בתי מכה אותי

[מיכל*]

נואשתי. לא מצאתי את הדרך או השיטה לגרום לזה להפסיק.
בתי בת שנתיים ושמונה ,מקסימה, פיקחית ובעלת בטחון וחיוניות.
היא אתנו בבית. אנחנו מעולם לא היכינו אותה או מישהו לידה ואין מי שמכה אותה מחוץ לבית.
האוירה בבית היא של חברות ונכונות אם כי חווינו משברים בתקופות האחרונות ,גם בזוגיות, והיא בדרך כלל נוכחת בויכוחים שלנו אם כי אנו משתדלים למתן אותם כשהיא בסביבה(שזה בעצם כמעט כל הזמן).
היא מכה אותנו ולפעמים בצורה ממש כואבת וטוענת שהיא אינה מעונינת להפסיק.
אנחנו לפעמים מתרגזים מאוד ויוצאים מהחדר .
לפעמים אנחנו מסבירים לה ארוכות ולפעמים אני פשוט מחבקת אותה ארוכות מבלי לאפשר לה לברוח ואומרת לה שוב ושוב שאצלנו בבית לא מרביצים ואז היא בוכה זמן רב עד שהיא נרגעת.
בכל זאת אנחנו ממשיכים לחטוף ואנחנו זקוקים לעזרה.
תודה רבה.

[נועה_נועה*]

גם שלי בן שנתיים ו-8 והתחיל להרביץ. פחות לנו יותר לאחותו הקטנה (8 חוד').

גם אני מסבירה לו, אבל זו לא נראית לי דרך יעילה והפסקתי.לא נראה לי, שילדים בגיל הזה מסוגלים להקשיב להרצאות מטיפות בפרט אם הן ארוכות.

אני אומרת לו: 'אתה מאד כועס, תראה לי איך אתה מרביץ לספה/שמיכה/כרית'. ומעודדת אותו להרביץ חזק יותר.

[תבשיל_קדרה*]

מיכל, האם את יכוהל לתת דוגמאות למצבים בהם היא מכה?
תארי מקרה שלם - עם הרקע, מתי קלטת שזה הולך להגיע לשם, ואיך הענינים התגלגלו.
אפשר לנסות לנתח יחד, ולמצוא לך נקודות-מוצא מהסיטואציה.
רוצה?

[מיכל*]

אני אומרת לו: 'אתה מאד כועס, תראה לי איך אתה מרביץ לספה/שמיכה/כרית'. ומעודדת אותו להרביץ חזק יותר.
כן ניסיתי את זה פעמים רבות. העניין הוא שלאחרונה רוב ההרבצות הכואבות שלה נעשות כשהיא משועשעת או מתגרה מתוך איזה דחף שלא ברור לי אך בהחלט מחמם אותי.
_מיכל, האם את יכוהל לתת דוגמאות למצבים בהם היא מכה?
תארי מקרה שלם - עם הרקע, מתי קלטת שזה הולך להגיע לשם, ואיך הענינים התגלגלו_
היום בערב כשהלכתי איתה למיטה , קראנו סיפור , היא היתה מאוד עיפה ומתוך כך גם התקשתה קצת להרפות לקראת השינה אז במקום היא התחילה להתנועע במיטה ולצחקק , ואז התקרבה אלי ופתאום - כמעט בהפתעה מוחלטת- בום!!! חטפתי סטירה ואז היא צחקה צחוק פרוע.
אני אנסה לחשוב על מקרה שבו הרגשתי מראש שזה מתקרב.
תודה על היענותכן.

[מיכל*]

אני אומרת לו: 'אתה מאד כועס, תראה לי איך אתה מרביץ לספה/שמיכה/כרית'. ומעודדת אותו להרביץ חזק יותר.
שכחתי בעצם לברר- זה עובד?

[ג'ינ_ג'ית*]

מיכל הסיפור על בתך מזכיר לי ילדה שאני מכירה.
היא היתה מרביצה לאו דווקא מתוך כעס או עצב או מרידה. רוב הפעמים הם סתם על הדרך או משמחה דוקא!
וכן גם בהפתעה.

