אמא ושלושה מתוקים

[למה_ככה*]

אז הנה אני. פותחת דף חדש.
תקציר הפרק הקודם: אבא עזב את הבית, אחרי תקופה ארוכה של כסאח.
עכשיו זה אני ושלושת המתוקים.
הגדול בן 8, כיתה ג'. האמצעי בן כמעט 4, מתולתל. הקטן בן שנתיים וקצת.
מתחילים מחדש.

[למה_ככה*]

אבל למה למה ככה?
צריך למצוא ניק חדש.

[קן_לציפור*]

מצוין, ניק חדש לתקופה חדשה. מחכה לקרוא איזה ניק בחרת
שיהיה בכיף בתקופה החדשה

[אהבת_עולם*]

תתחדשי .
את רוצה לתת כאן קישור לדף הקודם?

[למה_ככה*]

היום היינו שבת בבית, אני והמתוקים. זאת השבת הראשונה שאנחנו בבית מאז שאבא עזב. הוא עזב לפני חודש. בשבת שלפני שבועיים היינו אצל הורי.
אני רוצה לשנות מקצה לקצה את השבתות שהיו מנת חלקנו עד כה. השבתות היו בדרך כלל זמן נאחס. אבא היה ישן כל הזמן או נעלם מאחורי עיתונים. הוא לא נוסע בשבת, שומר שבת לדבריו, אבל זה לא הפריע לו לשלוח את המתוקים למחשב, מצידו סביב השעון למעט כאשר הוא עורך קידוש או הבדלה. שלושה נינג'ות היו מיטלטלים בין שני קצוות - מתייבשים מול המסך (מחשב, אין לנו טלוויזיה) או משתוללים כאחוזי תזזית. אני שיחקתי איתם, ולפעמים הוצאתי אותם לטיול, בהליכה באיזור או בנסיעה לאנשהו. הארוחות היו מבעסות. בעצם היתה רק ארוחה אחת משפחתית, הארוחה של שישי בערב. אבא היה מקפיד בטקס הקידוש ואחר כך יושב בפרצוף פוקר כל הארוחה. האמת, גם היה קשה עם האוכל. קשה למצוא אוכל טעים למתוקים, וכל אחד אוהב משהו אחר. למעט, כמובן, שניצלים תעשייתיים, נקניק, נקניקיות, פיצה וכאלה. שאותם אני לא אוהבת לתת. (טוב, פיצה אני קונה כשיש סיבה למסיבה. יש לנו פיצריה קרובה עם פיצות מעולות).
השבתות בביתנו היה זמן מעיק. לא היתה תחושה משפחתית. היו המון מריבות בינינו ההורים, והרבה מתח וכעס.
עכשיו אנחנו מתחלקים בשבתות, שבת כאן ושבת שם לסירוגין.
אני כאמור גמרתי אומר להפוך את השבת לזמן משפחתי נעים ומהנה לארבעתנו.
אז התחלתי אתמול, יום שישי. הכנתי מיני אוכלים. זה נחמד להכין אוכל שישמש לכמה ימים, נגיד שלושה.
מה שכן, בזמן הזה זה יכול להיות מאוד נוח אם יש חבר אצל המתוקים, במיוחד אם הם ארבעתם משחקים ביחד (כפי שקרה היום כאשר ביקר אותנו ילד שגר ממול ובא אלינו הרבה). אתמול זה לא קרה, ואני תימרנתי בין טיפול בקטנים, משחק/סיפור איתם וסיוע למציאת תעסוקה עבורם, לבין בישול. זה כבד למדי. יכולתי גם רק לגחך על השאיפה שלי לנקות את הבית - תיכננתי לשים להם סרט וללכת לנקות. קדחת, אין זמן.
(אגב, בסיכום השבת, שלושתם לא בילו דקה מול המחשב).
בשש בערך, הנחתי מפה על השולחן וגם אגרטל קטן (שיש לי עוד מהטיול לויאטנם לפני כ-18 שנים) עם פרחי יסמין בניחוח מטרף. קראתי להם לשולחן. שרנו קצת (זה דבר שצריך לחזק, הם לא כל כך משתפים פעולה. אני שואפת להגיע למצב שבו מחכים לשירה המשותפת של שבת ושרים במרץ. שלושתם אוהבים לשיר. אני גם אשמח לקבל רעיונות לשירים שמשמחים ילדים, לאו דווקא שירי שבת. לא אוהבת שירים שמשלבים את "הקדוש ברוך הוא" ודומיו. למישהו יש אולי רעיון למילים שיחליפו את הקדוש בשיר של מלאכי השלום?).
הדלקתי נרות. אחר כך הגשתי את האוכל והזמנתי כל אחד לספר משהו שהוא רוצה. זה עוד מנהג שצריך לבנות אותו לאורך זמן. אני סיפרתי משהו, הם לא ממש.
אכלנו, קינחנו בעוגת שוקולד.
האמת, רציתי לשמח אותם באוכל, ולא ממש הצלחתי.
אחר כך הם שיחקו קצת ביחד. מתוקים כאלה. אין על המשחקים שהם משחקים שלושתם ביחד, אין. בדרך כלל זה כולל הרבה ריצה, מכות (שמותאמות באופיין ובעוצמתן לקורבן - זה יכול להיות בוקסים אדירים בהילוך איטי ועם צלילים מפחידים שנושקים בקול גדול בבטן של הקטן), צחוקים מתגלגלים, וצווחות גיל. טוב, גם בכי לפעמים, כמובן.
בהמשך השכבתי אותם. האמצעי נרדם אחרי סיפור קצר לקראת שמונה ושני אחיו כשעתיים אחריו. כמובן שהיתה עוד ארוחה אחרי ארוחת הערב, זה פול טיים ג'וב העסק הזה.
היום (שבת) הקטנים העירו אותי לפני שבע בבוקר. החלפתי חיתול, הגשתי פלחים משני תפוחים, הכנתי על השולחן רצועות עוגה (עוגת גזר מעולה שמשמשת להם ארוחת בוקר) ומים. הכנתי קצת משחקים וספרים בסלון. ביקשתי וקיבלתי את רשותם לחזור לנמנם. אחר כך קמתי. הערתי את הגדול. עשינו ארוחה כיפית. אני רוצה שתהיה לנו ארוחת בוקר שבת קבועה ומפנקת. כרגע אני מריצה את מה שאכלנו בשבת בבוקר בילדותי: חלה עם חמאה ודבש. הגדול אכל את זה, האמצעי העדיף חלה עם ריבת פטל (סנט דלפור או איך שלא קוראים להם) והקטן היה שבע מהעוגה. אני אכלתי חלה עם סלט קר של קישואים ביוגורט, שהכנתי אתמול (טעים ביותר, ביחוד עם חלה: מטגנים קישואים בשמן זית, ומוסיפים ליוגורט שעורבב עם מלח וקארי. אפשר גם שום, בצל ירוק, פטרוזיליה).
אחר כך הלכנו לאיזו הפעלה של תיאטרון בובות עם שני שחקנים. היה חמוד. הם עשו קטעים קצרים, כל ילד הכין בובה משלו, והילדים קיבלו הזדמנות ועידוד לשחק בזה.
חזרנו הביתה (רציתי שנלך לאיזה פארק או משהו אבל הגדול לא רצה - נראה לי שהוא היה בקריז על המחשב ופינטז על החצי-שעה-מחשב שהבטחתי לו). אכלנו צהריים (שוב לא בדיוק עינגתי אותם לצערי עם האוכל). בא אלינו חבר שגר ממול. ארבעתם שיחקו בכל מיני משחקים, בעיקר משחקי דימיון. האמצעי לפרקים הרגיש זנוח ובצדק, שכן הגדול, שהוא המנהיג, נוהג להתעלם ממנו בהפגנתיות כשבאים אליו חברים. אז הקדשתי לו זמן רק אני והוא. חיבוקים ומשחקים. בעיקר נהניתי מהמשחק של הדובים והדולפינים, שצריך לסדר את שש החתיכות כך שהדולפינים יהיו בים והדובים על השלג - משחק גדול! (מעולה לילדים כמו גם למבוגרים. נוח גם לנסיעות.)
שוב ארוחה ("מעדן" שלי: יוגרט ו/או שמנת של פעם עם שקדיה או אגוזים טחונים, סוכר (לגדול בלבד), חתיכות תמרים מג'הול, חתיכות בננה, דבש.) לקינוח ופלות אורגניות שקניתי, שהבטחתי שאתן מהן בשבתות.
מקלחת לאמצעי. סיפור במיטה.
עוד ארוחה קטנה לגדול ולקטן. מקלחות, בכי. ליטופים במיטה. הגדול קרא ספר. עכשיו הוא לידי, ב"מיטה הגדולה" (ולא בחדר ילדים), התהפך בלי סוף עד שלבסוף נרדם.
תמה השבת הראשונה בבית בקונסטלציה החדשה.
אני חושבת שהיתה שבת משפחתית מענגת.

[למה_ככה*]

יא אללה, יותר משעה (עם הפסקות קצרצרות) אני יושבת וכותבת מול המחשב.
ואני כל הזמן מתכננת להרגיל עצמי להיכנס למיטה באחת עשרה. יא אללה, עוד לא התקלחתי, בא לי תה. אי אפשר תה עכשיו, מחר יש הרבה עבודה בבוקר בבית והמשך העבודה אחרי הצהריים בעיר אחרת, כולל נסיעה מעיקה.
תה? להתקלח ולישון? תה ועוד קצת על המחשב? מקלחת ושינה?
היממה קצרה לי מידי.
טרם מצאתי ניק, אגב.
לא יודעת אם לתת קישור כאן לדף הקודם. מה אתן אומרות?

[סאלי_תדמור*]

שינה, שינה. משפיע על הכל.
וגם אני כדאי לי .
יפה לך הדף החדש @}

[אינדי_אנית*]

בטח לתת קישור- אין עתיד בלי עבר.
ובקשר לשם אולי עכשיו ככה ?(יעני עכשיו איך שאת קובעת!)
וגם
יפה לך הדף החדש @}

[קוראת2*]

יופי לקרוא. מאוד משמח.
שיהיה גידול נעים ועוד הרבה שבתות מענגות עם שלושת המתוקים @}

[קוראת*]

אני חושבת שהיתה שבת משפחתית מענגת.
את פשוט גיבורה וחזקה!!
תתחדשי על הדף

[מתחילה_להיבנות*]

וואו, את כזאת משקיענית!!!!!! איזה ארוחות כיפיות, איזו שבת כיפית!!!!
לגבי השיר שלום עליכם, הנה מילים שהילדים שלי אוהבים לשיר:
שלום עליכם פיתה ולחם, חומוס וטחינה, נגיד אותך לאמא.....

תתחדשי על הדף החדש, על השם החדש, על החיים החדשים, אני ממש מרוגשת בשבילך, מרגישה כמו שאני חשתי לאחר שההוא יצא מחיי לפני שנה וכמה חודשים. אח, איזה תענוג. לקבוע בעצמך את מהלך היום, לתת לילדים סוף סוף את מה שמגיע להם, וסוף סוף לא לריב, לא להיות עצובה, לא לנסות לתמרן, לא לראות מול הפרצוף פני פוקר. איזה כיף!!!!!!!!!

ואת תראי, אמא יקרה לשלושה מתוקים, שאת עוד תהיי כזאת מאושרת! עוד יותר מאושרת, ועוד יותר!
את יודעת? אמנם לא כל כך טוב לגלות את האושר בצער של אחרים, אבל לי יש שכנים מול הבית ששם הבעל כל הזמן צועק על האשה והילדים וממש מתעלל (כן, דיווחתי לרווחה), וכאשר אני רואה את זה ושומעת בזעזוע, אני חושבת לעצמי - וואי, איזה נס, איזה נס שאני יכולה לשבת לשתות כוס קפה במרפסת בלי שאף אחד יצעק עלי או יביע מורת רוח. איזה כיף לשמוע איזו מוסיקה שאני רוצה, איזה כיף להיות ולהחליט לבד לאן הולכים עם הילדים. איזה שחרור!

לגבי ניק, את בהחלט יכולה לאמץ את השם של הדף בתור הניק שלך. כך נראה לי לפחות....

המון חיבוקים ונשיקות, שמחה בשבילך!

[רוקדת_לאור_ירח*]

תתחדשי על הדף.
נשמע ממש נעים אצלכם ושאת מתמודדת יופי.

[עכשיו_ככה*]

איזה כייף, עשיתי זאת. סוף סוף. צבעתי את הבית.
כלומר, לא בעצמי. הבאתי צבעים, תיקתקו את העבודה ביום אחד, אתמול, מתשע בבוקר עד שמונה בערב.
היום הורי היקרים באו וביחד סידרנו הכל וניקינו.
אט אט אני גם מחליפה חלק מהריהוט. קנינו שולחן אוכל עם כיסאות, כולל כיסא אוכל מקסים, מעץ, שמיועד לקטנים-גדולים (איקאה). העפתי ספה אחת, ובקרוב אעיף את השניה, והורי יקנו לנו ספה חדשה. מיטות ילדים מיוצרות למעננו ברגעים אלה ממש אי שם באירופה, בקרוב תהיה לנו מיטת קומותיים נפתחת (יעני 3 מיטות).
הבית לובש אוירה חדשה.

[עכשיו_ככה*]

חן חן אינדיאנית.

