שיקום ממשבר נפשי

נושא שבודאי רבים נתקלו בו: מה עושים בשלב שבין אשפוז פסיכיאטרי, לביו חזרה לתפקוד, כשהכל עדיין כ"כ שברירי?
בת משפחה יקרה ואהובה נמצאת בתקופה של משבר. הגיעו מים עד לגובה שלא יכלה לשאת והתאשפזה בבי"ח פסיכיאטרי.
...אז היא מטופלת תרופתית ובפסיכותרפיה ובתוך כך המשפחה (המאוד לא מושלמת אך אוהבת) עושה כמיטב יכולתה לתמוך ולהיות איתה.
בקרוב (אמן) היא משתחררת מבית החולים, ואנחנו ניצבים בפני דילמה: מחד - ברור שהכיוון הוא החיים. לחזור אליהם, להזכר ביכולות ובאהבות שלה, לחזור לעשייה ולקשרים חברתיים, מאידך- היא גרה רחוק מכל בני המשפחה, בדירת שותפים והיא הרבה יותר מידי לבד. למרות שותפים וחברים מדהימים שיש לה, עדיין יש לה יותר מידי מרחב וזמן כדי לא לקום בבוקר... לשבת עם עצמה ולטחון את משמעות הקיום... לרצות להתמסטל ולשכוח.... לא להיות בעד עצמה...
כרגע אין אפשרות שתגור עם אף אחד מבני המשפחה. עם ההורים היא מגיעה לפיצוצים תוך פחות מיממה, לאחים יש ילדים קטנים ועומסים אחרים והיא לא מוכנה לשמוע על זה. אישפוז יום היא כבר ניסתה בעבר, אבל טוענת שזה לא שמר עליה עסוקה, ובעיקר היתה לבד בלילות.
אז מה עושים?
לי יש בפנטזיה מן חוות- מרגוע שכזו, כמו שנראה לי שמתארים ב"יער נורווגי"- מקום בטבע, עם סדר יום ותרפיסטים, עם עבודה פיזית ושיחות קבוצתיות. מקום של שיקום אבל שמצמיח, שתוכל להתחזק ולהזכר בכוחות שלה (היא מדהימה אבל היא לא זוכרת שהיא כזו.)
חשבתי אפילו להתלוות אליה לחודש- חודשיים, אם אמצא מקום או מסגרת מתאימים.
אשמח לכל רעיון וסיעור מוחות.
מצחיק, אני עובדת ועוזרת לאנשים במצוקה, אבל מרגישה לפעמים לבד וחסרת אונים סביב הנושא הזה
תודה על ההקשבה

דף בלוג ....כמה מעודן מצידי, אבל אני אמורה לכתוב את זה איפשהו בדף לא?
אגב- איך הדף מתעדכן במפתח נושאים? משהו שאני צריכה לעשות?

שלום,
2 מקומות שמהווים מסגרת תומכת ומחזקת לקראת חזרה ל"חיים" הם חירם בהרדוף - יש שם מסגרת של הוסטל או דיור מוגן, צריך לפנות אל העובדת הסוציאלית של המקום,
ומקום נוסף הוא חוות רום לא רחוק מכרמיאל שמציעים עבודה שיקומית בחוות העיזים..
איחולים להחלמה מהירה

המשבר בא לספר לנו משהו על צורת ההתנהלות שלנו בחיים, אז יש צורך לשאול: האם נכון "לחזור לתפקוד"? זה הזמן, כשהכל עדיין שברירי, לחפש משהו אחר.
מנסיוני האישי, אשפוז פסיכיאטרי אינו פתרון למצוקה וכך גם תרופות או איזושהי מסגרת "מרגיעה". דרושה עבודת עומק, כניסה לשורש הדברים, כדי ליצור שינוי לטווח ארוך. תחושות "נפש" אי אפשר למרוח כמו מחלות פיזיות. פסיכותרפיה מטפלת ברמות שטוחות למדי, לינאריות, מערביות, נורמטיביות, ואינה עוסקת בלהכיר את האדם הייחודי שמבקש להיעזר בה. למיטב ידיעתי, המסגרות הקיימות בארץ, כולל חוות, דיור מוגן וכיוב', מתבססות בשיקום על גישות פסיכותרפיות.
מעודדת אתכן למצוא ולהיכנס לתהליך רחב יותר, עם מורה "רוחני". אדם שילווה את אותה בת משפחה למסע אל עצמה, בו תגלה מיהי ומהן צורות החשיבה, הרגשה, התנהלות המתאימות לה והחיים המתאימים לה. לרוב, הפער בין מי שאנחנו לבין החיים שאנו מנסים לחיות, כי כולם חיים כך, יוצר את המצוקה אצל אנשים בעלי רגישיות נפשיות, שאינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על עצמם כמו שעושים אנשים "רגילים".

אגב, ראית את ההודעה שהתפרסמה בככר השוק ממש מעל זו שלך?
אחותי, בת 43, גרה בהוסטל בפתח תקוה, מחפשת אנשים טובים לדבר איתם ולעשות איתם כל מיני דברים, מי שמעוניין יכול להתקשר ל:052-6410937 או ל-0777800152, לאטי
סיוע לאנשים במצב דומה לשלנו יכול לקחת חלק בהתאוששות.

חירם בהרדוף מקום פשוט נפלא ונדיר בדיוק למצבים עדנים ומורכבים שכאלו.