הילדה אובחנה כבעלת רגישות טקטילית כהה מהרגיל.
למה הכוונה? היא לא מרגישה את גבולות הגוף שלה. וכן כל מגע רגיל כמו ליטוף או אחיזה רפה אינם מרגישים לה כמו לנו, כלומר הם כמעט ולא מורגשים פיזית אצלה.
לכן כחלק מניסיון שלה לגעת, להביע חיבה - היא פשוט מכה! כשניסו ללמד אותה (עוד לפני שהבינו מה העניין) לעשות דברים בעדינות זה פשוט לא הצליח. נדמה גם שהמכות שלה בורחותלה מהידיים, הרבה פעמים בלי כוונה (למרות שיש פעמים שעם כוונה).

שימי לב למשל אם באופן כללי היא באה במגע עם דברים באופן אגרסיבי, למשל אפילו נשיקות או חיבוקים הם חזקים יותר או מכאיבים אפילו ממה שנעים לך.
הילדה שאני מכירה גם קצת קלמזית, אנילא יודעת אם זה קשור, אבל היא מאוד פעלתנית פיזית, ונחבלת על ימין ועל שמאל בגלל זה.

יש מידע על כך ברשת. ובדף רגישות טקטילית . אני לא יודעת מי אפיין אותה ככזו אבל נדמה לי שפסיכולוגית שצפתה בה בפעולה ובכל מיני מבחנים שעשו בעניין.
אגב זה שמהו שהוא חלק ממך כמו שיש אנשים שיש להם רגישות טקטילית גבוהה מדי (כמוני, שבדים מסויימים אני לא יכולה ללבוש כי הם מרגישים לי ממש מציק או תכשיטים וכדומה).

מה בתכלס' עושים? נדמה לי שיש עצות בדף שהפניתי אותך אליו, כמו למשל להלביש אותה בבגדים שהתחושה שלהם מאוד מורגשת על הגוף, למשל צמודים, או עם בדים גסים, על מנת שתחוש את גבולות הגוף שלה. לגבי המכות, אצל הילדה המדוברת זה עבר באופן כמעט אבסולוטי, (היא בת 4 ) נדמה לי שעבר לבד, כי היא קלטה את תגובות הסביבה או בהנחיית הפסיכולוגית( אני לא יודעת פרטים מלאים כי היא לא ילדה שלי... ) עכשיו רוב המכות הן בעיקר "רגילות" כלומר כביטוי לזה שמרגיזים אותה וכעס, כמו רוב הילדים האחרים וזה הרבה פחות שכיח מבעבר.

[תבשיל_קדרה*]

היא התחילה להתנועע במיטה ולצחקק , ואז התקרבה אלי ופתאום - כמעט בהפתעה מוחלטת- בום!!! חטפתי סטירה ואז היא צחקה צחוק פרוע
לבתי היתה תקופה (סביב גיל שנה, אולי) בה מתוך אושר גדול היא היתה נושכת.
למדתי לזהות את המצבים האלה (לא מצבי כעס, לא עייפות - רק משחק ברמות אנרגיה גבוהות), ולהרחיק אותה ממני כשהביס מתקרב (ככה שהיא לא נשכה אותי, והמשכנו להשתולל/לשחק). אולי גם את יכולה פשוט להדוף מכה שכזו כשהיא באה. ענין של ערנות.
זה עבר עם הזמן. עכשיו (שנה ותשע) זה כמעט-כמעט לא קורה, וכשאני רואה את זה בא, אני מציעה לה לנשק אותי (או לנשוך משהו אחר), אבל די בזה שהפסקתי את הביס באמצע - במילים - השוונג נגמר, ונשיקה מתאימה לה יותר מאשר לנשוך תחליף.

באזר לניחוש של טובי - קראי פה סיפור יפה על ילד עם קושי בויסות תחושתי שטופל ע"י הוריו.

