

איך הופכים את הילד לשותף בלי לגזול ממנו את החירות לקבוע מה בא לו ומה לא ובלי להפוך את זה למשהו שנעשה כדי לרצות או כהתניה?
אני חושבת שהכל תלוי באיך ההורים רואים את הדברים. לי נראה טבעי שהילדים ישתתפו לפי יכולתם בעבודות הבית, ולו בגלל שגם הם חלק מהמשפחה והמשפחה אמורה לתפקד כצוות. אולי אם ההורים יקבלו את זה כנתון שהילדים עוזרים אז גם לילדים זה יהיה ברור ולא יהיה תלוי בחשקים שלהם.

בתור אמא שנתנה לבנה את המרחב להחליט, מה ברצונו לעשות, כמעט 24 שעות ביממה,
כולל אם לתרום לעבודת הבית, ושזמן המשחק שלו היה חשוב לי, כי ילדות יש רק עכשיו,
ובתור מי שהרצון שלה נרמס כמעט כל ילדותה
חשבתי שאני פועלת נכון. נכון למי?
רון אמר "לא כך",ולא הקשבתי לו,
רציתי שלבני יהיה טוב ב"ממלכתו" - ממלכת הנסיכים
בני כמעט בן 7, ותוצאות חינוכו באות לידי ביטוי בהתנהגותו
הוא העדיף לחלום במקום לעזור, ואם הייתי נותנת לו הוא היה ממשיך כך
הרבה פעמים הוא מרוכז בעצמו ולא רואה את הסובב
הוא מודע! לרצון החזק שיש לו
והוא יכול בקלות עם היכולת הוורבלית שלו לסובב את העולם כרצונו, אם רק היו נותנים לו
כיום שיקוליי העבר לא רלוונטיים עבורי
אני יכולה לספר שהייתי מסורה עד כלות כוחותיי, ועל חשבון הקשר עם רון
ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד

בימים האחרונים מאז ארז גיל החל לעזור, עזרה רבה יותר ממה שציפיתי
פסקו כאבי הגב ה"כרוניים" שלי
אני עובדת עם 2 ילדיי בבית, ואני מצליחה לנשום במהלך היום
הם מלאי מרץ, וברור שכשאני מבקשת מהם להצטרף, איני מבקשת שיעזרו לי,
איני ה"עבד" שעוזרים לו (גם אני גדלתי עם מונח זה),
אני חלק מהמשפחה, וכמו שכולם תורמים וכולם נתרמים, כולם עובדים
אין שום סיבה בעולם שיהיה הבדל , שהם ישחקו ואני אעבוד לבדי...
כבר 7 חודשים שאנחנו מחברים אותם לעשיה בבית, בכל פעם ש"יורד אסימון" לרון או לי
אנו "דורשים" יותר והם איתנו, אנו מלווים את הדברים בהסברים, והם זורמים איתנו
הם גם רואים דוגמא דומה בבית חבריהם, וגם שם אם הגענו ב"שעת עבודה" הם יצטרפו ויעזרו
איני לוקחת אותם לחוגי ספורט בחוץ, אז הם בפעילות פיזית בבית
וכולנו שמחים מהתוצאות, וכולנו מכוונים את האנרגיה לאותה מטרה, זה ההסכם שבינינו.
כך הם גם לומדים לתמוך ולא להתעלם מאמם העייפה, הם לומדים לתת ולראות את תוצאות הנתינה ולומדים להתחשב באחרים,
הם לומדים לכבד את השעות שאני משקיעה בבישול ולהעריך את האוכל, ועוד.
אני מכבדת את עצמי ורוצה שיכבדו אותי!

בעקבות תיקשורים שעסקו ב-2 ילדינו, אנו גם מודעים לרצון ה"נשמה העליונה " שלהם ול"הסכם הנשמה" שלהם
כלומר אנו מודעים לפוטנציאל שלהם, ומימוש הפוטנציאל לא יקרה בלי הכוונה
אם למשל ילד אמור להיות מנהיג בחייו, והוא לא קשוב לסביבתו, ולצרכי חבריו, ואינו מוכן לזוז ממקומו ולתת לאחרים גם להוביל
הסיכוי שיהיה מנהיג יהיה נמוך
כך שההקשבה שלנו והכיוון שבחרנו מחובר גם למה שהם כיוונו עוד בטרם לידתם,
ואנו רואים את הפוטניאל שלהם, ורוצים לתמוך בכך
ילדיי מקבלים יחס של כבוד ואהבה מעל לממוצע (אם יש בכלל ממוצע)
ועל כך יוכלו להעיד, אם צריך, כל חבריי

אני מבינה היום שאני לא אוכל לממש את הפוטניאל שלי, ולא אוכל להיות על הסכם הנשמה שלי,
הסכם שקשור בין השאר להקמת מסגרות להורים/מבוגרים וילדים
בלי לכוון את כולנו לחזון שלי, שקשור גם לחזון המשפחתי שלנו
וכבר אין בי פחד של "מה יהיה" אם אדרוש מבני דבר זה או אחר, איך הוא יגיב ואם יאהב לנקות את ביתו.

אני יודעת מה וכמה ילדיי מקבלים מתהליך זה,
ושרון ואני נותנים להם כלים לחיים, כלים פיזיים וערכיים
ואנו כבר רואים את תוצאות השינוי.

רונית - איני יכולה לענות על שאלתך,
רק לתאר שעולה בי תחושה שכאשר את מתארת את התנהגות בתך,
את מתארת "סימפטום", כמו כל מצב וכל משפחה , הכל מורכב מפרטים רבים,
ושאנו לעיתים לא רואים את התמונה הגדולה, וקשה לנו להתרומם מעל הדברים בעיקר כשאנו חווים כאב עם ילדינו ביומיום,
אני יודעת שתמיד פניתי לעצות מתחומים "מקצועיים" שונים (רוחניים ולא רוחניים)
כמו כן למדתי שהילדים זועקים לא פעם שמשהו לא כשורה בבית, ולרוב בין ההורים
איני מבקרת אותך או אומרת לך שכך זה אצלך
רק מספרת שמאז ומתמיד חיפשתי מה עוד יש לשפר בתוכי, ועם בן זוגי
והקשיים עם הילדים נתנו את הכיוון היותר ספציפי.
וכפי שאת מתארת לעצמך אני פונה כיום להכוונה בתיקשור...

שליחה על ידי אפרת* » 13 מרץ 2008, 22:23

עדיאל- קראתי את מה שכתבת ואני עדיין חושבת על זה. מנסה בכל מיני דרכים "לרתום" את יהונתן לאחריות רחבה יותר על צרכיו בשלב זה ללא הצלחה ממשית. עדיין לא ממש הבנתי את ה"איך" אבל אכתוב מאוחר יותר. רציתי לומר לך תודה על מה שכתבת.
נשיקות

אפרת - כל השינוי שלי קשור לעבודה עם אוראל, למרות זאת אני מוכנה לנסות וללוות אותך בתהליך זה
איני יודעת אם את רוצה זאת על גבי דף זה (גם כתובות המייל של שתינו לא מעודכנות)
את מוזמנת לכתוב ונראה הלאה
חיבוק גדול

עדיאל, תודה שאת כותבת ומשתפת. לי זה חשוב ואשמח אם תלווי את אפרת כאן בתהליך הזה

אדבר גם איתה על כך.

שליחה על ידי אפרת* » 15 מרץ 2008, 21:40

אני מתחברת מאוד למה שכתבת וחושבת על זה המון בימים האחרונים.
אבל, אני לא חושבת ש"גרמנו" לילדים שלנו להיות לא רגישים לסביבה. יהונתן מאוד רגיש לאנשים שמסביבו ולצריכיהם (ואני חושבת שגם ארז גיל). אני חושבת שלילדים אין מודעות לסדר וניקיון. כמובן שיהיה להם נעים יותר אם הבית יהיה מסודר ונקי אבל הם לא "יראו" את זה. מה שעלה לי בזמן האחרון זה בעצם למה אני הולכת לילדים. גם בן זוגי "לא רואה" את הליכלוך או החוסר סדר עד שזה מגיע למצב שמבחינתי כבר בלתי נסבל ואז כשזה מגיע למצבים האלה הוא נרתם לעבודות סדר וניקיון. בדר"כ אם אני מרגישה טוב וכו' הבית לא מגיע למצבים האלה ולכן הוא פשוט לא שם לב לזה. אני מרגישה שזה אולי לא פייר לדרוש מילד או בן זוג שיעשה דברים בגלל שזה מפריע לי.
הרגשתי שיריתי גבוה מידי שציפיתי לשיתוף פעולה אז התחלתי לעבוד על אחריות לצרכים שלו כמו למשל להתלבש לבד,לנגב לעצמו אחרי שהוא בשירותים ואפילו להביא לעצמו מים לבד. אז מה שקורה שבדומה למה שאת תיארת מתחיל דיון ובסוף אני תמיד מפסידה

. לדוגמא אחרי דיון החלטנו שיום אחד הוא יתלבש ויום אני אלביש אותו. אולי זאת התקדמות אבל, נראה לי שחסר משהו וזה מה שניסיתי לשאול - מאיפה מגיעה רוח השיתוף ואם אני תמיד עושה כביסה/כלים/אוכל וכו' איך זה לא נתפס שעוזרים לי אלא כולנו עושים את זה ביחד. אני ניסיתי להסביר שאם כולנו נעבוד ביחד יהיה לנו יותר זמן לעשות גם דברים כיפיים ביחד. אז הם אומרים "נו, טוב" ועושים מאמץ שאולי נועד באמת לרצות אותי ולפעמים יש באמת עשייה משותפת. למשל היום אמרתי לאחר שהילדים שאלו מתי נאכל ארוחת צהריים שאם כולנו נסיים לארגן כמה דברים ביחד זה ייקח פחות זמן ומיד שניהם התגייסו לעבודה למען המטרה המשותפת- ארוחת צהריים. אבל תמיד זה מדאיג אותי שזה אולי נשמע כהתניה.
איך את או רון מבקשים מהילדים עזרה או שיתוף פעולה? האם יש זמן כזה שכולכם עובדים ביחד?
אני מתחברת לזה שקודם כל אני צריכה להסתכל על עצמי וכן יש היום דברים שאני רוצה לעשות אבל "אין לי זמן" וזה מה שמכוון אותי ש"משהו לא עובד נכון" שצריך לעשות איזה שהוא שינוי. עדיין לא ברור לי מהו אבל אולי זה בכיוון הזה.
אני מרגישה שכתבתי מאוד מבולבל. גם עכשיו אין לי הרבה זמן ויש לי עוד הרבה דברים לעשות. מקווה שהובנתי.
שוב תודה לך על הדף הזה.
שולחת גם לך חיבוק גדול

אפרת יקרה
קראתי פעם ספר של גייל שיהי "הישרדות", והיה כתוב לקראת סופו משפט, שהעלה בי שאלות במשך שנים,
היא כתבה שדווקא הקשיים והכאבים הרבים ביותר שעברה הנערה, הביאו למקום שבו היא נמצאת, מקום של עוצמה.
וזה מחבר אותי למשפט אחר מספר שקשור לבריאות, מתחום האנתרופוסופיה(שכחתי את שמו),
גם שם הם כתבו שלא לתת מיד לתינוק את האוכל שהוא מבקש, אלא לחכות רגע שירגיש רעב, ואז לתת לו את האוכל,
כי חווית הרעב חשובה כמו חווית סיפוק הרעב.
בשיעורים בסמינר ללימודים אנתרופוסופים בשיעור לגילוי הקול, וורבק המורה הדגולה, שנפטרה, כתבה
שהמוסיקה נמצאת בין הצלילים, כך שהיכן שאנו בהפסקה של הצלילים,
אם נמתין ונקשיב בשקט בשקט, נשמע את המוסיקה האמיתית.
התלבטתי במשך שנים, הבנתי מילים אלו, אך לא הייתי מסוגלת לדרוש כמעט דבר מארז גיל, מאותם שיקולים כפי שאת הצגת (בצורה ברורה)
היום אני יודעת שאלו מילים לא של הלב (חשבתי שמאהבה והתחשבות אני עושה זאת),
אלא מילים של האגו, שצוחק לי בפנים,
ואני יודעת זאת, מסיבה אחת פשוטה, אני זו שנשארת ללא אנרגיה!!!!
בעוד ילדיי עם אנרגיה אין סופית להמשיך ולשחק.
בזמן האחרון שמנו לב, רון ואני, שארז גיל למרות כל ה"עבודה" איתו ממשיך לו לרחף ולחלום, לא פעם פונים אליו והוא לא מתייחס...
(פעם חשבתי שזה צורך כמו בריחה, דרך להתמודד עם מה שקשה לו)
הבנתי שלריחוף אין גבול, רק רעב וצמא יפסיקו אותו, מבחינתו הוא ימשיך כך, כנראה, עוד שנים רבות.

כל השינוי, עליו אני כותבת, הוא שינוי משפחתי, שדורש את כל בני המשפחה,
כלומר דורש הסכמה בין בני הזוג, ולא שהאשה בבית שוב תוביל את השינוי...
למה ניקיון לא חשוב, ומשחק או צפיה בטלויזיה או כל דבר אחר שבעלך או ילדייך רוצים זה כן חשוב?!
מבחינתי נקיון וסדר, שמשרתים את כולם, הם דרך לפנות אנרגיות תקועות בבית,
ופה את הופכת את זה ל"קריזה" אישית,
למה את לא רואה זאת כמשהו שאת ערה ומודעת לו, והם פחות או בכלל לא?
משפחה היא מה שאנו יוצרים, וכל אנרגיה שאנו מכניסים או מוציאים שייך לכולם,
משפחה היא גוף בפני עצמו, או שהוא ינוע בגמישות או שיקרטע לו, עד סוף הדורות.
הסכמים ועיקביות הם אבני דרך
לא לוותר לעצמך, גם אם את שומעת בתוכך סיפורים מפה ועד הודעה חדשה..
אני דורשת מארז גיל, ומבחינתי יש מין רצף: דרישה ממקום של רכות ומגע ועד צעקה (שאחריה בד"כאני לא ננעלת בכעס, או שאחריה יש מגע)
אני מלווה את דבריי בהסברים, לפעמים מיד ולפעמים אחרי...חשוב שההסברים לא יסחטו ממך אנרגיה!

תנועה כזו של המשפחה מעירה את כולם
והאגו שלהם יתנגד בכל דרך, ישכנע אותך שאת מתעקשת "על קטנות"
שוב ושוב אני כותבת, שימי לב בכל רגע ורגע: האם את נטולת אנרגיות או לא?

לעיתים להגיע להסכמים, זה לעיתים ענין לא פשוט, כי עוברים דרך הרבה התנגדויות
אל תוותרי על ההסכם שזה יהיה הסכם משפחתי!
אל תוותרי על הרצונות שלך!

