דברים שאמא אמרה לי

אנונימי

בדף זה דברים טובים שאמא אמרה לי. דברים כואבים שאמא אמרה לי.

~ראו גם: טראומת ילדות, הורים נדחפים
ועל הצד החיובי: מעריכים את ההורים, אמא יקרה לי~

כל מה שאמא אמרה לי ושלא צריך היה להאמר.
כל מה שאמרה- וטוב שכך.
כל מה שאמרה וטוב שכך- אבל באיחור.

מי יתן והדף הזה יתן מזור לי ולכל המעוניינות/ים.

אני אתחיל.
אמא אמרה לי שאני עצלה. הרבה פעמים כשהייתי קטנה ובשנות ההתבגרות שלי. מספיק פעמים כדי שאאמין בכך בעצמי. גם היום, בתקופות קריסה פיזית ורגשית, עדיין בתוך תוכי אני חוששת, שבעצם, אני סתם עצלה.

אמא אמרה לי שאני יפה. רק פעם אחת, כשהייתי בת 31, ואחרי שנים רבות בהן הייתי בטוחה שאני מכוערת. זה היה מאוחר ומעט מדי. כשאמרה כבר ידעתי שאני לא מכוערת ולא בעזרתה.
לעומת זאת, לא מזמן סיפרה לי כך:
פגשתי את שושנה והיא שאלה אם את יפה כמו שהיא זוכרת. אמרתי לה שלא.

תמיד יש לה הערות על זה שאני חובשת מטפחת, או כובע. אתמול כשראתה אותי בראש גלוי אמרה לי שיש לי המון שערות לבנות.

אני גדלתי על המשפט "שלא נזדקק לך"
היום כשהיא זקוקה לי, ואני עוזרת לה, אני מקווה שהיא זוכרת את המשפט הנוראי הזה.

"מתי תפסיקי כבר לשחק עם כלבים כל היום? אולי תלמדי משהו (באוני')?"
היום, ה"משחקים" שלי על כלבים כל היום נותנים לאנשים נכים הזדמנות לעצמאות.... (ראו www.cci.org) ואמא שלי כבר מבינה וגאה

לי נראה שהשריטה הקטנה שלי היא מחוסר האינטראקציה עם אבא. ההמנעות שלו, חוסר ההתבוננות. לא מילים מכאיבות. ההתרחקות והסגירות שלו בעצמו.
עם אמא זה הכי טוב בעולם.
זה תמיד:
בינתי (binty )
רוחי (נישמתי)
וחיבוקים ונישוקים. זה המזל שלי.

הנה דברים טובים שלמדתי מאמא ואבא שלי:

לשים קרם לחות כל בוקר - אמא שלי לימדה אותי מגיל 12, וגם קנתה לי קרם. (מצד שני, בכל העולם הרחב הזה של חיבור לגוף - זה היה הדבר היחיד שקיבלתי ממנה. השאר היה, אם כבר, ריחוק מהגוף)
כשנגעתי במשהו אסור, כילדה קטנה, לא היה איסור גורף לא לגעת, אלא תמיד הסבר, או שאלה למה אני רוצה לגעת (להסתכל? להריח?) וניסו לספק את הסקרנות שלי.
כילדה יותר גדולה, כששאלתי שאלה - תמיד היה ניסיון לתת לי תשובה אמיתית. ולא "לנפנף" אותי.
לכל שאלה יש תשובה, אפשר לפתוח אנציקלופדיה, או מילון, או לשאול מישהו שיודע.
ידע הוא כוח.
לא גדלתי עם תחושת "קיפוח על רקע עדתי", למרות שההורים המזרחיים שלי עמלו קשות כדי להשיג את מה שהיה להם. מי שעושה - יש לו.
אני יכולה הכל! - להחליף נורה, להסתכל במנוע של מכונית (לא אמרתי שאני יודעת לתקן - אבל אני יודעת שאם ארצה ללמוד - לא תהיה לי שום בעיה)

ועדיין, גדלתי בטראומה קשה, של ניתוק מעצמי, מהרגשות, מחיי חברה...

משפט טראומטי מהילדות:
"למה את לא הולכת לשחק עם נ'? היא כזו ילדה נחמדה!"

לכל הבנות שהזכירו לי דברים שאמא שלי אמרה לי, ודברים שלפעמים גם אני אומרת לבת שלי, ודברים שעדיף לומר לה עכשיו.

אמא אמרה שאני אחראית, חכמה, שקטה
אמא אמרה שאני לא זוכרת נכון (כשהיא זכרה דברים אחרת ממני)
אמא אמרה שאמא ובת לא חייבות להיות חברות כי הן אמא ובת
אמא אמרה שלא לובשים פסים עם עיגולים (הכוונה למכנס עם דוגמא וחולצה עם דוגמא אחרת)

אנחנו שונות מאד, אבל בדברים הטובים (בעיני) אני מקווה שאני העתק שלה..

בגיל ההתבגרות מאוד התכערתי, לא ממש מכוערת אלא פשוט דיסהרמוניה בין כל האיברים. הייתי ארוכה רזה שרירית ומחוצ'קנת והלכתי לישון כל לילה עם הפוני משוך הצידה בסיכות... בבוקר משכתי אותו עם הסיכות לצד שני (ככה ניסיתי להחליק אותו)
בקיצור אמא שלי, שיש לה רגישות על לכל מה שקשור ביופי, ראתה את הפרובלמה.
היא היתה אומרת לי כל הזמן-
"את תיראי את עוד תהיי יפה, ככה זה אצלנו בגיל ההתבגרות במשפחה, זה יעבור (הכיעור). גם אני הייתי ככה"
> טוב אפ פעם לא נהייתי יפה כמוה אבל בעקרון היא צדקה

< }

"לחמור לא מראים חצי עבודה" כששאלתי או אמרתי משהו באמצע הסבר (נגיד: אפיית עוגה). למען האמת, כשגיליתי חוסר סבלנות.

"את לא כל כך טיפשה כמו שאת נראית........... אלא הרבה יותר מזה!" נאמר בהומור והתקבל בהבנה על ידי כל 4 הבנות.

"כשנולדת היית נורא מכוערת, ואני חשבתי לעצמי שאני אוהב אותך אפילו שאת נראית ככה!"
אף פעם לא נעלבתי מזה, כי תמיד החזקתי מעצמי יפה (טוב, כבר הרבה שנים שלא...). בהמשך, כשנולד יונתן, ונראה כמו קוף שישב בשלולית בוץ ביום גשום במיוחד, ידעתי שהוא עוד יהיה חמוד, יום אחד

"כשהיית תינוקת בכית כל הזמן, ואני בכיתי איתך, כי לא ידעתי מה לעשות"
עד שיונתן הגיע, לא הבנתי מה עומד מאחורי המשפט הזה... מזל שזכרתי אותו, וידעתי שסוף העולם לא ממש קרוב כמו שנדמה לי, ושהילד שלי לא אבוד (כי עובדה שאני שרדתי לא רע), ואני כבר יכולתי לא לבכות ביחד איתו (אפילו שעדיין היה קשה מאוד).

(אמא שלי נפטרה במפתיע חודש וחצי לפני שיונתן, הנכד הראשון שלה, נולד

)

אוי טליה

לכל הבנות שהזכירו לי דברים שאמא שלי אמרה לי, ודברים שלפעמים גם אני אומרת לבת שלי, ודברים שעדיף לומר לה עכשיו.
מצטרפת.

שליחה על ידי תמר_ס* » 02 מאי 2005, 21:53

אל תדברי אליי ככה, אני לא חברה שלך.
כמה שנאתי את זה.
ואמא שלי תמיד אמרה שאני נצלנית. ועדיין אומרת. אני לא חושבת שאני כזאת. (גם עומר ס חושב כמוני. וזה מה שחשוב).

