האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
אחרי הרבה לבטים נראה לי שאני חותכת את הקשר. קוראת לריחוק בשם ומתקדמת. בן זוגי הוא אדם יקר, אבל ההתאמה הזוגית ביננו רק מידרדרת. יש לנו ילד בן שנה ורציתי לדעת מבעלי הניסיון, האם בגיל הזה השפעת הפרידה היא פחות כואבת בשביל הילד מאשר בגילאים מבוגרים יותר? ברור לי שהכל תלוי באופי הפרידה ובאיך ששנינו ניקח את זה. השאיפה היא לגמור בטוב.
לי פעם אמרו , שאם ההורים מתגרשים בגיל מאוחר אז הילד נפגע פחות , כי הוא זוכה ליותר זמן הורים ביחד .
ואמרו לי גם , שאם הילד מאד קטן , הוא נפגע פחות , כי הוא גדל לתוך המצב הזה כאל חייו הנורמאליים .
מנסיוני בשני הכיוונים , שניהם צודקים.
מאחלת שיהיה לכם קל ,
הכי חשוב להשאר חברים , בכל מחיר . אם יש משהו שבאמת חשוב בכל גיל , זה שהילד רואה את הידידות והכבוד בין הוריו , ששניהם באים , עם בני זוגם החדשים כשיהיו, ליומולדת ארבע , למסיבת סיום בתיכון , לחתונה שלו...שעושים ארוחות ביחד לפעמים . שאמא מכינה איתו ביחד מתנה ליומולדת של אבא , בכל שנה . שהמשפחה נמצאת על שטח יותר גדול עכשיו , אבל עדיין משפחה .
משיחות עם מתגרשים , רבים לא מבינים שהם נשארים סוג של זוג . שכהורים גרושים עליהם להמשיך לעמול על תקינות מערכת היחסים , למרות שמשונה לקרוא לזה מערכת יחסים . זה לכל החיים .
(ושוב מנסיון , זה הרבה יותר קל , לטווח הרחוק , וביום יום , להשאר חברים . גם אם מתחשק לא אחת למלוק את השני בעינויים.)
חשוב ביותר לראות "תמונה משותפת" של איך אתם חיים כזוג הורים לילד - בנפרד. יצירת תמונה משותפת היא אחד הכלים החשובים ביותר בכל תהליך זוגי, קרבה ופרידה.
יש להבין כי אין זה עניין של התאמה זוגית אלא דווקא של רצון משותף לזוגיות, רצון שאיננו משותף כעת. שהרי בתחילת היחסים יש להניח שהיה רצון משותף של שני הצדדים להתאים את עצמם - האחד והאחת - לחיות בזוג, והיכן שהוא בדרך, רצון זה התחלף בחוסר רצון או בחוסר עניין בזוגיות הזו. תהליך זה טבעי והוא נובע מאליו אצל זוגות רבים לעתים בשנים הראשונות לנישואים ולעתים מאוחר יותר. פתרון הפרידה לגיטמי בהחלט, אלא שיש להבין כי העבודה העצמית של כל אחד מבני הזוג, הכרוכה בכך איננה פחותה מהעבודה הנדרשת לשם הזוגיות עצמה.
כאן, במבט מהצד, אשר איננו יכול להיות מדויק לחלוטין, לכאורה נראה כי הרצון המשותף הוא להיפרד. אבל, לשם פרידה שכזו יהיה זה יעיל והכרחי (אם לא לטובתכם ההורים, הרי שלטובת הילד), "לנקות" את השטח מכל משקעי העבר, להפיג כעסים בהבנות וליצור זוגיות ממוקדת להורות משותפת.
שכן, אינכם יכולים להיפרד מתפקיד זה של הורות משותפת. כאן אין עניין של התאמה להורות משותפת, המכנה המשותף הוא עצם העניין ולמענו עליכם למצוא את הדרך להורות משותפת, מתפקיד זה אי אפשר "להתגרש". אין למי לשלוח את "מכתב ההתפטרות" מתפקיד ההורה. אין מי שיקבל מכתב כזה, לא בן/בת הזוג, לא הילד.
לעניין עיתוי הפרידה הפיזית, הניתוק ממגורים משותפים. במידה והשאיפה היא "להקטין נזקים" בעבור הילד, יהיה העיתוי נבחן לא בגילו של הילד אלא ביכולת להיפרד בלב שלם ולא בלב חצוי. לפיכך עליכם "לעשות עבודה" בינכם ולברר באמת מהם הגורמים לפרידה - ללא פחד ומורא (ממה יש לפחד אחרי שכבר "הפסדתם" את הזוגיות הזו) של כל אחד ואחת מהצדדים אל מול הצד השני.