[עכשיו_ככה*]

שני חיבורים בין השלושה מככבים ברוב השעות שלהם ביחד. שני הקטנים הם צמד חמד, מעירים בבוקר אחד את השני וישר רצים לשחק ביחד. בזמנים אחרים גדולי משחק בהתלהבות ובליווי צחוקים מתגלגלים עם הקטן (מעתה: דובון), והאמצעי (תלתל) נשאר בחוץ. ואז הוא מקנא. למה הם משחקים ביחד בלעדי, למה גדולי לא מתייחס אלי, למה הוא לא עושה לי מחבואים וקרבות. ואז תלתל מציע לגדולי הצעות משלו למשחק. או שהוא מכריז שהוא קוסם ושהרגע הפך את גדולי לפיפי. אבל למורת רוחו גדולי מתעלם בהפגנתיות. התלתל נשאר חסר אונים, לא ברור לו מתי כשמכריזים משהו בקול גדול זה מתקבל ("מפעיל כוח משימה מיוחד שמפיל במכת אש את כל ה------איך קוראים לדברים האלה? ליצרן הפלסטיקים הסיני הפתרונות) ומתי - ולמה! - זה לא מתקבל. מה, הרי הוא הכריז שהוא קוסם, והפעיל על אחיו קסם חזק במיוחד, למה אחיו מתנהג כמו קקה?

אפרופו תלתל, מדובר למעשה בתלתל ללא תלתלים. תלתליו מושעים מזה זמן רב בחסות הספר (כינים בגן, צרה צרורה). לא מזמן הוא שואל אותי בקולו המתוק: אמא, למה את קוראת לי תלתל? הרי אין לי תלתלים! ( - "כי התלתלים שלך מתים לפרוץ החוצה, מתוק שלי").

[קוראת*]

את עושה דברים נפלאים. כל הכבוד על הפרויקטים החדשים. יהיה לכם טוב. בטוח.

[מתחילה_להיבנות*]

איזה יופי! נשמע שאת בולעת את העולם ברגע

[מתחילה_להיבנות*]

אמא יקרה - מה שלומך?

[עכשיו_ככה*]

יש תקופות של שפל, ויש תקופות יותר טובות. לפעמים אני שוב צוללת לתוך הכעס האדיר, התדהמה והתסכול של - איך הוא יכל לעשות את זה, לילדים, לי ולו; איך הוא לא העמיד סדר ערכים ראוי בחייו; איך הוא וויתר על הסיכוי לשקם את הזוגיות - סיכוי שהוא עצמו הכיר בקיומו; איך התאדו מראשו ומליבו השנים הרבות בהן היתה לנו אהבה נפלאה.
הנה חוזרות הדמעות.
גם התסכולים העצמיים כמובן תוקפים מעת לעת, או שמא מקננים כל הזמן.

לשמחתי הצלחתי להגיש השבוע שתי עבודות אקדמיות (לתואר השני) לפני שהשנה האזרחית חמקה לה. אני פוחדת למסמס את התואר המצ'וקמק הזה, והייתי מרוצה מאוד מכך שבסוף מילאתי את חובותי לשנה הקודמת.
גם בבית הדברים זזים, לאט אבל בכל זאת. אני מטפחת את הבית (יחסית לעצמי, זה לא שמי שיראה יתעלף...). תליתי תמונות על הקירות, משקה את העציצים, בקרוב תגיע לסלון ספה חדשה, וגם מיטות חדשות לילדים. אני משתדלת שיהיה מסודר ונעים.
מרגישה שחסר לי זמן-בילוי עם הילדים. זה די אבסורדי, כי שלושתם נמצאים איתי כל יום מהצהריים (חוץ מפעמיים בשבוע שהם הולכים בארבע לאבא). אז יש לנו הרבה זמן יחד. אבל בפועל אני לא מבלה איתם הרבה, החובות המעצבנות של הבית והאוכל שותים הרבה מהזמן. אצלי הם בכלל לא מבלים מול מסכים (למעשה, מאז שאבא עזב את הבית, הקטנים מעולם לא היו במחשב!! טלוויזיה אין לנו). מזל שיש להם אחד את השני, הם משחקים הרבה ביחד. וגם רבים כמובן... משום מה יוצא לנו לקרוא ספרים פחות מאשר בעבר. כבר אין את ההרגל הקבוע לקרוא ספר לפני השינה. לפעמים אני מקריאה ולפעמים לא. אבל אני כן משקיעה בהרדמה של אחד מהמתוקים לכל הפחות: אם לא יוצא לי לקרוא סיפור לקטנים (הם הולכים לישון בשבע - לשמחתי הצלחתי להנחיל להם זמני שינה קבועים), אז אני מפנקת את הגדול כאשר הוא נכנס למיטה: עושה לו מסז' ברגליים, או קוראת לו ספר שהוא קורא באותה תקופה - לאחרונה הוא קרא את התרגום החדש של טרזן, ואני מאוד נהניתי להקריא לו פרק מידי פעם. זה ספר מצוין ורציני, תשכחו מדיסני וכדומה.
קשה לי מאוד עם האוכל שלהם. הם מסרבים לאכול כמעט כל דבר. מזל שיש כמה מאכלים - בעיקר מתוקים - שהם להיט, ואני מכינה אותם עם ערך מוסף. למשל: עוגיות שוקולד צ'יפס (עם שיבולת שועל ואגוזים), עוגת שוקולד (עם קמח חומוס ושיפון והרבה ביצים [אורגניות]), נשיקות.
הוא לוקח את הילדים בצורה מסודרת, בלי איחורים או בלגנים, יאמר לזכותו. הילדים בסך הכל בסדר, יש לפעמים רגישויות יתר, עיתות שבהם הם נוחים לבכות ולכעוס, או עיתות שבהם הם משדרים צמא לחום ואהבה (בעיקר האמצעי והגדול). לפעמים אני מתוסכלת כיוון שאני לא נותנת להם מספיק מזה. בכלל, היום יותר מתמיד, הם זקוקים להרבה תשומת לב. אני לפעמים ממש רואה איך תשומת לב רבה ועוטפת מיטיבה איתם. הופכת אותם רכים יותר, רגועים, איתנים.

[תובנה*]

עכשיו ככה,
לפעמים אני שוב צוללת לתוך הכעס האדיר, התדהמה והתסכול של - איך הוא יכל לעשות את זה, לילדים, לי ולו; איך הוא לא העמיד סדר ערכים ראוי בחייו; איך הוא וויתר על הסיכוי לשקם את הזוגיות - סיכוי שהוא עצמו הכיר בקיומו; איך התאדו מראשו ומליבו השנים הרבות בהן היתה לנו אהבה נפלאה.

אולי עכשיו זה זמן טוב להתחיל ולבחון מה היה חלקך בשבר בינכם, הרי לא ייתכן שאדם ירצה או יוכל לעזוב אהבה כה נפלאה.

קשה לי מאוד עם האוכל שלהם. הם מסרבים לאכול כמעט כל דבר. מזל שיש כמה מאכלים - בעיקר מתוקים - שהם להיט, ואני מכינה אותם עם ערך מוסף. למשל: עוגיות שוקולד צ'יפס (עם שיבולת שועל ואגוזים), עוגת שוקולד (עם קמח חומוס ושיפון והרבה ביצים [אורגניות]), נשיקות.

מזל שילדים גדלים והאכלה שלהם הופכת עם השנים ליותר פשוטה, בעיקר האכלה של בנים.
עוד מעט, זה קרוב.

[קוראת*]

אמא ושלושת, כל כך מזדהה עם הפליאה והזעם! אני כבר שנים לא מצליחה להיפטר מזה.
ברור לי, עם זאת, שההשתקמות תגיע רק כשאצליח להיפטר מהזעם.

לשמחתי הצלחתי להגיש השבוע שתי עבודות אקדמיות (לתואר השני) לפני שהשנה האזרחית חמקה לה.
את גיבורה!!

[מתחילה_להיבנות*]

קודם כל חייבת לציין שאת משהו יוצא דופן!!!
את משקיענית ברמות! כל הכבוד לך, אני כל כך מעריכה אותך!
את הגשת שתי עבודות לתואר שני? בתוך כל הבלגן הזה? וואו!!!! מרשים מאוד מאוד!
ובכלל, כל ההשקעה שלך באוכל של הילדים ראויה לציון. הלוואי אני הייתי מצליחה להשקיע חצי ממה שאת משקיעה, בחצי מהזמן על אוכל בריא לילדים...

לגבי מחשבותייך ותסכולייך שמגיעים לפעמים. אין מה לעשות. זה מגיע וזה קורה. הייתי מציעה לך ללכת לשיחות בנושא. נדמה לי שפעם שמתי לך כאן לינק למישהי שעוסקת בהעצמת נשים, לא? יעל יבין דורון? בכל אופן היא מאוד מוצלחת ונראה לי שבשביל הכעסים האלה, התסכולים האלה, שווה לך ללכת אחת לחודש.

בקשר למה שתובנה כתבה, אני רואה בזה הערה מיותרת הגובלת ברשעות. אין שום טעם ושום סיבה שעכשיו ככה תתחיל להכות על חטא ולהיכנס לייסורי מצפון כאילו היא גרמה לבעלה לעזוב אותה. גם אם נניח היה בזה משהו נכון, הרי הם לא מתכוונים לחזור ביחד, אז מה הטעם??

עכשיו ככה, אני ממש גאה בך, את עולה על דרך המלך וזה נפלא! תמשיכי לעדכן! אל תעזבי אותנו...

[ילדה_שרוצה_לעזור*]

קראתי את מה שרשמת וזה נורא מגע לליבי ..
בתור ילדה אני יכולה לתת לך את נקודת המבט של הילדים ..
אני יודעת שעכשיו אני מדברת כמו ילדה שלא כ"כ מקבלים אותה בחברה .. אבל אני אחת הילדות המקובלות ואני יכולה להגיד לך שיש לי כמה חברות במצב הזה וכל מה שהן רוצות זה חיבוק חם ואוהב .. להסביר להם למה את עושה זאת .. גם אני בהתחלה לא הבנתי את זה אבל כשמסבירים הכל מובן כי יש לך בסה"כ טענות מוצדקות .. אני חושבת שתשבי לתסבירי להם למה את כ"כ מתעקשת על תזונה בריאה והם בטוח יבינו ..
מקווה שעזרתי ..

[עכשיו_ככה*]

מחר דיון בבית המשפט.
קשה...
בעיקרון אנחנו אמורים להגיע עם הסכם גמור ורק לתקתק פרוצדורות פורמליות. אבל בעצם גיליתי לפחות פרט אחד בהסכם, אשר אינו מקובל עלי, ולא נתתי עליו את הדעת. מדובר על כך שכאשר הילדים נמצאים אצלו וקמים חולים, אז הוא לא מחוייב להישאר איתם, אלא אם כן יודע על כך 4 ימי עבודה מראש. הזוי, לא? אני אמורה באופן קבוע לשריין את כל הבקרים שלי לטובת ילד חולה, גם כשהילד ישן אצל אבא שלו.
ביקשתי ממנו שנשנה את הסעיף הזה. ברור שהשאיפה היא שנגלה גמישות והתחשבות אחד בשני - אם למישהו מאיתנו יש אירוע חשוב באותו בוקר, אז שהשני ישתדל לבוא לקראתו - אבל זה נתון לרצון טוב, שלא בטוח שיהיה תמיד. אני לא רוצה שההסכם יכבול אותי מהבחינה הזאת.
הוא לא מוכן לזוז מילימטר מההסכם. מודיע שאם אני פותחת ולו נקודה הכי קטנה - אז הוא מפוצץ הכל ומעלה את הכל לדיון מההתחלה.

[אחת*]

הוא לא מוכן לזוז מילימטר מההסכם. מודיע שאם אני פותחת ולו נקודה הכי קטנה - אז הוא מפוצץ הכל ומעלה את הכל לדיון מההתחלה.
אל תיבהלי ואל תתני לו לאיים עלייך ככה!
זכותך לפתוח נקודה שלא נראית לך מולו.
תעשי את זה ברוגע ובאופן מכבד. ירצה להתפוצץ - שיתפוצץ. זה שלו, לא שלך.
בהצלחה

[אינפורמציה*]

מה שאחת אמרה. כל מילה.

[עכשיו_ככה*]

זהו. עשינו את זה. היינו בבית המשפט לענייני משפחה הבוקר, והשופט אישר את ההסכם.
היה לי קשה. בכיתי לפני, ותוך כדי, ואחרי.
המתוקים בכלל לא יודעים שמשהו קרה היום. מבחינתם זה עוד יום.

יש לי צורך בבן זוג. כבר כמה שנים שחסר לי חיבוק של גבר, מגע אוהב, רוך, אינטימיות.

[עוד_אחת*]

אני קוראת שלך מהיום הראשון בו התחלת לכתוב בדף הקודם
אבל נדמה לי שזו הפעם הראשונה בה אני מגיבה
לא ידעתי איך לעזור עד כה
מה גם שבמקביל עברתי פרידה מזעזעת לא פחות
כעת נכנסתי לומר לך מזל טוב
איזו הקלה
זהו, כל כך שחררת היום עם הבכי בבית המשפט
שנוצר לך המקום למישהו חדש
מתרגשת בשבילך
את רק בהתחלה של משהו נפלא

[רוני_ושו''ת*]

_מתרגשת בשבילך
את רק בהתחלה של משהו נפלא_

[ממ*]

קוראת אותך

[עכשיו_ככה*]

זו תקופה כזו אינטנסיבית עם המתוקים!
הקטנים כבר כמה ימים בבית כי הם חולים. אין לי סבלנות, ואני עצבנית.