יודעת שיש מקום שנקרא "כפר איזון". לא יודעת הרבה על המקום רק שרוב המטופלים שם (אבל ממש לא כולם) הם אנשים שהתפרקו בעקבות חוויות של סמים במזרח (פטריות וסמי הזיה למיניהם, כולל גראס וחשיש שמסתבר שמכילים היום חומרים פעילים יותר חזקים מבעבר) ועוברים שיקום ארוך ועמוק לקראת חזרה לחברה.
אני מבינה שאצלה זה לא קרה בעקבות חוויה שכזו ובכל זאת הייתי בודקת אם זה מקום שעשוי להתאים.
אם יש צורך יכולה לברר.

היא גרה רחוק מכל בני המשפחה, בדירת שותפים והיא הרבה יותר מידי לבד.
אם בתל-אביב , ונמצא שיש התאמה בינינו , הייתי לוקחת על עצמי לעבור איתה תהליך על ידי מדיטציה בציור מנדלות . @}

תודה לכל המשיבות והמשיבים.
פלוני- חוות רום נשמע מקום מעניין. לפי האתר שלהם מה שהבנתי שזוהי מסגרת תומכת לעבודה, אך לא למגורים. האם יש לך יותר פרטים?
בכלל לגבי מסגרות שהוצעו (חירם, חוות רום) - הרי שנדרש "סל שיקום" - שניתן רק לאנשים שהוכרו לנכות נפשית מעל 40 אחוז ע"י בטל"א או משרד הבטחון.
כרגע היא בחרה שלא לעבור תהליך כזה . אני נוטה לחשוב שצריך למצות את כל הדרכים האפשריות לפני שעושים זאת,
כי זו יכולה להיות פגיעה רצינית בתפיסה שלה את עצמה. בדומה לטיפול תרופתי, אשפוז וכד'- יש פרדוקס- מצד אחד- ישנה מצוקה, ויש דרך שיכולה להקל, מאידך, אנשים שיש להם גם ככה דימוי נמוך, או נטייה לריגרסיה, יכולים להפוך זאת למה שמגדיר אותם - " אני זקוק לתרופות על מנת לחיות בצורה טובה", " אני חלש וצריך עזרה ויש לי אפילו אחוזי נכות מבטוח לאומי"....ואז עוד יותר נחלש המקום שמאמין בדינמיות של נפש האדם, ביכולת להשתנות ולצמוח.
רוקדת- עד כמה שאני יודעת,כפר איזון לרוב מיועד לאנשים שעברו חוויה או תקופה פסיכוטית. לשימחתי, זה לא המצב של בת המשפחה. אבל אכן, זהו מקום מושקע עם תפיסה אינטגרטיבית.
חוה- תודה לך. היא רחוקה מת"א כך שזה לא רלוונטי לכרגע.
ענבל מזכרון- תודה על השיתוף והכנות. בכמה מילים אומר, שהחוויה שלי , בתור מתרגלת דהרמה, ובתור מטופלת בעבר בפסיכותרפיה- שיש מקום חשוב ומועיל לשתיהן, בחווית הצמיחה האישית שלי. אשמח לפרט קצת יותר ביום אחר.

ההתייחסות של כולכן נגעה לליבי.
המורה שלי אומרת: *גרם של קשר שווה טון של ידע/ נסיון/...

רק רוצה לתת

זה בטח לא קל. לצערי כרגע אין לי רעיונות אז מאחלת בהצלחה

שוב שלום,
לגבי חוות רום אין לי ידע לגבי מגורים,
לגבי חירם - נדמה לי שיש צורך בסל שיקום ממשרד הבריאות, אני לא יודעת עד כמה התהליך מול משרד הבריאות סימפטי.. אבל נראה לי ששווה להתייחס לזה כשלב בדרך לשיקום,
זה יכול להיות למשך זמן מוגבל הסל הזה כדי לאפשר את השיקום ולא מעתה ועד...
חירם כן מציעים אפשרויות מגורים, עבודה, תמיכה קהילתית, ועבודה טיפולית פרטנית שמשלבת התבוננות רוחית על האדם
איחולים לבריאות

קשה. קשה לחזור אחרי משבר.
במסגרת בה היא מאושפזת יש גם אשפוז יום? מתוכנן לה תהליך שחרור הדרגתי? שחרור שכזה יכול להקל עליה כי הוא ייתן לה מסגרת ולוח זמנים ראשוני להסתגלות לחיים שבחוץ, שאחרי.
גם אם לא, נראה לי ששגרה מסוימת נחוצה כדי להתחיל. לדעת שבחלק מהימים, יש לה תורים לטיפול, יש לה חוג מסוים, דברים כאלה.
אני מסכימה שלהיות לבד זה לא רעיון טוב. לצערי, אין לי הרבה רעיונות, אבל לנסות למצוא תעסוקה, אנשים להיות איתם, זה חשוב מאד, גם כדי לא לחשוב יותר מדי, וגם כדי להעלות את הערך העצמי שלה, להזכיר לה שהיא בנאדם שיכול לתקשר ולהועיל.
בעקרון העו"ס בביה"ח אמורה לדעת להפנות אותה למסגרות רלוונטיות, ואם לא אולי כדאי לפנות לעמותת אנוש, לראות אם יש להם מסגרת מתאימה.

ובהצלחה.