רון ואני יצרנו את הההסכמים עם עזרה מאוראל, זה היה הרבה יותר קל
כמו פייה טובה שמראה לנו דברים, וממשפט אחד קצר, עולם שלם של הבנה הופיע
אני כותבת על כך, כי בעצם איני יודעת ואיני מתיימרת לעשות את העבודה של אוראל
אני רק יכולה לשתף מההבנות והנסיון שלי
האם כתבתי ברור, האם רצית יותר פירוט? אם כן, על מה?

אנונימי

הי עדיאל ואפרת ואילה ומיכל ואחרות,
אני קוראת וקוראת וקוראת,
ומה שמתחוור לי יותר מכל דבר אחר, זה שלמצוא איזון של שיתוף פעולה בין בני משפחה (בין אנשים בכלל, אבל פה ההתייחסות היא ליחידה משפחתית, אז זו הדוגמא כרגע), בין הצרכים השונים שלהם, המילוי שלהם, לבין הצרכים של הפרט - זו נקודה אחת משמעותית.
במקביל, לקיחת אחריות אישית על הצרכים שלי, הכוונת הקטנים ללקיחת אחריות אישית על הצרכים שלהם (בתהליך הדרגתי שמתאים למצב הקיומי שלהם ושל ההורים שלהם), לקבל ולהיות מודעת לכך שלא תמיד תהיה התאמה פשוטה ומיידית בין הצרכים והרצונות השונים ושזה בסדר גמור! - נקודה נוספת.

בטח יש עוד. אלה החשובות ביותר עבורי כרגע, יחד עם ההמשך:
כדי שהדברים הללו יעבדו, יזרמו, במינימום בזבוז אנרגיה, צריך תקשורת טובה מאד.
תקשורת במובן של שימוש מדויק במילים הנכונות, בטון הנכון, בזמן הנכון;
שימוש במגע, מבט, מחשבות - כנ"ל: בזמן, בעוצמה, בטון המתאימים.
מיומנויות שלא תמיד קל לרכוש אותן, שדורשות עבודה תמידית, מודעות, חיבור; לאו דוקא עבודה במובן של בזבוז אנרגיה, אלא עבודה מעצימה.

במקרה שלי, להתחיל את העבודה הזו בקטן (ז"א בקטנה - בי) היה צעד משמעותי.
אצלי זה התחיל בלקיחת אחריות על עצמי ועלי בלבד, כדי ללמוד ולדעת מה אני_ רוצה, ללמוד מהם הצרכים _שלי, להרשות לעצמי לרצות, כולל להיות בחוויה של הכאב כשהצורך או הרצון שלי לא מתמלא, בלי להטיל את האחריות על זה החוצה.
ואז, לראות את הצרכים של הזולת נהיה אחרת לגמרי לעומת קודם, כשראיתי את הזולת בלי לחיות את עצמי.

אני לא "שם", אבל אני בדרך, ואני נהנית מהדרך, ומאמינה בדרך.

< וכנראה שתמיד טוב גם למצוא את המורה המתאימ/ה

>

שליחה על ידי מאיה* » 18 מרץ 2008, 07:57

עדיאל מתוקה
קראתי את הכתובים, וזה נראה לי כמו כאוס שהצליח להתארגן.
תראי, מאחר ואני אישית לא מכירה את החוויה של משפחה מהמקום של להיות "הורה", אני יכולה לשתף אותך בחוויה של משפחה ממקום של להיות ילדה – שאמא שלי גייסה אותנו תמיד לאחריות ביתית, ושיתוף בבית וגם הסיפור הזה – של לתת מקום למילה של הורה והקשבה – היה שם בצורה מכובדת ביותר. יש המון קורלציה בין מה שחוויתי בילדות במשפחה לבין מה שאת מספרת. ובאמת, בסה"כ כילדה יש לי חוויה משפחתית טובה , אבל, מה שחסר לי באופן אישי במשפחה שלי – זה המודעות שאת ורון עובדים על זה ביחד. לכן בגיל מסוים הדברים נעצרו באיזשהי רמה והייתי צריכה את חוויות החיים שיעזרו לי להתעורר להמשך.
אם אני הייתי גדלה במקום כזה, החיים שלי כבר שנים היו הרבה יותר קלים, והיום במיוחד.

אני חושבת שעברתם תהליך גדול. ואני יכולה להגיד לך שיחסית – תוך זמן קצר! ואני הייתי מאחלת לכל משפחה שהיא לעבור תהליך התאחדות שכזה.
ללא ספק הקופרים והחברה למעלה הם תומכים מאוד, אבל את העבודה אתם עושים.
התמיכה חשובה מאוד. אך הביצוע הוא העיקר.
שניכם אחלה.
מהחוויות שלי בבית שלכם, אני חוויתי "עושר מודעותי משפחתי", אבל כפי הנראה הדברים אז לא היו לחלוטין מאורגנים, ובטח עכשיו חוויה תהיה יותר עוצמתית.

יש קטע בספר הידע שאומר (לא מצוטטת), שבני זוג של מהות, תמיד מעלים אחד את השני, גם אם הם לא מסתדרים, זה בדיוק פרק זמן של הפער שאחד מהם פתח לקידום ועליה התפתחותית של שניהם. ... כן, זוגיות זה כל הזמן עבודה, ובטוח משפחה. בעניין הזה, כל מה שקשור לעבודה משפחתית, יש לכם מדריכים טובים שם – גם למטה וגם למעלה.

מאחלת לכם המון הצלחה.
נ ה ד ר !!!
אני שמחה בשבילכם שהמעבר הזה מצא לכם "אתכם" ואת ה"ביחד שלכם". אני חושבת שזה נפלא. וגם נפלא לשמוע על כך.
חיבוקים חמים וגדולים
גם לך גם לרון
ולכל התא המשפחתי המאוחד שלכם.
באהבה
מאיה

בתשובה לאחת השאלות ששאלנו את אוראל בקשר לאלוהים, הוא אמר שאלוהים הוא האורה

קראתי היום את הספר שכתב פאולו קואלו, "השטן והעלמה פרים", הסיפור ממש מתאר את האגו (שמו בסיפור הוא השטן)
הוא מתיישב בהגיון, הוא מתעתע, הוא מתחבר לשדים האחרים ומאחד כוחות
כמו כן מתואר בסיפור המאבק הפנימי וההתמודדות איתו, מול ההקשבה ללב
והדרך להחלץ ממנו, כפי שרק הדמיון של פאולו קואלו יכול ליצור...

רציתי לקרוא את הספר (קיבלתי אותו היום בדואר מאימי), כי המאבק הזה מוכר לי (כמובן במינונים אחרים מה"שיאים" שהסופר תיאר)
אצלי המאבק יומיומי, ואני חשה שהכוח המדכא הזה בתוכי מנסה לחלחל בכל צורה, כמו נאבק על חייו
הוא מנסה דרך כאבים פיזיים, או כל מקום שלאורך חיי היה "נקודת חולשה" שלי
אני מרגישה שכיום במיוחד המאבק מתגבר, כי אני מודעת לכח האגו ולעוצמת האורה

אני ממש מרגישה שהמאבק הזה קיים בתוכי
ואני מנסה להקשיב ללב ולא ל"סיפורים הפנימיים" שלי, סיפורים שתמיד מחזירים אותי לקשיים הישנים
ובטח בהם איני מוצאת דרכים חדשות - מחוץ לקופסא - כדי לצאת מה"קיבעונות" שלי

אני רואה יותר ויותר, עד כמה ארז גיל מחקה את התנהגותי, דרך חשיבתי, ואפילו את הדרך שאני מתנסחת
הוא מרחף? אני זו שברחה לריחופים מאז ומתמיד
היום אני עושה דרך "לרדת לקרקע", וגם לראות את המציאות מזויות נוספות

אני אזוז...ואז הוא יזוז

אולי אני כותבת בצורה כללית מדי, איני יודעת, אך אם עולות שאלות, או חסרות דוגמאות...נא לכתוב על כך...

אני מודה לכל מי שרצה ורוצה להציץ/להתעמק בדף זה, תודה!!!

אהלן,

יופי שאת כותבת על "סיפורים פנימיים", אני חושבת שאני מנסה להבין על מה את מדברת ..
מאז שענבל נגמלה , אני מרגישה בריחוף מאוד לא פשוט לי לנחות.
אני יודעת שאני נוחתת לתוך נעלים של אמא לשני ילדים , אין תירוצים , אין בילבולים , אין הנחות.
אמא שצריכה לעשות חושבים מה היא רוצה מעצמה ,מאוד מאמינה גם כן במה שליאת כתבה : לקחת אחריות.
שהחיים שלי יראו כמו שאני רוצה שהם יראו בלי :"סליחה על הבלאגן"..
סדר העדיפיות שלי ,סדר היום והשבוע שלנו , האופן שבה אני מתבטאת ,הכל .

אני רוצה לחיות נכון , כדי ליצור אוירה שתאפשר לנו ולילדים מקום לצמוח .
נכון שזה קלישאה ,לפחות פה באתר . אני מציינת את זה כי הבנתי שהסיפורים הפנימיים שלי , הזיכרונות מהילדות שלי , וכל מני רעיונות מזיקים אחרים ,מחלישים את החזון.

עסקתי בזמן האחרון בלגייס שיתוף פעולה .בלי להתנצל על עצם קיומי , אלא באופן ברור ומוחלט.
היום חזרנו מהמפגש לאוטו שחנה רחוק ,עומריקי חיפש את הספרים שאיבד וסחב את המחצלת והעפיפון .
בנוסף הוא הבין עד כמה זה לא נעים שמישהו מחליט לעכב .
בהתחלה הוא צעק על ענבלי ואחר כך הוא עודד אותה בצורה מאוד מקרבת והיא באמת התקרבה אלינו ואפילו רצה.
וגם היא גררה תיק על גלגלים ובקבוק מים.

אולי אף אחד פה לא שם לב למשהו יוצא דופן , אבל מבחינתי זה שינוי .
ההרגשה הזו של 'שוב אני לבד עם כל המשימות האין סופיות','אני מדברת אל הקיר ', 'הקרציות הקטנות האלה', מתחלפת ב'יש את אותה כמות משימות , נכון, אבל עכשיו אני אחלק אותן בין כולנו '
כולנו זזים לאותו כיוון ,
כולנו תורמים מכוחנו ,
כל אחד כמה שהוא יכול,

בתוכנית שהיתה על משפחת שיפרון לפני כמה שנים , אורנה אמרה שמבחינתה יותר חשוב שילד ילמד להכין ארוחת בוקר מאשר מטמתיקה וכ' . זה כל כך נכון ,לדעתי.
אני גם מלמדת את עומרי שאם ביקשתי ממנו לעשות משהו ,רצוי מבחינתי שיבקש הסבר ויבקש עזרה ,מאשר התעלמות .
מי ילמד אותו את מה שצריך?!
איך הוא ילמד בכלל משהו שקשור לחיים .

אני יכולה לתאר לעצמי הרבה פעמים שנתתי לו משימות גדולות מכפי מידתו.זה הסיפור הישן שלי ,בבית שלא ידעתי מה לעשות קודם :להכין אוכל ,להכין שיעורים,לסדר את המטבח ,הסלון או החדר ,להשקות את הגינה או בכלל להשקיע בחברה ,בהתכוננות לחידון טרויה ושיחה פילוסופית ואקטואלית באומנות קונספטואלי.
כשכל מה שבאמת רציתי זה לקרוא ולנוח.
לנוח מכל הציפיות..

אז עכשיו אני קצת ב'רי-סט' לעצמי , אני נחה מהציפיות , עד שהן יתנקו .ואני מכוונת לגובה רף משלי .
אני מקווה להצליח.תחזיקו לי אצבעות.

אילה - אם מישהו לא מכיר אותך, חבל בשבילו, אני ממליצה...
אני קוראת בקול את הכתוב, כדי שרון ישמע ותוך כדי גם צוחקת
כשאצלך הדברים נעשים ברורים אז הם פשוט נעשים...
נחזיק לך...מה שתירצי...
בחיי, כל הכבוד

מאוד מעניין לי כאן.
הנושא של עבודת ילדים בבית מעסיק אותי כבר הרבה שנים. כילדה, לא רק שלא ביקשו ממני לעזור אלא בדרך כלל אסרו עלי לעזור כי האטתי את העבודה או עיכבתי אותה ואמא שלי אהבה להיות יעילה.
אולי לכן יש בעיני קשר בין עבודה של הילדים בבית לבין תחושה שלהם שהם נחוצים, שסומכים עליהם, שהם מצליחים.

לאורך דף זה אני כותבת לפי התחושה, אני שואלת ומקבלת תשובה, לא בדקתי אך אני חשה שזה בהדרכת ה"מדריכים" שלי
אני חשה שכל פעם יש עוד צעד לעשות
הכיוון שלי שאהיה ברורה ושיש דרך החוצה מה"בלאגן" הפנימי והחיצוני
לכן התחלתי לשכתב תיקשור שלי עם אוראל (התיקשורים מוקלטים על קלטת)
אני רוצה להביאו במלואו כאן בדף
אני מקווה שכל צעד שאני בוחרת תורם...

כל צעד שאני בוחרת תורם..
בטח!

צעד קדימה וצעד אחורה ,,עומרי וענבל נהיו חולים ,חום ונזלות.הם מסתובבים סביב הזנב וחוץ מלהבהיר להם שלא יבלגנו בלי גבול , אי אפשר להפיק מהם כלום.
לי אישית יותר טוב עכשיו ,יש לי רשימת משימות משלי , אני מתחילה להתאפס .גם פסח מתקרב ואני אומנם מתענינת בזה כשלג אשתקד , אבל יש משהו באויר שאומר :לאוורר ,להוציא אשפה ,לעשות שיהיה יפה ,אני לא מתעלמת מזה.

אילה
יתכן שהילדים חולים, כי הם חשים בשינוי, ויתכן שהאגו שלהם מנסה להחזיר את הדברים לאיך שהם היו
לכן איני יודעת אם אי אפשר להפיק כלום, כי אם הם יכולים לשחק, הם יכולים לעזור, גם אם קצת

רעיון שעלה בראשי ואני "משתעשעת" בו:
קורס להורים
"נציגים" של 5 משפחות - תיקשור לקבוצה עם עמיר דרך הסקייפ.
אפשרות שגם אני אהיה נוכחת לצידו.
יש קונים?

אני חייבת להודות שזה מעניין אותי. ובמקביל, הצד הסופר-רציונלי שלי אומר שזה ממש רעיון אווילי. אבל אם תלכי על משהו כזה אשמח לקבל ממך פרטים (אני קוראת באדיקות, אבל כמעט לא כותבת)
אה, את יודעת מי אני בשם האמיתי שלי נכון?