שליחה על ידי תמר_ס* » 02 מאי 2005, 22:17

אפשר גם משהו שאבא אמר?? (או שנפתח דף מיוחד לאבאים?)
בפסח כשהם היו אצלנו. "שמתי לב שאת מניקה כמו החיות והבהמות". זה נאמר בטוב לב ובאהבה. לא כביקורת.
מאוד הוחמאתי. רציתי לחבק אותו על זה אבל עם אבא שלי לא מתחבקים. הוא לא אוהב.

רק רציתי לומר שהדף הזה דיכא אותי מאוד.
ומדהים איך משפטים של אמהות אחרות בבתים אחרים נשמעו גם אצלי בדיוק באותן מילים. (המשפטים הרעים שבחבורה).

מאידך, בדיוק היום נזכרתי איך כשהייתי נערה, היא פתאום התחילה להעיר אותי כל בוקר עם מסז' נעים בגב ואומרת: Good morning sunshine.

"תכניסי את הבטן".
"איך היה? נכון היית הכי מקסימה?"

גיאודזית,
מדהים השינוי הזה בגיל ההתבגרות.
מעניין מה זה אומר, מה את יכולה ללמוד ממנו עליה.

אפשר משפטים של אחיות?
אל תדברי אליי ככה, אני לא חברה שלך. )-:

אל תדברי אליי ככה, אני לא חברה שלך.
גם אמא שלי!
היום זה משעשע אותי... בזמנו חשבתי "אבל למה..."

אמי אמרה לי שאני מאוד אחראית (בגיל מאוד צעיר), ושאני תלמידה מצטיינת (בזכות האהבה ללמידה, לא בזכות הצייתנות!).
אפשר גם מורה? מורתי בכתה א' כתבה לי בתעודה שאני מאוד אוהבת לעזור (סיפור חיי שהתגשם)

ומדהים איך משפטים של אמהות אחרות בבתים אחרים נשמעו גם אצלי בדיוק באותן מילים
נכון?
מעורר מחשבה, נכון?

מעורר מחשבה, נכון?
נורא.
וזה מדכא ברמה התרבותית. דור שלם שנדפק כל-כך דומה.

דור שלם שנדפק כל-כך דומה
נראה לי שזה לא רק דור אחד, אלא מסורת קצת יותר ממושכת, ויש ספר מקסים ששכחתי את שמו, של אמי טאן, על אמהות סיניות והבנות שלהן, באמריקה, וזה נשמע דפוק בדיוק באותה צורה פולנית.
משהו עם אמהות ובנות בהיסטוריה.
בשמת, יש משהו במחקרים שלך על זה?

בשמת, יש משהו במחקרים שלך על זה?
לא מצליחה לזכור כרגע.
אבל אני מסכימה לגמרי שמדובר בהרבה מאוד דורות.

גננת:
"הנה הפרא אדם הגיעה" (באהבה גדולה.. תמונה

אני מרגישה מאד עמוק שזה לא "דברים שאמא אמרה לי" כל כך כמו שזה "ככה אמא שלי הרגישה וככה אמא שלה הרגישה וככה האמא של האמא שלה הרגישה" וזה עובר לא רק ב"אמרה לי", אלא במבט, בהרגשה, בתגובה שלה לדברים שקורים לה, בפחד שלה.
כן, העיקר זה הפחד.
כך אני מרגישה.
הפחד שיקרה משהו רע, הפחד שלא יאהבו את הילדה שלה (שלי?), הפחד שלא יקבלו אותה, הפחד שלא תתחתן, הפחד שהיא לא תהיה מאושרת (ולכן כדאי שתתכונן לכך מראש...

) הפחד שהיא לא תהיה מחונכת ומנומסת, וכולי...
נכון הפחד מקטין?
מדהים מה העוצמה של לסמוך. אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי עכשיו (פחדנית שכמותי!)...

מדהים מה העוצמה של לסמוך. אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי עכשיו (פחדנית שכמותי!)...
איך, איך זוכרים דבר כזה, שכל כך מנוגד לכל מה שאמא אמרה לי .
תשובה חלקית - לאט, לאט, לומדים.

למה את לא יכולה להיות כמו X?
תראי איך היא מתלבשת/מחזיקה את עצמה/מתאפרת/מתחתנת/יולדת

אל תלבשי את זה יותר, זה מדגיש את הישבן הענק שלך

תתלבשי יפה/תסתרקי/תתאפרי/ אל תביישי את הפירמה

עופי לי מהעינים [בעיתות כעס]

בואי הנה. תתקרבי אלי. עוד. עוד! טראח [סטירה]

לא תארתי לעצמי שהיא יכולה להראות יפה ככה [למישהיא אחרת, עלי]

מה דעתך על ניתוח אף?

יהיה לך נורא נורא נורא מתאים ניתוח אף.

אולי בכל זאת ניתוח אף?

אני אשלם לך על הניתוח אף.

איזה לא מורגש הניתוח אף!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותה.

"אני ממש לא בעד, אבל תעשי מה שאת רוצה"
"יש לך גם אבא, לא?"
"לך אני כבר לא דואגת" (נאמר כשהייתי בת 16)

שליחה על ידי Manty_T* » 04 מאי 2005, 09:46

ואוו ממש דף מדכא.
אצלי דווקא רק דברים חיוביים זכורים:

סיפור לידתי המופלא (לדבריה) כל יומולדת
כשאמרתי לה ביסודי שאני מקנאה במישהי - קיבלתי ממנה נשיקה והיא אמרה שרק אדם מיוחד מסוגל להודות בכך.
כשקיבלתי מחזור קיבלתי ממנה נשיקה ומתנה והסבר מפורט על השחלות והביציות.
כשרציתי לשכב לראשונה- היא חיבקה אותי ויידעה אותי על אמצעי מניעה שונים
כשטיילתי במזרח עם חברות, שקיבלו הוראות מפורשות להתקשר כל שבוע וסיפורי זוועה על הוואליומים שהאמהות לוקחות "לעבור" את התקופה, אמא שלי רק שמחה לשמוע ממני ואף פעם לא נתנה לי להרגיש רע עבורה..
כשהחלטתי להתחתן עם בחור יפני/לחיות ביפן/ללדת בבית לבד/ ובכלל בחרתי כמעט כל דבר הפוך ממה שהיא הכירה או הבינה - היא מיד נעמדה לצידי ותמכה בי ובהחלטותי!

אמא שלי אף פעם לא אמרה לי מה לעשות, לא ייעצה ללא בקשתי ולא התערבה במה שלא ביקשתי ממנה. כשביקשתי ממנה (בעבר ובהווה) עזרה היא תמיד עזרה לי להגיע* להחלטות שהכי התאימו לי ע"י שאלות מנחות והקשבה.

ומשפטי מפתח:
There is no such thing as should and shouldn't
Don't ask why questions
Never say never
Beauty is in the eye of the beholder
but me no buts
You can never do wrong in my eyes

שיר שהיא תמיד שרה לי: You are the sunshine of my life_ (לא פלא שקראתי לבכורי טאיו, שמשמעותו _שמש ביפנית, כך שאני ממשיכה לשיר כמיטב המסורת

)

והמצחיק הוא שאחותי לא מסוגלת לחשוב אפילו על דבר חיובי אחד לומר על אימי...

..."שתי סטירות ואת על הרגליים"...

..."אמא יודעת הכל, אמא רואה הכל"....

..."אין לך מה לעשות, נכון? אולי תקראי איזה ספר?".....

..."את לא עושה כלום בבית"...

הרשו לי לא להגיב על הדברים ששמעתי מהורי רוב הזמן.
<אולי מכאן למדתי שימוש מירבי בסימני פיסוק,...?!>

כשאמרתי לה ביסודי שאני מקנאה במישהי - קיבלתי ממנה נשיקה והיא אמרה שרק אדם מיוחד מסוגל להודות בכך.
מנטי,
איזו אמא מקסימה!

