בדרך להוגוורטס בלוג שפעת

[מכשפה*]

כבר כמעט שבוע אני עם הבחורים (רבע לארבע ושש וחצי) בבית. שפעת. העיסוק העיקרי שלהם הוא לצפות בסרטי הארי פוטר אחד ושתיים. שוב ושוב ושוב. אני מרחפת סביבם ולא ממש צופה אבל בכל זאת מושפעת ולראיה שם הדף. יש לי פה דף בית אבל כבר כמעט חודש שאני כותבת בו ממש מעט. מרגישה שם קצת זרות, ניכור, בדידות, ומאידך חשיפה שלא תמיד נוחה לי. היטב אני יודעת שתחושות מהסוג שהזכרתי אינן יכולות לנבוע מדף מסוים או אתר מסוים אלא משקפות משהו שקורה בי. העובדות הן, שבלי קשר למה גרם לתחושות, אני לא כותבת ואני רוצה לכתוב. צריכה לכתוב.
החולה הבכיר רוצה לשחק במחשב. אשמור את ההגיגים שעלו בי מצפיה בסרטי ילדים ומשהות של שבוע בבית לרגע שבו יאזלו כוחותיו של הטף ואני אזכה במנוחת צהריים.

[POOH_והתוספות*]

מחכה...

[מכשפה*]

מחכה אף אני... לרגע של פנאי או של מחשב פנוי.
עכשיו החולים שלי מחכים שאכין להם תה. בזמן שהם משתעלים מעדנות והקומקום רוחש על האש אספר מה משך אותי בסרטים של הארי פוטר עד כדי כך שישמשו השראה לשם דף:
בסוף הסרט הראשון מסביר פרופ' דמבלדור להארי, שכשאמא שלו הקריבה את חייה למענו היא סימנה בו סימן, לא סימן חיצוני כמו הצלקת שלו, סימן פנימי שניתן לחוש בו, סימן של אהבה. זה מסר ענק בעיני. אחרי כל הקסמים ומעשי הגבורה, חיות מופלאות כמו כלב תלת-ראשי, חד-קרן ודרקון, אין עוצמה שתגבר על כוחה של האהבה.
בסוף הסרט השני, הארי מתלבט בשאלות של זהות (מי לא?..) וזהו שוב פרופסור דמבלדור הזקן והחכם שאומר לו משפט, שבא לי עצמי בול בזמן מהרבה בחינות: "לא רק הכישורים שלנו קובעים מי אנחנו אלא הבחירות שלנו". ולמה זה כזה שוס גדול בעיניי? כי אני חושבת שזה נכון. אחד המשפטים האהובים עליי מן המקורות הוא "הכל צפוי והרשות נתונה" וזו גרסה מעט פשטנית של זה, אבל זה גם ענה על תהיה אישית ומקצועית שהרהרתי בה לאחרונה. כמי שמקצועה, עיסוקה ותחביבה הם אחד וקשורים בתחום הזה של הגופנפש, כאדם בוגר וחושב חשבתי אף אני כמו מליוני אנשים לפני וכמו ברכה/ברברה קרקר של הגששים "מי אני? מה אני? מה?...." אם אני לא הגוף שלי (הבנה שהגיעה בשלב מוקדם יחסית ולא נורא מסובכת) ואני לא המחשבות שלי (הבנה שהגיע אחרי שנים של לימוד ולאחר התנגדות ו"מאבק") אז מה הוא הדבר שהופך אותי ל"אני"? ואני סבורה שכאן מצאתי סוג של תשובה. אכן מעט פשטנית, חלקית אולי, אבל סוג של תשובה...
טוב יש גבול לכמה זמן אני יכולה "להכין תה". אשוב לחולים. אמשיך עם הבחירות בהזדמנות.

---

POOH טוב לראות אותך. ביקרת בדף הקודם שלי ונעים לחזור ולהפגש (מבטיחה חשיפה מתישהו, כרגע נעים לי להתחבא במרתפי הטירה )

[מכשפה*]

הבחירות שלנו , הו הבחירות שלנו. אוהבת לשחק עם עצמי לפעמים את המשחק "מה היה קורה אילו...".
יש המוני צמתים כאלו בחיים וברור שהבחירה שבחרנו בצומת מסוימת גוררת אחריה עוד ועוד בחירות. בסופו של דבר אני כן אסירת תודה על כל בחירה שבחרתי, גם אם גרמה לי סבל או כאב כי התוצאה הסופית היא מי שאני היום ומה שיש לי היום ואני אוהבת את זה.
אחת הבחירות המטרידות שבחרתי היתה הבחירה באבי ילדי. הוא אמנם לא גר איתנו יותר אבל נוכחותו משפיעה עדיין. אני תוהה למה בחרתי בו מלכתחילה, למה לא עזבתי אחרי שנה של נישואים, כשקרתה ההתפרצות הראשונה של התקף כעס בלתי נשלט, למה לא עזבתי אותו כעבור עוד חמש שנים, כשהיה לנו רק ילד אחד בן שנה וקרה עוד התקף, הפעם עם איום פיזי של ממש, למה ולמה ולמה. אז אם אני הבחירות שלי, מה זה אומר עליי שבחרתי באדם כזה? מה זה אומר עליי שבחרתי שוב ושוב מחדש להישאר איתו? לא איכפת לי מה אומרת עליי הבחירה שלא לחיות איתו יותר פשוט כי זה מרגיש כל כך טוב... בסופו של דבר זה ש"הצלחתי" לקבל ממנו שלושה ילדים (לשני החולים יש אחות קטנה), זה חסד מופלא. זו מתנה. עכשיו אני עסוקה בלמצוא דרך לשחרר את עצמי מאחריות כלפיו. אחד הדברים שלמדתי מאז שאני באתר הזה, הוא לשחרר כדי לפתור בעיות. זה מוכיח את עצמו שוב ושוב, ברגע שאני מרפה, באמת ובתמים מרפה, הדברים מתחילים להסתדר.

[מכשפה*]

כנראה לא סתם קראתי לעצמי מכשפה...
נכון, בבסיס זה היה בגלל הקוסמים והמכשפות שמאכלסים כרגע את עולמנו, אבל שבוע בבית עם הבנים מייצר אצלי לא מעט "מכשפות" (ו' שרוקה). קודם אפילו העלבתי את החולה הבכיר כל כך שהוא פרץ בבכי ואני כמובן התנצלתי ואחר כך הוא התנצל וחוזר חלילה. בכלל אנחנו רבים, אוהבים, כועסים, מתפייסים. חיים. בדפבית ההוא שלי, הצרתי רבות על כך שילדי לא בחינוך ביתי. ביום השני לשהותנו בבית התחלתי לחשוב שאולי אני בכלל לא מתאימה לזה כל כך כמו שאני חושבת. הילדים עלו לי על העצבים. זה לא שאני מנסה להעסיק אותם ולא מוצאת במה. ההתנהלות שלנו תמיד היתה כזו שבה כל אחד עוסק בעניניו, כן כן, גם האמא, וכשצריך את עזרתי אני עוזבת את עיסוקי ועוזרת במה שדרוש ואם אני באמצע משהו שאיאפשר לעזוב אז הם יודעים שצריך לחכות רגע. אבל הרגשתי חוסר יכולת להכיל את הבנים, במיוחד בפרצי האנרגיה שלהם, בהם הם התחילו לריב. לא יכולה לשאת ריבים בינהם. משתדלת להתנתק, לא להתערב, אבל זה מטריף אותי.עכשיו משעברו עוד כמה ימים, אני מבינה שזה חלק מהעסק, שוב חושבת שיכולנו להיות יופי של משפחת חינוך ביתי. לא שזה משנה משהו למישהו כי זה באמת לא אפשרי כרגע. וחוץ מזה זה עדיין לא נסיון אמיתי לחלוטין כי הקטנה (טפו טפו טפו) בנתיים בריאה והולכת לגן...

[עדינות*]

תמשיכי, תמשיכי לכתוב ב ב ק ש ה
(אמנם שלחתי לך מסרים מחשבתיים, כמכשפה אל מכשפה, אבל שיהיה גם כתוב.)

תרגישו טוב @}

[אשה_שמחה*]

@} אני קוראת.

[מכשפה*]

תודה יקרות. טוב שאתן פה.
עייפה עכשיו כל כך... מרוב כשפים של כמה טיפות שמן אקליפטוס או קורנית או אולי לוונדר וסינרג'י, חלק בעיסוי וחלק במבער בהרכבים שונים כל פעם. וקצת להאכיל וקצת לנקות קיא וכל הזמן להחזיק באויר גם שניים שלושה כדורים שונים אחרים. חתיכת כישוף למתקדמות. בחיי. ובחוץ יער אפל ...

[עדינות*]

ובחוץ יער אפל
כן.

[מכשפה*]

והיום... ממש משחק קווידיץ'! עופפתי על המטטא שלי חומקת ממרביצנים ומנסה לקלוע למטרות וללכוד לבסוף את הסניץ' המוזהב. ממש כך. אבי הטף התרגז עליי אתמול והודיע שלא ישאר עם הילדים החולים כשאני יוצאת ללמד. נציג כוחות האופל שכמותו. אולי ברוח השם של הדף נכנה אותו כאן וולדמורט. נראה לי כינוי הולם. הפרופסור הבכירה לכישוף (אמא שלי) גם חולה. מה עושים? חייבת לצאת ללמד. גייסתי את דודתי. היא נהדרת אבל עוד לא כל כך טובה בכישוף ושני פרחי הקוסמות החולים עלולים להקשות עליה או לחילופין להיות מעט אומללים בגלל אי התאמת כשפים. מכאן שמצאתי עצמי מתעופפת הלוך ושוב בין המטלות השונות. לא נורא, תפסתי את הסניץ' המוזהב, קלעתי למטרות אספתי את הפיונת הקטנה ושבנו הביתה. בנתיים פרופסור בכירה התחלפה עם דודה אבל מצבה היה ממש רעוע. שולחה אחר כבוד למערה שלה...
לפחות החולים לא דורשים מזון. כל כישורי הרוקחות שלי מופנים להקלה על תופעות השפעת. מאחר והם לא אוכלים אני לא מבשלת. ניזונה ממרקים שהקפאתי לשעת חירום והפיונת אוכלת בנישנושים: פרי יבש, פרי טרי, קצת שקדים (זה בעיקר כשפרופסור בכירה לא רואה ותוך שינון הלחש "ללעוס היטב היטב").
אחד הכדורים שאני מחזיקה באויר הוא רקיחת כישוף שיגרום לוולדמורט לנדוד חזרה אל מחוזות האופל והקור מהם הגיח אלינו. לשם כך אני נפגשת עם מכשפות אחרות שזהו מקצוען. בין ענני האדים שעולים מהקדרה שלנו אני מתחילה לראות עתיד טוב יותר.
זה מחזיר אותי שוב לעלילות הארי פוטר וידידיו. בסרט הראשון נופלים פוטר וחבריו לתוך מן בור ונבלמים על ידי צמח שמכסה את אמצע הבור. לרגע הם נושמים לרווחה על ההצלה אבל אז הצמח מתחיל להכרך סביבם. זו מלכודת השטן. כדי להשתחרר ממנה צריך להרגע, להרפות ואז פשוט מחליקים למטה בנחת. מזכיר לי את מה שכתבתי אתמול:
ברגע שאני מרפה, באמת ובתמים מרפה, הדברים מתחילים להסתדר.