לא, אך משהו אומר לי שכן, אך מפאת שאני מכבדת את הפרטיות ...לא אכתוב את הניחוש

שליחה על ידי טל* » 25 מרץ 2008, 09:38

איך הדברים הכתובים באו לי בדיוק בזמן.
אני מרגישה שאנחנו, בתור משפחה מורידים אחד לשני את האנרגיות בלי לדעת איך להפסיק לעשות את זה...אני בהריון סופר עייפה וכמו תמיד עם ציפיות גבוהות מעצמי (עד כדי חוסר דאגה לעצמי) ומהסביבה, עם פעוטה בת שלוש שאנו מרגישים שבהתנהגות שלה 'סוחטת' מאיתנו אנרגיות (כל היום לא רוצה ולא רוצה) וכל בקשה צריכה להעשות או בשירה ומשחק או בקול תוקפני וכועס מה שמוריד עוד יותר את האנרגיות לכולנו ובן זוג שכל הזמן מתלונן על כמה הוא עייף וכואב לו, בקיצור כולנו עם אנרגיות נמוכות ביותר, כל אחד מסיבותיו שלו וכולנו בנוסף מורידים עוד ועוד את האנרגיה המשפחתית...איך??? איך יוצאים מזה??? אני מרגישה מותשת, מחשבות שליליות ומפחידות מתחילות לבצבץ ולאיים שאם המצב ימשך נחזור לתקופת 'התקפי החרדה' ולמרות זאת לא מצליחה להרים אותנו מזה או אפילו ליזום שיחה כדי לצאת מהמצב. אודה לכל עיצה או רעיון.

זה בסדר, לא התכוונתי שתעשי אאוטינג. דברנו הרבה במהלך ההריון שלי, לפני שעזבתם.וגם הבאת לי את הטחינה המעולה שלך פעם (עוד לא שכחתי). זה מספיק כדי לדעת.

טל יקרה, אנא קיראי דף זה שוב, הפעם יחד עם בן זוגך והחליטו יחד מה ממנו אתם יכולים לקבל ולנוע לצעד ראשון משפחתי,
כי במרכז של המשפחה טמון המפתח, ולא שאת תצטרכי להרים בעצמך את כל המשפחה, זה מנסיוני פחות עובד אם בכלל.
החליטו החלטות, קיבעו הסכמים ביניכם והתמידו בישומם!

יער נורווגי(ת) יקרה - חשתי שזו את.
יש כבר 2 מתעניינות, מחכה לעוד ואז אבדוק את הפרטים.

השבוע שוחחתי בטלפון עם חברה, משכבר הימים,שאמרה לי את המשפט הידוע
"אם תחשבי טוב יהיה לך רק טוב", או שאמגנט טוב לחיי, כי כך היא נוהגת
פעם חשתי כך ו"החזקתי" בטוב, גם אם היו לי קשיים רבים בדרך,
עבורי זו אמונה, ובתוכי היא הייתה חזקה
היום איני חושבת כך, כי אני מבינה שזו הייתה דרך שבה סרבתי לעמוד מול קשת הרגשות שבתוכי, וגם לחוש אותם
אני אכן מסתכלת על הדברים וגם על הטוב, ומוסיפה לכך חיוך פנימי תמידי כמעט
אולם דווקא הסירוב לחוש את ה"רע" עם כל עוצמתו הביאו אותי שלא אשנה מדרכיי, שלא אתגמש,
שלא אשבור פרדיגמות, כמו לראות את המציאות באופן חלקי
אני רוצה לראות את האגו החמקמק שלי, ולעמוד מולו עם 2 רגליים יציבות, כדי שאוכל לבחור
למי אני מקשיבה - לאגו המצומצם שבתוכי שמחפש שיטתיות, וכל דרך לקבע את דרכיי, עם הרבה הגיון ותירוצים, ועם "שרביט" הכאב והפחד בידו
או לאורה, בה אני מוצאת רוגע והדרכה, רכות, תקשורת, רגש, קירבה, מגע, חיבור ועוד ועוד
כשאני לא מקשיבה לקול של "השוטר" הפנימי שמוריד את האנרגיות תדיר, אני מוצאת את עצמי יותר מקשיבה לזולת
והרבה יותר במגע פיזי עם כל מי שמסביבי, למשל אני תומכת כך בילדיי וברון,
ואני גם מחבקת כמעט את כל מי שנכנס לביתי
כך אני מבטאת את התודה שלי למי שנותן ותומך בי (חברים, המנקה, הבייביסיטר...)

שליחה על ידי טל* » 27 מרץ 2008, 10:54

היי עדיאל

איזה מקסימה את (-:
_ואני גם מחבקת כמעט את כל מי שנכנס לביתי
כך אני מבטאת את התודה שלי למי שנותן ותומך בי (חברים, המנקה, הבייביסיטר...)_ המיס אותי...איזה יופי....
פעם קודמת שכתבתי כאן הייתי מאוד נסערת ואפילו לא ממש התייחסתי לדברים שנכתבו אלא פשוט יריתי את מה שמציק
לי מתוך רצון עז למצוא כבר מענה לשאלות שמתרוצצות בתוכי ומתוך הרגשה בגלל הדברים שכתבת שאמצא כאן הבנה....
הייתי בכיף קוראת את הכתוב כאן עם בעלי אבל לא נראה לי שזה מה שיתן את המענה....תודה בכל מקרה....טל

שליחה על ידי גלית* » 28 מרץ 2008, 15:03

שלום עדיאל אני עוקבת אחרי הדף מן ההתחלה וזה מרתק בעיני וגם יישומי. אני מאוד שמחה שהחלטת לשתף, לי זה מאוד עוזר. אם אכן יתקיים קורס להורים הייתי רוצה להיות חלק מזה.
גלית .(לצורך זיהוי היינו נפגשות פעם במרכז איילון).

גלית, אני מתרגשת לגלות שאת קוראת, רציתי בכל ליבי שתקראי...ברוך בואך
חלק מהדברים נכתבו כאשר חשבתי עלייך, כמו רציתי לשתף אותך בשינוי...

טל יקרה, כשקראתי על הקשיים שלך בבית, חשבתי כיצד לענות לך, בעצם חשבנו רון ואני, ניסיתי לחוש מה נכון לענות
התלבטתי רבות מה עוד אני יכולה לכתוב שלא כתבתי
כשכתבת בפעם הראשונה נראה היה שהדברים דיברו אלייך, וזיהית ולו לרגע קט, איך הדברים מתנהלים,
ולאן זורמת האנרגיה אצלכם במשפחה.
ובפעם השניה - את כמו מתכחשת למה שכתבת.
מבחינתי זו יכולה להיות דוגמא מצויינת ל"כוח המתעתע" שבתוכנו,
איך בעצם פתחת ומיד סגרת את האפשרות לשינוי ולרווח אנרגטי עצום לך ולמשפחתך.
ועם כל זאת יתכן שאני לא רואה את כל התמונה...

הסיבה שאני מאטה את קצב הכתיבה היא שמשפחתי ואני עוברים בקרוב לבית אחר (בקנדה)
ואנחנו אורזים ומשנים חדרים וכל מה שכרוך בלארגן בית לקראת מכירה
ובין ארגז לארגז אני מכינה חומרים נוספים לכתיבה פה בדף...

החלטתי לפרסם את התיקשור הזוגי של רון ושלי, מתוך כוונה שתכירו את "סיגנון" התיקשור של אוראל,
כמו כן אני רוצה להראות דוגמא לתהליך של תיקשור: הגעתי אליו עם קושי, עברתי דרך הומור, הבנות עמוקות,
הבעתי את מלוא "התנגדויותיי", וסיימתי עם תובנות שהובילו לפעולה.
התיקשור ארוך לקריאה, ולטעמי רוב ההבחנות שקראו אותי לפעולה נמצאות בהמשך התיקשור,
לכן בחרתי את הפסקאות החשובות בעיניי והדגשתי אותן.

בשיחה משתתף דרבול – "עוזר" של אוראל, הוא נשמה מפותחת, והוא אינו מלאך
(כמו כן בכל תיקשור משתתפים מספר גדול של מלאכים התומכים בתיקשור)

במקום לכתוב עמיר (שמדבר את אוראל) כתבתי "א", כי השמות של עמיר ועדיאל מתחילים באותה אות...
התיקשור הזה התקיים דרך הטלפון, וכמו כל תיקשור הוא מוקלט לקלטת אודיו

...
ע- חשבנו על נושא,רון ואני נשמח לדבר אותו. הנושא קשור לאיזון או לחוסר איזון,
או אני לא יודעת מה קורה לנו במשפחה כשרון לא נמצא איתנו, והוא כולו תוך המשימות שלו
א- רק שנייה סליחה, רגע, אוראל אומר קודם כל הוא רוצה לתקן 2 דברים אם אפשר, בסדר?
ע - כן
א- כשאת אומרת את המשפט שהוא כולו בתוכו, בתוך המשימות שלו, האם קיים דבר כזה המשימות שלו, שהיא גם לא משימה שלכם?
ע- לא, לא, או קיי, במשימות שלקח על עצמו
א- אוראל אומר שזה מעבר לתיקון סמנטי
ע- בסדר, במשימות שלקח על עצמו, וזה עבור כולנו
א- רק רגע, גם בזה - האם המשימות שהוא לקח על עצמו, או שכולכם לקחתם על עצמכם והוא זה שמבצע
ע- זה יותר מדויק
א- אז תיראי אוראל אומר רק ב 2 התיקונים הקטנים הללו יש הבדל עצום מבחינה אנרגטית, רק בעצם הדבר הזה

ע- או קיי, טוב, אני אמשיך
א- כן
ע- עכשיו יש 2 דברים שקורים בעקבות התחושה, אני כבר לא יודעת מה לומר, אני אדבר חופשי אם אוראל יתקן שיתקן בסדר?
א- בסדר
ר- זה יהפוך לשיעור אנגלית עוד מעט (צחוק)
ע- רגע רגע, אוראל אומר אתם הכנסתם פה הומור, אבל אתם לא הרגשתם איזה הבדל זה עושה?
ר- בטח הרגשנו, איזו שאלה
ע- או קיי 2 כיוונים , אחד, אתם אמרתם לי להביא לפגישה הזוגית, שהאורה שלי מכוונת לפגיעה כשרון חסר לי
א- לא הבנו, מכוונת לפגיעה?
ע- כן,כן, האורה יש לה דפוס כזה, שהיא מכוונת לפגיעה פיזית כשרון חסר לי
א- זו אחת האפשרויות, כן, או קיי
ע- זה מה שאוראל אמר כשעשיתם לי את הטיפול האנרגטי
א- לא בדיוק באותו ניסוח, אבל בסדר
ע- אמרתי לך תיקונים בידי אוראל
א- בסדר, הוא לא יתקן כרגע, הוא לא רוצה כל שנייה לתקן
ע- הדבר הנוסף זה שלפני משהו כמו חודש וחצי הרגשתי שהלב של המשפחה הוא משהו שהוא בין כולנו, כמו שעושים תרגיל משפחה ומרגישים את האמצע, ועכשיו כשרון מבצע במסירות את הדברים שהוא בחר לבצע
ר- אני לא בחרתי
א- אתם בחרתם
ע- בחרנו לבצע
ר- אני לא רוצה לבצע אותם בכלל
ע- אתה לא רוצה? (צחוק)
ר- אין ברירה
ע- אין ברירה, או קיי
א- אוראל אומר תתחילי להפנים את הנקודה הזאת , כי היא מאוד, מאוד חשובה
ר- לפני חודשיים אוראל הציע ואת קיבלת על עצמך לקחת על עצמך לטפל בהגירה, מ"הון מהון" כל ה"ג'יפה" זרמה חזרה לתעלה שלי (צחוק), אז מה זה בחר?יש מישהו אחר שיעשה את זה?
ע- לא
ר- תודה עדיאל, אז מה רצית לומר?
ע- זה לא פייר הוא ישן, אז הוא התעורר עם כוחות ניתוח של המצב(צחוק), אני פה עם כאבים ברגליים, עם עייפות "טוטל לוסט" וקשה לי להתנסח, או שתאפשרו לי לדבר ואז תעשו לי תיקונים הבנתי את מה שאתם אומרים, אני לא מצליחה להתנסח עכשיו, תרדו לי מהגב
ר- לא, אני ארד לך מהגב אני אעלה מהצד השני (צחוק), אבל אני חושב שזה לא לתקן ניסוחים, את לא מצליחה להתחבר לזה, שבעצם אני מוציא לפועל את הבחירה שלך גם
ע- אני לא ידעתי...זה חדש לי, מעניין אני מנותקת (חיוך)
ר- רטיטתית את לא מסוגלת להתחבר לזה שאני מוציא לפועל בחירה משותפת (חיוך)
ע- (מרימה קול) אני מנסה לדבר על איך אתה מוציא לפועל
ר- הבנתי, האמת יש כן צדק בדברייך, את הקצב אני בחרתי
ע- את האופן, כי בעצם אמרתי לו שאני מרגישה כאילו עכשיו המרכז הוא בינו לביני, והילדים משתרכים אחריי, וכולנו מנסים להתאים את עצמנו לקצב של רון
א- טוב, רק רגע, אוראל לרגע יכול להציע איזושהי הצעה קטנה?
ע, ר- קטנה, קטנה (בחיוך)

