אמאלה 3 ילדים

[אמאלה_3_ילדים*]

חשבתי שיהיה נחמד להעלים את ה-? ליד השם.
אולי אני אמשיך לכתו ואולי לא...
קוראים לי מיכל אני בת 30 אמא ל3 ילדים מדהימים (אובייקטיבית לגמריי (:)
גרה בערד ואוהבת את זה (!)

[עולם_חדש_מופלא*]

ברוכה הבאה (-:
תתחדשי על דף בית אישי

[אמאלה_3_ילדים*]

תודה

[אמאלה_3_ילדים*]

סתם מעדכנת הרביעי בדרך שבוע 15 וקצת...

[גם_אני*]

נשמע כמו בלוג שאשמח לעקוב אחריו.מה הגילאים שלהם ?

[אמאלה_3_ילדים*]

גם אני באמת החלטתי לכתוב קצת על ההריון, אבל אם את שואלת יש לי 3 ילדים הגדולים מבן זוג אחד הבכורה שלי בת 12.5
והשני עוד מעט 10, הקטנטונת בת 3 וזה/זו שבדרך מבן הזוג הנוכחי, שאגב גם לו 3 ילדים מנישואים קודמים בן- 17 בן- 15.5 ובת 12.5.
מישהו אמר מורכב? וואלה צודק אני כבר יותר מ-5 שנים עם בחיר ליבי (בח"לי) ורק עכשיו מתחילה להתרגל לרעיון...

באותו נושא רציתי לשאול אם מישהי/ו יכולים להפנות אותי לדף שעוסק בחינוך ביתי במשפחות מורכבות אני אשמח...

[אמאלה_3_ילדים*]

אז התחלתי לכתוב יומן הריון במחברת וחשבתי שיהיה נחמד גם לשתף אותו כאן, סתם שיהיה.

1. 4.14

יום שישי לא קיבלתי וסת, זה לא אומר כלום. קורה שאני כל כך רוצה להאמין שזה זה ואז אני מרגישה את הדם זורם לי על הברכיים.
ביום שלישי עשיתי בדיקה, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, הלכתי לבית המרקחת ובצהריים הסתגרתי בשירותים, שני פסים הגיעו, לאט אבל הגיעו.
מייד התקשרתי לבח"לי להגיד לו מזל טוב. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כמה פעמים.

עם כל ההתרגשות זה לא כל כך הפתיעה, הייתה לי עיסקה עם אלוהים. הבטחתי לו שאלך למקווה גם עכשיו וגם אחרי הלידה אם הוא יעזור לי להיכנס להריון... הוא כנראה לא עמד בפיתוי,
לפעמים אני מרגישה הבת המועדפת שלו. יום רביעי אני הולכת למקווה.

יום רביעי התעוררתי מחלום, לא להאמין בקושי שבוע רביעי. חלמתי על הלידה. מדהימה, אנאסיסטד באמצע מקום הומה. אני בודקת בין הרגלים וזה בן.
באה אלי אישה שאני לא מכירה (לדעתי זו הייתה אמא של בח"לי ז"ל שלא הכרתי) ואומרת לי "אני לא אומרת לך איך לקרוא לילד שלך, אבל נראה לי שהוא ינון".
התעוררתי מהחלום והוא השאיר עלי רושם עמוק. גם זה שלצידי התעורר אבל חיכיתי וחזרתי לישון.
בבוקר סיפרתי לו.
אני מאד אוהבת את השם הזה.