[אשה_שמחה*]

או במילים אחרות-
"הרפו ודעו כי אני ה' " (לחש חזק ביותר )
שבת שלום @}

[מכשפה*]

כבמטה קסם התחלפו היוצרות, החל משעות אחר הצהריים החלו הבחורים להתאושש והפיונת להתדרדר. בארוחת הערב הם סופסוף אכלו משהו (לא שדאגתי להם, אחד היתרונות של ילדים עם עודף משקל הוא שכשהם חולים ולא אוכלים שבוע שלם אין כל דאגה, העיקר שישתו) ואילו היא אכלה כמה ביסים סלק (אותו תקיא אחרי כשעה בצבע ורוד פוקסייה מרהיב) וחדלה מלאכול, התחילה ליבב וכשלקחתי אותה על הידיים הרגשתי איך היא רועדת והלב שלה דופק חזק והחום עולה ועולה כמו תנור שרק הדליקו אותו.
מזל שפתחתי בלוג שפעת, נראה לי שעוד ימים של ישיבה בבית פרושים לפני...

[לי_אורה*]

החלמה מלאה לכולם ובייחוד לפיונת

[מכשפה*]

תודה על האיחולים. נראה לי שהפיונת תעשה את זה יותר בקיצור. קודם כל היא פיה, מחלות לא נדבקות להן טוב, שנית היא בחורה (זן יותר עמיד של הומו ספניאס), ושלישית אני רוקחת לה בגופי שיקוי חלב וקסם היניקה הוא רב עצמה!

[מכשפה*]

עוד הבזקון. בצפיה חמשעשרהאלף בהארי פוטר אחד פתאום הבנתי עוד גורם לאטרקטיביות של הוגורטס כמוסד חינוכי. בשיעור התעופה (על מטאטא כמובן) הראשון של תלמידי שנה א', המורה עוזבת אותם תוך התראה חמורה שמי שיעזוב את הקרקע ולו לרגע, יסולק מבית הספר. הארי יוצא למשימת הצלה של כדור זיכרון של ילד אחר ומפגין כישורי תעופה ותפישה מעולים ממש. כשהמורה חוזרת ופוקדת עליו לבוא איתה, אני, כבוגרת מערכת החינוך ה"רגילה", הייתי בטוחה שהוא הולך להיענש, אבל לא, הוא מצורף לנבחרת הקווידיץ'. כזה מן בית ספר זה - יש חוקים אבל שום חוק לא יותר חשוב מניצול הפוטנציאל של התלמיד. הלואי עלינו...

[לילה_טוב*]

איזה בלוג מקסים. (חובבת הארי בעצמי). בריאות לכולם.

[מכשפה*]

והיום קיבלנו בהשאלה את הארי פוטר והאסיר מאזקבן (3).... אולהלהלהלה

[מכשפה*]

לאחר לילה של חום גבוה (לא מדדתי אבל הרגיש גבוה)הפיונת נראתה די בריאה היום. שיקוי אמא - אין עליו. מחר כנראה (הקוסם הצעיר עדיין משתעל מאוד אז אולי הוא ישאר עוד יום) נעופף לנו על מטאטינו למשימות שונות - פעוטון, גנון, בית ספר, עבודה...
האמת, מתגעגעת לקלות התנועה, ללהיות בלי שלושה ילדים תלויים עלי ותלויים בי. מאז שהפכתי לאמא, מרגישה לא פעם כמי שנקלעה לשדה תעופה בדרכה לארץ קרה. בשדה התעופה חם ואני נסחבת עם מעיל כבד, מטריה תיק גדול ותיק קטן וגם כמה שקיות של קניות. לפעמים מתחשק לי להשאיר את כל המטען הזה ולרוץ ככה, כמו שאני ולעלות למטוס...

---

הסרט שקיבלנו היום משלים לנו את הרצף של ארבעת הסרטים. הקוסם הגדול ניגש אלי לאחר צפיה שלישית בחוליה החסרה ואומר בהתרגשות: " אמא, את יודעת בכל הסרטים של הארי פוטר יש משהו משותף - בכולם הרעים מסתתרים במישהו אחר! בראשון וולדמורט מסתתר על פרופסור קווירל, בשני הוא מתחפש לטום רידל, בשלישי הפיטר הזה מסתתר בעכבר של רון וברביעי הבן של וולדמורט שותה שיקוי פולימיצי ומתחפש למישהו אחר!" יופי של הבנה לחיים, הרוע מחליף פנים ומסתיר פנים.
המדהים הוא שבדיוק היום טילטלה אותי הבנה דומה לגבי הוולדמורט הפרטי שלי, הוא מתעתע. כבר מראשית היכרותנו הייתי ערה לכושר הרטורי שלו, ליכולתו להגיד את הדברים הנכונים. תריסר שנים לקח להבנה לחלחל שאלו רק מילים, זה מקסם שוא. איזו הקלה לרגש האשמה. קצת כמו להשאיר את כל הכבודה ולעלות למטוס.

[מיצי_החתולה*]

וברביעי הבן של וולדמורט שותה שיקוי פולימיצי ומתחפש למישהו אחר!" לא הבן של וולדמורט, הבן של השר.
את כותבת מקסים!

[מכשפה*]

,תודות למבקרות [-:
היום,אכן יצאנו לעיסוקינו השונים. אולי צריך להוריד את השפעת משם הדף? שינוי שם דף תמיד נראה לי תרגיל למתקדמים... זו הסיבה היחידה שלא שיניתי את הניק הקבוע שלי, כי רק מלחשוב על שינוי השם כבר התעיפתי וגם כל כך הרבה כתוב בו (בדפבית) שחששתי שזה ילך לאיבוד (טוב, אני יודעת שאפשר לעשות שמירה בWORD אבל החיים מספיק מסובכים, למי יש כוח?)

[מכשפה*]

מהקצת שראיתי בסרט השלישי, כבר יש משהו שמוצא חן בעיני מאוד: השיעור להתגוננות מפני כוחות האופל בו מתבקשים התלמידים לדמיין את הדבר שהכי מפחיד אותם ולהפוך אותו למשהו מצחיק. שוב - יופי של עצה לחיים.

[POOH_והתוספות*]

שמחה לקרוא שאתם בריאים...
ובכלל נהנית לקרוא אותך...

אם מותר גם לבקש תשלחי קצת מהבריאות הזו אלינו זקוקים לה מאד כאן בבית...

[מכשפה*]

שמחה לקרוא שאתם בריאים...
טוב, כמעט כולם... פרופסור בכירה נפלה למשכב וגם הדודה ונזקקתי לחבור עם כוחות האופל ולבקש מוולדמורט לשמור על כל השלושה למשך שעתיים. עשר דקות מתחילת השיעור שלי הוא התיצב עם הפיונת והקוסם הצעיר. האמת שהם הרעיפו קסמים על הכיתה וממש נתנו לאמא ללמד. השרו אוירת מתיקות עליזה על הכתה. ובכל זאת ! !

[לוונדר_סגול*]

איזה מכשפה קסומה את
ומצחיקה גם

[מכשפה*]

נראה לי שהשפעת עוד לא אמרה את המילה האחרונה בטירה שלנו, דומני שהפיונת רוקחת לעצמה את אם כל השפעות! היא מסרבת להיות חולה ממש אבל כל יום יש לה איזה קטע של נג'סת וקצת חום. עוד מוקדם לשנות את שם הדף.

---

אנחנו בנתיים ממשיכים לחרוש את הארי פוטר שלוש. נדמה לי שצילמו את אחד ושתיים ביחד ואת שלוש וארבע ביחד. הילדים נראים כמעט אותו הדבר באחד ושתיים ואחר כך גדולים כל כך בשלוש ובארבע . עוד דבר ששמתי לב אליו הוא שהצבעוניות של אחד ושתיים היא צבעי גריפינדור - אדום וזהב ואילו שלוש וארבע מאופינים בצבעוניות סלית'רין של ירוק כהה ואפור. בכלל הם קודרים ועצובים הרבה יותר.

---

עכשיו יש לי דילמה מוסרית. מאז שראיתי שאפשר להפוך בעלי חיים לגביעי מיים על ידי שלוש הנפות שרביט והלחש "טרה ורטה"אני מיחלת לאפשרות שהקסם יפעל על החתול שלנו (בריה מעצבנת בתכלית). בליל אמש הוא השתתף בקרב חתולים וכנראה נפצע. הבוקר הוא התנהל באיטיות ולא נגע באוכל שלו. אחר הצהריים הוא נעלם. מצד אחד שמחה להפטר ממנו ומצד שני חושבת שיש לי חובה מוסרית לחפש אותו ולעזור לו.
הפיונת מנג'סת. אמשיך אחר כך

[מכשפה*]

והיי לוונדר, לא הספקתי לברכך לשלום מקודם.
מאוד נעים לי שבאתן - כולכן, אוהבת לארח גם בבית האמיתי וגם בדפבית הוירטואלי וכמובן גם בטירה. האמת שבדף ההוא שלי לא קיבלתי המון אורחים. יש לו מן שם קטן ולא מסקרן. אני מרגישה שבקרוב אחשוף אותו כאן, אבל עוד קצת, עוד לא עכשיו.

