הצקות מטריפות בחינוך ביתי חייבת עזרה

אם אפשר להצטרף לדף קיים אמרו לי. בדף יחסי אחים אין קול ואין עונה ואני ממש זקוקה לעזרה, הבעיה נמשכת כבר שבועות וקשה נורא לכולנו. אנא עזרו.
אנסה לתמצת:
בת 7 בן 3 מופלאים. אוהבים מאוד זה את זה ומפגינים זאת לאורך היום בהרבה מחוות. אנחנו בחינוך ביתי - יחד כל היום.

הבעיה: בן ה-3 פיתח דפוס קבוע שבו הוא פשוט ניגש אל מה שבת ה-7 עושה והורס לה ומציק לה (רץ אליה, מפיל את דמויות הפליימוביל שהיא סדרה, מקשקש לה על הציור, או סתם בא ותופס לה חזק את הרגל באמצע שהיא מדלגת בבית, מתיישב לה על הראש כשהיא שוכבת לה על הספה, נושך אותה, חוטף לה את הספר ובורח איתו - הבנתם). לא מגיב כלל כשהיא צורחת עליו "די" "זה כואב לי". בדרך כלל מצחקק. כך המון פעמים ביום. ממש ממש ממש מציק.
הבת מאוד אוהבת שקט, להיות לבד, מתעצבנת מהר כשמטרידים אותה אפילו בשאלה קטנה כשהיא שקועה בדמיונות או במשחק.
הבן מאוד רוצה קשר עמה. חלק מהפעמים ההתנהגות שלו באה מיד אחרי שניסה לדבר איתה או להראות לה משהו והיא אמרה "אל תדבר אתי עכשיו", אבל חלק ניכר הוא עושה סתם כי ההתרחשות שלה מושכת אותו, שם נמצא האקשן בבית.

תגובות שניסיתי:

לספק לו מוקד אקשן חלופי - אבל כמה אפשר, אני משחקת איתו/עושה איתו דברים בבית נון סטופ. מרגישה כאילו אני לא יכולה להשאיר אותו רגע לבד, אחרת ישר ילך להציק לה. אני יודעת שתציעו להביא חברים וללכת לחברים - אבל שניהם לא מתים על זה בכלל, וגם קשה לי לייצר מפגשים כאלה במקום שבו אנחנו נמצאים, אני עושה כמיטב יכולתי ולפחות פעם ביום יוצאים לאנשהו או פוגשים או משהו.

לספק לו גירוי של דחיפה/משיכה/אקשן "של בנים". לפעמים קצת עוזר.

כשהוא ניגש להציק - פשוט לקחת אותו ביד (קצת בכוח) לפעילות אחרת, בלי לעשות עניין, כאילו לשדר: לא מעניין להציק, משעמם, רד מזה. אבל לא יודעת אם המסר הזה ממש עובר. עשיתי את זה די הרבה זמן ואמנם היה טוב יותר מאשר כשהטפתי וצעקתי, אבל השיפור לא היה מובהק.

כן, היו גם פעמים שצעקתי והטפתי ואפילו גררתי לחדר וסגרתי אותו שם וכל מיני דברים שאני לא גאה בהם. עשיתי אותם בעיקר במקרים כמו הפעם שהוא פשוט לקח משאית צעצוע ודפק אותה לאחותו בראש בלי הודעה מוקדמת. בפעמים אחרות אמנם לא צעקתי וסגרתי בחדר אבל החזקתי חזק בידיים ולא נתתי לו ללכת עד שלא יציק יותר. בכה והתפתל, ונראה מסכן, אבל ברגע ששחררתי חייך ורץ להציק לה שוב - מבחינתו המשחק נמשך. ושוב תפסתי והחזקתי אותו, ושוב בכה ושוב שחררתי, והוא שוב רץ אליה בחיוך זומם והרס לה את המשחק או הכאיב לה - וצחק.

אולי לחזור לזה אבל להיות עקבית יותר? כי לא עשיתי את זה הרבה ימים. אבל מתי לשחרר אותו? ואולי זה בכלל לא נכון לעשות זאת.

הסברתי לאחות שהיא צריכה להגן על עצמה ולדחוף ולהרביץ לו עד שלא ירצה להתקרב אליה, ושאני לא מתערבת. אבל היא עדינה וזה די משעשע אותו ומעניין לו שהיא מרביצה לו קלות. או שהוא קצת בוכה וצוחק ומחזיר לה עוד יותר, עד שממילא אני מתערבת. נוצר מצב נורא, שבו אני מעודדת אותה להרביץ לו חזק יותר, עד שהיא אומרת לי: "אני אוהבת אותו והיד שלי לא יכולה לעשות את זה".

בכלל, כשאני מתנפלת עליו, היא תמיד מגנה עליו: "אמא, מה היית מרגישה במקומו?"
אחרי כמה ימים של אלימות הדדית בלתי פוסקת, ירדתי מזה.

לעתים קרובות אני מתמללת את רגשותיו: "אתה רוצה לשחק עם אחותך, חבל שהיא עסוקה, בטח אחר כך תעשו משהו יחד, בינתיים נלך לעשות איקס".

גם מדברת עם אחותו על התסכול שלו ואומרת לה (לפעמים בשיחה טובה ולפעמים בטעות בנזיפה) שתנסה לא לדחות אותו מעליה כל הזמן, למשל אם הוא רק פונה אליה להגיד לה משהו פעם אחת, שלא ישר תאמר: "אל תדבר אליי". הבעיה היא שהוא בן שלוש ששואל כל הזמן "למה למה" וחוזר על כל משפט כמה פעמים, וזה משגע אותה. והיא עוד בן אדם שצריך שקט יותר מהממוצע. והיא רק בת 7, כמה יכולה להיות אחראית כלפי רגשותיו ולשחק ולדבר עמו בניגוד לרצונה וכו'.

יוצא שהוא שומע אותי מדברת איתה על זה וכמובן רואה בכך הצדקה למעשיו... מנסה להפסיק לדבר על כך מולו, אבל לא פעם נוזפת בה ברגע האמת.