עוד מחשבה -
רוב ההרבצות הכואבות שלה נעשות כשהיא משועשעת או מתגרה מתוך איזה דחף שלא ברור לי אך בהחלט מחמם אותי
נסי לא להתחמם (זו פרשנות שלך), אלא לשתף אתה פעולה במשחק-התגוששות. (אם אבא אוהב משחקים כאלה יותר מאמא, שהוא יעשה את זה...). במשחק כזה היא תלמד בהדרגה מהי מכה לגיטימית, כמה כואבת וכיו"ב.
משחק-התגוששות-לייט לדוגמה: לנפנף בידיים במהירות מלפנים, במרחק כזה זו מזו שהידיים שלכן מתנגשות. כולם אוהבים אצלינו את המשחק.

[קרן_שמש*]

היא לא מרגישה את גבולות הגוף שלה. וכן כל מגע רגיל כמו ליטוף או אחיזה רפה אינם מרגישים לה כמו לנו, כלומר הם כמעט ולא מורגשים פיזית אצלה.

קראתי איפה שהוא על טיפול שנעשה באמצעות מברשת מיוחדת. מברישים את גוף הילד עם המברשת הזו, זה מרגיע אותו ומאפשר לו להרגיש את גבולות הגוף. לא זוכרת, כמובן, במי טיפלו כך, איפה קראתי על זה, איך עושים את זה, אבל העניין עצמו נשאר לי בראש. להבריש את הילד!
ניסיתי את זה על הגדול, כשהוא היה בן שנה וחצי +-, זה עובד!
לקחתי מברשת של מטאטא צעצוע שהמוט שלו נשבר. הילד היה מסתובב רוב הזמן עירום. הברשתי אותו כבדרך אגב. לי הרגיש נכון להבריש מכיוון למעלה כלפי מטה.
התוצאה מיידית ומדהימה. כאילו שנפרק ממנו מטען חשמלי. אחרי ההברשה הוא היה עדין יותר, חבקני יותר, פחות נתקל בחפצים והכי חשוב הרבה יותר רגוע.
בשילוב עם הולדינג (שזה לא קל, והייתי מעדיפה בלי זה) והרבה שיחות והסברים - המכות הפסיקו!

[נועה_נועה*]

שכחתי בעצם לברר- זה עובד?
הרבה פעמים כן.
שמתי לב, שבמצבי רעב/עייפות התסכול שלו גובר ומכאן גם המכות וחוסר היכולת להרגיע. כדאי למנוע את המצבים האלו.

כשהיא משועשעת
גם אני חושבת שכדאי ליזום מצבים כאלו של התגוששויות. זה פורק את האנרגיות החזקות האלו במקום שהוא מותר ומוסכם על שני הצדדים. אפשא לשכב במיטה ולהשתולל. אצלנו האבא והילד משחקים ככה. הוא מטפס עליו, 'רומס' אותו, והכל תוך כדי שיתוף פעולה. זה מאד משחרר.

חווינו משברים בתקופות האחרונות ,גם בזוגיות, והיא בדרך כלל נוכחת בויכוחים שלנו
לא יודעת מה להגיד על זה, אבל אולי זה גם משפיע.

[בשמת_א*]

גם לי זה נשמע כמו המון אנרגיה "חשמלית" שזקוקה לפירוק, בדרך מאוד פיזית.
וגם אני מסכימה ש"להתחמם" מכשיל אותך. זה מסבך לכולם את החיים כשכועסים על משהו כזה.
כאילו תכעסי עליה שהיא קטנה ונפלה לה כוס מהיד ונשברה. זאת ילדה קטנה. זה לא אדם מבוגר שמכה אותך מתוך אלימות. זו ממש תינוקת שלא מודעת לאסוציאציות שלך ולמשמעויות שאת מייחסת לפעולות שלה.
אם היא לא ראתה ולא חוותה אף פעם מכות מתוך אלימות, זה עוד יותר סימן שזה לא משהו אלים אצלה, אלא איזה ביטוי פיזי פנימי.