---

קודם יצאתי לזרוק זבל וראיתי את החתול שלנו ליד השיחים שליד הבית. הוא הלך על רגליו, עדיין לאט אבל אם הוא הולך זה גם משהו, והוא עשה פיפי שזה גם מעיד על תיפקוד המערכות. כנראה עוד לא הגיע זמני להפטר ממנו. כמה שאני לא ממש מחבבת אותו, אמא שלי שונאת אותו והדודה גם. לפני כמה זמן הדודה שאלה אותי "אז למה את לא נפתרת ממנו?" ועניתי לה שממתי אני נפתרת ממי שמעצבן אותי? שתינו צחקנו צחוק מריר. אבל באמת, אם וולדמורט הפרטי עדיין נוכח בחיי והוא עושה הרבה יותר צרות מהחתול, אז אני אפטר מחתול שכל פשעו הוא חסך בשלב היניקה (הוא ננטש בגיל שלושה שבועות) שגורם לו לנסות ולמצוץ כל מה שנקרה על דרכו? האמת שגם הוולדמורט סבל מחסכים בילדות. יש לי אפילו תאוריה לגביו: ההורים שלו היו איומים. באמת. הם איכזבו בכל הנקודות הקריטיות של חייו ומאז התבגרותו הוא מסתובב בעולם ובוחן אנשים - מי יהיה מסוגל לאהוב אותו ללא תנאי. ברגע שמתחילה האהבה מתחילים גם מבחני עמידות, הוא בועט ובועט עד שזורקים אותו. מהיכרותי את הנשים בהסטוריה שלו אני שרדתי הכי הרבה זמן אבל אפילו לי יש גבולות.

---

אחת התהיות שעלו בי בצפיה בסרטי הארי פוטר היא, איך זה שהגבר המושך היחידי שמתרוצץ שם הוא לוציוס מאלפוי. למה? למה!? עד שכבר אני רואה סרט לא מצוייר הבחור היחידי ששוה משהו חייב להיות כזה רשע מרושע ומנוול? ואני עוד די ממעטת לחשוב על בחורים בהקשר ה"בחורי" שלהם.
השבוע מלאו שלוש שנים ליום שבו נהרתה הפיונת, מה שאומר ששבוע בערך אחר כך היתה הפעם האחרונה שרכבתי על מטאטא לא שלי (מתנצלת אם התיאור הציורי וולגרי מדי). רוב הזמן לא מרגישה מחסור בסקס או סוג של חסך, אחרי הכל אני אמא לילדים קטנים ויש המון מגע בתקשורת ביננו והפיונת עדיין יונקת אז זה גם מאוד מספק וגם (אצלי) קצת מדכא יצר. מה שקצת מצחיק הוא שנהיתי קצת נבוכה מכל הענין של מין, לפעמים אפילו מביך אותי לחשוב על זה. לפני כמה זמן בשיחה עם חברות עלה נושא מיני ואני הסמקתי! ואז גם נהייתי נבוכה מזה שאני מסמיקה....

[לוונדר_סגול*]

[לי_אורה*]

איך זה שהגבר המושך היחידי שמתרוצץ שם הוא לוציוס מאלפוי. למה? למה!? עד שכבר אני רואה סרט לא מצויר הבחור היחידי ששוה משהו חייב להיות כזה רשע מרושע ומנוול?
אני דווקא ממש נדחית ממנו. כלומר, זה סובייקטיבי לחלוטין. אז באמת תחשבי מה זה אומר. אבל בכל זאת, רוב המשתתפים-הזכרים בסרטים של הארי פוטר הם או נערים או גברים זקנים או גמדים או ענקים וכו'. בקיצור, באמת אין שם חתיכים

[מכשפה*]

לי אורה , אם את רומזת שאני נמשכת לטיפוסים מפוקפקים, אז אמא שלי כבר הקדימה אותך בזה (-: והאמת היא שבמאה פעמים הראשונות שראיתי את הסרט הוא בהחלט דחה אותי, אבל אז התחלתי כבר קצת להשתעמם ולהטפל לזוטות ופתאום שמתי לב שהוא בעצם גבר יפה להלל. אגב, אם כבר נטפלים לזוטות, אלן ריקמן (פרופסור סנייפ) בסרטים אחרים עם תספורות אחרות יכול להיות די חמוד וגם קנת' בראנה.
אכן, נשים - דעתן קלה (אייקון של אנחה מקרב לב).

[במזל_אריה*]

קוראת ונהנית מהבלוג הזה כבר כמה ימים,
רק רוצה להציע, שהספרים הרבה הרבה הרבה יותר שווים. בכלל ימי השפעת מתאימים גם לקריאה
הסרטים עשויים בקיטש הוליוודי, ודמלבדור מתדרדר מסרט לסרט - בעוד שבספרים הוא רק משתפר.

את כותבת יפה
תרגישו טוב

[לי_אורה*]

וגמני אוהבת לקרוא אותך

[מכשפה*]

טוב שבאת במזל אריה (היי גם אני מזל אריה! ), אין לי ספק שהספרים הרבה יותר טובים, רק שאני גם ככה ניזקקת לכשפים רק בשביל לעבור את היום כאמא יחידה לשלושה (הוולדמורט לא עוזר. בימים טובים הוא לא מוסיף קשים). להתישב עם ספר נראה לי חלום רטוב. מבחינת הפיונת, אם במקרה היא תופסת אותי יושבת, יש לזה רק תכלית אחת - לתת לה לינוק. כשהיא היתה יותר קטנה זמן ההנקה היה הזמן שמנוצל לקריאה אבל עכשיו זה כבר לא מסתדר. האמת שבלילה כשהם נרדמים אני יכולה לקרוא אבל זה הזמן שלי לגלוש כאן ולכתוב וקשה לי לוותר על זה. שוב מסתבר שהכל תירוצים ובסופו של דבר מדובר בסדר עדיפויות...
מסכימה איתך לגבי דמבלדור.בשלוש וארבע ממש קשה לי אתו.
לי אורה [-:

[מכשפה*]

מחמת השפעת שתקפה את פרופסור בכירה (אמא שלי) ואת שומר הקרקעות (אבא שלי) בשבוע שעבר והותירה אותם תשושים, הצעתי לארח אותם בטירה לארוחת ליל שבת, במקום הנוהל הרגיל לפיו אנחנו מתארחים אצלם (זה באמת מעיד על חוש הומור - לקרוא ל50 המטר הרבועים שלנו טירה D-: ). (חתיכת משפט ארוך ומסורבל יצא לי כאן. לא נורא.)
להפתעתי מצאתי את עצמי מתרגשת כאילו אני הולכת לארח את הורי אהובי החדש בפעם הראשונה. מייד החלטתי להדביק את הקוסמים בהתרגשות - מלאכה קלה מאין כמוהה, וכך קיבלתי עזרה בסידור הבית ובעריכת השולחן. השתדלנו לסדר את החלה - יין - נרות באופן הכי מצודד שאפשר. צירוף המילים הזה חלה-יין-נרות מייד מפעיל אצלי את בלוטת ה"עוד מעט ירד אלינו יומשבת הטוב" גם ריח של גפרור שזה עתה נכבה. מייד עולים לי ניחוחות של סיפור לשבת וחלה שאופים בגן.
אפילו בבישול קיבלתי עזרה: הפיונת טרפה ביצים ואח"כ טבלה שניצלים בקמח (את השלבים הבאים אני עשיתי - יש גבול למה שאני מאפשרת לפעוטה בת שנתיים ורבע), אז נכון שהייתי צריכה לדוג כמה חתיכות של קליפות אבל בסך הכל היא עשתה ממש עבודה יפה ועזרה לי באמת. הכנתי פירה שאי אפשר להפסיק לאכול מ 3 תפוחי אדמה ובטטה אחת ותועפות חמאה (לא נורא צפריר שפרון שלם כתב פה פעם באיזה דף שהאהבה שנכנסת באוכל מבושל טרי הופכת אותו למבריא ומזין) וסלט ירקות דק-דק. יצא טעים. בכלל הארוחה הזאת של שניצל -פירה-סלט היא ארוחה שיכולה להיות זוועה קולינרית ובריאותית (במיוחד במטבחים מוסדיים של קפיטריות למיניהן משניצל קפוא מחומם ופירה מאבקה וסלט עייף ) או ממש גורמה כשהעוף טרי והשמן חדש והירקות טריים ונחתכו רגע לפני אכילתם. בקיצור היה טעים ונעים וחמים. שרנו שירים שתינו יין ונראה לי שזה היה בדיוק לפי כוחם של פרופסור בכירה ושומר הקרקעות המחלימים לאיטם.
הוולדמורט קנה פליי סטיישן (אני מהדור הישן, רק לא מזמן התוועדתי לפאק-מן, אז אני לא ממש מבינה בזה רק שזה מחובר לטלויזיה ועושה רעש) כך שביומיים האחרונים הקוסמים כל הזמן רוצים ללכת אליו. אני לא דואגת שהם יקבלו עיניים מרובעות חלילה כי ממילא המקסימום שהוא מסוגל להיות איתם זה שעתיים, הנה הרגע הוא התקשר אחרי שעה וחצי שהם אצלו כדי להגיד לי שעוד חצי שעה הוא מחזיר אותם. בזמן שהתפנה לפיונת ולי יצאנו לטיול. ראינו עץ דולב בשיא תפארתו הצהובה-כתומה על רקע שמי עופרת מעוננים - זה מספיק יופי בשביל לנשום עמוק עד סוף היום! ואז הפיונת פתאום נרדמה אפילו שאמצע הבוקר. מיד ניצלתי את ההזדמנות ועטתי על המחשב! וזה מה שיצא...

---

עדינות , את עוד פה? כי אם שלחת לי מסרים מחשבתיים, כמכשפה אל מכשפה , אזי לא קיבלתי אותם (-:

[לוטם_מרווני*]

מכשפה את כותבת נפלא. בשל השפעת האיומה שחלפה דרכנו רק עכשיו קראתי את הבלוג שלך- בשלוק אחד.
תיהיו בריאים ותמשיכי לכתוב!

[מכשפה*]

ואני בדיוק חשבתי "בשביל מה אני כותבת את כל השטויות האלו? מה זה הנבירה העצמית הזאת בתוך המילימטר המרובע שלי?" לפני כמה ימים, לא זוכרת באיזו סיטואציה, היה לידי מישהו עם עתון, ראיתי שם כותרת אחורית על אסון הומאניטרי באפריקה. חשבתי לי אז באיזה שטויות אני טרודה, האם הייתי יכולה להמליץ למישהי הנלחמת על חייה "להרפות, לזרום עם זה, להתבונן"? !!?

_{<מן הלך רוח לירי כזה. נדמה לי שהווסת שלי קרובה>}

[לוטם_מרווני*]

נדמה לי שהווסת שלי קרובה

[מכשפה*]

היי לוטם מרווני, ברוכה המחלימה!

