התקרבנות בחברות בין ילדות

[אמא_במחתרת*]

אני כותבת ישנה באתר ומעדיפה לעת עתה להשאר בשם זמני זה מטעמי פרטיות.
ביתי, בת חמש וחצי, ילדה חברותית ונבונה, התחברה לה באופן מאוד אבסולוטי עם ילדה צעירה ממנה.
הכל טוב ויפה, אלא שהיחסים שלה עם הילדה הזו הם יחסים מאוד מחלישים. הילדה הצעירה יותר רודה בה, מעליבה אותה, מתעלמת ממנה, מגרשת אותה, כשמגיעים עוד ילדים לתמונה זה מיד הופך לחבורה של ילדים נגד ביתי וזו, ביתי, סופגת הכל, נעלבת, בוכה ונותנת את הלחי השניה. לדבריה היא אוהבת את הילדה הזו בכל ליבה ולכן מוכנה לסבול הכל.
יש לה עוד חברות אבל עם הילדה הזו החברות שלה הכי קרובה. עם ילדות אחרות מערכת היחסים שונה לחלוטין.
בשיחות שלי איתה ניסיתי להסביר לה שמערכת היחסים שלה עם אותה ילדה אינה תקינה ושהיא מחלישה אותה אך היא בשלה "אבל יש לי איתה חברות של אהבה!" היא אומרת.
אני מנסה בכל כוחי למנוע מפגשים בינהן, לא באופן ישיר, אני לפעמים מפברקת כשהיא רוצה ללכת אליה שראיתי שהיא נסעה או פתאום יוזמת משהו מעניין יותר בבית או טיול, הכל כדי לדחות או לבטל את רצונה להגיע אליה אבל אז אני חושבת לעצמי שיכול להיות שהיא מזמנת לעצמה את ההתנסות הזו ושיש איזשהו שיעור שהיא אמורה ללמוד מכך ואני מונעת אותו ממנה אבל קשה לי לראות את הבת שלי בסיטואציות האלו. קשה לי לראות אותה מתקרבנת (מהמילה קורבן כמובן). קשה לי לראות אותה עומדת מול אותה חברה בדמעות כשהחברה אומרת לה שאסור לה למשל לדבר ושואלת אותה "אבל למה? למה את לא מרשה לי לדבר?" וזו כמו איזה מלכה רודנית משתיקה אותה שוב ושוב ואילו ביתי מתקפלת ולא עומדת על זכותה הבסיסית לביטוי.
שוב, בשום מקום אחר זה לא קורה. ביתי היא ילדה חזקה מאוד בכל שאר המקומות. בחברויות אחרות מול ילדות אחרות היא עומדת על שלה היטב, מודעת לזכויותיה ויודעת להציב גבולות יופי.
מה נקודת המשיכה שלה למקום הזה?
אותי ואת אביה זה מאוד מטריד שהיא נמשכת למקום הזה המחליש. רק עם הילדה הזו היא רוצה לשחק.

[אנונאימא*]

הייתי כך בילדותי. אבל אצלי זה לא היה עם חברה אחת, אלא כמעט עם כל חברה שהיתה לי חוץ מאחת, ובכל פעם החברות היתה אקסקלוסיבית. אני מתכוונת שלאורך הילדות אף פעם לא היתה לי יותר מחברה אחת, וכמעט בכל הפעמים הקשר היה כמו שאת מתארת. (שיא השיאים היה בתיכון. זו היתה חברה שהייתי אתה בסימביוזה מוחלטת מגיל 12 עד 17. היא החליטה שאנחנו לא חברות יותר. לקח לי חודשיים לצאת מהדיכאון, אבל אז התפכחתי - ומאז לא היו לי עוד קשרים כאלה)
אצל בתך נשמע שהמצב קצת יותר טוב.
תראי, אני לא מכירה אותה, אבל התחושה שלי אומרת להניח לזה לעת עתה. תני לה צא'נס למצות את זה עכשיו.

[אהבת_עולם*]

לפעמים יש לנו צורך בהתקרבנות.
יש בזה איזה תענוג לנפש. זה מספק איזה צורך פנימי.

למרות כל הדעות השליליות שיש על העניין הזה, אני חושבת שאם הצורך עולה - אז יש לכבד אותו כצורך אמיתי.

(לא אומרת בהכרח לתת לה לשחק עם הילדה או לא. אני לא יודעת. אם אני הייתי במקום של האמא, בטח היה לי קשה עם זה.
אבל אני אומרת קודם כל לכבד את הצורך הזה).

[קוראת*]

אני ממש לא מסכימה עם אהבת עולם ועם אנונימא. אני ממש מתנגדת נחרצות למה שכתבו וזה אפילו ממש חרה לי.
אחד הדברים שברורים לי הוא שעלינו לחנך את ילדינו לבחור אנשים שעושים להם טוב. אני בזבזתי חצי מהילדות שלי על ילדה מגעילה שהתנהגה אלי לא יפה. הלוואי שהיו מנסים להפריד בינינו כמה שיותר. איזה בזבוז זמן. ילדים צריכים הכוונה מאיתנו. בדיוק כמו שאנחנו אומרות לחברות שלנו מי לא עושה להן טוב, זה מה שצריך ללמד את ילדינו.
את הילד שלי אני ממש מלמדת באופן ברור להימנע מחברתם של אלה שמשתלטים עליו ולבלות זמן רב יותר עם אלה שנותנים לו לחיות ונחמדים אליו. וזה עובד! יש לו משיכה לשתלטנים שעושים לו רע. פעמיים הצלחתי לתעל אותו שיתרחק משני בנים שרדו בו. עבדתי על זה קשה וזה שיפר את איכות החיים שלו באופן ניכר.
אין שום דבר מלמד בחיים כקורבן!!! זה לא שיעור ולא כלום. ולא צריך למצות את זה וזה גם לא צורך.
ילדים צריכים הדרכה. הם גם נמשכים לממתקים שמזיקים להם ולתוכניות טלוויזיה שמטמטמות אותם. אז ניתן להם למצות את זה? אין כל סיבה.

[אהבת_עולם*]

ילדים צריכים הכוונה מאיתנו.

אבל זה ברור ממה ש-אמא במחתרת כתבה שאת ההכוונה היא נותנת ועושה כל מה שהיא יכולה - ועדיין הילדה רוצה את זה.
האם האמא אמורה לכפות עליה 'יחסים בריאים', אם הילדה במפורש רוצה משהו אחר?

(אני שואלת. גם אני לא יודעת)