בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים

אנונימי

המשך ל פוסט טראומה קיבוצית ול המסע בעקבות הילדה הפנימית, וממש ממש אחרון, נשבעת באלוהים, לפני החיים הם כן פיקניק

{ פרק ראשון, ובו יסופר איך אך ורק מתוך מטרות אומנותיות הסכמתי להיות משוגעת.

ממש בפרוטקציה קיבלתי הצעה להשתתף בתוכנית טיפולית אינטנסיבית של בית החולים, 8 שבועות, 3 שעות ביום, עם תרפיה קבוצתית ואישית. במיידית אמרתי "לא תודה". מה לי ולמשוגעים של בית החולים, וגם עבדתי קשה מידי עד עכשיו מכדי לתת לפסיכולוגים של בית חולים לשחק לי במוח.

אבל אחר כך חשבתי.

קודם כל אני עדיין בחופשת מחלה ונראה הוגן כלפי הביטוח לעשות את מירב המאמצים הממסדיים "להבריא".

דבר שני, הרהרתי תוך כדי מחשבות על "זרוק ודפוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג אורוול ועל אוזנו החתוכה של ואן גוך, יוצר אמיתי צריך פרק בחייו של שפל אמיתי, להיות חסר בית או בבית משוגעים או משהו כזה. או לפחות עיתונאות חוקרת על הנ"ל.
ואני במונטריאול, שזכאית לתפקד גם על תקן פריז וגם על תקן לונדון, אז כבר יש לי יתרון, למרות שבינינו אין כמו המשוגעים של תל אביב ואף אחד לא יכול להתחרות בעיר שיש לה סינדרום מיוחד משל עצמה כמו ירושליים.

ודבר שלישי, הודיתי רק באוזניו של אנדרה, אני כל כך בודדה. כל כך כל כך בודדה. כל כך בודדה שאפילו זה מצליח להראות לי איכשהו אטרקטיבי.
כבר לא מספיק לי להיות לבד בעצמי כמו קודם, כשהתהליך הפנימי מילא והתיש אותי כל כך שלא רציתי לראות אף אחד וגם לא היה לי כח. אבל עדיין "העולם" גדול עלי, מורכב מדי. קודם לא רציתי ולא יכולתי "אנשים אחרים", עכשיו אני מתחילה לרצות אבל עדיין לא יכולה. עבדתי על פירור והמסת החומה שביני לבין הלב שלי, אבל החומה שביני לבין העולם עדיין שרירה וקיימת.
אנדרה אמר שאולי זו יכולה להיות הזדמנות מעניינת, ושהתהליך שעברתי עמוק מדי מכדי שהפסיכולוגים יצליחו לקלקל.
ואולי משוגעי מונטריאול יוכלו לעזור לי למוסס את החומה שמקיפה אותי, בועה שקופה כזכוכית מחוסמת.

ברוכה השבה... סקרנית להמשך

שליחה על ידי שירי* » 20 יוני 2010, 10:11

גמני. מצפה להמשך

אני עדיין בחופשת מחלה ונראה הוגן כלפי הביטוח לעשות את מירב המאמצים הממסדיים "להבריא".
לא ברורה לי מהות המחלה, שמה. האם הכוונה לדיכאון או למשהו אחר?
וכמובן שאת ממש ממש ממש לא חייבת להשיב ואם חיטטתי מדי סליחה.
ואת כמובן יכולה גם למחוק את השאלה.

ברוכה השבה, מצפה לקרוא.

שירי -
עדיין משהו דפוק לי במוח ועדיין אני עייפה הרבה יותר ממה שלגיטימי. "הם" אומרים שזה פסיכולוגי, אני טוענת שפשוט העבודה בהיי טק ניצלה לי את המוח יתר על המידה ועכשיו אני צריכה לתת לו לנוח עד שאני אגיע לממוצע.
לא שאני באמת "נכה" וברור שיש הרבה דברים שאני כן יכולה לעשות, אבל לפי התנאים של הביטוח יש לי עוד שנה להיות מסוגלת לחזור לעבודה הקודמת שלי.
(אני בטח אמחק את זה ואת השאלה שלך מחר או עוד כמה ימים)

אה, וגם עדיין אני לא יכולה לנהל שיחות אישיות בלי להתפרק, שכחתי.
טוב, שיחות בכלל.

לא אמרנו משהו על איזו גיחה לארץ? או שאולי אני מתבלבלת עם כל המגיחים לעת קייץ?

מחכה בסקרנות למה שיבוא ומבטיחה תמיכה בלתי מסויגתץ

שליחה על ידי שירי* » 20 יוני 2010, 20:05

אז אם מה שאת צריכה זו מנוחה ואם הביטוח נותן לך שנה עד שתוכלי לחזור לעבודה - אני מבינה שאת מקבלת איזו קצבה מהביטוח - אז קחי את השנה הזו בשמונה ידיים ותנוחי ככל יכולתך בכל המובנים של המילה!!! (ותמחקי הכל, גם את מה שכתבתי הרגע.ותודה שהשבת לי). אגב, בקשר למנוחה - מדיטציה עוזרת לך? ניסית? יש אמנם הרבה סוגים, אבל יש סוגים שיותר קשורים למנוחה ולא לעבודה רוחנית.

חה חה... הצחקת אותי עם האנרגיות המשעשעות שלך

אוה - סאלי קלטה את הגישה הנכונה!

יאללה, מוכנים להמראה

.

שליחה על ידי שירי* » 21 יוני 2010, 08:39

הדף הקודם הרי נמחק.

{פרק שני, ובו יתברר שטוב, אני לא באמת צריכה להיות משוגעת

אז זה לא באמת בית משוגעים ואפילו לא בית חולים, יותר מין תחנה לבריאות הנפש והמשפחה.
וטוב, גם הקבוצה היא לא בדיוק של משוגעים, סתם אנשים בכל מיני רמות של משבר. וגם לא הייתי צריכה פרוטקציה, כי מסתבר שבקיץ אפילו המדוכאים לוקחים חופש ואין הרבה מועמדים.

יש רק בעיה מבנית בענין הזה של להיות בקבוצה של אנשים מדוכאים. זה ממש, אבל ממש מדכא.
וגם מסתבר ששלוש השעות היומיות כוללות חצי שעה "פעילות קבוצתית" בהתחלה ועוד עד שעה "ריפוי בעיסוק" בסוף.
סליחה? &^%$what the f ? לא אמרנו הרגע "לא משוגעים, סתם אנשים במשבר" ?

שלושה סטודנטים לריפוי בעיסוק אחראים על הקטעים האלה. ממש נחמדים, ילדים מתוקים כאלה שלא ממש מבינים מה הם אמורים לעשות שם.
אז מילא ה"ריפוי בעיסוק" של הסוף. "את יכולה לצייר, או לעבוד בחימר, או לעבוד על תוכנות מחשב לשיפור הריכוז", הסבירה לי הסטודנטית האולי-קוריאנית ובטוח אקזוטית ויפה. "ומה עם כתיבה? זה גם ריפוי בעיסוק?" בררתי. וכך הוחלט שלהביא את הלפטופ ולעבוד על אתר האינטרנט שאני כותבת עכשיו נחשב בהחלט ריפוי בעיסוק.

אבל בבוקר כשהגעתי ושמעתי את אלבר הסטודנט החייכני-אוי-איזה-מותק שואל אם רוצים לשחק קליעה למטרה או באוליג בwii בתור פעילות קבוצתית – התחרפנתי.

"Not going to happen” , הודעתי.
מספיק יש לי שלושה ילדים שצריכים שאני אשחק איתם במשחקים שלא ממש הייתי משחקת להנאתי.

אחר כך הגיעה שעת התרפיה הקבוצתית.
מארי-קלייר התפרצה ראשונה. "החיים שלי דפוקים!" היא לא התקבלה לקולג' והיא גרה עכשיו עם שותפה בחדר שמציקה לה כל הזמן.
הכל מחורבן, ומילא אם בגיל 40 החיים בזבל, היא ציינה בחוסר טאקט, אבל בגיל 20 להיות במצב כזה?

"אלו הצרות שלך? תחשבי על כל הילדים ברואנדה שאין להם מה לאכול אפילו ומה עובר עליהם!" אמרה בלונדינית כחושה עם צמה של מתישבת הולנדית בערבות המערב הפרוע. מייד עניתי לה - "זה לא ממש עוזר" -והרגשתי את כוחות הצדק כולם בהתגלמותה של בשמת א עומדים מאחורי.

השיחה המשיכה על איך דיכאון זה רע וצריך להתגבר עליו וצריך לחשוב מחשבות חיוביות ואף אחד לא כל הזמן מאושר.
"דוקא בעיני דיכאון יכול להיות טוב. זה יכול להגיד שמשהו בסיסי יותר לא תקין וצריך לעבוד עליו. ואם כבר אז עדיף לעשות את זה בגיל 20 מאשר בגיל 40 .
ודוקא אני כן חושבת שאפשר להיות מאושרים כל הזמן, או נגיד רוב הזמן, אבל אם זה אושר מבפנים, לא מבחוץ", אמרתי כפי שלמדתי מ קן לציפור , גם אם היא לא תסכים, והמשכתי בסדנת מותר לי של עירית לוי: "ומותר לך להיות בדיכאון, זה לא הופך אותך לכשלון".

הפסיכולוגית הנהנה ומיהרה להחליף את הנושא.

יקנטונית אכן לא הבנת. זהו החלק השלישי בסאגה. בטח לטפל, למה לא.

ואגב "עיגול פינות" לטובת הסיפור : העניין של "שחף מנהיגה מרד מדוכאים"?
אז בדמיון שלי אני ז'אן ד'ארק רוכבת על סוס, מניפה חרבה למעלה כשהיא לבושה בטוגה יוונית עם ציץ אחד בחוץ וקוראת למרד, בהכוונת הקולות של הישות העליונה הדוברים בראשה, להלן בשמת א .
זה לא ממש אומר שהמדוכאים אבן ששים למרד, אז אולי צריך לשנות את השם ל "שחף מעצבנת פסיכולוגים באופן טבעי "

והרגשתי את כוחות הצדק כולם בהתגלמותה של בשמת א עומדים מאחורי

והמשכתי בסדנת מותר לי של עירית לוי

שליחת באופן, לקבוצת סתם אנשים במשבר...

תגידי, זה כמו הסיפור על הסטודנטית וכו'? או אמיתי כמו פוסט טראומה קיבוצית?

אמיתי לחלוטין, וודאי! כל מילה מדויקת. ואם לא אני מבטיחה לקיים גילוי נאות.
והרגע הוספתי גם אותך לקטע שלמעלה.

"אמיתי לחלוטין, וודאי! כל מילה מדויקת." חוץ מאלה שאני לא יודעת בעצמי, כמובן, שזה הרוב. למשל מה הסיבה הכי חשובה להשתתף בזה? לטובת הביטוח, הסיפור או הבדידות? הניחוש שלך טוב כמו שלי.
אבל ברור שמשפט כמו "הודיתי רק באוזניו של אנדרה" הוא אמנם נכון, אבל לכתוב אותו כאן זה קצת מניפולציה ספרותית, לא?
והבחירה של "מה נכנס לסיפור ומה לא" היא קצת מגמתית - נכנס מה שמשרת את מה שאני רוצה להגיד. בינתיים, אולי זה ישתנה בהמשך.

זה נהדר!

איזה כיף, משהו חדש וטוב לקרוא באינטרנט.

אנונימי

גדול

ברוכה השבה
תמיד כיף לקרוא

מיכל תודה!

קנץ', אני חושבת שההבדל מהבלוגים הקודמים הוא שנראה לי שכאן אני לא אעבור התפתחות אמיתית, ונראה לי שהעניין בסיפור הוא פחות "התהליך של שחף" ויותר ההתנגשות בין גישה יותר "באופנית" ללב הממסד, אז אני מרגישה מחויבת בפרטים אבל פחות בכנות מוחלטת לגבי איך אני מרגישה (נדמה לי שהבלוגים הקודמים כן נכתבו, ברוב הזמן, מתוך רצון לכנות מוחלטת) .
מצד שני, כמו ש מי מה אמרה: "לפעמים דוקא בשבילים הצדדים, שכביכול לא מוליכים למטרה המיועדת, מתגלים נופים משמעותיים, נחוות חוויות חשובות."

נראה.

הרמוני, לא גם אלא בעיקר. ולא, אני לא ממש יודעת הרבה על הכפר, סתם "ידיעה" שזה הפרק הבא. רק שזה יוצא נורא יקר ואין לי מושג איך זה יצא לפועל.

אנונימי

איזה יופי!
יש שם אפשרות "לעבוד" תמורת הנחה
כשהעבודה עצמה היא תהליך ונעשית מתוך מודעות
מאחל לך מכל הלב להגיע לשם
וגם לעצמי

שחף, אני איתך. מחכה לסיפור (וברור שאני לא זוכרת שאמרתי כאלה דברים...

)

קן לציפור - לא אמרת, אבל עשית לי הכרות עם המקום הזה שהוא יותר עמוק מהגלים של המציאות והוא נצחי ושלם, ואני קוראת לו נשמה ולפעמים גם אושר.
ואם במקרה איבדת את הראות אליו באופן זמני, אז זו זכות גדולה בשבילי להזכיר לך את קיומו.

שחף, כשאת מגדירה את זה כך יותר עמוק מהגלים של המציאות והוא נצחי ושלם אז אני נזכרת.
אושר, המילה הזו, פשוט מתפרשת אצלי אחרת. אבל סחטיין, אני איתך בהגדרה...

