בקשה לרוחות של הגנה

[חבויה*]

כבר כמה שבועות שאני מתכוונת לפתוח דף ולא מעיזה. לבקש עצה. הדרכה. משהו. (מילה טובה? הצילו???)
ולא מעיזה. מפחדת שיגרשו אותי. יסגרו לי. יגידו לי מה-פתאום-את-לא
או להבדיל, שהוא איכשהו יגלה, יקרא, וימצא דרך להשתמש גם בזה כדי לפגוע בי.

זה מעגל קסמים אכזרי.
אני לא נראית במצוקה. אף פעם. יש בי משהו שגורם לאנשים לשמוע ולראות בי רק כוח.
גם כשאני כבר מצליחה לבקש עזרה, אני לא מצליחה לקבל עזרה.

בבית שגדלתי בו התפקיד שלי היה "מושכת אש"
מושכת אש = מגנת הילדים
(היתה התעללות. היו ילדים קטנים ממני. היה צריך איכשהו להטות את ההתעללות מהם והלאה.)

אני הופכת ל"מושכת אש" כשאני במצוקה. זה בא בגלים.
זה לא רצוני.
אני לא יודעת איך לנטרל את זה.
אבל זה כאילו את משדרת באיזה תדר סודי לכל אדם ברדיוס של כמה עשרות מטרים מסביב, שאם יש לו באישיות אפילו חמישה אחוז דחף התעללות, הוא מוזמן לבוא ולפרוק אותו עליך.
נשבעת לכם. מדובר באנשים שאתם מכירים ותשבעו שהם טובים ומקסימים. ובתשעים וחמישה אחוז גם לא תטעו.

[קולות חזקים פה באתר מדברים הרבה על לקיחת אחריות]

אני אגיד מיד: חצי חיים אני עושה עבודה. עמוקה. כנה. איכותית. עובדת קשה באמת. ממש.
זה עשה פלאות בשטחים מסויימים. כמו להתעורר אדם אחר.
ולדברים אחרים זה לא הזיז. בכלל.
ואז ארעה טרגדיה. ורגרסיה. רעידת אדמה והכל התבלגן.
חשבתי שאני מתמודדת בריא. ורק לפני כמה שבועות, כשפשוט התרסקתי לתוך זה כמו לקיר לבנים, התעוררתי לגלות/להכיר/להודות שכבר יותר משנה אני שוב בתוך התעללות. איומה.
מגנה ומגנה ומגנה עליו כאילו אין מחר. כשכל הזמן הזה הוא מתכנן את ההשמדה שלי.

ועכשיו הוא משמיד.
עם נשק שסיפקתי לו, באמון תמימים, שנה שלמה.

כל כך לא רציתי לדעת מה קורה. כל כך רציתי להאמין שיש איזה 'טוב' סביר שאפשר להניח שיש באדם, במקום להסתכל נכחה.
ועכשיו – אני לא סומכת על עצמי יותר שאני מבינה מה קורה.

ואין לי מושג מה לעשות.
אני נתונה למתקפה אכזרית. ואני לא יודעת איך להגן על עצמי.
אני לא מצליחה לגייס עזרה – כי אני מרגיזה ומעוררת דחף להשתתף בהתעללות כמעט בכל מי שאני נתקלת בו.
אני אפילו לא מצליחה להבין איזה כיוון יהיה להגן – ואיזה לעזור לו להשמיד. (כמו שהסתבר שעשיתי עד עכשיו).
אני כבר לא יודעת מה למעלה ומה למטה.
אין לי מושג מה לעשות.

והאמת שבמקום עמוק מאוד התנפצה לי האמונה – לא, התקווה - שיש בכלל אפשרות, בשבילי, בגלגול הזה - להגיע למציאות מוגנת.
לקשר מגן.


אני יודעת שמסתובבים פה באתר אנשים עם כוחות ריפוי אמיתייים. עוצמתיים.
אנא, שלחו לי קצת אור.

