דנה אילן

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[דנה_אילן*]

דנה, כאמור, בת 30, אימא לדוד (4) ולבנו (benno, 1.5) חיה עם אילן בקיבוץ צפוני, ביותר. כותבת ומתרגמת לפרנסתי ולנשמתי גם יחד, למרות שזו השנייה יוצאת נשכרת באופן בולט.
לידת בנו, משהו שכתבתי קצת אחרי שנולד:

לידה מופלאה, ילד שלי, נולדת לצלילי מנגינות של אנשים יפים, בבית שלנו, מחובק באימא אבא ודוד, מרוכך לתוך חיים שאפשר להאמין מהמקום הזה שאין יפים מהם. זה היה לפני ארבעה שבועות ועדיין לא התיישבתי לכתוב, קשה להביט על זה כעל משהו שהיה, שנותר רק לספר אותו, זה היה כל כך חזק וכל כך הווה, שקשה לשחזר. אבל חשוב. בבוקר, ובעצם עוד בלילה, חשתי בכאב שבחרתי להתעלם ממנו, ואז להילחץ, לא זיהיתי לגמרי, או לא רציתי, או פחדתי, זה היית אתה, מתדפק, מוכן ליציאה הגדולה החוצה. בוקר שבת קמתי רעבה, גוועת ברעב, וכאובה, אילן קיבל הנחיות איך להכין פנקייק, אבל כל מה שעשה עצבן אותי, רציתי רק להיות לבד, שילכו כבר. הם הלכו לשחק בים. היה יום יפה ובהיר בינות לימים גשומים במיוחד. ככה רציתי שיהיה. באחת, דוד נרדם, מותש מפעילויות הבוקר, והמים פקעו לי, צלולים לגמרי במיטה. אילן ניכנס לפעולה. מאותו רגע עשה הכל כל כך נכון לי, תיקתק הכל, ידע מה לומר, איפה לגעת, איך לארגן. עד עכשיו זה ככה, כאילו הלידה יצרה בינינו גשר הבנה חדש, מוצלח אף יותר מזה שהיה קודם ונדמה לי טוב. התקשרנו לעירית, שתוכננה להיות עם דווידי בלידה, רונית אמרה שהיא בדרך, התחלנו למדוד צירים. הייתי עייפה. ניסיתי לישון. נחנו בין ציר לציר, אילן כל הזמן דיבר דברים נכונים כל כך שלא הבנתי שניה אחרי שנאמרו. בשלוש הגיעה עירית. שהייתה בלי ספק בחירה כל כך נכונה. דוד היה מאושר איתה, היא עזרה לנו מאוד, לא רק בכך שהייתה עם דוד אלא עם הידיעה המוחלטת שהיא יודעת מה לעשות אתו, מה להגיד לו אם הוא במצוקה, וסתם פשוט היה לי טוב שהייתה אתנו. בשלוש וחצי באה רונית. מיילדת ואישה שהחיבור בתוכה עשה עבורי את השירטת הכי טוב ועמוק, פתחנו שולחן מתוקים קטן, או שאחר כך. הרעב שלי חלף. ימאנו אילן ואני לים. העברנו שם כמה צירים. כשחזרנו עירית ורונית פמפמו לנפח את הבריכה שאילן ניפח קודם אטבל הסתבר לא מספיק. לפני שיצאנו לים רונית בדקה אותי. לא הייתה פתיחה בכלל. עברה לי אי נעימות בראש, סתם הקפצתי אותה מוקדם מדי. זה היה בארבע אחה"צ. שעתיים וחצי אחר כך, בשש שלושים ושש בנו היה בחוץ. אולי מספיק כבר עם הלא נעים??! בכל אופן בים, עם אילן, עוד שני צירים. בחזרה בבית. דווידי עוד לא התעורר, אילן הכין לו את מיץ הגזר היומי. הוא קם מבסוט, ברכה בסלון! רוצה להיכנס. עוד לא, אולי אחר כך, אולי בקיץ. עדיין חשבתי שכנראה