[מיכל*]

_הילדה אובחנה כבעלת רגישות טקטילית כהה מהרגיל.
למה הכוונה? היא לא מרגישה את גבולות הגוף שלה._
מעניין. נראה לי שאצלנו זה לא המקרה, הילדה שלי מרגישה אם הולך עליה פרעוש וחשה גם בליטופים עדינים שלי ויודעת ללטף בעדינות ובדיוק במידה הנכונה גוזל רך.

וכשאני רואה את זה בא, אני מציעה לה לנשק אותי (או לנשוך משהו אחר), אבל די בזה שהפסקתי את הביס באמצע - במילים - השוונג נגמר, ונשיקה מתאימה לה יותר מאשר לנשוך תחליף.
כן אני זוכרת שעברתי דברים דומים איתה. במקרים של היום לא עזרו לי תחליפים ואני לא הצלחתי עד כה לנתב את השוונג , אולי כי אני כועסת והיא מרגישה את זה . עלי בהחלט להמשיך לנתב את השוונג למקום אחר , כנראה מתוך רגיעה.

נסי לא להתחמם (זו פרשנות שלך), אלא לשתף אתה פעולה במשחק-התגוששות. (אם אבא אוהב משחקים כאלה יותר מאמא, שהוא יעשה את זה...).
זו פרשנות שלי? עלי לחשוב על כך עמוקות.
כמעט מדי ערב יש זמן התגוששות , לרוב עם אבא. זה מאוד מענג את שניהם וגם במקרים אלו בסופו של דבר היא מושכת לו בשיער בכל כוחה (לפעמים ממש נתלית עליו) ותוקעת לו אצבעות בעינים וממש חזק.

התוצאה מיידית ומדהימה. כאילו שנפרק ממנו מטען חשמלי. אחרי ההברשה הוא היה עדין יותר, חבקני יותר, פחות נתקל בחפצים והכי חשוב הרבה יותר רגוע
הולכת למצוא מברשת.

גם לי זה נשמע כמו המון אנרגיה "חשמלית" שזקוקה לפירוק, בדרך מאוד פיזית.
נכון. כעת אני מבינה שהיא תפיק הרבה תועלת מפעילויות נוספות, אנחנו לא מתרוצצים מספיק.

_זה מסבך לכולם את החיים כשכועסים על משהו כזה.
כאילו תכעסי עליה שהיא קטנה ונפלה לה כוס מהיד ונשברה. זאת ילדה קטנה. זה לא אדם מבוגר שמכה אותך מתוך אלימות._
הלוואי. הכעס עולה לו בעוצמה רבה ואינני יכולה להעלים אותו. זה נמצא שם.
אני מנסה לקבל גם את זה. כי רגשות האשם שיש לי רק מחריפים את המצב של כולם.

זו ממש תינוקת שלא מודעת לאסוציאציות שלך ולמשמעויות שאת מייחסת לפעולות שלה.
היא לא ממש תינוקת היא ילדה בוגרת ומבינה שמדברת שוטף ויודעת להוכיח ילדים אחרים כשהם נוהגים בה בתוקפנות
לפחות כך אני מרגישה אותה כבר חודשים רבים . אולי היא נמצאת בין לבין.

זו ממש תינוקת שלא מודעת לאסוציאציות שלך ולמשמעויות שאת מייחסת לפעולות שלה.
אני חייבת להתעמק בעניין הפרשנות. יחד עם זאת אני מתקשה להאמין שהיא לא מבינה שזה לפעמים כואב עד טירוף(הנשיכות בעיקר) וכל כך לא נעים.
בכל אופן נראה שאנו צריכים לחשוב על כל זה מחדש. אולי מתוך הכעס או חוסר האונים אנחנו מפספסים משהו חשוב. אני ממש רוצה להמשיך את הדיון אתכן גם בקו הזה, למען הבהירות.