(ומה שלא יהיה – בלי אגרסיות עלי, בסדר? אנא, חוסו)

[צוויליך*]

חבויה

שולח לך חיזוקים וכוחות...
מקווה שתמצאי אומץ לקבל עזרה בלי פחד... למרות הרגרסיה. למרות רעידת האדמה.
מאחל לך שתמצאי את האמונה שיש לך אפשרות, לכולנו שיש אפשרות, להיות במציאות מוגנת, מבורכת, חזקה.

את לקיחת האחריות תעשי רק בזמן שלך, בקצב שלך, לפי ההבנות שלך את עצמך ואת העולם.

נשמע שחוויית העולם שלך עכשיו היא לא קלה, בלשון המעטה.
לפי בקשתך, אני שולח לך אור, אני מאמין שיש לי כוחות ריפוי של אדם עם כוונות טובות ואת מה שביכולתי לתת אני נותן לך.

שתצליחי למצוא מקום של ריפוי ותקווה. שתצליחי לחזור לעבודה העמוקה והכנה ולהמשיך לראות פלאות, להמשיך להשתנות.

צוויל

[נגיעה_רכה*]

כול מה שאמר השכן שמעלי,
וגם

[אמל_ית*]

מקשיבה לך,
את נשמעת לי ראויה לתמיכה, אהבה, ריפוי- אלה שיש לך בתוכך, והרבה מן העולם שבחוץ!
מכירה את התחושה של פחד לגייס עזרה שמא אדחה ואקבל 'עוד מאותו הדבר'. אבל יש לך את הכוח והמודעות להתנסח בבקשותייך, ולבחור את היעד ממנו את מבקשת, ולתת אמון.
והיות ואולי לא תוכלי לחשוף יותר מאשר חשפת - הלוואי ותצליחי למצוא לך את האיש/ה האחת/אחד במציאות, שרואה אותך כפי שאת משתקפת במילותייך פה, והוא יצעד איתך בדרך שלך.

[לי_אורה*]

שולחת לך המון אור.
וגם את יכולה לעזור לעצמך: דמייני שהמווווווווווון אור בא מלמעלה
א. מקיף אותך מכל צד כמו קוקון, כמו קליפה של ביצה, ואת בפנים מוגנת
ב. נכנס דרך צ'קרת הכתר או דרך מרכז הקודקוד - נכנס וזורם לתוכך, וממלא אותך בהמוווווון אור

ואת יכולה גם לומר לעצמך: אני מוגנת.
וכך מה שכתבת כאן אבל בצורה חיובית וקצרה ובלשון הווה:
אני מוגנת.
הכל בסדר.
אני חזקה.
אני אהובה.
אני מושכת אליי... או אני ממגנטת אלייי... וכתבי מה שאת רוצה למשל
אני ממגנטת אליי אנשים טובים
אני מושכת אליי רק טוב
אני ממגנטת אליי אהבה, הגנה, תמיכה, הבנה וכו' וכו'
יש לי... וכאן את יכולה למנות מה שאת רוצה. למשל:
יש לי תמיכה
אני מוגנת

את יכולה לקרוא דוגמאות להיגדים כאלה בדף לואיז היי
תבחרי לך מה שאת הכי רוצה וצריכה - ואמרי לעצמך שוב ושוב ושוב. ושוב. ונסי גם לדמיין מצבים שבהם את חשה זאת: חשה אהובה, מוגנת, מובנת, נתמכת וכו' וכו'.

את מכירה מישהו/י בחייך (במשפחה, חברה, וכו') שאת יכולה לסמוך עליה/ו, לשתף, לבקש עזרה, תמיכה, עצה?
יש אולי סוג של ייעוץ או טיפול שאת מאמינה בו שיכול לעזור? את מכירה מטפל/ת בשיטה מסוימת? אולי כדאי גם להיעזר בטיפול תומך ומעצים.

ואת יכולה להחליט להפסיק לשתף איתו פעולה, לא לספר לו שום דבר שיכול לשמש אותו נגדך, לא לספר לו שאת עושה משהו כדי לעזור לעצמך. תפסיקי להגן עליו. החליטי והתחילי להגן על עצמך בדרכים רבות ושונות.

בהצלחה!!