{ פרק שלישי, ובו ינסה הממסד להחניק את המרד בעודו באיבו

הלכתי לשיחה עם הפסיכולוגית. מסתבר שהיא כבר קראה את (תרועת חצוצרות) "התיק שלי" ועכשיו היא כבר יודעת הכל.
אמרתי לה שאני רוצה להיות פנויה ב100% לילדים כשהם צריכים אותי. אמרתי שיש לי בעיות אירגון, דברים שמצריכים חשיבה על כמה דברים ביחד, למשל לסדר את הבית או לתכנן תפריטים.
היא הסבירה לי: "את עבדת הרבה מדי והרגשת רגשות אשמה כלפי הילדים, ובגלל זה עכשיו יש לך בעיות בדברים שקשורים אליהם."
"אה?" עניתי בהבעה אימבצלית של חולת נפש מסוכנת. "לא, אני דוקא לא בענין של רגשות אשמה, יש לי מספיק בעיות בחיים. ודוקא הבעיות האירגוניות התחילו בעבודה"
"את לא חושבת שיכולות להיות בעיות לתפקד כי יש לך בעיות נפשיות? לפי מה שאת אומרת הכל קשור לילדים: את לא פנויה נפשית אליהם, קשה לך לאסוף את הצעצועים אחריהם, להכין להם ארוחות..."\

קוסטה ריקה, קוסטה ריקה, אני חוזרת באוזני רוחי על המנטרה. קוסטה ריקה.
אם הייתי חושבת להשאר כאן לא הייתי מעיזה להתקרב לשירותים הציבוריים. Everything you say can and will be used against you

ביום שני יש פגישה מיוחדת של כל הצוות והקבוצה שתקרא להלן : "מי כאן המלך"
אני יושבת ולא מאמינה למראה עיני: כל אחד מהפסיכולוגים (יש ארבעה כאלו) מציג את "המטופל שלו" בגוף שלישי ומתאר מה עבר עליו השבוע.
גם אותי הפוסטמה מציגה ומתארת לכל הנוכחים את הבעיות המדומות שלי עם הילדים שלי.

ובכן, אני חשבתי לתומי שמדובר בקבוצת "סתם אנשים בדרגות שונות של משבר", אבל מסתבר שהממסד לא מעוניין בסתם אנשים.
הממסד רוצה חולים פסיכיאטרים חמורים שאינם כשירים לדבר בשם עצמם, והממסד יבהיר זאת לאנשים, אם במקרה ובטעות הם חשבו אחרת.
אני התחלתי באמצע השבוע, אבל בדרך כלל יום שני אמור להיות היום הראשון של הממשתתפים. ככה על ההתחלה מבהירים להם מה מקומם ומי כאן המלך.
אני חוזרת ומשננת את המנטרה החדשה: "עיתונאות חוקרת, עיתונאות חוקרת, עיתונאות חוקרת". הממסד לא ינצח את הגורמים החתרניים (=אני), האמת תצא לאור!

בפגישה הבאה עם הפסיכולוגית היא מבררת אם אני ממשיכה להפגש את הפסיכולוג שלי, אחרי שכבר קודם היא הסבירה לי שכדאי מאוד שאני אפסיק לראות אותו במהלך התוכנית. אני אומרת שכן, יש לי פגישה עוד שבועיים, וזה גורר לחץ מאוד לא מתון שאני אחתום על טופס שמרשה לה ליצור קשר איתו, ושאני אסביר ואנמק למה אני לא רוצה.
נסיונות להשיב בגרסה המנומסת של "כי אני ממש לא אוהבת שמדברים עלי מאחורי הגב, ביחוד כשעם אחד הצדדים אני עובדת מעל שנה על אמון והצד השני הוא פוסטמה שלא קלטה עדיין את העניין של החשאיות המקצועית" לא ממש נקלטו.
לא היתה לי בררה אלא להשתמש בזה: באופן מודע אני בהחלט מבינה אותה ואני חושבת שהיא צודקת, אבל בתת מודע אני מרגישה התנגדות חזקה, וחשוב מאוד להקשיב לתת המודע.
"טוב, זו סיבה שאני מקבלת" , היא מכריזה על כניעה זמנית (ואם לא היית מקבלת, אז כן הייתי נותנת לך?) "אבל חשוב שנברר בפעם הבאה למה זה כל כך מפריע לך".

כמעט והייתי נשברת, אבל בינתיים, כפי שיסופר בפרק הרביעי, התברר שזרעי המהפכה כבר התחילו להקלט.

שליחה על ידי שירי* » 25 יוני 2010, 09:06

לא הבנתי איך כל זה אמור לעזור לך. אם את חושבת שהיא פוסטמה (ולפי התיאור שלך היא אכן כזו) ואם אין לך אמון בה או בשיטה כולה ואת חושבת שזה בזבוז מוח - אז לשם מה כל זה? למה לא להמשיך עם אנדרה?

וואיי, נשמע מעצבן לאללה. איך את בכלל יכולה להמשיך לשבת שם! אני הייתי נכנסת בהם.
להעיר אותם לעובדה הפשוטה שלמרות אכזבתם המרה בנושא אין להם חולים פסיכיאטרים חמורים

אז זהו, שאני לא יכולה להשאיר את האחרים נתונים לחסדיהם, ביחוד אחרי שכבר התחלתי להמריד. חוץ מזה אני במשימה מחקרית. בקיצור, אני לא כל כך יודעת למה אני נשארת, בטוח לא בגלל טיב השרות הפסיכולוגי, אבל בינתיים כנראה יש לי מה לעשות שם.
עברתי לשיטת ניהול החלטות של מה "הזרם" אומר לי, במקום להתחיל לחשוב מה צריך לעשות ושיקולים בעד ונגד. אז בינתיים הזרם עדיין שם.

שליחה על ידי tאמא* » 25 יוני 2010, 09:29

הגזמתם. איך אפשר להעיר אותם לעובדה שאין אצלם חולים פסיכיאטרים חמורים? ומה יהיה עם התבניות שקיבלו בלימודים קשים ויקרים? מה אי איפשר להתאים את האנשים לתבניות אלו?
אני בעד המשך מרד המדוכאים... אבל רק אם ממשיך להתאים לך ברגע שזה" טו מאץ" אז את מוזמנת להשליך את התבניות.
חוץ מזה את כותבת מעניין ונשמעת על הכיפק |y| (גם אם לא בדיוק מתאימה לתבנית שהפוסטמה מנסה להכניס אותך אליה... קחי מה שמתאים לך והשאר על הZHHN שלך (סליחה על הבוטות).
והמרגיעון שיצא : ''קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!''

שליחה על ידי שירי* » 25 יוני 2010, 09:29

ואת חושבת שזה בזבוז מוח
מעניין. התכוונתי כמובן בזבוז זמן. אבל פתאום זה נשמע לי שגם "בזבוז מוח" אומר משהו. לי זה נראה כהוספת סטרס נוסף לחיים. היא לא באמת מבינה אותך ולא ברור איך היא אמורה לעזור לך ואיך הריפוי בעיסוק יסייע לך.

מהפגישה של לפני חודש בערך עם אנדרה:

זרזיפי מים בוקעים מליבי שנפתח אל העולם. הזרזיף מתחזק ונהיה למפל שוצף, והמפל ממשיך ונהפך לנהר רב עוצמה.
אני מתפלאת: את כל העוצמה הזו שמרתי בתוך הלב, בפנים? איך הצלחתי?
כוח בלתי מנוצח, ששום דבר לא יכול לעמוד בפניו. כשאני גולשת על הזרם, אני חזקה כמו הטבע. אבל אוי, כמה אני חלשה כשאני מנסה לשחות נגדו.
זה לא כל כך קל, לגלוש עם הזרם.
צריך לוותר על העבר, הוא לא באמת שם. הזרם לא יודע כמה השקעתי בחוף הקטן, בביצה האקראית שהגעתי אליה וקראתי לה "שלי". "אני".
כל הכוחות שלי ישאבו בנסיון להאחז.
צריך לוותר על העתיד שתכננתי, לזרם יש כיוון משלו.
לוותר על הפחד.
וממעמקי על-המודע שלי עולה עוד מילה שאני לא מאמינה בה, שאני אפילו לא יודעת מה היא, כמו נשמה, כמו אלוהים: יעוד.
האם הזרם יודע מה זה?

לא ברור איך היא אמורה לעזור לך ואיך הריפוי בעיסוק יסייע לך
המממ. אז אולי אני אמורה לעזור להם?

באמת שאין לי מושג. מגניב לסמוך על הזרם. נראה לאן הוא יוביל.

אה, והסבר על הקטע של הפגישה עם אנדרה למי שלא קרא את המסע בעקבות הילדה הפנימית:
בפגישות עם אנדרה, שהוא הפסיכולוג שאני עובדת איתו כבר מעל שנה, אני עושה הרבה ויזואליציה, שזה כמו דמיון-מודרך-בלתי-מודרך, כלומר העל-מודע מעלה בעצמו את התמונות שהוא רוצה להעלות.
אז הקטע של הנהר הוא מפגישה כזאת. לא תמיד אני מבינה את המסרים מייד אבל נראה שלעל מודע שלי יש תוכנית שלמה, אז אני סומכת עליו.

_זרזיפי מים בוקעים מליבי שנפתח אל העולם. הזרזיף מתחזק ונהיה למפל שוצף, והמפל ממשיך ונהפך לנהר רב עוצמה.
אני מתפלאת: את כל העוצמה הזו שמרתי בתוך הלב, בפנים? איך הצלחתי?
כוח בלתי מנוצח, ששום דבר לא יכול לעמוד בפניו. כשאני גולשת על הזרם, אני חזקה כמו הטבע. אבל אוי, כמה אני חלשה כשאני מנסה לשחות נגדו.
זה לא כל כך קל, לגלוש עם הזרם.
צריך לוותר על העבר, הוא לא באמת שם. הזרם לא יודע כמה השקעתי בחוף הקטן, בביצה האקראית שהגעתי אליה וקראתי לה "שלי". "אני".
כל הכוחות שלי ישאבו בנסיון להאחז.
צריך לוותר על העתיד שתכננתי, לזרם יש כיוון משלו.
לוותר על הפחד.
וממעמקי על-המודע שלי עולה עוד מילה שאני לא מאמינה בה, שאני אפילו לא יודעת מה היא, כמו נשמה, כמו אלוהים: יעוד._

אוייייי אוייי, איך התרגשתי. נראה לי אני מצטטת לי את זה איפה שהוא.

בואנ'ה הפתעת אותי עם הציטוט שלי... ככה זה כשאת מגיעה למחשב שפוכה, הכל נכתב ישר מזרם התודעה וגם נשטף אתו.
בהצלחה עם נס המרד ועם ניסים בכלל.

_וגם מסתבר ששלוש השעות היומיות כוללות חצי שעה "פעילות קבוצתית" בהתחלה ועוד עד שעה "ריפוי בעיסוק" בסוף.
סליחה? &^%$what the f ? לא אמרנו הרגע "לא משוגעים, סתם אנשים במשבר" ?_

וואו, איך אני מזדהה.
לפני איזה 18 שנה בתקופה של דיכאון קשה, אשפזתי את עצמי באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר. (ארוחת בוקר, כל מיני פעילויות, ארוחת צהריים, והולכים הביתה...)
בול מה שאת מתארת, עם כל הריפוי בעיסוק וקבוצות התרפיה האלה, וכל מיני עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שמדברים אליך כמו אל ילד מפגר.

"אבל חשוב שנברר בפעם הבאה למה זה כל כך מפריע לך".
כן, כשביקשתי פעם מהפסיכולוגית שם לדבר עם הרופא על משהו טכני שהייתי צריכה דחוף לפני שהוא הולך, היא התחילה עם 'אולי נבדוק קודם למה זה כלכך חשוב לך...'
ברור.
אולי גם כשאני אגיד לך שאני צריכה לשירותים עכשיו (!), תגידי לי 'בסדר, אבל בואי נבדוק קודם למה זה כלכך חשוב לך?'

מה שכן, זה נתן לי אז 5 חודשים של הפוגה מהעולם. וזה היה נהדר.
היום אני לא חושבת שהייתי מסוגלת.

בהצלחה !

שליחה על ידי מיכל* » 27 יוני 2010, 10:10

הקטע מהפגישה עם אנדרה לפני חודש, מדהים,
תודה, מזכיר, מעורר, מחבר, בא בזמן,
תודה גדולה

{ פרק רביעי ובו, אף על פי כן, המהפכה נוע תנוע.

באותו יום שני התכוננתי לקרב. עטיתי צבעי מלחמה, שבמקרה שלי אומר כמויות בלתי חוקיות בעליל של מסקרה וצלליות עיניים ( על פי תפיסתי, "מספיק מסקרה" זה רק כשהריסים עומדים להשבר). אנשים לוקחים יותר ברצינות נשים צבעוניות.

בבוקר חילקו "אחראויות". כשהגיעו לתפקיד של "בחירת פעולות לפעילות קבוצתית" אמרתי בתמימות: "אני מתנדבת להכין מדיטציה יומית", ונפנפתי בדיסק צרוב שממש במקרה הכנותי מראש, מחולק כבר לרצפים בני 20 דקות מופרדים ב שירי מנטרה להעצמה אישית : what a wonderfull day, don’t worry be happy , I will survive .
"יש לי כמה רצפים של מחשבות חיוביות וחיזוקים עצמיים!" המשכתי בטון של מפתה-קטינות, מזניחה את הרצפים של המיינדפולנס (מדיטציה מקובלת כעבודה על עמידה בלחצים ודיכאון), ה loving kindness והאהובה עלי ביותר, אם כי ביזארית, מדיטצית אהה.
"רעיון טוב" אמרה מיקלה האיטלקיה. "יכול להיות נחמד להתחיל את היום עם מדיטציה", הצטרף פול.
"בדרך כלל אנחנו בוחרים בין קליעה למטרה ו wii " אמרה האולי-קוריאנית בפרצוף חמוץ. "אני צריכה לבדוק את זה".

