האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
שלום,
רציתי לשתף ולהתייעץ במשהו שמאוד מפחיד אותי.
ביום חמישי באמבטיה מצאתי לבתי (בת שלוש וחודשיים) סימן כחול על הטוסיק. כששאלתי אותה מאיפה זה היא אמרה עם חיוך כבוש "אולי זהמגיא".
מי זה גיא?
חבר של אבא. (אנחנו לא מכירים שום גיא)
איפה פגשת אותו?
ביער
ומה עשיתם?
שיחקנו, ואז הוא גירש אותי ואז כואב לי הטוסיק.
כשניסיתי לברר עוד פרטים היא התחילה לצחוק והחליפה גרסאות "אולי זה מהבלונים הכחולים והכתומים " ועוד דברים שהצחיקו אותה.
אז התקשרתי לגננת ולחלק מההורים בגן וגיליתי שהסימן הוא מנפילה שלה בארגז חול שקרתה בנוכחות חלק מההורים (ממש לפני שהגעתי לקחת אותה). כששאלתי שוב ושוב הובטח לי שהילדים אף פעם לא נשארים לבד בגן, שאף גבר זר לא נכנס לשם (וגם שום אבא לא בנוכחות הגננות) ושבין הילדים לא היו משחקים עם אופי כזה (היא הכי גדולה בגן, ורוב הילדים שם בקושי גמולים מחיתולים ובטח לא מודעים לגוף שלהם).
למחרת היא התחילה לשאול אותי אם יש לי בולבול , ולמי יש בולבול ואם לה יש בולבול וכו'.
היום בבוקר (יום ראשון) היא ישבה עם אחותה הקטנה ושוחחה איתה, ואז היתה השיחה הבאה
אמא , את יודעת מה אמרתי לה?
מה?
אמרתי לה שאסור לה לזוז
למה?
כי לאיש הזה יש משהו כואב, ואם היא תזוז הוא יחתוך לה את הרגלים.
אז הסברתי לה שאבא ואמא תמיד ישמרו עליה, ושאבא גיבור ושאם איש כזה יבוא היא צריכה מיד לספר לנו ואבא לא מפחד מאף אחד והוא ירביץ לו וכו' וכו'.
עכשיו - הילדה הזו תמיד בהשגחה, אם לא בגן אז איתי או עם אמא שלי, היא מוגנת להפליא, לא רואה טלויזיה, כל החברים שלה הם ילדים של חברים קרובים שלי (זה מין גן הורים שהתרחב לגן אנטרופוסופי כך שאני מכירה את רוב ההורים בגן) ואין שום סיבה שבעולם שהיא תספר סיפורים כאלה ועוד בעקביות.
הציעו לי שאולי היא מספרת סיפורים של ילדה אחרת בגן.
שאלתי היא איך להגיב, איך ללמד אותה להזהר בלי להלחיץ אותה, ובכלל איך להתנהל בסיטואציה המלחיצה הזו (שהיא רק הראשונה לדעתי, כי היא ילדה יפיפיה ומאוד נותנת אמון בכל אחד).
אני יודעת שילדים בגיל של בתך מדמיינים, וחולמים על דברים מפחידים כאלו ואחרים אבל הסיפור על החבר של אבא והמשפטים שאמרה לאחותה מאוד מדאיגים.
אני במצב הזה לא הייתי משאירה אותה לבד עם אף גבר ועוקבת היטב עד שהמצב יתברר בוודאות.
דרך אגב, הנתונים הם שהטרדה מינית נעשים לרוב על ידי אדם מוכר.
ואבא לא מפחד מאף אחד והוא ירביץ לו וכו' וכו'.
האיום הזה עלול להפחיד את בתך ולגרום לה רגשות אשם שבגלל שהיא מספרת המטריד יוענש והיא עלולה לא לספר יותר דברים.
מאחר ובתך מאוד קטנה אפשר לומר לה: "אנחנו נסביר לו שככה ממש לא מתנהגים".
