בן זוגי שיחיה, שנים ארוכות ביחד, הוא איש של שכל ותבונה. הוא עוסק בחשיבה, חולם בחשיבה, הכל. לעומת זאת, נראה שחושיו קצת קהים, והוא לא ממש מתרשם מטעמים, קולות, מראות וכד'. כלומר לא ברמה שמצדיקה מאמץ כמו זמן או תשלום מיוחד. גם מטוב לב הוא לא מתרשם במיוחד, מה שהופך אותו לציני (כלומר כזה שמחפש את התועלתנות שמאחורי מעשים, וחושד בכולם בזיוף). נו בקיצור לא פשוט.
אז אנחנו הולכים למסעדה נניח, והוא כאילו לא שם לב לטעם בכלל. הולכים להצגה נניח, והוא כאילו לא מבין על מה שילמנו בכלל. הולכים למופע, וכל מה שיש לו להגיד זה שהזמר ההוא וההוא (איך קוראים לרוקיסט הזה שהתאבד?) יותר טוב. רואים תכנית על איזה מפעל צדקה או משהו, או הולכים לאיזו הצגה שמעלה החוג של הילד, והוא מוצא פסול בנעליים של המנחה או בשד יודע מה. תמיד יושב לידי כמו אחד מהזקנים האלו מהחבובות, מעיר את ההערות שלו ונראה שכולם רק מנסים לפגוע בו ורק הוא יודע מה אמת בעולם.
ומצד שני, הוא מאד שמח לראות אותי שמחה (ואת הילדים גם). כלומר, הוא לא ילך לסרט לבד כי זה ישעמם אותו כמובן, אבל אם יילך אתי, ויראה אותי מתרגשת או שמחה מהסרט, או מההופעה, או ווטאבר, זה ישמח אותו מספיק כדי להצדיק את זה שבא. אז כל הארוע הוא תולה בי עיניים לבדוק אם הוא שמח או לא... ואפילו הגענו למצב שהוא מתלבש במיוחד, כלומר במקום להגיע לתיאטרון עם טריינינג ומסטיק, יענו באופן הטבעי שלו, הוא מתלבש יפה כדי שיהיה לי נעים יותר.
ואז הוא יושב לידי ומחכה שאני אשמח כדי שהוא יתמלא שמחה בעצמו, אבל אני יודעת שמה שזה לא יהיה ששלמנו עליו לא מדבר אליו בגרוש, ואני לא מרגישה שיש בכוחי לשאת את החויה של שנינו ביחד, וברגע שמגיעה ההערה הצינית הראשונה שלו (הוא קורא לזה "הומור" ומייחס לזה קרבה) אני מתמלאת ברגשות תסכול ורתיעה ודחיה אפילו, איך הוא יכול שלא לחוות שום דבר בעצמו הכל דרכי, והוא כמובן רואה על הפנים שלי שאני מדוכדכת אז מיד הוא בהתאמה גם.
אינספור פעמים קרה שישבנו בשקט מופתי במופעים, ארועים או טקסים שקשורים לתרבות או לילדים, וקמנו משם זועפים ומלאי טינה וגועל נפש.
אני מאד אודה לשיקוף או עזרה איך לצאת מהמעגל המטומטם הזה, שעל פניו כל כך מגוחך, ובכל אופן אנחנו לא מצליחים להתגבר עליו
תודה על הדגשים