שכחתי את המנטרה:
תפסיקי לבכות, אחרת אני אתן לך סיבה.

זה נשמע לי נורא כואב לשמוע את הדברים האלה כל הזמן. כל הביקורת הזאת שבטח פוגעת בביטחון העצמי. מאוד קומם אותי לקרוא את הדברים שאמרו לך....אולי נבכה ביחד?

זה לא היה כל הזמן, אבל כשאני מנסה להזכר במשפטים תומכים - זה קצת קשה. זה יותר מתבטא בדברים שהיא עושה עבורי (אצלה במשפחה לא אומרים "אני אוהב אותך", מכינים לך את העוגיות האהובות עליך).
אני כל הזמן חושבת על סיפור החיים הלא קל של אמי, שהתנהגה איתי בסגנון הרצף יותר מאשר אמא שלה, ויוצא שאני בוכה בשבילה

ואני עוד לא הפסקתי

אבל כבר סלחתי לה.

רק רציתי לומר שהדף הזה דיכא אותי מאוד.
עזרתן לי להעמיק את הדיכאון שלי...
משפט של אחי: "מהרגע שאנחנו נולדים הם מתחילים לדפוק לך את החיים" : )

אגב, יש לי הורים ממש מקסימים..ובכל זאת..

מהרגע שהם נולדים אנחנו מתחילים לדפוק להם את החיים

למה את ממצמצת?

איזו אמא מקסימה!
נכון! לקרוא ולשנן!! איזה יופי!

מנטי, אולי אמא שלך תעביר לנו איזה קורס?

מנטי, אולי אמא שלך תעביר לנו איזה קורס?
אולי שתבוא ליומעיון ותעשה מעגל?
< אני מוכנה להיות הגולם...>

שליחה על ידי יעל_צ* » 04 מאי 2005, 19:10

תודה לאמא שלי ש לא אמרה לי מעולם את כל האמירות העגומות שקראתי פה.
גם דברים לא-נעימים היא תמיד ידעה איך להגיד לי. עד היום בעצם....

אמא שלי אף פעם לא אמרה לי מה לעשות, לא ייעצה ללא בקשתי ולא התערבה במה שלא ביקשתי ממנה. ממש כמו אמא של Manthy....

לאמא שלי היו המון אמרות חוכמה, עד שקראתי את כל הדף שכחתי הכל.
מה שכן, היא תמיד אמרה לי שאני יפה... לא עזר

נזכרתי.
אמא שלי לא אמרה לי סליחה.
יש עוד כמה דברים שאני עדיין מקווה שתאמר. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

ויציאה סופר דבילית ברוח הימים האחרונים.
ביום לאחר שבני נפטר , יושבת לידי, אני בוכה בהיסטריה, היא שואלת אותי "את מרגישה שנקשרת אליו?"
[הוא היה רק בן 8 ימים אז היה נדמה לה משהו, לא ברור]
בחיים שלי אני לא אשכח לה את זה...

היום יום השואה
תמיד אני שוכחת שזה היום שאמא שלי מתה, כי אנחנו סופרים לפי תאריך לועזי
אבל בניגוד ליום הרשמי של האזכרה, היום הזה, בגלל שהוא יום מיוחד, נשאר מין אזכרה לא רשמית, מחתרתית
זה קרה כבר לפני אחת עשרה שנים, והכל היה כל כך מסובך מכל מיני סיבות
והיום בפעם הראשונה עלתה לי מחשבה כל כך בהירה ונקייה:
חבל שאין לי אמא. חסר חלק מהחיים שלי. הייתי רוצה לדבר איתה. אולי אצלה הייתי יכולה לנוח קצת.

חבל שאין לי אמא. חסר חלק מהחיים שלי. הייתי רוצה לדבר איתה. אולי אצלה הייתי יכולה לנוח קצת.

חבל שאין לי אמא. חסר חלק מהחיים שלי. הייתי רוצה לדבר איתה. אולי אצלה הייתי יכולה לנוח קצת.
אוי...

גם לי הייתה ילדות לא קלה (אבל גם עם המון שמחה וכיף), וגם לי יש מספר דברים שאמי חטאה בהם ועוד לא כיפרה או התנצלה עליהם... אבל בשנים האחרונות, מאז שהתחתנתי, התקרבנו יותר והיום אם חו"ח יקרה לה משהו היא תחסר לי מאוד... אולי כי הזעם, והכאב העצום, קבורים עמוק בפנים וכאילו "התגברתי". חלק ממני כבר סלח לה (ולאבא), ושכבת "פני השטח" התעבתה. אני יודעת שאם מישהו יבוא ויחפור קצת לעומק, יש בי הרבה דברים להוציא. אבל אני כבר לא נותנת לאף אחד את חפירה או מראה מקום... זה כבר לא כ"כ חשוב לי. היום אני מקבלת את מי שהיא, עם כל החסרונות וה"יציאות" שלה, ומשתדלת להנות מהשנים שעוד נשארו לנו יחד.

האם גם אתן, הצעירות במשפחה (יש לי שתי אחיות ואח, 10 שנים בין הבכורה לביני), מרגישות שזמנכן עם אמא קצוב אפילו שהיא עוד יחסית צעירה ובריאותה מעולה? משהו בי תמיד אומר "אבל אני עוד אהיה נורא צעירה כשהיא תמות" וכאילו יש לי המון להספיק כשהיא עוד כאן איתי... איזו מחשבה עצובה.

לכל מי שזקוקה לו...

מנטי,
Never say never
Beauty is in the eye of the beholder
גם אצלנו!
בכלל, אמא שלך מזכירה לי מאוד את אמא שלי (גם אמא שלך מאנגליה?). כשהתחלתי לקרוא את הדף חשבתי על הדברים הרעים שהיתה אומרת לי, אבל כשהגעתי להודעה שלך נזכרתי גם בדברים הטובים. תודה!

מיכל שרייבר, כתבת,
חבל שאין לי אמא. חסר חלק מהחיים שלי. הייתי רוצה לדבר איתה. אולי אצלה הייתי יכולה לנוח קצת.
וזה הזכיר לי את מה שאמא שלי תמיד אומרת (אמהּ נפטרה חודש אחרי שנולדה אחותי הבכורה), ואת הניסיון שלה למלא בחיי פונקציה שאיש לא מילא בחייה (אמא לאמא צעירה).

לך ולה.

לא חשוב איזה ציון קיבלתי בעבודה או מבחן (לא הייתי תלמידה טובה במיוחד), אמא שלי תמיד אמרה לי שהיא גאה בי כי עשיתי כמיטב יכולתי.

לי יש כמה מקוריים:
"בסוף אני אגיע לבית משוגעים בגללכם"
"תפסיקו לאכול"

אבל המסקנה שלי היא שלמרות כל הדפיקויות, יצאנו בסדר כי הביקורת תמיד הופנתה לדברים שטותיים, כמו "למה את לא לובשת יותר חצאיות"

או "תסגרו את האור". דווקא על הדברים החשובים בחיים, כמו בחירת בן זוג, בחירת מקצוע, ציונים בלימודים או תחביבים, מעולם לא התערבו לנו ולא העירו לנו.

ביום לאחר שבני נפטר , יושבת לידי, אני בוכה בהיסטריה, היא שואלת אותי "את מרגישה שנקשרת אליו?"
מיכל, כשקראתי את המשפט הזה נשמטה לי הלסת.

מיכל, כשקראתי את המשפט הזה נשמטה לי הלסת
למזלי, הזעזוע הנפשי שהייתי בתוכו באותם רגעים היה כ"כ גדול, כך שזה לא נרשם כעלבון, או משהו כזה. סתם פליטת פה שלא תאמן.