חשוב - לא להלחיץ את הילדה,
ועוד דבר - ושאבא גיבור ושאם איש כזה יבוא היא צריכה מיד לספר לנו
גם אמא גיבורה, מאוד גיבורה.
תודה על התגובות.
בינתיים קבעתי פגישה היום עם הגננות של הגן שלה, ואם יהיה צורך (ולדעתי יש) אני אפגש מחר עם הפסיכולוגית שמלווה את הגן.
פתאום חשבתי שאולי אני יוצרת את הדיבורים הללו, כי זה הפחד הכי גדול שלי לגביה מאז ומתמיד(כאמור, ילדה יפיפיה וחברותית ופלרטטנית להפליא) , ואולי , איכשהו אני מעודדת אותה להמשיך ולהמציא כי זה מוציא ממני תגובה רגשית שאי אפשר לפספס (איך שהיא מתחילה בסיפור אני מחווירה כולי ואחר כך מכרכרת סביבה יום שלם ומנסה לסחוט עוד מידע).
אני חושבת לנסות להחליט מראש איך להגיב לסיפור הבא שלה, לצד בדיקה מעמיקה של הנושא (למרות שאי אפשר להדק עוד את טבעת הבטחון סביבה, היא באמת אפפעם לא לבד).
האם יש מישהי שקרה לה משהו כזה עם הילדים ? האם גיל שלוש אמור להיות גיל של תחילת המודעות המינית? האם זה גיל של פחדים?
היא הבכורה שלי , אז אני די חסרת אונים בעניין...
הסיפור אכן מלחיץ
נקודת האור היחידה שנאי יכולה לתת שזה אכן הגיל שמבדילים בו בין בנים ובנות גברים ונשים
וסוגיית למי יש בולבול ולמי אין היא נפוצה בגיל הזה
וגם שאלות כמו אתה בן ? סבא בן ? דוד ברק בן ? אמא היא בת בקיצור לומדים לחלק את העולם למגדרים בגיל שלוש או קצת לפניו
תעדכני מה אמרה הפסיכולוגית
מטריד ביותר ואכן דורש התייעצות עם אשת מקצוע. ברמה הפרקטית, הייתי אומרת שאם מדובר בהטרדה "בלבד" ובמשהו חד-פעמי (אני מתכוונת לומר שהיא לא חו"ח נאנסה או הוכתה), ייתכן שלא נגרם כאן נזק רב מדי -- כי אני מאמינה שלרצף יש כוח גדול בהרבה מאשר לאירוע בודד. אם יש חשש לפגיעה פיזית חמורה יש דרכים רפואיות-פליליות לבדוק את זה, אבל גם כאן צריך להיזהר לא לגרום טראומה נוספת. ואני מצטרפת להמלצה לא להלחיץ אותה עם איומים אלא לבדוק איך היא מרגישה (ולא רק את).
אבל משהו כאן מאוד מאוד מפריע לי: כבר פעמיים כתבת כאן שהילדה יפהפייה, ואף הוספת שהיא "פלרטטנית". ואני שואלת: מה הקשר? יקירתי המודאגת -- ואני לרגע לא מרפה מהזדהותי עם הגילוי והווידוי הדי מזעזע שהתחולל אצלכם בבית -- אין שום קשר בין הטרדה/תקיפה מינית ובין יופיה של הילדה.
כמה עובדות ורקע ממי שהתעסקה קצת עם הנושא, גם לטובת מי שאולי -- ונקווה שלא -- תתמודד שוב עם השאלות האלה.