[מכשפה*]

כאילו אני הולכת לארח את הורי אהובי החדש
קראתי עוד פעם את המשפט הזה ויכול להשתמע ממנו שיש לי אהוב חדש, אז למען הסר ספק - אין. אין )-: .
מישהי קרובה לי קראה בזעזוע את הוידוי מלפני כמה ימים: השבוע מלאו שלוש שנים ליום שבו נהרתה הפיונת, מה שאומר ששבוע בערך אחר כך היתה הפעם האחרונה שרכבתי על מטאטא לא שלי . זה באמת הרבה זמן. ובאמת שאני לא חשה מחסור רק מן צער על הבזבוז, על הגוף שלי שבשיא תפארתו ועולם שלם של תענוגות נמנע ממנו. רק אחרי השיחה ההיא התחלתי פתאום לחשוב שזה לא בלתי אפשרי ולא גזירה משמים. הנה, היום במקרה נתקלתי באבא של חבר של הקוסם. הוא התגרש מאשתו לפני ארבע שנים בערך וכמה שהוא (מתנצלת מראש הולך לבוא פה חוסר עידון בוטה) גוץ מכוער וטיפש לא עבר עליו שבוע אחד שבו לא היתה לו חברה! הרצון שלי עוד לא שם, זה ברור לי. זה לא בגלל שעוד לא התגברתי על הוולדמורט כי אותו הפסקתי לאהוב כבר מזמן מזמן, הרבה לפני שנפרדנו. אולי הגיע הזמן לרקוח כישוף להשבת האהבה הרומנטית לחיי (אהבה מהסוגים האחרים יש בשפע. חמסה חמסה תודה לאל!)?

[אשה_שמחה*]

בשביל מה אני כותבת את כל השטויות האלו? מה זה הנבירה העצמית הזאת בתוך המילימטר המרובע שלי?"

הו, כה מוכר...
כשהקול המשתיק הזה עולה בתוכי (וזה אכן קורה בדרך כלל כש הווסת שלי קרובה ), אני מצליחה לפעמים להיזכר שהכתיבה לא צריכה להיות בשביל שום מטרה נעלה, מספיק שזה עושה לי טוב (כמובן שגם זה לא תמיד ברור- אם זה אכן עושה לי טוב, אבל זה כבר כשהמצב ממש לא משהו ).

[לי_אורה*]

שהכתיבה לא צריכה להיות בשביל שום מטרה נעלה, מספיק שזה עושה לי טוב
בדיוק!

[מכשפה*]

מספיק שזה עושה לי טוב
אז זהו שלא, כי אם זה היה מספיק הייתי כותבת לעצמי בוורד או במחברת. אני רוצה שיהיו הדים שיהיו קוראים ובמיוחד קוראות, שיגיבו שיגידו לי שאני נהדרת ושנונה ומצחיקה ושיתנו לי אישור. "את בסדר. התקבלת!"
_{אני יודעת שקודם כל אני צריכה להרגיש את הדברים האלה בעצמי. אני יודעת אז מה? (ווסת כנראה קרובה מאוד)}
ותודה יקורת שאתן כאן

[לי_אורה*]

את נהדרת ושנונה ומצחיקה_ ונותנת לך אישור: _"את בסדר. התקבלת!"
(ובאמת הכיייייי חשוב שאת תרגישי כך לגבי עצמך ותחשבי כך על עצמך)

[תוש*]

את מקסימה!

[מכשפה*]

תוש, אפשר לסמוך עלייך שלא תעברי לסדר היום על זה שציטתי את שיחתנו האחרונה...
הרבה אהבה

[POOH_והתוספות*]

את מקסימה!
גם בעיני...

[מכשפה*]

תודה, תודה. עכשיו קצת נבוכה מצייד המחמאות הזה...(יאללה שלה, גם כן, אי אפשר לרצות את המכשפה הזאת)
בהארי פוטר 2 (חדר הסודות) כשהארי נשלח לחדר המנהל, פרופסור מגונגול פותחת את דלת הלישכה של דמבלדור בעזרת הלחש "קציפת לימון". עכשיו, הילדים שלי, שלושתם, מאוד אוהבים חמוץ. החל במלפפון וכלה בגלידה וכשהם שמעו את צירוף המילים הזה, "קציפת לימון", מייד התעוררו אצלם בלוטות הטעם והסקרנות ואני הבטחתי לברר איך מכינים. יש לי חברה שהיא בעלת בית למופת, לבד מהיותה חכמה ומוכשרת היא גם יפה וגם אופה וגם מכינה את הפאי לימון הכי טעים שאפשר. אנחנו גרות במרחק של 100 מטר בערך זו מזו וגם נפגשות לא מעט (אם כי מעט מאוד נפגשות רק שתינו בלי הילדים או אנשים אחרים), באופן טבעי פניתי אליה בבקשה למתכון ומכיון שלא הספקתי לרשום (הילדים, נו מה) ביקשתי שתשלח לי במייל והיא אכן הזדרזה ושלחה אולם מתחת למתכון גם כתבה עוד דברים מה שפתח ביננו שיחה מקוונת עמוקה וחושפנית וכבר בשיחה ההיא התחלתי לעמוד על הפרדוקס של חיי, שהנה מופיע גם פה, בבלוג הזה.
מצד אחד הכרה בערך עצמי ומצד שני לגמרי לא. ככל שאני הופכת והופכת בזה אני לא מצליחה ליישב את הסתירה. מיום שנולדתי, הורי ובמיוחד אחותי הגדולה, הרעיפו עליי מחמאות. גדלתי בידיעה שאני חכמה מוכשרת ויפה ושהעולם כולו פרוש בפני כקופסאת בונבונירה ואני רק צריכה לבחור (ושישמור אותי האלוהים מהאלו עם המילוי קרם תות). זו ידיעה שמושרשת עמוק וטוב שכך, אבל לצידה התקימה תמיד גם תחושה של לא שייכת, לא ראויה. זה גם קשור לנושא האהבה הרומנטית. כמעט תמיד הרגשתי קצת לא ראויה, והבחירות שלי בגברים הן הוכחה ניצחת לזה. אז עכשיו אני לא מבינה איך זה יכול להיות שאני עדיין מחפשת כל הזמן הוכחות וחיזוקים? מה היה שם לא אמיתי? אז גם אם נעזוב לרגע את חשרת העננים של הסערה ההורמונאלית, למה אני לא מסתפקת בהנאה מהכתיבה? למה חייבת אישור? למה?!

[עדינות*]

אזי לא קיבלתי אותם
מעניין מי קיבל את המסרים שהעברתי אליך...
לכן גם כתבתי
תמשיכי, תמשיכי לכתוב ב ב ק ש ה
תודה.

[אשה_שמחה*]

למה חייבת אישור? למה?!

מנסיוני, גם התהיות האלו- שמעידות על חוסר קבלה- של עצמי, של המציאות, קשורות לווסת המתקרבת .
רק ההרפייה (שהוזכרה כאן במעלה הדף ), שבאה מתוך קבלה של מי שאני, איך שאני, יכולה להביא שינוי.
כי אפשר הרי להכנס לניתוחים פסיכולוגיים של למה אנחנו ככה, אבל האם העיסוק בזה יעזור?
במקום זה, קבלה של איך שאני כאן ועכשיו עוזרת לי להרגע, ואז אני יכולה להיזכר ולראות בזמן אמת את כל הרגעים בהם אני כבר פחות זקוקה לאישור, יותר מבטאת את עצמי המהותית, על כל הטוב שבי.
אבל את הרי יודעת את כל זה, אלו רק ההורמונים שמערפלים ומשכיחים ומבלבלים .
שיהיה יום נפלא @}

[מכשפה*]

היום אני חולה. לקח לי זמן להבין שהצמרמורות והזיעה הקרה הן לא תופעת לואי של מירוץ הבוקר. יש מקרים בהם אני מפסיקה להתנצל בפני עצמי, הקוסמוס וגולשות "באופן טבעי" וחשה אסירת תודה שאנחנו לא בחינוך ביתי. מחלה היא אחד מהם. כי הרי אחרת לא הייתי יכולה להתחפר במיטה ולא לעשות כלום כלום כלום. עוד שעה אני אפסיק להיות חולה ואתחיל סתם להרגיש מחורבן כי אצטרך לחבוש שוב את מצנפת המכשפה -אמא-לשלושה. בנתיים גררתי את עצמי למטבח להכין מרק עוף והתחלתי להלעיט את עצמי בפרופוליס. עכשיו לא זמן מתאים להיות חולה - שומר הקרקעות ופרופסור בכירה טסים מחר על מטאטיהם הרחק מכאן לשישה שבועות תמימים. בדרך כלל אני קצת מחכה לזה כי למרות שהעדרם מקטין משמעותית את התמיכה והעזרה העומדות לרשותי, הוא גם מגביר את תחושת העצמאות שלי ומקרב ביני לבין ילדי. בתקופה של חיי עם הוולדמורט הנסיעות האלו גם היוו הפוגה מהמתח השורר בינו לבין פרופ' בכירה. אבל ברגעים האלה כשאני אחוזת צמרמורת, אני פוחדת. מה אעשה עם אחלה ממש?

[מכשפה*]

_{וחוצמזה, וסת ארורה טרם הגיעה. רק תסמינים, מהם אני לא סובלת אף פעם. הייתכן שאני "נענשת" על כך שבזו האחרונה השתמשתי בתחבושות ח"פ, מכל מני סבות לא יכולתי להשתמש בכותנה כהרגלי.}

[לי_אורה*]

למה נענשת? עשית הכי טוב שיכולת באותו זמן. וטוב שקיבלת את עצמתי להחלים ואת יכולה להשתמש בשמנים ארומטיים, למשל אקליפטוס כדי להקל על המצב.

[מכשפה*]

"קול של ילד, גם אם הוא ישר והגון, לא מזיז לאלו ששכחו להקשיב" _{פרופסור דמבלדור מתוך הארי פוטר והאסיר מאזקבן}
אנחנו תוך כדי צפיה אבל לא התאפקתי מלצטט.

[מכשפה*]

האמת שאנחנו לא רק צופים בסרטים. קיבלתי את המלצתה של במזל אריה וסרתי אל הספריה ועכשיו אני מקריאה פרק או שניים לפני השינה. איזה כייף לקרוא סיפור של גדולים!