שליחה על ידי שרה_ק* » 05 מאי 2005, 18:56

הדברים שאמא שלי אמרה לי (אמרה? צעקה בעצבים) בשנות העשרה הסוערות

כלבה!
קלפטע אחת!
תתביישי לך!
נודניקית אחת! (גם היום כאשר היא בעצבים)
תפסיקי לנדנד!
את איומה!
יש לך עבירה!
זה התודה רבה שלך?
תפסיקי להתחצף אלי!
מה את רוצה ממני?
תעזבי אותי!
את רוצה מכות בנעל?!
נו כבר, תחליטי כבר מה את רוצה לאכול! אין לי את כל הזמן בעולם בשבילך!
מה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן, נו תזדרזי כבר! את עוד תפסידי את ההסעה!

אם אני אומרת : "אין לי חשק ללכת לבית הספר" היא עונה כמו תקליט שבור:

גם לי אין חשק ללכת לעבודה!
לא! אני לא מרשה לך! (ללבוש חצאית ג'ינס בהיר משופשף, ללכת לישון אצל חברה 'יותר מדי פעמים', להכין עוגיות אחרי 12 בצהריים ביום שישי ועוד ועוד(אפילו לא בקשה לצאת מהבית ולחזור אחרי 12 בלילה יחסית לבנות עשרה הייתי טעטלע)
מה את מסובבת את הראש? את לא רואה שאני מדברת אליך?!
את רוצה סטירה?

דברים שאבא שלי אמר לי בשנים ההן

פרוצה!
זונה!
מי ירצה להתחתן איתך?
בוודאי שאין לך חברות, כי את מעצבנת
מה את רוצה?
נודניקית, לכי מפה!
את רוצה מכות בחגורה?
תפסיקי להתחצף לאבא שלך!
את מקצרת לי את החיים!
מה את מתלבשת כמו פרוצה? <חולצה עם שרוולים קצת קצרים, חולצה אדומה, חצאית ג'ינס, צווארון קצת מדי פתוח>
טפו, פוי (יריקה דרמטית מלאת גועל) <לבשתי חליפה אדומה>
מי הכניס לך את השטויות האלו בראש?
מי הרעיל לך את הנשמה?
השם כועס עליך
את תישרפי בגהינום
את מגלה את המרפקים כי חם לך? בגהינום יהיה לך יותר חם
אין לך כבוד להורים שלך
תקשיבי כאשר אבא שלך מדבר אליך!
מה את מסובבת את הראש?
תזוזי מפה, את לא רואה שאני מכין קפה?
ילדה רעה!
יש לך שיער צמר פלדה!
שיער מסולסל מראה על מחשבות עקומות ועקשנות לרעה
כשתיתחתני את תשימי פיאה יפה וחלקה ותכסי את השיער המסולסל המכוער הזה
כאשר המקל עקום בצד אחד, צריכים לעקם אותו לצד השני בצורה מוגזמת כדי שיצא ישר
צריכים לשייף לך את השפיצים
את רוצה לצער את ההורים שלך?
מה את עושה לנו בושות?
בוודאי שדרכו לך על הרגליים, מה את מסתובבת יחפה?
אייי. מה את מתלוננת, מפונקת אחת? <כשקיבלתי מכה בגלל שאבא לא נזהר בפתיחת דלת מקרר או הזזת כיסאות>
מה את מפונקת באוכל? למה את לא יכולה לאכול מה שכולם אוכלים? <אבא הכין איטריות צבעוניות ורציתי לקחת לעצמי לפני שהוא הוסיף את המיונז לסיר והוא לא מרשה לי, כדי שאוכל כמו כולם עם המיונז!>
מה הפרצוף החמוץ הזה?
מה את לא מרוצה?
את תמיד עושה בעיות
את לא סובלת מרגשי נחיתות, את סובלת מרגשי גאווה!
חבל שלא הרבצתי לך מספיק, יצאת ילדה רעה אולי אם הייתי מרביץ לך יותר מכות היית פחות רעה.
למה את לא כמו אביבה וטליה, ילדות טובות ואת תמיד ילדה רעה?

לא שההורים שלי היו אנשים איומים, אבל היו להם בעיות, אבא שלי סבל מהתעללות רגשית מההורים שלו, וחטף מכות מאבא שלו, ואמא שלי ההורים שלה כל הזמן רבו.. וגם יש לה בעיות רגשיות (מאניה דפרסיה) ואח אוטיסט וקשיים בפרנסה מה שעשה אותם כל כך ממורמרים.. הם גם ניחנו ברגש דתי והם תמיד היו יותר דתיים מההורים שלהם ונלחמו נגד אי הקפדה על כללים כמו הכשר מהודר.. ופתאום אני הילדה לא יוצאת חרדית כמותם.. אלא 'פושרת' כמו ההורים שלהם. הם רצו בית דתי חזק ואני הרסתי להם את החלום.

עד היום הזה כל הדברים שנאמרו לי כואבים לי מאד.. ויש לי בראש קול קטן ומרושע: מי ירצה להתחבר איתך? את נודניקית, את מעצבנת, השם כועס עליך!

_במציאות היא עוד אומרת: אל תתעצבני
הכי חשוב שתהיי רגועה
טוב, טוב, למה את מתעצבנת? (אחרי שבפעם האלף היא עשתה משהו שביקשתי ממנה לא לעשות)
מה פתאום, אני לא מתווכחת (נאמר תוך כדי ויכוח, לפני ואחרי)
מה פתאום? לא אמרתי X (רגע אחרי שאמרה X)
טוב, טוב, אל תתעצבני (כשאני מפרטת לה מה עשתה שהרגיז אותי, ואין לה תשובה טובה)_
בול! אבל בול אמא שלי!
וגם כשמספרים על תוכניות או רצונות, "אל תצהירי הצהרות"

וגם כשמספרים על תוכניות או רצונות, "אל תצהירי הצהרות"
כנראה שאת זה אמרו לאמא שלי, כי היא אמנם לא אומרת לי את המשפט הזה, אבל היא מגיבה בתוקפנות מדהימה כל פעם שאני מספרת על תוכניות או רצונות:
"מה את חושבת, שתוכלי לעשות מה שאת רוצה????!!!!!" ועוד שלל תגובות שכולן הבעת זעם אדיר על "סיפור תוכניות או רצונות".
פחד. פחד גדול.
תחושה של קיום מוגבל, של חוסר אונים, של קיפוח, מסתתרת בתוך התגובות האלה.

כל אחת ממכם מצאנו בפח זבל אחר".
0-: איך אפשר להגיד כזה דבר?

והרשימה של שרה...אין מילים.

שליחה על ידי אילה* » 05 מאי 2005, 23:00

הכל אודות אמא .
הכי אני זוכרת : " פדלאה."
הקטע הזה של עבודה ומנוחה ואיזון בין שניהם לא הצד החזק שלה . כמובן שכמו כל מי שנולד בהתישבות העובדת היא נוטה לעבוד את עצמה עד צאת הנשמה . אוטוסטרדה , בלי הפסקות קפה ( מה זה קפה ? הנוזל היחידי שהיא שותה , גם לפני השינה ).

אז אצלנו בבית היתה אווירה די מוטרפת , מתישה , תזזיתית - משהו שנראה לי שאני נרפאת ממנו רק אחרי כמה שנים שאני עם בן זוג שמבחינתו אין שום בעיה עם לקום ביום שבת ב14:00 (רק שיש ילד). ולומדת פלי לידי - שאם כבר צריך לסדר את הבית , אז שזה יהיה עבור עצמי ולא "לפני שהאורחים יגיעו ויראו ".

אולי הדור שלנו "מתעורר" , כמו שאת כותבת , לגבי הרגישות לילד מוכה , אני מאמינה באיזה שהוא מקום שזה תוצאה של חברת השפע .
קראתי פעם היסטוריון שלדעתו החיים שלרובנו במעמד הבינוני יכולים להיות מושווים לחיי הנסיכים במאות שקדמו . המכונת כביסה , המכונית , העבודה במשרד ממוזג , האוכל הפשוט להכנה - פעם מרק עוף היה מתחיל מלבחור תרנגולת בחצר ולשחוט אותה ...
אנחנו חיים חיי נוחות , אז אין לנו את הלחצים של פעם (את ארוחת הצהרים אכלו תמיד בצהרים והאישה היתה צריכה להספיק להכין אותה).
אולי אני טועה , כי גם בבתי עשירים יש התעללות , לא מכירה מספיק טוב את הסטטיסטיקה .