אני אנסה לחשוב על מקרה שבו הרגשתי מראש שזה מתקרב.
היום אני ובן זוגי התחבקנו והיא אמרה שהיא רוצה שנפסיק . אמרנו לה שזה מאוד נעים לנו ושהיא יכולה לבוא גם והיא התקרבה והרגשתי שהיא עומדת להנחית את האגרוף המתוק שלה עלי .

תודה על התגובות , עניתי וממשיכה לקרוא ולחשוב.

[מיכל*]

אני קוראת עכשיו את הדף ילד שמחפש גבולות ואני מוצאת אותו מעניין ורלוונטי וואוו! זה מזכיר שלא ציינתי עובדה חשובה ביותר , אני בחודש החמישי להריוני השני.
סליחה על העיכוב...

[קרן_שמש*]

הופה!

[תבשיל_קדרה*]

הופה!
ניצחת בתחרות התמציתיות והדיוק

[בשמת_א*]

הלוואי. הכעס עולה לו בעוצמה רבה ואינני יכולה להעלים אותו. זה נמצא שם.
אוי כמה אני מבינה אותך
פשוט הצעד הראשון הוא להבין שהיא לוחצת לך על טריגר שלך, מילדותך או מתקופה היסטורית אחרת שלך. זה לא קשור אליה.
בהדרגה תצליחי להיזכר מהר יותר שהיא בטעות דורכת על יבלת.
כמה שתזכרי מהר יותר, ככה היא תהיה פחות בסכנה להפוך את זה למאבק.

הבן שלי בן 2 ו-11 ח, אני מבינה למה אנחנו חושבים שהוא גדול. אבל הוא גם תינוק. זה מטעה. יש דברים שהוא פשוט מבין אחרת, ורק פתאום זה מתגלה.
וקשה לי לכתוב

הופה!
המידע הכי חשוב שמסרת עד כה...

[מיכל*]

_הופה!
ניצחת בתחרות התמציתיות והדיוק_
כן ...תודה...
אני כלכך שמחה שכתבתן לי.
הדברים מחלחלים עדיין.
הופה וערב טוב.

[מיכל*]

מהבוקר מלווה אותי כאב עמום בלב.
פתאום איזושהיא הכרה חודרת. למרות שפעם היינו בעד לא לצעוק ולא להיות בוטים כלפיה (כי היא הרי תינוקת), היום - משאנו בטוחים כי היא גדלה "ונושאת באחריות פלילית" - אנחנו יותר כועסים ומרימים את הקול . לפעמים יש צעקות גם.
היות והיא ממשיכה בשלה למרות ביטויי הכעס אני למדה שזה לא מועיל במיוחד.

יכול להיות שהיא נעלבת מאוד בתוך תוכה ומרגישה שהיא מקבלת את ההיפך ממה שניסתה להשיג- הוכחה לאהבה וקבלה ללא תנאי.
אני מנסה לחשוב ממתי אנחנו כועסים ומתי התחלנו לחשוב שהיא לא תינוקת אלא בוגרת שמתכוונת להכאיב וקשה לי לשים את האצבע על הרגע המדויק.

אולי זה בדיוק הגיל שבו הורי הפסיקו לראות בי קטינה והחלו להעמיד אותי על מקומי בפראות.
אני בוכה עכשיו ומצטערת,קטנה שלי ואהובה שכמותה.
קשה לי להבחין בצורך שמאחורי התנהגותה ואני מחפשת שיטות לחנך את ההתנהגות הזו לפני שירדתי לעומקה.

אני מניחה שיהיה עלי להדריך אותה גם בעניני ניתוב המכות למקום אחר אבל קודם לכן: להסתכל עליה ולראות אותה ואת מה שהיא אומרת לי.
ומה היא בעצם אומרת לי?....
ואיזה חלק מזה נובע מההריון?
אני מקווה שאצליח להעביר לבן זוגי את ההבנה הזו בצורה הנכונה.