בשיחה הקבוצתית פול– שאגב אינו מכוער כלל – מתעצבן. הוא מרגיש שדבריו מוצאים מהקשרם, הפסיכיאטר החליט שהוא הומו והוא מוצא את עצמו צריך לפרט את כל הנשים שהוא שכב איתם. "למה אתה חושב שהוא יעשה דבר כזה?" מבררת ד"ר פולנסקי בחמיצות.

מיקלה היפה עוברת דירה עוד שבוע. אחרי שבן הזוג שלה עזב אותה והיא פוטרה מהעבודה, עכשיו היא לא מצליחה לעבור על הניירות הישנים ולהחליט מה צריך לקחת ומה לא. "את פרפקציוניסטית", אני וקלייר אומרות לה. "זה לא נורא אם לא תמיני את הניירת עכשיו, תזרקי את הכל לארגז ותמייני כשתרגישי יותר טוב. הסטנדרטים שלך עכשיו גבוהים משל אנשים נורמליים כהם לא בדיכאון".
ד"ר פולנסקי מרגישה שהיא מאבדת את הפציינטית שלה. "צריך להוריד סטנדרטים, אבל – לא יותר מדי, שבסוף היא תישאר בלי סטנדרטים בכלל".
אני מסתכלת על מיקלה המאופרת ולבושה למשעי, רגליה החטובות בנעלי עקב וחוטפת את הג'ננה– "תסתכלי עליה! היא נראית לך בלי סטאנדרטים?"

קלייר המעשית רוצה להתיעץ. יש לה כאבי ראש, בעיות ריכוז, בעיות עיכול, וכבר נמאס לה מה "זה פסיכולוגי". היא שוקלת לסוע לשלושה שבועות Retreat של מיצים ותזונה נאה, ומתלבטת. "שמעתי הרבה דברים טובים על תזונה נאה", אמרתי, "ואני מכירה מנסיון איך תזונה משפיעה על האישיות, ואם יש לך בעיות שנובעות מכל מיני רגישיות לחלב או גלוטן למשל אז זה יכול לפחות לזהות אותם". גם שאר הקבוצה תומכת. הבעיה היחידה בעיני היא העלות, אבל קלייר אומרת שיש לה כסף, אז למה לא, מקסימום סתם תנוח.
"אני רואה שכולם בעד", אומרת ד"ר פולנסקי בפרצוף מכורכם . "אתם הייתם מעדיפים פתרון קסמים במקום לעבוד על הבעיות לאט לאט. אתם חושבים שכמה ימים של רטריט וזהו – כל הבעיות שלכם יפטרו?"

ד"ר פולנסקי היא הפוסטמה מהפרק הקודם, אבל זה באמת כינוי לא יפה. אני בטוחה שמבחינה אישית יש לה הרבה תכונות נהדרות, זה רק שמבחינה מקצועית היא ממש חרדה ופוחדת מכל בדל של רמז לתחרות.
למחרת בשיחה האישית היא אומרת לי: "אני רואה שיש לך דעות מוצקות נגד תרופות". "לי? למה?" לקח לי זמן להבין למה היא מתכוונת – לזה שאמרתי שאני בטוחה ששינויי תזונה יכולים לפעמים לעזור מאוד.
ב-ד"ר , אגב, הכוונה כמובן לד"ר לפילוסופיה (היא הרי פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית). זה אולי קצת מגוחך אבל ברור שאם בצד אחד יש חולים, אז בצד השני יש דוקטורים, נכון? אחרת איך ידעו החולים שהם חולים?

אמרתי שהקבוצה "המטופלת" נראית כמו סתם אנשים במשבר. לעומת זאת הצוות הפסיכולוגי נראה בבעיה עמוקה ודיכאון כבד, ונשבעת שאני לא אומרת את זה בשמחה לאיד.
כולם שקטים, בקושי מדברים ומתקשרים.
ד"ר פולנסקי כאמור פרנואידית וחרדה למעמדה הפסיכולוגי.
ד"ר היימן במצב קטטוני קשה. בשיחות הקבוצתיות היא יושבת חסרת הבעה ובוהה ברצפה בפה פעור למחצה.
ד"ר אדמס הפסיכאטר האחראי על הטיפול התרופתי נראה כמו בולדוזר וממלמל.
ד"ר מלכין דוקא נחמדה ואפילו מחייכת לפעמים ושואלת לשלום "הפציינטים". אני די דואגת לה, זה נראה לי מקום עבודה מסוכן לבריאות.

מה שכן, כולם לבושים בבגדים יקרים.
אם ההבדל בין "חולה" ל"דוקטור" הוא איכות הביגוד, החלטתי, עלי אף אחד לא יתעמר. ומיד יצאתי למסע רכש של בגדים חדשים שכלל אפילו סנדלים מוכספים (!) ולכה ורודה (!!).

או כפי שכתבה פעם עירית לינור : "בעידן שבו אפשר לדבר בטלפון ולקנות נעליים, מי צריך פסיכולוגים" (ציטוט חפשי, מהזכרון, לא לתפוס אותי בפסיקים).
הידד למניפת נס המרד. מחזקת את ידייך.

שליחה על ידי שירי* » 05 יולי 2010, 08:43

כל הקונספט של המרד לא כל כך מובן לי.
כלומר, לא מובן לי מה הוא תורם לך.
זה נראה לי בזבוז משווע של אנרגיה שאת יכולה לנצל טוב יותר לטיפול עצמי.
לשם מה לך להתמודד עם פסיכולוגים לא מתפקדים?
לשם מה לקחת על עצמך את התפקיד של בת עשרה?
עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה, שמפנה את האנרגיה לעצמה, לטובתה.
מה 'כפת לך איך הפסיכולוגים ומי הפסיכולוגים ומה מצבם הנפשי, הרגשי וכו'?
לדעתי, עדיף שיהיה אכפת לך מעצמך.

אני מבינה שזה יענו יותר קולי למרוד.
השאלה אם זו האסטרטגיה הבריאה ביותר האפשרית, הטובה והיעילה ביותר לטפל במצב. ואולי זה יותר מעניין כטקסט ספרותי, אבל נראה לי פחות יעיל לבריאות הנפש.

אחרת איך ידעו החולים שהם חולים?
חחחחח.....

<מ-אהבת עולם:>

מאוד הזדהיתי עם ההיא שלא יכולה לעבור דירה בגלל שקשה לה להחליט בקשר לניירת.
קרה לי פעם משהו דומה כשהייתי אמורה לחזור מהודו בטיסה, וניסיתי להחליט מה לארוז ומה להשאיר, ופשוט לא הצלחתי לארוז, לא הצלחתי להחליט, הכול היה מפוזר על המיטה, תכף הטיסה, ואני לא מצליחה לעשות כלום. נכנסתי לבכי היסטרי. (בסוף אמא שלי בטלפון נתנה לי בדיוק את אותה עצה 'פשוט תזרקי הכול לתוך התרמיל ובואי'. מזל, אחרת אולי הייתי שם עד היום.

)

הזדהיתי גם עם ההיא שסובלת מבעיות בריאות ונמאס לה שאומרים לה ש'זה הכול פסיכולוגי'.

מאז שהתחלת לכתוב על המרכז אשפוז הזה, אני מגלה יותר מדי הזדהויות

.

*************

_זה נראה לי בזבוז משווע של אנרגיה שאת יכולה לנצל טוב יותר לטיפול עצמי.
לשם מה לך להתמודד עם פסיכולוגים לא מתפקדים?
לשם מה לקחת על עצמך את התפקיד של בת עשרה?
עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה, שמפנה את האנרגיה לעצמה, לטובתה.
מה 'כפת לך איך הפסיכולוגים ומי הפסיכולוגים ומה מצבם הנפשי, הרגשי וכו'?
לדעתי, עדיף שיהיה אכפת לך מעצמך._

גם אני חושבת ככה.
האם זה באמת תורם לך?
עד מתי את חושבת שתרצי להמשיך עם זה?

_זה נראה לי בזבוז משווע של אנרגיה שאת יכולה לנצל טוב יותר לטיפול עצמי.
לשם מה לך להתמודד עם פסיכולוגים לא מתפקדים?
לשם מה לקחת על עצמך את התפקיד של בת עשרה?
עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה, שמפנה את האנרגיה לעצמה, לטובתה.
מה 'כפת לך איך הפסיכולוגים ומי הפסיכולוגים ומה מצבם הנפשי, הרגשי וכו'?
לדעתי, עדיף שיהיה אכפת לך מעצמך._

הו! אבל עושים הרבה דברים בשביל האמנות!
ושחף אוהבת ויודעת לכתוב, ולכתוב זה האמ-אמא של התרפיה למי שאוהבת את זה. זה יהיה מצער מאוד אם הבלוג המלבב הזה יפסיק להכתב.

_"אבל חשוב שנברר בפעם הבאה למה זה כל כך מפריע לך".
כן, כשביקשתי פעם מהפסיכולוגית שם לדבר עם הרופא על משהו טכני שהייתי צריכה דחוף לפני שהוא הולך, היא התחילה עם 'אולי נבדוק קודם למה זה כלכך חשוב לך...'
ברור.
אולי גם כשאני אגיד לך שאני צריכה לשירותים עכשיו (!), תגידי לי 'בסדר, אבל בואי נבדוק קודם למה זה כלכך חשוב לך?'_
אהבת, נדמה לך שאת מגזימה.
את יודעת שהיה מאמר ב"שיחות" (עלון לפסיכותרפיסטים) על הנושא הזה, ובו הוצג סקר ששאל פסיכו-משהואים איך הם יגיבו לבקשב ללכת לשירותים? רק חלק קטן מהם הגיב ב"דלת שלישית משמאל". שאר התגובות היו בשלל סגנונות, כולל הסגנון של "מעניין למה אתה שואל את זה (!!!!)
ונחשי מה? כששאלו אותם, התברר שלאחוז ניכר מהם (בייחוד אלה שהתקשו להבין למה זה חשוב למטופלים) בכלל אין שירותים בקליניקה!

_כל הקונספט של המרד לא כל כך מובן לי.
כלומר, לא מובן לי מה הוא תורם לך.
לשם מה לקחת על עצמך את התפקיד של בת עשרה?
עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה_

אה, אני לא יודעת.
מצד אחד, כן. יש הרבה במה שאת אומרת.
מצד שני... תראי, עזרה לאנשים אחרים יכולה לגייס תעצומות נפש שלא יגוייסו אחרת.
במצבים מסוימים, אפילו כעס בריא יכול להיות בריא מאוד.
והתקוממות נגד טיפשות ממסדית, כשהיא באה בסיטואציה שבה את יכולה להתערב ולמתן את הטיפשות הזאת על ידי הבעת דעה ויוזמות משלך, נשמע פרודוקטיבי. לא סתם התעצבנות בעלמא - יש לך השפעה!
וסליחה אם אני בעצמי נשמעת פסיכולוגיסטית מדי, אבל האם זה לא נשמע כמו סוג של תיקון? לבוא עם הסטוריה של נרמסת-הממסד-הקיבוצי, לתוך סיטואציה שנגועה בקוים רומסים קצת דומים, אבל פחות דורסניים, עם יותר הגנות (אנדרה מאחורייך

) ולעמוד מול זה באופן תקיף, בונה, אוהב (כלפייך וכלפי כל מי שראוי לאהבה) - האם זה לא יכול להיות תיקון?

(())

(תראי להם מה זה. תראי להם שאתם ראויים ליחס מכבד, לפני ואחרי הכל. ושאתם לא תוותרו עליו)
(מרגיעון: "גם בצד השני יושב בנאדם". אבל מה אם הצד השני שוכח את זה?)

שליחה על ידי שירי* » 05 יולי 2010, 16:27

_אני מבינה שזה יענו יותר קולי למרוד.
השאלה אם זו האסטרטגיה הבריאה ביותר האפשרית, הטובה והיעילה ביותר לטפל במצב. ואולי זה יותר מעניין כטקסט ספרותי, אבל נראה לי פחות יעיל לבריאות הנפש._

_הו! אבל עושים הרבה דברים בשביל האמנות!
ושחף אוהבת ויודעת לכתוב, ולכתוב זה האמ-אמא של התרפיה למי שאוהבת את זה. זה יהיה מצער מאוד אם הבלוג המלבב הזה יפסיק להכתב._

בדיוק!
כדאי מאוד להבחין בין עניין הבריאות בכלל ובריאות הנפש בפרט לבין טקסט ספרותי, אמנותי וכו'.

אם מדובר בטקסט ספרותי, פיקטיבי, אמנותי וכו' - מה שחשוב הוא הדרמה, הטוויסטים בעלילה, ההפתעות והאמצעים הספרותיים והסגנוניים וכו' וכו' וכו'. ואז דווקא כדאי להעצים ולהעמיק את הגורמים הדרמטיים והמעניינים והפיקנטיים וכו'. ולכן כתבתי: אולי זה יותר מעניין כטקסט ספרותי
אם הדף הזה משקף סיטואציה פחות או יותר ריאלית (מלבד קיצורים ופסיחות על "רגעים מתים" ופחות מעניינים וכו') - זו שאלה אחרת לגמרי!