חוזרת ואומרת מדהים איך משפטים של אמהות אחרות בבתים אחרים נשמעו גם אצלי בדיוק באותן מילים.
פשוט לא ייאמן.
(שוב חצי מהרשימה של ... רלוונטית גם לי...)

והרשימה של שרה...אין מילים.
אין.
כמה עצוב.

שליחה על ידי שרה_ק* » 06 מאי 2005, 01:59

הניקה אותי במשך שלושה חודשים!!!! ותמיד סיפרה על כך בגאווה. שכולם סביבה לא הניקו והיא כן. גם אני עד שבטיפת חלב נתנו לה עיצות אחיתופל שהיא תתחיל לתת לי מיץ תפוזים וכל מיני מוצקים.. ואז היא נכנסה להיריון עם אחי והלכה ההנקה.. אחי האוטיסט נולד. ואז היא חטפה דיכאון קשה אחרי הלידה והיתה בבית חולים.. גדלתי אצל דוד של אמא 5 חודשים, ואחי התינוק גדל אצל סבא וסבתא, ההורים של אמא.. כשחזרנו הכל היה בסדר עד שהייתי בת 5

אמא שלי הקריאה לי המון, אבל המון סיפורים בילדותי
עד שהייתי בת חמש אבא שלי היה יושב איתי ומצייר איתי שעות ומספר סיפורים מצחיקים. אמא שלי גם נהגה לספר לי סיפורים במשך שעות. אבל אחרי גיל חמש משהו השתנה ביחס שלהם אלי. אחרי שנסענו לאמריקה לרופא סיני שניסה לרפא אותי מחירשות וזה לא הלך. ואז אמא שלי חלתה בדפרסיה והיתה שוב בבית חולים לחולי נפש.. אחרי שהיא חזרה הכל השתנה. הורי נעשו קצרי רוח. ואז גם הדרישות ממני לצניעות עלו.. בבחינתם הייתי ילדה גדולה עם דרישות ואז כבר התחילו להתאכזב ממני כאשר לא שיתפתי פעולה.. וכל הזמן שאלתי למה לאביבה וטליה מותר ולי אסור (הן היו בלי גרביים, ורק אני הייתי צריכה לגרוב גרביונים ועוד ועוד)

וואו הרבה בול כמו אמא שלי וחלקם בשינוי קטן.... אמא שלי לא היתה כזאת נוראה אבל אבא שלי ממש ידע להיות מרושע

_"מה אני, משרתת שלך?"

"תגידי לי, אני מדברת אל הקיר?"_
תגידי, אני מדברת לקיר?!
_"את לא מבינה עברית?"
"אל תתחצפי אליי"_

את לא תתחצפי אלי!!

_"את אומרת לי 'לא'?! או.קי. רק תזכרי את זה."
"אל תבואי אח"כ להגיד לי 'לא ידעתי'..."
"לא מוצא חן בעינייך?! תמצאי לך אמא אחרת..."_

לא מוצא חן בעינייך?! יש לך בעיה!

"תפסיקי להסתובב לי מתחת לרגליים"

תפסיקי להסתובב לי בין הרגליים

"אל תשני לי פה סדרי בראשית"

את לא תשני לי פה סדרי בראשית!

_"את לא תגידי לי מה לעשות"
"בבית שלך תעשי מה שאת רוצה"
"רק להתלונן את יודעת"
"את יודעת מה? אל תעשי לי טובות"._

_אבל כל הידיעה הזו לא משנה את הכאב שכבר נחווה בעבר.
אם למשל מישהו ידרוס מישהו, והנדרס יאבד רגל. אפילו אם הדורס יהיו לו כל הסיבות המוצדקות בעולם, והנדרס יסלח לו בלב שלם - זה לא ישנה את העובדה שעכשיו אין לו רגל. והוא צריך להתמודד עם זה.
ככה, אפילו כל ההבנה, וכל הסליחה שבעולם לא מחזירות אברים נפשיים שנכרתו._

מאז הדף הזה אני מנסה לחשוב מה אמא אמרה לי ולא מצליחה להזכר... נראה לי שפשוט לא דיברנו יותר מידי על החיים...
אני בעיקר זוכרת שתיקה. זה מתאים לי להרגשה הבסיסית שלי שאין לי מושג מי אני ומה אני, מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון.
פשוט אף אחד אף פעם לא אמר לי...
היום שאני עובדת על עצמי ובודקת זה מקל, כי אין לי "אמיתות" לוותר עליהן.
מלבד "אני לבד פה" אין מי שיעזור לי" "לאף אחד לא אכפת ממני"
<שהאתר הזה מטפל לא רע בכולן... אז תודה, הרבה, שאתן קיימות וכותבות וכל-כך יפות וחכמות @}>

אולי כי אך לפני שבועיים ילדתי את בתי, אני מנסה להיזכר רק בטובות בהתבטאויות של אמי (למרות שחלקן בלבלו מאד):

"את הכי יפה ואני אומרת לך את זה באופן אובייקטיבי"
"אני רק רוצה שתהיי מאושרת"
"תעשי מה שאת רוצה אבל אל תפגעי באחרים ובעצמך"
"אני מרשה לך לעשן חשיש אבל לא סיגריות, כי חשיש לא מעשנים 20 פעם ביום"
"אני עדיין מצטערת על הדרך בה גמלתי אותך מיניקה. נמאס לי מההנקה ונצלתי את העובדה שהיית חולה וחלשה"
"אני אוהבת אותך"

-"אני אוהבת אותך"
|אייקון נמס|

למה, אנהאטה? זה מקסים...
כן, אבל זה דברים שהיא עשתה, לא אמרה.
בכל אופן, אני החלטתי להעביר את הדברים שכתבתי לדף האישי שלי. בשבילי.

תמיד שהייתי מביאה ציון נמוך במבחן, ישר הייתי מגייסת את המשפט: "אבל הציונים של כולם היו נמוכים, אפילו X וY התלמידות המצטיינות קיבלו 70"...
ואז אמא שלי הייתה אומרת:"מה זה מעניין אותי כמה X וY קיבלו!"

אבל כשהייתי מביאה אחלה ציון היא ישר הייתה שואלת: "וכמה X קיבלה? ו- Y ?"

ויש לי "פנינה" מיוחדת ששמעתי מישהי שאומרת לבת שלה..
(הילדה בחדר השני עושה קולות של פירוק הבית . היא צועקת לה מהסלון..)
"מורני, אם לא תתחילי להתנהג יפה אני אמסור אותך לאימוץ".

"מורני, אם לא תתחילי להתנהג יפה אני אמסור אותך לאימוץ".

מצחיק איך משפטים כאלה מקבלים משמעות סיבובית מתי שהופכים ל אמא מאמצת

וזה מזכיר לי שאמא שלי אהבה לספר איך כמעט/אולי התבלבלו ונתנו לה ילדה אחרת בבית חולים. וגם שהם מצאו אותי בין העגבניות והמלפפונים בשוק.
שגדלתי המשפטים התמוססו ונישארו ככאב דק בנפש וחזרו אלי שהחלטנו לאמץ. אני מרגישה נקמה קטנה ומתוקה על זה שבחרתי לאמץ במיוחד שהיא לא הביעה שמחה מרובה מהעניין. רק נבהלה, ואמרה בפעם המאה "את רק צריכה להירגע ותיכנסי להריון", "את עושה מזה עניין, את לא היחידה שלא מצליחה להיכנס להריון".

גם ילדים מהשוק הם ילדים מקסימים.