---

מרק עוף, כמו תמיד הסבתות צודקות, השפיע השפעה מבורכת ויחד עם פרופוליס כל שעה, אני כבר מרגישה יותר טוב. כך גם זיכיתי את החתול בגרון נא. מגיע לו למסכן שאפנק אותו קצת. החתול הזה מלמד אותי עכשיו פרק בהילכות אחריות מול אשמה . הוא כבר התחיל להתאושש אחרי שלפני שבוע הוא השתתף בקרב חתולים וכנראה נפצע. אבל עוד לא חזר ליכולת הקפיצה שלו, מה שמנע ממנו לצאת ולהכנס דרך החלון, אז הייתי פותחת לו כל פעם את הדלת כדי שיצא לעשות את צרכיו בגינה. לפני כמה לילות שכחתי אותו בחוץ והא שוב הותקף, הפעם, חלש מכדי לברוח או להתגונן, הוא נפצע אנושות. הוא דידה הביתה למחרת עם כף רגל פצועה ופצע פתוח בגודל של מטבע 5 שקלים פעור בצד הגוף. מסיבות של קמצנות בזמן, טורח וכסף, לא נסעתי איתו לוטרינר. שמתי לו רסקיו במי השתיה, אירגנתי לו מצע ליד הרדיאטור וחיכיתי לראות מה יהיה איתו. בנתיים נראה שהוא מחלים יפה. ובכל זאת מצאתי את עצמי מתמודדת עם אותן שאלות ולבטים שליוו את הפרידה מהוולדמורט: עד כמה אני מוכנה להקריב למען מי שנוכחותו בחיי לא היתה רצויה מלכתחילה, כמה אחריות אני לוקחת על הסבל שלו, איך להתמודד עם רגש האשמה ואיפה אני יכולה להגיד לעצמי כאן מדובר בבריה חסרת ישע שנתונה באחריותי ואיפה האחריות היא עליו. ההבחנה בין הוולדמורט לחתול עוזרת לי להשתחרר מאשמה בנוגע לראשון ולקחת יותר אחריות בנוגע לאחרון. השבח לאל על הלמידה.

[g_a_n_i*]

מקסים! וכמה אבחנות "טובות" לגבי עצמך! נראה שיש מהו בפטנט הזה של הכתיבה...

לא חשבתי על הארי כספרות ניו אייג' (העניין עם "להרפות ולהנצל מהצמח החונק" ועוד כמה ממתקים מהדף הזה:-))
>סליחה על העלגות. גמצלנו החורף היכה ואני עייייפפפה<

[לוונדר_סגול*]

ליטופים לחתול המתוק והחלמה מהירה.
ושיזכה לעוד הרבה פינוקים ואהבה ממך ומבני ביתך


< לוונדר אוהבת חתולים >

[מכשפה*]

החתול אינו מתוק בעיני כלל וכלל, חרף יופיו הרב, אבל ללא ספק מגיעים לו ליטופים ואיחולי החלמה. אולי באמת מישהי רוצה חתול?

[נוסעת_סמויה*]

אם זה היה מספיק הייתי כותבת לעצמי בוורד או במחברת. אני רוצה שיהיו הדים שיהיו קוראים ובמיוחד קוראות, שיגיבו שיגידו לי שאני נהדרת ושנונה ומצחיקה ושיתנו לי אישור. "את בסדר. התקבלת!"

תסלחי לי שאני מטילה ספק בדעות המוצקות שיש לך על עצמך, אבל עצם הצורך לכתוב כאן ולא במחברת מבטא בעיניי יותר מכל את הצורך בקשר ובדיאלוג.
ויש עוד סיבה חמקמקה במקצת (אצלי לפחות) - הידיעה שהדברים שאני כותבת נועדו להיקרא על ידי אנשים אחרים, משנה לגמרי את האופן שבו אני כותבת וגורמת לי לעשות עיבוד הרבה יותר עמוק ומשמעותי של המחשבות שלי. אני זוכרת איך בטיול הארוך שלי אחרי הצבא, שלחתי להורים שלי מכתבים נורא ארוכים ומפורטים, ששימחו אותם מאוד וקצת הפתיעו (היה לנו קשר לא פשוט כשנסעתי). המכתבים שכתבתי אפשרו לי לעבד את החוויות שעברתי בצורה שלא מתאפשרת אצלי כשאני כותבת יומן, למשל.

ויש, כמובן, סיבות נוספות לכתיבה כאן, כמו הרצון להיות נראית ומובנת ואהובה ומוערכת. אלה צרכים שיש לכל אדם, להוציא סוציופתים וחכמי זן. כל עוד את לא צריכה לעמוד באיצטדיון מול אלפי אנשים מריעים כדי לספק את הצרכים האלה, המצב - לעניות דעתי - תקין .

< נוסעת זכתה בפיס באחר-צהרים פנוי, ומגיחה להרף עין מן האפלה >

[במזל_אריה*]

"את בסדר. התקבלת!"
כי ביקשת
ממשיכה לקרוא.
"קול של ילד, גם אם הוא ישר והגון, לא מזיז לאלו ששכחו להקשיב"
זה למשל, משפט שלא מופיע בספר.
קיטש של הסרט... לא אוהבת את הסרט, <אמרה מזל אריה לעצמה, בשקט לא להפריע למהלך הבלוג.>

האמת שאנחנו לא רק צופים בסרטים. קיבלתי את המלצתה של במזל אריה וסרתי אל הספריה ועכשיו אני מקריאה פרק או שניים לפני השינה. איזה כייף לקרוא סיפור של גדולים!
יופי - תמשיכו כך! יש שם הרבה יותר עומק, ויופי ספרותי

האם את כבר מרגישה יותר טוב?

כרגע לא יכולה לתרום יותר לדף, תמיד גונבת זמן מחשב....

[מכשפה*]

אין, פשוט אין על התובנות של נוסעת סמויה .
כל כך ברור - הצורך בקשר ובדיאלוג. והנה זה היה מונח שם כל הזמן ואני לא ראיתי.
תודה לך.

[נני.אוג*]

חמודה, אני כאן. הרי גם אני מכשפה...

מכשפה, בניגוד לקוסם, עוזרת לאנשים לעבור מעברים. עוזרת לאנשים להיוולד. עוזרת לאנשים למות. עוזרת להם לעזור לעצמם. מכשפה טובה ממש, יודעת לגרום לאנשים לעזור אחד לשני. יוצרת מעגל של מחויבות הדדית: אני אעזור לך, ללא תשלום, אבל אתה בתמורה תעזור לשכן שלך שהחודש הלכו לו חצי מהיבולים.

(קוסמים? אצל טרי פראצ'ט, הם ערימה של פרופסורים אינטלקטואליים שיצאו ישר מאוקספורד של המאה ה- 19. חלק מהם, אלה שנשארו ב- Unseen University, לא ממש מסוגלים לעשות שום דבר אחר. אולי וולדמורט שלך ימצא שם את מקומו... ואולי הוא גם יהיה מאיים פחות עקב כך... יש כמובן גם קוסמים שמתנהלים בעולם החיצוני, אבל בכל אופן, זה סוג אחר לגמרי של קסם).
ציטוט:

The wizards were civilized men of considerable education and culture. When faced with being inadvertently marooned on a desert island they understood immediately that the first thing to do was place the blame.

ועוד משהו:

How hard can it be to build a boat? people with bones in their noses build boats. And we are the end product of thousands of years of enlightment. building boats is not beyond men like us... all we have to do is search this island until we find a book with a title like Practical Boat Building for Beginners

(מתוך: The Last Continent)

חייבת ללכת... אבל נתראה שנית

[נני.אוג*]

ועוד משהו:

כשהייתי קטנה כתבתי יומן. סודי, כמובן. פעם אחת כתבתי שם על איזה תוכנית שיש לי ולחברים שלי, וכתבתי משהו בסגנון "כבר מצאנו מקום לשים את הדברים (לא מגלה איפה כדי שלא ידעו איפה אם יציצו ליומן)".

אוי, כמה רציתי שיציצו לי ליומן!

כן, רציתי תקשורת.

ובלוג זה המקום לתקשר בו עם עצמך, ועם אחרים. ושוב עם עצמך, ושוב עם אחרים. למצוא את השילוב בין הדברים.
ויש בך משהו שעדיין מאוד מנסה להוכיח שאת כותבת יפה, קריא, בסדר. שנקרא. (ואולי זה רק מהרהורי ליבי, כי גם אני ככה?) זה בסדר. פשוט תכתבי. בא לך פיוטי - תכתבי פיוטי. בא לך פשוט - תכתבי פשוט. את פה. ואנחנו גם פה.

ועוד כל מיני משהו'ים, אבל הבחור כבר נושף בעורפי כי גם לו מגיע...

אבל כן, להארי פוטר יש בהחלט את המימד הזה
(דעתי? אל תחליפי שם דף. בשביל מה? ואני גם אוהבת שפעת. בשבילי שפעת תמיד מתקשר לפינוי זמן לעצמך. או לצלילה פנימה. או להגעה למחוזות מודעות שונים, בלתי מוכרים. מחלה בריאה מאוד, בעיני. תמיד נופלת עלי בזמן הנכון).

[מכשפה*]