מלבד במקרים חריגים (פדופיליה ממש וכו'), אין שום דבר מיני בתקיפה מינית, מלבד אופן התקיפה. תקיפה מינית קשורה לאלימות ושליטה, ולא לדחף או יצר מיני. מי כבר מתגרה מינית מילדה בת שלוש? ומה עם תקיפה מינית שנעשית בזקנות, זקנות ממש, הרבה פעמים במהלך שוד או אירוע אלים אחר? חוץ מזה, עד גיל 12 מעשים כאלה נעשים באותה מידה לילדים ולילדות, והמון, ה-מון פעמים על ידי קרוב משפחה (אחד מכל שמונה ילדים עובר גילוי עריות) או ידיד, ואין כאן שום קשר ל"נטייה מינית". לראיה, בסקר שעשו פעם שאלו את התוקפים מה לבש הקורבן, והם בכלל לא זכרו, מה הוא/היא לבשו או איך הם נראו.
למה אני מתעכבת על זה? כי אני תמיד רואה ושומעת את הטעות הזאת, שיש בה מידה מסוימת של הצדקת המעשה. כאילו שאם הילדה יפה זה "מושך" את הפושעים. כאילו שלבוש מסוים הוא נסיבות מקילות לתוקף. זה חשוב גם כדי שאת תדעי להגן על הבת שלך לא רק כלביאה שמתקוממת על הפגיעה, אלא גם תוך כדי הבנת ההקשר החברתי של התופעה הזאת. אנשים תוקפים מינית את מי שהם יכולים, וזה תמיד מי שחלש מהם. אנשים בדרך כלל יטרידו מינית את המזכירה שלהם, ולא את הבוסית, גם אם היא כוסית אש. בגלל זה ילדים פגיעים לזה כל כך, גם אפשר להלעיט אותם בסיפורים (התוקף תמיד מטשטש ומסתיר את מעשיו) והם יאמינו שאסור להם לספר. אחרון חביב, הרבה פעמים התקיפה מתוכננת, ולא איזה "יצר" שמתעורר לו פתאום.
אז אנא, אנא, תשאירי בחוץ את יופיה של בתך, את השמלה הקיצית שהיא לבשה, את אופיה החברותי והבוטח ואת הסקרנות שלה כלפי אנשים, תני להם להישאר שמה כל כמה שרק אפשר, ואל תעמיסי על זה שום דבר. זו לא סיבה לשום הטרדה מינית על ידי מבוגר, זה לא יכול לעודד את זה, זה בשום פנים ואופן לא יכול להסביר את זה.
אני מחזקת את ידייך על זה שמיד האמנת ושמת לב. אנחנו חיים בחברה שמעדיפה להדחיק דברים כאלה, לא לשמוע ולא להבין. אמהות רבות, רבות מדי, חטאו וחוטאות בזה. סיפורים רבים ניסו לצאת החוצה, אבל שבו וחזרו עמוק למגירה כאשר מספריהם ומספריהן נתקלו בתגובה מכחישה, חשדנית ("את משקרת", "את ממציאה") או מאשימה. צריך הרבה אומץ כדי להתייחס לזה בכל תשומת הלב הראויה. אני מקווה שתגיעי לחקר האמת, אבל שוב מפצירה בך שתורידי מבתך את כל מה שלא שייך לסיפור שהיא עברה או שמעה או מה שזה לא יהיה -- חרדותייך בתחום הזה דווקא (הרי סטטיסטית הרבה יותר מסוכן בכביש...) וכל שאר הדברים שאת מלבישה על זה. כי -- קצת הומור לסיום -- את לא רוצה להיות כמו החבר ההוא שסיפר לי שהוא התגרש וחייו התמוטטו, אבל עכשיו הוא צריך לתמוך נפשית באמא שלו כי הבן שלה התגרש...
אנדלוסיה, אני חושבת שבהחלט יכול להיות שאנשים עם התפתחות מינית שהשתבשה יכולים להתגרות מילדים. כן. גם בני שלוש. וגם אני אני לא חושבת שזה בהכרח קשור למראיה של הילדה.
מקובל לומר שפגיעות מיניות הן לא בגלל או קשורות רק למין ושהרבה ממה שקורה הוא עניין של אלימות וכיבוש והכנעה. יופי. אני מסכימה.