א- טוב הוא אומר לפני שאנחנו עושים איזה שהם דיונים מסובכים למיניהם, מה דעתכם ואיך זה נשמע להרגשתכם לשנות את הניסוח ובמקום להגיד "קצב" להגיד "מוסיקה"
ע- אוקיי, אתה רוצה לדבר על החוש המוסיקלי של רון?
א- לא, לא, אוראל אומר קצב נשמע כמשהו מלחיץ ומוסיקה –זה נשמע כמו מוסיקה
ר- או קונצרט
א- אולי תנסו להרגיש איך נשמע קונצרט משפחתי שכל הכלים משתתפים בו, כי אם הטרומבון נתקע בזמן לא נכון...אם הכלים לא מנגנים בזמן בצורה מתואמת אז המנצח יכול ליפול שדוד על הבמה בגלל חוסר התיאום, כי במקום "הסימפוניה החמישית" של בטהובן מה שיעלה זה "מארש האבל" של מוצארט
ע- כן
א- אוראל אומר אולי קודם כל בכלל לנסות לחשוב במונחים של מוסיקה, תמשיכי, הוא אומר את זה כי הוא זורע איזה שהם זרעים
ע- אני אקח את הדימוי הזה, אני יכולה לדבר דרכו, אין לי בעיה
א- מה שאת רוצה, הוא לא מנסה לתקן אותך, הוא רק מציע הצעות
ר- אז היינו עד עכשיו בסימפוניה המשפחתית
ע- אז אנחנו מאוד צורמים... ובשבילי זה מאוד צורם , אין תיאום יש לנו כלי ראשי תותח (צחוק), בס עם קצב משלו, קצב נהדר, אני לא מזלזלת בו, הוא מדהים, אבל אם הוא רוצה שהמשפחה, כמו שאני הייתי רוצה,אם אנחנו רוצים שיהיה כאן קונצרט, עם מוסיקה לא של מארש האבל, אז אנחנו... מה עושים פה? זה לא עובד עכשיו, כי עכשיו אני רק רואה את עצמי קורסת עם הרגליים שלי, מיום ליום אני לא יודעת איך אני יוצאת מזה, והגוף שלי צועק : "להאט, להאט, להאט",מהר לי מדי איך שמנגן הטרומבון, ואני לא יודעת... (צחוק) והוא כלי ראשי (צחוק)
א- אז אוראל אומר: מה אתם מציעים?
ע- החלילית שלי מתאמצת (צחוק), מה מציעים? בשביל זה פניתי אליו (אל אוראל)
ר- (צחוק) להפוך את זה לסולו (צוחקים!)
א- אוראל אומר אתם רואים מה בעצם עשה השינוי האנרגטי, שמדבר על קונצרט?
ע- זה נהדר, זה טוב מאוד
א- עכשיו קודם כל אוראל אומר הוא לא יודע מה את רוצה ממנו, אבל בחיים הוא לא הבטיח לך תשובות
ע- מעולם גם לא הבטיח לי גן של ורדים
א- בדיוק, כן, אולי גם לא גן של קוצים, הוא אומר מה אתם מציעים?
ע- יאללה תותח תדבר, עכשיו אתה שותק?(צחוק)
ר-אני נותן לך מרחב...(צחוק) אני מנסה להתאים את הקצב שלי לשלך
ע- זה לא מדויק
ר- למה?
ע- כי אתה אוהב לנוח...הטרומבון פרש...
ר- מה שאני מציע צריך להסתכל על הדברים מזווית אחרת, לא של בעיות, אלא של שמחה
א- טוב את זה עשינו כבר עכשיו אוראל אומר, מדברים על מוסיקה
ר- בעצם הדבר הבא שעולה לי, לעבור לנושא הבא כי הכול פתור (הרבה צחוק), תיאמנו להערב "פגישה"... אז הכול סגור
א- טוב אז אוראל אומר : הנושא הבא, נו
ר- זה מוקלט דרך אגב?
א- זה מוקלט, כן
ר- יופי כי היום הצלחתי להקליט את עצמי פעם ראשונה בחיים תוקע נאד, אז אני הולך להקשיב לקלטת רק בשביל לשמוע את הנאד (צחוק), יהיה לי גם אותנו צוחקים
א- דרבול אומר אולי גם תכניסו את זה להקלטה של מי שנכנס אליכם הביתה, בטלפון
ר- אה, למענה הקולי?
א- כן, למענה הקולי
ע- את הצחוק או את הנאד
א- את הנאד
ר- חשבתי גם וגם
א- המענה הפלוצי
ע- משפחת הפלצנים

א- תיראו, אוראל אומר אולי אנחנו נחזור לנושא הזה..
ע- מה נחזור?...מה קרה לך אולי נחזור?(צחוק) אני לא מוכנה...
ר- יש לה סיפור שלם, רגע, גם דרמה, וגם הסברים לוגיים עם תיאורים דרמטיים על המרכז המשפחתי שזז, צריך לתת לה מקום להתבטא (צחוק)
ע- רגע, אתה הולך לעבור לנושא אחר? או אתה תדבר עליו מזווית אחרת? רק שאני אבין (צחוק)
א- תיראי אוראל אומר לדעתו אנחנו נעבור כמה דברים בתיקשור הזה, ובסוף דברים יתחברו, אבל את לא חייבת ללכת עם הקו הזה, את יכולה לעשות מה שאת רוצה, מה שתרצי, הוא ילך איתך
ע- לא, מה , אני העליתי עניין ועכשיו אתם עוברים נושא, אין לי בעיה הוא רוצה לדבר איתי על נושא אחר שקשור
א- רק רגע, אוראל רוצה להגיד לך שזה לא מדויק שאנחנו עוברים נושא, כי אנחנו עשינו שינוי בהתחלת הדיבור, שבעצם מדבר על מה בעצם המשימות שרון עושה, ואוראל אומר לוקח זמן לשינוי הזה בעצם לחלחל, את איתו?
ע- כן
א- עכשיו, אח"כ אנחנו נתנו עוד שינוי שמדבר על פתאום על מוסיקה , אוראל אומר לוקח זמן להפנים את הרעיונות האלה , מה שהוא מציע לעשות זה לדבר על נושאים אחרים
ע- מה נעשה עם החלילית הצולעת?
א- אוראל אומר החלילית הצולעת, אם היא תדע שיש לה הופעה, יכול להיות שהיא תתיישר לבד, השאלה היא, אוראל אומר, אם לחלילית הצולעת מותר להופיע?
ע- אם מותר לחלילית הצולעת להופיע? למה לא?
ר- זאת השאלה?
א- אוראל אומר השאלה היא אם החלילית, שזה ביטוי שאת בחרת הוא לא בחר בזה, בסדר? מותר לה להופיע או במילים אחרות אוראל אומר, מותר לה להצליח?
ר- או שהיא צריכה לרדת מהבמה לפני שמתחילות מחיאות הכפיים?
א-אוראל אומר יש לו הרגשה שלהתאמן מותר לך , אבל אסור לך להצליח, ואוראל אומר תשאלי שאלה את עצמך או אולי גם את רון מה יקרה אם תצליחי?
ע- אני לא כל כך מתחברת (בהיסוס)
א- כן, אוראל אומר כי הקיר הוא כל כך גדול שאת אפילו לא יכולה לראות אותו, תיראי הוא ינסה להסביר את זה בצורה יותר ברורה, אוקיי?
ע- כן
א- מתי החלילית התחילה לצלוע?
ע- יום שלישי...
א- לא, לא זמן, החלילית התחילה לצלוע, אחת האפשרויות,שחוץ מהקטע שהטרומבון הפסיק להיות בבית, או זו הייתה ההרגשה, ושכאילו נשכח שבעצם הוא עושה משימות עבור כולם, או לא נקלט, אוראל אומר היה פה משהו נוסף שנקרא שהחלילית צריכה לתת ביצועים , והביצועים האלה יכולים, והכוונה להגירה למשל, והביצועים בתחום הזה, המשמעות שזה אומר למשל: הצלחה בקנדה , יש אפשרות שהחלילית תחליט על השבתת כלים כללית
ע- כדי לא להצליח בקנדה?
א- או/ו לא להצליח בכלל
ע- (שתיקה)

א- תראי אוראל אומר, הוא שואל אותך האם את מוכנה לרגע להתחבר לעבודה שעשית בזמנו בעריה עם נוער?
ע- כן
א- את מוכנה להגיד לו בשתי דקות מה עשית שם
ע- עבדתי עם נוער בגילאי 11 עד 14 בשכונה מסוימת בהרצליה, עבדתי בשיטה שמצאתי לנכון שהיא הכי מדויקת, היא הוליסטית של לכסות את כל תחומי החיים של הילד, שזה אומר: בי"ס משפחה, מתנ"ס, חברים, כל תחום שהילד מחובר אליו ולשפר שמה בכל המקומות את התנאים את התקשורת את התוצאות לקבל תמיכה שם ועם המעגלים האלה סביב הילד "להרים אותו"
א- ומה היה מעמדך בכוח?
ע- אני עסקתי בלהכיר את כל המערכות של כל ילד, הייתה לי קבוצת ילדים די גדולה, הכרתי והתערבתי שם בכל המערכות, עם בתי ספר והורים, בתי ספר והילד, הלכתי למקומות אלה וניהלתי שיחות עם הילד, עם הצד השני ותיווכתי. ראיתי את הנשמה שלו, של הילד, חיברתי אותו, ניסיתי לחבר אותו ליופי שבו, לכוחות שבו, ניסיתי לעזור לילד, ולהרים את האנרגיה שלו בכל תחומי החיים, עם עצמו ובכלל
א- כמה זמן עשית את העבודה הזאת?
ע- 10 שנים, בהרצליה 6 שנים
א- ומה היה הסוף? את עזבת בהרצליה?
ע- עזבתי בגלל ההפלות הריונות
ר- אחרי שהיא נבחרה כעובדת מצטיינת בעריית הרצליה
ע- בשנה שבה נבחרתי כעובדת מצטיינת וגם רון קנה לי אוטו, וגם התחתנתי, אחרי כל אלה עזבתי את העבודה
א- אוראל אומר מה המשמעות של כל הדברים האלה שאת אמרת עכשיו בעצם?
ע- לא יודעת?
א- מה זה אומר? אם מישהו מספר שהוא נבחר כעובד מצטיין, שהוא התחתן שהוא קיבל אוטו מבן הזוג שלו, מה זה אומר?
ע- שהחיים הצליחו
ר- שהוא מוצלח
ע- שהוא מוצלח? הייתי בהצלחה
א- אוראל אומר, זה משהו שאסור לך להיות בו
ע- מה? מי אמר?
א- אוראל אומר, לא מבחינת מה שהוא אומר...מבחינת מה שאת מרשה לעצמך
ע- למה? עזבתי את העבודה והתחתנתי עם רון, זו ההצלחה הגדולה ביותר
א- אוראל אומר , או שאת לא רואה פה משהו או שאת משחקת עם המילים או שאת באמת לא רואה
ע- אני ממש לא מבינה
א- הוא אומר מבחינת קריירה, את עזבת, אם את היית נשארת, אוראל אומר, דוגמא: היה מחכה לך קידום כאפשרות
ע- לא ממש לא, ממש לא , אחרי שיחות עם אוראל שגם הראה לי שהנשמה שלי נשארה בעבודה ושאני לא מעיזה לקחת החלטה (לעזוב), החלטה שאני רוצה לקחת, אני גם זוכרת כמה השקעתי שם, בנוסף לאנרגיות השליליות של חלק מהעובדים בעבודה
א- רק רגע, רק רגע, אבל גם זה היה קשור, אוראל אומר, תראי הדברים לא פשוטים, הדברים הם, להגיד את הביטוי המדויק, הדברים הם מרובי רבדים, הוא אומר שלך מותר להצליח עד נקודה מסוימת, למה את לא עזבת את העבודה נגיד שנתיים קודם, חוץ מהעובדה שאוראל עזר לך, אולי, להגיע להחלטה הזאת
ע- כי היו שתי הפלות, אחרי ההפלה השנייה אני פשוט עפתי משם, זו הסיבה בעצם, כי הבנתי בעצם שאין לי אנרגיה, כל האנרגיה שלי הייתה שמה בעבודה והרגשתי שאין לי אנרגיה להחזיק הריון

א- אוראל אומר זה נכון, אבל גם הייתה עוד סיבה אחת, שהוא לא יכול היה לדבר איתך עליה בזמנו, אחת הסיבות שהוא חשב שזה יהיה יותר מדי ממה שתוכלי להכיל, שזה כלל עבורך שאת לא יכולה להצליח או שאסור לך להצליח מעבר לקו מסוים, מעבר לנקודה מסוימת
ע- עוד דבר עזבתי בזמן, לא יכולתי לקבל שם קידום, פרקו את היחידה הזו, אחרי ...
ר- לא...
ע- לא קשור?
א- אוראל אומר זה לא משנה, אם את היית הולכת למקום אחר...
ר- אני אומר לעדיאל שבדיוק בתנאים של השינוי שהיה שמה, בד"כ כשעושים שינוי בהנהלה, העיפו שמה את שכבת ההנהלה, פחות או יותר, ואז עדיאל הייתה מקבלת את הקידום, כי היא הייתה מי שנשאר , אם באותה מסגרת או במסגרת החדשה שבנו
א- כן, או אוראל אומר אפילו במקום אחר. עכשיו אוראל אומר את נעשית צולעת, אחת הסיבות, זה עד הרגע שאת היית יכולה להכריע את נקודת ההגירה
ר- אני לא הבנתי מה נאמר...
ע- שום דבר לא נעצר...
א- אוראל אומר הוא חזר לרגע לתקופה שלנו, בסדר? לא מדבר על הרצליה , אוראל אומר את לקחת על עצמך בעצם לדאוג לנושא ההגירה, אם את היית אוראל אומר, מצליחה, כלומר מעבירה אתכם את עניין ההגירה, זה משהו שאסור לך
ע- אבל שום דבר לא נעצר!
א- מה?
ע- אבל שום דבר לא נעצר בגלל הצליעה שלי
א- סליחה אוראל אומר?
ע- מה?
א- אם את לא היית צולעת למשל , או אם את למשל לא היית מגיבה בריאותית למצב והיית בשקט ובכייף מצליחה לטפל בהגירה, אז רון היה מתפנה לדברים אחרים או מתעסק עם ההגירה הרבה פחות, אתם הייתם יכול להיות, מצליחים, או לפני או לפחות באותו קצב, אבל עם חלוקת עבודה שהכול היה הרבה יותר מוצלח, היה לכם פחות עומס בבית
ר- אני חושב שלעדיאל משהו לא ברור וגם אולי לי, כשאוראל אומר את לקחת על עצמך את עניין ההגירה, אני חושב שזה מה שלי לא ברור, כי בעצם עדיאל לקחה את זה על עצמה...
ע- לתמוך ברון...
ר- זהו היא לקחה את זה מכיוון של לתמוך בי, האם לזה הוא מתכוון?
א- גם, אוראל אומר אם את לקחת את התפקיד על עצמך לתמוך ברון, כדי לתמוך ברון את צריכה להיות בריאה בגוף וגם בנפש, נכון?
ע- כן
א- כי אחרת אוראל אומר רון צריך לתמוך בך, נכון או לא?
ע- אה...לא, זה לא מדויק, כי בתקופה הזאת אני כמעט תפקדתי לחלוטין, חוץ מכמה פעמים שביקשתי מרון שיביא אוכל מבחוץ, תפקדתי כמעט לחלוטין, למרות הכאבים, עזרתי לרון עד 3 לפנות בוקר לפני 3 ימים לעבור על טפסים, אני כמעט מתעלמת מהכאבים כדי לתמוך ברון, שום דבר מהתהליך לא נעצר חוץ מאשר במערכת היחסים בינינו...
א- רגע, רגע , סליחה אוראל לא אמר שה"סבוטז'", שהאגו או מי שלא עשה אצלך, שבאמת ה"סבוטז'" הצליח, התקדמתם למרות זאת, הוא אומר שחלק מהעניין שזה קרה, זה שאסור לך להצליח במה שאת אמורה לעשות. אוראל אומר , עשינו מהפיכה שלמה כולנו בחיים שלכם ביחד, אם מבחינת חינוך של הילדים, נקודות השקפה, קשרים משפחתיים, תרגילים אנרגטיים, הוא לא צריך להגיד לכם את הכול, אתם יודעים, זה העלה מאוד את ההצלחה של המשפחה, את פתאום התחלת למשל לאבד הרבה פחות אנרגיה על הילדים, בהשוואה למה שהיה פעם וכן להיות יותר על מסלול, מסלול הסכם הנשמה שלך, אוראל אומר זה הצלחה, אבל הוא לא יודע אם הוא יכול לחבר לכם את זה כיום. האם את יכולה לראות את האפשרות שאת בעצם פגעת בעצמך בריאותית כדי שלא תהיה הצלחה?
ע- לא
א- את לא רואה את זה! אוקיי.
ע- נהפוך הוא, אני דווקא רואה את עצמי על פסגה של הר, ואני רק רואה את הפסגות הבאות, אני ממש לא ...
א- רק רגע, אוראל אומר אבל זה בכלל מה שהוא מדבר זה ברובד לחלוטין לא מודע
ע- אז אני לא מחוברת לזה
א- אוקיי
ע- יש דברים שאני יכולה להגיד לך שאוראל אומר דברים ואני הרבה פעמים אומרת אוקיי התחברתי, אני מבינה מה הוא מדבר, הפעם אני ממש לא מתחברת לזה
א- אוראל אומר האם את התחברת לסיפור של מה שרון הראה לך כאפשרות או מה שאוראל, שבעצם שבשלב ההוא בעבודה שלך זו הייתה הצלחה?
ע- שהייתי בהצלחה בהרצליה? כן, בטח, אני יודעת את זה, אני מחוברת לזה, זה הייתי אני
א- אוראל אומר האם את נמצאת במשהו שאת יכולה לקרוא לו הצלחה?
ע- איפה שאני עכשיו נמצאת?
א- כן
ע- כן, אני יכולה לקרוא לזה הצלחה
א- את יכולה?
ע- בטח!
א- אוראל אומר שהוא לא חושב, שההצלחה עכשיו היא פחותה ממה שהיה בהרצליה, אולי אפילו הצלחה יותר גדולה
ע- כן
א- אוראל אומר את רואה שבהרצליה, את עזבת, ופה בקנדה נתפס לך הצוואר, נפלת והתעקמה לך הרגל, שני דברים שהם עוצרים, או לפחות מאטים, בשלב הצלחה, בזמנו כשהיית בהרצליה את לקחת החלטה של כיוון אחר, אז גם הייתה לך פחות אנרגיה ואז בעצם נעצרת, היום, אוראל אומר, גם כשיש חבלה יש לך כל כך הרבה אנרגיה רזרבית מכל הפעילות הקבוצתית, מכל מה שאת עושה, תרגיל אנרגיה (לאיזון האורה), מגע, תרגיל אורה משפחתי, כל מה שקורה, שגם כשיש רצון לחבלה, כמובן שהכול בתת מודע אם אפשר להגיד דבר כזה, האנרגיה לא מספיקה לעצור אותך, רק מאטה אותך, אבל למעשה, אוראל אומר, זה אותו דבר
ע- כן