תודה יקרות.
אתמול חברה יקרה שמלווה אותי בעניין הזה רמזה שאולי אני בהכחשה.
שאולי למרות שאני מכירה את התחום- עכשיו כשמדובר בבת משפחה אני פשוט מעורבבת מדי.
שאני לא מכירה בכך שהיא יותר חולה ויותר פגועה ממה שאני חושבת. שאולי כן יש לזה הגדרות ותארים ברורים בתחום בריאות הנפש.
אולי.
מה שהכי הפתיע אותי היתה התגובה שהתעוררה בי: זה לא באמת משנה לי.
אני רואה אותה ואת מהותה. את המורכבות והיופי האנושיים והחד פעמיים שלה.
את החולשות ואת המשאבים שלה. המפגש שלי תמיד היה ותמיד יהיה איתה.
מבחינתי להגדיר מצב נפשי , יכול לשמש רק אם זה עוזר למי שתומך לתמוך ולטפל בצורה יעילה יותר. בבחינת להשתמש ולזרוק.

בתוך מצבים קשים וכאוטים הצורך להגדרה ותיוג חזק עוד יותר.
אני חשה בחוסר האונים של לא לדעת. האשליה שאם יהיה לזה שם זה פחות יכאב.
ובתוך כן זו הזדמנות בשבילי להזכר:
כל שם תואר שנצמיד לעצמנו או לאחר, יתגלה כנשל נחש- לרגע הוא ממשי, ברגע הבא הוא קליפה ריקה וחסרת חיים.
ואז נוכל להפגש עם הממשי.

אני רואה אותה ואת מהותה. את המורכבות והיופי האנושיים והחד פעמיים שלה.
נגעת לליבי עם האמירה היפה הזו. בבית חולים אברבאנל יש עמותה בשם עמותת ידידי אברבאנל שעוסקת בשיקום ויש לה כל מיני תכניות יפות. אולי שווה לשאול אותם או להתייעץ למקרה שהיא לא גרה באיזור אם הם מכירים מקום מתאים. בהצלחה.

ענבל יקרה, הבטחתי תשובה-

ראשי. שמחתי על ששיתפת. נשמע שזה מעומק נסיונך וליבך. אשמח שתמשיכי לכתוב.

דרושה עבודת עומק, כניסה לשורש הדברים, כדי ליצור שינוי לטווח ארוך. תחושות "נפש" אי אפשר למרוח כמו מחלות פיזיות.
אהבתי. בהרגשה שלי- אין קיצורי דרך. ובדרך האישית שלי אין דבר שיצר ויוצר טרנספורמציה עמוקה יותר מתרגול מדיטציה.
עם זאת- לכל אחד יש דרך משלו. ובהמשך למשפט הקודם- אין לי אפשרות לקצר את הדרך עבור אחרים.
במקרה הזה- הגבול דק מאוד בין לשתף אותה לאורך שנים בתהליכים שאני עוברת, להמליץ לה,
לבין להפוך מסיונרית למשהו שאני בטוחה בו, אבל ממנה הוא רחוק.
לפעמים כשאנחנו מאוד דבקים בלשכנע- אנחנו מפסיקים לראות את הצרכים והרצון של זה שלפנינו. ומזה אני נשמרת.

פסיכותרפיה מטפלת ברמות שטוחות למדי, לינאריות, מערביות, נורמטיביות, ואינה עוסקת בלהכיר את האדם הייחודי שמבקש להיעזר בה
טוב... פה אנחנו חושבות שונה. נשמע שהיתה לך חוויה לא טובה מהעולם הזה. ואת לא היחידה. אני שומעת הרבה על אנשים שחוו שטיפול היה "מריחה"
ראשית "פסיכותרפיה" זה שם מבלבל. מה הוא אומר? ריפוי לנפש. בתוך זה קיים טווח אדיר- בין שיחות אצל פסיכיאטר, לפסיכואנליזה, דרך יונג שכבר מתמקד הרבה יותר בהווה ועד לפסיכותרפיה גופנית, פסיכותרפיה באוריאנטציה בודהיסטית וכו...
אני לא חותמת על כל דרך ולא על כל מטפל. כן חושבת שיצירה של תנאים נכונים יכולים ליצור הצמחה מעמיקה בתוך טיפול.

תלוי גם מה השלב שאתה נמצא בו. לתרגול רוחני צריך בסיס מסויים של יציבות ושל כוחות נפש.
כשזה לא בנמצא- צריך קודם לעזור לייצר בסיס יציב יותר. וכרגע אני חושבת שזה המצב אצל בת המשפחה.

הפער בין מי שאנחנו לבין החיים שאנו מנסים לחיות, כי כולם חיים כך, יוצר את המצוקה אצל אנשים בעלי רגישיות נפשיות
זהו הבסיס מבחינתי לכל עבודת עומק. בין שהיא קורית בחדר טיפולים, באולם מדיטציה או בתרגול של עבודת- גוף מודעת.
כולנו, באופן זה או אחר כמהים לשוב ולהעמיק מגע עם מהותנו הראשונית, עם האמת שבבסיס חיינו.
כבר פגשתי אנשים שהיו צריכים שנים של עבודה רוחנית, כדי לגלות כמה הם אטמו עצמם נפשית- ואז הלכו לטיפול.
פגשתי הרבה אנשים שאחרי שטיפול נפשי לקח אותם כברת דרך גילו שהם צריכים יותר מזה, ומצאו בדהרמה את הדרך שלהם.
אני יכולה להגיד שאין יום שאני לא מאחלת לה שמשהו בה יסכים לפגוש בדהרמה, יסכים לחוות את עצמה בישירות, ללא הסיפורים וההתניות.
אמן .