אני התייחסתי לעניין של הבריאות בכלל ובריאות הנפש בפרט. ושאלתי איך תורם לבריאות הנפש כל עניין המרד בפסיכולוגים (המודגש בשם הדף) והוא גם אחד מהמוטיבים המרכזיים כאן (של הסיטואציה התרפויטית? על הסיטואציה הדרמטית?). וציינתי שמרד ב- (במקרה הזה מרד בפסיכולוגים או בפסיכולוגית ספציפית) משמעו התמקדות בזולת, במניעיו, בהתנהגותו, בכוונותיו. ולדעתי, כחלק מהחלמה נפשית עדיף למקד את האנרגיות בעצמי ובטיפול בעצמי.

ומדוע להפסיק את כתיבת הבלוג? זה לא מה שאמרתי. התכוונתי, שאם הבלוג משקף תהליכים ומהלכים שמתרחשים במציאות - אולי כדאי לשנות את האסטרטגיה המרכזית, את התימה המרכזית, כלומר המרד. ואולי לשנות את כל הסיטואציה(כלומר לא ללכת לשם יותר). אפשר הרי לכתוב בלוג שבו כותבת הבלוג נוקטת צעדים יעילים לטיפול בעצמה. ושוב, אם מדובר בבלוג פיקשן ספרותי, אז מה שכתבתי אכן לא רלוונטי.

שליחה על ידי שירי* » 05 יולי 2010, 16:35

והתקוממות נגד טיפשות ממסדית,
לבוא עם הסטוריה של נרמסת-הממסד-הקיבוצי, לתוך סיטואציה שנגועה בקוים רומסים קצת דומים, אבל פחות דורסניים, עם יותר הגנות (אנדרה מאחורייך ) ולעמוד מול זה באופן תקיף, בונה, אוהב

שחף אהובי הגדירה את הבעיה המרכזית שלה כך: אני עייפה הרבה יותר ממה שלגיטימי
כשנמצאים במצב של אנרגיות נמוכות, עייפות וכו' - זה לא נראה לי המצב הנפשי והאנרגטי המתאים לצאת למלחמות בממסד. מה גם שזו שוב התמקדות במשהו ובמישהו חיצוני, במקום להפנות את המבט פנימה, למקום שבו ניתן וצריך לתקן. ובנוסף לכך, לא נראה לי שפסיכולוגים מהסוג שתוארו כאן יקבלו בברכה מרד. הם עלולים לפרש אותו בצורה מאוד מאוד לא טובה ולהחליט על פעולות לא רצויות בהתאם לפרשנות זו.

ושוב, אם מדובר בבלוג פיקשן ספרותי, אז מה שכתבתי אכן לא רלוונטי וכמה שיותר דרמה יותר מעניין

אני עייפה הרבה יותר ממה שלגיטימי
יש עייפות שנובעת מעומס יתר שצריך להוריד. אני עייפה כי התרוצצתי יותר מדי וישנתי פחות מדי. מנוחה היא הפתרון, והיא חיונית!
ויש עייפות אחרת... שבאה כחלק מדכאון, דכדוך ומצבים אחרים, שבאה כי האדם לא מעורב בדברים שמעוררים ומזינים אותו.
לי היתה את העייפות הזאת אחרי שנה בבית עם תינוק. ישנתי כל רגע פנוי ולא היה לי כוח לכלום. ברגע שהתחלתי לעבוד על קורות החיים שלי ולחפש עבודה - הופ! פתאום נהיו לי אנרגיות לשבת ולעוד (בחשק, בהתלהבות) עד כמעט חצות.
בעייפות מסוג ב', הפתרון הנכון הוא יותר מעורבות בפעילויות ובמסגרות שיזינו את הבנאדם.

אז איזו עייפות היא העייפות של שחף? אין לי מספיק נתונים לגיבוש תשובה

אהבת, נדמה לך שאת מגזימה.
לא הבנתי.
נדמה לי שאני מגזימה? (או שהתבלבלת וכתבת 'לך' במקום 'לי').

_את יודעת שהיה מאמר ב"שיחות" (עלון לפסיכותרפיסטים) על הנושא הזה, ובו הוצג סקר ששאל פסיכו-משהואים איך הם יגיבו לבקשב ללכת לשירותים? רק חלק קטן מהם הגיב ב"דלת שלישית משמאל". שאר התגובות היו בשלל סגנונות, כולל הסגנון של "מעניין למה אתה שואל את זה (!!!!)
ונחשי מה? כששאלו אותם, התברר שלאחוז ניכר מהם (בייחוד אלה שהתקשו להבין למה זה חשוב למטופלים) בכלל אין שירותים בקליניקה!_

התכוונת לצדד במה שכתבתי, או לסתור?
כי מדברייך נראה לי שצידדת.

ולא עלה בדעתי שזו סוגיה מוכרת עם השירותים. אני סתם המשלתי את זה.

(במקרה שלי הייתי אמורה לנסוע לסוף השבוע, והייתי צריכה לפני שאני נוסעת לקבל מרשם לתרופות שיספיקו לכמה ימים, והרופא עמד ללכת, וביקשתי מהפסיכולוגית לדבר איתו שייתן לי את המרשם מהר לפני שהוא הולך. ובמקום לעשות מעשה, היא התחילה עם ה'בואי נבדוק למה זה כלכך חשוב לך?' למה זה כלכך חשוב לי? כי בא לי ללכת לבקר חברים אולי?
ובכלל, היא הייתה פסיכולוגית מתחילה שממש ניסתה לפעול 'לפי הספר', ולמרות כל הכווונות הטובות שלה, הייתה מעצבנת אותי ברמות)

**********

באמת מה שאני בעיקר זוכרת מרוב אנשי הצוות שהסתובבו שם, הרופאים, העובדים הסוציאליים - זה את התחושה שהם מסתכלים עלינו 'מגבוה'.

יענו, אם אנחנו בדיכאון, אז זה אומר שאנחנו 'קוקואים'.
והיו מדברים כמו אל ילדים מפגרים, וכד'.

ות'אמת, לי מאוד הפריע ששמו שם ביחד אנשים עם בעיות מסוג שלא יודעים מה קורה סביבם, שמדברים שטויות, הוזים וכו' - יחד עם אנשים שפשוט בדיכאון.

נכון שגם לראשונים צריך להתייחס בכבוד.
אבל עדיין נראה לי שאלו דברים שונים.

בכל אופן, לא היה נעים לי להרגיש שמסתכלים עליי כעל 'מסובבת' רק בגלל שאני שם.

שליחה על ידי שירי* » 06 יולי 2010, 21:01

כמה נקודות:
ממש בפרוטקציה קיבלתי הצעה להשתתף בתוכנית טיפולית אינטנסיבית של בית החולים... אני עדיין בחופשת מחלה ונראה הוגן כלפי הביטוח לעשות את מירב המאמצים הממסדיים "להבריא".
אני מבינה מכאן (ותקני אותי אם אני טועה) שהתוכנית הטיפולית הזו קשורה איכשהו לביטוח הלאומי. כלומר, שהפסיכולוגית תיתן דוח או דוחות לביטוח הלאומי על התקדמות העניינים.

ד"ר פולנסקי היא הפוסטמה מהפרק הקודם,.. מבחינה מקצועית היא ממש חרדה ופוחדת מכל בדל של רמז לתחרות
תיארת דמות של פסיכולוגית לא קשובה, לא מבינה, בקיצור פוסטמה

שגם חשוב לה מאוד מעמדה והאוטוריטה שלה, חשוב לה להתנשא ועוד תכונות מאוד לא מתאימות לפסיכולוגית טובה.

שחר, איך לדעתך תגיב אישה כזו על מרד נגדה? מה היא עלולה לכתוב בדוח או בדוחות שלה? אם תכעיסי אותה, מה היא עלולה לעשות? נראה לי מאוד מסוכן להתחיל עם אנשים קטנים שיש להם כוח ומעמד ויכולת להזיק.

==========

נקודה נוספת, לא פחות חשובה: אם התוכנית הטיפולית הזו לא עוזרת, אם הפסיכולוגית כל כך פוסטמה וכל כך לא עוזרת בעליל - לשם מה לבזבז אנרגיות על התוכנית ועל הפוסטמה? אם נמצאים במקום לא טוב ולא מועיל, נראה לי עדיף (בוודאי במצב של עייפות תהומית) לעזוב את המקום ואת האדם גוזלי האנרגיות, וללכת למקום טוב יותר, למטפל טוב ומועיל יותר. למשל לאנדרה. לו אין קבוצה טיפולית?

==========

ואם אני מעיקה ומציקה ומנג'סת, בבקשה למחוק את כללל מה שכתבתי. מבטיחה לא להיעלב.

כדאי מאוד להבחין בין עניין הבריאות בכלל ובריאות הנפש בפרט לבין טקסט ספרותי, אמנותי וכו'.
ואללה? למה?

כלומר, ברור ששני הדברים אינם זהים, אבל יש ביניהם נקודות השקה לא מעטות. תחום טיפולי שלם ומבורך התפתח מנקודות ההשקה האלה.
מה גם שזו שוב התמקדות במשהו ובמישהו חיצוני, במקום להפנות את המבט פנימה, למקום שבו ניתן וצריך לתקן.
אם לדבר באופן כללי -- שירי, הרבה פעמים במצבי דיכאון זה בדיוק מה שנחוץ. מצבי דיכאון מאופיינים פעמים רבות בהתמקדות יתר בעצמי, ומבט פנימה הרבה פעמים משקיע אותך יותר ויותר בבוץ. מבט והפנייה של אנרגיות החוצה הם הרבה פעמים החבל שעוזר לטפס למעלה מן הבור.
אבל אולי לא כדאי לדבר באופן כללי לשום כיוון אלא פשוט להסתכל על שחף כמו שהיא מצטיירת בדף הזה: חכמה, מצחיקה, עוצמתית. מה צריך יותר כדי לראות שהדף הזה הוא בדיוק המקום הנכון לה כרגע?
ולא רק הדף כמובן. אולי חבורת המטפלים הפוסטמות נמצאת שם בדיוק כדי שסוף סוף יהיה על מי לכעוס (הייתי שמחה לחשוב שזו אסטרטגיה טיפולית, אבל לא נראה לי. ניחא. הם כנראה עוזרים, לאו דווקא בדרך שהם מתכוונים אליה)?
שחף תמשיכי. בלוג משובח. צריך להכניס אותו בתור קריאת חובה בכל סוג של לימודים קליניים.

עוד משהו שרציתי להגיד בעניין השירותים:
פגישה טיפולית נמשכת זמן קצוב על השעון -- 45 דקות עד שעה בדרך כלל, תלוי במדיניות, אבל הזמן קצוב וקבוע.
ה setting הוא, איך לומר זאת, מאד מזוקק ומרוכז, והליכה לשירותים יכולה, אכן, להפריע ולחבל באוירה שנבנתה בהקפדה ובעמל. ומסגרת הזמן היא כזו שלא אמורה להפריע לאדם בריא גופנית (וגם לא בהריון) להתאפק. ולכן, יציאה לשירותים באמצע פגישה טיפולית אכן מתפרשת כבריחה ממשהו שעולה בטיפול, וכסימן לכך שיש פה נושא לעבודה.
כשטיפלתי בילדים הייתי מוודאת שהם התרוקנו לפני הפגישה, כדי שזה לא יהיה עניין שיפריע לנו, ואם בכל זאת היה עולה רצון להליכה לשירותים (נדיר) זה היה ברור שהוא קשור למשהו בפגישה, לא לשירותים.
ברור שזה שונה אם מדובר בפגישה קבוצתית של שעתיים שלוש, וברור גם שזה היה מגוחך במקרה שתיארת, אהבת עולם, כי לא את זו שהתעקשת להביא את "החוץ" פנימה, אלא היה שם אילוץ שלא היה קשור אלייך.
ובמחשבה שנייה אפילו את זה לא הייתי שופטת מחוץ להקשר. למשל, אולי השאלה התייחסה לצורך שלך "להיות בסדר", נגיד.
למרות שאני מסכימה שזה מעצבן ולא נענה לצורך שלך.

ובאשר לחבורה המתוארת אצל שחף -- צריך לזכור גם את העובדה שמדובר בהבדלי תרבויות. אני גרה בארה"ב, ואם אפשר להתייחס למה שאני רואה מסביבי כמייצג תרבות צפון אמריקאית כללית -- הרי שהנטייה ללכת לפי פרוטוקולים מוסדרים מראש היא מאפיין של התרבות, ולא בהכרח של המקצוע. הראש של "נגמיש, נתאים, נשנה, נאלתר, נזרום" הוא מאד ישראלי, ובאמריקה לא כל כך מבינים אותו.

שירי - אני מעריכה את הדאגה אבל באמת שאין צורך. השדים היחידים שאני מפחדת מהם הם אלה שבתוכי.

"כל הקונספט של המרד לא כל כך מובן לי. כלומר, לא מובן לי מה הוא תורם לך.”
אז זהו, שאין לי מושג. אני סומכת על הזרם. כרגע הזרם אומר לי להשאר.

או אם להגיד בצורה שנשמעת פחות כמו "May the force be with you " :
קראתי לא מזמן על איזה רב מכר אמריקאי שנקרא "10-10-10 " ומשווק שיטת ניהול החלטות כזו: על כל החלטה שאתם רוצים להחליט, אתם צריכים לחשוב מה תהיה המשמעות של ההחלטה בעוד 10 דקות, 10 חודשים ו10 שנים.
קלטתם? מה תהיה המשמעות של ההחלטה בעוד 10 דקות, 10 חודשים ו10 שנים??? WTF ????

מכיוון שיכולת החיזוי של העתיד לגבי פרט בודד היא בעיתית במקצת, לדעתי באופן רציונלי השיטה שלי לא פחות טובה והגיונית, אבל בטוח כרוכה בהרבה פחות כאב ראש.