[מתחילה_להיבנות*]

הרבה זמן לא נכנסתי והנה עכשיו, כל כך הרבה התפתחויות.
מה היה בסוף עם הסעיף שלא הסכמת עליו?
חבל, רציתי לומר לך שכאלה דברים מביאים מול השופט ואז הבעל לא יכול לפוצץ שום דבר. מקווה שבכל זאת הצליח לך.

אבל לא הבנתי, כבר קיבלת גט?
כך או כך, מאחלת לך המון הצלחה. עברת משבר מאוד מאוד קשה, ואת אמיצה וחזקה. אך יחד עם זאת חשה חלשה וזקוקה לחיבוק. בע"ה החיבוק הזה יגיע. את עוד תקבלי את כל החיבוקים שמגיעים לך.

רק כדאי שתשימי לב, לא ליפול לזרועות של כל אחד. זו תקופה מאוד מחלישה ויש נטיה להתלהב מכל מי ששם אלינו לב. אבל צריך להישאר עם עיניים פקוחות.
תמשיכי לעדכן.

[עכשיו_ככה*]

את הסעיף שלא הסכמנו עליו (שהוא יקבל הודעה של 4 ימי עבודה מראש במקרה שילד קם אצלו בבוקר חולה, אחרת זו אחריות שלי לקחת את הילד) העליתי בפני השופט. הוא הציע להוסיף איזו אמירה כללית כזאת של התחשבות אחד בשני, וכך היה.
אין גט עד שההליך בבית הדין הרבני לא נגמר, לא?

בשבוע הקרוב יחול יומולדת של אחד המתוקים. מקווה שנצליח לבשל לו מסיבה ביחד. בינתיים אני צריכה לרדוף אחרי כבודו עם העניין הזה, הוא מביע נכונות לשתף פעולה אבל לא ממש מתקשר ופועל.

התחלתי להיפגש עם עובדת סוציאלית רבת-פעלים ותארים, אישה מרשימה ומקסימה. היא מחזקת אותי.

[מתחילה_להיבנות*]

את הסעיף שלא הסכמנו עליו (שהוא יקבל הודעה של 4 ימי עבודה מראש במקרה שילד קם אצלו בבוקר חולה, אחרת זו אחריות שלי לקחת את הילד) העליתי בפני השופט. הוא הציע להוסיף איזו אמירה כללית כזאת של התחשבות אחד בשני, וכך היה.
מצויין!

אין גט עד שההליך בבית הדין הרבני לא נגמר, לא?
נכון. רק מדברייך היה משתמע שכבר היה.


בשבוע הקרוב יחול יומולדת של אחד המתוקים. מקווה שנצליח לבשל לו מסיבה ביחד. בינתיים אני צריכה לרדוף אחרי כבודו עם העניין הזה, הוא מביע נכונות לשתף פעולה אבל לא ממש מתקשר ופועל.
בשביל מה את רוצה שהוא ישתף פעולה?
תעשי לילדון יום הולדת, תזמיני את משפחתך, ואם הוא רוצה, שיארגן לו משהו לבד.
בעיני זה חשוב שהילדים יתחילו לעשות הפרדה בינך לבינו. אתם כבר לא ביחד והם צריכים להפנים את זה. חשוב להדגיש להם את זה ולהסביר להם שמעכשיו ככה זה יהיה תמיד, ושאמא ואבא לא ביחד בכלל.
מילא כשיש חתונה, בר מצווה, זה משהו אחר, אבל יום הולדת?
את תמצאי את עצמך רודפת אחריו בשביל כל יום הולדת ובשביל כל דבר קטן. הוא ישחק עם זה, כי זו הזדמנות בשבילו להתעלל בך עוד קצת, והרי די ברור שהילדים לא ממש מעניינים אותו, ואת והילדים תמשיכו לסבול.
עצתי לך - תעזבי אותו. חגגי לילד יום הולדת בלעדיו.

התחלתי להיפגש עם עובדת סוציאלית רבת-פעלים ותארים, אישה מרשימה ומקסימה. היא מחזקת אותי.
מעולה! כדאי מאוד לשוחח איתה על כל הדברים שאת מעלה כאן, היא מאוד תעזור לך.
אני תמיד משוחחת עם העו"סית שלי על כל הדברים והיא תמיד מאזנת אותי ונותנת לי עצות טובות. אנחנו ביחד מנתחות דברים, רגשות, תחושות וכו'. לפעמים משוחחות על התחושה שאולי אני עדיין מרחמת על הגרוש שלי. זה חשוב. זה מביא לפרופורציות וגם להבנה טובה יותר של איך צריך לפעול.
שמחה בשבילך!

[עכשיו_ככה*]

היום הלכנו, אני ושלושת המתוקים, לשוק גדול בעיר.
על ההתחלה הם משכו אותי לחנות צעצועים. יצאנו עם שלושה כדורים. (בהמשך, בבית, הגדול קשר את סל הכביסה למתח שתלוי בתחילת המסדרון, בעזרת חגורת אמנות-הלחימה הירוקה שכבר אינה מעודכנת, והם קלעו לסל). שוטטנו לנו, קנינו קצת פירות וירקות ומקלות וניל. לקחתי אותם לדוכן המיצים המופלא. הם בחרו מיץ של פירות יער, משקה פסיפלורה עם חלב עיזים, וברד אננס בננה. התענגנו ארבעתנו. אחר כך לקחתי אותם לבית מאפה גרוזיני. הזמנו מין בורקס גרוזיני (ללא מרגרינה) עם גבינה. חשבתי שזה יהיה עבורם פינוק. לצערי שלושתם לא התלהבו ובקושי אכלו (נחשו מי טרף במקומם?).
בהמשך, פתאום ראיתי ליפה - איזו שימחה! הרבה זמן אני מחפשת ליפה. קנינו אחת גדולה ועסיסית. הגדול זיהה באותה חנות פומפה, וביקש לקנות מכספו. הלוויתי לו. מחבט השטיחים קרץ אלי רגע אחרי כן, ונרכש גם הוא.
שלושת הנינג'ות שלי התנדבו להחזיק את שלושת החפצים. באחת, החפצים הפסיקו להיות כלי בית תמימים והפכו בידיהם לכלי נשק. הלכנו בשוק תוך שהם נלחמים זה בזה (כרגיל, גדול מאמן קטן). מידי פעם השתחררה קריאת קרב מפחידה. גדולי הפליא בקפיצותיו עם מיני בעיטות מסובבות ודאווינים. הדובון הקטן, שהוא אמנם בן שנתיים וחצי אבל הוא דובון קרב בעל יכולות מרשימות, חבט בעוז עם המחבט. האמצעי והגדול התחלפו ביניהם בפומפה ובליפה.
היינו חבורה מאוד משעשעת היום בשוק.

[עכשיו_ככה*]

אחר כך, למרבה הצער, הגענו הביתה. יום שישי, ארבע וחצי אחה"צ, ג'יפונים ארבעתנו. (ביחוד הדובון שמשום מה נמרח על ריצפת השוק שוב ושוב).
עכשיו זה מין צוואר בקבוק דחוק כזה: אני צריכה לקלח שני קטנים (על מקלחת לעצמי אני יכולה רק לחלום). זה אחרי שעשיתי שתי נגלות של הבאת הדברים מהאוטו ופיזור מה שדחוף למקרר. וגם ליקוט שלושה סטים של בגדים לשלושה ילדים והכנתם ללבישה. המקלחות הן מהסוג המבעס, שכן נדרשים חפיפה וסיבון יסודי של כל הגוף - צעדים בהם אני נוקטת לעיתים רחוקות בלבד - מה שמעורר צרחות רמות אצל שני הקטנים. בתיזמון מעולה יש גם קקי אחרי המקלחת. לבסוף אני מגיעה להכנת ארוחת הערב (מה שההורה השני היה אמור לטרוח עליו בעודי מצחצחת את הילדים) (אבל כידוע, אין הורה שני). טוב, אז יש אורז מלא מוכן - מזל שהוצאתי אותו מהמקרר כשהגענו. גם את השניצלים של אמא שלי, שהוצאתי בבוקר מהפריזר, צריך רק לחמם. לתקתק צלוחית עם ירקות. להכין סלט וולדורף - זה הלהיט האחרון של האמצעי (מקלות סלרי חתוכים זעיר, תפוחים חמצמצים, אננס מקופסא, אגוזים טחונים, אגוזי ברזל קצוצים בסכין, ומיונז ביתי. פצצה!). לא לשכוח לקצוץ כמות נאה של תמרים, המתוקים אוהבים את זה עם האורז.
תוך כדי: התכתשות עם הגדול לגבי השיעורים; התחמקות חוזרת ונשנית מהקטנים, אשר רוצים לשחק איתי.
בשש וקצת התיישבנו לאכול. פרסתי מפה לכבוד שבת.
כל אחד אכל משהו אחר. לקינוח הגשתי נשיקות ועוגיות שוקולד צ'יפס.
במהלך הארוחה, כהרגלם, הם אחרי זמן קצר קמו ושיחקו. מספיק שאחד מהם קם, ותוך שנייה שלושתם כבר בהשתובבות. שוב ושוב קראתי להם לחזור לשולחן. 8-9 קריאות, 2-3 תחינות, והם חוזרים וממשיכים לאכול. אחרי כמה נגלות כאלה השתחררה צרחה. יותר נכון, מקבץ צרחות. השורה התחתונה, אשר נאמרה בתקיפות אך בדציבלים רגועים, היתה כי מעתה לא קמים מהשולחן ללא אישור שלי.
הגדול פתח מייד בלופ-שתכליתו-לעצבן של: "אני יכול לקום? אני יכול לקום?" מה שגרר עוד צרחה.
קצת הבעת כעס קולנית מצידו, עוד קצת אוכלים, שותים, ואז הוא מתחיל לשיר איזה שיר מחאה שהוא מאלתר. תוך כמה דקות (אחרי שנתתי אישור לקום...) שרנו ביחד. הגדול הביא שני מכחולים, איתם הוא נוהג לתופף לאחרונה על כל מה שאפשר. הקטנים גם רצו, אז המתוק הזה יצר עבורם כלי תיפוף: סל כביסה הפוך ובקבוק פלסטיק ריק, וכן שרפרף קטנטן עגול ואיזה מקל פלסטיק. אותו גדול הביא שירון מהילקוט וכולנו פצחנו בשירה פרועה.
מקסימים שלי. נשמות מתוקות כאלה.
אחר כך ניקוי השולחן, סמרטוט רטוב לריצפה. הכנת הקטנים לשינה. כבר שבע וחצי, והם רגילים ללכת לישון בשבע, אז קראתי להם רק דף אחד - לבחירתם - מספר.
גדולי שקע במרץ בציור, והתעקש לשתף אותי בפרטים הקטנים. רמזתי לו, וכשזה לא עזר אמרתי לו במפורש, שאין לי כוח לכלום, אני רוצה עכשיו לקרוא עיתון ולנוח.
בשמונה וחצי עשיתי לו מסז' בכפות הרגליים במיטה, וסגרתי את הבסטה.
קראתי עיתון, קראתי וכתבתי אימיילים, צפיתי ב"פלפלים צהובים" פרק 9.
עכשיו אני פונה לערימת הכלים העקשנית שממתינה בכיור, וגם לכביסה שממתינה במכונה. אחר כך מקלחת כולל חפיפה. שונאת לחפוף.
מתה לישון.

[פלונית_לרגע*]

את סופרוומן! לא פחות.
מדהים איך שאת מארגנת שלושה שובבים ללכת לשוק, לאכול, לשיר, להתקלח, לישון.

[מתחילה_להיבנות*]

מצטרפת להערה של פלונית, את אכן מרשימה בביצועייך, באמת כל הכבוד.

אגב, לגבי הישיבה סביב השולחן וההתעקשות שלך שהם ישבו כל זמן הארוחה. באופן אישי, הייתי ממליצה לך להניח להם. במיוחד ילדים כאלה קפיצים. את יכולה להחליט שהארוחה מחולקת לכמה חלקים ביניהם הם יכולים לקפוץ ולשחק, ומדי פעם לבוא לקחת כמה ביסים. נראה לי שזה יחסוך לך הרבה עוגמת נפש וצרחות. כי תכלס, בינינו, לא יעזור כמה שתתעקשי, בסוף הם ינצחו אותך ואת תהיי מותשת.
אומרת לך מנסיון. אני מעדיפה ילדים שמחים ומרוצים שמדי פעם באים לקחת ביס, מאשר מריבות סביב השולחן. ותאמיני לי, כשהם רעבים הם יושבים ואוכלים יפה מאוד!

לגבי השינה, איך עשית את זה שהם ישנים בשבע?? אצלי לפני שמונה בערב אין על מה לדבר!
בכל אופן, אצלי, כשמגיעה השעה לישון, אני שמה אותם במיטה, וגם אם הם לא נרדמים מייד, הם יודעים שאסור להם לצאת לסלון. הם יכולים לשחק במיטה, לשוחח, לקרוא ספרים, אבל לא לצאת מהמיטה. לא רואה סיבה, למה אני צריכה לשבת איתם עד שירדמו.