אוף אוף אוף. זה פשוט מתיש ומצער. כל כך רוצה להחזיר את השלווה למעוננו. שני ילדים כל כך מתוקים ואוהבים. ואני לא יודעת איך לפעול.
לפעמים חושבת שאולי אין דרך ופשוט הזמן יעשה את שלו. אבל איך עוברים את זה בינתיים? ואולי יש דרך ועוד לא מצאתי?

אודה מאוד לכל מי שינסה לעזור לי.

יש לך ילדה קסומה.
למי זה מפריע יותר-לך או לה?
אין לי כוונה לעצבן, פשוט נראה שהיא מתמודדת בדרכה. אולי תניחי להם באמת להסתדר. הוא בכל זאת בן שלוש.
עזבי איך זה נראה מבחוץ.

תראי איזה צהוב- השיוויון האפשרי הוא שוויון הנפש.
לא מדהים?

אני מצטרף לשאלה של אורלי נ: כמעט לא כתבת איך היא מגיבה לזה וכמה זה מפריע לה. רק רמזת לזה.
אולי תפרטי קצת יותר?
בעצם, אולי קודם כל כדאי שתתבונני בזה כמה פעמים בלי להתערב, ואז תנסי להעלות את זה על הכתב כאן בדף?

כן, אולי היה חשוב לציין שהיא מגיבה לזה באופן קבוע בזעקות: "אמא!!!!!!!!! תעזרי לי!! אמא הוא חוטף לי!!! אמא הוא מכאיב לי!! כואב לי!!" ונראית במצוקה אמתית לגמרי. היא באמת באמת סובלת מזה. התבוננתי היטב הרבה פעמים. היא גם ככה רגישה למגע וחדירה מאוד (ובבקשה אל תתחילו להגיד שזו רק החוויה שלי - תסמכו גם על אמא שמכירה את בתה היטב מתבוננת וחושבת על הדברים הרבה), וההצקות שלו ממש קשות לה. אבל מרוב שהיא רגישה וחדירה גם קשה לה לראות אותו סובל או אותי צועקת, אז ברגע שהוא מורחק ממנה היא רק רוצה שתחזור השלווה, ולא יכולה לשאת אם הוא בוכה עוד ועוד או שאני צועקת. לכן היא מבקשת רחמים עליו. וגם יש לה חוש צדק מפותח.

ותודה רבה לכן. גם אם אני פוסלת אפשרויות זה מקדם אותי ואני שמחה על נוכחותכן ועל תחילת הדיון.

אולי להזמין חבר? יש ילדים שזקוקים לחברת בני גילם יותר מאחרים.

אולי להזמין חבר? יש ילדים שזקוקים לחברת בני גילם יותר מאחרים.

אני יודעת שתציעו להביא חברים וללכת לחברים - אבל שניהם לא מתים על זה בכלל, וגם קשה לי לייצר מפגשים כאלה במקום שבו אנחנו נמצאים, אני עושה כמיטב יכולתי ולפחות פעם ביום יוצאים לאנשהו או פוגשים או משהו.

אני הייתי יוזמת פעילות משותפת כיפית קבועה מידי יום, מתרגלת הלכה למעשה את שיתוף הפעולה והתקשורת הרצויה ויוצרת חוויה חלופית עבור כולם, הבן, הבת ואת עצמך. משהו שבהתחלה את מובילה כמודל ואחר כך גם הם יכולים להציע ולהוביל.

דבר שני, תוך כדי זה או בנוסף הייתי מעדנת את גבולות החיכוך. ממה שקראתי עלה לי מצב הפוך בויסות החושי/רגישות, ילדה שרגישה מהרגיל וחווה דברים בעוצמה, לעומת ילד שצריך גירויים חזקים. אם כול אחד מהם יתמתן, בעזרת איש מקצוע או הכוונה שלך, או סוג של עבודה פיזית עם הגוף אולי זה ישתפר.

ודבר שלישי, הייתי בודקת אצלי פנימה מתוך ידיעה שיש לי אחריות על מה שמשתקף לי בחוץ ומשקף לי משהו פנימי שאם אשנה אותו תשתנה גם המציאות החיצונית. מצריך מעקב, התבוננות, זיהוי ופענוח ואז בחירה לשנות. יכול להיות שתגלי שאת מופעלת בגלל כול מיני סיבות.

אלה הכיוונים שאני הייתי מנסה. בהצלחה

(חלוקית ממחשב אחר)

וכשאני כותבת על התהליך של ההתבוננות, הזיהוי והשינוי, אני מציעה לך להתרחב ולנשום לתוך הסיטואציה, להסכים להיות בה, פשוט להיות נוכחת ולראות מה עולה לך מבפנים.

ממה שסיפרת נראה שמדובר בהבדלים בצרכים וביכולות: ילדה בוגרת שזקוקה לשקט ואוהבת להיות עם עצמה ובחלומות שלה ובעיסוקים שלה. ילד קטן שזקוק להרבה אינטראקציה ואקשן ותשומת לב. פשוט צרכים שונים. נראה שהבת לא יכולה ולא רוצה לספק את הצרכים של הבן. אז אולי כדאי לאפשר לבן לקבל את מה שהוא צריך עם ילדים אחרים, בני גילו ועם צרכים דומים.

אולי כדאי לחשוב על הפרדת כוחות מסוימת, כך שגם הבת וגם הבן יקבלו מה שהם צריכים. למשל, אם את והבן תלכו לגינת השעשועים / לבקר חבר / לחוג ספורטיבי כלשהו וכו'
א. הבת תישאר לבד בבית ותוכל להיות בתוך השקט שלה (היא תרצה את זה? לפחות לשעה שעתיים ביום? או מדי פעם?)
ב. הבן יקבל כיף ושמחה ואקשן ואינטראקציה עם בני גילו ומשחקים וכו'.

וגם להיפך. כלומר,. שהבת תלך לחוג כלשהו (ציור? אמנות כלשהי? ריקוד?) ואז היא תהיה עם בנות גילה ותעסוק בפעילויות שמתאימות לה.