וחוץ מזה, מהניסיון שלי בשנה האחרונה, אני כל כך הרבה יותר גדולה וחכמה ממה שאני "חושבת", וממה שאני "יודעת", שהרבה יותר הגיוני לא להסתמך רק על מה שאני חושבת ויודעת. הרי העל-מודע יודע כל מה ש"אני" יודעת, ואז בנוסף לזה עוד המון שאני אפילו לא מתחילה לנחש.

אני לא כל כך בטוחה מה הקטע בעצמי. אולי בכיוון של תמרוש רוש , אולי, לפי לימבו מהבלוג הקודם, זה הקורס הסבה של הבריון לשומר ראש – משנאה עצמית לאסרטיביות? אולי משהו אחר?
בכל אופן יש לי הרגשה שיש לי מה לעשות כאן.
בינתיים הייתי חותמת על ההצעה של קן לציפור מהבלוג הקודם: כל דמות בסיפור מייצגת פן מסויים בעצמי, כולל הקטטונית, הפרנואידית, הבולדוג הממלמל וזו שדוקא נחמדה ומסוכן לה להשאר שם, שלא לדבר על חבר המשוגעים הנלבב.

לגבי הקונספט של המרד – טוב, אז זה באמת הגזמה ספרותית. בפועל אני פחות מחרחרת מלחמה ויותר סתם מעצבנת באופן טבעי .

"לשם מה לקחת על עצמך את התפקיד של בת עשרה? "
מעניין, לא חשבתי על זה, אבל כל התהליך שאני עוברת הוא נורא גיל-17, כל המי-אני מה-אני, אז מה זה כבר להוסיף עוד מרד קטן למדורה.

"עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה, שמפנה את האנרגיה לעצמה, לטובתה" – האם זה מה שמאפיין בגרות? להתעסק רק בעצמך? תמהתני.

"מה 'כפת לך איך הפסיכולוגים ומי הפסיכולוגים ומה מצבם הנפשי, הרגשי וכו? לדעתי, עדיף שיהיה אכפת לך מעצמך." ומה לגבי איך אני עומדת מול הפסיכולוגים? והאם אני מרשה לעצמי להזדהות עם האחר, הדחוי?
למרות מה שנאמר בפיסקה הקודמת, אני חושבת שגם כאן הדגש הוא על המסע האישי שלי.

"שחף אהובי הגדירה את הבעיה המרכזית שלה כעייפות" – אני לא הגדרתי שום דבר. אני סתם זרקתי אוף-טופיק את הסיבות לכך שאני לא עובדת. אני לא חושבת בכלל שזו בעיה. אני חושבת שעייפות היא סימפטום. ואולי סימן לכך שהמסע עדיין לא נגמר. ואני בפרוש לא רוצה איבחונים. לא שאני לא עושה בדיקות רפואיות וכאלה, אבל עד שתהיה הוכחה אחרת אני מאמינה שהפתרון נמצא רק בתוכי.

אהבת עולם – כאן מדובר באנשים מתפקדים, מודעים ובעלי כושר ביטוי מצוין. ובולט לי המאמץ המכוון ממש, הייתי אומרת, ליצור מין טקסי מעבר שיבהירו לאנשים את מקומם כ"מטופלים" ו"חולים".

וסמדר - יש לי הרגשה שלאנשי המקצוע נדמה שמכייון והסיטואציה מוגדרת באופן חד כיווני, זה אומר שבאמת הם הצד הצופה בלבד ושהם לא נצפים בעצמם באותה מידה. ובפועל הם לפעמים שקופים בצורה מביכה, ולא צריך תואר בפסיכולוגיה בשביל להבין את זה.

שליחה על ידי שירי* » 07 יולי 2010, 06:26

"עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה, שמפנה את האנרגיה לעצמה, לטובתה" – האם זה מה שמאפיין בגרות? להתעסק רק בעצמך? תמהתני.
לא התכוונתי לתיאור כללי של מה שמאפיין בגרות. התכוונתי לכך, שנראה לי שבמצב המתואר עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמפנה את כל האנרגיות שלה למסע האישי שלה, לטיפול העצמי שלה ולא את התפקיד של נערה מורדת בסמכות חיצונית. אבל היי, אני לא טוענת שאני כל יודעת

אז ייתכן בהחלט שאני טועה. (בצהוב כתוב: הספק מבורך)

שירי - אני מעריכה את הדאגה אבל באמת שאין צורך.
אוקיי

אז אמשיך לקרוא ואראה לאן המסע והזרם מובילים. שיהיה בהצלחה!!!

איך שקראתי את המשפט הזה:
אבל כל התהליך שאני עוברת הוא נורא גיל-17
קפצה בת ה17 שבתוכי וצעקה בהתרגשות "גם אני, גם אני! סוף סוף מותר!" ופתאום הרגשתי ממש בחדות איך לא היינו בנות 17 בגיל 17. נשבעת שאני לא הולכת להכנס פה לעניני הדפקט הקיבוצי, אבל באמת שלא היו תנאים. אפילו אין צורך לפרט - הרי את היית שם בדיוק כמוני. אבל שיואו, זה מסביר המון.
עושה לך רוח גבית וסולם גנבים וירטואלי.

_מעניין, לא חשבתי על זה, אבל כל התהליך שאני עוברת הוא נורא גיל-17, כל המי-אני מה-אני, אז מה זה כבר להוסיף עוד מרד קטן למדורה.
"עדיף לקחת את התפקיד של אישה בוגרת שמטפלת בעצמה, שמפנה את האנרגיה לעצמה, לטובתה" – האם זה מה שמאפיין בגרות? להתעסק רק בעצמך? תמהתני_
בעיניי זה same same but different... עדיף שתעשי את מה שמרגיש לך הכי נכון...

אני סומכת על הזרם. כרגע הזרם אומר לי להשאר. אגב, מנסיון שלי יש הרבה חלקים שמתחפשים למה שאת קוראת ה"זרם"... (הילדה, האגו, בת השבע עשרה, הכעס, הזעם), ואז זה אפשר לגלות רק בדיעבד בהסתכלות מאוחרת על כל העניין.

ופתאום הרגשתי ממש בחדות איך לא היינו בנות 17 בגיל 17
אם כך - Go for it! זה מה שנקרא: השלַמות... (כמו השלמות צחצוח השיניים שאני עושה לבתי...

)

ובולט לי המאמץ המכוון ממש, הייתי אומרת, ליצור מין טקסי מעבר שיבהירו לאנשים את מקומם כ"מטופלים" ו"חולים".
אכן. מה היה המונח המדוייק ההוא של גופמן? יש פה סוציולוגים?

אנונימי

איזה כיף לקרוא כאן
את פשוט עוברת דבר מיוחד
לזרום עם הזרם הזה ולתת לו להוביל...
תראי לאן הוא לקח אותך

הוצאתי קלף של אושו אחרי שקראתי את מה שכתבת ויצא קלף המורד:

"אנשים חוששים, חרדים ביותר, מפני אלה היודעים את עצמם. לאלה יש כוח מסוים, הילה מסוימת, וכוח משיכה ברור – כריזמה שיכולה להוביל אנשים צעירים וחיים, החוצה מתוך בית-האסורים המסורתי...

את האדם המואר, לא ניתן לשעבד – זה הוא הקושי – וגם לא ניתן לאסור אותו... כל גאון שידע ולו דבר-מה מהפנימי, שומה שיהיה קצת קשה להכילו; הוא יהיה כוח מפר ומשבש. ההמונים אינם רוצים שיפריעו אותם, הגם שהם בייסורים; הם סובלים, אולם הם רגילים לכך. וכל מי שאינו אומלל, נדמה כזר.
האדם המואר הוא הזר מכולם, בעולם כולו; הוא נדמה כאינו שייך לאף אחד. ארגונים אינם מגבילים אותו, גם לא קהילות, חברות או אומות."

הסבר:
הדמות בעלת הכוח והסמכות שבקלף זה, היא בבירור, אדון לגורלה. על כתפה סימן השמש, והלפיד שהיא אוחזת בידה הימנית, מסמל את האור של האמת שזכה בה בעצמו.

בין אם הוא עשיר או עני, המורד הוא למעשה קיסר, היות שהוא ניתק את השלשלאות הכובלות של התניות החברה ודעותיה. הוא יצר את עצמו בכך שחבק את צבעי הקשת כולם, צף ועלה מתוך השורשים האפלים, נעדרי-הצורה, של עברו הלא-מודע, והצמיח כנפיים, להמריא בהן אל השמיים. עצם דרכו להתמרד – לא משום שהוא נלחם במשהו או מישהו, אלא משום שגילה את טבעו האמיתי, והוא נחוש לחיות בהתאם לו. הנשר הוא החיה הספיריטואלית שלו, שלוח בין ארץ לשמיים.

המורד קורא אלינו תיגר להיות אמיצים מספיק, לקחת אחריות על מי שהננו, ולחיות את האמת שלנו."

מכירה את הקלפים?
אפשר לשלוף כאן

הרמוני -
זה בעצם פותר את הפרדוקס שעלה מקודם: אם המשמעות של מרד היא להתמקד באחרים, אז אין הגיון במרד שמשמעותו להאמין באמת הפנימית שלך.
ולפי הקלף הזה מרד הוא לאו דוקא מלחמה בגורמים אחרים, אלא "גילוי טבעך האמיתי ונחישות לחיות בהתאם לו".
אהבתי מאוד.

סמדר :
institutionalising - מיסוד? וגם הטמעה.
והנה רשימת מאפיינים לפי גופמן, שמצאתי כאן http://www.planetnana.co.il/v36800/[po]totalitarian institutes[/po].htm

טקס השפלת האני
דרכי ההשרדות אשר שוכן המוסד הטוטאלי נוקט במוסד הטוטאלי נתפסות בעיני הצוות כ´פאתלוגיה´ ו"הוכחה" למחלתו.
תהליך ה´המרה´- אימוץ שוכן המוסד הטוטאלי את ההשקפה הפסיכיאטרית על עצמו בדבר "ראית האור".
עולמם של אנשי הסגל- התייחסות לאנשים כאל אובייקטים.
אנשי הסגל מציגים את עצמם כמומחים בידיעת הטבע האנושי.
מאפיינים נוספים של המוסד הטוטאלי- שליטה בצרכי היום יום.

קוראת אותך ונהנית.
מהמרד, מגיל 17, מההומור, מהעמידה על שלך, מהכתיבה.

{ פרק חמישי, שאין לו קשר למרד אבל דוקא כן למסע.

חלק ראשון

כשאני עוצמת עיניים אצל אנדרה במשרד, אני רואה את הדרך שעשיתי.
הר גבוה ותלול.
וככל שטיפסתי על ההר והתרחקתי מהנהר התת קרקעי שבבסיסו, מקור כוח החיים, כך הדרך נהיתה תלולה יותר וקשה יותר.
עד שאי אפשר היה להמשיך יותר. ההר נשבר למצוק אימתני.
עוד המשכתי לאחוז בנואשות בשולי המצוק, עד שלא יכולתי יותר לסבול ולא סבלתי יותר לפחד.
ועזבתי.
ונחבטתי בסלעים. התדרדרתי את כל הדרך למטה, בלי לדעת עם יש לי את היכולת לנחות שלמה, אבל ידעתי שאין לי בררה אלא להמשיך.

עכשיו אני למטה, בערוץ הנחל. יש עדיין בורות שלא הגעתי אליהם, אבל הם כבר לא עמוקים מספיק בשביל לשבור אותי.
ומצאתי את הנשמה שלי, את המרכז.

אבל איך להמשיך מכאן? אני לא יכולה להמשיך באותה צורה. אם אני אמשיך לטפס בהר, אני רק אפול עוד פעם. ואני לא חושבת שיש לי עוצמה לעוד נפילה.
אני צריכה ללמוד להתקדם בצורה אחרת.

כדי להמשיך מכאן, אני צריכה ללמוד לעוף.
כדי שאוכל להמריא ולהשאר קרובה לנהר, כדי שאוכל להכנס לבורות בלי להחבט בהם.
"אבל איך?", שאלתי את אנדרה ביאוש מסוים.
"תני לתמונות לעלות. המיינד יראה לך."

אש.
מדורה.
להבה קטנה בודדת כשל נר, הולכת וגדלה ומתעצמת לאש גדולה.
Passion - תשוקה.
התחלתי ללמוד את דרך המים, חוכמת אי-ההאחזות, ועכשיו הגיע הזמן להוסיף את האש, להבת התשוקה.

חלק שני

בבוקר רבתי עם הגבר. כל היום הייתי עצבנית וחשבתי על זה באובססיה ובכיתי ולא היה לי חשק לדבר עם אף אחד על שום דבר, אלא עם כן זה על למה המניאק לגמרי טועה. ואחרי הצהריים כשנפגשתי עם אנדרה שאלתי איך עם כל המסע שעברתי, ועכשיו כולו ריב אחד קטן ופתאום חזר הדיכאון?

רק למחרת כשחשבתי על ריבים קודמים, איך מיד אחרי כל העצבים היה נפתח ספוג גדול ויעיל ושואב את הכל, הכעס והעלבון והמתח, וסוחט אל תוך הלב איפה שלא רואים, וחמש דקות בדיוק אחרי שגמרנו לצעוק אחד על השני כבר הייתי כמו חדשה, שמחה ושלווה. ואיך זה היה משגע אותו ולא הבנתי למה – מה יכול להיות טוב יותר מאישה שלא מושכת כל ריב שבוע?
אז רק למחרת חשבתי על זה שהעצב של אתמול לא היה דיכאון חדש, הוא היה פשוט להיות נורמאלית. בלי חור שחור ששואב אליו כל רמז לרגש שלילי (או חיובי, באותה הזדמנות).