מאד מזדהה עם הדף הזה, מצאתי אותו בזמן נכון. קצת מקל לדעת שזה לא אמא שלי אלא דור שלם של אימהות. תמיד אפשר להאשים את סבתא (אמא שלי מאשימה את אמא שלה כל הזמן...).

ממליצה על הספר "יילוד אישה" של אדריאן ריץ' (מקווה שכתבתי נכון). ספר פמיניסטי חשוב. כתוב בצורה מאד אישית. לא עזבתי אותו עד שגמרתי לקרוא, ולכל האורך הרגשתי כעס וכאב. הוא מאד עזר לי להבין את הכאבים של אמא שלי. נתתי אותו מתנה לאמא (אולי היא תבין את אמא שלה) אבל היא לא קראה אותו. לפעמים בא לי לבקש אותו בחזרה.

איזה דף חשוב.
אין כמו האתר הזה. פשוט אין.
איך שהדפים כאן נובעים ועולים להם מאליהם, ופתאם אנחנו לא לבד.
פתאם במקום בו עמדתי לבדי, ניצבות להן בשקט, ותמיד היו שם, הרבה נשים, לצד האמהות שלהן, והסבתות שלהן... כל אחת במקום האישי שלה, ובכל זאת.
כמה מופלא איך שהדף הזה מאיר על הערפל הזה.

אתמול נמאס לי לשמוע את אבא שלי כל הזמן מעיר הערות הרס (או ארס) ליד הבת שלי.
" נו, זאתי כל העתיד עוד לפניה..." הוא רואה אותה אוכלת ומעיר על כך שתשמין מדי.
" לא נורא שהוא לקח לה את העוגה, היא אכלה מספיק, לא צריך לדאוג לה..." על תינוק שלקח לה את חתיכת עוגת יומולדת שלה.
" איזה מין חיוכים מלאכותיים..." הבת שלי אוהבת לחייך לאנשים.
אז אמרתי לו.
"אבא ,היא אמנם בת שנה אבל היא מבינה ואני מבקשת לא להעיר הערות כאלה לידה"
הוא כמובן נעלב ולא נשאר חייב וזרק משהו על כך שבבלאגן שהיא גדלה וחוסר הניקיון , יש לה סיכוי יותר גדול להינזק מכמה הערות שלו.
זהו שלא. ההערות האלו כל כך פוגעות כל כך הורסות שעד עכשיו כשאני כבר בת 42 ועברתי המון תהליכים עם יחסי עם הורי, כשאני שומעת אותו אומר את זה, זה מחזיר אותי לגיל שנה, שנתיים, עשרים, ארבעים. ואני מרגישה כלומניקית וחסרת אונים ומאד מאד דפוקה.
אני לא יודעת אם הגנתי עליה אתמול או עלי.

אני לא יודעת אם הגנתי עליה אתמול או עלי.
על שתיכן

}

אבא ,היא אמנם בת שנה אבל היא מבינה ואני מבקשת לא להעיר הערות כאלה לידה"

כל הכבוד לך.

הדף הזה מזכיר לי סיפור נוראי על אמא וילד.
סיפרה לנו אותו עובדת סוציאלית בסמינר שעשיתי לקראת פרויקט חונכות עם ילדים. פר"ח למי שמכיר.
היא רצתה להבהיר ולהדגיש לנו עד כמה הקשר ילד הורה הוא משמעותי ושאל לנו לנסות לשנות או להתערב. זה מעבר ליכולתנו.

לבית חולים בו עבדה הגיע ילד פצוע קשה בכוייות בכל גופו.
הילד לא הפסיק לצעוק בבקשה שאימו תבוא להיות איתו.
אחרי כמה שעות נודע להם מי האחראי לכוויות.
היא אמרה שעד היום היא מרגישה חוסר אונים מול הסתירה הזו.

יש איזשהיא סתירה עמוקה לפעמים בקשר אם-ילד. אני מניחה שהרצון להיות נאהב הוא כל כך בסיסי שהוא יצוק לנו בתוך הד.נ.א.
להפסיק לרצות לקבל אהבה מאמא (גם בגיל 60) זה כמו לרצות לשנות את צבע העור שלנו או הגובה שלנו. זה לא באמת אפשרי והנסיונות לעשות זאת פתטיים.

חברה שעשתה איתי סטאז' סיפרה לי, שבגלל שהיא כהה יותר וגבוהה יותר משני אחיה, ההורים היו צוחקים עליה שהיא ילדה מאומצת.
העניין הוא, שעד גיל די מאוחר היא האמינה בזה

היא אכלה מספיק, לא צריך לדאוג לה.
יש לי תמונה בראש. אני בקיבוץ של הסבים שלי, סבתא שלי מנסה להאכיל אותי רסק עגבניות ואני מסרבת. וסבא מעיר משהו לגבי זה שלא תלחם איתי על זה (עד כאן הכל טוב) כי אני לא נראית רע. אני הבנתי מזה שאני שמנה שלא צריכה לאכול.
בדיעבד, בתמונות שלי כילדה, אני רואה שלא הייתי שמנה. לא הייתי שייכת ל"מקלות" אבל גם שמנה לא הייתי.
אבל הערות כאלה מאד ערערו לי את הדרך בה קיבלתי את הגוף שלי.
גם אמא שלי, שהיתה אומרת "את לא שמנה, אבל היית יכולה להיות יותר רזה".
וכמובן אח"כ, בבי"ס, כשהיו קוראים לי "שמנה" ישר נעלבתי. אז כווולם קראו לי כך.
היום אני בבעיה, כי הבת שלי שמנמנה למדיי (הרבה הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילה), וחייבת לשמור דיאטה מסויימת (היא על סטרואידים באופן קבוע). וכשהיא שואלת אותי - אני מצד אחד לא רוצה לשקר לה, אבל גם לא רוצה לפגוע.

שליחה על ידי Manty_T* » 07 מאי 2005, 16:32

ואוו, אמא מאמצת, סיפור ממש מעורר חלחלה..
ולגבי היא אמרה שעד היום היא מרגישה חוסר אונים מול הסתירה הזו., זה התחבר לי למשהו שבדיוק חשבתי עליו לגבי עצמי...
כפי שכתבתי למעלה, אני חווה את אימי בצורה מאד חיובית (אם כי אם אחפש, אמצע גם המון סיבות לבקר אותה) ובכל זאת אני גרה בקצה השני של העולם ממנה. בעקבות הדף הזה התחלתי לחשוב על האירוניה שבזה. או שהאם דווקא בגלל המרחק אני רואה אותה כך? המסקנה שלי היתה שאימי גידלה אותי להיות מאושרת בחיי שלי ולא בחייה. כמו ב "נביא" של חליל ג'ובראן, אימי היתה הקשת ששלחה אותי אל תוך חיי ולא ניסתה או מנסה לחיות אותם עבורי. כך שלמרות שאני קרובה מאד אליה , אני מסוגלת לחיות גם בלעדיה...

המסקנה שלי היתה שאימי גידלה

אותי להיות מאושרת בחיי שלי ולא בחייה

וואו,מנטי,איזה גדולות אתן, היא ואת !!!

"תפסיקו להסתובב לי בין הרגליים" (לי ולאחי כשבישלה במטבח)
זה כל כך, כל כך חי אצלי!
שנים, שנים אחותי ואני רצינו ללמוד לבשל, אבל היא סילקה אותנו מהמטבח "תפסיקו להסתובב לי בין הרגליים".
רק בזכות אבא וסבתא למדנו לבשל.

כמעט ולעולם לא תבחר לומר משהו חיובי, מתוך אותה תפיסת חיים ביקורתית של לראות תמיד את הפגום, את החצי הריק של הכוס.
וואללה.

המסקנה שלי היתה שאימי גידלה אותי להיות מאושרת בחיי שלי ולא בחייה.