1. 5.14

עבר הרבה זמן, בזמן הזה הספקתי לחלות (כמו שקורה לי בכל תחילת הריון משומה), נזלת, הקאות ובחילות שנמשכו בעצם עד היום ולא ברור לי אם זה שאריות
או תופעת הריון שעד היום לא הייתה כל כך מוכרת לי.
בתקופה הזו גם חגגתי בת מצווה לבת הבכורה שלי, בעזרת אמא שלי (להלן הסבתא) ארגנו מסיבה לתפארת.
המשפחה הקרובה הגיעה לארוחה שאנחנו בישלנו והחברה מהכיתה הגיעו לדיסקו מקפיץ שבסופו חתכנו את עוגת ההארי פוטר שהזמנתי במיוחד בשביל החוגגת
(ועל מי אני עובדת גם בשבילי).
בכל מקרה די נרגע ועכשיו יש לי קצת זמן לכתוב ביומנריון. אני עוד יומיים בשבוע שמיני (יש לי אובססיה עם הספירה), בהתחלה, בחיתולים (אבל בלי טיטולים)!
והיום הכרתי את הרופאה שלי דר' ואפה, אישה, איך לא חשבתי על זה קודם? איך עברתי 3 הריונות במעקב עם רופאים גברים? למרות שחלקם היו נחמדים, אבל באמת, זה לא אותו דבר.
ואחר הטראומה שהייתה לי בהריון האחרון עם רופא שהחליט שזה בסדר גמור לענות לפאלאפון כשהמתמר בנרתיק שלי!!!
או להגיד לי שיש לי תינוקת גדולה והוא מעדיף שיחתכו אותי (כן הוא השתמש במילים אלו ממש)
בכל מקרה החלתטי שהפעם אני לא מתפשרת ושמגיע לי שיתיסו אלי בכבוד! אז הלכתי על אישה, כן מתוך המחשבה שאולי מעצם היותה אישה היא תוכל יותר להבין מה עובר על נשים בהריון
ומעצם היותה אישה תהיה יותר אמפתית וסימפטית.
לא התאכזבתי, במקום המבט הקר של הרופא הקודם בתוספת פקודות לבדיקות שאני "חייבת" לעשות, קיבלתי חיוך, הרבה סבלנות לפזרנות שלי והצעות לבדיקות אפשריות, בצורה מאד מכבדת, נעימה וסופר מקצועית.
גם בעלי התלהב ממנה ויש לי הרגשה שהמעקב יהיה נעים ופורה ואני מקווה שאוכל לשתף אותה בתפיסות שלי לגבי הלידה מבלי לקבל פרצופים עקומים.
להורים שלי עוד לא סיפרתי וגם לא לילדים שלי או שלו או שלנו, סיפרתי למספר מצומצם של חברות כי קשה לי לשמור את זה.
בכל מקרה אם יש משהו שאני מפחדת ממנו זה התגובות של המשפחה. יש לי מן תאוריה כזאת שההורים לא אוהבים שמביאים יותר ילדים ממה שהם הביאו, זה מה שהיה גם אם אמא שלי וסבתא שלי כשאני הייתי בבטן.
בכל מקרה אני יודעת שבאיזשהוא שלב נספר לכולם, אני רק מקווה שזה יזרום בסדר ןלא יהיו יותר מידי דרמות במיוחד עם ההורים והילדים.