בקיצור, נראה לי שבשל ההבדלים ביניהם (במין, בגיל, בתחומי העניין, בצרכים הרגשיים והנפשיים וכו') כדאי לפעמים לתת לכל אחת ואחד מהם מה שמתאים לו או לה, בלי הפרעות ותסכולים מהצד השני (והתסכולים הם הדדיים: הוא מפריע לה והיא לא נותנת לו מה שהוא צריך). הרי הם כל הזמן ביחד משום שהם בחינוך ביתי. אם הם היו בגן ובבית ספר, לכל אחד מהם היו חברים וחברות משלו/ה, והם היו מבלים כמה שעות בנפרד. אפשר לנסות לעשות משהו דומה גם בחינוך הביתי: שהיא תבלה עם החברות שלה ושהוא יבלה עם החברים שלו - לאו דווקא באותו בית.

עולים לי שני רעיונות:

לחשוב עם הבת הגדולה מה היא היתה רוצה שאחיה יעשה, אם היתה יכולה לגרום לו לציית לה. האם יש משחקים שהיא תשמח לשחק איתו/בו? את עניין הציות/שיתוף פעולה אפשר לסדר אחר כך עם מעורבות שלך, בהדרגה, אבל אם הוא נהנה מכל אינטראקציה איתה אז עדיף לחפש אינטראקציה שתהיה מהנה בשבילה.

לשלם לילד שישחק איתו. ילד גדול יותר יוכל לשחק איתו במשחקי התגוששות, שהוא כנראה אוהב. זה אמנם יהיה לזמן מוגבל, אבל יספק צורך שכנראה יש לו.

תודה רבה רבה לכן.
כל הדברים שכתבתן מדברים אליי. אנסה להגיב לפי הסדר.
פלונית אלמונית:

פעילות כיפית משותפת - כן בשמחה. אשמח לרעיונות, קשה למצוא מכנה משותף ביניהם. יש ימים שלגמרי ביזמתם אנחנו מנהלים משחק דימיון ארוך משותף וכיפי יחד, ואני מתווכת די בהצלחה כל פעם כשכמעט עולים על שרטון (למשל הוא גור חתולים ואני והיא אחיות שמצאו אותו - או מה שהם ממציאים). הבעיה היא שלא פעם המשחק נגמר או בזה שהגדולה מתעצבנת שהצעיר שואל אלף שאלות או מציע שוב ושוב שיקרו במשחק דברים שהיא לא רוצה (שכולם יסעו באוטובוס ואחר כך ברכבת, ואז במכבי אש (: ) או שדווקא המשחק ממשיך יפה אבל פשוט מספיק לה והיא רוצה כבר להיות לבד, והיא אומרת יפה ובנחמדות שרק עוד נעשה משהו אחד ואז היא תפרוש - אבל הוא בוכה ולא מקבל את זה ומכה אותה. פעיליות יצירה וכו' - לפעמים עושים יחד, היא יותר בעניין ממנו. משחקי קופסה היא שונאת. רגע, בעצם אני רואה שאני עסוקה בלפסול. אז אנסה לסכם עם עצמי משהו חיובי: לחשוב על פעילות משותפת וליזום אותה, לא רק לתת להם לעשות כרצונם, כפי שאני נוהגת בדרך כלל לעשות (כל אחד לחוד מוצא לעצמו משחקים יפה, הם לא מתלוננים על שעמום).
לא רציתי להיכנס לזה, אבל ברור לי כבר מזמן שבהרבה מובנים אני רואה את ביחסים ביניהם השתקפויות של היחסים ביני לבין אחי הצעיר בילדותנו. הוא רצה לשחק איתי הרבה יותר משאני רציתי לשחק איתו, הוא היה מתוסכל מזה שפרשתי ממשחקים בפתאומיות לתחושתו (כשאני פשוט קצתי במשחק, בכל זאת הייתי ילדה ולא הרגשתי מחויבת לשחק איתו אם אני כבר לא רוצה), וגם הוציא עליי את תסכולו במכות ומשיכות שיער מדי פעם (לא זוכרת בדיוק את הדפוס, זה היה כשהיינו קטנים). זה היה כל כך קבוע שאפילו פעם בילדותנו המצאנו מן שיר-דקלום שצוחק על הדפוס בינינו. המילים היו: "אין לי חשק לשחק - אוף, תמיד אין לך חשק לשחק"... לא מזמן הוא אפילו אמר לי, בשיחה בהקשר אחר, שהתחושה שבילדות דחיתי את קרבתו עלתה בטיפול פסיכולוגי שהוא עובר כנושא שחוזר בחייו... ומובן שזה מטריד אותי. אני מנסה לא לראות בילדים בבואה של עצמי, ולהשתמש בניסיון העבר כדי להבין את העמדות של שניהם, ומצד אחד די מודאגת מהאפשרות שהבן הצעיר באמת חווה פגיעה ותחושת דחיה מתמשכת, ומצד שני מנסה מנסה לא ללחוץ על הגדולה להיות הבכורה האחראית, ולשבת לה על המצפון והרגישות הרבה שלה. יחד עם זה אני מנסה להתבונן טוב ולראות אם אני אולי מדביקה להם מטען שלא קיים אצלם אלא היה קיים אצלי ואצל אחי.

אנסה את מה שאמרת. להסכים להיות בסיטואציה ולנשום ולראות מה קורה.