ועוד תשובות
(..בדרך כלל אני לא כזו דברנית...)
מעודדת- תודה על החיבוק.
אלמונית- כן, בכולם צריך סל שיקום. בעקבות דברים שקרו מאז פעם אחרונה שכתבתי, יכול להיות שכן יהיה בזה צורך.
אישה- נשמע שאת כותבת מניסיון. כן, הדרגה, מסגרת, נקודות ציון במשך היום, אני גם חושבת כך.
העניין הוא שאשפוז יום לא היה מספיק "מחזיק" בשבילה. אני מתחילה לחשוב שאולי היא כן תצטרך תקופה של מסגרת יותר "ממוסדת".
נראה. השבוע אני מדברת עם הפסיכולוג שמווה אותה עוד מלפני המשבר. לשמוע את דעתו. לקח לי זמן לעבור את המחסום של לדבר איתו. זה עוד חדירה לפרטיות שלה. לקשר שהוא רק שלה. אבל היא הסכימה ואני חושבת שזה נחוץ... נראה מה הוא חושב.
קרן שמש- רשמתי לפני. כבר הולכת לחפש את האתר שלהם.

שיהיה יום טוב, שנסתובב בו משוחררים ממועקות הלילה שלפני, משוחררים מדאגות היום הבא.

למיטב ידיעתי, מסגרת ממוסדת, כזו שנותנת מענה כלשהו גם ללילות, שמהווה מעבר בין אשפוז לחיים עצמאיים, אפשר למצוא ב"מערכת" בדמות הוסטל (רצוי מסוג "מתוגבר", שמאפשר עצמאות) או דיור מוגן.
אפשר לשלב עם השתתפות בתכנית עמיתים
ובשלב מאוחר יותר, יכול אולי להתאים להצטרף לקהילה של אנשים שעוזרים לעצמם לארגן פעילויות ולמצוא עבודה, בשיתוף גורמים מוסדיים. משהו כמו ה"קלאב האוס" של "קהילת בראשית" בחדרה. יוזמה חדשה ומבורכת.
אשמח לסייע בטלפונים לפי האזור הרצוי, באם משהו ייראה מתאים. ואנא פני אליי במקרה זה בדף הבית שלי, כדי שאראה את הפנייה.
שיהיה בטוב.

עברו שבועיים וקצת מאז שכתבתי, וזה מרגיש כמו שנה. טוב לראות את התאריכים בשביל הפרספקטיבה. מאז היא הספיקה להקצין ולרדת לתהומות חדשים וגם לעלות ,,,ואני לומדת עוד אותה ואותי ואת נושא השיקום בארץ וכל יום נראה שמשהו אחר הוא הנכון לעשותו...
בינתיים חשבתי שיהיה נכון לספר קצת על מידע על שיקום נפשי שאספתי, לטובת הכלל:

כאמור, כפי שנאמר פה, במדינת ישראל, כדי לקבל שרותי שיקום נפשי, על אדם להיות זכאי לסל שיקום שנקבע ע"י ועדת-סל שיקום של משרד הבריאות.
כדי לעלות לועדה כזו יש להיות מוכרים כזכאי 40% נכות נפשית מביטוח לאומי או המלצה לסל שיקום שיכולה להנתן ע"י מספר פסיכיאטרים המפורטים כאן

ישנה אפשרות גם לקבל שרותים ללא סל שיקום- ראו בהמשך.
כל אדם זכאי לפנות למשרד סל שיקום באזור מגוריו ולקבל הסבר על השרותים הקיימים.

המסגרות היותר מוכרות הן הוסטלים ודיור מוגן - לדיור וכן מועדוניות ומקומות עבודה מוגנים- לתעסוקה.

במקרה שלנו, חיפשנו מסגרת שתאפשר חזרה למגורים עצמאיים, כשיש תפקוד גבוה, אך יש קושי בהתמודדויות רגשיות יותר, וביצירת חוויות של הצלחה, ולכך יש צורך בתמיכה אינטנסיבית. וגם נוכחות בערבים ולא רק במשך היום. כעת אנחנו בוחנים 2 אופציות שנותנות תמיכה שכזו:

קהילה תומכת- המתמודד חי באופן עצמאי בדירה שלו, אך מקבל תמיכה אינטנסיבית של עובדת סוציאלית ומדריך שנמצאים בקשר יומיומי איתו ונבנית לו תכנית תמיכות מתאימה (זה שונה מדיור מוגן, שם הדיור שייך לספקי התמיכה, ויש פחות שעות- מעורבות של צוות משקם)

גם כאן צריך סל שיקום, על כל הפלוסים והמינוסים שבכך

למי שלא זכאי לסל שיקום ישנה אפשרות לצרוך שירותי שיקום באופן פרטי מאותם גופים שעובדים עם סל שיקום (מאז שנת 2000, בהתאם לחוק השיקום ישנה הפרטה והגופים כפופים ומקבלים תקצוב ממשרד הבריאות, אך אלו חברות פרטיות). עוד לא בררתי בדיוק פרטים. אעדכן בהמשך...

בינתיים- לזכור לצחוק קצת כל יום..