תהליך שכזה אשר עשוי להיות מלווה בסערת רגשות גלויה ומוחצנת, וגם אם נעשה "על מי מנוחות", חשוב ביותר בעבור הילד. שכן אז נוכח הילד בעת הבשלת תהליך הפרידה ובעצם נוכחותו הרי הוא חלק (פסיבי אמנם אך קיים) מהתהליך. בהיותו "רק" חלק מהתהליך לא יקח על כתפיו את האחריות ליחסים בין הוריו מחד, ומאידך ידע את המתרחש.
אז, הנזקים בעבורו יהיו מינוריים והוא אף יצא נשכר במובנים רבים הן מהתהליך עצמו והן מתוצאותיו.
אני מבינה שזה לא בדיוק מה שאת רוצה לשמוע, ובכל זאת: אם את עדיין בתהליך, ולא ממש החלטת, שווה לבדוק אם עשית הכל כדי לא להגיע למצב של פרידה. יש ילד, וכנראה שכל החיים שלו יהיו מושפעים מההחלטה שלכם. ממליצה לך לקרוא את "גירושים והשפעתם על ילדים בבגרותם" של ג'ודית ולרשטיין ואחרות.
כתבת בראש הדף שברור שהרבה תלוי באופי הפרידה.
לדעתי, זה הפרמטר החשוב ביותר, אם לא בעצם היחיד. הורי התגרשו ממש לאחרונה. אני כבר ילד גדול... כמובן שעצם הפרידה היתה כואבת. כמובן שזה מאד כאב לי באופן אישי דוקא בגלל שהם מתגרשים בזמן שאני מגשים את הזוגיות שלי באופן כל כך מוצלח... דוקא כשיש להם נכד ראשון, הם נפרדים.
אבל כל זה היה פחות חשוב ומכאיב מן האופן שבו הם נפרדו- מלחמה מכוערת, בלי כפפות, עם עורכי דין ומשפטים וכו'... אין לי ממש חשק לפרט. מעבר לתחושת הסלידה מן האופן שבו זה נעשה, נראה לי שהנזק לעתיד יותר גדול. אני חושב שאם תצליחו, כפי שאת ודאי מקווה, "לגמור" בטוב, אז זה יהיה ההישג החשוב ביותר, ולאו דוקא העיתוי המדויק מבחינת גיל הילד.
הורי עדיין נשואים, אם כי המרחק הרגשי ביניהם גדול וכך היה תמיד. אני זוכרת שבתור ילדה רק רציתי שהם יתגרשו כבר במקום לשמור כל כך על המסגרת "בשביל הילדים". אבא שלי עד היום אומר שהוא פיספס את החיים שלו בגלל שהוא שמר על זה. משדר אמביוולנטיות שחילחלה באופן ברור לתוך דפוסי הזוגיות שלי ושל אחיותי. אבל אני בהחלט אקרא את הספר שהמלצת עליו, מסעדה. אם כי על כל דעה שמוצגת בו בטח אפשר למצוא גם דעה הפוכה... הרי יש בעולם גם סיפורים על גירושים יפים ו"נכונים". בייחוד בימים אלו, שמוסד המשפחה קצת מטושטש.
אני מעיזה להצטרף למסעדה ולהמליץ בחום על לבסוף מוצאים אהבה ובהזדמנות זו אולי גם ייעוץ אצל אורנה וצפריר שפרון .
בשנים האחרונות אני מתחזקת יותר ויותר בדעתי שצריך לעשות ה-כ-ל כדי להינצל מגירושין, אם יש כבר ילד.
>בשמת היא הטיפוס שמתפתה להפרד על כל בעיה שנראית ענקית ובלתי ניתנת לפיתרון<
>וגם הטיפוס המחורבן שהאינסטינקט הראשוני שלו הוא לראות את חצי הכוס הריקה<
הכוונה היא לא להישאר בשבילם ולסבול (זאת גם אופציה, אבל לא לטעמי (-; ) הכוונה היא ללמוד מחדש לחיות ביחד, במערכת יחסים קצת אחרת. אני מסיימת עכשיו את " תחזוקת בעל ", והפתיע אותי לגלות שהמסקנה הסופית שלו היא בעצם לא שנשים הן סתם פראייריות. המסקנה היא שלנשים שלא רוצות ילדים, אין כנראה מה לחפש בנישואין; אבל כאלה שרוצות ילדים, או שכבר יש להן, הנישואין הם האופציה הכי פחות גרועה (והכי טובה לילדים). ועוד היה מעניין לראות שם איזושהי תזה, שלפיה, אם שורדים 10-15 שנה, כולל באסה ועצבים, מגיעים בסוף למערכת תומכת וידידותית. אני חושבת שאני מכירה די הרבה זוגות כאלה, מבוגרים.