ולגבי ההורה השני שאמור לעשות ארוחת ערב בזמן שהורה אחד במקלחות....
מה אומר לך... אני נאנחת מקירות לבי. מאוד מבינה אותך. אבל התסכול הזה לא יוביל לשום מקום. תשמחי על השקט שיש לך, זה הרבה. והבן זוג עוד יגיע.

[עופרי*]

מעורר השראה. אפשר להבין אפילו יותר, כמה היית מתוסכלת בעבר עם בן זוגך, כשלנגד עיניך אורח החיים שאת מיישמת עכשיו.
נדמה לי , שהעזרה שלו לא הייתה גדולה במיוחד ואת רוב הדברים עשית לחלוטין לבד גם אז. לא?
האם את מרגישה (למרות העבודה הפיזית הקשה) שלפחות אין לך כעת מועקה ולחץ כמו אז?
יש איזה אוורור שהפרידה הביאה איתה?
מאחלת שתמצאי ממש בקרוב מישהו מקסים וחם,שיחבק אותך בלילה.

[פלוני_אלמונית*]

ואני מאוד שמחה ואפילו מתרגשת, בעודי כותבת כאן, לסכם את התקופה עד עכשיו: אכן השבתות שלנו מהנות. ואני פנויה יותר לבלות נטו עם הילדים, לא מבזבזת אנרגיות עליו.

אני מרגישה הקלה ע-צ-ו-מ-ה. קודם כל באופן מיידי, אין את הנוכחות שלו בבית, שהיתה מעוררת בי המון מתח.

כיף לשמוע. <פווו, משחררת אוויר שהיה עצור>

[עכשיו_ככה*]

תודה נשמות.
לגבי השינה, איך עשית את זה שהם ישנים בשבע?? אצלי לפני שמונה בערב אין על מה לדבר!
צ'מעי, שני הקטנים עייפים! הם לא ישנים צהריים. בשבע, אם אין משהו מיוחד, הם רוצים להישפך. אבל זה נכון שבעבר לא היו לנו זמנים קבועים, במיוחד תחת נוכחות האבא-שחייב-לערער-הכל, ולהכניס אותם למיטה היה סיפור. היום הם כבר רגילים לסדר היום הזה והדברים פשוט זורמים.

האם את מרגישה (למרות העבודה הפיזית הקשה) שלפחות אין לך כעת מועקה ולחץ כמו אז?
אני מרגישה הקלה ע-צ-ו-מ-ה. קודם כל באופן מיידי, אין את הנוכחות שלו בבית, שהיתה מעוררת בי המון מתח. כששנינו היינו בבית, היה אפשר לחתוך את האויר בסכין מרוב מתח. גם, כמובן, כל הריבים והעימותים שהיו לנו, אינם ולא יהיו יותר. אני כבר לא בלחץ שהוא יבוא בזמן שאני מגישה להם ארוחת ערב ויגיש להם קרמבו שהוא קנה במקום האוכל, או שהוא ישים להם סרטים במחשב עד חצות, וכן הלאה. גם פיסית, העיוות שהוא עשה בבית כאשר "עזב" ברעש גדול את חדר השינה והעביר את חפציו לחדר הילדים, תוך שהוא שולח את בגדי הילדים לסלון ולחדר שינה - כל הקטע הדפוק הזה, שהנכיח עבור כל בני המשפחה בצורה כה מוחשית ופוגעת את הבעייתיות - פשוט התפוגג עם עזיבתו. הבית מסודר עכשיו בצורה נעימה והגיונית.
זו תחושה מאוד טובה, שהבית הזה הוא "שלי", שאני קובעת כאן ושהדברים מתנהלים לפי ראות עיני.
(כמובן שאצלו בבית, הילדים מקבלים מנות גדושות של כל הדברים הרעים - 4 (!?!) מסכים פועלים סביב השעון, כולל במהלך כל השבת; נקניקיות, ביסלי, כריות וטופי כיד המלך, ועוד ועוד).

כמו שכתבתי, יש בכוונתי להעניק לשבתות חשיבות מיוחדת, לעצב אותן כמו שאני רואה לנכון. זה יהיה סמל חזק לשינוי שהמשפחה עברה. לא עוד שבת קווצ'ית, משעממת, של רביצה ותו לא (אה, וגם קידוש והבדלה מדוקדקים ומשמימים). (ככה ימשיכו להיות מחצית מהשבתות). השבתות אצלי הן זמן כייף משפחתי! ואני מאוד שמחה ואפילו מתרגשת, בעודי כותבת כאן, לסכם את התקופה עד עכשיו: אכן השבתות שלנו מהנות. ואני פנויה יותר לבלות נטו עם הילדים, לא מבזבזת אנרגיות עליו.

מאחלת שתמצאי ממש בקרוב מישהו מקסים וחם,שיחבק אותך בלילה.
הלוואי. מאוד מוזר לי להיות בעמדה של "מחפשת", אחרי 13 שנות נישואים. אבל אני כמהה לבנזוג.

[מישהי*]

חיבוקים

[עופרי*]

הבית שלו מזכיר גרסה מודרנית של בית הממתקים בסיפור של עמי ותמי..

[מתחילה_להיבנות*]

עכשיו ככה, אני ממש איתך, במיוחד מזדהה עם העניין של השבתות. בעלך בכלל לא שומר שבת, כאילו, זה ממש גועל נפש - 4 מסכים בו זמנית????? נשמע לי אדם גועלי ברמות.
וכן, מזדהה עם התחושה של השבתות. גם אצלי השבתות הפכו להיות זמן איכות, זמן כיף עם הילדים.
מדי פעם אני נזכרת במה שהיה וכל כך שמחה על ההווה.

וכן, להיות בעמדה של "מחפשת" זה בהחלט לא נעים, אבל למעשה את בעמדה הרבה יותר טובה כרגע. יש לך חיים משלך, סדר יום משלך ואת יודעת הרבה יותר טוב מה טוב ונכון עבורך.
יש לך גם את הילדים בהם את גם תתחשבי בבחירת בן זוג ואין לי ספק שתמצאי מישהו.
רק אל תכנסי ללחץ.
יש לי מכרה שלקחה את כל העניין של הגירושין שלה יותר מדי קיצוני והיא קופצת ממיטה אחת לשניה, מחפשת מישהו שיתמוך בה. את לא שם אני יודעת, אבל לפעמים יש את הכמיהה הזאת לבנאדם, לאיזה גבר שבאמת יהיה לנו נוח אצלו, כיף, מישהו להישען עליו, לחלוק איתו, לשתף איתו, לשמוח איתו, וזה לא קל מצד אחד לשים את הגבולות ולדעת מה אני מחפשת ומצד שני לכמוה כל כך לבן זוג אמיתי ואוהב.

אבל מתישהו זה גם יגיע.
וכמו שאני רואה אצלך, את מתאפסת מאוד מאוד מהר!
כבר אירגנת את הדירה, סדר יום, חזרת לעצמך! כל הכבוד! אני באמת נפעמת!

שאלה - האם את יוצאת בערבים לפעמים? ככה, עם חברות, או אפילו לבד לאיזה טיול רגלי קצרצר?
הייתי ממליצה לך מאוד על מפגשים שמתאימים לך. זה יכול להיות מפגשי אמהות, או מפגשים אחרים, אפילו שקשורים כאן לבאופן. מפגשים שקשורים לחינוך, ללידות בבית, משהו! כי המפגשים האלו יכולים מאוד להעצים אותנו, גם אם הם אינם קשורים באופן ישיר למצב בו את נמצאת.

אני נמצאת במפגשים כאלה, שבכלל לא קשורים לנשים או לגרושות, וזה נותן לי המון המון המון כוח וכיף.
תמשיכי לעדכן, עוקבת אחרייך

[עכשיו_ככה*]

בשבוע שעבר הכל נחתם. התקיים הטקס בבית הדין הרבני והדברים נסגרו.
היה לי קשה, ומאז מקיף אותי ענן קל של דאון.
שם הייתי די חזקה, לא בכיתי ממש, רק דמעתי פעמיים.
היה את הטקס המכוער, שבו הבעל מגרש את האישה בדקלמו טקסט ועם כוריאוגרפיה משונה שלי ושלו.
לפני כן היה שלב מקדים, שבו הרב מנסה לתהות על סיבת הגירושים ולדחוק בבני הזוג לחשוב על כך שוב. האמת, הוא דיבר יפה באופן כללי, ולעניין. הוא העלה נימוקים מזוויות שונות וצייר את העתיד הצפוי לנו אם נתגרש. קודם כל, הוא אומר, גירושים הם טרגדיה. לילדים ולזוג.
הוא ביקש לדעת למה אנחנו רוצים להתגרש. "לא מסתדרים", הוא אמר, את זה כולם אומרים. השאלה למה לא מסתדרים. אמרתי לו שאנחנו לא מתאימים. הוא ביקש לפרט. גרושי (פעם ראשונה משתמשת במושג) אמר - אנחנו באים מרקעים מאוד שונים. הרב הקשה, לקח לכם 13 שנים לגלות זאת?
ג. התלונן בהתחסדות: אני שומר שבת (חרטטן?!), מניח תפילין כל יום...
הרב ענה כי אפשר להסתדר גם במצב כזה.
גרושי השיב, כשיש אהבה - אז מצליחים להסתדר. אבל כשאין...
הרב דיבר על "אהבת הנעורים", נדמה לי שזה המושג שלו, להבדיל מנישואים שניים ושלישיים. הנישואים עם אהבת הנעורים, והקמת המשפחה איתה, הם הדבר האמיתי. כשמפרקים ומתחתנים מחדש, הנישואים נהיים ביזנס. מתחתנים אם זה מתאים, אם לא הולך מתגרשים, לא עושים עניין.
הוא אמר, שיש מקרים יוצאי דופן, שבהם אפשר להבין בחירה בגירושים: כשאחד מבני הזוג נרקומן, או כשיש מחלת נפש, או בגידה של האישה (ואחרי רגע - כמו נזכר להוסיף:) או בגידה של הגבר. אבל פה, הוא אמר לג. יש לך אישה נחמדה...
הוא שאל את גרושי - איזה עתיד מצפה לך? תתגרש, תמצא אישה שניה, גם לה יהיו כמה ילדים, ויהיו לה דיונים ומאבקים בבית המשפט סביב הגירושים שלה.
הוא ציטט, איזהו חכם? הרואה את הנולד. היום העתיד נראה מבטיח. יהיה לנו אולי טוב כמה חודשים, אבל אחר כך נמצא את עצמנו מחפשים בן זוג חדש. ויתברר שזה לא כל כך קל. החוכמה זה להסתכל על איך יראו החיים בעוד עשר שנים, לא על ההווה.
לקראת הסוף אני הלכתי ונחלשתי בהצגת הנחישות שלי להתגרש וג. זיהה זאת וענה לשאלות לבדו. הרב השתכנע תוך שהוא מודיע, ספק לעצמו, ספק לנוכחים, והאמת, לא בביטחון מלא: אני את שלי עשיתי. משמע, ניסיתי ככל יכולתי לגרום לכם לבדוק את זה שוב.

[פלוני_אלמונית*]

ברוך שפטרך מעונשו של זה. מזל טוב.

[עכשיו_ככה*]

המתוקים לא ידעו כלום לגבי הטקס החשוב שהתקיים באותו יום. עבורם זה היה עוד יום רגיל.
למחרת, בשישי, פצחנו בחגיגות השבת. בצהריים העמסתי את שלושתם ונסענו לראות הצגה. אחר כך טיילנו במקומות יפים בעיר, שתינו בבית קפה, שיחקנו בגן שעשועים והשתעשענו במתקני הספורט שנפרשו בשפע בסמוך.
למחרת היינו במסיבה משפחתית גדולה (המשפחה הגדולה, היקרה והתוססת של דודים שלי). בילינו בחצר ענקית ומגניבה, עם עוד הרבה אנשים וילדים בכל הגילאים.
אחר כך נסענו להורי; גיסתי ושני ילדיה הגיעו מהניכר לביקור קצר.
חזרנו בלילה, עייפים ומרוצים. עברה עלינו עוד שבת כיפית.