1. 7.14

חשבתי שאכתוב הרבה יותר, אבל כנראה שלכל דבר הזמן שלו. עבר מלא זמן, כולם כבר יודעים על ההריון, הילדים שלי שמחו עד השמיים ואפילו הסנדביץ שלי אמר לי שהוא מקווה שהפעם אני אלד בבית (נשמה שלי!)
הילדים שלו קיבלו את זה קצת פחות טוב כצפוי, מקווה שאוכל לעשות איתם חוויה מתקנת הפעם. אבא שלי שמח, למרות שלא ממש האמין בהתחלה ועם אמא שלי עשיתי פסיכולוגיה הפוכה,
אז לא קיבלתי הרצאות על כמה זה צעד פזיז ולא נכון...
אז אני כבר בשבוע 17, צימצמתי את הבדיקות למינימום שנראה לי ובינתיים הכל זורם לי במיוחד עם הרופאה שלי. מתחילה להרגיש תנועות בקטנה, חושבת קצת יותר על מה שנכנס לי לפה,
מנסה לחשוב על פרויקטים שא י רוצה להספיק לפני הלידה למרות שהיא באמת באמת רחוקה. וחושבת המון על הלידה, האמת היא שאני בהתלבטות עמוקה ונראה לי שאני אצטרך לעשות הרבה פשרות, שזה משהו שאני לא כל כך רגילה לעשות.
בח"לי, שבסיבוב הקודם תמך מאד בלידת בית, קצת חושש הפעם, אבל בכל זאת מבין את הרצון והתשוקה שלי להתנסות גם בזה. אז חיפשנו מיילדת בית שזו משימה לא קלה פה בערד.
שיין אכזבה אותי בלידה הקודמת והילרי היא קצת to much בשבילי (בסוף היא יילדה אותי בסורוקה), הפנטזיה שלי הייתה ללדת לבד בבית, אבל בגלל החששות של בעלי התפשרתי על מיילדת,
עדיף כזאת שלא מפחדת על הרשיון שלה וגם לא מתביעות ובאמת מאמינה ביכולת שלי ללדת (בכל זאת יש לי 3 הוכחות שהגוף שלי נולד לזה.)
אז ראיינתי טלפונית כמה מיילדות וממש התחברתי לאחת מהן, בכל הלב, היא הייתה כזאת קשובה ונעימה, הבעיה שהיא גרה די רחוק וזה לא בטוח יכול להצליח .
אז דיברתי עם אחת אחרת, קרובה יותר, מאד סימפטית, מכירה אותה די ממזמן ואוהבת אותה. אבל אני מרגישה שגם פה אני צריכה להתפשר. אוף, אני לא רגילה לזה, לכל הפשרות האלה.
גם הפנטזיה על לידת לוטוס כנראה תתפוגג מאחר ונתתי לו להחליט, אבל הוא לא מתלהב מהרעיון כל כך, בגלל שיש לנו כלבה ותרנגולות והוא מפחד מזיהום...
התחלתי אופטימית ואני מסיימת פסימית. בכל זאת שמחה שכתבתי את הדברים ואוכל לחשוב עליהם ולחזור לזה יותר מאוחר.

היום
איזה חלומות אני חולמת בהריון, בכלל אני אוהבת לחלום אבל בהריון הם משאירים עלי רושם חזר שאני לא יכולה להתעלם מהם. זה התחיל עם החלום על השם והמשיך כמה שבועות אחר כך כשחלמתי (שוב)
על קטי ז"ל הבוסית האהובה שלי מים המלח שנפתרה לפני כמעט 13 שנה.
בפעם הראשונה שחלמתי עליה היה בהריון של הבכורה שלי, היא נפתרה ממש כמה ימים לפני שגיליתי שאני בהריון. הפעם חלמתי שאני רואה אותה ואני רצה אליה ואומרת לה שאני אוהבת אותה
ושאני מתגעגעת אליה ושאני מקווה שטוב לה ולרגע אני עוצרת ומסתכלת עליה ואומרת לה: "רגע זה אומר שגם הפעם תהיה לנו בת?" והיא רק מהנהנת בראש...

אתמול בערב חלמתי חלום, ממש סיוט, התעוררתי מהבכי של עצמי מרב שזה היה חזק בשבילי. חלמתי שאני בחודש תשיעי ואני מגיעה לחדר לידה, בחדר בדיקה יש מלא אנשים כולל עוד יולדת
וזה כנראה כבר הכניס אותי לסטרס. היו שם שני רופאים גברים, אחת בשם פנינה, שהיא יועצת בי"ס שהכרתי כשעבדתי תקופה קצרה בבי"ס לחינוך מיוחד (אולי יש לי םחד נסתר מתינוק "פגום") כמה מיילדות
ואני מבקשת שלפחות חצי מהאנשים יצאו מהחדר, אבל אף אחד לא מקשיב לי. ואז מדבר איתי רופא די סימפטי ושואל אותי עם באתי בגלל צירים, אני עונה לו שכן אבל הם עברו לי,
והוא עונה לי בחיוך שתכף נבדוק מה קורה ועושה לי בדיקה פנימית. בנתיים הרופא מאחוריו אומר לי שירדו המים והראש למטה ואני ישר מגיבה ב"מה" מופתע
ופתאום אני רואה אותו נ קרע מצחוק! פה אני כבר מתעצבנת ברמות, אני רודפת אחריו למסדרון בצעקות שהוא צריך ללמוד איך לדבר עם אישה בהריון, מה זה נראה לו לצחוק על הגב שלי ודברים כמו
"תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך" ואז הוא מסתכל לי בעיניים ויש לו עיניים כחולות כחולות וקרות ממש מזכירות את העיניים של הרופא הידוע לשמצה, זה שענה לטלפון עם המתמר בנרתיק שלי/שהעדיף לחתוך אותי... (אני מניחה שעכשיו עולה בי החרטה על כך שלא התלוננתי מייד על ההתנהגות הבזויה שלו)
ואז אני אומרת לרופא של החלום "אולי לפחות תבקש סליחה?" אבל ההוא פשוט נעלם. אני נגשת לרופא השני הסימפטי יותר ומבקשת ממנו את הפרטים של הרופא שצחק על חשבוני בטענה שאני לא מוכנה
לוותר לו על מה שעשה. אני מקבלת מיד פתק ועט לרשום אבל הרופא מנסה למרוח אותי בשטויות ולמשוך את הזמן. אז אנ י מנסה להסביר לו בבכי שאני בהריון ורוצה ללדת ולהיות אחרי (למרות שלא מתאימה לי הגישה הזאת) ושזה היה ממש לא לעניין ואני לא יודעת מה קרה אחר כך כי באמת התעוררתי מהבכי של עצמי.