בסוף השבוע יצאנו לקמפינג. הבת שלי, שהיא באמת סופר-חברתית ועם הכשרון הבלתי-נתפס בעיני של להגיד את הדברים הנכונים ובאינטונציה הנכונה, רצתה להצטרף לקבוצת ילדים שעסקו בלכידת צפרדעים בשלולית. ולמרות שאין לה בעיה עם זה הגבר עשה לה קאוצ'ינג על איך להציג את עצמה בצורה הכי טובה.
וחשבתי בצביטת כאב על איך אני כשהייתי ילדה גם מלכתחילה לא הייתי כזאת מוכשרת וגם אף אחד לא עשה לי קאוצ'ינג, אז איזה סיכוי היה לי בכלל? והרגשתי...
מה זה?
מה זה???!!!
רחמים עצמיים???
הרגש האסור?
הפושע המבוקש שנמלט ושנים לא נראה במחוזותי, התגנב לו ככה בשקט בלי ששמתי לב? מה עוד יבוא בעקבותיו?

בסוף עוד אני אהפוך להיות פגיעה, ואז מה יהיה?

ובלי קשר לכלום: באותו קמפינג המהנדס (תכף 6) צלל בברכה ויצא אלי, ונתפס במה שהיה לו הכי זמין, כלומר בחזה שלי. אחרי שהוא נשם הוא סיכם, בטון של מדען המסכם את הניסוי האחרון:
Oh, your boobs sure are climbable !

שלדעתי זו אחת ההגדרות הממצות לעניין מאז שבירדי אמר : " They're just like on a cow, but in a more stupid place "

בסוף עוד אני אהפוך להיות פגיעה, ואז מה יהיה?
ואז... אז יהיה רך ונעים, וגם - כן, גם פגיע ורגיש. אבל שלם ומחובר...
(מנחשת...

)

_אהבת, נדמה לך שאת מגזימה.
לא הבנתי.
נדמה לי שאני מגזימה? (או שהתבלבלת וכתבת 'לך' במקום 'לי')._
אוי, אהבת

סליחה על הניסוח
בטח שהתכוונתי לצדד.
רק חשבתי לי, שאולי כתבת את הקטע על השירותים מתוך סרקאזם, בנימה של "עוד מעט הם לא יתנו לאנשים ללכת לשירותים בשקט", ושהתנסחת בהגזמה (בכוונה), בלי לדעת שזו לא הגזמה, הם כבר עכשיו לא נותנים.

סמדר, לא מקובל עלי:
_פגישה טיפולית נמשכת זמן קצוב על השעון – 45 דקות עד שעה בדרך כלל, תלוי במדיניות, אבל הזמן קצוב וקבוע.
ה setting הוא, איך לומר זאת, מאד מזוקק ומרוכז, והליכה לשירותים יכולה, אכן, להפריע ולחבל באוירה שנבנתה בהקפדה ובעמל. ומסגרת הזמן היא כזו שלא אמורה להפריע לאדם בריא גופנית (וגם לא בהריון) להתאפק. ולכן, יציאה לשירותים באמצע פגישה טיפולית אכן מתפרשת כבריחה ממשהו שעולה בטיפול, וכסימן לכך שיש פה נושא לעבודה._
גם אם מה שאת כותבת הוא נכון (וזה בהחלט עשוי להיות נכון), אני חושבת שקודם כל צריך לכבד את המטופל, כולל את הצרכים הגופניים שלו, כולל את הצורך שלו לברוח מהטיפול ולהתאוורר.
אולי יש לו בדיוק שלשול (אולי פיזי, אולי מהמתח של הפגישה) ונורא לא נעים לו להגיד את זה? למה לגרום לו להתבזות?
אחרי שהוא חוזר, אז בהחלט יש לדעתי מקום לבדוק את הנושא של "למה בער לך כל כך. לפני כן - זה בעיני פשוט חוסר כבוד. במיוחד שכמה מהפסיכולוגים שענו כך בכלל לא טרחו לדאוג שיהיה בקליניקה שלהם חדר שירותים.
הפסיכותרפיסטית שהתייחסה לנקודה הזאת (במאמר שקראתי) עשתה זאת במסגרת דיון כללי יותר על הנטייה של תרפיסטים מסוימים להתעלם מאספקטיים מאוד פרקטיים של העבודה עם בני אדם.
וברור שאת לא אחת מאלה - עובדה שווידאת שהילדים שעבדת אתם כן הלכו לשירותים

ואני אפילו אלך עוד צעד:
אם, לפי ההנחה, יציאה באמצע פגישה מתפרשת כבריחה, אולי זה אומר שהפסיכולוג צריך לעשות עבודה עם עצמו ולברר עם עצמו איך הוא הביא את הלקוח שלו למצב כזה?
ואם ללקוח לא מתאים לעסוק בנושאים שעלו, או בדרך שהם עלו, מה הזכות של הפסיכולוג לכפות אותם עליו?

זו שאלת תם, ברור שאני לא מבינה בתחום ואני מכלילה מעצמי.
אני חושבת שהצלחתי עם אנדרה בגלל שהוא נתן לי 100% כבוד, כולל להגיע לנושאים רק בזמן שהתאים לי והייתי מוכנה עליהם, והמנעות מוחלטת מהגדרות פסיכולוגיות שתמיד מרגישות לי גם חוסר כבוד, כאילו דוחפים אותי לאיזה קופסה סתם בגלל שיש לה שם, וגם חוסר מקצועיות כי יש לי הרגשה שברגע שיש הגדרה הפסיכולוגים מפסיקים להתאמץ.
(ואגב אני גם מאוד מתרשמת מזה שהוא לא נבהל מהכוון היעני-רוחני שהתהליך תפס ולא נסה לדחוף אותו לכיוונים יותר "פסיכולוגיים")

אז ברור לי שאני לא לא דוגמה מייצגת: אני הגעתי לכל הסיפור מעמדה מקצועית ורקורד מסוים, וציפיתי ל100% כבוד.
לפי הלקוחות האחרים של אנדרה שאני רואה לפני ואחרי, כולם מטיפוס האקדמאי-מהוקצע-מעודכן (זה בערך 4 רחובות מהאוניברסיטה) , ברור לי שגם הוא מצידו רגיל לעבוד עם לקוחות שרגילים שמכבדים אותם. (המונחים "לעבוד" ו"לקוחות" הם לא לחלוטין לא מקריים, כמובן).

אבל מה עם אלו שאולי לא רגילים שיכבדו אותם? או אלו שהם צעירים או זקנים, או שהם במשבר ושכחו זמנית שמגיע להם שיכבדו איתם? להם לא מגיע?

והאם לפסיכולוג יש זכות להחליט על מה ראוי שהלקוח ידבר ומה לא? האם זה לא חוסר כבוד?

ובאמת זו שאלת תם, אני לא מבינה ולא מתכוונת לפגוע באף אחד, אבל אני תוהה.

ומממחזרת את עצמי עם קישור לעוד מפגש שלי עם פסיכי-אטר שהודיע לי , אחרי שעת שיחה של בכי היסטרי, שהבעיה שלי היא עם תאונת הדרכים בגיל 3 ו-"זה יכול לגרום הרבה בעיות בהתפתחות. הנה הדלת." ( פוסט טראומה קיבוצית (2009-07-03T05:04:03) )

עכשיו כשאני יודעת כמה כאב מסתתר בזיכרונות האלו, וכמה חוזק צריך בשביל להתמודד איתם, ברור לי:
זו היתה אלימות פסיכולוגית.

ברגשות שלי אחרי זה אני יכולה לזהות את האישה המוכה, או אולי "הפציינט המוכה". מכיוון שאני מאוד לא אישה מוכה מטבעי והיצר ההרסני שלי מאוד נמוך, לא לקחתי את הרגשות האלו ברצינות, אבל הם היו שם:
אם המילים שלו גרמו לי לכזאת תגובה, כזאת סערת רגשות, אז אולי זה סימן שהוא פסיכיאטר טוב. הנה, הוא עלה בדיוק על הנקודה הנכונה. איזה תובנה מדהימה יש לו.
אולי כדאי לי ללכת אליו לטיפול, כדי שהוא יכאיב לי שוב עם התובנות המדהימות שלו.

שליחה על ידי שירי* » 11 יולי 2010, 12:58

_מה הזכות של הפסיכולוג לכפות אותם עליו?...
אני חושבת שהצלחתי עם אנדרה בגלל שהוא נתן לי 100% כבוד,...
... זו היתה אלימות פסיכולוגית._
אז לא המשכת לעבוד עם אותו פסיכולוג אטום. יופי!
ועבדת הרבה עם אנדרה שמכבד אותך. יופי!
אז למה בעצם להמשיך עם הפסיכולוגית הפוסטמה הבלתי מכבדת?

אז למה בעצם להמשיך עם הפסיכולוגית הפוסטמה הבלתי מכבדת?

תראי, יחסי הכוחות כאן הם לא מובנים מאליו. את (והיא) שבויה בקוסנפט של "פסיכולוגית-מטופלת" ובעיני הקונספט הוא יותר "אנתרופולוגית/כותבת - אובייקט מייצג".
מבחינה ממסדית היא באה עם חותמת של "דוקטור" ואני עם חותמת של "דיכאון קליני", אבל מכל בחינה אחרת היא פשוט לא כוחות עלי.

אבל למשל, לא הייתי מעיזה לשחק את המשחק הזה עם הפסיכיאטר מהקישור. הוא מסוכן אמיתי, כי הוא גם אטום וגם עם כושר הבחנה.

וזה מתקשר לויכוח על היחס בין ה"אמת" לבין הספרות.
תראי איך, בלי לשנות את הפרטים העובדתיים, כל הסיפור משתנה אם משנים לו את הכותרת מ"דוקטור/מדוכאת" ל"פסאדו-אנתרופולוגית/אובייקט".
הטענה שלי כמובן היא שאין לה שום קשר לאומנות ויש לזה את כל הקשר לחיים.
באופן טבעי הדוגמה המתבקשת היא: "ילדתי בניתוח קיסרי עם חמישה רופאים מסביבי ונתנו לי את התינוק כשהוא כבר היה כולו עטוף בשמיכה עם עגילים באוזניים" או "ילדתי בלי שום אמצעי שיכוך והרגשתי כל ציר". איזה סיפור הוא תחת הכותרת "היתה לידה נהדרת" ואיזה "היתה לידה קשה" ? ומה בעובדות גורם להבדל הזה?

שחף, רק עכשיו נתקלתי בכתיבה היפה שלך.
את מדהימה.
טרם הספיקותי הכל פה ובאתר המדהים לא פחות.
מקווה שזה ברור לך שאת עובדת על ספר ממש?...

בהצלחה!@}

אחרי שהוא חוזר, אז בהחלט יש לדעתי מקום לבדוק את הנושא של "למה בער לך כל כך. לפני כן - זה בעיני פשוט חוסר כבוד. במיוחד שכמה מהפסיכולוגים שענו כך בכלל לא טרחו לדאוג שיהיה בקליניקה שלהם חדר שירותים.
ככל ש

מאפשר:
א. מטפל עם קליניקה משלו בלי שירותים? הוא הולך לשיחים או לובש חיתול?

ב. כל מקרה לגופו. לא נראה לי שבכל מקרה אני הייתי שואלת "למה" (איכס!) , או מונעת יציאה לשירותים (לא כל כך ברור לי איך, אבל נו) אבל בהחלט יכולה להעלות על דעתי מקרים שכן, וכן, אפילו לפני שהמטופל יוצא. תלוי. תלוי בכל כך הרבה דברים, בניואנסים שונים שלפעמים אפשר להרגיש רק כשאת שם. טיפול טוב מדמה מצב הורי. כאן באתר דנים חדשות לבקרים בהבדלים בין מה שהילד רוצה למה שהילד צריך, ובטיפול -- זה קצת דומה.
ולפעמים דווקא לעצור "בריחה" יכול להיות בדיוק מה שהמטופל צריך. למשל, יכול להיות בזה מסר "אני לא מוותר/ת עליך". או "אני סומכ/ת עליך ומאמינ/ה בכוחותיך". או "אני שומר/ת עליך". המסרים האלה יכולים להיות שם בדיוק כמו המסר "אני המטפל/ת ואת/ה המטופל/ת ואני נהנה/ית מתחושת הכוח עליך".
ברור שכל תגובה שאנחנו בוחרים חייבת להגיע מנקודת מוצא של כבוד ואהבה. ובהנתן נקודת המוצא הזאת, זה גם לא כל כך נורא אם מקומית טועים בפרשנות. הסך-הכל חשוב יותר. אבל אני מנסה לומר שלא כל "למה זה חשוב לך" הוא קנטרני, מתנשא, רומס ומשפיל, וגם להיפך -- לא כל "דלת שלישית משמאל" הוא תגובה מכבדת ומוקירה. יש הבדל דק בין לכבד רצון לבין להיענות לו, והשני הוא לא תוצאה הכרחית של הראשון. נו, תלוי. תלוי אמרתי כבר.
ובדיוק בגלל זה ה"למה זה חשוב לך" מצד היצורים התמוהים האלה בלי השירותים בקליניקה הוא תגובה #@&%)&. כי זה שאין להם שירותים בקליניקה שם אותם א-פריורית בפוזיציה לא מכבדת (אלא אם כן הבהירו מראש את המצב ואת ההשלכות שלו). למה זה חשוב לי? אני אראה לך באבי אביך למה זה חשוב לי. פה, באמצע החדר. רוצה?
(באסוציאציה פרועה, נזכרתי בסצנה מההריון האחרון שלי, במיון בפעם המי יודע כמה עם התקף הקאות, כשאיזו אחות שהחלטתי לתת לה את הקרדיט שהיא נפלה מהרגליים כבר ולא שהיא סתם פוסטמה, התעקשה לשאול אותי תוך כדי איך קוראים לי ובת כמה אני כדי למלא טופס ["שלושים... (הקאה) ושתיים... (עוד הקאה)], בעודה מתעלמת לחלוטין מהאצבע שלי שמסמנת לה לחכות קצת, והגדילה לעשות כשציוותה עלי "תירגעי!", כן, זה מה-זה-מרגיע להקיא מול קהל צופים במיון)

