כואבת את לכתה

[אנונימי]

שיתוף:כואבת את לכתה

[כואבת_את_לכתה*]

...

[כואבת_את_לכתה*]

היי, חג שמח!
אשמח להתייעץ איתכם אנשים זרים ולחוות את דעתכם/ן;
ופחות באווירה של חג,
סיימתי מערכת יחסים עם אישה לראשונה בחיי, הרגשתי חיה כמו שלא הרגשתי מעולם.
התאהבתי בה, התאהבתי בעצמי דרכה.
היא נכנסה לחיי בפתאומיות כמו אש ואני נסחפתי ונשאבתי לתוך מערבולת של רגשות וכך גם בסופו של דבר נכוותי .
זה ארך מספר חודשים בודדים אבל זה היה כל כך חזק, אינטנסיבי בטירוף, דציבלים גבוהים לפה ולשם. מה שחיבר בינינו יותר מכל היתה בעיקר הרוחניות שקיימת בכל אחת מאיתנו.
הרגשנו שזה לא עוד סתם קשר.
קיבלנו כל מיני רמזים מהיקום.. היינו פעורות פה.
הרגשתי איך אני מוכנה להעיז וללכת איתה עד הסוף בין היתר גם "לצאת מהארון" בפני אמא שלי (שהיא די פרימיטיבית, בלשון המעטה)... התחלנו לחלום בגדול.. לעשות טיול גדול בחו"ל, לעבור לגור יחד, אפילו על ילדים. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי מעולם לא הכרתי אדם שהבין אותי כל כך טוב מבלי אפילו שהצטרכתי לנסות להסביר את עצמי במילים.
רצה הגורל ומהר מאוד התחלנו לחוות קשיים הרגשתי שידה תמיד היא על העליונה, מצבי הרוח שלה היו משפיעים רבות על הלך הקשר בינינו, גם עליי באופן אישי, היא החליטה לא פעם לסיים את הקשר באימפולסיביות ובלי לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות בטענות כאלה ואחרות (מיותר לציין שבעיניי לא היו מוצדקות) ואז היתה חוזרת אחרי יום יומיים ואומרת לי שהיא מתגעגעת ושזה עוד קושי שאנחנו צריכות להתגבר עליו, כמובן שמיד הייתי מסכימה לתת הזדמנות נוספת כי לא הייתי מוכנה לאבד אותה.
וכך ניסינו שוב ושוב והבנתי שזה אחד מדפוסי ההתנהגות הלא בריאים שלה ויותר מזה אני נתתי לזה יד. חווינו המון רגעים יפים שמילאו את הנשמה שלי, שיחות עומק, אינטימיות שקיימת אולי רק בעולמות אחרות, הכל היה בעוצמות גבוהות בעיקר הרבה מהאמת שנורא קשה למצוא בדור של היום עם כל המדיה והרשתות החברתיות שקיימות. אבל לצד כל הטוב הזה חווינו רגעים נורא קשים וקיצוניים מידי היא היתה מטיחה בי הרבה האשמות ולא הייתי מסוגלת לנהל איתה שום דיאלוג בריא, בזמן ויכוח. היא היתה נאטמת לגמריי, מאבדת את זה ובריב האחרון אמרה לי מילים כל כך קשות שמרוב שנפגעתי לא יכולתי להוציא מילה. הזדעזעתי.
הרגשתי כמה המערכת יחסים הפכה להיות רעילה לשתינו. הפעם החלטנו לסיים את זה באופן סופי אבל משהו בי כל כך כבוי. בלעדיה.
אני מבינה שזה כבר לא היה תלוי בי כי היא בחרה לפעול תמיד באותה צורה..נאחזת בעמדה שלה ולא נותנת לי אפשרות לבטא את זוית הראייה שלי מבחינתה האמת שלה היא האמת היחידה. אני יודעת שהיא אהבה אותי מאוד הרגשתי את זה אין בי ספק. אבל לא הרגשתי ממנה רצון לשינוי הדברים שהם בעייתיים מבחינתי והיתה לוקחת את זה כשיפוטיות ושאני מנסה לשנות אותה.
אחד הדברים שיותר הפריעו לי הוא שברגע של ויכוח בינינו הרגשתי את הכעס שלה ברמה מאוד קיצונית ולא פרופורציונלית ביחס למקרה שעליו היתה אמורה לכעוס, היא היתה מיד מעלה את הטונים ופשוט שוכחת מכל האהבה ולא מנסה לשים את האגו לרגע בצד. זה הדבר היחידי שניסיתי לשנות בה.. אני מודה ולא אמורה לחוש מבוכה או בושה על כך.
לגבי עצמי- זה לא שאני חפה מטעויות , מעולם לא התיימרתי להיות מישהי מושלמת אבל ואבל גדול וחשוב מאוד אני לעומתה הייתי מוכנה לעבוד על צדדים בי לטובת עתיד הקשר בינינו, אבל לא הרגשתי שזה הדדי. לצערי הרב...
לאורך כל הדרך הייתי סבלנית והתכופפתי הרבה פעמים למענה והנה הגעתי לנקודה שקשה לי להמשיך להיות נוכחת ברגעים שאין שיח מצידה למרות כל האהבה שאני חשה כלפיה פשוט התייאשתי ממנה .
השכל שלי צורח לסגת ולשכוח ממנה, להקיא אותה מהזיכרון שלי.
אבל הלב פשוט מסרב... לוותר :-(
אני כואבת אותה כל כך ומפחדת לגלות שהפסדתי את אהבת חיי.
מה אתן חושבות שעליי לעשות?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מהניסיון שלי, אנשים לא משתנים וכנראה שהיא לא תשתנה וגם את לא. היא אף פעם לא תלמד לשים את האגו בצד למענך.
אינך אמורה לחוש בושה על זה שרצית שזה יקרה, כנראה שאת חושבת שכוונתך טובה וטהורה אבל הסיכוי שזה יקרה נמוך עד אפסי.