וגם רוצה לומר:
זו תקופה אינטנסיבית. לא מה שהייתי מאחלת לעצמי. אך היא לא תקופה רעה.
יש ימים שאני מרגישה עוצמתית כמו פנתרה. ממוקדת- איךאפשר לעזור?
בין בני המשפחה יש יותר ישירות. פחות בולשיט.
ויש צמיחה ותחושת חיות , והכרת תודה על הרגעים הקטנים שעוברים בשלום.

ואמונה.
זו שאני מחפשת אחריה שנים- פתאום מציצה לי בדלת מחוייכת, מסתכלת לי בעיניים ...

שלום
שומעת את ההתלבטויות, לא יכולה לנסח משהו שהוא בגדר הצעה ברורה
כן רוצה להציע שלכל מי שנכנס לכאן לחוות עה- אל תיפלו לתוך המריבות על הדרך מזרחית או מערבית
לכל אחת מהדרכים יש את הייתרונות והחסרונות
בכולן קיימים אנשים נפלאים וכאלו שהם שרלטנים
חלק עובדים עצמאיים והם אחראים ולוקחים הדרכה( ומטפל שאין לו הדרכה בעיני הוא לא אחראי ולא מיקצועי )וחלק עובדים במוסד נפלא או דווקא מוסד בעייתי.... לכל אחד התמקצעות קצת שונה וידע שונה - גם של תיאוריה וגם של פרקטיקה
אני מתוך התחום ( אבל עובדת יותר עם ילדים כך שזה שונה) ורוצה להגיד, שהקביעות הנחרצות שלדרך המערבית יש מעט מאוד להציע בעינייני הבראה לא נכונים וקצת פוסלים מהר מידי, דרך שיכולה לעזור.
צריך לזכור שבטיפול או הדרך להבראה- המטופל הוא חלק אינטגרלי וכך גם היכולות שלו, האמונות שלו והרצון שלו גם להבריא וגם הדרך לעשות זאת.
לא כולם מסוגלים לצאת למסע מעמיק ומשנה צורות חיים, לא כולם גם רוצים, אבל נניח שיש רצון לפעמים זה עוד לא הזמן ועוד אין כוחות לכך וזה יגיע בהמשך, בקצב של הבן אדם.
אז איך בוחרים- בודקים את המפה כמה שיותר בעיניים פקוחות, בלי לתת להכחשות להשטיח את המצב, בודקים בדיוק למה זקוקה הבחורה ולא נכנעים לתחושות משטיחות ומעקבות- דוגמא: כתבת שהיא זקוקה למקום סגור, ולאחר מכן התחלת לחפש "קהילה תומכת" שיבוא אליה- זה שני דברים שונים! שמרמזים על קושי להכיר בקשיים של הנערה ובצרכים שלה כרגע.

אוף... כל כך קשה לתקשר עם פסיכיאטרים.... אנחנו מגיעים משתי פלאנטות...
כמעט אחרי כל שיחה עם "גורם מטפל" אני צריכה חצי יום להרים את עצמי מהרצפה, להזכירר לעצמי את מה שאני יודעת. להזכר שאף אחד לא מכיר אותה כמוני.
ולא להבהל ממנה.
היום הפסיכיאטרית באשפוז יום אמרה לי בשיחה איזה שלוש או ארבע פעמים שהם מאוד מודאגים. ואני חשבתי שיש לזה מלה אחרת: מפוחדים. גם אותם היא הצליחה לערער. וזה אחד הדברים שהיא הכי צריכה: שלא יבהלו ממנה. שהיא תוכל להרגיש בטחון ותוכל לקחת אחריות.
כי כל פעם שהיא מגיעה לקצה ושמים לה גבול, ברור, בלי למרוח, אז היא מתנגדת, בועטת, צורחת, ואז- יוצאים ממנה כוחות החיים שלה. פתאום היא מאורגנת, פתאום היא קמה בבוקר, פתאום היא יודעת מה היא רוצה.והכי חשוב: באותם רגעים נעלם הבלבול העצום, הכאוטי, נעלמת תחושת חוסר המשמעות.

ולצבי צב- לא זוכרת שרשמתי אי פעם שהיא צריכה מקום סגור. כן כתבתי שהיא צריכה מסגרת, ותמיכה. מסגרת אין פרושה בהכרח גבולות פיזיים.
מעבר לזה "קהילה תומכת" מספקת תמיכה ברמה של הוסטל (ואף חלקה הוא במבנה משותף) מבחינת רמת תמיכה ושעות צוות. (אבל זה לא רלוונטי כרגע כי היא לא זכאית לסל שיקום).

שמרמזים על קושי להכיר בקשיים של הנערה ובצרכים שלה כרגע.
אני בטוחה שאני מעורבת יתר על המידה , ועם זאת הבקשה שלי כרגע היא לתמיכה. אין לי רצון להתמודד כרגע עם אמירות מכווצות , גם כשהכוונה טובה, אז בבקשה שיקלו האם באמת האמירות שלכם יכולות להועיל, לפני שאתם שוללים ומבקרים . אם כן- אשמח לשמוע

ועוד לצבי צב- אהבתי מאוד מה שכתבת על תהליכי החלמה וריפוי, ועל השונות של כל אחד.
אני בפרדוקס בלתי פוסק בעניין זה- אני עוסקת במדיטציה, ומלווה אנשים בתהליכי התפתחות, וגם מכירה את התחום השיקומי והמערכתי, וראיתי הרבה הצלחות בתחום הזה, כך שבפירוש המורכבות נאנושית מספקת לנו אתגר מחודש עם כל אדם ואדם.
תודה