דראקו מאלפוי. ילד עשיר, שחצן, מרושע, פחדן, מניפולטיבי. כל כך הרבה תכונות בעיתיות והוא רק ילד!
יש בחיינו ילד אחד כזה (לא יודעת אם הוא "עשיר" אבל כל השאר תואם) הוא גדול מהקוסם בשנה והיה אתו בגן לפני שנתיים. הם היו חברים כמעט מן היום הראשון. יש בקוסם איזו תמימות שמפתה להפעיל עליו מניפולציות. המאלפוי ההוא, אלוף במניפולציות עוד מהבית, ניצל זאת היטב. כבר אז התלבטתי עד כמה להתערב ולהגן עליו. ההחלטה שלי היתה שאני לא אעמוד בפני החברות אבל כן אעמוד על המשמר. בכל זאת שמחתי שחלפה השנה ההיא בגן והמאלפוי עלה לכתה א'. השנה הוא בכתה ב' והקוסם בא' אבל הוא הולך למועדונית אותה פוקד הקוסם שלוש פעמים בשבוע והם חידשו יחסיהם כמקודם אלא שעכשיו הצטרפו גם קרַבּ וגוֹיל, עושי דברו של מאלפוי, והמניפולציות קיבלו אופי חמור יותר, על גבול ההתעללות. יום אחד, לפני חודש בערך מספר לי הקוסם שהם פקדו עליו לסגור את עצמו בשירותים, וגם אמרו לו להכניס את היד לשירותים והוא עשה את זה. ניסיתי לברר כמה זמן בדיוק הוא נשאר סגור שם (בהתחלה הבנתי מדבריו שמשהו כמו שעתיים!) ואני חושבת שזה היה אולי חצי שעה. זה לא המון כמו שחשבתי בהתחלה אבל זה ממש המון בכל מקרה. הם גם הודיעו לו שהיום הם חברים שלו אבל מחר כבר לא יהיו. הוא סיפר שהם עשו כל מיני דברים מצחיקים וצעקו עליו כשצחק. בקיצור, לי זה נשמע התעללות לשמה. הקוסם סיפר הכל בשלווה ובלי כעס ואני ניסיתי להזדעזע באופן שלא יבהיל אותו אבל יבהיר לו למעלה מכל ספק שזה חמור בעיני. מאוד! עוד באותו ערב ניסיתי להתקשר לכל מי שקשור למועדונית אבל רק למחרת תפסתי אותם. הם כמובן לקחו את זה מאוד ברצינות. הורי הילדים נקראו לשיחה דחופה והמדריכות התחילו לעקוב בתשומת לב אחרי הקוסם ואחרי המאלפוי ועושי דברו. התברר שמה שנגלה לי היה רק קצה הקרחון. הם פשוט "משפיטים" אותו.
אבא של המאלפוי (לא אקרא לו כאן לוציוס כדי שלא לבלבל עם דברי הקודמים בשבח מראהו של לוציוס מאלפוי הקולנועי) התקשר אלי ואמר שכשעולות בעיות אני יכולה גם להתקשר ישירות אליהם והם מטפלים בענין בכל הרצינות. מענין ת'תחת שלי! אני, יש לי ילד לדאוג לו, ילד שחווה כל כך הרבה משברים סביבו בשנתיים האחרונות, כך שלא מענין אותי מה הם עושים, מענין אותי איך לחזק את הילד שלי, שלא יהיה "שפוט" של אף אחד, שידע לשמור על עצמו. הבעיה שלי כאן היא שהקוסם מתעקש להמשיך להיות חבר של המאלפוי ומכיון שהוא יודע את דעתי על מעשיו של הנ"ל הוא מנסה ליפות את היחסים בינהם. כמה מוכר, אני עשיתי זאת שנים לגבי הוולדמורט עם אמא שלי - היתה לו מורה טובה. אני מניחה שזה יצליח לו כמו שזה הצליח לי, כלומר, יכשל כשלון חרוץ. ובכל זאת, תוהה, איך לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם בני, ובו בזמן להבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהמעשים של המאלפוי הם פסולים, שזו חברות רעה?

[מכשפה*]

כל כך רציתי כבר לפרוק את המטען הזה מעלי ששכחתי לעשות סבב תודות וברכות לאורחות הטירה (פרופסור בכירה עוזבת לרגע ואני כבר שוכחת את נימוסי הטובים):
במזל אריה , תמיד גונבת זמן מחשב.... מים גנובים ימתקו וזמן מחשב על אחת כמה וכמה! ועכשיו שאני לקראת סיום הספר השני אני מוכרחה להודות שעדיין הסרטים טובים בעיני, נכון זו הוליווד אבל ההשפעות הבריטיות מאוד ניכרות ולי ההוליוודיות לא מסתירה את היופי. (בסתר תמיד אהבתי קצת קיטש, קישוטים נוצצים ודיסקו)
נני.אוג , את מכשפה נהדרת. צחקתי לי ונהניתי מציטוטי הקוסמים. מקוה שה משהו'ים שהשארת ימצאו את דרכם לכאן.
ולכולן, יופי שבאתן. מיץ דלעת מחכה לכן בביקור הבא |איקון של מיצדלעת|

[Winter*]

קוראת אותך ואת נהדרת אבל חייבת להגיב:

אבא של המאלפוי (לא אקרא לו כאן לוציוס כדי שלא לבלבל עם דברי הקודמים בשבח מראהו של לוציוס מאלפוי הקולנועי) התקשר אלי ואמר שכשעולות בעיות אני יכולה גם להתקשר ישירות אליהם והם מטפלים בענין בכל הרצינות. מענין ת'תחת שלי!

בתור ילדה שעברה התעללות אני חייבת להגיד לך שאני מבינה את תגובתך אבל אני חושבת שמה שהאב עשה הוא מאוד חשוב ומאוד נדיר. כאשר ההורים שלי היו מתלוננים על ילדים אחרים שהתעללו בי הם היו חוטפים צעקות וקללות וגם פעם אלימות פיזית. האבא לא מכחיש את הבעיה ואפילו התקשר להתנצל (זה סוג של התנצלות). המצב יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע... אפילו שזה לא נראה כך עכשו.

וינטר מעדיפה לא לספר ולא לזכור מה קורה שאלימות בין ילדים מדביקה גם את הוריהם

[תוש*]

זה ממש כואב בלב

[נני.אוג*]

חמודה, שולחת חיבוק לך ולבנך @}

איכשהו אני מסרבת להזדעזע מהסיפור על מאלפוי... ברור שאת צודקת מאוד גם בכל מה שאמרת וגם בכל מה שעשית. אבל את יודעת מה עלה לי בראש?

אני וחברות שלי בגיל בי"ס יסודי.
היינו שלוש: עפרה, שלומית ואני.
אם שלומית ואני לא היינו יורדות על עופרה ומעליבות אותה, אז עופרה ואני היינו עושות צחוק משלומית. ואם לא זה - אז שתיהן היו משפיטות אותי.
ריבים. צחוקים ולעגים. השפלות מילוליות. ניצול מעשי (נפגשנו פעם ל"ארוחה". שתיהן הביאו איזה ממתק שהן קנו בחנות ואני הייתי צריכה להכין פיצות קטנות, אין מה להשוות בהשקעה. ועופרה עוד אומרת לי "ותביאי גם סלט"...!!!).

וזה לא הדבר הכי גרוע שעברתי בחיים. אפילו לא העשירי הכי גרוע. האמת, אני זוכרת את זה בחיוך מסוים.
לא שהיה לי טוב שם, ושמחתי כשהתקופה נגמרה ובטבעיות נותק הקשר. ברור שהיה לי, תיאורטית, עדיף בלי זה. ויש אירוע אחד שאני זוכרת במרירות (נתתי לאחת מהן משהו ליום הולדת, משהו מאוד יקר-ערך רגשית שאני עצמי קיבלתי במתנה מסבתא שלי, ונורא נורא נורא הצטערתי בדיעבד). אבל לא הרגשתי "במלכודת" בקשר הזה, כן חיפשתי אותו.

הקוסם מתעקש להמשיך להיות חבר של המאלפוי
יכול להיות שהוא עושה את זה לא רק כי הוא ממשיך נאמן לחולשות אמו (זה את אמרת...), אלא כי בכל זאת משהו בקשר הזה הוא... איך לומר... במסגרת של התנסות חברתית ילדותית נורמלית, ואפילו ההשפטות מבחינתו הן בבחינת התנסות בסביבה מוגנת (יחסית), ולא הסתכנות אמיתית. יכול להיות.
אבל טוב שאת עם אצבע על הדופק.
והכי חשוב: אם זוהי החברה היחידה שהוא מחפש: רע מאוד, כל נורות האזהרה. אבל אם זה קשר אחד, ויש עוד שניים טובים וחמים יותר, אז רק תוכלי להזכיר לו מדי פעם שמגיע לו משהו יותר טוב, או להשוות בין התנהגות חברית אמיתית, חמה, לבין המאלפוי. שיהיה ברור מי משניהם יותר מתקרב לאידיאל. והכי "פשוט": תנפנפי את הוולדמורט מחייך ותהווי דוגמה אישית למופת. נכון קל?

מוזגת לך בירצפת בלב קל ולשון חצופה
(())(())

[מכשפה*]

תנפנפי את הוולדמורט מחייך
באמת המחשבה האחרונה שחשבתי אמש היתה "תקבעי כבר פגישה עם עורך דין". דוקא הוולדמורט מתנהג ממש בסדר בזמן האחרון. זה לא שאני שוקלת לתת לו לחזור (הוא אפילו שאל), אבל הדחיפות לעזוב אותו קצת קהתה. אל דאגה, אין צורך לחדד אותה. שמחה בשבילו ובמיוחד בשביחל הילדים שהוא במצב טוב יותר ומתפקד. מה שכן, לניפנופו מחיי יהיה אפקט על הילדים. הקוסם הצעיר מתלונן בזמן האחרון על זה שאבא לא גר איתנו. אני משום מה לא נבהלת מזה אבל הוולדמורט מנסה להשתמש בזה.
אין זמן לפרט עכשיו. טסה.

[נני.אוג*]

תנפנפי את הוולדמורט מחייך
התכוונתי ברמה הרגשית
(וזה אומר גם הכתובת המייל שלך. או שזה הג'ימייל המשוגע, ששולח לי את השמות של שניכם בהתנדבות?)

[מכשפה*]

בכל לילה, לפני שאני נרדמת, אני מקבלת החלטות: להתגרש!, לשפר את התזונה שלי ושל ילדי, להיות יותר מאורגנת, לסדר ארונות, לכתוב מכתבים לחברות ומשפחה שכבר מזמן לא, להפסיק לעשן (רק אחרי רדת הלילה אבל בכל זאת בשביל מה?!?), להמשיך ללמוד, לא להרים קול ולא להתעצבן על הילדים ויש עוד. אני מרגישה מרכז חזק מתיצב לי בתחתית הגוף ונרדמת נחושה ומרוצה. ואז מגיע הבוקר ואני יוצאת אל העולם כמו חילזון: רכה ומשובללת.

[נני.אוג*]

ואני, אתמול בלילה לפני שנרדמתי עשיתי דמיון חצי מודרך לשנינו שאנחנו נמצאים בתוך חיבוק של אהבה, מריחים אהבה, שומעים אהבה, מכוסים באהבה, מעורסלים באהבה.

והבוקר קמתי לראשונה מזה זמן רב, בלי כאב גב קל.

למה אני לא עושה את זה כל לילה, רק אלוהים יודע.

חמודה אחת!!!! טיפשונת שכמוך! תקראי מה שבשמת כתבה ל"מלך" (שם המשפחה אלימות) על קבלה עצמית וללא תנאי.

[h=3]

הרגע לפני שאת נרדמת איננו הרגע המתאים לביקורת עצמית, להחמרה ולדרישות!!!![/h]
זה רגע שמתאים להיעטף, ולחזור לרחם.
שולחת לך חיבוק לילה-טוב
מכל הלב
|לב|

[עדינות*]

לפחות את מנסחת את התחושות והמחשבות - שלך אבל גם שלי - בצורה יפיפיה. הלואי שידעתי להתנסח כמוך.

[גבעה_ירוקה*]

ממעמקי המיטה שבה רובצים אני ופיצקי המשופעים להפליא,נהניתי מאד לבקר פה ולקרוא את הדף בנשימה אחת! את כותבת נפלא,את מתמודדת נפלא,את כלכך חיה ואנושית ומעוררת הזדהות ואמפטיה,ומנסיוני לכתיבה פה יש השפעה מאגית על מהלך החיים...תמשיכי...