לי אורה

בדיוק. מה שאמרת. צרכים שונים, תחומי עניין שונים, גיל שונה, ויסות חושי שונה (היא עם רגישות חושית גבוהה מובהקת, הוא ממש לא בקיצוניות השנייה, אבל פשוט בלי קשיי ויסות חושי. והוא בן.). אני לא רואה איך אני מארגנת להם את כמות השעות הנפרדות שאני חושבת שהם באמת צריכים בלי לשלוח אותם לאיזשהן מסגרות, ואני יותר ויותר חושבת שאעשה זאת - לא רוצה לפרט על המסגרות כדי לשמור על אנונימיות, אבל יש בשתי המסגרות שאני חושבת עליהן הרבה טוב (בין השאר אומר לשבחן שלא מתאים לקרוא להן "מסגרות"...) ואפשר להיות בהן באופן חלקי. נראה. אבל לא בטוחה שזה לא יחריף את המצב בשעות אחרי הצהרים - כשהגדולה תחזור "שבעה" מחברים ותרצה להיות עוד יותר לבד, והוא עדיין ירצה קשר איתה - פשוט כי היא אחותו הגדולה והנערצת והאהובה. חשבתי את זה בשבועיים שבהם היא הייתה בקיטנה (קיטנה שקטה, עם בנות גילה, וציור ויצירה - בדיוק כמו שתיארת). אבל אולי אז לא הייתה לו עצמו די חברה חלופית. לעת עתה הוא באמת לא אוהב לשחק עם בני גילו, רק עם גדולים (ראו אמץ חולם). ובהקשר זה אני מגיעה ל -

יונת שרון
(טוב שבאת, בגללך אני בכל הבלגן הזה של חינוך ביתי אז את חייבת לעזור לי!) (זו הייתה דרכי המגושמת והמנסה-לשווא-להצחיק לומר שלפני עשר שנים ולפני שהיו לי ילדים נתקלתי בבלוג שלך ואני מרגישה כלפייך הכרת תודה ענקית).

אשאל אותה, מעניין מה תגיד. לפחות ממה שאני רואה - היא שמחה לעשות כל מיני דברים קצרים איתו - לצייר זה לזה "דף לצביעה", סתם להתחבק ולהגיד דברים מצחיקים, או לשחק משחק דימיון קצר - אבל אין לה סבלנות לכך שאחרי כמה זמן מתחילים הסיבוכים איתו (כפי שתיארתי לעיל במשחקי דימיון) וגם לכך שהוא לא מקבל את זה שהיא רוצה לסיים את המשחק וצועק ובוכה שהוא רצה משחק ארוך איתה (אני משליכה עליו מעצמי כשליבי נקרע לשמע בכיו?). יוצא שהיא לא פעם נמנעת מראש לשחק איתו, יותר ויותר.
בן גדול שישחק עם בני נשמע רעיון טוב ומועיל. מסובך ליישום, אבל בטח אצליח אם אשקיע בכך.

נראה לנו שאנחנו מקרה קלאסי של חינוך ביתי שלא יכול בשלב זה להמשיך בגלל העדר שבט. אני בהחלט רואה איך בני משחק בשלווה ולא מסתכל כל הזמן מה אחותו עושה או לא עושה כשיש המון בני דודים ודודים מסביב - קורה מדי פעם בשבת. הוא לא משחק איתם כי לא מעוניין בזה. הוא צריך את ההמולה הקלה, את זה שיהיו כל מיני מוקדי עניין סביבו והוא לא יתעניין בהם כל כך אלא בשלו. כי אם יש מוקד עניין אחד - אחותו, והוא בולט אך לא נגיש, זה מתסכל.
אבל אני לא מצליחה לארגן שבט כזה, כבר שבע שנים אני מנסה, וחשבתי לעבור לנווה איתן בזמנו וכל מיני... אבל אנחנו כאן. אז אולי מסגרות יפתרו את זה במשך הבוקר, חלק מהבקרים. תוהה אם זה מה שיעזור.

נראה לי שהצעתן הרבה דברים חשובים למניעה. ברור שכאן טמון המפתח. אבל אני תוהה אם יש לכן מה להציע בנוגע לתגובה כשהסיטואציה כבר קורית. מלבד התבוננות הפנימית שלי, הנוכחות שלי. תבינו אותי, זה דבר שיכול לקרות עשר פעמים ביום. אני מרגישה שאני צריכה איזו מין "עזרה ראשונה" - איזושהי החלטה מה לעשות פשוט באותם רגעים. מה להגיד. איך לפעול.
ואולי זה סותר את הרעיון של "לנשום ולהסכים להיות בסיטואציה"?... לא יודעת.

כשאצלנו היתה תקופת מריבות הייתי אומרת להם משהו כמו - אתם אחים ואתם צריכים ללמוד להסתדר כי זה האדם שיהיה הכי קרוב אליכם ושתוכלו לסמוך עליו תמיד. ואז הייתי עוזרת להם "להסתדר", זאת אומרת נותנת אמפתיה לשני הצדדים ומתווכת את הרצונות והצרכים של שני הצדדים ויחד מוצאים פתרונות. הדבר החשוב הוא ששני הצדדים לוקחים חלק שווה בשיחת גישור הזו, כשהמטרה היא שהם ילמדו לעשות את זה בעצמם ופחות ופחות יצטרכו אותך.
מקווה שיצא מובן. בהצלחה. וגם חשוב לזכור - ילדים נמצאים בשינוי מתמיד (וגם אנחנו

)

אני מרגישה שאני צריכה איזו מין "עזרה ראשונה" - איזושהי החלטה מה לעשות פשוט באותם רגעים.

זה לא עובד ככה. הרגע שבו רואים את הבעיה קורה הרבה אחרי הרגע שבו עוזר להתערב. הדבר העיקרי שאפשר לעשות כשרואים את הבעיה זה להסתכל עליה ולהבין שיש פה בעיה ולנסות לחשוב מאיפה היא נובעת. הפתרון הוא לא באותו הרגע אלא בהתנהגות הכללית בזמנים אחרים.

אין לה סבלנות לכך שאחרי כמה זמן מתחילים הסיבוכים איתו

איזה סיבוכים? את יכולה לשים את העצבע על הנקודה שבה היא רוצה להפסיק לשחק איתו?
למדתי (באופן מאוד לא אינטואיטיבי בשבילי) שהמשחקים בין הילדים עובדים טוב יותר כשהקטנים עושים מה שהגדולים אומרים. אנחנו לא נוטים לטפח את ההתנהגות הזאת (ציות לגדול) אבל אני חושבת שבתוך המשפחה זו התנהגות בריאה.
אני חושבת ששווה לנסות לראות אם הסיבוכים קורים כשהקטן לא עושה מה שהגדולה אומרת, ולנסות להגיע למצב שהבחירה שלו היא בין לשחק איתה לפי החוקים שלה, לבין למצוא לו תעסוקה אחרת.