קראתי ספר שמדבר על דפוסים במשפחה שעוברים מדור לדור. מדובר שם גם על דפוסים תעסוקתיים, וגם על דפוסים של יחסים - במשפחה, בזוג....
מישהו מזהה ויכול לכתוב את שמו?
אולי, אם את חושבת שזה לא אבוד (וגם אם כן - לפעם הבאה), כדאי שתפתרי עבור עצמך את ההשפעה של הזוגיות של ההורים שלך עליך.
בקרוב,
הפעם תשובתי היא אישית לחלוטין ומיועדת אלייך בגוף ראשון ובהתייחס למה שעולה מבין מילותייך.
הרי את כותבת בעצמך כי המודל בו את גדלת היה מודל שאיננו מקובל עלייך. התבונני האם באיזשהו מקום אין פתרון אחר לבעיה שהיתה (ועדיין קיימת) בין הורייך.
נראה על פניו כי בהצליחך להיפרד או להתגרש "יפה" ובמינימום פגיעה בילדים תצליחי להוכיח כי אפשר גם כך וליישם דרך אחרת לחיי זוגיות הורית שאיננה מלווה בחיים אינטימיים.
יש גם מודל אחר אשר יכול להניח לך ולבן זוגך לחיות טוב ביחד. באהבה, הערכה, שקיפות וצמיחה משותפת. אלא, שעל מנת להגיע לכל אלה יש להעלות את הזוגיות והנישואים לרמה המודעת ולהשקיע את מיטב הכוחות הנפשיים והרגשיים על מנת ליישר את ההדורים.
שוב, אני מתייחס ישירות אלייך וכותב ללא כל צנזורה עצמית את תחושותי:
הפרידה שאת מציירת בדמיונך עשויה בהחלט להיות מוגשמת. אלא שעל מנת להיפרד כידידים יש להיות ידידים, ידידות אמת בין זוג שהמכנה המשותף שלהם הוא ילד מחייבת עבודה בכל מקרה, ביחד או לחוד.
בן זוגך הנוכחי לא נבחר על ידך סתם כך.
קראנו את לבסוף מוצאים אהבה. הספר הציף אצלי הרבה זכרונות ילדות - אצלו נאדה. הוא לא מוכן לנתח את ההשפעה של ההורים שלו עליו, מין נאמנות כמעט חיילית. על אביו שנפטר לפני מספר שנים הוא לא מדבר חרף שאלותי. לאמו (היא עשתה איתו הסכם בילדותו, שהוא לא מתחתן עד גיל 30. אותי, שמסרבת להתחתן, הוא פגש בהיותו בן 31) הוא אומר שהוא סולח, אבל לדעתי הוא מעולם לא הגיע לשלב של בירור עמוק עם עצמו על מה, כי "מה הטעם לכעוס". בשורה התחתונה הוא צודק, אין כמו סליחה, אבל כך הוא פוסח על ניואנסים שיכולים להאיר לו את החומרים מהם מורכבת אישיותו. ברור לי שלא בחרתי אותו סתם כך, אני בהחלט רואה את המקום שלו בפאזל הרגשי שלי. אבל לפעמים נראה לי שזו היתה בחירה שרירותית, בור חפור מראש במעמקי התודעה שלי, שהוסווה היטב במלכודת של עלים ירוקים... ובכל זאת אני לא מצטערת שנפגשנו. אוהבת אותו כאדם, אוהבת את איך שהוא אבא של הבן שלנו, אבל מיואשת ממנו כבן זוג. אני חושבת שבברית מילה חל הקרע הכי עמוק ביננו. ישבנו שם, אצל גונן, ואני צרחתי ובכיתי שמצידי הוא יכול להתחיל לחפש את האישה הבאה שלו. המשפחות של שנינו הן מאוד כמו כולם, במשפחה שלו יש הרבה בנים והרבה אכזריות וידעתי שאם ניפרד אני לא אוכל להיות עם הבן שלי שם ולהגן עליו מפני הסטנדרט. (במשפחה שלי אגב השתכנעו שאם אני לא רוצה אז אני לא צריכה למול. אבא שלי היה איתנו וכל הזמן אמר לי שאני לא חייבת). זה היה מאבק על תפיסת העולם שלי, שוללת המרות, שבה הפסדתי בעיניים פקוחות. בינתיים אימצתי את העצה שלך, צפריר, לסלוח לעצמי ולזרום עם הנעשה. אבל לזרום זה לא לשכוח, אה? ובקשר להשתקפויות: אני לא מצליחה בשום אופן לראות איך אני דומה לאמא שלו. מבחינתי, חמותי היתה יכולה להיות אישה מקסימה ומודעת לעצמה כמו אמא של רועי שרון לפחות (-:
בקרוב,
אינני טוען כי בכל מקרה יש להשאר ביחד. אלא, וזה עיקר העניין - גם על מנת להפרד כידידים יש צורך לעשות עבודה שתברר ביניכם את הטעון בירור.