[ב_עילום*]

גמני שולחת לך אור בתקווה שיזכיר לך מי את באמת
כמה את באמת חזקה

כמה, למרות ההצפה וההזדהות העמוקה עם זהותך כמישהי שמושכת התעללות, זה לא מי ומה שאת באמת.

[חבויה*]

תודה.
תודה.


רציתי לענות ורציתי לענות והשתתקתי.
נבהלתי מעצמי.
מזה שבאמת קיבלתי תשובות מגלקסיות רחוקות.

הספק כל כך עמוק. מרגיש כל כך מסוכן.
כשגלקסיות רחוקות עונות אני משתתקת. ככה אני נשארת לבד.

תודה, גלקסיות רחוקות!

רציתי להגיד עוד המון דברים.

[צוויליך*]

רציתי להגיד עוד המון דברים.
יופי! כשתגידי אנחנו פה, מקשיבים.

צוויל

[מיכל*]

פתיחת הדף
ההתבוננות המדוייקת שלך
היכולת לבקש עזרה
ה עבודה. עמוקה. כנה. איכותית. עובדת קשה באמת. ממש.
הכל מצביע על הכוחות שבך. מקווה שתוכלי לראות את הכוח שבך, את האור שבך. כמה את שווה, עד כמה מגיע לך כל הטוב שבעולם, פשוט ורק בגלל שאת מי שאת.

אנחנו פה, מקשיבים

[מיה_גל*]

שולחת לך אור וחיבוק
את אישה אמיצה וכנה, קחי רגע לנשימה עמוקה
ולביסוס החמלה שלך אליך

[אמא_נמרה*]

ויש עניין שיתהפך הכל לטובה, וכמו שאת מושכת אליך את הרע תצליחי למשוך אליך את הטוב ביותר.

שולחת לך כוחות ותמיכה,

נמרה

[עכשיו_טוב*]

מצטרפת לשולחי החיזוקים.
אשה יקרה, האור כבר בידייך, בעינייך. מתוך האור ראית את החושך, ראית את האור ובחרת באור.
תמשיכי לבחור בו. תודי לחלקים החשוכים על התפקיד שהם הועידו לך עד היום, בזכות התפקיד הקשה הזה
את איפשרת לאחרים שיחדרו לחייהם קרניים טובות של אור.
תאמרי לחלקים "מושכי האש" שמתוך הרגל חיו בתוכך, שאת רוצה להפרד, להשתנות, הסבירי להם בעדינות,
לא בכוח - שתפקידם החשוב הסתיים, שאת מודה להם ומבקשת לסיים את הקשר. תדמייני איך נפרדים לשלום
ומאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך.
בכל צומת שאת מגיעה אליה תשאלי את החלק שבך שרוצה לחיות באור מה לעשות. משהו בתוכך יודע כבר
אבל כשאת שואלת וממתינה רגע אחד נקי לתשובה, את מכוונת את עצמך לקבל תשובה מהמקום הנכון בתוכך.

ממליצה לך גם לקרוא בדף של עירית לוי, אני קוראת שם ולומדת המון

מאחלת לך מכל טובו של העולם

[חבויה*]

תקשיבו: זה עובד
.
בצורה מוזרה. בצורה אחרת ממה שהייתי מדמיינת.
אבל יכולתי ממש להרגיש את האנרגיות הזרות נכנסות פנימה.
שאני הזמנתי. דרך הפתח שאני פתחתי.
ועדיין זה היה מין נוק אאוט. אני חיה חיים כל כך סגורים.
אני לא ממש יודעת מה לעשות עם אחרים שנכנסים פנימה
(עם רוחות של הגנה?)

מאז שכתבתי, אני נאבקת ברצון בלתי פוסק לישון.

אבל זה עוזר.

אני ישנה יותר טוב.
ויש לי חלומות יותר טובים.

ואני איכשהו מרגישה יותר רגועה.
(וזה הרבה מאוד!)

תודה

(המלים שכתבתם יקרות ללבי.
רציתי לענות – לדבר – לכל אחד מהאנשים שכתבו אלי בנפרד,
אבל אני עדיין לא מעיזה.
עוד מעט?)