(כמובן שזה לא מבטל את הצורך שלו במשחקי התגוששות, שכדאי לספק לו באופן בלתי תלוי באחותו.)

אהלן,
פעילות משותפת יכולה להיות כל דבר שאת עושה במהלך היום, פשוט יחד איתם. לדוג' בישול, לבשל או לאפות ביחד ואז כול אחד יכול לקבל משימה בהתאם ליכולותיו, הכנת שנות טובות, קניות, לתרגל זמן יחד שאת אחראית על הדינמיקה שנוצרת בו ומובילה את העניינים. כדאי לבחור דברים כיפים שימשכו אותם להשתתף, לבשל משהו שהם אוהבים ביחד וכו'.
מצד אחד אכן יש פה צרכים שונים ומובחנים של ילדים בגילאים שונים וגם מגדר שונה אבל עם זאת, זה לא חייב להיות כך. בטח לא רוב הזמן, לדעתי לפחות. ראיתי גם מקרים בהם זה לא כך. ויכול להיות שאם יהיה משותף מוגדר ותחום ולא מעין צפייה כזו מעורפלת שהדברים יהיו אחרת, יהיה קל לשתף עם זה פעולה.
אצלנו, כפי שכתבתי פעילות פיזית מאוד מאוד עזרה וגם ייעוץ מקצועי בשיווי משקל בחרב לאת. זו ההתמחות שלהם. (וויסות חושי)
באשר להשתקפות שלך בסיטואציה - קבלת הזדמנות מקסימה לבדיקה והתפתחות. מהמעט שכתבת, כדאי לך לנקות כול מיני מטענים שיושבים שם, מולך אל מול אחיך ובכלל מהסיטואציה שהייתה לכם. את יכולה גם להעזר בזה, לחשוב מה אולי היה עוזר לך לשתף את אחיך.
ברגע שתצליחי לייצר לקטן תחומי עניין משל עצמו הוא כבר לא יהיה תלוי באחותו שתספק לו את זה. ללכת איתו לבד לגן משחקים, לטרמפולינות, לבריכה ולהשאיר את הגדולה עם שמרטפית.

במצבי חירום שכאלו אני מציעה להתנתק. כשאני מצליחה לעשות את זה וללכת לחדר לפני שהכפתורים נלחצים ואני מאבדת את זה, איכשהו זה נגמר טוב יותר ממצב שבו אני מתערבת. הם לא יהרגו אחד את השני, אלא ילמדו להסתדר, וזה שיעור טוב לכול אחד מהם וגם יחזק את הקשר ביניהם. את תרוויחי זמן שקט לעצמך, מאחורי הדלת הסגורה. מומלץ בחום לנסות . בהצלחה

אולי לא הבנתי אבל האם יש זמן ביום שהם משחקים יחד כשהיא רוצה והוא רוצה?
נשמע שהיא רוצה לבד והוא רוצה להיות איתה ואף פעם זה לא קורה.
והדרך היחידה שלו להשיג אתה זמן איתה או את התשומת לב ממנה היא ביצירת תשומת לב שלילית.

מאחות זה לא מספיק, הוא רוצה לשחק איתה.

אני הייתי נוקטת בשינוי הבא:

לדאוג לזמן קבוע ביום למשל אחרי הארוחה (שאז הוא גם יהיה יותר רגוע) ששניהם משחקים רבע שעה יחד במשחק שהם אוהבים. אם זה לא הולך - את משחקת עם שניהם את הרבע שעה הזו. לא משחק קופסא ולא ציורים - לא משהו עדין, יותר משחקי תפקידים או משהו שמשלב מגע ותעלולים ואינטראקציה שיירה עם האחות ולא עם קופסא או גורם חיצוני אחר. זה מה שהקטן הזה רוצה וישחרר קצת אנרגיות.
לעולם לא לעודד אותם לאלימות. ממש לא. מה הוא אמור להבין מזה? שאמא רוצה שיכאיבו לו? ומה היא אמורה להבין מזה? שזה בסדר להרביץ לו? לחלשים ממך רק בגלל שהם מפריעים לך? המסר מזעזע ואני לא מבינה את הכיוון הזה בכלל. מה גם שסביר שמה שיקרה שהם יתבגרו תוך פתרון חיכוכים באלימות, וזה לא רק פיזי גם במילים. כל הקשר הקסום שאת מתארת יילך לעזאזל עם גישה כזו. אז להיפך אלימות זה גרוע, ולא משנה מי מתחיל ולמי "מגיע" לדעתך. לא עושים את זה.
דואגת לאזורים סגורים. אם יש יותר מחדר אחד בבית לבקש מהגדולה לשחק אצלכם בחדר ולנעול את החדר. היא זכאית לפרטיות ושקט והוא בגילו לא צריך שינופפו לו כל היום מול העיניים עם הדבר שהכי מדליק אותו - הצקות לאחות.
לדאוג לקטן למשחקים פיזיים שלך שלא בא של גורם נוסף, כאלה שקופצים ומשתוללים ופורקים אנרגיה.
ויסות חושי - יש בעיות בעוד מקומות? עם בגדים? עם מרקמים? הוא מחבק חזק מדי? לא יושב רגע? מציק גם לאחרים, אורחים? מבקש מגע רב מכם?
אם יהיה לו באופן קבוע זמן להתרוצצות ופריקת אנרגיה כחלק מסדר יום קבוע נאמר 20 דקות משחק איתך או בחוץ שבאמת משתוללים + 15 דקות משחק עם אחותו שהיא רק איתו ולא עם טלויזיה ברקע, אוכל ושאר דברים שלוקחים ממנו את תשומת הלב+ דלת נעולה כשהיא משחקת יורידו את רוב החיכוכים.
לדאוג גם לילדה לפעילויות בנפרד מחוץ לבית. שניהם בסיר לחץ הוא שובב וקטן ואנרגטי כך שקשה לצפות ממנו בגילו לקבל לא. איך אפשר? והיא צריכה שקט וזמן לעצמה ולדמיונות אבל אין לה הלאן לברוח. אני במקומך הייתי דואגת באופן קבוע לסידור שבו את יוצאת כמה שיותר איתו מחוץ לבית לסידורים ובילויים ומשאירה אותה בכיף ודואגת לה לחוג שיאפשר איוורור. לא תמיד הלבד שהיא רוצה בבית באמת נובע מרצון ללבד אלא מרצון להתעסק מפעילות בנפרד מכם. שזה שונה.
עם החיכוכים שנותרו - בכל פעם שהוא מתחיל להציק להסביר שכרגע היא לא רוצה אבל אחרי הארוחה הם ישחקו כמו שהבטחת לו. וכמו שעשיתם אתמול וכרגע זה לא מתאים ולהציע משהו חלופי. לנסות לצאת מהבית לטיול הירגעות, לפעמים חמש דקות עושות פלאים! לנסות להציע מקלחת ולהגיד לו - בוא רק אני ואתה נשחק עם מה-שהוא-אוהב-במקלחת ! גם באמצע היום - יחסוך התעסקות בערב ויאפשר לילדה שקט. אני דווקא הייית מתערבת כי ברור שזה מעצבן אותך ואותה וגם אותו מוציא מכליו אז לא הייית נותנת להם לתמודד לבד היא עם העדינות שלה וקוצר הרוח שכבר נוצר והוא בגילו - אי אפשר לצפות באמת שיוותר על משהו שהוא רוצה עכשיו בלי שמישהו- את יספק לו אלטרנטיבה באמת שוה.