היום כשאספתי את הקטנים מהגן הם היו בכיינים ועצבניים. הם ישנו אצל אבא, וכנראה לא ישנו כמו שצריך. הגענו הביתה באוטו, ולא עשינו טיול רגלי כמו ברוב הימים. נכנסנו הביתה, מיד התחילה הג'ננה. שני הקטנים עושים ביניהם תורנות בכי, כל רגע ריבים וצעקות, מכות וחטיפות, הגדול מציק לאמצעי. שלחתי את הגדול לעשות שיעורים, ישבתי עם הקטנים עם ספר תמונות של חיות - הורים וילדים. נרגענו, הלכתי להכין אוכל. הגדול אכל טוב אבל הקטנים אכלו קצת, ברור שלא שבעו. אחר כך שוב הג'ננה. יצאתי לגינה להרגע, וחשבתי מה לעשות, איך להתמודד עם המצב הזיפתי הזה ולמה לכל הרוחות זה מגיע לי.
ואז היה ברור לי מה צריך לעשות. זה יפתור (יצמצם, ליתר דיוק) את הבעיות, אבל זה בעצם בעל ערך עמוק בהרבה. אני צריכה עכשיו להיות איתם, במלואי, ללא הסחות ומטלות, להנות איתם ולהתלטף.
הבנתי וניגשתי למשימה חדורת מוטיווציה. הכרזתי כי בעוד דקות מספר יתחיל טורניר משפחתי של קליעה לסל, במרחק משתנה בהתאם לגובה. הקטן נשלח להביא את סל הכביסה האדום, והגדול אסף כדורים מרחבי הבית. האמצעי ניקר על הספה. במרחק דקה משינה סידרתי את הספה מסביבו ברוב טקס והתיישבתי לידו. גדולי מיקם את הסל. נפתח ויכוח סוער ומתמשך מי יתחיל ראשון. הויכוח נקטע כאשר הקטן קלע עובדה וזרק את הכדור ראשון. הטורניר נפתח. זה הסתדר בסדר הפוך, מהקטן לגדולה.
כעבור כמה סיבובים התלתל (האמצעי) ויתר והתחיל לדפוק רייסים עם הבימבה במעגלים. אני ושני אחיו המשכנו לנסות לקלוע. גדולי כל פעם מיקם את הסל בהתאם לזורק, וגם אסף הכדורים. אני ישבתי על הספה, הדובון (הקטן) לידי. בהמשך גדול ואני פצחנו במשחק משלנו, זה בעצם אימון. אני צריכה לפגוע בו עם הכדור, הוא צריך לתפוס. חיי שרה. זרקנו אחד לשני, ווווששש, ווווששש, וווששש מעל ראשי הקטנים. רוב הזמן מצאתי את עצמי מכדרת איתו ובמקביל עושה עוד משהו עם איזה קטן או שניים. כמעט בכל פעם נאלצתי להזכיר לגדולי שאלי הוא צריך לזרוק בעדינות ולא בצליפה. בכל זאת חטפתי בום ישיר במקפיים. התקפלתי על הספה, הורדתי המשקפיים והנחתי ידיים על העיניים. אמא מה קרה לך? כואב לי ממי, אני צריכה שהעיניים ינוחו.
הקטנים נבהלו וברחו לחדר הילדים. הגדול התקרב וביקש סליחה בצער אמיתי. לאיטי התאוששתי והורדתי הידיים מהעיניים. גדולי חש הקלה גדולה כשהתייחסתי אליו ודיברתי איתו ללא כעס.
שוב היה שלב של קצת כעסנות מצד הקטנים. הלכתי להכין ארוחת ערב, הם התיישבו ליד השולחן וצעקו שהם רעבים (סירבו לבננה). הקטן אפילו ניסה לקחת לבד את קערית הזכוכית של ה"מעדן" שהכנתי לו באמצע ההכנה. מה לעשות, לוקח זמן לערבב שמנת (של פעם), יוגורט, אגוזים טחונים וחתיכה קשה של דבש, ואז לקצוץ בננות ותמרים. זה לא מגיע מוכן בשיטת פתח-אכול-זרוק.
אחר כך מקלחות ואפילו אמבטיה. בסוף עשיתי שקמח לאמצעי למיטה. לחשתי לו "קן לציפור". הוא האזין בתשומת לב למרות שעיניו הלכו ונעצמו (מה שלעולם, לעולם לא יקרה עם הגדול; שעה של התהפכויות מיוסרות במיטה עד שהוא נרדם). חזרתי אל האמבטיה, שם שני האחרים נשארו (אני רק עכשיו קולטת, שהם עשו היום אמבטיה בשלושה, מה שאירע רק פעם או פעמיים, לפני אולי שנתיים). הוצאתי את הקטן, סיבוב שני ואחרון של ניגוב, התלבשות, קיצוץ ציפורניים ברגליים (נתתי לציפורניים לעוף לריצפה, פעם ראשונה שלא אספתי אותן). למיטה. לחשתי גם לו את קן לציפור, הוא העריך את זה פחות.
גדולי יצא, עשיתי לי ארוחת ערב, הוא מרח לעצמו טוסטים עגולים מוכנים מחיטה מלאה עם גבינה לבנה. עוד "פעם ראשונה" היום: אמרתי לו לתפעל את זה לבד. הוא הוציא את הכל לשולחן, ומרח להנאתו, כולל ליקוק תאוותני של הסכין ומריחה נדיבה של גבינה. מתוק. <פינוקים של ילדי באופן...>.
לאורך כל השעות האלה, אגב, אימנתי אותו בחלונות-זמן של דקות אחדות לקראת מבחן באנגלית. הוא שונא אנגלית, זה קשה לו ולעבוד איתו על אנגלית זה ממש סיזיפי. (בפעם העשירית: "איך כותבים thursday? נו, זה מתחיל בצמד האותיות המנחוסיות"...) בעשר דקות עבדנו על שתי מילים. ויש הרבה. מילים, לא דקות. מחר אני אעבוד איתו פחות על איות ויותר על משמעויות.
גם הראיתי לו שתי ידיעות המעיתון ששמרתי לו: אחת על חבורה של נערים שיוזמים הקמה של משטח החלקה לסקייטבורדים ("מה, זה עולה 5 מיליון שקל? למה כל כך יקר?". ביקש לדעת כמה עולה מכונית, לשם השוואה.) ידיעה שניה על למורים שברחו מגן חיות.
אחרי הארוחה הסופית והאחרונה בהחלט עד מחר בבוקר רחצתי כלים, לראשונה היום. כשגדולי נכנס למיטה, נאמנה לסיכום שלי עם עצמי שאני משקיעה בהרדמה של לפחות ילד אחד, פינקתי אותו במסז' ברגליים, עם שמן אפילו. 5 דקות. הוא רצה להמשיך לספר לי דברים. אני היסיתי אותו והמלצתי לו להתענג על המסז' ולאפשר לעצמו להתרדם.
בתשע הייתי עם תה חם ישובה בחדרי (לשעבר "חדר שינה").

הייתי ביום האינטנסיבי הזה במגוון של מודים. הייתי במצב לחוץ, עקב משימות שצריך לבצע, או תחת שיטפון הדרישות לתשומת לב מצידי. הייתי בעצבנות, די כבר, תפסיקו להיות מעצבנים, מספיק ליילל כבר, לאמא כואב הראש. הייתי ממש עצבנית, קטני לא שתית כלום, תשתה כבר!!!!!!!!!, גדולי שום יד שלך לא מתקרבת יותר לכיוון ההוא [לאמצעי] שמעת???????????????.
הייתי צעקנית, למשל כשגדולי נכנס לחדר האמבטיה עם כדור גדול בעת שהפשטתי את הקטן בדרכו להצטרף לאחיו באמבטיה. והתחיל לשחק. מדובר בחדרון קטן, כן? תעיף ת'כדור הזה קיבינימט!!!!!!! או כשהוא, בעודי נאבקת לשטוף את ראש אחד הקטנים, ביקש את צנצנת הסודה לשתיה שלי (אשר נחה בחדר האמבטיה) על מנת לבצע ניסוי. זה לא הזמן עכשיו!!!!!!!! אמרתי לך כבר שאני לא יודעת איך מכינים סודה לשתיה! עכשיו זה לא מתאים לנסות!!!!!!!
הייתי גם רכה ואוהבת, בחיבוקים ספונטניים בהיתקלות עם מתוק, בהתמשמשות יזומה על הספה או במפגש עם גדולי שבא לספר לי משהו בעוד עיניו מבקשות את המבט שלי, התייחסות, חיבוק.
הייתי אפילו מאגניבה, לגמרי. המשחק עם הכדורים, ההיענות לבקשה של גדולי לאמן אותו, משחק צללים שהאמצעי פתח בו ואני פיתחתי. (התברר שבמצב מסוים של התאורה יש בסלון אחלא פינה של צללים על הקירות).
הייתי גם בצלילות-הכרה. זאת כאשר זיהיתי ואף הבנתי לעומק שהמתוקים פשוט משוועים לתשומת לב, זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לתת להם, וזו אפילו חובתי לתת להם. תשומת לב טובה, אוהבת, מפנקת.
טוב גם שידעתי להוביל את עצמי להתבוננות הזאת, מבחוץ (אפילו פיזית - הייתי בגינה). זאת במקום לשקוע עמוק בתוך הבלגן והכעס, ורק לכבות שריפות. בסך הכל זו שהייה אינטנסיבית עם שלושת המתוקים. זה לא קל.
זהו, עכשיו שלושתם ישנים ואני כבר כמעט שעתיים יושבת על הפוסט הזה. יא אללה, איך מאוחר. אני עוד צריכה להתקלח. בא לי תה.

[אהבת_עולם*]

מרגשת !

[אינדי_אנית*]

באמת מקסים @}

[עוקבת*]

וואו.
תשמעי, כמעט לא נעים לומר אבל נשמע שהפרידה הזו לוקחת אותך כל הזמן רק בכיוון אחד: למעלה.
עם הקטנים, עם עצמך, עם העולם.
נשמע ממש ממש לא קל. אבל טוב.
אני מעריצה אותך

[עכשיו_ככה*]

תודה לכן...

[בשמת_א*]

נשמע שהפרידה הזו לוקחת אותך כל הזמן רק בכיוון אחד: למעלה

[קוראת2*]

את נשמעת (נקראת) נפלא. אפילו הקשיים נשמעים טוב...
את נהדרת. את לא מפחדת ומתנהלת עם הילדים בחוכמה ואהבה ודאגה ומשפחתיות.

[עופרי*]

נשמע שהפרידה הזו לוקחת אותך כל הזמן רק בכיוון אחד: למעלה

איזה מתוק הרב בטקס הגירושים. בעינו המנוסה הוא קלט כמה את אשה שווה וסירב לעכל שיש אדיוט שנוטש את כל הטוב הזה.
הוא לא ידע שהחיבור ביניכם יצר ייצור כלאיים רע ומתנקם.

את זינקת לשחקים מאז הפרידה. נותרה לך כל כך הרבה אנרגיה שבוזבזה בעבר עליו ועל שגיונותיו.
הוא עדיין תקוע. מקווה שיוכל לשקם את עצמו ולהפוך לגבר שחלם להיות בעבר.

[עכשיו_ככה*]

הדברים הבאים הולכים להיות משעממים ומעצבנים. שפיכת קיטור סביב האבא האידיוט. ממש לא חייבים לקרוא.

ובכן, טיפולי השיניים של הילדים. האפס הזה מתחמק מלשלם עליהם. לא יאומן, הא?
לאמצעי יש לפחות 3 חורים בשיניים. כולה בן 4. לגדול יש גם סדר גודל כזה. לקטן טרם בדקתי.
ברור כי לדרכי החינוך המופלאות של האבא, ה"מחנך" הדגול ("מחנך" זה התיאור העצמי החביב עליו, בעודו נשפך משביעות רצון עצמית) יש יותר מיד ורגל במחדל הזה של מצב שיני המתוקים. אי צחצוח שיניים הוא נר לרגליו. וממתקים, ובפרט טופי, הם מזון הילדים המועדף עליו.

עכשיו הוא מצפה שאני אשלם לבדי על ההתנהגות השערורייתית הזאת שלו. עשיתי ביטוח משלים בקופת החולים, בעיקר בגלל טיפולי השיניים. שאלתי אותו אם יהיה מוכן לשלם מחצית מעלות הביטוח עבור הילדים. הוא סירב (מעדיף לקנות להם עוד ממתקים, כנראה). אז אמרתי שאם כך, ישלם נא מחצית מעלות טיפולי השיניים בהעדר ביטוח. גם לזה הוא מסרב.
כתבתי לו (הכל במיילים) שחבל שאחרי כל המשוכות שצלחנו, הוא מאלץ אותי לפנות עכשיו לעורכת דין. הוא השיב לי במייל תוקפני והזוי. מייחס לי מוטיבציה לוחמנית (אני, שספגתי כל כך הרבה איומים וחרא ממנו במהלך תהליך הפרידה הסוחט והאינסופי, ונמנעתי שוב ושוב מלהגיב בחריפות). הוא ציטט מההסכם בינינו, שהוא לא מחויב בהוצאות רפואיות אם הוא לא הסכים עליהן מראש ובכתב.
עניתי לו שהוא מטורף.
אין לי כוח לשטויות שלו. לא רוצה לשחות בביצה של ג'יפה בגלל השגעונות שלו. לא בא לי להתחיל בצעדים משפטיים וגם לא בא לי לשקוע בתסכולים וכעסים בגללו.