הבעיה: אני לא מתמודדת עם מה שאני צריכה.
המלחמה שנכפתה עלי. אני אמורה להתגונן. יש עבודה.
במקום זה שמתי הכל בצד, והתמסרתי לרוחות הרגיעה..
ניקיתי את הבית. בישלתי...

[צוויליך*]

ניקיתי את הבית
אחלה, גם פסח, אולי גם ריענון פנימי...
מה בישלת? (-:
טוב לשמוע שאת ישנה טוב יותר, רגועה יותר.

צוויל

[עכשיו_טוב*]

מרגש לקרוא את מה שכתבת.
נדמה לי שכשיודעים מה לבקש,
וכשהמקום ממנו מגיעה הבקשה מכוונן נכון
וכשיודעים גם לקבל.
אז הבקשות נענות
חג חירות שמח ודרך צלחה!

[תמרול_ה*]

חבויה,
מרגש כל כך לקרוא מה שכתבת, ומרגש לא פחות לקרוא את הדברים מלאי הטוב שכתבו לך כאן.
ניכר מאד שכל מי שכתב כאן, כתב במלוא טוב ליבו ורצונו הטוב.
וראי זה פלא, איך משכת כאן רוב טוב.

[סקאלד_מודרני*]

מכיר את ההרגשה.
את נמצאת כרגע במקום של התגוננות ופחד. והצד המאיים נראה גדול ומפחיד, אבל חשוב לזכור שמה שהוא עושה הוא עושה מתוך אותה כמות של פחד שאת מרגישה, אפילו יותר.
אני לא אומר את זה כדי להצדיק אותו, אלא רק כדי להזכיר שהצד המאיים מפחד בדיוק כמוך. רק שבניגוד אלייך שבוחרת להתמודד עם הפחד בלהגן ולשמור על עצמך(ובעבר על אחרים), הוא מנסה להתרומם מעל הפחד על ידי דריכה עליך.

תהיי חזקה, ותמשיכי לפתוח את עצמך להשפעות (חיוביות) מבחוץ.
מתעללים ופוגעים משגשגים בחושך ובסתר.
ברגע שהם נחשפים לאור ולעולם הם כבר לא כל כך אמיצים.

[חבויה*]

התינוקת בת חצי שנה.

כל מה שיש הולך אל התינוקת. ככה זה חייב להיות.

בשבועות שאחרי שזה התפוצץ לי בפנים, כשהייתי חייבת להתעסק בזה, כשהייתי בשוק – התינוקת היתה שם. (נו, איפה היא תהיה). כשבכיתי בהיסטריה. בשיחות טלפון עצבניות. בהתרוצצות מכאן לשם.
התינוקת שלי. המתוקה. הרגועה. הילדה השמחה שלי.
שעד אז, הצלחתי לשמור מבודדת מכל מה שקורה. הצלחתי להגן עליה. לשים אותה במרכז, ולתת לה כל מה שהיא צריכה. ולראות: הנה היא תינוקת שמחה. ורגועה. וחייכנית.
והעולם בטוח לה.
אני עושה לה עולם בטוח.

אחרי אולי שלושה שבועות (של אימה. של הלם. של התרוצצויות וחוסר אונים ויאוש), הגיע רגע אחד שבו לא הצלחתי להחזיק יותר. ובבת אחת פרצתי בבכי נורא איתה על הידיים. (לא שלא בכיתי קודם עם התינוקת על הידיים, ודאי שכן – אבל בשקט. לא ככה ) היא נבהלה ממש – ופרצה בבכי איום ונורא.
זה היה רגע נורא. החור שנהיה לי בבטן. הנה, אני לא מגנה עליה. אני מבועתת, והצפתי ברגש הזה גם אותה.
לראות אותה נבהלת ככה, בגללי , בגלל שאני לא הצלחתי לשמור אותה מבודדת מהיאוש הזה, וגם לא הצלחתי, בשבילה, לא להגיע לייאוש הזה.
אני לא עושה לה עולם בטוח.
והרי שום דבר לא שווה להפחיד אותה ככה. שום דבר .