אם את רוצה להתחיל לפרק כאן את המקרה הפרטי שלך ושל בן זוגך, יהיה זה ראוי להעלות כאן אזהרה. גם אם אין הדברים הנרשמים כאן מדוייקים וגם כאשר הם מדויקים הרי שיש להניח כי הם עשויים לגעת לך בקצות העצבים והעלות כל מיני תחושות לא פשוטות.
בינתיים, היות ואיני נדרש להכנס לאשר מבצבץ מבין מילותייך, אציין רק דבר אחד: זה לא שחור ולבן, זה לא שאת מייצגת את אמא שלו והוא מייצג את אבא שלך. בפועל את מייצגת את ההורות שהיתה שם בעבורו בהיותו תינוק וילד, בניואנסים מסוימים ותו לא, ולהפך, כך הוא מייצג בעבורך את ההורות שהיתה שם בעבורך כשאת היית תינוקת וילדה.
קריאת הספר איננה מספיקה. ה"תרגילים" שמובאים שם יהיו יעילים בכל מקרה גם לכוון של פרידה.
פלונית - אני חושבת שכן (שם הספר לא מצלצל לי מוכר, שם הכותבת כן).
אני זוכרת שהיו שם גם דוגמאות של זוגיות. הספר אכן מתמקד בפן התעסוקתי, אבל בהחלט מנקודת ראיה של "מה תוקע אותך בחיים" באופן כללי.
_תהליך שכזה אשר עשוי להיות מלווה בסערת רגשות גלויה ומוחצנת, וגם אם נעשה "על מי מנוחות", חשוב ביותר בעבור הילד. שכן אז נוכח הילד בעת הבשלת תהליך הפרידה ובעצם נוכחותו הרי הוא חלק (פסיבי אמנם אך קיים) מהתהליך. בהיותו "רק" חלק מהתהליך לא יקח על כתפיו את האחריות ליחסים בין הוריו מחד, ומאידך ידע את המתרחש.
אז, הנזקים בעבורו יהיו מינוריים והוא אף יצא נשכר במובנים רבים הן מהתהליך עצמו והן מתוצאותיו._ (צפריר שפרון)
באיזה שלב כדאי לשתף את הילד? בהנחה שמדובר בילד בגילאי 4-5 ? לאיזו רמה של פרטים? תהליכים כאלה נמשכים זמן רב וילד לא יכול להיות שותף לנדנדה של התהליך זה יערער לו את הבטחון לחלוטין. מצד שני, ברור לי שהחיישנים הרגישים של הילדים קולטים את הכל וגם זה עלול לערער את בטחונו של הילד.
ענת גביש,
האם אין אצל הילדים דווקא קושי עם זה שההורים מסתדרים טוב? הרי אם אפשר לחגוג יחד, לבלות יחד, לצחוק יחד וכו', האם לא קשה יותר לילד לקבל את הפרידה? האם זה לא מעלה אצל הילד תקוות שתחזרו להיות שוב יחד יום אחד?
האם זה לא יוצר אצלו אשליה?
לא שחלילה אני חושבת שזה רע שיש יחסים טובים. אני בהחלט מעמינה שזו הדרך הנכונה להפרד, אך השאלות שלי מופנות אליך כמי שעברה את זה, ואני אחת שעדיין בודקת אפשרויות.