ונראה לי שעוד כמה חודשים כל זה יהיה היסטוריה... הם גדלים.. משתנים.. רק אל תייצרי בשום דרך הסתה שלה כלפיו, כי את מתפוצצת או לא מתמודדת, זה יהרוס קשר יפה וחבל. ובאופן כללי אף אחד מהם הוא לא שלוחה שלך, אם את רוצה תפתרי את הבעיה בהתערבות שלך ואם לא - תניחי להם לפתור אותה באותה נקודה אבל לעמוד מהצד ולהגיד תעשי לו תעשה לה זה יוצר אנטי ומחבל בטח בפתרון של החיכוך אבל יותר מזה, בקשר.

בינתיים רק מאותתת שקראתי ומודה מאוד והולכת לישון על זה.

מעדכנת בקצרה ובדכדוך שאני מנסה ליישם כל מה שלמדתי והמצב רק מחריף.
פשוט כל פעם שבא לו רץ וחוטף לה את הצעצוע מהיד ובורח או סתם נושך אותה. וצוחק. כל היום, שוב ושוב ושוב. והוא ילד מקסים ורגיש ואני לא מרגישה שהעניין הוא במחסור באפשרות להוציא אנרגיות או רצון בהתגוששות. הרי הוא לא נלהב למגע עם ילדים אחרים, מתגושש אתי ועם אבא שלו כשאנחנו יוזמים אבל לא נראה שזה כזה להיט, סתם נחמד, וגם בכלל לא אוהב לבלות בגינות הרבה, להתרוצץ בחוץ - עושה את זה במידה, "נורמלי", לא להוט לזה וגם לא נמנע. לא פעם גם מסרב ומעדיף לשחק בבית שהוא איזה גור של חיה ואנחנו מטפלים בו וכדומה.
עד כמה שהבנתי מגעת אין לו כל קושי בוויסות חושי. הוא מווּסת. לבתי יש - רגישות גבוהה למגע, שמיעה ועוד.
להבנתי פשוט מאוד רוצה להיות עם אחותו ולעשות כמוה. והיא - גם ככה רגישה חושית ואוהבת שקט ולבד, ולאור ההתנהגות שלו בזמן האחרון - נלחצת וצווחת/נוהמת כשהוא רק מתקרב או פונה אליה. מה שמזין את התגובות שלו (לפעמים נשיכה/חטיפת משחק בתגובה לכך שלא שתפה איתו פעולה, ולעתים קרובות יותר זו תגובתו לעצם זה שהיא משחקת לבד ולא איתו). הוא מרוויח ככה קשר איתה ואולי תחושת שליטה והשפעה עליה, או - לא יודעת בדיוק, אני מנסה להבין אותו.
חושבת הרבה עוד ועוד על הרעיונות שלכן, חלק מהם בטוח מקדמים אותי בכל מקרה, גם אם זה לא נראה ישירות. בהמשך אגיב לדברים ספציפיים. תודה על ההשקעה שלכן, דעו שקראתי וחוזרת וקוראת כל דבר כמה פעמים וחושבת.

בינתיים שוב ושוב מה שחוזר ועולה בי זה עניין התגובה המיידית, שאתן 'התעקשתן' שהיא חסרת משמעות. אני מרגישה שיש לה משמעות בכל זאת מפני שאני הרי בכל מקרה מגיבה איכשהו (גם חוסר תגובה הוא תגובה), ואני חושבת שכדאי שאמצא דרך אופטימלית להגיב כדי שלא לפגוע בילדים שלי בתגובה/חוסר תגובה שלי. והמצב המתסכל כרגע הוא שאני מרגישה שבהעדר תגובה אני פוגעת בבתי (שמבקשת את עזרתי וסובלת מהצקות לאורך כל היום) וכשאני מגיבה בדרכים שונות לבני אני גם כן לא בטוחה שהתגובה שלי טובה עבורו ועבור בתי (בין אם זה שאני פשוט עוברת איתו בשלווה לעשות משהו אחר - מה זה משדר לו ולבתי בנוגע ליחס שלי לנשיכות חטיפות והצקות? - ובין אם אני גוערת בו ו/או מחזיקה אותו פיזית כדי שיפסיק ללכת אליה שוב ולשוב ולהציק לה, בעוד הוא בוכה (ואם אני משחררת אותו צוחק והולך להציק)).
לא מסתדר לי בכלל הרעיון של להתנתק מהסיטואציה וללכת למקום אחר (האומנם מישהי "נהנית מקצת שקט מאחורי דלת סגורה" במצב כזה, כפי שנכתב?). גם אחרי קריאה אלף פעמים ב"אחים ללא יריבות" אני לא כל כך רואה איך הם יכולים לפתור בעצמם את הסיטואציה בשלב זה בחייהם. האינטרס לפתור אותה הוא רק של הבת הגדולה - בני משיג בדיוק מה שהוא רוצה כשהוא מציק לה (טוב, לא בדיוק מה שהוא רוצה, אבל הכי קרוב שהוא יכול לקבל כרגע), אז איזה אינטרס יש לו לפתור כאן משהו (בהתחשב בגילו וביכולת החשיבה לטווח רחוק שלו)?