כל הכבוד לך שאת נחלצת לעזרה... וזה שאתה מעורבת יותר מידי זה גם טוב בעיני, כי את לא המטפלת שלה אלא מישהי שחשוב לה... פעם, לפני כך וכך שנים, היתה קרובת משפחה שלי שאהבתי מאד בתור ילדה ונערה ואחר כך לא ממש נפגשנו, באשפוז. זה הימם אותי מאד, הרגשתי רצון להתערב. אבל לא עשיתי את זה. היא שוחררה מהאשפוז, וגם לא הלכתי לראות מה שלומה. ואז היא התאבדה. ואז נודעו לי המון דברים שהייתי יכולה לדעת אם הייתי רק קצת יותר מעורבת. לא יודעת אם הייתי יכולה לעזור, אני לא חיה ברגשות אשמה, היא באמת היתה מאד חולה, אבל יכולתי להיות יותר מעורבת - זה היה טוב לי להיות יותר אכפתית...

שלא יבהלו ממנה. שהיא תוכל להרגיש בטחון ותוכל לקחת אחריות
בשנים האחרונות ליוויתי צעירה נפלאה שעברה ממסגרת הוסטל למסגרת דיור מוגן...התמניתי לשמש לה אשת קשר והיינו נפגשות הרבה. היא היתה משוגעת על כל הראש אבל מוכשרת כל כך. לאט לאט הפסקתי להיבהל מהתקפות הססכיזואידיות שלה, מזה שהיא יכלה לישון שלושה ימים רצוף, מהקולות המוזרים שהיא השמיעה ובכלל. זה שלא נבהלתי עזר לה ולי מאד להמשיך ולהיות בקשר, כולל ברגעים קשים. היא עברה לעיר אחרת, ואני שומעת שבסך הכל היא ממשיכה להיות מוכשרת ולהתאשפז פעם בחורף...
בהצלחה

עברה חצי שנה ואני נכנסת לעדכן לטובת מי שנכנס לדף כשהוא בלב הסערה.
כל כך הרבה השתנה.
היא עדיין לא עובדת ,
מתקשה להיות במקומות הומי אדם,
עדיין הרבה עכברים נדמים אצלה לפילים,
אבל נדמה שהיא עושה את החשוב מכל: היא בוחרת בחיים, היא בוחרת בעצמה.
היא לא יודעת איזו מורה מדהימה היא..
היא כל כך לא באופנית.... מסרבת ליוגה, אוכלת הרבה ג'אנק, או בכלל לא... לוקחת תרופות והולכת לטיפולי נפש הכי קונבנציונאליים,
בדרכה שלה היא לומדת כל הזמן:
הראיה שלה נהיית רחבה וגמישה, הסבלנות שלה גדלה, האבחנה שדברים עוברים, שיש פרספקטיבה...
היא יודעת לקבל עזרה, והכי מדהימה בלתת עזרה, היא הרבה יותר חזקה ויציבה ורואה קדימה...
היא התעקשה כל הזמן על הדרך שלה. לרוב כל מה שהיה לי לעשות הוא להיות שם, לאהוב, לשים גבול כשהיא מתבלבלת,
ללמוד שלחמלה יש מופעים רכים וגם מופעים בהם אני צריכה להיות "הרעה"...
ואני? פשוט פחות מפחדת. מקושי, מהצפה, מהסטריה, מדכאון, מאין מוצא...
למדתי יותר מבכל שנות לימודי כמטפלת...

מזמינה ומעודדת כל מי שניצב מול שוקת שבורה לכתוב כאן, להתייעץ, להיתמך

ולסיום, המלצה חמה על תרגום לעברית של הספר "הפרעת אישיות גבולית" של ניל בוקינאן,
שמאיר באור מתקדם ונטול תפיסות חשוכות , תופעה כל כך נפוצה , מוריד את התיוג "מחלה".

ממליצה על "חשיכה נראית" של ויליאם סטיירון בהוצאת ידיעות אחרונות
על "כמו מעגלים במים" של נירה כפיר בהוצאת עם עובד
ומאחלת שכל יום יביא עימו הרגשה טובה יותר

מרגש לקרוא אותך ועל הקשר שלכן!
שמחה לשמוע שהדברים לאט לאט מתקדמים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שיקום מפגיעות פסיכיאטריות ו-או גם סמים: חברים יקרים : אני מזמינה שתיכתבו את כל המצוקות, הפגעים והתלונות על דרכhם שניפגעתם פיזית, נפשית,מנטלית,ריגשית על ידי הגורמים המוזכרים.כדי לשקם -אם אפשר, וכדי להפסיק את ההיתעללויות, יש להיתאגד, להרים תרומות,ולפעול יחד. דברים לא קוראים מעצמם, צריך להשקיעה את הזמן והמשאבים, והכוחות המוגברים כדי ליבנות חיים שוב. אני מעבירה פה את המאיל שאליו תוכלו לשלוח כל אינפורמציה אישית ועל שכנים או מישפחות שבהם יש פגיעיות מהסוג המוזכר, תעבירו גם סירטונים וצילומים שליפני הטיפולים ואחרי הטיפולים.הרעיון שלי שחייבים לפעול בכמה מישורים:ראשית ליצור את המקום השיקומי על בסיס טיבעי-ללא הצצות או הפרעות פסיכיאטריות-בד בבד להעביר את החוק להפסקת אישפוזים כפויים, והפסקת טיפולים תרופתיים כפויים, כדי להפסיק את הפגיעות של אנשים. ושלישית קבלת פיצויים עבור הפגיעות הנוראות שאנשים תמימים ובריאים נפלו קורבן לתוכם, ובדיקת וגילוי האשמים והענשתם.