הי,
אני בת 29 ויש לי בן מקסים בן שנתיים וחצי ואני שוקלת מאוד ברצינות להפרד מבעלי משום שאני לא מאושרת, כבר דיברנו לא פעם, ניסינו אבל זה לא זה, אני מרגישה שאין עתיד לקשר. אני לא בהגשמה עצמית, אני לא אני, אני לא מחייכת, לא צוחקת, נעלמה לי השמחת חיים שהיתה אז נכון שיש ילד וחשוב מאוד בשבילו להיות יחד אבל האם בכל מחיר?!
תור בת להורים גרושים אני יכולה להגיד, שעדיף מוקדם מאשר מאוחר. אם כבר יש החלטה שנפרדים.
גם לך, יהיה יותר קל כגרושה צעירה מאשר גרושה מבוגרת ויש לי כל מיני חברות, שהוריהן התגרשו בגיל צעיר ונישאו שוב, ומאוד טבעי להן "אשתו של אבא" או "בעלה של אמא".
ילד מרגיש מה קורה בבית, וחבל שיראה זוגיות לא טובה.
אני חושבת שבמרבית המקרים כדאי לנסות למצוא את האהבה בבית, זוגיות דורשת השקעה ולכל זוג יש עליות ומורדות. ממליצה על "לבסוף מוצאים אהבה" ועל ייעוץ מאורנה וצפריר.
שווה להשאר יחד בשביל הילד אבל גם בשביל עצמך, נעלמה שמחת החיים? האם בתהליך כואב של פירוק משפחה יהיה קל יותר להחזיר אותה מאשר בתהליך של התאהבות מחדש?
אני ממליצה לך להתחיל בקריאת הדף הזה, וגם הדפים שמומלצים בראשו. זכור לי שהיו דיונים מאוד יפים ומעמיקים בשאלה הזאת.
עוד כדאי לך לבדוק ב-מדור לבטים ורגשות את הדפים על כעס ודיכאון, יכול להיות ששם תקבלי רעיונות.
ובהחלט לבסוף מוצאים אהבה (דף על ספר ושיטת טיפול בזוגיות).
אני בעד לתת צ'אנס לתקן את הזוגיות כשיש ילדים. ראשית, לא נשמע מדברייך שאין אהבה, אז לקשר יש סיכוי טוב. שנית, רוב האנשים במצב הזה מגלים שהמצוקה שלהם נובעת מהם - ולא קשורה לבן הזוג. חבל להיפרד ואז לגלות שאת ממשיכה להרגיש לא טוב, כי זה בכלל נובע מדברים בילדותך )-:
ואם רק אחד מבני הזוג מתקן ?
שזה אומר מה?
השאלה נשמעת קצת כמו: אני את שלי עשיתי. ומה עם הצד השני?
האם השיחה שרצה בראש היא אין טעם להישאר כי אני הוא היחיד שעושה את כל השינויים פה, או אני מתרכז רק בעצמי ובודק איך אני יכול להביא לזוגיות שלי את כולי בלי להיות בשיחות נוספות.
אני רוצה להיפרד מקשר שיש בו חוסר תקשורת המתבטא בניכור או במאבקים איומים. מקשר שבו כל אי-הסכמה שלי איתו היא עילה לאלימות (מילולית). מקשר שבו אין יחסים אינטימיים, במיטה ומחוצה לה.
בכל אופן, לפני מספר חודשים הוא הסכים ואפילו התחלנו לדבר על הסדרי משמורת. הוא "הסכים" לעזוב את הבית כי לפני פחות משנה אני "עזבתי" את הבית עם שני הילדים אבל בסוף הסכמתי לקבל אותו ל"עוד ניסיון". במילים הוא "מסכים". במעשים הוא "לא מסכים" - לא מחפש דירה, ממשיך לנסות "לחנך אותי" לתפקד כמו שהוא רוצה (למשל, לא לבשל בלילה אוכל ואח"כ לתת לסיר להתקרר עד הבוקר מחוץ למקרר. הוא בחרדה עצומה מאוכל מקולקל וזה מטריף אותי. ).
מה עושים ? אני כ"כ רוצה "להתקדם", לצאת מהתקיעות שבה אנחנו נתונים כבר 4 שנים!!! לא מוכנה לחיות בגירושין סמויים!!! רוצה לחיות בזוגיות תומכת ומהנה!