א- תבדקי את זה, עכשיו, אוראל אומר תראי, השאלה היא מה את ראית מסביב, הוא רוצה רק לפתוח שאלה הוא לא בטוח שאנחנו נראה פה את הקשר, אולי בכלל לא ואולי חלקית, את יכולה רגע להסתכל מסביב, מה קרה בחיים שלך מסביב, לאנשים הקרובים אלייך ביותר, כאשר הם הצליחו?
ע- אני מנסה להיזכר מי בכלל הצליח מסביבי
א- אוראל אומר את רוצה דוגמא?
ע- אני רואה כן עליות וירידות
א- רק רגע, אוראל אומר, את רוצה דוגמא?
ע- כן
א- יש אחד שקוראים לו אבא שלך, אוראל אומר
ע- כן
א- האם מבחינתך הוא היה בהצלחה?
ע- הוא התחיל להרוויח הרבה כסף בשלב מסוים, אז מבחינה כלכלית הוא היה בהצלחה, מבחינת משפחה המצב היה איום ונורא
א-בדיוק, אוראל אומר, מה שהוא רצה להגיד לך, הוא ייתן לך שתי נשיקות, אבא שלך מאוד, מאוד הצליח מבחינה כלכלית אבל באיזשהו מקום האורה שלך או התת מודע, הוא לא יודע בדיוק כרגע מה, אבל זה לא משנה, רשמו הצלחה ולא בדיוק סיווגו איזה סוג של הצלחה, מביא לאסון משפחתי, ואוראל אומר בעצם זה גם בעצם הקו שהבאת היום, אולי בלי לחשוב על זה: אנחנו מצליחים, רון כמו חץ, כמו טרומבון, לא משנה מה, ואנחנו כמשפחה מתפרקים, אוראל אומר זה בדיוק נופל על מה שאת ראית כל הילדות שלך
ע- אני ראיתי את זה גם בעוד הקשר, רק כדי לחזק את מה שאמר
א- בבקשה
ע- בסיפורי אהבה של זוגות, שהסתיימו במוות של אחד מבני הזוג, ראיתי את זה הרבה
א- על מה את מדברת
ע- אחרונה ברשימה זו חברה שלי, וזוג שאני לא זוכרת איפה הם היו, בארגנטינה או משהו כזה, בעל שנהרג מפיגוע ואמרו שהם היו זוג משמיים, ואני זוכרת בעברי שהייתה לי מחשבה כזאת שאי אפשר לאהוב כל כך הרבה כי אז אפשר לאבד אותו...זה החשש שלי, אבל עם השנים ראיתי עם רון שאהבה היא מאוד חזקה ולא צריך להיות לזה מחירים, כי כנראה יש פה עניין של התפתחות, אז זה רק הזכיר לי הקשר מעברי, שהעסיק אותי והעלה בי חשש, זהו
א- תראי, אוראל אומר הדבר האחרון שהאגו שלנו רוצה זה שאנחנו נצליח במשהו, זה נשמע ציני, אבל זה ממש לא, הדבר האחרון אוראל אומר, שהאגו שלנו רוצה זה שאנחנו נסתדר טוב עם בן זוג, כי אז הוא יצטרך כל הזמן לשבור את הראש איך להוריד לנו את האנרגיה, אם בני אדם נמצאים עם בני זוג שלא מסתדרים איתם, הם מקיזים לעצמם כל הזמן את האנרגיה, את הדם, כל הזמן לבד, הוא לא צריך לעשות כלום, ואז המדד של אנרגיה שלילית שנצבר קורה מאליו
ע- כן

א- אוראל אומר, צריך להקשיב לזה, להפנים את זה, וקודם כל באמת להיות, להרגיש את זה, עוד משהו אוראל אומר, ככל שמתקרבים להצלחה, אז כאילו יש משהו בתוכנו שאומר משהו כמו: רגע, רגע אני מזהה פה פרמטרים מוכרים, אני נדבק לפרמטרים שאני מכיר, כלומר מחולל אסון, אוראל אומר באיזשהו מקום את מכירה את הדוגמא של "מאה קופים" נכון?
ע- מה זה?
א- יש משהו שעובר בתודעה, יש השפעה קבוצתית. האגו שלנו משפיע ומושפע מקבוצה של אגואים אחרים, כאשר אנחנו רואים אסונות מסביב, דרך התהודה שלהם אנו משחזרים את האסונות האלה גם לעצמנו, אני צריך לתת לך דוגמא כדי שתביני במה מדובר, אני (עמיר) אומר לרגע
ע- טוב
א- "מאה קופים", זה סיפור ידוע, אני לא זוכר באיזה אי נצפתה קופה, בכדור הארץ, יום אחד הוציאה תפוח אדמה, רחצה אותו בים ואכלה אותו, ולאט לאט כל חברי ה"קהילה" שלה, התחילו גם ללמוד ממנה, ולרחוץ את תפוחי האדמה לפני שהם אוכלים, זה נצפה ע"י מדענים, זו לא השערה, ובסוף כל הקהילה של הקופים, הפכה להיות קהילה של רוחצי תפוחי אדמה לפני שהם אוכלים אותם. באיזשהו שלב נצפתה אוכלוסיה של קופים באי אחר, והקופים האלה לא יודעים לשחות, פתאום הסתבר שקופים בקהילה הזאת התחילו גם כן, בצורה מדהימה, לרחוץ תפוחי אדמה. "מאה קופים", אוראל אומר, זה בעצם הדהוד של מערכות אגו או הדהוד של אורה...הוא לא יכול כרגע להסביר, כשיש מאסה מסוימת, שיוצרת תהודה בכיוון מסוים, בעלי חיים או אנשים, מושפעים ע"י התהודה הזאת לעשות את אותו מעשה, ברגע שיש הרבה מאוד אנשים, שהאגו שלהם עושה את "עבודתו", הוא משפיע על אנשים נוספים להיכנס לאותו תהליך התאבדותי, כלומר שזה אומר שאסור לך להצליח או דברים דומים, בנוסף למה שאת ראית בילדות, מסגרת התכנון הכללי, ההשפעה הכללית, של האגואים שמשתפים פעולה בלהוריד את האנרגיה של היצורים, שאליהם הם נטפלים, הוא לא יכול להסביר לך מעבר לזה, את תצטרכי להקשיב לקלטת כדי לקלוט את מה שהוא מנסה להביא. עכשיו אוראל אומר בוא נחזור רגע לשאלה ההתחלתית, אם אתם מוכנים.
ע,ר- כן

א- אוראל אומר איך יוצרים תזמורת ולא משהו אחר, בואו רגע נחשוב, תעלו הצעות אוראל אומר
ע,ר מדברים ביניהם ואז ע- ...שאני אעשה דיאטה? (צחוק)
א- אוראל אמר דווקא נגעת בנקודה מאוד טובה הוא חושב שאת אמרת את זה בתור בדיחה אבל לא בטוח, הוא אומר מה עם אפשרות של לעשות פעילות ספורט ביחד? או למצוא נקודות שבהם כייף לכם להיפגש ולעשות דברים ביחד, אוראל אומר אתם כמעט שכחתם את הדבר הזה במשך ה..שש שנים האחרונות, התחלתם אבל זה עוד רחוק ממה שאתם יכולים בעצם לעשות אחד למען השני, זו אפשרות אחת
ר- אימון על תזמון
א- תזמון או תיאום, אוראל אומר, את זוכרת מה היו שלושת המילים או אחת משלושת המילים שאוראל דבר על מטרת "קלירינג"?
ע- תיאום
א- אוראל אומר האם יש לכם שיחות תיאום?
ר- יש לנו שיחות תיאום על דברים טכניים בעצם
ע- היום הייתה שיחת תיאום, לא מסוג הדברים הטכניים
א- קודם כל אוראל אומר הוא מקווה שהולכת להיות שיחת תיאום אחרת, אוראל אומר גם זה סוג של תיאום, אולי תיאום אפילו מאוד, מאוד עדין
ר- תיאום רטיטתי (צחוק)
א- כן, עכשיו אוראל אומר תתחילו להסתכל בתיאום על מקומות שבהם אתם צריכים להכניס תיאום, איפה התיאום יביא לכם הכי הרבה אנרגיה, ורון נתן את המילה של תזמון, שזו גם כן מילה מעניינת, בתזמורת טרומבון מתאם עצמו עם שאר הכלים וגם החלילית מתאמת עצמה עם שאר הכלים, אוראל אומר האם יש לכם תיאום כזה?
ע- לא, אני מרגישה ש...על זה בכיתי הבוקר, אמרתי לרון שאני מרגישה כאילו הוא הוציא אותנו מהלב שלו, לא, לא, אני לא יודעת איך להסביר את זה, כאילו הוא היה רואה אותי, רק מה הכי דחוף שאני אעשה, צריך לקנות אוכל, צריך...אבל 90 אחוז מהזמן הוא לא ראה אותי ואת הילדים
ר- אפשר להגיד משהו?
ע- כן, לא סיימתי כל כך...
ר- לא, לא, תסיימי
ע- אני פשוט, אני לא רוצה להתלונן כנגד רון, זו לא רק האחריות של רון, אני שומעת את זה, אבל אני בכל זאת, אני לא יודעת איך לתאר את זה, שהוא כאילו הוא יכול להגיד למשל, אוקיי, עכשיו אני אתן לך לנוח תעלי להתקלח אני אהיה עם הילדים, ואז מישהו מתקשר מהחבר'ה או מכם, וזהו, הוא לא איתי ולא עם הילדים, ואח"כ הוא יגיד זה בגלל שאת שם (במקלחת), אני לא מרגיש צורך או יש לי מרחב להיות שם עם הילדים, וגם אם יש לו כוונה, אז או שאין לו זמן או אין לו...לא יודעת איך לתאר את זה, זה שפשוט זה לא הולך, כאילו אנחנו לא ממש שם בלבו, לא יודעת איך להגיד את זה, לפני חודש וחצי היינו שם, היה שינוי...רון רוצה להגיב על זה תכף
א- רק רגע תגידו לו שיירגע (חיוך)
ע- תירגע
ר- אני אירגע
ע- הוא רגוע, פשוט ההרגשה שלי היא שאנחנו חולפים מול פניו אבל הוא לא ממש רואה אותנו, אני אומרת את זה, כי זו באמת ההרגשה
א- אוראל אומר איך נראה מישהו שנמצא במשימה את חושבת? אם את נמצאת במרוץ מכוניות, את הנהגת,
יש לך 10 מכוניות שאת צריכה לעקוף לפני שאת תגיעי ראשונה, ואמא שלך תעמוד באחד הצמתים ותנופף ביד, מה הסיכוי אוראל אומר שאת תראי אותה?
ע- אני לא אראה אותה
א- את לא תראי אותה, זו התשובה לגבי רון
ע- אז איך יהיה שמה תזמון?
א- חכי אוראל אומר, קודם כל תשמעו את התיקשור של היום, דברו ביניכם על מה שהיה, זה דבר אחד. יש פה שני דברים לפחות אם לא שלושה, יש פה מישהו שנמצא במרוץ מסוים וקשה לו לקלוט פרטים, אלא אם כן אוראל אומר, עושים חניה, לעשות חניה משמעותו לעשות איזושהי הפסקה, להאט את הקצב, לעשות איזשהו תיאום ותזמון של מה באמת הדברים החשובים, ולעשות פחות את הדברים הפחות חשובים
ע- חניה זה לעשות את הדברים היותר חשובים?