[תבשיל_קדרה*]

קשה לי להבחין בצורך שמאחורי התנהגותה
אהבה, ובטחון באהבה.
נסו לזכור שהיא עוד תינוקת. הרבה מאוד ממה שהיא עושה אינו רציונלי.

אני חוזרת לענין ה"לנחש מתי", ומרחיבה את השאלה - יש סוגי מצבים בהם זה קורה יותר? למשל - אחרי הצהריים, לפני האוכל, כשאת שוכבת... נסי להמנע מהם, או לארגן את המצבים האלה כך שמראש היא בכלל לא תגיע למקום בו היא חושבת על מכות.
(למשל - אם זה תמיד כשאת נשכבת לנוח, אז תמיד לפני שאת נשכבת תציעי לה תעסוקה שהיא מאוד מאוד אוהבת, או במקום לשכב - שבי, או במקום לשכב על הספה, תשכבי בדשא שליד גן שעשועים).

[קרן_שמש*]

מתי היא התחילה להכות?
איפה את ממקמת את הזמן הזה יחסית להריון?

[אחיטוהר_לנצח*]

מיכל שלום שמי שירית,
עברתי על הדף, מודה שלא בצורה מעמיקה.
אם לא איכפת לך,אני רוצה לשתף אותך, בחויה שלי,ודבר שלמדתי.
ביתי בת שנתיים ,יש לה עוד אחות, בת שנה ,אני לא בהריון.
בחורף, היא הכלה לחבוט בי ולינשוך אותי.
אותי בילבד
ביררתי לגבי הכאת אנשים אחרים ? למען מיקוד הבעיה.והיא אכן היכתה אותי בילבד.
מודה באשמה- היתי בחוג הורים.
העלתי את הבעיה, אמרתי שאני חשה ,כאשר היא מפליאה בי את מכותיה ונשיכותיה, שאני פשוט נימעכת מביפנים.
בכיתי לתוך הכרית ביגלל פעוטה בת שנתיים.

ואז נאמר לי דבר ששינה את כל ההסתכלות, שלי והרחיב את נק' ההסתכלות שלי.
הוצע לי להסתכל על הבעיה כמטרה להגיע אלי.
נישמע מוזר. אז למה להרביץ?
כי ילד לעיתים בוחר כך,ולעיתים אחרת , כדי ליזכות בתשומת ליבינו האימהות, לא ניכנס לזה.(אתן ממש לא חיבות לקבל את זה. הוספתי את זה כדי שדברי לא יהיו תלושים)

עבדתי בתוכי,על ההרגשה שזה מעלה בי- אני לא נעלמת או מתגמדת כשזה קורה!!!
זה היה חשוב,כי היא חשה זאת ישר, שכוחותי הנפשיים חזרו אלי, זה הוקרן החוצה מימני ,ולא היה צורך במילים.
בנוסף, הפסקתי את הנשיכות בדרך שניראתה לי, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, ולא ניהלתי על זה דיון+הלך המחשבה שהיתי בו|>| אני לא נימעכת מההתנהגות שלך! ובכך אני לא משתפת איתך פעולה לעינין..
כן, זה לחלוטין עבד כמו קסם.
זה פסק.
נתתי לה אלטרנטיבה לשתף עימי פעולה, בדרך מקובלת. לא בנשיכות ומכות.
לימדתי אותה שבימקום ליצעוק, להכות וכד' היא מוזמנת לבקש את מה שהיא רוצה באמת-חיבוק? הקשבה?
אך הלך המחשבה תמיד היה ממקום של ...(תיסלחי לי על הביטוי הבא.....)-סמכות הורית, ביטחון בעצמי.
ילד חש זאת מיד.

(אני מאוד קרובה לעולם החי, לביאות,וחתולות,למשל, מאמנות את גוריהן,איך ליתקוף.ברגע שהם חורגים מהגבול של מישחק, ומכיאבים לה,היא "מראה" להם שזה לא נעים לה בצורה שזה נחרט בזיכרונם .
ולא חוזרים על זה שנית)
מקוה שמשהו מידברי עזר לך.
שירית.