ובעצם, באמת, תחשבי רגע, למה שתשתנה למענך? האם אדם יכול לוותר על עצמו? על מהותו? או כמה שאמר פעם מישהו "אם אני לא אהיה אני, אז מי כן". זו זכותה וחובתה להיות מי שהיא. לאף אחד אין זכות לשנות את האחר ובטח שלא בשמה של האהבה. אהבה להבנתי היא בדיוק ההפך מזה.

ומכאן, נראה שלמרות שיש בקשר שלכן משהו שהיה לך טוב איתו, הקשר כמכלול לא מתאים לך ולכן הוא ניתק. המציאות הראתה לך שהמחשבה שניתן היה לקחת ממנה את מה שאהבת בה בלי לקחת את מה שהיה לך קשה איתו - היא תעתוע. גם הרעיון שאפשר ליצור קשר איתה ולתקן את הדברים שלא מתאימים לך לא נכון גם הוא.

לכן, להבנתי לא הפסדת את אהבת חייך אלא רק מחשבה שעברה בך שהיא אהבת חייך. תוך כדי הרווחת שיעור מרתק באינטימיות חדשה, בלהכיר את עצמך את גופך, להנות, לחוש אהבה. זכרי שהיא בעצם לא הייתה אף פעם מי שאת חשבת שהיא ולכן יציאתה מחייך איננה אובדן אלא פגישה שלך עם המציאות.

אז מה לעשות? להמשיך למערכת יחסים חדשה. לראות היטב מי האדם שאיתו את במערכת היחסים ולזכור, לזכור שהוא לא ישתנה. לפני שהקשר יתהדק, לשאול את עצמך האם זה מה שאני רוצה לעצמי? זאת בהנחה שאותו אדם לא ישתנה בכלום. שהוא ישאר כזה עד שתזקנו ביחד.

[הצרפתי*]

ממה שכתבת ברור שעשית את הדבר הנכון, "הרגשתי כמה מערכת היחסים הפכה להיות רעילה לשתינו" וטוב שהיה לך הכוח לקום ולעזוב.

את יכולה לקרוא פה בהמון דפים מה קורה כאשר אין את הכוח לקום ולעזוב, ואז פותחים דפים שהנושא שלהם זה התעללות בזוגיות ולוקח שנים (ועשרות שנים) לפרק את החבילה ויש ילדים וכו'.

כנראה שאת באה ממקום טוב יותר (נפשית) מרבים רבות אחרים וידעת לעצור ולחתך בזמן. אל תיפלי לשם שוב.

[פלוני_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפעמים אדם מחכה רק לרגע שמישהו ייכנס לחיו ויתן לו מהות ואולי זאת רק ציפור פגועה שרצתה להשתנות ולא היה לה בשביל מה?.. לא היה לה אף פעם אמת להאחז בה..נכון אנשים לא משתנים אבל כשלהם כואב על הטעויות שהם בעצם עושים גם עושים הכל על מנת להפוך לטובים יותר. אין ספק כשיש חיבור כזה יש מלא הבנה ההתבוננות פנימית.. אהבה היא לא רעה רק אולי לפעמים להסתכל עלייה כשהיא כועסת הרי בפנים היא בוכה. וכך גם היא עלייך.
היא תשתנה אם היא מבינה שככה היא מאבדת את עצמה ואת אהבת חייה וכשהיא תבין היא תהיה לך לפינה הכי חמה שלך. לדעתי? לעולם אל תוותרי כי את יודעת בפנים את האמת שלך. הדברים יראו יותר ברורים בשלבים עתידיים תהיי מאושרת על כך שלא וויתרת עליה. והיא תפסיק להיות ציפור פגועה כי סוף סוף יש מישהו שאוהב אותה באמת ואת כל הכעס תהפוך לאהבה ותלמד להתמודד עם השדים הפנימיים שבה. היא לא תיפגע בעצמה שוב בעקבות כך שהיא פוגעת בך. החיבור שיש בינכן אמיתי כך שעם כוח האמונה והרצון האמיתי דברים משתנים. תהיי חזקה ותאמיני שהיא באמת אוהבת אותך

[Little_Joe*]

״אומרים יש אחד שהוא קצת משוגע, עוקר את הטוב ומשקה את הרע.״