אלד בלילה שדווידי כבר יישן. אבל פתאום לחץ, לחרבן, חייבת לחרבן. רונית בודקת, פתיחה מלאה, את יולדת. נשענת על המחשב, על המתקן דיסקים, ברקע דיסק מספר 2 מהסדנא בטבחה, יש שמן במבער, נרות. הבית מואר קלושות, דוד ועירית משחקים בחדר שלו. כואב! רונית מציעה שאכנס לברכה, הצינור לא עובד, אילן מתחיל עם דליים וסירים. דוד ועירית עוזרים . אני בפנים. כולם אתי. אילן מדבר אלי. דווידי מתעניין. אני עוד מצליחה לחייך אליו, לענות לו בין ציר לציר. פתאום כבר לא יכולה, צועקת "רונית., תעזרי לי, אני לא יכולה" כל כך סמכתי עליה, ידעתי את הנוכחות שלה כל הזמן. רגע לפני שכבר לא יכולתי עוד זכרתי לבקש מאילן לשים את הדיסק ברפיט, וכך הוא התנגן כל הערב, במשך שעות. רונית אמרה טוב, אז לא, וגם מצד שני "יש לך עוצמה, את יכולה". רציתי שפשוט תחתוך לי את הבטן עם סכין ותוציא אותו, שייגמר כבר איכשהו. ביקשתי מעירית שתיקח את דוד לחדר, והם הלכו. הייתי חופשייה לזעוק וזעקתי. בדיעבד הסתבר שאף שכן לא שמע בכלל, לא שהייתי מוטרדת מזה באותו רגע. ואז רונית אמרה "הראש, הוא יוצא, בואי תני לי יד ותרגישי" אין סיכוי! לא רציתי להרגיש כלום, רציתי שזה ייגמר. עוד כמה לחיצות, אוף ועוד איזה לחיצות, ורונית אמרה תאטי, להאט?? טירוף, אבל מיד חשבתי שאולי חבל הטבור סביב הצוואר והאטתי, אחר כך אמרה שזה היה פשוט כדי שלא אקרע. לא נקרעתי. פתאום זהו, התחושה המופלאה הזאת שזה נגמר והכאב איננו והגוף פשוט משתלשל החוצה אחרי הראש, והכל במים. ובנו עלי במים ושנינו חמים והמים עוטפים ואילן בוכה מאחורי, אהוב שלי, ורגע. רגע שאין כמוהו בחיים. וכמה דקות אחר כך דוד ועירית נכנסו ודוד צחק וקרא "התינוק שלי!" והיה מוקסם ומאושר.כשאילן חתך את חבל הטבור רצה גם. ועוד רגע והשלייה יצאה. רונית בדקה אותה ובלילה אילן קבר אותה בחצר, לא לפני שצילם אותה, מדממת בקערת סלט. ביום שישי שתל מעליה אמנון ותמר. והופ, יצאנו, לא יודעת מה, התקלחתי, רונית עזרה לי, שקלה את בנו – 3750 גרם, אילן תיקתק הכל וישבנו כולנו בסלון, כאילו לא התחוללה שם הדרמה המופלאה של החיים שעה קודם, שותים תה, צוחקים, דווידי מאושר מחצוצרה חדשה שחיכתה לו בארון מטבח, ומנהל תזמורת עם כל כלי הנגינה שלו כרגיל. לא התקשרנו לאיש. זה היה זמן רק שלנו. האי מייל שלי [email protected]

[אמבט_ים*]

כמה טוב היה לראות פתאום את שמך, קראתי את הסיפור לידה של בנו ונזכרתי כמה את מטיבה להתבטא, בעל פה ובכתב. הכתיבה בעורקייך מן הסתם. איזה סיפור מפעים. התרגשתי עד דמעות. איזו לידה מדהימה - ממש יכולתי לחוש דרך הכתיבה את "הרגע שאין כמוהו בחיים" .
אני מתגברת על המבוכה (שזה על גבי מסך האינטרנט) ורוצה לאמר לך שיש לי אהבה גדולה אליך.