כל כך נכון ! ובריא.
אני היום לפעמים רוצה לנער את אמא שלי ולצעוק לה באוזניים "תעזבי אותי בשקט, אני מ א ו ש ר ת !!!" שהייתי צעירה יותר פשוט לא הבנתי איך היא לא רואה את זה. היא לא מאושרת זה בטוח, והיא מרגישה שאני חייבת להסתדר מאחוריה בתור של הנשים הלא מאושרות (אחותי לצערי כבר שם). היא לעד תהיה הקורבן, פרה קדושה, או סתם אמא שלא מכבדים אותה לא משנה מה אני יעשה.
האבסורד הוא שהפנמתי כל כך טוב את התיסכול שלה בתור ילדה שעשיתי בחיי הכל כדי להגשים את עצמי, וככל שאני משיגה יותר מבחינה אישית (לא חומרית) ומממשת את עצמי, חוגגת את חיי, הפער גדל. עצוב לי, כי בתור ילדה ונערה ממש הערצתי אותה. באמת.

לפני שבועיים היא שאלה אותי למה אנחנו לא קונים אוטו חדש. למה אני עושה לה את זה, כולם חושבים שאני איזה ענייה...דוקא יש לנו מכונית ממש בסדר.

וואוו, איזה דף! איזה עוצמות וכמה גוני גוונים של רגשות!
אני קוראת ונושמת
אני קוראת ומתרגלת נשימה
אני עצובה בשביל כל מי שאין לה אמא בחייה
אני לא מסוגלת להתחיל ולדמיין אותי בלי אמא שלי. אמאלה
אני עצובה בשביל כל מי שחשה גם בהווה שאמא שלה לא ממש איתה
אני מתרגשת לקרוא על האמהות החמות והעוטפות עם המילים החכמות
אני ואמא שלי זה הרבה מכל מה שיש פה.
עברנו כל מיני גלגולים
היא היתה אמא צעירה מאוד וממש לא בשלה. לדעתי היה לה מאוד קשה.
קשה לי לנשום כשאני מדמיינת אותה צעירה ומבוהלת.
אני זוכרת שכשראיתי אותה מטפלת בבתי ברוך במגע ובאהבה היתה לי מין הארה
אמרתי לה (וצבט לי בלב) שאיתנו בינקותנו היא לא היתה כזו. והיא הסכימה איתי.
לשמחתי במהלך השנים, עם התבגרותי והיותי לאם, הקשר בריא מאוד ומשמח.
זה לא שאני לא מתבאסת כשאני חושבת על כל מיני דברים וטעויות שנעשו וזה לא שאני לא רואה את הפאקים שלה היום אבל היום הגענו למצב שבו יש הרבה חום ואהבה ומגע בינינו.
כשיש את המצע הזה אז יש את יכולת הספיגה. גם היא עברה תהליך של מודעות והיא מנסה (ומצליחה!) לצאת מ'בורות'.
קורה לנו עדיין הרבה שאני מצלצלת כדי לספר לה משהו שמח ואיכשהו היא מפתיעה אותי ובמקום לתת לי את התגובה לה ציפיתי היא מגיבה בצורה עקומה (בעיני כמובן).
לשמחתי אני כ"כ בטוחה בעצמי ובה שאני מרשה לעצמי קודם כל להגיב כמו ילדה קטנה ולהתבאס אבל מייד אח"כ לתקן את המצב. זה אומר להתנצל אם הגזמתי או פשוט להגיד לה למה ציפיתי ואיפה התחרבש הכל.
לשמחתי במהלך השנים גם היא קולטת איפה פישלה ואז מתקנת. היא יכולה לצלצל ולהתנצל או פשוט לשלוח לי SMS שהיא אוהבת אותי.
בסה"כ אני מסכימה שצריך להסתכל לפאדיחות של ההורים שלנו בעיניים אבל אני חושבת שכדאי באמת גם להבין אותם וללכת הלאה. לא לשכוח אבל להתקדם.
לי זה עזר. אני רואה את אמא שלי עם הרבה חמלה. עם כל הביקורת אני גם מאוד נהנית ממנה ומהמקום הגדול והרחב שיש לה בחיים שלי. אנחנו כל יום באדיקות מדברות בטלפון ומשתדלות לפרק מתחים ולתת הרבה אהבה.
אמא מאמצת את מאוד מרגשת. ובכלל - לכל 'הבנות של' שכותבות פה

אויי אויי אויי
כמה עצוב.
"הלוואי ותהיה לך בת דומה לך"....
וכעת, כשאני בהריון, המשפט הזה מהדהד ורועם כתוף באוזניי.
פתאום, דווקא עכשיו, מתעורר שוב הכעס הנושן והעצום כלפיה.
הלוואי ותהיה לי בת כמוני. כולי תקווה שבניגוד לאמא שלי, אדע לא לפספס אותה.
לעיתים נדמה לי שאמא שלי חוותה את האימהות שלה כהקרבה אינסופית.
אני חווה את ההריון החדש כזכות עצומה שמישהו בוחר להיוולד לי.
ולמרות השוני הרב ביננו ובגלל הדימיון הרב ביננו, אין דבר שמאיים עלי יותר מאשר להיות דומה לאמא שלי........

לכולכן

"מורני, אם לא תתחילי להתנהג יפה אני אמסור אותך לאימוץ".
מזכיר לי את האיום אצלנו "אם לא תתנהגי, נשלח אותך לביה"ס.."

הלוואי ותהיה לך בת דומה לך"
גם אני שמעתי את זה מאמא שלי, ותמיד עניתי לה "הלוואי" !
הדף הנפלא הזה הזכיר לי שבעצם גם אצלנו
אימי גידלה אותי להיות מאושרת בחיי שלי ולא בחייה.
היא תמיד אמרה לנו "אני רק רוצה שתהיו מאושרים, זה הכי חשוב"
וגם "תלכי לבהי"ס ותלמדי בשבילך, לא בשביל המורים ולא בשבילי..." וכשהיינו מביאים "ציונים" הביתה, רעים או טובים זה לא משנה היא תמיד אמרה "הציונים לא חשובים, העיקר שתלמדו ושיהיה לכם מעניין!"
ולקח את כולם המשפט ששני ההורים תמיד אמרו כשביקשנו עזרה בשעורי בית "אני כבר סיימתי את ביה"ס" או "אני בבי"ס כבר הייתי"... (לפעמים הם כן עזרו, יאמר לזכותם).
מה שלמדתי בבגרותי הוא שאמא שלי היא סה"כ בנאדם, ויש לה מעלות ומגרעות, וככזה אני מאוד אוהבת אותה, גם כשהיא מרגיזה לפעמים.
וכיף שיש את הדף הזה שאיפשר לי להזכר, תודה לכולכן.

אוי ווי, אילו דברים!

"עדיף לי למות ולשכב בקבר ליד אבא שלי" (אבא שלה נפטר כשהיתה פעוטה והסיפור עדיין לא סגור).
"אל תגידי לי אחר כך שלא אמרתי"
"תמיד אתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מאיתנו" (עדיין חושבת ככה היום, אבל לא מעיזה להגיד).

ובכלל, אצל אמא שלי, אחד בפה ואחד בלב...
יש עוד, חייבת לעוף לקחת את הילדים...

תחושה של קיום מוגבל, של חוסר אונים, של קיפוח, מסתתרת בתוך התגובות האלה.
אני לא בטוחה שזה זה, אולי קצת, אבל גם קבלה של העובדה ש"האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" קבלה של העובדה שלא הכל בשליטתנו, שצריך לזרום... המשפט הזה ("אל תצהירי הצהרות") בא בעיקר בקטעים שהיא הרגישה שאני עומדת להתחרט על מה שאני אומרת, (עוד מעט לא יבוא לי מה שנדמה לי עכשיו) ופחות ממקום ש"תראי שלא יצליח". זה לא הפחד והקיפוח שלה, יותר מהמקום של חוסר אמון בי. שאני לא בטוחה אם זה לא יותר גרוע...
[הגעתי לתובנה הזאת תוך כדי כתיבה!]