[מכשפה*]

יש לי בערך דקה ורבע לכתוב אז זה יהיה קצר.
וינטר, את צודקת, אין לזלזל במחוה של אבי מאלפוי, אני גם יודעת שזה דרש ממנו לא מעט (האמא, שהיא הדמות החלשה במשפחה הזאת, וזה משהו שאני יודעת מתמיד, פשוט מתחמקת ממני עכשיו). אני גם יודעת שלא פשוט להיות במקום שלהם. ניסיתי לשים את עצמי במקומם וזה היה איום! חשבתי אפילו שבעצם יותר נוח לי להיות אמא של הקורבן (במקרה הזה שהוא בדרגת חומרה לא מאוד גבוהה) מאשר אמא של התוקף. אם זה היה הבן שלי שעושה את כל הדברים האלה הייתי שואלת את עצמי שאלות קשות מאוד. היום אני כבר יודעת שגם כשנדמה לי שאני הולכת בדרך הכי טובה (הנקה, מנשא, מיטה משפחתית, הקשבה, הכלה, יוגה וסבלנות) עדיין הילדים שלי יכולים להפתיע אותי ביציאות אלימות, גסות ומכוערות. לא הכל בשליטתי. בקיצור רציתי להודות לך על השיתוף ועל כך שהזכרת לי את כל זה.
אחד הדברים שהכי מפריעים לי בכל הסיפור הוא שהקוסם מוציא, לא פעם, את התסכולים שהוא צובר והאלימות הכבושה על הקוסם הצעיר או על חברים אחרים שלו שאינם אלימים ואז אני מוצאת את עצמי, כפי שכתבתי לפני כמה שורות, בצד של האמא של התוקף, וכשזה מופנה נגד הקוסם הצעיר אז בשני הצדדים שזו כבר בכלל דילמה (אבל על כך כבר נכתבו כאן באתר תילי תילים של מילים).
עדינות, גבעה ירוקה , יופי שבאתן.

---

רקיחת שיקויים היתה תחביב של הקוסמים מימים ימימה, עוד הרבה לפני שגילו את הארי פוטר. כך אני ממחזרת שמן טיגון משומש (בבקשה לא להציק לי עם ביו דיזל , אני יודעת שזה חשוב אבל אין לי שום נקודת איסוף בסמוך ויש גבול לכשפים שאני יכולה לכשף את הזמן העומד לרשותי), כל מני קמחים שנמלאו חידקוניות , סבונים וכאלו מן דברים. בשבת האחרונה הם היו בעיצומו של תהליך כשחברה שלי בליווי בתה הגיעו לבקר. הילדה היא בת גילו של הקוסם הצעיר וכשהם עוד היו בבטן התלוצצנו חברתי ואני על החתן -כלה שאנחנו מגדלות. איך שהן נכנסו פנה הקוסם הצעיר לילדה יעלי ואמר לה "יעלי, יש לי בשורה לא טובה! בפורים אני הולך להתחתן עם נועה ולא איתך!" ואז פנה לאחיו ואמר "יאללה בוא נעשה שיקוי כישוף שהמשפחה של יעלי יעלמו!" . טפו עליו.

[Winter*]

בקיצור רציתי להודות לך על השיתוף ועל כך שהזכרת לי את כל זה.

בבקשה. אם המילים שלי יצליחו לעזור אפילו במעט למישהו להתמודד עם החולי הזה שפושע בחברה שלנו אני אשמח מאוד.

אחד הדברים שהכי מפריעים לי בכל הסיפור הוא שהקוסם מוציא, לא פעם, את התסכולים שהוא צובר והאלימות הכבושה על הקוסם הצעיר או על חברים אחרים שלו שאינם אלימים

כן, אני מתבישת להזכר שבתגובה להתעללות מצאתי לי ילדה "נחותה" ממני להתעלל בה. רציתי להוסיף לך גם שהתעללות שלי בילדה האחרת לא היתה רק כדי להוציא עליה עצבים (למרות שאני בטוחה שזה היה חלק משמעותי מהקשר) אלה כדי (בצורה מעוותת מאוד) לחזק את האגו האומלל שלי, ליצור מישהי שהיא אפילו נחותה ממני כדי שארגיש יותר טוב עם עצמי. זה כל כך, כל כך עצוב לי שאני נזכרת בזה.

מנסה לחשוב על איך אפשר לעזור לקוסם אבל יש קצת הבדל בין מה שחוויתי ומה שהוא חווה. אני רציתי לברוח ממי שמתעלל בי ולא יכולתי ובנך נראה לי עדיין לא "מבין" שמתעללים בו או אולי לא רוצה להבין. אני חושבת שיש במה שהוא עושה מעיין הגנה עצמית מסויימת. הוא מעוות את המציאות כדי להגן על האגו. כל עוד הם "חברים שלו" אז הכל בסדר והוא לא צריך להתמודד עם העובדה שהם מתנהגים אליו לא יפה והוא צריך להגיב בהתאם.

אני בטוחה שאת כבר יודעת איך להגיב אבל אספר לך את התובנות שלי בכל מקרה. לחזק, להעצים ולשבח את הקוסם הנפלא. לנסות לעשות השוואות בין איך שהוא מרגיש בזמן שהם מתעללים בו לאיך שהקורבנות של ההתעללות שלו מרגישים.

הלב כואב לי עליו ועליך. }

[מכשפה*]

הלב כואב לי עליו ועליך. חבל. יקירתי, אין סיבה, לו היית רואה אותנו הייתי רואה כמה אנחנו בעצם מאושרים. כן יש את הקטע הזה עם המאלפוי שהוא מרגיז וכמובן שכשכתבתי אותו הוא לחץ לי, אבל זה באמת לא מאוד חמור, הקוסם הוא ילד שמח, אהוב ומוצלח.

[מכשפה*]

הקוסם הצעיר קרע אותי מצחוק השבוע. לפני כמה ימים (זהירות פה מגיע קטע העוסק בהפרשות) הוא קרא לי לנגב לו את הטוסיק. תוך כדי ביצוע המשימה אני אומרת לו "רואים שאתמול אכלת תירס, הוא יצא לך בקקי. רוצה לראות?" הוא רצה. למחרת בבוקר, אחרי שסיים את התה שלו הוא אמר לי בארשת רצינית: "אמא, אני הולך עכשיו לעשות קקי. אם התה שלי או משהו אחר שאכלתי יוצא בקקי, אל תראי לי את זה. טוב?"
וגם הפיונת מריצה קטעים. אתמול היא נעמדה על כיסא ליד המקלחת בדיוק כשאני יצאתי ממנה. היא ביקשה לנשק את הציצי (ידידיה הטובים ) הסכמתי והתקרבתי אליה ואז היא עושה פרצוף פוצי-מוצי כזה כמו שעושים לתינוק קטנטן מקרבת את פניה לציצ אחד ואומרת (גם בקול תואם לפרצוף) "איזה קטן!" ונותנת נשיקה. יופי מותק, תבואי כל יום, האגו של אמא נוסק לגבהים.
(לא התאפקתי והעתקתי גם ל חוכמות של ילדים )

[מכשפה*]

השבוע הארי פוטר עזר לי לדלג מעל משוכה הורית. עכשיו חזק אצל החברים של הקוסם נושא ה"סופרגול". הקוסם מתענין ועוסק בכל מיני סוגי ספורט אבל כדורגל ממש לא מענין אותו. והנה פתאום סופרגול וסופרגול ו"אמא תקני לי" בנדנוד אינסופי. בסוף נשברתי ואמרתי שאני אקנה כשתהיה לי הזדמנות ואני אסע לאנשהו שיהיה ליד חנות שמוכרת דברים כאלו. אחרי יומיים של נידנודים "נו, אמא, נסעת? קנית?" כבר התחלתי לחשוב איך לשבץ בסדר היום שלי נסיעה למקום עם קיוסק ואז פתאום נפל לי האסימון שאני לא חייבת! חשבתי על זה קצת ופשוט דיברתי איתו. "למה לך "סופרגול"? הרי אתה בכלל לא מתענין בכדורגל. " ועוד הוספתי ואמרתי לו "אם זה היה נניח , אוסף של הארי פוטר, או משהו שאני יודעת שמענין אותך, אתה יודע שהייתי מיד נוסעת וקונה לך." ( מה, לא נסעתי שלוש פעמים הלוך ושוב, לחנות הספורט עד שהיה בדיוק את הכדורסל שהוא רצה?) הקוסם נדלק "מה, יש חוברת של הארי פוטר ??!!" לא אין. נו מילא (נמאס קצת עם הגרשיים האלה בציטוט ישיר) בסוף הוא החליט שהוא יעשה חוברת. לקחנו כמה דפים ממוחזרים (מודפס על צד אחד) וקשרנו בסרט והוא צייר שער וכתב הארי פוטר והכין ריבועים למדבקות וצייר מדבקות (אני קילקלתי כמה כי הנחתי עליהם צלחת עם ירקות חתוכים והציורים נמרחו )-: ) ונגמרו הדיבורים על ה"סופרגול" ! הידד!

[נני.אוג*]

הידד!

[לי_אורה*]

הידד! רעיון מאוד יצירתי!