[עכשיו_ככה*]

ועכשיו דברים יותר משמחים.
מתרגשת לספר שהימים האחרונים עברו עלינו מאוד בנעימים.
גם לי, אשר נפתחו לי חלונות זמן רק לעצמי, מאז הפרידה, יש הרבה הנאה. <לא בא לי לפרט כאן...>
ובעיקר למתוקים ביחד איתי.
אני מקפידה לטייל איתם כמעט בכל יום.וזה פשוט כייף. המראות הפשוטים של היומיום, ההנאות הקטנות, מסיבים נחת גדולה, להם ולי. לאחרונה אני גם מביאה ספר כשאני אוספת אותם בצהריים, ואם זה מתאים, אנחנו יושבים על ספסל וקוראים. עכשיו הכל בחוץ ירוק, פורח ושמח. אנחנו כל הזמן מחפשים פרחים, חיות, עצים מסוגים שונים. מתבוננים בעננים, בנוף, בטרקטורים שמגלחים הר סמוך בשביל לבנות עליו בתים, בהרים רחוקים של ארץ אחרת. כמובן שמטפסים על כל מה שאפשר.
מעבר לזה, אני מצליחה להעניק להם הרבה תשומת לב. לכל אחד מהם. יש בי יותר פנאי רגשי לכך. זה גם חום פיזי, גם הקשבה, גם שיחות איתם. הם שותים את זה בצמא.
גם לי יש צמא אליהם: אני מרגישה ים של אהבה אליהם. מתגעגעת אליהם כשהם לא איתי, נזכרת בחוכמות שלהם וצוחקת, מתמוגגת מהם כשהם איתי, נמשכת לחבק וללטף, נכנסת לראות אותם ישנים ומחייכת באושר. אשכרה.
מידי שבוע או שבועיים אנו עושים טיול רציני. זה אמנם כרוך בדרך כלל במשבר או שניים מצד הקטנים, עם בכי וצעקות, אבל אלה מצבים נקודתיים, ואני מייחסת את זה בעיקר למצב הרגשי הקצת-רעוע שלהם בעקבות פירוק המשפחה. אבל רוב הזמן הם פשוט פורחים בטיול.
בפסח אנחנו נוסעים לטיול משפחות של כמה ימים במצפה רמון. היתה לי הברקה - להצטרף לחברה להגנת הטבע, ולהנות ממסגרת רחבה ואיתנה של טיילנות. אני מאוד מרוצה מהיוזמה הזו...
בנוסף, לשמחתי העצומה, מזה כמה ימים שלא צעקתי עליהם. טוב, אם לדייק, צעקתי למשל היום בבוקר, אבל קצר, קטן וסמכותי, לא בעוצמות מוגזמות. (והצעקה היא שגרמה לגדול לצאת סוף סוף מהמיטה ברבע לשמונה, לאחר השכמה מפנקת שעשיתי לו שוב ושוב). (למה בי"הס חייב להיות בבוקר, למה???).
אז כן, החיים, אפשר לומר, מחייכים.

[מיכל_בז*]

כשאני קוראת אותך לאחרונה אני תמיד נזכרת איך התקופה הכי טובה שלנו כילדים עם אמא שלי, הייתה ממש אחרי הפרידה של הוריי.
הבית היה מסודר פתאום, היה אוכל והייתה אמא. לא אמא מרוטה, עייפה, עצבנית אלא אמא אוהבת, שמחה, מקשיבה. זה היה שינוי גדול ומבורך.

[אינפורמציה*]

טיפולי שיניים לילדים עד גיל 8 הם חינם היום (בוקפות, במסגרת הסל). אני לא זוכרת בן כמה הגדול שלך אבל די בטוחה שהשניים האחרים אמורים להיות מכוסים.

אגב, אני לא יודעת מה נוסח ההסכם שלך בדיוק אבל בעיקרון, המגבלה להסכמה שלו "מראש ובכתב" היא לא לעצם הטיפול אלא לאיך / מי / מה / מתי.

טיפולי שיניים הם עסק יקר וברגע שמתקבע דפוס התנהגות (לדוגמה - שאת משלמת והוא מתעקש שלא) קשה יותר לשבור אותו וגם קשה יותר לשכנע את בית המשפט שלא לזה היתה כוונת ההסכם. ממליצה לך בחום כן לדבר עם עו"ד, וכן לפנות לבית משפט. לא נראה לי סביר (בלי קשר לתרומה שלו למצב השיניים) שהוא לא ישלם, בלי קשר לנוסח ההסכם (זה משהו שהוא חייב לילדים, לא לך).

את השראה לכולנו!

[מתחילה_להיבנות*]

את מקסימה! ואת אמא מדהימה! נפעמת לקרוא אותך.
מעניין היה לקרוא על טקס הגירושין...
אנחנו הגענו לטקס הזה כבר אחרי כל הדיונים שהיו בבית הדין, ולכן אף דיין לא ישב איתנו לוודא שאכן כדאי שנתגרש.
והעניין של קבלת הגט, לי באופן אישי היה חשוב שזה יתבצע ממש כמו שצריך, שלא תהיה לאף אחד איזו הווא אמינא שמא הגט לא היה תקף חלילה...
אני כן זוכרת שהוא אמר לי את המילים "אני מגרש אותך..." וכו', הוא אפילו ניסה לעשות מזה קטע דרמטי והדגיש את המילים ורצה להביט בי בעיניים (סוף סוף היתה לו הזדמנות פז להביט בי בעיני הרוע שלו), אבל לא נתתי לו בכלל והבטתי בו באדישות, תוך שאני מסבה את מבטי לכאן ולכאן בצורה חסרת עניין לחלוטין. אז הוא היה צריך לוותר על הדרמטיות. אחר כך הלכתי עם הגט כמה שהיה נדרש, והייתי הולכת עם זה יותר, העיקר שיהיה גט וזהו!

אז כל אחד מביט על זה מהמשקפיים שלו.

לגבי טיפולי השיניים, אינפורמציה צודקת. חבל על העצבים שלך. את גם לא ממש חייבת לפנות לעורך דין בתשלום, פשוט תחזרי לעורכת הדין שלך ותבררי איתה את הנקודות. מקסימום תנסחי לו מכתב דרך עורך דין ותאיימי עליו בהוצאה לפועל.

עכשיו אתם גרושים, ושכחתי לומר לך מזל טוב! באמת מזל טוב! אף על פי שאמרו לי שלא אומרים מזל טוב על כזה דבר, אבל זה לא נכון, לפחות לא מקובל עלי. אם אין עילה לגירושין, אז אני מבינה, אבל אצלך היתה עילה לא נורמלית - גירושין מאדם לא נורמלי...

כל הכבוד לך איך שאת מתנהלת עם 3 ילדים. זה ממש לא פשוט ואת גיבורה! הלוואי היו לי חצי מהכוחות שלך...

ממשיכה לעקוב.

[עכשיו_ככה*]

שוב תודה על התגובות, במיוחד לך, ממשיכה, אשר בעקביות מרשימה תומכת ומעודדת...

אתמול היתה אסיפת הורים לגדולי אשר בכיתה ג'. זה היה "יום אבא", והתכוונתי ללכת לאסיפה כאשר הילדים אצל אבא. ברם, כאשר אבא הגיע לאסוף את הילדים מכאן, הסתבר כי גדולי מעדיף כי אבא ילך (איתו) לאסיפת ההורים. אז אבא הציע פתרון יפה: שאני אגיע, בבוא השעה, לביתו, ואשאר עם הקטנים, ואבא וגדולי ילכו לבית הספר.
הסכמתי.
יפה לשנינו, שאנחנו מצליחים להתנהל בסובלנות ומתוך התחשבות רבה ברצונות הילדים. לא טריוויאלי בכלל שאני אשהה בבית של אבא, ועוד כשהוא איננו.
הגעתי לשם, וזו היתה הזדמנות לחזות בחייהם של המתוקים שלי בבית אבא.
ובכן, כצפוי, הטלוויזיה בסלון דלקה על איזשהו ערוץ ילדים בקולי קולות (מתיילדים ומעצבנים). הנוכחות של הטלוויזיה השתלטה על הבית.
על השולחן בסלון, בסמוך לטלוויזיה, נחו שאריות ארוחת הערב. היו שם שניצלונים (מהסוג הקפוא) שטוגנו בשמן עמוק, קטשופ, ועוגיות תעשייתיות. זה היה התפריט במלואו. זאת אומרת, היו גם מיכלים ריקים של מילקי, אבל זה לא שייך לארוחה.
כעבור זמן תלתל הודיע לי שאבא מאפשר להם לקחת ממתקים באופן חופשי, אבל הוא יקח רק אחד (לכבודי, זאת אומרת. נשמה. מנווט את דרכו בעולם המורכב של מציאות-אבא מול מציאות-אמא). הוא הראה לי את ארון הממתקים, אשר מותאם לגובהם של הקטנים, ובחר איזה חטיף.
צפיתי עם הקטנים, לבקשתם, בטלוויזיה. איזה תכניות, אלוהים, איזה שטויות. אחרי שתי תכניות הבאתי ספר וביקשתי את רשותם לכבות את המכשיר השתלטן ולקרוא סיפור. הם הסכימו. דווקא יש שם כמה ספרי ילדים, אבל הם מוצבים על מדף גבוה ונראה שאף אחד לא נוגע בהם. קראנו סיפור, ואז הצעתי שנלך להתארגן לשינה (השעה התקרבה לשבע, שעת השינה שלהם). תלתל הודיע לי שבבית של אבא מותר להם ללכת לישון מתי שהם רוצים. דיברתי על ליבם, אמרתי להם שאם הם לא ילכו לישון בזמן אז הם יהיו מחר עייפים וכעסנים. הם התחבטו בין ההבנה השכלית ליצרים הנמוכים.
או אז אבא וגדולי נכנסו. גדולי מיד הדליק הטלוויזיה, הקטנים תפסו את מקומם-מרבצם על הספה והמציאות חיש קל הוכפפה מחדש למכשיר המהפנט.

[עכשיו_ככה*]

אתמול התלתל (4) אמר לי שהוא כועס עלי ושהוא רוצה שאלך לבית אחר.
העולם שהוא מכיר התרחב: נוספה האופציה שהורה יעבור לבית אחר.
אמרתי לו וחזרתי ואמרתי לו, שזה הבית שלי ושל שלושת הילדים, ולעולם לעולם אני לא אעזוב אותם.
עצוב.

[מתחילה_להיבנות*]

עכשיו ככה, כמה מעצבן לראות איך הוא מנהל את החיים של הילדים, ושבעצם את לא יכולה לעשות כלום.

האמת, המצב אצלי לא שונה בהרבה. כאשר הם אצלו בבית, גם יש ממתקים בלי סוף ובלי הגבלה, כמובן תוכניות וסרטים בלי סוף, ובעיקר - פריקת כל עול אפשרי. כאילו הוא מנסה להתנקם באמא המסודרת דרך ובאמצעות הילדים.

ומה שמרגיז שבאמת אי אפשר לעשות כלום. עבור הרשויות, רשויות הרווחה, המצב הזה לא נחשב רע עבור הילדים, והיום יותר מדי מחשיבים את ה"זכויות" של האבא. כל עוד האבא איננו אלים, מותר לו כנראה לעשות הכל, כולל להתנקם באשתו לשעבר על חשבון הילדים.
כמובן שאם האמא יכולה להוכיח שהוא מזיק לילדים נפשית, אז ינסו לקרוא אותו לסדר, אבל חלילה לא יגרעו מזכויותיו המפוקפקות להמשיך ולהרעיל את הילדים.
ומה זה להוכיח? צריך פה מערך שלם של עורך דין ופסיכולוג ומי יודע מה עוד, וגם שופט לא אטום. הכל ביחד שיקרה - קצת יותר מדי....

מסתבר שהחיים אחרי הגירושין, הם אומנם טובים לאין ערוך מלפני, אבל יש התמודדויות חדשות לא פחות קשות.

מציעה לך ללכת להדרכה הורית ואולי גם לצרף את הגרוש.
אני הצלחתי להביא את שלי להדרכה הורית. אמנם עדיין לא התחיל כלום, אבל בטח אחרי פסח.

תחזיקי מעמד!
וכל הכבוד על התשובה שנתת לתלתלי, זה בוודאי לא היה פשוט עבורך.

[עכשיו_ככה*]

הרבה זמן לא כתבתי.
החיים טובים למדי בזמן האחרון.
אני והמתוקים מטיילים לא מעט. יש זרימה מפעפעת של אהבה ממני אליהם ומהם אלי. אני גם - אללי! - כמעט שלא צועקת. יששששששששששששש! <שקט, מה את צועקת?!?!>

בפסח היינו כמה ימים בנגב. הצטרפנו לטיול מאורגן של החברה להגנת הטבע, שמיועד למשפחות עם קטנים. זה קונספט שתפור עלינו! מסלולי טיול מותאמים לגיל הרך, וכן שפע של פעילויות שמתאימות לילדים במגוון גילאים. ישנו בבית-ספר-שדה, לא בדיוק 5כוכבים אבל המחיר בהתאם. גדולי פרח מבחינה חברתית ונהנה מהפעילויות שהיו שם מסביב לשעון. הקטנים אמנם היו די צמודים אלי, אבל אני רואה את הפוטנציאל שלהם לחגוג בחופשיות בעתיד, כשנלך לטיולים כאלה.
היינו המשפחה היחידה לה הורה יחיד. זה בוודאי לא קל להיות המבוגר היחיד, הנהג היחיד, הסוחב תיקים היחיד, ובכלל הורה יחיד, בטח כשיש שלושה ילדים. גדולי הנשמה עוזר לי, אבל הוא בסך הכל ילד בן 8.
בכל אופן, אם בכל אופן ההורה הוא יחיד, וחפץ בטיול, אז אני ממליצה בחום על הטיולים האלה של החברה להגנת הטבע (ממליצה גם למשפחות דו-הוריות כמובן). בואנה אחיותי, על טפכן ונבטיכן. (טוב, לא חייבים נבטים, אבל יהיה נחמד לחזק את הנישה של ילדים שאינם מנשנשים משקית מרשרשת).