עזרתכם נחוצה, כל אחד מיכם אחראי ליפקוח את העינים וליזכור שביחד ניהיה חזקים יותר, ונוכל להשיג את היעדים החשובים כל כך. אנא בואו לקראתינו. יש צורך בתרומות, כי ללא משאבים איך נעשה זאת.עם כל אדם בארץ ישים בקופת המטרה 5 שקלים לחודש נוכל להרים את הפרויקט. בהמשך אעביר לכם גם קישורים לתרומות. מיתנדבים לעזרה בכל הנושאים שהזכרתי וגם הפניית אינפורמציה בנושא שהוזכר תעבירו למאיל:[email protected] תבורכו ותיתחזקו מ-ל. ל.מ.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמנם שרשור ההודעות הזה דיי ישן אבל אני עברתי דבר מאוד דומה בעצמי...ואני אשמח לייעוץ כלשהו
אני הייתי מאושפזת במוסד פסיכיאטרי במשך חצי שנה (פעם יחידה) מאז עברו כבר כמעט חודשיים.אני יצאתי משם ביוזמתי אמנם בשלב יחסית מאוחר אבל זה קרה בזמנו כי לא היה לי מושג שבאפשרותי לעשות זאת בכלל
בכל אופן אזרתי אומץ ועשיתי את זה בעזרתו של ידיד שימים על גבי ימים דיבר איתי וניסה להבהיר לי שהמקום הזה ממש לא בשבילי והוא צדק
האמת שאני גם חשבתי כך מההתחלה אבל למקום הזה יש כח עצום אם זה לאחיות/פסיכיאטרים/מטופלים אחרים
זה מחלחל אתה מתחיל לחשוב שאולי באמת יש לך הפרעה נפשית
אני מכירה את עצמי עברתי דבר או שניים בחיים ידוע לי בוודאות שעצם היותי שם קשורה לעבר שלי שאני מתקשה להשלים איתו
לא הבנתי למה הם לא מתעסקים בעיקר.באמת האמנתי בהם בהתחלה שהם יעזרו לי לקבל את עצמי עם כל מה שזה אומר
הייתי כנראה תמימה מידיי.
ושוב התאכזבתי קודם ממשפחתי שהכניסה אותי לשם והפעם מהם אבל אני רוצה לשים את זה מאחוריי או לפחות להתקדם לצד זה אבל אין לי מושג איך לעשות זאת
אני בקושי יוצאת מהבית מסתגרת לא רואה חברים בקושי מסוגלת לנהל שיחת טלפון
אני לא יודעת איך להסביר את מה שעובר עליי אבל אני יודעת שאני לא רוצה בזה

יש כאן באתר כמה וכמה דמויות מתאימות לעניין זה.
אולי תפרטי יותר מה את מחפשת בלווי הזה המתבקש על ידך.
איזו רמה של ייעוץ את צריכה? או רוצה? מפגש פנים אל פנים? אשה (מומלץ בעבורך ועדיף)? גבר?
שיחות טלפון? ייעוץ במייל או בצ'אט?

הרי לך תרגיל ראשון - הגדירי בדיוק מה את רוצה.
ובלי כל קשר היכנסי ל פרחי באך ולמדי את הדף הזה, אם לא התהודה התומכת המתבקשת תגיע לפחות עשויים הפרחים להנחות אותך לייעוץ להדרכה ולתמיכה המתאימים.

תודות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קשה לי מאוד להגדיר אבל אני אנסה בכל זאת
הייתי רווצה לדעת על גוף/עמותה או מקום שיכול לעזור לי להתמודד עם מה שעברתי
שיכול לכלול עבודה עם מגורים. או טיפול כלשהו.
אני כרגה גרה אצל חבר בלית ברירה כי אני לא מסוגלת לגור אצל ההורים,הבית שלהם ממלא אותי בזיכרונות לא טובים
שקשורים לאשפוז
אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול שדורש כסף כי אני לא עובדת כרגע
כל דבר שיעזור לי להתקדם מהמצב שאני נמצאת בו כבר חודשיים.
אני מרגישה שאני שוקעת ואני לא מצליחה להוציא את עצמי מזה

שלום אחת,
ישנן עמותות וגופים מסייעים.
ראשית, תוכלי לקבל טיפול נפשי/רגשי או כזה הקרוי "משלים" דרך קופת חולים. אם יש לך תכנית ביטוחית מעבר לחברות הרגילה (למשל, "מושלם" בקופת חולים כללית), מגיע לך מספר מסוים של טיפולים שכאלה בשנה.
שנית, אפשר לפנות לעמותות ולגופים כמו "אנוש", "סהר ער"ן.
ואחרונה, ישנם גופים המסייעים בהתמודדות עם משברים על רקע מסוים, כדוגמת התמכרויות, תקיפה מינית וכדומה.
שולחת לך חיזוק וחיבוק להחלמה ולהתקדמות.
@}.

