בשבח הדברים הקטנים

[אנונימי]

<sub>דף מומלץ

ראו גם הדפים: שטויות משמחות / נקודות טובות / הדברים הטובים שאני עושה לעצמי / משהו טוב</sub>

[ורד_לב*]

טוב, זו מעין תחושה ישראלית כזו, אני יודעת. בזמן האחרון יצא לי להיתקל בה בכל מיני מקומות ורציתי לשמוע עוד דיעות ורעיונות. אני יודעת שזה נושא קצת רגיש, אז בזהירות.
שיחה שהייתה לי בימים האחרונים עם מישהו על איסוף הבקבוקים למיחזור גרמה לי להבין שהרבה דברים (או יותר מדיי דברים) הם מובנים מאליהם אצל אנשים. שאנשים אינם ערים מספיק לקשר בין הדברים (טוב, זה לא חדש, כל אחד רואה רק את הריבוע שלו ואולי גם קצת מעבר, אולי...).
עקב זה יש המון דברים שאנחנו שוכחים להודות עליהם . גם אם זה מעט מדיי והיינו חושבים שצריך יותר (אז תעשו בעצמכם... אההההה, לא כ"כ פשוט כבר אה?)
ואיך יקרו הדברים הגדולים, אם לקטנים לא שמים לב? ומתעלמים? ולא מכירים עליהם תודה ומתקדמים משם...?
יש תחושה כזו שאנשים צריכים דברים בגדול, או כלום בכלל.
מישהו מבין על מה אני מדברת? מכיר? חולק? מזדהה?

[מיכל_מ*]

כן כן כן. תודה על הטיול אתמול, על החיפושית שחפרה לה לאט לאט לאט לאט גומה, כנראה להטלת ביצים. כל כך קטנה מול נוף אדיר, כל כך איטית, וכל כך נענית לכוח מעורר יראה והתפעלות.

תודה על הניסוח שלך, ורד - לשים לב לדברים הקטנים, להכיר תודה ולהתקדם משם.

[עירית_ל*]

אני לא בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת, אבל עלו בי מחשבות.
אני לא בטוחה שאם לתחושתי משהו מגיע לי, אז אני לא אודה עליו. מגיע לי יחס הוגן? מגיע לי שירותי בריאות? מגיע לי קורת גג? מגיע לי כל מיני זכויות אדם בסיסיות. זה לא אומר שכשאני מקבלת יחס הוגן, לא אדע להוקיר אותו.
ראיתי את הסרט "באולינג לקולומביין" (ואני ממליצה מאוד) ויש שם קטע שבו הבמאי, מייקל מור, שואל שלושה תלמידי תיכון קנדיים אם אדם חולה זכאי לטיפול רפואי והם עונים "כן, בטח". הוא מקשה, "למה?" והם ממש מתפלאים עליו, "מה זאת אומרת, זכויות אדם.". אז בארצות הברית זה לא מובן מאליו שאדם חולה זכאי לטיפול רפואי, זה תלוי בכמה כסף יש לו. וזה עצוב מאוד (גם בארץ שלנו יש הרבה עצב מהסוג הזה).

[אמא_של_יונת*]

למדני, אלוהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החרות הזאת:
לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר-הלל
בהתחדש זמנך עם שחר ועם ליל.
לבל יהיה יומי עלי כתמול-שלשום,
לבל יהיה יומי עלי הרגל.

(לאה גולדברג)

[ורד_לב*]

אוי, זה שיר כזה מקסים! כבר המון זמן לא נתקלתי בו.
תודה אמא של יונת!
מה שדיברתי עליו (טוב, אולי זה לא עבר טוב), זה שלפעמים זה מציק לי ולפעמים אני לא מבינה ופעמים זה מכעיס ומעצבן אותי איך אנשים לא שמים לב למעגל הקצת יותר גדול מעבר לצל של עצמם ושל יקיריהם. לפעמים אני כן מבינה ומקבלת. אבל, בשורה התחתונה, נראה לי שממש קשה לי עם זה שכ"כ הרבה אנשים מרגישים שחייבים להם, או שהם צריכים לקבל משהו... על זה אני מדברת
אני אביא דוגמא מהשיחה עם אותו בחור בנושא מיחזור הבקבוקים, אבל זו סתם דוגמא, יש עוד אלף כמוה:
בחור: מה, למה הם לא באים לאסוף את הבקבוקים הגדולים? הרי כתוב פה שזה איסוף למען הסביבה? רק את הבקבוקים של הפקדון הם אוספים? כי על זה הם מקבלים כסף?
אני: הם באים לאסוף את בקבוקי הפיקדון, כי זו העבודה שלהם, את הבקבוקים הגדולים אוספת חברה אחרת. וודאי שזה לא לשם שמיים, או "רק" למען הסביבה. זה עסק כלכלי כמו כל דבר!
בחור: אז אם זה רק בשביל הכסף, זה לא שווה! אני מעדיף לתת את הבקבוקים למישהו שבאמת צריך את הכסף...
אני: אבל הכסף מגיע מאותו המקום. גם אותו מישהו שצריך כסף יקבל את הכסף מאותו מקור בדיוק. הרי אתה לא מצפה שיפעילו מערך של משאיות, נהגים, פרסום, עלויות של דלק וכו' ללא תשלום. זו אינה פעילות התנדבותית, זה חייב להיות כלכלי, כדי שזה יעבוד.
בחור: אה, אז מה אכפת להם לקחת גם את הבקבוקים הגדולים?
אני: זה תפקיד של חברה אחרת. של מישהו אחר...

כאן בערך נמאס לי והפסקתי.
אתם מבינים מה אני אומרת?
ואני בכלל לא מאשימה את הבחור. ברור לי שהוא חסר את הראייה המרחבית יותר שתאפשר לו לראות את התמונה הגדולה יותר.
אתמול חשבתי על כל הנושא הזה בהקשר של חינוך. אם חינוך במערכת מעודד הפרדות והתמקצעויות עד שבאמת בלתי אפשרי להרכיב תמונה גדולה. ממש מאטריקס!
זה דיי מתסכל! ואין בכלל מאיפה להתחיל להסביר לאותם האנשים, כי הם חסרים את היסודות. אני ממש לא מתכוונת להתנשא, באמת. זה פשוט מצריך ללכת הרבה צעדים אחורה כדי להסביר דברים שלי הם פשוטים, כביכול. השפה, ההגדרות, המינוחים. זה לוקח מלא זמן!

[יסמין*]

ורד, תודה.

[לא.מודה*]

הדוגמה של הבקבוקים היא מעולה, אבל בכיוון הפוך.
היא מראה איך הודייה על מה שיש משכיחה את מה שצריך להיות.
מה צריך להיות? מערך אחר לגמרי לגמרי של שימוש בפלסטיק, עלות המוצרים שנארזים כך, ואחריות מי שמייצר ומי שמשתמש.
אבל כשנותנים משהו וכולם אומרים עליו תודה (נגיד שזה היה המצב) אז שוכחים. שוכחים איך היה צריך להיות ושוכחים למחות ושוכחים לסדר את זה מחדש.

אני בעד הודייה על החיפושית הקטנה שחפרה משהו.
אפילו על האוויר לנשימה אני לא תמיד מודה כי הוא מזוהם. ואני לא רוצה לשכוח את זה ולשכוח לעשות משהו בעניין.
הודייה היא לפעמים מנגנון טשטוש. אלחוש.

[פלונית*]

ורד, תודה.
@}