מעשה שהיה ונעשה.. נפרדתי כשבני היה בן שנה וחצי, כיום הוא בן שלוש. נפרדתי כי היה רע הרבה זמן - שנתיים. אין לי נטיה לעזוב כשקשה כשכואב ההיפך הוא הנכון. אך דבר זה לא צלח משום שהחיבור לא היה יכול להתקיים עם היותו מי שהוא ועם ההיסטוריה הגנטית סביבתית שלו ועם מי שהייתי אני ... בני ילד מדהים חכם יפה מקסים פעיל מאוד פסית רגשית וקוגנטיבית. עזבתי לאחר נסיונות חוזרים ונשנים להצליח במערכת הזאת. אך כאשר עזבתי, וכמובן עזר לי מאוד האב שלא היה בן זוג ולא אב והתיקשורת לא היתה.[התעסק בעיקר עם עצמו]. עזבתי באופן שהיה ברור מאוד. דבר זה עבר באנרגיה לבני ואני יכולה לומר שהיום ובמשך כל השנה וחצי הללו הוא גדל להיות ילד יציב בריא. ואני חייבת לציין רגיש עם אפשרות לויסות, בכדי שלא תהיה הצפה.
יותר קשה לעזוב כאשר יש אב שרואה את בנו ומקשיב לצרכיו כאשר יש חבר שאפשר לחלוק איתו את עיניני המשפחה.
יותר קשה לעזוב כאשר אין תמיכה מהסביבה [הורים, חברים]
וצריך גם המון אומץ תושיה ואמונה לכיוון החיובי.
אפשרי תמיד. ומנסיוני כל קושי [והיו הרבה קשיים עם האב בתהליך הפרידה] מכיל בתוכו עוצמות שלא הכרתי בתוכי.
זה מוזר ומדהים כאחד אבל אני צמחתי בני צמח וממשיך וזה לא ייסתיים בקרוב לכן אנו נאלצים בשיר ריקוד ומנגינה לטוות את חיינו ולהינות מהם כמה שניתן.
הרבה כותבים תנו צ'אנס לזוגיות?? כאשר אין תקשורת הרבה זמן לפחות שנה אין צ'אנס.
ולנסות עוד ועוד עד אשר מה?? להשאר אומללים? עד שיהיה יותר גרוע כי הרי זה רק בירידה.
תציבו גבולות זמן ברורים, נסו אדם שלישי [פסיכולות או מטפל אלטרנטיבי] שיעזור בהבנה ומציאת שפה חדשה.
כאשר תחצו את הגבולות תאמרו שלום עשו הסכמים ברורים לגבי הילדים לגבי התשלומים וצאו ל ח פ ש י.
תודה לך סבתה,
זה מעודד לשמוע שקיימת אופציה שהילד יעבור את התהליך הזה בשלום.
אנחנו כבר עברנו הרבה ניסיונות לתקן וכרגע יש לי רצון ברור להמשיך הלאה. לצאת ל ח פ ש י.
הבעיה היא שלצד השני אין את אותו רצון והוא חושש מאוד מהפרידה.
קשה להוציא דבר כזה לפועל לבד.
נפרדים. אחרי שלוש שנים. בלי ילדים. רק בית משותף. ואנחנו אולי כמו ילדים. אוהבים. עד הרגע האחרון. קצת נאחזים זה בזה. בוכים. אבל בפנים כבר יודעים. אתמול היינו צריכים להודיע לבעל הבית. ודווקא לו, לאדם הזר הזה שגר ממול, אשר השכיר לנו את הדירה היפה הזאת במושב קצת מרוחק, דווקא לו הכי קשה להגיד את העובדות היבשות. וגם המחשבה על מה שיבוא אחר כך: הליכה שקטה הביתה ומכאן והלאה עולמותינו מתחילים להתפצל, להתרחק ואין לדעת אם אי פעם עוד נזהה אחד את השניה בתור מה שאנחנו זה לזו, בתור החלק המשלים במשהו שהוא שלנו. חושבת על מפגשים אקראיים אחרי שהזמן חורץ בנו את הזרות ואת המרחק, חושבת על החפצים שצריך יהיה לחלק, לפצל לשניים, חושבת על המעבר - כל אחד למאורה שלו. מישהו מבין את המהות של זה? מישהו יכול להסביר לי איך עוברים את זה? לוותר על החבר הכי טוב, על האדם הכי קרוב, ועל הביחד שלנו?
אני אחרי פרידה ארוכה ובשלב זה לא מעוניין להיכנס למירוץ של הכרויות בערוצים אחרים , מחפש כאן חברות כנה, פשוטה , אמיתית, הכלה , בעיקר של הקשבה מציד , אשמח להכיר , אפשר גם בצורה אנונימית