[אמאלה_3_ילדים*]

איך השבועות חולפים מהר!! מחר כבר שבוע 31, אני באמת נהנת מההריון, מצאתי מיילדת ללידת בית, כזאת בלי רשיון כדי שאדע שהבריאות שלי הוא האינטרס היחיד בראשה ולא הרשיון שלה. אמנם בעלי יותר התחבר אליה, אבל היא תהיה שם בעיקר בשבילו כי מבחינתי אני לא מרגישה שאני צריכה איזושהי עזרה בלידה. אולי ככה זה בפעם הרביעית, לומדים לסמוך על הגוף באמת.

מה שכן הגוף שלי כואב ודואב, זה ההריון שעליתי בו הכי פחות במשקל ואני מרגישה בו הכי כבדה, אוף אני הולכת ברחוב ואנשים שאני רואה לפחות פעם בשבוע מאחלים לי לידה קלה (למקרה שלא יראו אותי עד אז) אני שומעת את זה כבר משבוע 25 כמה מתסכל. זה לא שהמשקל שלי מתריד אותי ברמה העקרונית אני אישה רזה מאד, יש שיגידו מידי. אם אני אעלה במשקל זה לא יהיה אסון.
הלחץ הוא ברמה של גודל תינוק ובעיקר חוסר נוחיות וכאבים.
אם בטעות אני מתגלגלת על הגב באמצע הלילה אני משלמת על זה כל היום בדקות הראשונות של הקימה מהמיטה זה בכלל סיוט,, אני לא יכולה לדרוך על הרגל בכלל אבל כחלק מהתפיסה שלי שהריון זו תקופה יפה וכאב הוא לא משהו שאין מה לעשות איתו כי כולן סובלות, אז חיפשתי מה יעשה לי טוב אני הולכת לבריכה לפחות פעם בשבוע ונהנת מהקלילות של המים ומהיכולת לשכב על הגב ועל ה-ב-ט-ן איזו הרגשה נפלאה זו.
זה גם חידד לי לגמרי את הדרך שבה ארצה אולי ללדת, במים, או לפחות לבלות כמה זמן במים בזמן הלידה. הם עושים כאלה נפלאות לגוף שזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.

[אמאלה_3_ילדים*]