"אני כבר סיימתי את ביה"ס" או "אני בבי"ס כבר הייתי"...
אני חושבת שגם הורי אמרו את המשפט הזה (בלי קשר לעובדה שהם עזרו כשביקשנו).
לפי דעתי, המסר הסמוי כאן הוא: "בית הספר היה סבל גדול, ואין לי כוח לעבור את הסיוט הזה שוב".
נראה לי שהמסר הסמוי בהחלט קידם אותי לכיוון של חינוך ביתי...

זה לא הפחד והקיפוח שלה, יותר מהמקום של חוסר אמון בי. שאני לא בטוחה אם זה לא יותר גרוע...
בטח אנחנו יכולות לדבר על זה שעות... אצל אמא שלי, זה ללא ספק הפחד הגדול (כאילו בשבילי, אבל בעצם אין לי קיום נפרד בעיניה, כך שכל פחד הוא פחד שלה ) מאסון הממשמש ובא.
אמא שלי, למרבה הבידור, ממש לא מאמינה ב"אמונות טפלות". לא תתפסי אותה אומרת "בלי עין הרע" או השבעות דומות. היא אדם רציונאלי... (-; אבל בפנים בפנים היא ממש מרגישה, לדעתי, שכל מי שמצהיר על משהו חיובי - מגביר את הסיכון לאסון...

נראה לי שהמסר הסמוי בהחלט קידם אותי לכיוון של חינוך ביתי...
בכלל היה מסר שבית-ספר זו לא מציאה כזאת גדולה...

בפנים בפנים היא ממש מרגישה, לדעתי, שכל מי שמצהיר על משהו חיובי - מגביר את הסיכון לאסון...

גם אצלנו, ולא רק אצלנו. הבעיה היא, שלא רק על דברים טובים, גם על דברים רעים אסור לדבר, מחשש שיקרו. למשל אסור להגיד "הוא מת על זה", או להזכיר מה עלול לקרות לנוהגים ברכב המדברים בלי דיבורית (=אבא שלי) במקרה של תאונה חלילה.
כך שבניפוי הדברים הרעים והדברים הטובים, לא נשאר הרבה מה לומר. S-:

אהממ...דברים שאמא אמרה לי:
"אם כבר את מתאבדת אז צאי החוצה שלא תלכלכי לי את השטיח בדם"
"אפשר לעשות הרבה כסף מהסיפור חיים שלך - קחי מחברת ותתחילי לכתוב" (אחרי שהתאשפזתי בגהה)
(לאהבה הראשונה בחיי בדלת כניסה לבית)"אין לראות את ת' - אתה נמוך ואני לא רוצה נכדים נמוכים" - וטרקה לו את הדלת..
היום אני מחייכת כשאני כותבת את זה, אני יודעת גם לראות אותה בתור בנאדם - ובני אדם עושים טעויות...
נכון שנפצעתי ואולי עוד אפצע, כי אנשים לא משתנים כל כך מהר, וגם אחרי שהיינו ביחד בהודו אני יודעת שתמיד תסתנן לה איזה הערה צינית על חשבוני או איזה ירידה ... אבל היום אני יודעת לענות בחיוך ולצחוק ולקרוא לה פולניה בחיבה....
וכן, יש תמיד את הפחד להיות כמוה, הרי היא לא רואה שהיא כמו סבתא...הן הרי לא מדברות כבר 15 שנה... והיא לא זוכרת שום דבר מהדברים הנוראים שהיא העבירה אותי - צעקות, איומים, מכות, השפלות יומיומיות - הכל כלא היה...מזל שיש לי מכתבי התנצלות ששמרתי אחרת הייתי בטוחה שאיבדתי את שפיותי....
אבל בנות, השורה התחתונה היא שאחרי הרבה חיפושים, הרהורים, פסיכולוגים, פילוסופים וכדומה - הפשוט הוא הנכון - הם אנשים, ההורים שלנו. גם הם היו אחרים אם הם היו יכולים, ועובדה שרב ההורים עם השנים משתדלים יותר ... גם אם עדיין מכאיבים לפעמים.. לפעמים הם לא יודעים כמה הם משפיעים עלינו כמו שאנחנו שוכחים כמה אנחנו משפיעים עליהם. והרי אמא שלי אוהבת אןתי, אני בתה בכורתה... אז אני סולחת לה, כל יום וכל פעם מחדש, ומעמידה אותה במקום עם חיוך, הרי אני כבר מכירה אותה... אני יודעת מה להגיד ומה יוצר חוסר הבנה.... וגם היא מצדה משתדלת, אני בטוחה שהיא יודעת וזוכרת בינה לבינה....
עם כל התסכולים והצלקות - לא הייתי מחליפה אותה (למרות ששנים הייתי משלמת כדי לא לראות אותה יותר בחיים...

) - אמא יש רק אחת - לטובה ולרעה, ולמרות האופי הנורא (בטח גם בשבילה) היא חכמה בטרוף, ויפיפיה עם עיניים ירוקות רושפות, וחזקה ואמיצה ועוד המון דברים מעולים....
הלוואי שיכולנו לבחור מה לקחת מכל הורה, לא:-)

אני לא משתף, הדברים שנאמרו ונעשו על ידי אמא ואבא מודחקים עמוק עמוק והם אלו שיצרו את איך שאני היום, אני סך הכל מרוצה וזורם עם איך שאני היום ולכן לא רואה סיבה להעלות את הדברים ולהחזיר את עצמי אחורה. בכל מקרה הייתי רוצה לבכות מבלי להזכר על מקרים ספיציפיים כדי לשחרר את מה שנוצר בגללם.

אני מכיר מטפלת מיוחדת שיודעת לטפל בדפוסי אנרגיה, הולגרמות, ועיקובים שנוצרו עקב טראומות כמו אמא ואבא.
לא הייתי בטיפול מכל מיני סיבות - אבל אני מאמין בהצלחה שלה.
מפחד ללכת - לא יודע מה יצא.

מיכל שץ : תודה שאת מצליחה להבין שאמא שלך לא התכוונה להכאיב לך עוד וזאת "פליטת פה שלא תאמן".

הדף טראומת ילדות דומה לדף הזה.

עכברוש - אני מאוד מזדהה עם הצורה החיובית שבה את רואה את הדברים היום. זאת צורת חשיבה וגישה קונסטרוקטיביות שיכולות להביא אותנו רק למקומות טובים יותר.

להפסיק לרצות לקבל אהבה מאמא (גם בגיל 60) זה כמו לרצות לשנות את צבע העור שלנו או הגובה שלנו. זה לא באמת אפשרי והנסיונות לעשות זאת פתטיים.
למה פתטיים? אולי נאיביים? אולי מלאי תקווה???

כל הכבוד לכן שאתן מסוגלות לכתוב.
לי זה פשוט כואב מדי.

עכברוש,

משום מה אני לא זוכרת שום דבר שאמא שלי אמרה לי למרות שאני זוכרת כעס עצום כלפיה (הדחקה? או שהכל היה מושלם?). כעת הקשר בינינו מצויין.

הדף הזה גורם לי לחשוב על הדברים שאני אומרת לילדיי ברגעי חולשה/עייפות/וכעס. לא רוצה לתת להם חומר לכתוב בדף הזה!!
בררר..

שליחה על ידי טליה* » 10 מאי 2005, 07:54

אולי תעשי ניתוח אף? אני אשלם........ - מה שלא תרם רבות לביטחון העצמי הנמוך ממילא
ועוד הרבה דוגמאות כואבות. אבל בגיל 29 הרחיקה והלכה , כשסיפרתי לה שאני רוצה
להיפרד מהחבר שהיה לי , היא אמרה
"את צריכה להגיד תודה שהוא מוכן להיות איתך".
אני לא מצליחה להרגיש אליה כלום היום .