הרעיון לתת לבתי מרחב פרטי הוא מצוין, אבל בתי אוהבת להיות בסביבתי ומתנגדת להיות לבד בחדר סגור. היא מסתובבת איתנו רוב הזמן בסלון, אבל עסוקה בשלה. אני לא רואה למה היא צריכה לעזוב את המקום ו"להיכנע לטרור". כשהיא יושבת בפינה צדדית יותר ומציירת, הוא בדרך כלל לא מציק לה, היא מחוץ לטווח ראייה. באופן כללי יוצא שרוב היום אני איתו, דואגת שיהיה עסוק, והיא בצד, בדברים שלה, וזה חבל לי לי, כי על אף שהיא נהנית מענייניה אני יודעת שהיא דווקא רוצה להיות יותר אתי (בקשת זאת בכל רגע שאני מתפנה וכשגם אבא נמצא ויכול להיות איתו) והיא נמנעת מלהיות אתי כדי שלא להיות בעצם עם שנינו (כלומר גם עם הקטן). בתגובה לעוד רעיונות שעלו: היא עוד לא בת שבע וממש לא בשלה להישאר לבד בבית כשאני אצא איתו. זה יכול להיות פתרון טוב אולי בעוד שנה (או מתי שהיא תרגיש נוח). יש לה חוג ופעילויות פעמיים-שלוש בשבוע.

אני מנסה להציע לה את הרעיון שהם ישחקו יחד כשהיא ה"קובעת" (נראה לי נכון מה שיונת אמרה בעניין זה). בינתיים היא לא כל כך רוצה בכלל לשחק איתו, ואני לא יכולה להכריח אותה כמובן. כן נוצר ביניהם משחק באופן טבעי מדי פעם, כמו שהיה בעבר (פעם היה די הרבה), ואז אני כמובן נמצאת ומתווכת. לצערי זה קורה פחות ופחות ופחות, כי היא נמנעת כבר מראש כי יודעת שהוא מתישהו יתעקש על דברים במשחק שהיא לא רוצה, או יבכה ויכעס כשהיא תרצה להפסיק. הוא רק בן 3, זה מובן שיתנהג כך. היא רק בת כמעט 7, זה מובן שהיא לא מצליחה להיות סובלנית לזה. אני מנסה לעודד ולנווט.
ובאמת מזכירה לעצמי (ולבתי) שהם יגדלו (היא שואלת באיזה גיל הוא כבר יבין ויפסיק).

מאוד דיברו אליי המשפטים על הפגיעה שלי בקשר הקסום שיש ביניהם (ועדיין יש, היא מחבקת המון ואומרת לו דברי חיבה, והוא נורא משתף אותה בכל דבר), והפסקתי לגמרי עם הכיוון ההוא.
תוך כדי כתיבה אני מבינה גם שנראה לי נכון גם לנסות להציע שייערך משחק משותף בזמן קבוע מסוים, כפי שהוצע - ואז אולי הגדולה תוכל להערך לכך נפשית, והקטן ירגיש ביטחון שזה משהו שיתרחש ולא תמיד יהיה בספק ובתקווה.

שוב - הרבה תודות. מקווה שתגיבו על אף שנעלמתי לזמן מה.

נשמע מתיש. אם את בכל זאת רוצה תגובה "בשלוף" למצבים שזה קורה, הייתי פשוט לוקחת אותו על הידיים ומעבירה אותו אלי -- למקום שבו אני נמצאת ולפעילות שאני עוסקת בה. בלי כעס ובלי צורך בהסבר, פשוט לפרק לרגע את הסיטואציה ולתת לכולם הזדמנות לקחת נשימה.

זה תמיד או בתקופות?
יש אפשרות שמשהו פיזי מקשה עליו?

הוא חווה תסכול מאד טבעי ומובן מכך שהילד היחיד הנוסף בבית לא רוצה לשחק איתו והפתרון היחיד שאני רואה הוא לספק לו מפגשים קבועים עם חברים שכן רוצים.

יקירה, הצעתי לך להתנתק כי לתחושתי את מגיבה מתוך הזדהות וערבוב. חווה את הכאב של שניהם. ברגע שזה יפסיק להפעיל אותך תוכלי להגיב בצורה עניינית יותר. שימי לב לתחושות שזה מעלה בך, כאילו את מפקירה את ביתך. היא לא את ולא הילדה שהיית. הצעתי את זה למקרי קיצון, רגע לפני הפיצוץ. אני יישמתי את זה. נכון שמדובר אצלי בבנות קרובות בגיל ובכול זאת. מקריאת דבריך מרגישה שיש פה הטענת רגשות בסיטואציה שכדאי להפחית ממעמדה. חלק מהכוח זה גם התשומת לב שזה משיג ממך. אולי אם תרפי תגלי שהבת שלך לא כול כך חלשה, היא תצמיח כוחות שמן הסתם גלומים בה ותציב גבול לאחיה. זה בכול מקרה יכולת שכדאי להצמיח, ועדיף במסגרת בטוחה מול אח קטן.
אני מאמינה שזמני יחד מוגבלים בהם את אחראית על פעילות משותפת ויצירת דינמיקה אחרת, יעשו את שלהם ויוסיפו אפשרות אחרת. לא בטוח שזה יפתור את הבעיה כי את מתארת מצב בו לשני הילדים צרכים מנוגדים. ובדרך כלל הדחוי נצמד אל מי שדוחה אותו. קורה לי הרבה עם הבנות. כשהן קולטות שאני לא בפניות הן זקוקות ליותר. מאזנות אותי.
אני חושבת שהרעיון של יונת מצוין. פשוט להירגע, לאסוף את עצמך ולהעביר את הבן אליך לפעילות אחרת, בלי מטען רגשי. בהצלחה גדולה.