א- לעשות סדר עדיפויות אוראל אומר, ובסדר העדיפויות הזה, מה שלא יהיה, חייבים להיות זמני משפחה וזמנים זוגיים, כמעט ואין לכם שום זמן זוגי, ובעצם אתם לא יכולים לפתח את התיאום והתזמון ביניכם, כי אין לכם את הזמן הזה, אוראל אומר את יכולה לעשות דברים אחרים בזמן מרוץ המכוניות? למשל אפילו להקשיב לרדיו את לא תצליחי מרוב ריכוז, את נוסעת בתוך העיר 150 קמ"ש
ע- אמרתי לרון תן לנו מקום רך אצלך בלב...
א- אוראל אומר לא יהיה שום מקום רך למי שנמצא בתוך מרוץ, רק אם יהיו הפסקות מתואמות, הפסקות קבועות, לא חייב להיות באותו יום, או באותו זמן אבל נגיד פעמיים - שלוש בשבוע, כך וכך זמן שאתם עושים משהו ביחד, לא משנה מה קורה מסביב, ובתוך ההפסקות האלה, הכוונה אוראל אומר זמן שלך עם רון וגם זמן שלכם ביחד עם המשפחה, אבל בזמנים שונים, אוראל אומר זה התדלוק של המכונית, זה דבר אחד, דבר שני אם את תהיי מודעת לנושא שלך אסור בעצם להצליח, כי מבחינתך הצלחה זה הרס המשפחה, כמובן הכול בתת מודע, אולי לא כל כך תת מודע, תלוי איך מסתכלים על זה, תלוי גם באיזה שלב זה אצלך, אז אוראל אומר אם את תתגברי על זה ואפשר לעזור לך בזה, אז תוכלי להיות נהגת מחליפה, ואז כששניים מתמרנים, שניים שמפעילים את הרכב, אפשר לנוח יותר, יש יותר הפסקות, יש יותר אפשרויות, ככה יש רק נהג אחד
ע- נכון, אין לי עוד רישיון עדיין (בקנדה), אפילו טכנית זה ככה
א- דרבול אומר שהוא גם לא היה נותן לך רישיון
ע- תודה נשמה
א- הוא אומר מה את רוצה לפני שבוע/חודש נתפס לך הצוואר, היום נתפסה לך הרגל, מה יקרה אם באמצע הנסיעה ייתפס לך ה"ארדונג"? (צחוק) הוא אומר מה אשמים הנהגים מסביב?
ע- אוקיי
א- אוראל אומר את מאבדת אנרגיה מהתיקשור הזה?
ע- (מהססת)
א- יש לו הרגשה שכן
ע- אני לא יודעת מה זה עשה לרון, מה הדהד ברון, לי יש עוד לעכל ולחפש ולחטט איפה בדיוק אני מתחברת לזה
א- רק רגע, אוראל אומר סליחה, את שמה לב, אין לו שום טענות אליך, את שמה לב למה בעצם למה את מכוונת? או שאת לא שמה לב...
ע- למה אני מכוונת?
א- אוראל אומר את בעצם מכוונת לתוצאה, במילים אחרות אוראל אומר כמעט אמרת את המשפט אני לא יודעת מה תהיה התוצאה
ע- לא, אני לא סיימתי בכלל, לא הכיוון הזה ממש לא
א- אוקיי סליחה, תגידי
ע- בשלושה השבועות האחרונים אני זו שרוצה אומרת ומבקשת מרון שיהיה איתנו ושיעשה את ההפסקות האלה, והוא כל הזמן...
ר- נתתי היום לעדיאל דוגמא שעם כל מה שהיא אומרת בשלושה ימים..כמה זמן שלא עשיתי את זה...עשיתי אמבטיה עם הילדים, אמבטיה ארוכה בערב
א- רק רגע דרבול אומר שזה לא חוקי
ר- אין בעיה זה בסדר, אני עושה הרבה דברים לא חוקיים (צחוק)
א- רחמנות על הילדים רון
ר- כן, מסכנים, ואני יכול למצוא עוד דוגמאות שבהם עצרתי, היו מצבים שעצרתי ולא היה עם מי לדבר, כי כל אחד היה עסוק בשלו, אז חזרתי לשלי, לא מעניין אותי כרגע להיכנס לפרטים, אבל יש כאלה דברים, דבר שני מה שמאוד חשוב לי להגיד לעדיאל וגם שיהיה מוקלט, זה שהיא לא מצליחה לקלוט, שאני יכול להיות ב"מוד" הזה של המרוץ עם כל הריכוז, ועדיין כן לקלוט את כל הפרטים ואת מי שמנופף, אבל לדעת שאני כרגע מרוכז בעצם במשהו שהוא חשוב לכולנו, אני לרגע לא הסרתי אף אחד מהלב שלי, ולא חשוב מה אני עושה, אם פתאום נשמעת צרחה בבית, אז אני רץ כמו משוגע, אל המקום הזה לראות מה קרה, ומרגע שמבחינתי הדברים הם בסדר, אני ממשיך בנסיעה, ועדיאל כל הזמן קוראת לזה 'להוציא אותנו מהלב', וזה מבחינתי לראות את הדברים מנקודת מבט מאוד שגויה, כי אם המשפחה לא הייתה נשארת לי בלב, אז לא הייתי צריך לעשות את המרוץ הזה מלכתחילה
ע- זה לא שאתה לא אוהב אותנו...
א- רק שנייה, אוראל אומר סליחה רגע, הוא יכול להגיד משהו?
ע- כן
א- אוראל אומר הדברים מאוד פשוטים, כאשר רון יש לו את ההתנהגות הזאת של המרוץ, זה מפעיל את האזעקות של עדיאל מצד אחד של מה שאוראל דבר אתכם קודם, שהמשפחה הולכת להיהרס וכו', כמו שהיא ראתה מסביב, במיוחד בתוך זמן של הצלחה, ומצד שני היא לא יכולה להתערב כדי לעזור, כי לה אסור להצליח, אז יש פה אוראל אומר לפחות 2 מקלות בגלגלים, קודם כל האם אתם רואים שזו אפשרות?
ע- אני לא מתחברת לזה אבל בסדר
א-בסדר, אוראל אומר שרון חייב להבין שבעולם האור אתה לא יכול לעלות למרוץ במהירות כזאת שהיא לא מאפשרת נגיד לעשות שלום, כמו לאמא שלי, כמו הדוגמא שנתן לך, אלא חייבים להיות זמנים שלא קשורים לאיזו עבודה יש ומה צריך לעשות, שבהם אתם קובעים שאתם נמצאים עם המשפחה ועם הילדים, ובזמנים אחרים שאתם נמצאים כזוג, ואוראל אומר שהוא מדבר על זה כבר הרבה מאוד זמן שאתם תיקחו את הבייביסיטרית, או גם את ניר וגם את השנייה אוראל אומר זה פשוט לא מבוצע או כמעט ולא מבוצע, אוראל אומר צריכים במודעות, בתיאום, בתזמון לקחת יומן ולתאם את הזמנים האלה, ולהגיד למיכל דבר מאוד פשוט...
ע- אז איך תסביר את הדבר הזה שקבענו לנו 3 שעות השבוע, שמרטפית אחת ביטלה והשמרטף השני (שיחסית הינו חדש) ביקש העלאת שכר, אנחנו כן קבענו ביומן, זה מה שקרה
א- אוראל אומר אפשר לדבר על זה מכמה אפשרויות, אחת האפשרויות להרים טלפון לשמרטפית הראשונה ולשתף אותה: אנחנו לא היינו כמעט 6 שנים ביחד, לא היה לנו זמן זוגי, האם יש אפשרות אחרת שאת יכולה לבוא, כי אנחנו חייבים קצת אויר כדי להיות ביחד, כזוג, אפשרות אחת, אפשרות שנייה אוראל אומר, לגבי השמרטף השני עוד לא הסכמתם להעלאה וזה לא משנה והוא עדיין בא כרגיל, חוץ מהשבוע אולי, זו אפשרות שנייה, אפשרות שלישית אוראל אומר, ללכת עם הילדים לבית קפה, ולהביא להם משחק, שישחקו להם בצד, ולכם תהיה איזושהי זוגיות לשאוף אויר, או לעשות את זה בבית, למרות שבבית, אוראל אומר, זה קצת קשה יותר לעשות את זה. צריך להשקיע בזה יותר ממה שאתם חושבים, כי אם תשקיעו בזה, מערכת האזעקה שלך לא תעבוד, ואת תאבדי הרבה פחות אנרגיה או לא תאבדי בכלל (כי אהיה יותר עם רון)
ע- לא צריך לשכנע את המשוכנעים...
א- לא, אוראל אומר, סליחה, אתם לא הולכים על זה עד הסוף, אתם לא מחפשים את האלטרנטיבות, איש אור אוראל אומר, סוגרים לו חלון, הוא יוצא מהחלון השני, סוגרים לו את החלון השני, הוא עושה חור בתקרה, אין זו ביטלה, זה ביטל, ממשיכים הלאה, בודקים מה האפשרויות, או למשל יש אפשרות נוספת את ד. יש אולי אפשרות נוספת את ס. אפילו שנדמה כאילו היא לא מבינה בכלל בילדים, אבל דווקא זה יכול להיות מאוד, מאוד מעניין, אוראל אומר לא לבוא בדרישה, להסביר את המצב ולשאול אותה אם היא יכולה לעזור לכם לשמור על הילדים באיזשהו זמן, עוד דוגמא למשל זה א. הוא מצוין עם ילדים בד"כ, ב 90 אחוז, אוראל אומר אתם נתקלים במצב כזה, ועכשיו שאתם רואים את המנגנון, אם מתבטלת תוכנית, כדי שלא תתעורר האזעקה שלך, לגבי הרס חיי המשפחה, תרימו טלפון למשפחת קופר תעשו התייעצות מה לעשות, אם יש רעיונות, תלבנו.
ע- טוב, תודה רבה
א- הוא רוצה להגיד לכם תודה שהקשבתם, באמת אולי לא תמיד קל להקשיב לדברים האלה
ע- בסדר
ר- (צוחק) לי לא היה שום קושי
א- אוראל אומר לפעמים זה נראה כאילו משהו בוער בנו בעצמות להגיד משהו, או שזה עוד לא הפתרון, אבל מבחינת עולם האור התיקשור הזה היה מאוד, מאוד מדויק, ודבר אחרון אוראל לא יודע אם הוא אוהב את זה, בזמני חירום זה יכול להיות, אבל הוא לא מציע שזה יהיה דבר קבוע, יכול להיות במצב מסוים שאורית ועמיר יכולים להיות ב"מפגש השבועי" עם הילדים, רון ואת הולכים לשעה ומשהו לקפה ואחר כך חוזרים, כדוגמא. וזה רק תוך דקה האפשרויות האלה עלו, הוא יכול להביא לך עוד אפשרויות אחרות...
ע,ר- תודה

לאחר התיקשור ולאחר כול ההתנגדויות שלי, התיישבתי וניסיתי לחפש את "תמונת ההצלחה", התמונה שממנה אני מתנהלת,
ראיתי שרון, אני והילדים יחד, ראיתי מרכז ריפוי אותו הקמנו עם הקופרים,
ואז חיפשתי בתוכי מה קורה איתנו במשפחה,
ראיתי ששם כרגיל יש קשיים והאנרגיה, למרות כל העבודה, נמוכה יחסית,
הבנתי שאת הקטע הזה אני עומדת לשנות, ואכן יצרתי בתוכי חזון חדש!

יומיים אחרי התיקשור הקופרים הפתיעו אותנו , שמרו על הילדים ואנו בילינו בבית קפה ללא הילדים!

עבר מעל חודש מאז התיקשור והשינוי הוא גדול:

ראשית אנחנו מאחדים אנרגיה בכל נושא כולל עם הילדים ורון אינו רץ קדימה ואני והילדים אחריו, אנחנו מתואמים ומתוזמנים
כאב הרגליים שלי חלף, כל פעם שהוא עלה בדקתי את "תמונת ההצלחה" שבתוכי
מצאנו אפשרויות של שמרטפיות, דוברות עברית או אנגלית והעיקר אוהבות ילדים, ולילדינו טוב איתן
אני חשה שההבנה שרון עושה את הדברים מתוך אהבה גדולה לנו, ושהוא בתוך מרוץ מטורף,

ולכן מבחינתי לא ראה את הפרטים שרציתי,
ההבנה הזאת גרמה לכך שפתחתי את עצמי, את המשושים הפנימיים שלי להקשבה,
כמעט בכל רגע, כך שכמו שאני עם אוזן אחת מכוונת לילדים אז היום אוזן שנייה לרון,
ואני זו שמאותתת לו לעצור והוא מקשיב לי ועוצר, ואנו מוצאים את הזמן לזוגיות ולמשפחה.

עדיאל הי ,
התיקשור מאד מרגש , אהבתי מאד את הקישורים שאוראל עשה בין תמונת ההצלחה שלך שמתחברת עם קושי במשפחה ועם הקושי שלך אז להירתם לעזור כי "מסוכן" להצליח . ואהבתי את ההצעות המעשיות שלו לזמן זוגי ולתיאום .
בקיצור, הטקסט נשמע כמו טיפול פסיכולוגי זוגי טוב !

חיבוקים
מיכל

מיכל - תהיתי מי הראשון שיעז לקרוא את הכל...אני יושבת ומחייכת מאוזן לאוזן, כי כל הזמן הזה שהטקסט נכתב
הפעם את היית במחשבותיי, כמו קראתי לך ואת נענית,
תהיתי אם תתחברי לתיקשור הזה ותכתבי לי שזה ממש כמו טיפול זוגי...
מצד אחד אפשר באמת לקרוא את הכתוב מתוך ה"זוית" הפסיכולוגית,
מצד שני דבר אחד חסר בכל התיקשור ואותו אי אפשר לצרף לכתיבה והוא החוויה שלי של הנוכחות השמיימית בתיקשור
ולהבדיל מהתנסויות שלי בטיפולים קונבנציונאליים ואלטרנטיביים, אני חשה שאין לי מפגש עם האגו של המטפל
זה סוג אחר של מפגש...ניסיתי להרחיב ולהסביר את דבריי, אך כל פעם מחקתי, כי חשתי שאפשר להבין (דרך האגו)
שאיני מכבדת או מבקרת את המטפלים למינם, וזו בהחלט לא כוונתי.