אני עדיין לא עברתי את התהליך של ההשלמה עם הגירושים (היו מי שאמרו שמדובר בסוג של התאבלות שצריך לעבור). ממשיכות להעסיק אותי שאלות, תהיות, האשמות. אני עדיין כועסת עליו מאוד מאוד. כל פעם מחדש נדהמת כיצד יכול היה לעשות צעד כזה. ברור לי שהזוגיות שלנו היתה במשבר, אבל אני לא יכולה לשכוח את האהבה הענקית והממושכת שהיתה לנו פעם. איך הוא יכל לבעוט בהכל, למרות ההבנה שבתקופה שבה הילדים קטנים, בוודאי אחרי לידה של ילד (שלישי), יש הרבה מצוקות. זה הרי שכיח. למה סירב להשקיע בעבודת שיקום. וממתי הוא מתייחס בקלות ראש נפשעת כזאת לנישואין. זה לא משחק, כן בא לי - לא בא לי. בוודאי הוא, שמתיימר להיות אדם ערכי, היה אמור לעקור הרים בניסיון לא להגיע לגירושים. ממשיכות לצוץ אצלי בפתאומיות דמעות של צער ושל תימהון, של זעם ושל תיסכול.

הסטטוס הזה, להיות גרושה. מי היה מאמין שאני אגיע לזה. שוב ושוב המושג הזה עולה, בשיחות טלפון עם גופים שונים אני מוצאת את עצמי נאלצת לציין שאני גרושה. מעבר לזה, גרושה עם שלושה ילדים קטנים, זו לא נקודת הפתיחה האידיאלית למציאת בן זוג חדש.

עם המתוקים החיים זורמים. הסידור של "ימי אבא" ו-"ימי אמא" עובד טוב. לגדול ברורה החלוקה השבועית של הימים. הקטנים שואלים אותי בכל יום מחדש אם היום הולכים לאבא, וצועקים "יששששששששש!" כשהתשובה חיובית. בסך הכל הם רואים אותו לא מעט.

בשיגרת היומיום אני והמתוקים נהנים ביחד מהטיול היומי שלנו בצהריים - זה תמיד מקור להתלהבות ולחדווה. אנו מתענגים ביחד גם על קריאת ספרים. אלה הבילויים העיקריים המשותפים שלנו. כשהם מנסים לצרף אותי למשחקים שלהם, צבי הנינג'ה או הסביבונים היקרים האלה עם האיבזורים והתחרויות, אני מתחמקת בחוסר אלגנטיות. שילכו לחפש את האחים שלהם. האמת, העובדה שהם חברים טובים היא בעלת חשיבות עצומה. הם ביחד, הם מגובשים, דואגים אחד לשני, מפרגנים, נהנים מהחברה המשותפת. זה עונג גדול עבורם וגם עבורי. ברכה.

[מתחילה_להיבנות*]

תודה על השיתוף שלך!
מאוד מזדהה עם תחושותייך הכואבות לגבי הזוגיות היפה שנהרסה לה סתם כך. אני חווה זאת גם, אולם ממקום אחר לחלוטין.
גם אני חשה שהסטטוס של גרושה הוא לאו דווקא מחמיא, ובכלל מי חשב על זה פעם? זה נראה שייך לסרט של אחרות, לא שלי.
כשנישאתי חשבתי שזה לנצח ולתמיד, ולמרות שאני יזמתי את הגירושין, בפועל, הוא היה זה שפירק את הבית. אני הייתי זו שנמלטה בעור שיניה מהטרור.
עם הגירושין השלמתי, אבל אני מבינה אותך מאוד וכואבת את כאבך. באמת לא ברור בכלל איך כל התהליך הזה קרה ביניכם ולמה הוא לא רצה להשקיע. כל כך חבל. מעניין איזה ערך מוסף הוא מוצא היום בחייו כגרוש.
האם את נראה לך שהיית רוצה לחזור אליו, אילו היה רוצה בכך?
כי באמת נראה גם לי תעלומה, על מה ולמה התעקש להתגרש.
עקבתי אחרי הדף שלך מתחילתו ממש, ואמנם היה די ברור שיש ביניכם חילוקי דעות וגם השקפות שונות, אבל מכאן ועד גירושין הדרך מאוד רחוקה.

משמח אותי לקרוא שאת עושה חיל עם הילדים. הלוואי עלי! אין לי רבע מהמרץ שיש לך.
כל הכבוד על הטיול. האמת שאני גם יצאתי עם הילדים לטייל קצת והיה מאוד כיף. ככל שהם גדלים הבילוי הופך להיות הרבה יותר שפוי ומהנה, הם מבינים יותר, הם נהנים יותר ובוכים פחות. אבל הטיולים שלי היו לכמה שעות בלבד ואחר כך הביתה.
בינתיים עדיין חולמת לצאת איתם לאיזה בית מלון, אבל לצערי אין לכך תקציב כרגע...
תחזיקי מעמד ותסתכלי קדימה.
נכון שהגירושין עדיין טריים ודי ברור שמדי פעם את מוצאת את עצמך דומעת, אבל גם כשאת בדמעות וחוסר הבנה, תמשיכי להביט קדימה אל העתיד.
ולגבי מציאת בן זוג - שום דבר לא מעכב, מסתבר. אני מכירה כבר שתי נשים גרושות עם 8 ילדים שנישאו! אז כנראה שהכל אפשרי
וגם אני עדיין מחפשת. אולי אני יותר דוחה מאשר מחפשת. אצלי עדיין יש כעס רב וחשש רב מגברים. יש בי אנטגוניזם מאוד גדול לגברים ובכל פעם שמציעים לי מישהו גרוש, אני מקשיבה בחוסר אמון בולט לסיפור הגירושין שלו ונוטה לא להאמין לאף אחד. אבל גם זה יעבור ואולי אלמד להתרכך ולהביט על העניין יותר בפרופורציה.
הזמן עושה את שלו.
נראה שאת על דרך המלך. את נשמעת אמיצה ונחושה, עם ערכים. מאוד מעריכה אותך, אין הרבה נשים כמוך.

[קוראת*]

אני עדיין לא עברתי את התהליך של ההשלמה עם הגירושים (היו מי שאמרו שמדובר בסוג של התאבלות שצריך לעבור). ממשיכות להעסיק אותי שאלות, תהיות, האשמות. אני עדיין כועסת עליו מאוד מאוד. כל פעם מחדש נדהמת כיצד יכול היה לעשות צעד כזה. ברור לי שהזוגיות שלנו היתה במשבר, אבל אני לא יכולה לשכוח את האהבה הענקית והממושכת שהיתה לנו פעם. איך הוא יכל לבעוט בהכל,
אוי, כמה שאני מכירה את זה. כבר כמה שנים ועוד לא השלמתי עם הגירושים . אם את מסוגלת, עשי זאת כמה שיותר מהר, אפילו בצורה מלאכותית. לאי-ההשלמה אין כל ערך, והיא פוגעת באיכות החיים הרגשית.

חוץ מזה, נשמע שאת ממש שולטת בעניינים ומטפלת בבנים בצורה פשוט נהדרת.

מה, יצאת לטיול בלי להכיר שם אף אחד?

[פולה*]

סתם עלה לי בראש, חברה שלי שגם גרושה עם קטנים הצטרפה לקבוצה נהדרת דרך האתר "הלב" והם גם יוצאים לטיולים וכו'...

www.halevnet.com

[קוראת2*]

בפסח היינו כמה ימים בנגב. הצטרפנו לטיול מאורגן של החברה להגנת הטבע, שמיועד למשפחות עם קטנים.
איזו מעולה את! נשמע כמו כיף חיים

אני עדיין לא עברתי את התהליך של ההשלמה עם הגירושים (היו מי שאמרו שמדובר בסוג של התאבלות שצריך לעבור).
לגמרי. זה תהליך שלוקח זמן להבריא ממנו והזמן כמו בהרבה מקרים מרפא הרבה אם לא הכל. הייתם ביחד הרבה שנים ולפרק חבילה זה לא צחוק ולא נעשה כלאחר יד. בודאי גם תכירי עם הזמן עוד משפחות באותו המצב והסטוס ידמה לך פחות משונה. אני מאוד מבינה את תחושותייך אלה @}.

[או_רורה*]

תרשי לי להציג משהו אחר ממה שקראתי מהההתלה שלכם:
לא היה לכם טוב אחד עם השני. לא היה. היה רע מאוד.
לא היה לך פרטנר בכלל.
לא היה בן זוג שהקשיב לך, שדעתך נחשבה בעיניו.
היו מריבות איומות וחוסר שקט.
ולא היה רצון מצידו לפתור כלום. רק מצידך.
טוב שהוא קם ועזב, אחרת עוד היית עלולה להיות שם היום....


מעבר לזה: המון כוח ואהבה.
את מדהימה בהתנהלות שלך...

[עכשיו_ככה*]

תודה יקירותי.
אתן מעודדות אותי ומחזקות אותי...

[מתחילה_להיבנות*]

מה שלומך?

[מתחילה_להיבנות*]

מתגעגעות...

[או_רורה*]

נכון..

[עכשיו_ככה*]

היי יקרות
מלא זמן לא נכנסתי לבאופן. אין לי חשק, משום מה.
היום נכנסתי לדף הזה רק כדי שלא לגרום ללחץ מיותר על ההיעלמות...
בגדול הכל בסדר. יש קצת דאון, יש תקופות יותר טובות ופחות טובות.
יש גם תקיעות מסוימת.
אני אשתדל להיכנס בקרוב ולכתוב באריכות.
<אני חייבת לכתוב. האמת היא שגם רשימות פרטיות במחברת שלי מזמן לא כתבתי, וחבלללללל>
<הולכת לקרוא את "תרה" של צרויה שלו, מונולוג של אישה שהחליטה לפרק משפחה>

[מתחילה_להיבנות*]

שמחה שחזרת ועדכנת!
דווקא לא דואגת לך כל כך. יש לך המון כוחות וזה בסדר שלפעמים יש ירידה. הירידה היא לצורך עליה. לצורך צבירת כוחות מחודשים.
זה לא קל לגדל ילדים לבד. זה באמת לא קל.
עוד יותר לא קל לגדל ילדים במסגרת זוגית כאשר הבן זוג לא תומך ואף מפריע.
כרגע זה מה שיש ואני שמחה בשבילך שפתחת דף חדש בחיים.
ספרי לי קצת על הספר "תרה", נשמע מעניין. האם שווה קריאה? אני מאוד אוהבת ספרים, רומנים, במיוחד על החיים. אשמח אם תשתפי.

[קוראת*]

מה שלומך?

[קוראת*]

מה שלומך?

[עכשיו_ככה*]

הנה אני כאן, עם מוסר כליות. לא התחשק לי לכתוב. גם לא לגלוש בבאופן. מצטערת ומתנצלת מעומק ליבי אם מי משלוש הקוראות שעוד נותרו, נפגעה באיזושהי צורה. מודה על ההתעניינות גם כשאני איני כאן.
ובכן, תיאור מצב.
טוב, נתחיל אולי בכך שעברתי סוף סוף את המבחן, מבחן גדול ואפילו ראשי של התואר השני. כל כך פחדתי ממנו, דחיתי אותו שנה אחרי שנה, והנה הצלחתי לצלוח אותו. איזו הקלה.
עכשיו נשארה חובה פעוטה אחרונה: לכתוב תזה. אני ממש מקווה שאצליח להרים את עצמי ולהשקיע, לקרוא הרבה ולכתוב מדויק. והלוואי שאני אהנה מהעבודה הזאת, הלימודים המתמשכים האלה הסבו לי מעט מאוד עונג אינטלקטואלי או אחר. מדעי הרוח גוועים.
חלפה עכשיו בדיוק שנה מאז שהוא ("הוא"?? צריך למצוא לו כינוי. או להשאר עם "אבא") עזב. וואללה, רק עכשיו אני שמה לב. אני חושבת שלא סיפרתי כאן את הידיעה הבאה: הוא בן זוג של מי שהיתה עובדת שלו ולצידו במשך שנים, בשנים שבהן היינו הורים צעירים. הם לגמרי ביחד, אולי יעברו לגור ביחד. היא גרושה ואמא לילד בן 5.
הוא אמר לי, בשיחה שהכרחתי אותו לקיים, כי הקשר איתה הוא חדש לחלוטין, מעולם לא היה ביניהם משהו, בשום מישור.
יכול להיות שאני מאמינה לזה.
אני, לעומת זאת, רק בשאיפה למצוא בן זוג. יודעת כבר לנסח לפחות כמה קווים כלליים שיאפיינו הקשר הרצוי בעיני.
האמת היא, שניתן לומר שלא טמנתי ידי בצלחת. לפחות בתקופות מסוימות במהלך השנה הראשונה הזאת.
היה לי קשר שהיה מאוד טוב בשבילי. הוא לא יכל להמשיך, אבל בכל זאת קיבלתי ממנו הרבה. בין השאר הוא עשה אותי שמחה, צוחקת, הביא לי שמחת חיים. גם בתחום ההוא, היתה תחיית המתים. התענגות ואנרגטיות. ואיזה הרפתקאות, לא הייתי מאמינה על עצמי.
אני מגדירה לעצמי שני "חיים": לייף 1 ולייף 2. בראשון אני אמא מסורה, בשני אני לעצמי.
עם המתוקים בסך הכל בסדר. שוב ושוב אני נוכחת כמה המגע הקרוב והאוהב, והקדשת התשומת לב, מחזקים אותם ומיטיבים עם הקשר ביני לבינם. לא תמיד אני מצליחה בכך, כמובן. החיים אינטנסיביים כאן כל יום מהצהריים. לפעמים אני עוזבת את המטבח, האמת כמעט כל יום בסביבות חמש אני יוצאת בצעד נחוש את המטבח (סידור שאריות ארוחת הצהריים המאוחרת והתכוננות לארוחת הערב) ומצטרפת למתוקים בסלון. מתיישבת על הספה ומזמינה אותם להתרפק עלי (בעיקר הקטנים) עם ספר. או מביאה כדור גדול (או כמה) ומשחקים בתורות - זה להיט. שלושתם משתתפים בעליזות. עושים מסירות כשאני על הספה מוסרת לכל ילד בתורו ולפי יכולתו, והוא זורק אלי. לפעמים אחד מהם טס ומביא את סל הכביסה האדום, מציבים אותו באמצע הסלון תוך קירוב והרחקה בהתאם לילד, וקולעים. לעיתים רחוקות יותר אנחנו משחקים משחקי קופסא, דומינו, דוקים, פאזל.