[מכשפה*]

חופשה נעימה ושבת שלום!
@} @}

[מכשפה*]

אני ידעתי בדיוק מתי "באופן" יחזור, לא בגלל כוחות הכישוף שלי - פשוט כי חלינו באותו זמן ואיכשהו הרגשתי שרק כשאני אחלים לחלוטין אז גם האתר יחלים וממש כך היה! האתר נפתח לקריאה ביום שבו התחלתי להרגיש לא חולה ונפתח גם לכתיבה כששבו אליי כוחותי.
וכמה קשה שזה היה! בהתחלה חלו הבחורים. בדיוק חודש אחרי הסבב הקודם הם פצחו במחזור נוסף של שפעת. הקוסם הבכיר עשה את זה יסודי הפעם - שבוע שלם של חום וכאבים. הצעיר "הסתפק" ביומיים והפיונת, כדרכה, ביום אחד, אבל היתה לא ממש בריאה לכל אורך התקופה. אני נדבקתי בערך ביום הרביעי. בחיים שלי לא הייתי חולה בשפעת ולא ידעתי כמה זה נורא. וכל זה קורה כשפרופסור בכירה ושומר הקרקעות לא נמצאים ואין מי שיקל עליי את הטיפול בטף. הוולדמורט "תרם" משלו והודיע לי ביום הראשון למחלתי שאם אני חושבת שהחיים שלי יהיו קלים יותר בלעדיו אז יופי לי ושאסתדר בלעדיו. בסוף הוא כן לקח את הבנים באותו יום אבל לא לקח אותם יותר עד לסוף השבוע שאז ממילא כבר הרגשתי קצת יותר טוב (אם כי עדיין שמחתי לקצת מנוחה) וגם כבר הזעקתי לעזרה את בת זוגו של אחי ואותו ( אוהבת אתכם). הדודה ניסתה לעזור אבל זו היתה עזרה שגבתה מחיר כמעט כמו העזרה עצמה. היא לא ממש מצליחה להחליף אותי בכל הנוגע לילדים, זה המחיר של האמהות המוחלטת שאני מנסה לקיים, ובנוסף היתה לה ביקורת שהרגיזה אותי ומשהו בנוכחות של אדם נוסף בבית שמסרבל את הענינים ואני הרגשתי כל כך חסרת אונים, כועסת, עצבנית וחלשה מאוד מאוד. שיננתי לעצמי את דבריה של נני.אוג:
ואני גם אוהבת שפעת. בשבילי שפעת תמיד מתקשר לפינוי זמן לעצמך. או לצלילה פנימה. או להגעה למחוזות מודעות שונים, בלתי מוכרים. מחלה בריאה מאוד, בעיני. תמיד נופלת עלי בזמן הנכון
אבל לא הצלחתי לראות איךהשפעת עוזרת לי, להפך - הכעס גבר כי רציתי זמן לעצמי, רציתי לצלול פנימה אבל לא היו לי תנאים! בלעתי אקמולים כדי להצליח לתפקד איכשהו וכל כך כעסתי. זה ממש לא הרגיש הזמן הנכון! ידעתי גם שכשכל זה יגמר אני אראה שזה כן היה הזמן הנכון. וזה אכן קרה. עכשיו אני רואה שהייתי חייבת ללמוד לבקש עזרה. אני התחלתי להרגיש קצת יותר טוב רק אחרי שביקשתי מזוגתו של אחי לבוא. כשהיא התקשרה להגיד שהם באים דמעות זרמו ממני בהכרת תודה. זה כן היה הזמן הנכון כי זה אילץ אותי לדבר עם הדודה, לפתוח דברים ויש משהו נקי יותר ביננו עכשיו. זה גם ניקה המון מתח שהיה בינינו כמשפחה (אני והילדים) וגם גופנית אני מרגישה עכשיו סוג של HIGH. הייתי צריכה להרגיש מאוד רע כדי להנות מכמה טוב אני מרגישה בדרך כלל.
וגם קראתי בשלוק אחד את הארי פוטר והאסיר מאזקבן (3) ופה כבר התחלתי לראות הבדל משמעותי בין הסרט לספר. אני עדיין חושבת שהסרט טוב אבל הספר ממש מצוין! ואגב, במזל אריה , המשפט ההוא כן מופיע בספר רק בניסוח קצת פחות דרמטי, אבל לא אפרט עכשיו תובנות מהספר כי זו היתה השבת הראשונה מזה שלושה שבועות שכולנו היינו בריאים והשתוללנו בהתאם - אי לכך עייפה מאוד.

[נני.אוג*]

אוי, חמודה, אני התכוונתי לתקופה שהייתי בעצמי ילדה... ולא היו ילדים אחרים לדאוג להם.
ואם את חושבת שיש לי מושג מה אני הייתי עושה במצבך - אז אין.... כשנגיע אל הגשר - נעבור אותו (אמרו האוסטרלים לפני המכביה)


שמחה שגילית את הצורך בעזרה. תמשיכי... אוהבת אותך.

[מכשפה*]

היום הרגשתי היטב את ה"נקיון" ביני לבין דודה. היא באה לעזור לי כל ערב. יותר בשבילה מאשר בשבילי ועד עכשיו זה היה לגמרי לא קל. היא אשה מיוחדת מאוד, מעולם לא נישאה ואפילו לא היתה במערכת יחסים זוגית כלשהי, כל עולמה הרגשי הוא מאוד שונה ממה שאני רגילה לפגוש. היא אוהבת את הילדים אהבת נפש, אבל לא כל כך יודעת איך להתנהל איתם. אבל מה, אולי זה התרגול, אולי זה כי השתחררו דברים, היום היה ממש נעים. הפיונת בחרה בה לחברה והפעילה אותה בהנאה הדדית מרובה כל הערב, ובתוך כך גם אכלה סופסוף ארוחת ערב בריאה ומזינה וחפה מג'אנק (המזון האהוב עליה למגינת ליבי). בכלל אני מרגישה כל כך טוב שכמעט בא לי להגיד שהיה שווה להרגיש כל כך רע, אבל זה עוד לא מספיק רחוק ממני (-;

[מכשפה*]

אה כן, נני.אוג , ברור לי היטב למה התכוונת, אבל הבעיה שלי היתה שאני בעצמי רציתי שפעת כמו של ילדה, להיות חולה ולא להדרש לשום חובות בכלל. שום כלום. זו פשוט היתה פרידגמה מוטעית של איך צריכה מחלה להתנהל...

[נני.אוג*]

זו פרדיגמה מוטעית של איך חיים בלתי קהילתיים צריכים להתנהל.
אוי

[מכשפה*]

דוקא חיה חיים קהילתיים בעליל! והיו חברות שהציעו עזרה ודאגו לכביסה ולקניות. הקושי היה רק מול הילדים שלא מוכנים לקבל תחליפי אם ברוב הדברים שהם עושים (אלא אם זו אם האם, כלומר סבתא, כלומר פרופסור בכירה שכרגע לא נמצאת).

[נני.אוג*]

אההה..... הבנתי
טוב, שולחת עוד אחד (())(())

[מכשפה*]

החַגפּוּרים מכה גלים. שני הקוסמים החליפו תחפושות בקצב - מזל שיש בסיס להמון תחפושות בבית והשקעתי רק 100 שקלים בערך (110.98 אם לדייק) בעוד קצת עזרים ואביזרים. הגדול התחיל פיטר פן, המשיך הארי פוטר ובסוף החליט להיות נינג'ה. הצעיר התחיל קפטן הוק, אחר כך החליט להיות דרקון ומזל שבסוף ירד מזה, אחר כך רצה להיות מלך ואז רצה גם הארי פוטר (זה ה1.98 ש"ח של העוד זוג משקפיי הארי פוטר שהביא אותי לסכום הזה). לפיונת יש תחפושת פיה אבל היא רוצה להיות כלבלב. יופי כולם מסודרים. הצעיר כל יום כבר משלשום רוצה ללכת לגן עם הכתר ושרביט - אני מסכימה מה איכפת לי? אבל בגן לא ממש מסכימים שהוא ישאר איתם. היום הגדול הלך לבית ספר מחופש, אז סברתי לתומי שכבר מותר לבוא גם לגן בתחפושת. כולה האי פוטר, שיער יש לו כמו להארי בסרט, ציירתי לו צלקת הוא הרכיב את המשקפי שקל תשעים ושמונה שלו, גלימה וזהו. לא סיפור. יום שישי בבוקר אני מלמדת מוקדם. הולכים לגן מוקדם וקצת בלחץ. רוצה להיות בזמן. הגננת לא מרשה להישאר בתחפושת. הא?! אין לי זמן למשא ומתן. אוף אני מרגישה שאני בוגדת בילד שלי, הוא נושא אליי עיניים מתחננות "תסבירי להם שמותר לי" ואני לא מצליחה להסביר וגם ממהרת ולוחצת עליו להיפרד. אני הולכת משם ומרגישה חרא. אמא עלובה. פותחת את האולם ומבקשת סליחה מתלמידי והולכת להתקש לגננת. מדברת על ליבה "בכל זאת - פורים... קצת גמישות" היא מתחמקת ממני ואני יודעת שהיא לא מבינה. לא מסוגלת - מבחינתה היא חייבת לשמור על הכללים בכל מחיר. אני מתחילה את השיעור ופתאום יודעת שאני הולכת להציל את הילד שלי. יש לי עוד שיעור אחר כך אבל לא איכפת לי. שיבוא איתי לשיעור הוא כבר עשה את זה לא פעם והוא אלוף בלהיות בשקט. כבר קצרת רוח לסיים את השיעור. רצה לגן ולוקחת אותו! איך שאני נכנסת לגן הגננת מספרת לי בהתלהבות איך הוא הוריד את המשקפיים והגלימה מיוזמתו (נו בטח, הוא ילד חכם, יא סתומה אחת, הוא כבר הבין שהוא הפסיד בקרב ואמא שלו נטשה אותו ) "מה אתם הולכים?" הגננת שואלת, "כן אנחנו הולכים" אני מחייכת.

[נוסעת_סמויה*]

ופתאום יודעת שאני הולכת להציל את הילד שלי
@}@}@}@}@}

[פלוני_אלמונית*]

הנוכחות של הדף הזה נהדרת ! מעניין אם את כותבת ...גם לא בדף ??!! אגב, נורא נחמד לי לגלות שהארי עדיין עדכני (הבנות שלי גדלות ואיתם הארי והן כבר יותר מתלהבות כרגע מבנים 'בשר ודם' ומעט זונחות את התלהבותן מהארי) אגב הסופרת שכתבה את הארי 'הגברת רולינג' הינה גם מזל אריה . והשם ממש מתאים להוגוורטס...בלוג שפעת, נשמע אנגלי קצת ומזכיר לי את ההתחלה של הספר של ג'ראלד דארל ...'בני משפחתי וחיות אחרות' , אגב, מכשפה ,נראה לי שיש לך משיכה חבויה או שמא לא ממש חבויה לגברים עם קורטוב אפלולי ברור!-המאלפויים לא ממש מעוררים בי את זה... החזיקי מעמד שמה בארץ הקסמים האמיתיים . אצלנו בבית הרבה מסרים ושיחות מתחילות ב'טוב, נו , תנסי לסלוח לו , הילד המסכן גדל במשפחה מוגלגית' ואז הבנות , אחרי שהן מסכימות איתי , מיד מודיעות לי ש'צריך להיות סלחניים ולא גזעניים' !
אגב, הארי מאוד עזר לנו בללמוד לקרוא ולכתוב , הבכורה קראה אותו באנגלית (במקום לחכות חצי שנה לתרגום לעברית)והצעירה (שלקח לה ה מ ו ן זמן ללמוד לקרוא) פשוט שמחה מאוד לגלות יום אחד שהיא מצליחה לקרוא הארי פוטר .
ובבקשה המשיכי לכתוב . כי זה עושה טוב
גם לכותב וגם לקורא