מיכל, אני רוצה להודות לך על ה"לב הרחב" שלך ועל ההומור...
חיבוקים גם לך וגם לליאורי

שליחה על ידי טל* » 08 אפריל 2008, 08:35

תהיתי מי הראשון שיעז לקרוא את הכל

גם אני קראתי הכל...בשקיקה ובשקט.... (-:

קראתי הכל, את כל הדף @}

גם אנחנו מקבלים עזרה יומיומית בתיקשור מהמדריכה שלנו, זה פשוט לא יאומן כמה רבדי עומק נפתחים לחיים כשמקבלים עזרה שמיימית, את התיקשור אני מעבירה עם יישות אהובה שנקראת זופיה, כבר בערך 8 שנים, בהתחלה הייתי מתקשרת רק לעצמי ואז נכנס אהובי לתמונה ביקש שאתקשר גם בשבילו ובקול רם, אני הייתי מסוייגת וחסרת ביטחון, אבל עשיתי זאת ומאז הוא דואג שהתיקשור יהיה חלק בילתי נפרד מחיינו לפי הצורך, בזכות התמיכה הזאת של אהובי התיקשור מתפתח ואנחנו עושים עבודה נפלאה, התחושה היא שהרמה שבה היא עובדת איתנו כל הזמן משתנה ומתפתחת, מצד שני לפעמים אנשים ששומעים על התקשורים שלנו רוצים שאני אתקשר גם בישבילם וזה מאוד קשה לי אני פוחדת להכנס לטראס מול אנשים ואז בגלל המתח הפנימי שאני שרויה בו אני מצליחה לקבל שדר קטוע אם בכלל, אני פוחדת משיפוטיות וציפיות של אנשים כשאני במצב הזה של שחרור מוחלט, ובכלל כשאנשים פונים אלי אני תוהה מה הם צריכים מהמדריכה שלנו? למה הם לא פונים ישירות אל המדריכים שלהם? כי בתחושה שלי זופיה פה כדי לעבוד עם צור, איתי ועם המשפחה שלנו באופן שמותאם לנו אישית, היא יכולה לעזור לאנשים אחרים כמו שקרה כמה פעמים בעבר אבל שווה לעשות עבודה עם מדריך קבוע לאורך שנים ובייחס ישיר להתפתחות האישית שלך [כמו מה שאתם עושים] ולא פה ושם לקבל מסרים מכל מיני מתקשרים, אני מאמינה שמי שיש בו רצון להתחבר אל המדריך שלו באופן מודע יכול לעשות זאת.
בכל אופן @}@}@} על העבודה שאתם עושים.

שלום עדיאל
זה עתה סימתי לקרוא את מה שכתבת .הרגשתי את החיים שבניתם בתוככם ומסביבכם,
התחברתי ליום יום שלכם וגם ללמידה ולתובנות שאתם רוחשים במסע בקנדה.
מרגש אותי לקרוא שהתא המשפחתי שלכם כה חזק ועובר תהליכים עמוקים כל כך .תהליכים כנים של התפתחות
מודעת.גם הפתיחות שלך ואיך שאת מתארת את החיים בקנדה וההתמודדות עם הלבד ובכלל כל מה שאת עוברת מרגישה אותך דרך זה .
אני שמחה שכתבת לי .לאחרונה חשבתי עליכם ועל ארז גיל,ונזכרתי שהינו משחקים על העץ
ומתחפשים ללוחמים .(היום פורים)
דרך מה שכתבת אני רואה שהעמקתם בעבודה הרוחנית ,קשרתם קצוות וגיבשתם את הדרך.
אני שמחה שהבילבול והעיפות התחלפו .
מסעיר אותי היה הדברים שכתבת על האגו.
אני עצמי מרוכזת בעבודה עליו כבר תקופה ארוכה והדבר לא פשוט .
האגו הוא חמקמק .
דרך מרכז נתנאל שאיתו אני עובדת עדין. ועושה התפתחות .הנושא העיקרי הוא האגו .גם אני לומקת להכירו מקרוב,כשהוא מוסווה וכשהוא לא. נתנאל קורא לו עכביש שחור בחור שחור,כי הכל חשוך ולא רואים אותו .
בכלל הנושא המרכזי של העידן הזה הוא האגו.כי הוא משחיט את העולם ואותנו.
אני עצמי נפגעתי ממנו אנושות.
בקבוצה איתה אני עובדת אנחנו לומדים לראות אותו דרך העיניים במבט,מתי הוא מופיע ומתי הילד הפנימי מופיע.
מתי המרכזים הריגשיים(הלב והבטן התחתונה) מדברים.
לרב האגו מתערב גם בשיחה פשוטה. וכשאני מנסה לדבר מהילד או מהלב הוא נדחף.
העבודה שלי היא ריגשית .לפרוץ את הגנות האגו(הפחדים הכעם,)ולאפשר לשותפים האמיתיים להיות מובעים.
אנו עוסקים בחומרים חדשנים על האגו .לומדים איך מרכז השליטה עוקף את יתר המרכזים פורס את קוריו ותופס שליטה
בחיים שלנו.בתגובות שלנו בביטוי הגופני שלנו,הכי הכי פיזי,(הרמת גבות,ישיבה נעולה,מילים של"כאילו,דווקא...")
ולומדים דרך עשיה לפרוץ דרך אמיתית למרכזים הריגשים,לדבר דרך הלב ,להרגיש את השימחה והקלילות והאנרגיה של הילד .
אני מאוד מבינה את העבודה שלכם מולו .ועושה עבודה מולו כל הזמן. קודם לומדת לזהות אותו.
לי זה קשה כי הוא חזק (האגו שלי) .אני יותר ויותר רואה אותו ,מבינה את הטכניקות והמניפולציות שלו ומנטרלת את כוחו
ונותנת כוח ואפשרות למרכזים הריגשים לנשום בחוץ, להיות.
להיות אני בחופשיות.
כל הזמן אני פורצת דרך שיעורים חדשים ולמידה. אני ממשיכה לפתח את הסדנאות לליבוד ויצירה.
אתמול היתה לי סדנה בכינרת לסטודנטים של עיצוב. רואה את הזרימה שמביאה לי כל הזמן עוד דבר ועוד דבר
כרגע יש לי כאן דילמה לגבי הבית שאני גרה בו,אם להשאר או לא.
אני בסך הכל מרגישה טוב ועסוקה בלקדם את עצמי וזה באמת קורה.
נשיקות לארז גיל ולכולכם
להתראות ליאת .

גם אני קראתי הכל...
הרגשתי מאוד דומה למיכל...

תודה על השיתוף! @}

כבר הרבה זמן לא יצא לי להכנס לדף(הכנות לפורים וחוסר זמן בלי קשר לכלום). יש לי "מלאן" שאלות. אבל קודם כל, תודה שאת מכניסה אותנו לתוך הקרביים של המשפחה ולא חוששת מהחשיפה. התיקשור האחרון באמת היה מאוד מרגש וראיתי שם אפילו את עצמי בכמה דברים. זה בהחלט מעורר מחשבות. רציתי לשאול אם הקורס להורים שהצעת קורם עור וגידים וגם רציתי לדעת מה זה בדיוק אומר- האם זה מתייחס לכל אחד או לכל זוג בנפרד או שכולם נמצאים ביחד והאם מדובר בשני בני הזוג ואיך זה יעשה וגם בנוגע לתשלום... בכל מיקרה אני אשמח מאוד לדבר איתך גם דרך המייל (לי לא כל כך נוחה החשיפה האינטרנטית). המייל שלי הוא - [email protected] . מצטערת על הקורקטיות לקח לי הרבה זמן לקרוא את כל מה שהפסדתי ושוב אני ללא זמן.
מקווה שהמעבר עובר בהצלחה:)
המון אהבה

הי עדיאל אהובה אחת,
קוראת וקוראת ונושמת השינוי שלך ושל משפחתך מהדהדהת עד אלי.כשאני מתבוננת וחשה אנשים שיוצרים מרחב משותף של תקשורת במשפחה,אני מתרחבת.מאוד רוצה לשלוח לך בחזרה עד אליך לקנדה מאות פרפרים מלטפים(עם נקודות זוהרות בצבע זהב)לתמוך במעבר לבית החדש.מי אמר שפרפרים לא אורזים-אבל זה רק כשמבקשים מהם...אוהבת-טובי

תודה על התמיכה, אכן זו תקופה מרתקת עבורי, אני לא יודעת איזה מספר בית זה, אולי 12 או 13, שאני עוברת אליו...
השונה הפעם שאני אורזת עם רון והילדים
ואני חשה בטוב ועם אנרגיה גבוהה יותר, משהו משתנה בי ואני מתבוננת על השינוי בהנאה ובפליאה...

לגבי קורס ההורים יש 4 מתעניינות
אני אעביר לכן את הפרטים על הקורס לכל אחת באופן אישי, תוך מספר ימים כשאסיים לארוז

עדיאל, אני יושבת כאן בעבודה ליד השולחן ההיי טקי שלי והמחשב ההיי טקי שלי ובוכה.
לא קראתי עדיין את כל ההתכתבויות אבל הסיפור המקורי נגע חזק. אני בדיוק בתובנה שמה שקרה לך בישראל בדיוק קורה לי עכשיו.
אני רוצה אחרת. המון המון תודה

ראשית, אני נכנסת לדף לראות אם יש חדש או "קריאה" לדיאלוג איתי
ולמי שהביע דאגה לכותבת שכתבה לפניי...אנחנו בקשר ...

שנית, אני מכוונת עכשיו לפתיחת קורס ההורים
אם מישהו/מישהי מעונינים להצטרף זה הזמן.
נותרו 3 מקומות ואני אכן מאמינה ש"כל הקודם זוכה!"
אם יש צורך... ניתן ליצור איתי קשר דרך המייל שלי
[email protected]

שלישית, לגביי - אני מתלבטת אם ואיך להמשיך לכתוב,
אני חשה קושי לתאר את מה שאני עוברת, המשך התהליך הוא מעבר לכל חלום או דמיון
וכל פעם שמתנסח משפט בתוכי, אני מתבוננת בו כאילו לראשונה אני קוראת אותו
ושוב ושוב אני חשה שיש אפשרות שלא יבינו אותי וששוב ישייכו את דבריי למקומות הפנימיים האישיים של כל אחד
ואני מנסה לתאר כמו סיפור ממימד אחר,
כמו להתבונן מעבר לחומה - אפשר לומר "אה, זה דומה לאיפה שאני נמצא/ת" או שאפשר לומר "יש שם קצב או משהו אחר"
מה שאני כותבת עכשיו הוא מעבר לכל הגיון...
וכמובן גם כעת אני מקווה שלא יתרגמו את דבריי למשהו כמו "היא חושבת שהיא מעלי, שהיא מתקדמת, מתנשאת..."
בסך הכל איך אתאר את "קפיצת הבנג'י" שעשיתי ושאני ממשיכה לעשותו יום יום?
וגבהים אף פעם לא היו תחום חביב עליי

אשמח אם מישהו יגיב, יביע את תחושותיו לגבי מה שכתבתי עכשיו...
תודה

תמשיכי לכתוב.
את נוגעת בכל מקרה.
אלתפחדי להיות לא מובנת. מי שצריך, ישאל. מי שלא צריך, יקח מה שיקח וילך לדרכו.

שליחה על ידי עמית* » 08 מאי 2008, 09:53

_תמשיכי לכתוב.
את נוגעת בכל מקרה._

ותודה @}

ושוב ושוב אני חשה שיש אפשרות שלא יבינו אותי וששוב ישייכו את דבריי למקומות הפנימיים האישיים של כל אחד
מה יבינו, מה יחשבו, מה יעשו... כל אלו אינם בשליטתך.
את עוברת תהליך, את משתפת/כותבת את שעובר עלייך.
מי בוחר להיות מושפע/לקרוא/לחשוב - כל אלו הם תוצרי לואי שאינם באמת חשובים לך. לדעתי.

_תמשיכי לכתוב.
את נוגעת בכל מקרה.
אלתפחדי להיות לא מובנת. מי שצריך, ישאל. מי שלא צריך, יקח מה שיקח וילך לדרכו._

שליחה על ידי אפרת* » 11 מאי 2008, 22:02

אהובה אחת,
אני תמיד שמחה לקרוא את מה שאת כותבת. התהליך שאת עוברת מעלה בי כל הזמן דברים ויוצא לי לדבר על הדף שלך כמעט בכל מפגש שיש לי בזמן האחרון. אני חושבת שתמיד כל אחד לוקח את הדברים למקומות שלו ומתחבר אל מה שנוגע בנפש שלו. בעיני דרוש אומץ לחשוף כך את עצמך באינטרנט ולספר על התהליך שאת עוברת. אני מבינה גם את הפחד להיות לא מובנת או להשמע מתנשאת. קשה לי להאמין שמישהו מרגיש כך וגם מתחברת עם מה שכתבו לפני.
אוהבת אותך

אנונימי

בעיני, השאלה היא אם לך הכתיבה נותנת משהו.
אם את רוצה לכתוב.
בשבילך את, בשביל עצמך.

אהלן לכולם
אני מברכת את כל מי שנכנס לדף זה
אני חשה שדרך דף זה אני מזמינה לגעת בדברים שיתכן ולא יהיו נוחים לקורא/ת
כל הכבוד למי שהציץ והמשיך לקרוא
אני שמחה כששאלות מתעוררות ויש תנועה פנימית - שם אני חיה - במפגש הזה של תנועה פנימית והדדית

איני חוששת שהדברים שאני כותבת יהיו לא נוחים ואיני חוששת שלא יקבלו את דבריי
אני מנסה לתאר מצב שבו אני משקיעה אנרגיה רבה בלתאר תחושות ועולם של אנרגיות
ולפעמים התגובות היו ב"מסגרת הגיונית"
ולפעמים אני חשה כמו האויר יצא מ...הכדור הפורח...
ניסיתי להביא משהו שמעלה אנרגיה והתגובות היו כמורידות אנרגיה
אין לי בעיה שלא יקבלו את דבריי
פשוט זה שונה אם מבטאים את התחושות והרגשות שעלו מהטקסטים שכתבתי
ולא מנתחים את דבריי
עושים עבודת חיבור עם עצמכן
ולא מנסים לבדוק את מה שכתבתי מתוך עולם הביקורת
חלק אכן הגיבו כך - התחברו למה שכתבתי או לא התחברו - אך הייתה תנועה
היה דיאלוג
הכיוון שאני הייתי רוצה הוא המשך של דיאלוג

אני מתלבטת, כי אני חשה שעד היום השקעתי המון בכתיבה- זמן, שיכתוב טקסטים ועוד
יש לי עוד הרבה לספר ולכתוב
אני מוצאת את עצמי מסתובבת ביום יום עם משפטים לא כתובים

רק שהגעתי למקום בו הייתי רוצה שתשאלנה שאלות ויווצר שיתוף בין האנשים- בחוויות וברגשות
זאת כדי שאני אוכל להניע את האנרגיה הלאה
הכתיבה, ליאת היקרה, שכבר אחרי לידה נכנסת לעיניינים, עושה לי טוב, אני אוהבת לספר ולשתף
עכשיו אני מעבירה את הכדור אליכן/ם...

לא הייתי כאן המון זמן, פתאום ראיתי את ההודעה האחרונה שלך וחשבתי, הלוואי שהיית נותנת נגיד דוגמא ליום שלם, אינטרקציות עם הילדים, כיצד את משתפת אותם בעשיה, איך זה עובד פלוס טיפים למתחילים, זאת אומרת הייתי רוצה להתחיל לפעול ככה על בסיס קבוע [מידי פעם הילדים מבשלים איתי או שאנחנו מנקים יחד ועוד אבל זה היוצא מן הכלל]
חשבתי על זה וקצת התביישתי לשאול, בעודי חושבת על זה גילגלתי את הדף הלוך חזור ועצרתי במשפט הזה:

אולי אני כותבת בצורה כללית מדי, איני יודעת, אך אם עולות שאלות, או חסרות דוגמאות...נא לכתוב על כך...