אני מוצאת את עצמי מתפקדת לפעמים כאמא מנוסה בעלת חכמה מצטברת, כשאני מצליחה להימנע מעימותים בדרכים יצירתיות ובשקט. מנגד, פעמים אחרות, עדיין רבות מידי, אני מתרתחת וצועקת.

אני צריכה ללכת. מבטיחה לחזור בקרוב.

[כוכבית_בוקר*]

את מעוררת השראה בהתמודדות, באופטימיות, ביצירתיות ובפשטות.

[פלוני_אלמונית*]

יש יותר משלוש קוראות (-:

[אינדי_אנית*]

כיף לשמוע @}

[פלוני_אלמונית*]

אני פלונית אחרת, וגם נהניתי לקרוא.
אהבתי במיוחד את
שוב ושוב אני נוכחת כמה המגע הקרוב והאוהב, והקדשת התשומת לב, מחזקים אותם ומיטיבים עם הקשר ביני לבינם.

[קוראת*]

ש יותר משלוש קוראות

[קוראת1*]

וגם יותר מארבע

[עכשיו_ככה*]

אספתי היום את המתוקים ברגל, כמידי יום כמעט. בגן השעשועים הקרוב לגן של האמצעי פגשנו את גדולי, שהיה בדרכו מבית הספר הביתה. נשארנו שם והמתוקים שיחקו בכיף, במתקנים, מעליהם ובעיקר קצת הלאה, איפה שהקיר הגבוה שעשוי מסלעים, עליו הם מטפסים למגינת ליבן של האימהות האחרות בסביבה.
כשהגענו הביתה היתה התרגשות למראה השטיח בסלון, אשר חזר אתמול (כשהמתוקים היו אצל אבא) משנת הקיץ במחסן. הייתי קצת במצוקה מכך שאין לי איך להביא את השטיח הכבד הזה מהמחסן לדירה (עם השטיח של חדר הילדים אני יכולה להסתדר). זו אחת הסיטואציות החדשות שהגירושים הולידו. העדר הגבר שאחראי בלעדית על ביצוע פעולות ספציפיות, כגון שינוע חפצים כבדים אל המחסן וממנו. מה עוד? את העץ היחידי שלנו לא צריך יותר לגזום כי הוא מזה שנה (!) מת, (עץ דובדבן מרשים בגובה שלוש קומות). אה, כן - רחיצת כלים. זה היה תפקידו בבית, אחרי שבערב אחד בשנותיה הראשונות של הורותנו המשותפת, לאחר ארוחת הערב, הבהרתי לו אחת ולתמיד כי זה לא הזמן לקרוא עיתון, אלא לסדר את המטבח ולקלח ולהשכיב הילד. הוא בחר ברחיצת כלים, ובכל בוקר הוא היה רוחץ כיור מפוצץ מכל הכלים של יום קודם. ברגע זה ממש מחכה לי ערימת הכלים היומית, אני צוברת אותם ורוחצת בלילה. משימה מאוסה. ומתסכלת.
בקיצור, הצלחתי לאלתר מבצע העלאה של השטיח ומשהמתוקים נכנסו וראו אותו פרוש חגיגית בסלון, משווה לו אווירה חמימה וביתית, בקבוק פלסטיק (פקק רחב) מלא גולות נשלף מהמגירה ומשחק סוער פרץ. מעולם לא שיחקו ככה בגולות אצלנו, ילד שכן שביקר פה היום כנראה הבנה את זה. שני הגדולים המשיכו לשחק שעות במרץ, והתברר כי זו הפעם הראשונה, שיתרונו של הגדול - 4 שנים - אינו עומד לו. האמצעי (כמעט 5) קירקס אותו. שמחתי מאוד.
תוך כדי כך הקטן (3) פיזז לו על השטיח, דורך בבלי דעת על וליד הגולות של המשחק הקולני שמתנהל מתחת לאפו, מלקט בובות צעצוע של דמויות שריריות ועורך ביניהן מלחמות. כשהצטרפתי אליו התעקש שאבחר אחת מהבובות האימתניות והממותגות. גולה אחת זכתה לשם פרטי, כתומי, משהתברר כי כשמתבוננים לתוכה מגלים ענן כתום זוהר. משבר פרץ כאשר הקטן חטף אותה מאחיו בעודם מתקוטטים עליה.
גדולי ערך מידי פעם הדגמות של הפלת יריב. מצאנו יתרונות בהפלה שבה אתה נעמד מאחורי היריב, ובעזרת הברכיים שלך מכופף את רגליו של ומכניע אותו לאחור. הקטן נפל באלגנטיות, במהירות, לא נדרש הרבה מקום ונשמר גורם ההפתעה. זה קסם אמיתי, ההרמוניה בין השלושה האלה שלי, שבחסותה הם מנהלים קרבות ואימונים רציניים תוך איכפתיות ומודעות לנחיתותו של הקטן יותר. ואם הקטן חוטף חזק מידי, לאחר צווחות הבכי הראשונות מתקיים הטקס הקבוע: הקטן "מכסח" את הגדול והגדול נאנק מכאבים מדומים. או אז פורצות צווחות גיל והכל בא על מקומו בשלום.

[עכשיו_ככה*]

ולפינה הקולינרית:
לארוחת הערב הקטן אכל מעט מרק שעועית שהפשרתי, לא כל כך מוצלח, ואז טרטור - יוגורט עם פיפונים קצוצים ושמיר, ואגוזים טחונים בנדיבות. ומעט פשתן טחון. האמצעי אכל "סלט אננס", דהיינו תפוחי עץ, אננס וסלרי עם מיונז שלי, לא הסכים לאגוזים בשום צורה. הגדול אכל לפה (פיתה דקה וגדולה מחיטה מלאה, אני קונה במאפיה ערבית) עם שמן זית וזעתר, וגם עגבניה וביצה.

בצהריים הגדולים אכלו פירה, הגדול גם ביצה והאמצעי בחר כרגיל קשיו. הקטן אכל סלט טונה עם מיונז. סלט ירקות לכולם. לקינוח: מוס שוקולד, עשוי מהרבה ביצים (אורגניות, טריות, מקומיות), שוקולד מריר, סוכר והל. או שמא וניל. בין כך ובין כך המוס נגמר היום. למחר בבוקר ממתינות עוגיות שוקולד צ'יפס (אני קוצצת במג'ימיקס קוביות שוקולד מריר), שיבולת שועל וצימוקים.
לילה טוב.

[פלוני_אלמונית*]

אותה פלונית אחרת... רציתי לומר שהפינה הקולינרית נשמעת משובחת.
ומעוררות תיאבון

[עכשיו_ככה*]

תודה!

[מטגנת_השניצלים*]

את נשמעת משובחת!
בחיי, איזה אמא, מעורר קנאה
החיים שלך נשמעים כל כך טובים...
שימשיך לך ככה!

[עכשיו_ככה*]

יש לי בשבוע האחרון איזו בעיה גופנית. חולשה וכאבים בכפות הידיים, ביד שמאל כולה, בכתף, בגב העליון. משהו בבירור לא בסדר. בלילות אני מתענה, לפעמים מתעוררת מכאבים באמצע הלילה. זה הגיע אפילו לכך שרכשתי כדורים להקלת כאבים, מה שלא עשיתי מעולם. נטלתי כדור אדקס אתמול והיום, לפני השינה.
לא קל לטפל בשלושה מתוקים במצב הזה.
היום ההורים שלי התייצבו כאן, בעקבות המייל מאתמול שבו סיפרתי להם על תחלואי. הם לקחו פיקוד על המתוקים, משחקים, אוכל, שיחות, מקלחות. שלחו אותי לנוח. איזה חמודים.
לפעמים יצאתי מחדרי ("חדר שינה" לשעבר) וביליתי אחד על אחד עם איזה מתוק. אלה הזדמנויות יקרות מפז. קראתי במקביל עם הגדול את "אחרון המוהיקנים", ספר שהבאתי לו מהספריה, והתאכזבתי לגלות שהוא לא ראוי להיחשב קלאסיקה. לפחות מבחינה ספרותית. בכל מקרה, הילד בולע ספרים ברעבתנות, זה תענוג.
הקטנים נוהגים לפחות פעמיים ביום להציע בקריאה נרגשת: בואו נשחק במשפחת אריות! ומייד הם מכריזים בשירה: אני כפיר תי-נואוק! אני עונה כמעט תמיד: אני אמא לבי-אאה!. כשאנו משחקים במשפחת חתולים, כל תכלית המשחק היא התגפפות והתלטפות.

אני מוצאת את עצמי עדיין אכולת כעס ואפילו תדהמה, או השתאות, מהעזיבה של - מה שמו - ההוא. איך אקרא לו. איך הוא יכל לעשות את זה. למה הוא לא נלחם למען המשפחה. הרי היתה לנו אהבה גדולה כל כך. במשך שנים ארוכות, לא לתקופה חולפת. הרי יש לנו כאלה ילדים מקסימים, מתוקים, נפלאים אחד-אחד.
אתמול האמצעי (כמעט 5) אמר לי שנראה לו שבעוד שנה אני אתחתן. שאלתי אותו אם הוא רוצה שזה יקרה. הוא ענה בפיזור נפש, כן. הגדול (9) החרה אחריו: לא!!!. אמרתי, זה בסדר גדולי, אין לי כוונות לעשות את זה.
באמת אין לי כוונות, גם אם אמצא מישהו. אני מעדיפה להפריד לייף 1 ולייף 2. ילדים וחיים פרטיים.
ההוא וזוגתו עוברים לגור ביחד. אני מניחה שזה מצביע על סיכוי טוב לחתונה קרובה. זה קשה לי.
כל כך עצוב ומשונה זה נראה, איך שהוא קרע משפחה עם שלושה ילדים, ועכשיו הוא מאחד טלאי לטלאי עם אמא זרה ובן זר. והבן הזר הזה יגור איתו, עם האבא של הילדים שלי. בעוד שהילדים שלי יהיו רק על תקן מבקרים שם, הגם אם לעיתים תכופות. וההיא תשמש לילדי תחליף אמא. זה כל כך לא מסתדר לי. למעשה, בשיחת הטלפון שלי איתו לא מזמן הוא אמר לי שקשה לו עם כל הטיפול בילדים, והוא מחפש בת זוג שתסייע בכך. הוא סיפר בשחצנות כי הוא בדק כמה נשים לצורך התפקיד וגם כי נשים רבות מתחילות איתו. הוא נתן כדוגמה את השבת האחרונה בה הילדים היו אצלו, הילדים צחקו ושיחקו ודיברו - איתה, עם ההיא. וזה חשוב בשבילם מאוד. ואז הוא הוסיף, כנראה לא מודע לאירוניה - הוא היה חופשי לישון ולקרוא עיתון. זה הרי היה אחד ממוקדי הנפץ הקבועים שלנו: כיצד נראית שבת משפחתית. אז הנה הוא מצא מישהי שלא מחמיצה פנים כשהוא נעלם במשך רוב השבת, ואף מגדילה לעשות ומעניקה לילדיו תשומת לב וחום. הוא החליף את האמא המקורית של הילדים, במחצית מדויקת של שבתות הילדות שלהם, בתחליף-אמא. אני יכולה רק לקוות שהיחס שלה אל ילדי תמיד יהיה חם ואיכפתי. אני מניחה שהיא חווה קשיים מצד הבן שלה, שבמשך 5 שנים היה בן יחיד עם אימו ופתאום הוא מכונס עם גבר זר וחבורה מגובשת של שלושה אחים. ומה אם ההוא וההיא ירצו ילדים משותפים? אני מניחה שהוא לא ירצה, הוא נוכח כמה השקעה שזה מחייב, אנרגיות, זמן, כסף. אבל סביר להניח שהיא תרצה. ואז הם יהיו משפחה עם חמישה ילדים בעלי שלושה זוגות הורים שונים. איזו הטלאה שברירית.

[עכשיו_ככה*]

יומן קולינארי:
בצהריים הגדול אכל אורז (לבן) עם שעועית (מקופסא), וביצה (קשה). האמצעי אכל פירה וקשיו. וגם "סלט אננס" (סלט וולדורף) ומעט ברוקולי (עם מלח, לימון ושמן זית). הקטן אכל אורז עם שקדיה ותמרים, ומעט ביצה. סלט לכולם.

בערב שלושתם אכלו "מעדן" (יוגורט או שמנת, סוכר או דבש, אגוזים טחונים, תמרים וצימוקים, פירות טריים).
מתוקים.