אבל בכל זאת, אני רוצה לחדד משהו שאמרתי קודם על ה setting הטיפולי: בטיפול אנחנו משנים מצב תודעה. זה קצת דומה למה שקורה במדיטציה או בדמיון מודרך, או לחילופין למה שקורה כשאנחנו מאזינים לקונצרט או צופים בהצגת תיאטרון. הטיפול לא היה "טיפולי" בלי שינוי מצב התודעה הזה. אין מילים לתאר עד כמה, כמה היציאות והבריחות האלה פוגעות במרקם שהוא שביר דיו גם בלעדיהן. ואם אני מטפלת, וזקוקה לכך שתנאים מסוימים יתקיימו כדי שאוכל לעבוד כמו שאני יודעת וכמו שלדעתי צריך, זה חוסר כבוד כלפי לחבל בתנאים האלה. היי, הרי את/ה באת אלי, כדי לקבל ממני את מה ש לי יש לתת. קשר מטפל-מטופל הוא דו סטרי ושני הצדדים מחוייבים לו. אני בטוחה שכמטופלת הייתי מתעצבנת ונעלבת מאד ממטפל/ת שהיה הולך לשירותים באמצע הפגישה, וברור שכמטפלת לא היה עולה על בדל דעתי לעשות כך, כי זה זלזול בוטה במטופל ובזמן שלו.
אז נכון שזה לא לגמרי סימטרי, אבל איזושהי הדדיות צריכה להיות. לא הכל מותר בטיפול, גם לא למטופל, וזה בסדר גמור. כדי להפוך סיטואציה מלאכותית בעיקרה למרחב טיפולי ומאפשר אנחנו זקוקים לסייגים האלה, והם לא גזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. באמת -- כל עוד הכללים מובהרים מראש ויש כבוד הדדי. ואהבה.

חבורת הבולבוסים-על-תקן-מטפלים בטיפול יום של שחף לוקה בדיוק בשתי הנקודות האחרונות, פלוס מידת טמטום קלה עד מתונה ומידת אמריקאיות גבה-גלית.

וברור שכמטפלת לא היה עולה על בדל דעתי לעשות כך, כי זה זלזול בוטה במטופל ובזמן שלו.
טוב, כמובן שגם המטפל הוא אנושי ולפעמים זהו צורך השעה. אפשר להחזיר למטופל את הזמן הזה ולהתנצל כמובן.
אם זה לא אנושי, יחסי המטפל והמטופל, אז זה פלסטיקי ולא מכבד.

שליחה על ידי שירי* » 12 יולי 2010, 18:18

_אז למה בעצם להמשיך עם הפסיכולוגית הפוסטמה הבלתי מכבדת?
תראי, יחסי הכוחות כאן הם לא מובנים מאליו. את (והיא) שבויה בקוסנפט של "פסיכולוגית-מטופלת" ובעיני הקונספט הוא יותר "אנתרופולוגית/כותבת - אובייקט מייצג".
מבחינה ממסדית היא באה עם חותמת של "דוקטור" ואני אם חותמת של "דיכאון קליני", אבל מכל בחינה אחרת היא פשוט לא כוחות עלי._

לפי מה שתיארת, מדובר בבעיה, במצב המצריך טיפול, ולא משנות ההגדרות של מהות המצב. איך לשחק משחק של אנתרופולוגית מול פסיכולוגית פוסטמה עוזר לטיפול במצב? מה זה חשוב שהיא "לא כוחות עלי"? איך כל זה עוזר לטפל במצב הנפשי???
מה גם שרמזתי, שהיא עלולה להיות מסוכנת. ממש מסוכנת. וכל המשחק עלול להיות מסוכן מהרבה בחינות. הרי היא לא הפסיכולוגית היחידה שם, וקרוב לוודאי שהיא מדווחת על הטיפולים שלה למטפל שלה או לפסיכולוג הממונה עליה בבית החולים. והיא גם כותבת דוחות על ההתנהגות בפגישות, על התגובות וכו' וכו'.

פשוט לא מבינה מדוע לא להקדיש את האנרגיות - שלפי המתואר אינן רבות ואינסופיות - לטיפול שעוזר, במקום לבזבז אותם במשחקי כוחות עם מטומטמת שעלולה להיות מסוכנת.

ואגב, גם אם הייתי קוראת את כל זה בספר, גם אם היה מדובר בספר פיקשן - הייתי שואלת שאלות אלו על הגיבורה הספרותית. הבחירות של גיבורה כזו נראות לי במקרה הטוב בזבוז אנרגיה שנדרשת לטיפול העצמי, ובמקרה הרע מסוכנות מכמה בחינות, סוג של הרס עצמי. מה גם שידוע כמה העמדת הפנים של אנתרופולוגית אינה באמת יעילה ומשקפת ניסיון לריחוק מהמצב, ובעצם ריחוק מהעצמי ומהרגשות בבחינת "אני לא באמת כאן. זו לא אני. אני קולית. אין לי שום בעיה. אני רק צופה במתרחש ומרגישה מאוד נעלה על הדבילים האלה"."

ושוב, אם השאלות שלי מנג'סות ומעצבנות - תרגישי חופשיה למחוק אותן ולא להשיב עליהן.

שירי - שוב פעם, אין לי מושג. הגיבורה בסיפור הזה היא מסוג הגיבורים שאינם יודעי-כל.
אני מניחה ששתינו נצטרך לחכות לסוף של הסיפור, לא?
אני מאמינה שיש לסיפור הזה סופר, איזה חלק ממני עם טווח ראיה רחוק יותר. אולי אני טועה, מי יודע.
אבל אני מצפה ממך להיות קוראת מיומנת: נכון שהשם של הסיפור הוא "מרד" אבל אולי בסוף יתברר שזה לא פשוטו כמשמעו אלא שם ציני? אולי זה שם מטעה?
ועם מדברים על קריאה מיומנת ועל רמזים להמשך, אז ברור שלמרות שפרק חמש שמדבר על תשוקה (לא מינית, אה? למרות שאולי גם, הגבר דוקא ישמח) טוען שהוא לא קשור למרד, זה לא ממש הגיוני, כי אחרת הוא לא היה חלק מהסיפור, לא?

כוכב נגה , "מקווה שזה ברור לך שאת עובדת על ספר ממש?..."

ספר זה לבורגנים.

סתם, אבל ברצינות, לכתוב ספר על עצמך נראה לי מה זה אגו טריפ, במובן השלילי. מין "להתאהב בסיפור שלי".
( אני דווקא כן בעניין של לכתוב ספרים שיתופיים, או לערוך יותר נכון, אבל זה פרוייקט בעוד-לפני-הרצה)

מצד שני זה לא כל כך שאני לא זונה כמו שיש לי מחיר (או במילים אחרות: זונה, זונה, אבל לפחות לא שרמוטה). כאילו, זה לא שאם מישהו יבוא ויציע לי מקדמה אני באמת אגיד לו לא, אבל בהתחשב בשוק הספרותי נראה לי שתומתי לא תפגם.

יו, איזה מתח...

האם הפירנות הפלמוניות יקומו ממרבצן כדי להתלונן על השפה?
האם הן יתאכזבו ממני, איך עד עכשיו העמדתי פנים של יפת נפש ופתאום מתברר שאני סתם פרחה וולגרית, ואני לא עומדת בציפיות שלהן?

והאם מישהו יוציא את הקיבוצניקית מהארון, צווחת ומתפתלת, וישים לב איך אפילו הרעיון של "אגו-טריפ" מכניס אותה לכזו פאניקה שהיא מיד מתחילה להתחרות עם עצמה במילות גנאי – "זונה", "שרמוטה" או "פרחה וולגרית"?

בטיפול אנחנו משנים מצב תודעה
וואללה. אני קוראת לזה "הרגע של הקסם".

עשוי לעניין אותך:
http://en.wikibooks.org/wiki/Strengths-[po]Based Social Work Practice[/po]

מצוינת אחת. בחיי.
בדיוק היום , בעקבות ניקוי מחסן של ההורים שלי, נפלה לידי המחברת שבה כתבתי שירים מכתה ב' עד סוף ו' ושם בסוף ו' יש קטע שקראנו ביחד. את ואני. אני עוד צריכה לעבור על זה קצת כי רק ריפרפתי אבל נראה לי הולכים לבוא משם חומרים.
זה גם אנחנו כתבנו אבל אני לא אוכל להגיד לך מה את כתבת כי מי שהייתי לא יכלה לנבא את השיחה הזאת ולכן סימנה בכוכבית רק את הקטעים שאני כתבתי והיו שם גם עוד ילדים שהשתתפו בכתיבה.

נו, יאללה, שתפי.

מה גם שידוע כמה העמדת הפנים של אנתרופולוגית אינה באמת יעילה ומשקפת ניסיון לריחוק מהמצב, ובעצם ריחוק מהעצמי ומהרגשות בבחינת "אני לא באמת כאן. זו לא אני. אני קולית. אין לי שום בעיה. אני רק צופה במתרחש ומרגישה מאוד נעלה על הדבילים האלה"."

שחף, אני מאוד מתחברת למילים הנ"ל של שירי, וזה בדיוק מה שרציתי להגיד לך.

אני לא קונה את כל הקטע הזה של 'חוויה אנתרופולוגית' ו'סופרת'.

לדעתי את סתם משתמשת בזה כדי לשמור על ריחוק מהרגשות שלך.*

אולי את מרגישה שזה נכון לך.
אני מרגישה צרימה בכל פעם שאת נכנסת להצגה הזאת של הדברים. (ועכשיו כשכתבתי את זה, אז נראה לי ש-'הצגה' - תרתי משמע).

כאילו - מרגיש שאת מתקרבת-מתקרבת-מתקרבת לעצמך, ופתאום ה'יציאה' הזאת - טראח ! מסיטה אותך לגמרי מהמסלול של ההתקרבות לרגשות האמיתיים שלך.
כאילו לפני רגע היית ממש קרובה, וברגע הבא - את נזרקת שנות אור מהמקום האמיתי.

סליחה על הדרמתיות.
אשמח לשמוע אם משהו מזה מדבר אלייך.

***********

כל הנ"ל לא אומר אם לדעתי כדאי לך להיות שם או לא.
אולי את צודקת ללכת עם ההרגשה שלך שאומרת לך להיות שם.

אני רק מביעה הסתייגות כלפי הקטע ה'אנתרופולוגי'.

***********

בסוף עוד אני אהפוך להיות פגיעה, ואז מה יהיה?

את פגיעה כבר עכשיו.

_האם הפירנות הפלמוניות יקומו ממרבצן כדי להתלונן על השפה?

האם הן יתאכזבו ממני, איך עד עכשיו העמדתי פנים של יפת נפש ופתאום מתברר שאני סתם פרחה וולגרית, ואני לא עומדת בציפיות שלהן?_

קודם כל, אין כאן באמת פירנות. את בטח יודעת את זה.
שנית, ברור שאת פוחדת מה יחשבו עלייך.

סליחה שאני כאילו 'נכנסת בך', אבל זה נראה לי חשוב להגיד את זה (ויש לנו קטע עם זה עוד מהבלוגים הקודמים שלך

) -
את פגיעה כמו רבים מאיתנו,
ואת חוששת מה יחשבו עלייך כמו רבים מאיתנו -
אבל קשה לך לקבל את זה, ואת מנסה להסתיר את זה.

ובציטוט שציטטתי זה ברור שזה בא ממקום של חשש מאיך תיתפסי, אבל את מסווה את זה במסווה של הומור, במקום פשוט לגלות את הפגיעות כפי שהיא.

************

לכתוב ספר על עצמך נראה לי מה זה אגו טריפ

לא חושבת שצריכה להיות שום בעיה עם ה'אגו טריפ' הזה.
כן הקושי הזה כנראה נעוץ בשטיפות מוח כאלה או אחרות שעברת/עברנו.
זה לא נראה לי בהכרח נעלה יותר לכתוב ספר משותף. (למרות שזה בהחלט רעיון מעניין).

************

ולסיכום מחשבותיי -

ככל שהספר שתכתבי יהיה יותר מהמקום של הרגשות האמיתיים שלך (על כל הפגיעות שלהם) - ופחות מהמקום של האנתרופולוגית והסופרת (זו המרוחקת שמסתכלת על הדברים מבחוץ, ומנסה להפוך את הכול ל'סיפרות'

) -
ככה הוא יהיה ראוי יותר לקריאה בעיניי.

אהבת עולם -
שוב, אין לי מושג מה הקטע של הבלוג הזה.מבחינה אישית. גם אני צריכה לחכות לסוף בשביל להבין.

לגבי הפירנות - יש ויש ואני יודעת את זה מהנסיון של הבלוג הקודם...