שוב תודה רבה לכן. גם רעיונות טובים, וגם אתן נותנות לי תחושה שאין פתרון קסם ושזה לא שזו אני שגורמת למשהו או זו שמפספסת את הפתרון. וזו איזושהי הקלה, כי אם אין איזה פתרון-מובן-מאליו-שרק-אני-לא-חשבתי-עליו, אני יכולה יותר להתרווח בנחת ולהרגיש שאני יכולה להפסיק לחפש הסברים ופתרונות ורק פשוט לנסות לעבור את הגל הזה בשלום, בתקווה שהוא לא יימשך שנים... זו תקופה שכבר נמשכת כמה שבועות (אולי כבר מגיע לחודשים אחדים?), ומה שעולה מהדברים שלכן והכי מדבר אליי, זה שאני צריכה לנסות שהדברים יעברו כמה שיותר בשלום וכמה שפחות יפגעו בקשר היפה שיש להם.
כרגע המצב הוא שהגדולה מסרבת כבר לגמרי לשחק איתו. אבל בכל זאת לפעמים נמשכת לכך בלי משים ונהנית ממשחק קצר איתו.
לקחת אותו מ"זירת הפשע" בלי לעשות עניין זה מה שאני עושה רוב הזמן. אתן מחזקות אותי להמשיך בכך. בכל זאת תוהה אם לא לעשות עניין גם כשהבחור מטיח חפץ בראש של אחותו או נושך אותה בלי הודעה מוקדמת.
טוב. אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי אבל איכשהו אני מרגישה מגובשת יותר בנוגע לנושא הזה בחיינו, שלווה יותר. אז תודה רבה לכן בינתיים.

אין לי פתרון קסם.
ויכול להיות שאני בכלל לא בכיוון, אבל,

לי נראה שהוא משועמם.
מאוד משועמם.

הוא רואה מישהי קסומה ובוגרת יושבת לה על אולימפוס גבוה ועושה דברים מעניינים
והדלת לשם נעולה בפניו.
הוא מחפש דרך להיתקשר אליה להתחבר אליה כי היא ילדה ולדעתי פעילות איתך , כיפית ככל שתהייה אינה תחליף לפעילות איתה או עם ילד אחר.)
והיא דוחה אותו.

גם אני כילדה אהבתי שקט וסדר ולהיות בעולמי הפרטי. אבל אני חושבת שלא תמיד נכון להסתכל עליו כעל תוקף ועליה כעל קורבן.
בעיניי, גםהוא קורבן. (של הנסיבות של האופי של המערכת בה הוא נמצא you name it) ושוב ושוב הוא נדחה בלי שניתנת לו אלטרנטיבה שתספק אותו
בעצם בלי שסופרים גם אותו. כי הקסומה (באמת קסומה, בלי ציניות) צריה שקט.

אני חושבת שאפשר לקבוע זמנים מיוחדים באופן מאוזן לשניהם שבהם יש זמן שבו הוא עם אחותו ויש זמן שבו כ"א לנפשו.
ואם הוא צריך חברים ואין לו, אז צריך לשקול מאמץ מיוחד בנושא ("מסגרות" או אפילו מעבר דירה)

תודה עלהתגובה האחרונה, רק עכשיו ראיתי.
כבר יש מסגרות נפרדות לילדים, מוצלחות, ולא להרבה מדי שעות.
ועדיין המצב לא פעם חוזר למה שהיה.
וכל מה ש ניקי ניים כתבה נכון לגמרי, ותודה על ההבנה, אבל איך מיישמים "זמן שבהם הוא עם אחותו" אם רוב הזמן היא פשוט לא מסכימה? מדי פעם בספונטניות מחבקת אותו באהבה, ופה ושם יוצרת משחק, אבל בדרך כלל לא, וגם מסרבת להצעות משותפות.

היי אמא לשניים, גם אצלי מצב של גדולה וקטן יותר שהיחסים בניהם מאוד מעסיקים אותי.
מחשבה שעלתה לי בראש בקשר לשאלה איך ליצור זמן משותף, מה לגבי לקחת אותם למשחקיה? או טיול יחד? אלא מקומות שבהם השניים שלי תמיד מתאחדים ומשחקים יחד.

אני לא קראתי את כל התגובות, אבל מה שאנחנו עשינו כשהאחות הקטנה היתה מחבלת - יצרנו איזורים שלא היתה לה גישה אליהם. איזור רחב במעלה המרדגות שיכולנו לסגור עם שער. או חדר עם מפתח. פתרון טכני ולא חינוכי. ככה בכל פעם שהם היו נפגעים, יכולנו להציע להם לעבור למקום המוגן הזה. זה הרי עובד מתישהו, אז בינתיים מייצרים פתרונות טכניים.

פתרון טכני ולא חינוכי
אני חושבת שזבה דוקא מאד חינוכי ללמד את הילדים לחפש פתרון טכני כדי לחסוך עימותים.

כו, ברור. אני מתכוונת שזה עוקף את האקט של "לחנך" ולהסביר, אלא פשוט לקבוע עובדות סביבתיות, שמשנות התנהלות. כמו גיאוגרפיה - יש הר, יש נהר..

כמו למשל לסדר נעילה לארונות שיש בהם חומרים שבירים או מסוכנים.

החודשים חולפים ובאופן כללי המצב אותו דבר... כמה שאני לא מתבוננת, חושבת, מנסה, מפסיקה לנסות... ):