בת שנתיים עם חרדות

[אמונה_בה'*]

בתי (הגדולה) עם חרדות.
שני סוגי חרדות:
מאנשים זרים. ופחד מוות מאחי. אחי בא אחת לשבועיים שלושה הוא אב לשתי בנות בתהליכי גרושין.
מילא פחד מאנשים זרים, אבל מאחי-זה ממש לא נוח...
בלילה, מתעוררת כמה פעמים שחלק מהם זה בפחד!
מה עושים?

[אמונה_בה'*]

כשאני שואלת אותה היא מציינת שהיא מפחדת מאחי אך לא מצליחה לבטא למה.
שאלה נוספת,
היא ילדה עם אינסטינקטים בריאים, יכול להיות שיש לה סיבה ממשית לפחד הזה? אני מתכוונת לפחד שגם אני צריכה לפחד ממנו?
גם אני עם מבט די מחודד ולא ראיתי משהו שיכול להיות לה לסכנה.
גדלתי עם אחי ואני מכירה אותו טוב וגם בהתנהלות שלו עם ילדיו הוא מתנהל מדהים אז מה קורה כאן?

[ב_עילום*]

מניסיוני הלא רב- זה בא בגלים
מה תחושת הבטן שלך לגבי אחיך?

כי אם את מרגישה שאין שם שום דבר- הייתי פשוט לא עושה מזה עניין

ובקשר ללילות- זה בא בגלים בד"כ.
אצלי בתקופות הפחדים, פשוט לא נותנת לה לישון לבד בלילה עד שהגל עובר גם אם זה לוקח כמה ימים/חודשים.....

[סאלי_תדמור*]

את יודעת, זה היה לבת שלי. אני חושבת שבגיל הזה בערך. זה לא היה בלילה, כי היא ישנה איתנו. אז היה לה ביטחון מלא בלילה.
אבל זה היה מאנשים מסוימים. היא היתה פורצת בבכי חזק, וחיבקנו אותה, ולפעמים (בודדות) היא בכתה המון זמן, לפעמים שעה שלמה. לפעמים ערב שלם היא פחדה, והיתה על הידיים שלנו.
לא הצלחתי למצוא מכנה משותף ממי היא פחדה. יותר גברים אבל גם נשים. כולל נשים נחמדות במיוחד, חייכניות. אבל יותר גברים, ובעיקר גבוהים או מזוקנים.
קודם כל, אני יכולה לספר לך שהיום היא בת 8 עצמאית בצורה יוצאת מן הכלל, מוכנה לנסוע לבד עם משפחה אחרת גם לכמה ימים... מאוד בטוחה בעצמה ושמחה. אז כבר, זה לא אומר שזה ימשך. כל הסיפור הזה עם הבכי מאנשים מסוימים היה לא יותר מאשר שנה.

וספציפית, איך שאני התנהגתי איתה, ואיך שחייבתי כל אחד שטיפל בה להתנהג איתה, היה לקחת אותה על הידיים מיד, ולשבת איתה כמה זמן שהיא צריכה, גם אם זה יהיה כל האירוע. לפעמים היא ממש התחפרה בתוכנו, קברה את הראש בכתף שלנו או משהו כזה. ופשוט דיברנו איתה קצת (לא כל הזמן...) ואמרנו לה שזה בסדר שהיא פוחדת. שהוא אדם נחמד אבל זה בסדר ואנחנו מבינים שהיא פוחדת. ושהיא לא חייבת לדבר איתו ואנחנו פה איתה. ככה בערך. ולא זזנו מאותו אדם. נניח הוא היה די קרוב והיא היתה עלינו. לא עזבנו את המקום או משהו כזה. כי זה היה מסר שלא רציתי להעביר, שמשהו איתו באמת לא בסדר. אלא שהיא איתי ויחד נתמודד עם זה.

זהו. זה עבר. מה שעוד עזר לי היה להבין שזה באמת סביר לילד קטן (פיזית!) לפחד מאדם גדול כלשהו. ביולוגית נראה לי סביר. ולא התנגדתי לזה.

תרגישו טוב @}

[ליירה_24*]

גם אצלנו סיפור דומה -
לבתי (בת שנה וחצי) יש פחד מאנשים זרים, רובם גברים גדולי גוף יחסית. היא ממש נבעתת ונצמדת אלי, לא מוכנה להביט בהם, ואם הם מדברים אליה היא בוכה.

אני מודה שלפעמים זה קצת מביך אותי, בעיקר כי אני מרחמת עליהם (המסכנים לא עושים כלום, אלא רק מנסים להיות נחמדים אליה) - ביניהם אחי הקטן, שהוא דיי גדול כבר, שכנים שאין לנו איתם מגע יומיומי ישיר וכו'.
אבל אני מזדהה עם מה שכתבה סאלי:

זהו. זה עבר. מה שעוד עזר לי היה להבין שזה באמת סביר לילד קטן (פיזית!) לפחד מאדם גדול כלשהו. ביולוגית נראה לי סביר. ולא התנגדתי לזה.

[סאלי_תדמור*]

זה קצת מביך אותי, בעיקר כי אני מרחמת עליהם

מוכר. פה לטעמי התפקיד שלנו הוא לתווך בין ילדינו לבין העולם. להסביר למבוגרים האחרים שהם לא עשו שום דבר לא בסדר, שזה הגיוני שהילד מפחד מאדם שהוא לא מכיר ושוקל פי 10 ממנו, גם אם הוא אדם נפלא. וגם להגיד להם שזה כנראה יעבור בקרוב. מה שבד"כ קורה, עם תמיכה טובה בילד. לפחות ממה שאני רואה סביבי.

[אמונה_בה'*]

תודה!
אגיב בהמשך...