אז ככה, ביום שבת 10.1 בשעה 2 בלילה, מעיין שלנו נולדה בלידת בית מעצימה ובריאה!! בצירים שהתחילו הרבה לפני
והתעצמו עם תחילת השלג שהכניס אווירה רומנטית ביותר ללידה.
אני ואיתן אישי היקר יצאנו להנות מהפתיתים הלבנים שירדו עוד ועוד ונערמו על המכוניות החונות וגם על הכובעים שלנו.
נכנסנו הביתה וסיימנו לראות סרט קליל... כשהסרט נגמר התחלתי לסרוג לתינוק שק שינה
שורה נגמרת ומתחיל ציר, אז אני קמה וזזה, עוד שורה ועוד שורה
והידיים זזות מעצמן והעיניים נערמות ואני נפתחת עוד ועוד ככל שאני מתקדמת.
איתן בינתיים ממלא את הבריכה במים קרים.
לי ביניים נגמר הצמר וגם הסבלנות, זהו הלידה מבקשת את מלא תשומת הלב שלי.
והצירים מסתערים עלי כמו גלים, כל שלוש דקות. מחכים קצת וקוראים למיילדת.
היא מגיעה תוך זמן קצר והבית חשוך ונעים ואינטימי, אני על הכדור רוכנת
והיא מסדרת את הדברים שלה מחכה שיגמר לי הציר כדי לשמוע את התינוק
יש לי עוד ציר ואני על הגב ואני לא מבינה איך נשים יכולות להעביר לידה שלמה ככה?
נגמר, המיילדת בודקת פתיחה ואומרת לי את מה שידעתי (וסירבתי להאמין) 5 ס"מ
אושר מציף אותי, ההבנה שאני ואיתן הגענו לפתיחה הזאת לבד, רק אני והוא.
איתן מנסה למלא את שאר הבריכה במים חמים אבל זה לא הולך, יותר מידי קר
אני מאוכזבת אבל ממשיכה, נשימות נהימות קולות.
אני בורחת מההמולה של הסלון הקטן ונכנסת למקלחת,
מ י ם אני נשארת במקלחת איתן בינתיים שם לי דיסק של עלמה זהר
אני מתחת לזרם עד שהמים מתקררים ומחכה לנגלה הבאה של הדוד
ושוב מממממממיייייייייםםםםםםם הם כל כך מאפשרים ומרפים לי את הגוף לגמרי.
כואב, כל כך כואב במיוחד מחוץ למים.
ובלידה הזו אין לי צוות בית חולים שאני צריכה לעמוד מולו, אז אני נכנסת לקונפליקט עם עצמי.
אני בוכה ובוכה ובוכה
זו הלידה הרביעית שלי וזו הפעם הראשונה שאני מפחדת להיות אמא.
ואיתן שם איתי יודע בדיוק איך לאהוב ומה להגיד כדי לתמוך בי.
הלידה נהייתה כל כך אינטנסיבית פתאום, אני יורדת לעמידת שש ושמה את הראש שלי על הברכיים של איתן
יש הקלה ואפילו איזו הפסקה קטנה או גדולה
לא הייתה לי כל כך הרגשה של זמן
אני מרגישה את הראש "על התוסיק שלי" זהו זה מתקרב
הצירים כבר לא כואבים הם לוחצים והם מרוחקים לפחות בהרגשה שלי
המיילדת מבקשת שאני אשב על בעלי, נוח לי ככה אבל בסוף אני משנה תנוחה
אני יושבת על איתן ונשענת עליו ומשחררת לגמרי את הגוף
הראש יוצא ואני רואה אותו בראי כמה שיער כמה מרגש
וזהו לא רוצה ללחוץ שוב, אני לא מוכנה עדיין לאמהות
אבל לגוף יש תוכניות משלו והראש מחליק החוצה, בלי שאני אבקש ממנו
בלי שאגיד לו
בלי שהמיילדת תגיד לו
הוא פשוט יודע
ועם הראש בחוץ, כשכל הגוף בפנים אני שומעת בכי
רק אל תמשכי את התינוק אני מזכירה למיילדת ומתמסרת לאחור להרגיש את איתן.
הגוף יוצא החוצה ואני מקבלת גוף חמים ורטוב לידיים שלי
זו בת קטנה ויפה ואני מאוהבת בה עד השמיים!



מוכנה או לא מוכנה הפכתי ברגע זה לאמא ל4
ויש לי את המשפחה הכי מדהימה בעולם.

[תפילה_לאם]

מזל טוב!
נהניתי לקרוא את הסיפור המרגש.

[אמא_צעירה*]

ויש לי את המשפחה הכי מדהימה בעולם.
מזל טוב!!