חיי הרגישו לי כחגיגה גדולה של הזדמנויות נפלאות. בהיותי בת לתרבות המערבית, נוספה על התגליות כי אני יכולה לגדל את בתי בדרכי ובשמחה, שהאושר גדול מהדמיונות המשתוקקים, ההפתעה כי אני יכולה לעשות זאת ללא סמלי התינוק השגורים.
באחד מפרצי החדווה כתבתי שורות אלו:
לשאת את משקלה,
בלכתי ובבואי,
להיות קלה בלי עגלה.
להניקה מתוך חיבוק,
לתזונה ולפינוק.
לרחף בסיפוק ללא בקבוק.
לשון לצדה,
לנשום את אדה,
להסיר חרדה,
לקראת יום של חידה.
אנה?
אך עם הזמן והאירועים החלו לצוץ גם רגעים אחרים, לפעמים הקושי היה גדול וכבד, אליו התלוותה אכזבה מתפקודי ברגעים מסויימים.
עם לידת בתי השנייה התרבו רגעים של רצון לשקט, הפוגה, מנוחה, לבריחה קלה מהמציאות (לשיטוט באתר למשל). רגעי חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון צצו להם. והנה קרה שאיבדתי במידה רבה את הרגע, את הנוכחות בהווה.
אז יצאתי למסע חזרה אל ההזדמנות, לחיות כל רגע כיקר, כאוצר המחכה להתגלות במעשה, מילה או נשימה.
מוזמנים