"מסווה את זה במסווה של הומור, במקום פשוט לגלות את הפגיעות כפי שהיא" - אני לא רואה למה זה סותר. הומור לא מסווה, הוא פשוט דרך להגיד דברים.
למרות שזה לא חשש מאיך אני אתפס אלא ממתקפה שהדרך היחידה לצאת ממנה היא להגיד שאני מתביישת בעצמי. ואני לא מתביישת בעצמי.

_בסוף עוד אני אהפוך להיות פגיעה, ואז מה יהיה?
את פגיעה כבר עכשיו._

זה תלוי למה את מתכוונת. אני מתכוונת ב"לא פגיעה" לחוסר היכולת להרגיש את הפגיעות הזו. "ספוג גדול ויעיל שואב את הכל, הכעס והעלבון והמתח, וסוחט אל תוך הלב איפה שלא רואים". ברור שההגדרה של "לא פגיעה" היא הגדרה מודעת לעצמה ולא תמימה. וברור שהמתח הזה בין שני המימדים - פגיעות גדולה למעשה וחוסר יכולת להרגיש אותה - הוא הבעיה האמתית.

"ככל שהספר שתכתבי יהיה יותר מהמקום של הרגשות האמיתיים שלך...ככה הוא יהיה ראוי יותר לקריאה בעיניי."
ואם היום לא בא לי?
וזה לא ספר אלא בלוג שמחר יכול להמחק. אני לא מקבלת תשלום לפי מספר הקוראים ואין לי מושג מה מספר הקוראים ואין לי שום מחויבות או עניין לגבי הקוראים (שלא כמו המגיבים, שיש לי הרבה עניין בהם).
והקוראים הם לא הפסיכולוגים שלי ואין בינינו מחויבות של לנסות להגיע לרגשות האמיתיים ביותר שלי. לפעמים בא לי לכתוב על הרגשות האמיתיים שלי, לפעמים בא לי לכתוב על מה שאני צופה בו מבחוץ, ולפעמים הרגשות מתחבאים בין השורות וצריך להתאמץ יותר כדי לראות אותם.

"אני מרגישה צרימה בכל פעם שאת נכנסת להצגה הזאת של הדברים"
אם לחזור לתאורית פיצול האישיות, אז יש קטעים ששחף כותבת ויש קטעים שהרציונלי. בעיקר שחף כותבת את "הסיפור" והרציונאלי עונה על תגובות, ובאמת יש צרימה בין סגנון-הכתיבה וכל הצורה שהם רואים בה דברים. גם אני מעדיפה את שחף, אבל למרבה הצער היא לא תמיד פנויה לענות על שאלות.

אולי אני רומנטיקנית ואולי זה בגלל שאני כותבת בעצמי, אבל לפי דעתי יש פה רובד נוסף.
כלומר, אין רק את הרגש או את הריחוק ממנו, את ה"בעיה", את הצרימה, יש גם את הכתיבה. יש התרחשות אמנותית, אמנות היא רובד נוסף.

ולמי שכותבת, הכתיבה היא גוף נוסף, יש לה חיים משל עצמה, היא משמשת תפקיד בפונקציות נוספות (כמו התרחקות מרגשות עזים מדי) אבל היא גם פשוט היא. היא הדבר הנוסף.

<תגובה מ-אהבת עולם:>

_ואם היום לא בא לי?
וזה לא ספר אלא בלוג שמחר יכול להמחק. אני לא מקבלת תשלום לפי מספר הקוראים ואין לי מושג מה מספר הקוראים ואין לי שום מחויבות או עניין לגבי הקוראים (שלא כמו המגיבים, שיש לי הרבה עניין בהם)._

טוב, לא התכוונתי דווקא לספר, אלא גם לכתיבה בבלוג, או לכתיבה כלשהי, או לביטוי כלשהו.
זה לא שכרגע את לא ראויה לקריאה, חלילה

,
אבל אני מתכוונת לאותנטיות - שקיימת בכתיבה שלך חלק גדול מהזמן, ורק כשאת מגיעה לקטעים של ה'אנתרופולוגיה' וה'ספרות' - אני מרגישה שזה פחות אותנטי.
בטח יהיו כאלה שיחלקו עליי, אבל בקטעים האלה לי זה מרגיש פתאום 'פלסטיקי' כזה. (לא יודעת, זו המילה שעלתה לי).
אולי אני טועה. למרות שלא נראה לי

.

ובעצם, לא מדובר במחויבות כלפי קוראים כלשהם.
אני יותר מתכוונת למשהו הפנימי שלך.

ובאופן מצחיק - אם הייתי מתכוונת שיש לך מחויבות לקוראים - אז זה היה בדיוק הפוך ממה שדיברתי עליו.
בדיוק בגלל זה, שהעניין הוא לדעתי לא להיות 'סופרת' באופן מכוון - אלא להביא את הדברים הכי אותנטיים. וזה מה שבעצם הופך אותך לסופרת.
ואיך שאני רואה את זה - אם את מנסה להיות סופרת, ולקלוע לטעם של קוראים אלו או אחרים, את מפספסת.
וגם אם את לא מנסה לקלוע לאיזה טעם, אבל מנסה במכוון לכתוב קטעים 'ספרותיים' - לדעתי גם אז את מפספסת.

והקוראים הם לא הפסיכולוגים שלי ואין בינינו מחויבות של לנסות להגיע לרגשות האמיתיים ביותר שלי. לפעמים בא לי לכתוב על הרגשות האמיתיים שלי, לפעמים בא לי לכתוב על מה שאני צופה בו מבחוץ, ולפעמים הרגשות מתחבאים בין השורות וצריך להתאמץ יותר כדי לראות אותם.

בגדול נכון. כפי שאמרתי, ברור שאת לא חייבת כלום לקוראים.
לא אמרתי את מה שאמרתי בשבילי כקוראת, אלא זה מה שאני רואה מהצד - שנראה לי אולי יכול להיות אמיתי יותר בינך לבין עצמך.

האם את הרגשות שאת לא מראה לקוראים, את מראה לעצמך? זה מה שחשוב בעיניי.

**********

אם לחזור לתאורית פיצול האישיות, אז יש קטעים ששחף כותבת ויש קטעים שהרציונלי. בעיקר שחף כותבת את "הסיפור" והרציונאלי עונה על תגובות, ובאמת יש צרימה בין סגנון-הכתיבה וכל הצורה שהם רואים בה דברים. גם אני מעדיפה את שחף, אבל למרבה הצער היא לא תמיד פנויה לענות על שאלות.

איך שאני הבנתי את זה, גם שחף לא מביאה את הרגשות כפי שהם.
היא שואפת להיות ב'מבט על'. היא לא בתוך.
ככה שגם לא את שחף אני מחפשת.

מי זו הדמות אצלך שמביאה את הרגשות כפי שהם?

בכל מקרה, אם הדברים שאמרתי לא מדברים אלייך, אז לא. זה בסדר גמור.

בסך הכול אני מאוד נהנית לקרוא אותך.

<אהבת עולם>

אהבת,
וי, התקלת אותי עם שחף. התכוונתי לזה שהכתיבה עוקפת את הצד החושב.
"אני" לא זו שכותבת את הסיפור, "אני" זו שקוראת....
אני לא "מנסה להיות סופרת", אני מנסה להיות קוראת מיומנת.
מיכל בז אומרת "הכתיבה היא גוף נוסף, יש לה חיים משל עצמה". אני כן חושבת שהרגשות כמו שהם נמצאים בכתיבה. אז אולי הסיפור הוא בעצמו "הדמות שמביאה את הרגשות כמו שהם"?
אני רק לא תמיד מבינה מה הוא אומר. האם הסיפור אומר שהתפקיד "שלי" הוא של אנתרופולוגית, או משהו אחר? מה לעזאזל הסיפור מצפה שיקרה שם?
איך כל הרמזים של הסיפור מתקשרים אחד לשני, המרד והתשוקה והפוסטמה? על תחכי שאני אענה לך כי אני לא יודעת. אני סתם מסתמכת על ההנחה שהעל-מודע יודע מה הוא מדבר, בזה שאני חושבת שבסוף הכל יתקשר.

{ פרק שישי נואם: לא, אנחנו לא חולים!

ג'ימי היה בלהקת מטאל וענן ג'וינטים מגיל 17 עד 27. חוץ מלשיר ולנגן בתופים, כמה קלידים, מפוחית פה ו"בעיקר גיטרה", הוא גם מצייר. שרירי וחסון, כתובות קעקע, קפוצ'ון עם הכובע משוך על הפנים, זקנקן קשור במין צמה מוזרה. פחד אלוהים, בקיצור.

אבל עכשיו הוא כבר 3 חודשים "נקי". יום אחד ירד הכובע. אחר כך הזקנקן. ואז תספורת מסודרת. או בפולנית: "חמד של בחור". הוא כבר לא מסתובב עם החברים הקודמים שלו. הוא התחיל ללכת לפגישות של מכורים-אנונימיים.
"הבנתי שאני חולה", הוא הסביר. "ותמיד אני אהיה חולה. תמיד אני אהיה מכור בגמילה, לא משנה כמה זמן אני נקי".

"ג'ימי", נאמתי לו ברגש, "לא, אתה לא חולה. אולי יש לך מחלה. וכן, אתה צריך לטפל בזה ולשנות את אורך החיים שלך ולא לשכוח אף פעם את הסיכונים של ליפול עוד פעם, אבל המחלה הזו היא לא ההגדרה המרכזית שלך. כמו שאם היה לך כולסטרול גבוה היית צריך לטפל בזה ולשנות אורח-חיים ולקחת תרופות אם צריך, אבל זו לא הייתה נהפכת ההגדרה הראשית של החיים שלך, נכון? לא היית חושב על עצמך בתור 'אדם עם כולסטרול גבוה'?
אז יש בך חלק שחולה עכשיו. אבל זה לא אתה , ולא איכפת לי עם היית 10 שנים במעגל של הסמים, ולא איכפת לי אם את עוברת תקופה קשה ולא יכולה לראות את הסוף", הסתכלתי על מיקלה,"ולא אכפת לי מה שלא עברתם בחיים", הסתכלתי על האחרים, "הבסיס שלכם הוא שלם ומושלם ובריא. והוא תמיד נמצא שם. ויש בו אושר, בבסיס הזה, ואתם יכולים להגיע אליו", שוב אני מדברת אל מיקלה, "אם יש לכם עבודה או לא, אם יש לכם בן זוג או לא, זה לא משנה את הגרעין שלך, מה שאת בבסיס", סיימתי בפאתוס.

מארי-קלייר, שהיא בכל זאת בת 20, יצאה מהחדר כבר בתחילת הנאום, אין לה סבלנות לשיחות כבדות. היתר בוהים בי ולא כל כך מבינים מה אני רוצה מהם. ג'ימי, שהוא בכל זאת אמן, מתאושש ראשון ומביע הסכמה.

לפחות הצלחתי יותר מאשר באותה הפעם שדיברתי על מנטרות, ובמקום להסתפק ב Don’t Worry be happy התעקשתי להרביץ יהדות ולהסביר את "כל העולם כולו גשר צר מאוד".
אבל באמת אני מכירה את המקום המשתק הזה של הגשר, שאת מסתכלת לצדדים ורואה את התהום שמתחתיך, ואת מסתכלת קדימה והמרחק נראה כל כך מסובך ובלתי אפשרי, ואת מסתכלת אחורה ויודעת שלשם אי אפשר לחזור יותר. ומה שנשאר זה רק – לא לפחד כלל. פשוט לפתוח את הידיים ולשמוט את הפחד.

איזה יופי !

במיוחד זה:

אבל באמת אני מכירה את המקום המשתק הזה של הגשר, שאת מסתכלת לצדדים ורואה את התהום שמתחתיך, ואת מסתכלת קדימה והמרחק נראה כל כך מסובך ובלתי אפשרי, ואת מסתכלת אחורה ויודעת שלשם אי אפשר לחזור יותר. ומה שנשאר זה רק – לא לפחד כלל. פשוט לפתוח את הידיים ולשמוט את הפחד.

אנונימי

יפה
ריגש אותי מה שיצא לך שם
זה מתחיל לעבור דרכך...
אני מבחינתי קיבלתי אישור שאת בדיוק איפה שאת צריכה להיות
כדי לעזור ולא כדי להעזר...
כדי לתת ולהשפיע.
המורה הרוחני גורג'ייף היה אומר שלאחר שאדם עלה מדרגה הוא צריך לעזור לאחרים לעלות אותה כדי להמשיך הלאה.

הנה עוד כמה מילים של אושו על מרד (ותודה לבלוגר מרמיט על התרגום):

אני אומר לכם שהמילה שלי לעתיד, ולאלה הנבונים מספיק בהווה, היא מרד.
מרד הוא פעולה אינדיבידואלית; אין לו שום קשר להמון.
למרד אין שום קשר לפוליטיקה, לכוח, לאלימות.
מרד קשור לשינוי התודעה שלך, השתיקה שלך, הקיום שלך.
זוהי מטמורפוזה רוחנית.
וכל אינדיבידואל שחווה מרד אינו נלחם באף אחד אחר, אלא רק באפלה הפרטית שלו.
אין צורך בחרבות, אין צורך בפצצות;
מה שצריך זה יותר ערנות, יותר מדיטטיביות, יותר אהבה, יותר תפילתיוּת ,יותר הכרת תודה.
מרד הוא תופעה שקטה מאוד שתמשיך להתפשט בלי לעשות שום רעש, ואפילו בלי להשאיר עקבות מאחוריה.
היא תעבור מלב אל לב בשתיקות עמוקות, וביום שתגיע למיליוני אנשים בלי שום שפיכות דמים, ההבנה של מיליוני האנשים האלה כשלעצמה תשנה את דרכי החיים הישנות, הפרימיטיביות והחייתיות שלנו."