וואו איזה כייף, אז הנה אני שואלת, אשמח אם תפרטי כמה שיותר בצורה ברורה שתעזור לי להפוך את חיי היום יום שלנו לשיתופיים.
השם של הדף מושלם.
תודה.

השם של הדף מושלם.
מסכימה.....

שלום
אני חשה שחיי נעים בקצב לא מוכר...והשינויים בלתי פוסקים...אני לא זוכרת מה היה לפני יומיים, ורק את חלקו של אתמול
אני כן זוכרת את עצמי במצבים שונים ורואה את השינוי שאני עוברת,
אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי "אה, ככה לא הגבתי בעבר" (או שרון יאמר לי זאת)
התנועה בחיי מתרחשת ללא הפסקה, תנועה של התפתחות, אשר מלווה ברגישות גבוהה של משפחתי לעליה או לנפילה של אנרגיה.
רון ואני מחוייבים כיום לנוע, ולנוע בקצב גבוה לכיוון החזון!
חינוך הילדים הוא תוצאה של השינוי שאני עוברת ולא העיקר.

אני רוצה לכתוב, אך לא בפירוט, כפי שאהבה טהורה ויקרה ביקשת,
אני רוצה לתת טיפ, ולכתוב על ניסים...

הטיפ הוא: לחשוב מחוץ לקופסא!
שני דפוסים קבועים, שני התנהגויות שחוזרות על עצמן, שברי פרדיגמות!
עשי כל יום משהו אחד שנחשב בעינייך "בלתי אפשרי"
עשי רשימה של דברים שנראים בעינייך ובעיני בן זוגך בלתי אפשריים ועשו אותה
עשי רשימה של דברים שאת רוצה לעשות עבור עצמך ועשי אותה
אל תקשיבי לסיפורים, לניתוחים הפנימיים ולתירוצים שזה לא אפשרי
עשי זאת בהתמדה, אל תוותרי, וראי אחרי מספר ימים מה קורה לאנרגיה שלך ולאנרגיה המשפחתית
(פעם גוננתי על ילדיי מפני שינויים, שינויים קטנים או גדולים, דגלתי בסדר יום/שבוע,
כיום אני דוגלת בהקשבה לאנרגיות שלי ושל משפחתי, ולכן דברים משתנים תכופות)

ניסים...כיום אני עסוקה בהנעה של פרוייקטים רבים, אחד מהם יצירת ספר הנוגע לנושאים שאוראל "הוריד"
תוך כדי אני לומדת ונעשית ערה למתרחש בחיי מזויות שלא ראיתי לפני כן
למדתי שהייתה לי "תדמית" על המלאכים- שכוחם בלתי מוגבל ויש מהם בכמות בלתי מוגבלת.
ההבנה החדשה היא שלמלאכים יש תפקידים שונים ואנרגיה מדודה
והם לא יטפלו או התייחסו לכל בעיה או צרה עולמית או אישית, כי מזה יש יותר מדי...
למדתי שאם אני מכוונת להסכם הנשמה שלי ופועלת בחיי בתיאום עם משפחתי ובתיאום עם החזון
(חזון שקשור לטובת כדור הארץ והיקום) אני מקבלת "דחיפה" של אנרגיה, תמיכה, שמניעה אותנו כמו על גל קדימה
למדתי לבקש בקשות ברורות מהיקום, ברורות לי למשפחתי, בקשות עם העזה(בקשה כמו למכור את הבית תוך יממה,
כי איני רוצה לאבד אנרגיה, ואני רוצה להמשיך למקד את האנרגיה שלי בהסכם הנשמה)
אני מתמקדת בבקשה ואני ממש חשה איך הכל תומך בכך, כמו כל היקום איתי (אכן הבית נמכר תוך יממה,
ואני ממשיכה בתנועה שאליה התכוונתי והמכירה היא רק אמצעי לכך)
אני חשה את התמיכה הזאת יומיומית
איני יכולה לתאר (או אפילו להזכר) מה קורה בדיוק בחיי,
אני יכולה לתאר שזו אנרגיה גבוהה

כמו כן אני מתארת את הדברים באופן כללי, כי ההסכם שלי שונה מההסכם שלך אהבה טהורה
וכדי להתחבר לכיוון הספציפי שלך
אני מזמינה אותך להצטרף לחברותיי ואליי, לקורס להורים
הקורס יתחיל בספטמבר (8 מפגשים, אחת לחודש)
ולפגוש את היופי הזה...

תודה רבה

כבר כמה ימים שאני מנסה להגיע לזה שאוכל להגיד משהו.

היה לי משבר , היתי שפופה ,מבולבלת,אובדת עצות,מותשת ומאוכזבת.מרירה.
צעקתי וכעסתי,ברחתי .
הכל.הייתי חולה.
חיפשתי עזרה,חיפשתי נחמה ,חיפשתי שוב מישהו שיהיה אבא שלי,שיראו לי את האור ובבקשה על כפית של כסף,לעוס ומוכתב לאט.

שום דבר לא קרה.

בסוף אני לומדת.

עכשיו אני יכולה לספר את הסוף,סצנה קטנה שתסביר את הלך הרוח.

הלכנו .
אני ושני הילדים.
הם רצו את הקורקינטים.
סבבה, שיקחו.

בדרך חזרה ,הבת מתעכבת.נהיה קר מאוד ויש ספק של כלים סניטריים שאמור להגיע.
אני מתקדמת.
אני מסתכלת לפעמים לראות איפה היא.
יש פער.
היא גוררת את הקורקינט, היא מבקשת שאני אקח אותו.

אני עונה לה שזה שלה ,שאם היא רוצה שזה יגיע הביתה ,או שהיא רוצה שזה יחליד פה באמצע הדרך, זה עינין שלה.

והקטע הכי יפה , שהבן אומר לי 'במבטא פולני משהו':היא קוראת לך ואת לא הולכת אליה.היא שם ואת כאן.

כן.נכון.
אני חושבת שזה תפקידי.אני רואה את התפקיד שלי כאמא להיות אמא ולא להיות המלאך הרחום שגואל את מי שזקוק מיסורים.

כתבו פה הרבה על איך להיות אמא יותר מאפשרת וזורמת ומשחררת חמה אוהבת ,מקבלת בלי תנאי ולא כופה לא טי טי ולא טי טא.
אני חושבת שטוב שכתבו ,טוב שקראתי.
מה שלא טוב הוא הסיפורים שסיפרתי לעצמי :שאם לא אהיה אמא מאפשרת-זורמת...,אז זה יפגע בילדים שלי.

הרי אני לא בחורה מתוחכמת במיוחד.
אני לא יכולה להקריץ ניסוחים עילאיים תוך כדי שהילדים באזור.ניסוחים זה ל'באופן',כשלפחות 50% מהם ישנה.
אבל כשהיא לא ישנה ,היא מטריפה את הדעת.
והדבר הכי חשוב הוא לא להיטרף.
גם אם היא תשמע את המילה לא מדי פעם.

ומר אדון נכבד עד מאוד ,זה שיצא מהבטן שלי ממש וגם כן סבור שהנשימה שלו מתבצעת רק באמצעותי ,אז לא , זה לא ככה.
תלמד לעמוד ברשות עצמך מדי פעם, בהדרגה,לא נזרוק אותך חס וחלילה למים בבת אחת.
וגם אם אתה עצבני,כשאני אומרת לך לעשות משהו,אני לא רוצה לשמוע רטינות.
או שתשיר תוך כדי עבודה ,או שתשתוק.

זה נראה לי שכל היום רק הסתובבתי סביב לארגן להם,להכין להם,לעשות כך שהלמידה שלהם תתאפשר ועולמם יתרחב.
הלמידה זה הכי חשוב, בעיקר לאור זה שאנחנו בחינוך ביתי.
והשמחה , זה גם הכי חשוב ,כי אם לא יהיה להם טוב איתי, הם לא ירצו להיות איתי ואז מה אעשה ?
אכפה עליהם לא ללכת לבצפר?!

שכחתי איפה אני חיה.
שכחתי שקודם כל אני.
אם האדם הוא קנה המידה לכל הדברים,אני מרשה לעצמי , ממקום פרטי שלי לומר:
האמא היא קנה המידה לכל מה שקורה עם הילדים שלה.

ישנו הבסיס .
אוכל,סדר,ניקיון,כבוד,סבלנות.

אנחנו מתקדמים ממשימה למשימה.

יחס גורר יחס.
אם היתה בקשה ,אבל לא היתה עבודה ,
תמיד אפשר לקצץ במותרות :המחשב ,הסיפור ,החוג
ובמקרים בוטים ממש:אני יודעת יפה מאוד למנוע מהם את הדבר שהם הכי התרגלו אליו ,הכי לוקחים אותו כמובן מאילו :אמא.
גם אמא יכולה להתפוגג לה ולהעלם לכם,היא ממש מול העינים,אבל היא רחוקה כאילו נסעה לחו"ל.
מה אמרת שאת/ה רוצה?
יופי ,גם אני ביקשתי .. ,אחרי שזה יעשה ,אני מוכנה לדבר.נראה.

עדיאל,
קראתי את מה שכתבת וחשתי שהתכוונת לשלוח אלי את המסר שלך ושל היחד המשפחתי שלכם.
אני מודה לך, מילותייך הרוו את צמאוני.
אתפנה להמשך הדף..

הוי אילה. כל כך מזדהה עם הצורך לדאוג לעצמנו קודם כל. זה הכרחי וזה טוב.
הרי מה ילמדו ילדים שאמא שלהם מותשת מלארגן להם את החיים?
אני לומדת את זה אט אט.
בהצלחה לנו
(קוסמת ממחשב אחר)

אני זכיתי ל'הפסקת אחריות 'הגונה.הילדים ישנו אצל סבתא לילה אחד.

בזמן האחרון אני מרגישה ממש זקוקה להפסקה הזו.

אני מרגישה שהתפקיד האמהי הוא תובעני ומסובך.מה שעוד מסובך זה:הלחשוב על זה,לחשוב על כל הטעיות שלי,להביט בי מאבדת שליטה,לראות מה קורה כשאני קצת מרפה מהמושכות במקום לתפוס אותם קצר..

היתה לי שיחה קצרה עם אמא אחת מהקבוצה.היא טוענת שהחיים שלנו ,בעידן הזה, הם נוחים ובעצם משחיתים .

אם היינו צריכים לקטוף את העגבניות מהגינה וזה ורק זה היה האוכל שעל השולחן,סביר להניח שהיה לנו טעם לקום בבוקר ולזרוע ולעדור וכ'.

אבל אם אפשר להתקשר לאבא ולהגיד לו שבדרך מהעבודה יביא 'כל טוב' מהסופר,הרי שמה הטעם.

המציאות של החיים שלנו הופכת אותנו לעצלנים.

המציאות מחייבת את הגברים שלנו למצוא עבודות שישתכרו כך שנוכל ללכת לסופר.כופה עלינו הנשים להתמודד עם העצלנות,הריפיון והשיעמום של ילדינו ומעמידה אותנו מול תוכניות הבידור הנבובות של הטלויזיה ,או מול חוסר המשמעות והשמחה שבחיים האלה.

היא סיפרה שקראה ספר שבו מתוארת חברה שבטית (תמיד אנחנו איכשהו מגיעות לשלב של הזלת ריר על אותו עבר מפואר שהאנושות בילתה בו את זמנה ו'היה פה שמח לפני שנולדת..') ,ובכן שבט באפריקה , שבו נהוג ללכת עשרות קילומטרים כדי להגיע לארוחה הבאה שאותה מלקטים כמובן.

אני מבינה יפה מאוד על מה היא מדברת.

אני מבינה שבעצם כל מה שאני עושה הוא כדי להכניס לחיים שלי קצת מהטוב הזה.

הניקיון והסדר.הדבר שהכי טוב מאפס אותנו.

העבודות שיפוץ בבית.

לעבוד בגינה ,לגזום עצים עם מסור יד (אהבה חדשה),למסוק זיתים וכ',התחלתי להכין חמוצים.כל עינין הקומפוסטים ,השוק,התפירה ,

לא משנה מה , העיקר הוא להיות עסוק במשהו שחשוב לנו ,שדרוש לנו ,שמפעיל את הגוף ונותן נחת לנשמה.

הילדים בורחים מזה ומשתמטים.ממש נהיו לי סרבנים.

הסרבנית הקטנה נקלעת לצרות בדיוק ,כשאני מטפסת על העץ ,כשאני עוסקת במשהו שמרגיש לי נפלא במקום לשבת בעינוי משמים ולהשגיח על הקפריזות שלה,או גרוע מכך,לשעשע אותה כמו קצינת בידור באונית נוסעים.

או יותר גרוע : עולה בשקט אל הארון ,מכרסמת שוקולד מוקדם בבוקר(מצידי שוקולד זה משהו שמתאים אח"הצ,בבוקר אמרתי לה שהכי טוב זה בננה ואגוזים,יש על השולחן ).

אני מפחדת שהיא תעשה משהו ממש מזיק לעצמה ותפצע כשאני לא משגיחה עליה ,או שתחבל לי בציוד.

הסרבן מגיב בצעקות אופראיות לכל בקשה באנלית,או סירוב מצידנו והדרכה לכך שיעשה בעצמו.

חוסר התושיה שלו והתחושה הבסיסית שלו היא 'אכלו לי שתו לי', במקום: אני אחשוב רגע איך למצוא פיתרון, אני אתאמץ ,אפעיל את עצמי ואז יהיה לי ,אני יכול לשתף בשמחה את אחותי ,להיות אדיב וחביב במקום לצרוח ולאמלל את עצמי בעיקר(כי לה זה ממש לא מזיז,היא עושה מה שבא לה,הדחפורית).

בקיצור :

אני מאמינה שאת המשמעות לחיים האלה אנחנו צריכים ללכת וללקט ,בדיוק כמו אנשי השבט.

ההרים שאנחנו צריכים לטפס עליהם הם בעיקר העצלנות של עצמנו.המגרעות והחוסר כישרון לחיות חיים יצירתיים בשלום איש עם רעיו.

כאמא , אני מדמינת לי שאני צריכה לטפס על ההרים שלי +להשגיח שהילדים שלי עושים את צעדיהם גם כן בעליה ולא ,חס וחלילה מתגלגלים לתהומות.

איך עושים את זה?

_אני מאמינה שאת המשמעות לחיים האלה אנחנו צריכים ללכת וללקט ,בדיוק כמו אנשי השבט.

ההרים שאנחנו צריכים לטפס עליהם הם בעיקר העצלנות של עצמנו.המגרעות והחוסר כישרון לחיות חיים יצירתיים בשלום איש עם רעיו._

כ"כ יפה כתבת את זה.