באותו לילה כתבתי בפעם הראשונה.
הרגשתי שאני חייבת לה לעשות משהו. לנסות משהו שעוד לא ניסיתי.


יכולתי, מאז, להרגיש את רוחות ההגנה שביקשתי. זה עשה משהו חזק באמת.
ותודה.
אבל לא יותר חזק מהגורל העוצמתי והנורא הזה שהגרלתי בגלגול הזה. (מן הסתם).
מה שעשיתי עם גל רוחות ההגנה היה להרגע. לחזור לחיים שלנו . לייצר עבור התינוקת, שוב, את היומיום הבטוח, את חיי התינוקות כפי שהם אמורים להתנהל. בקצב, במזג וביעדי-היום. לא עוד שיחות טלפון עצבניות והמתנות במשרדים ממשלתיים. לא עוד בכי. בקרי שמש בפארק, גזר מרוסק, ושירים-שירים-שירים מבוקר עד ליל. דגדוגים, צחוקים, התפעלות (מוצדקת) של עוברים ושבים.
הו כמה היא מתוקה.
ופשוט הדחקתי. כאילו זה לא קורה.


אבל חופשת ההדחקה תגיע לסיומה בקרוב מאוד.
הלילה חזר ושטף אותי גל של זכרון. כל מה שהיינו. ומה שהוא עשה.
והרי זה לא הסוף. ממש לא. זה רק התחיל.
והרי אני לא באמת עושה מה שצריך כדי להגן עלינו.


(גמרתי לכתוב. עמדתי לשלוח. ואז חשבתי - הי, לא הסתכלתי מה המרגיעון אומר. ובכן, הוא אומר:
כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם
זה מה שהוא אומר)

[חבויה*]

האהבה לתינוקת היא דבר כל כך מוחלט. כל כך שלם ומפחיד.
היא חלק ממני. אבל היא דבר הרבה יותר גדול ממני.
מה שקושר אותי אליה, הדבר שבו אני מחוייבת לה - זה עצום ובלתי נתפס. זה הדבר שמסנוור להסתכל עליו.
זה הנשגב, זו תמצית תחושת הקדושה שבעולם. זו ההרגשה שאם את רק מנסה להשאר בה ולהניח לה למלא אותך את מתנגשת מיד בקצה ההוויה.
זה כל כך גדול. זה כל כך כואב. זה כל כך גבוה מעלינו.
תודה לאל שביומיום זה מתרגם לפסיפס בלתי נגמר של מטלות כל כך קונקרטיות. זה המשקולות. להניק. לנקות את הגורה. לנקות את הקן. ללטף. לדגדג. להחליף מצעים, לכבס. לקנות ירקות, לבשל ירקות, לרסק ירקות. זה מקרקע.
תודה לאל שיש מה לעשות עם האהבה העצומה הזו חוץ מ(כמו בסהרורי הימים הראשונים אחרי הלידה, זוכרת?) לשבת ולבהות ולבהות בה בהשתאות והתפעלות אין קץ.

אלוהים כמה שאני אוהבת את הבת שלי

[אנונה*]

כבר יש לך רוחות של הגנה - בדיוק מה שכתבת עכשיו, האהבה שלך לביתך. עוצמתי יותר מכול גלקסיה רחוקה.
כמה יפה כתבת...

[עכשיו_טוב*]

כתבת כל כך מרגש, יש לך כשרון גדול להעביר את העובר עלייך לאחרים
חושבת עלייך ועל מה שעובר עלייך.
המשפט הזה מעסיק אותי, בקשר אלייך, וגם נוגע בשאלות שלי על עצמי
היית רוצה להרחיב?

והרי אני לא באמת עושה מה שצריך כדי להגן עלינו.

שיהיו ימים טובים ומיטבים

[פעמון_הזכוכית*]

חבויה, התרגשתי לקרוא את המילים שלך כאן ואת התגובות אליהן. כמה חמלה והבנה ורצון להיטיב משכת לכאן עם המילים שלך.
אני מאחלת לך המון כוח טוב שתוכלי לשפע בו את עצמך ואת הבת שלך.