מספר מסוים של טיפולים שכאלה בשנה.
לא מדוייק.
מגיע מספר מסויים של טיפולים, באופן חד פעמי. כלומר, אם מישהו קיבל את כל X הטיפולים שקופת בחולים מממנת, אז זה לכל החיים ואין אפשרות לעוד.
מה שיש זה מרפאות לבריאות הנפש, בחינם לגמרי, שזה כן יכול להיות לתקופות ממשכות. אבל למרפאות האלה אין קשר (עד כמה שאני יודעת) לקופות החולים. ויש להן רשימת המתנה ארוכה.
אז אולי כדאי להשתמש בטיפולים שהקופה כן מממנת עד שמתקבלים למרפאה.

ישנן מרפאות השייכות למשרד הבריאות וישנן מרפאות השייכות לקופות החולים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אב לבחור בן 25 .אבקש לדבר איתכם
0526888566

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עברה כמעט שנה..לא השתנה הרבה
הצלחתי להיכנס לעבודה ולא החזקתי שם הרבה מבחינתי זה היה הישג עצום
אבל דיי מהר חזרתי לאותו מצב שהייתי בו לאחר האשפוז אפילו רע יותר הייתי אומרת
מגיעות מחשבות אובדניות וזה כל כך לא אני.מנסה להילחם בזה
מתחילה לשאול את עצמי אם כולם מסביב צודקים ויש לי באמת מאניה או שהאשפוז היה כל כך טראומתי עבורי ולכן
אני במצב הזה.
אני עדיין עם החבר וזה כל כך משפיע על הזוגיות.הוא כל כך בטוח שאני לא חולה
וזה מרגש אותי באיזשהי צורה אבל אני כל כך רוצה להגיע למצב שיהיה לי על מה להצביע ולהסביר שאני ככה בגלל זה
סליחה אם אני קצת לא ברורה אני פשוט במצב מתסכל

אחת/כמוך שלום יקרה.
אם את עדיין נמצאת ללא כל ליווי, ממליצה לך לגשת למרפאה לבריאות הנפש שקרובה לאזור מגוריך. יש בכל מרכז לבריאות הנפש - בי"ח מזרע, לב השרון בפרדסיה, שלוותה, אברבנאל, בבאר שבע.. ועוד.
כל מה שאת צריכה לעשות זה להתקשר למרפאה ולבקש לקבוע תור. (השירות ללא תשלום כלל) ממליצה לך להזדרז, מכיוון שעד יולי עוד יקבלו אותך לפחות לפגישה ראשונה בלי לבקש דבר. מיולי מתחילה הרפורמה בבריאות הנפש ואז תתבקשי להביא טופס 17 מקופת החולים שלך.
בכל מקרה אם אינך מצליחה למצוא את המקום אליו לפנות, באפשרותך לגשת לרופא המשפחה ולשתף אותו בכך שאת זקוקה לעזרה נפשית ושיקומית ושהוא יפנה אותך למרפאה הקרובה.
מאוד ממליצה לך על זה, כי במרפאות יושב צוות של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרפאות בעיסוק (ופסיכיאטרים כמובן) שיוכלו לתת לך את התמיכה והכוונה להם את זקוקה. וגם יוכלו לקשר אותך למסגרות עליהן דיברת
בהצלחה!

_מה שהכי הפתיע אותי היתה התגובה שהתעוררה בי: זה לא באמת משנה לי.
אני רואה אותה ואת מהותה. את המורכבות והיופי האנושיים והחד פעמיים שלה.
את החולשות ואת המשאבים שלה. המפגש שלי תמיד היה ותמיד יהיה איתה.
מבחינתי להגדיר מצב נפשי , יכול לשמש רק אם זה עוזר למי שתומך לתמוך ולטפל בצורה יעילה יותר. בבחינת להשתמש ולזרוק._

עבר ממש הרבה זמן מאז שנפתח הדף...

מענין מה יקרה אם אגיב ואציף אותו שוב.

אני, עצמי, היום, נמצא פחות או יותר במצב שתארת.

מזדהה מאד עם מה שכתבת. זה לא משנה. ההגדרות לא משנות. בכלל. אפילו לא קצת.
"אני רואה אותה ואת מהותה".
כן <3

ההגדרות כן משנות וחשובות, כדי להבין את טבעו של המצב כרגע
טבעם של האתגרים. ודרכי מענה והתמודדות.
עכשיו. מחר בבוקר.

כתבת משהו מענין לגבי ההיעזרות בסל שיקום, וקצבאות.
בעיני, חשוב לעבור תהליך (בכל דרך שזמינה, אפשר וטוב עם מטפל ), בנושא הזה.
ולהפריד הפרדה עמוקה, בין המהות שלי לבין המצב עכשיו.
יש לי הזכות לעשות את זה, וזה נפלא בכל מובן.
ככל שההפרדה הזו ברורה יותר, כך - הכל טוב יותר.
המצב עכשיו מקבל מענה הרבה יותר טוב, ומאפשר לקדם ולאפשר מימוש של המהות.
והמהות לא נשכחת בגלל פרטים טכניים, כגון "מישהו רשם במחשב את המילה 'מניה דפרסיה' ליד השם שלי" או התמיכה הנהדרת שאני מקבל מכונה "קצבת נכות".

שיקום ממשבר נפשי

המעורבות שלך מרגשת

גם אני, בזמן שלא רציתי לחיות, הסכמתי לחיות בתמיכת כמה אנשים, חברים מהעבר,שהתייצבו.והיו שם
כמה נפלא זה היה