אבל בין זה ובין להגיד שזה לא קשור למין בכלל? נשמע לי מופרך ומוגזם. אנשים לא מטרידים את הבוסית? איפה את חיה? בוסית לא יכולה להיות חלשה מהם? כמו כלום.
בגד או אופן לבישתו יכולים לעורר יצר ואז להשכח.
בקיצור, אני מבינה שיש לך סמכות מסויימת בנושא, אבל חבל לקחת את כל ה lull צעד אחד קדימה. (זה כמו להמליץ לצאת מהבית בשלוש לפנות בוקר כי רוב האונסים מתרחשים בארבע.)
אבל חבל לקחת את כל ה lull צעד אחד קדימה
ניצן, עם כל זה שאני מסכימה שפדופיליה היא "חריג" מבחינת ניצול מיני (בכך שהיא כנראה כן קשורה ליצר מיני והוא לעיתים קרובות הגורם לה)
אבל הסיכום של אנדולוסיה הוא מה שמקובל היום בתחום.
זה אולי נראה קצת כמו הקצנה אבל יש לזה מטרה חשובה והיא להסיר כל פרור של אשמה מהקורבן. זה חשוב מאין כמוהו ולכן חשוב להשאיר את הגישה הזאת כמו שהיא.
גם אם הילדה יפה וחו"ח משכה איזה סוטה זה לא אומר שישנה איזושהיא אחריות או אשמה בצד שלה. זה גם לא מעלה את הסיכון או הסכנה שלה.
סוטה הוא סוטה הוא סוטה.
איפה כתבתי שיש אשמה לקורבן?
לא עדיף לכתוב במילים ברורות - כל המידע שהצטבר עד היום, כולל מחקרים על לבוש הקורבן, מראיהּ, גילהּ ועוד, מעידים על כך שברוב המקרים אין כל אחריות בצד הנפגע. אין אחריות ואין אשמה.
?
זה אלים, וסוטה. אבל גם קשור למין, וקשור לחולשה (אוביקטיבית כמו סיטואציה בעבודה או גיל הקורבן, אבל גם סובייקטיבית. מה לעשות. וזה לא אומר שמי ש"חלשה" צריכה חלילה להאשים את עצמה!) ויש אמנם סטטיסטיקה, אבל יש גם מקרי קצה לסטטיסטיקה. כלומר - יש אונסים גם בצהריים, על ידי מישהו שלא מכירים, נשים צעירות, אטרקטיביות וחזקות שנכנסו לטרמפ בלבוש חושפני (ואז הרכב עשה תאונה. )
אם יש חשש לפגיעה פיזית חמורה יש דרכים רפואיות-פליליות לבדוק את זה, אבל גם כאן צריך להיזהר לא לגרום טראומה נוספת. ואני מצטרפת להמלצה לא להלחיץ אותה עם איומים אלא לבדוק איך היא מרגישה (ולא רק את).
אני מסכימה.
מכיוון שאצלך הנושא מאוד רגיש (בטח אצל כל אימא..) לדעתי שווה שמישהו אחר ישוחח איתה.
אני חשבתי על רופא/ת הילדים. אם היא ילדה פתוחה ודברנית, תוך כדי בדיקה גופנית "שיגרתית" הוא יכול לראות אם יש סימנים לאלימות פיזית שהילדה חוותה וגם לנסות לדבר איתה ולברר אם משהו אכן קרה.
סליחה שאני נדחפת - איפה כתבתי שיש אשמה לקורבן?
לא נאמר שכתבת אבל שמנדוזה התייחסה לדבריה של אנדלוסיה.
יש לזה מטרה חשובה והיא להסיר כל פרור של אשמה מהקורבן. זה חשוב מאין כמוהו ולכן חשוב להשאיר את הגישה הזאת כמו שהיא. לא עדיף לכתוב במילים ברורות - כל המידע שהצטבר עד היום, כולל מחקרים על לבוש הקורבן, מראיהּ, גילהּ ועוד, מעידים על כך שברוב המקרים אין כל אחריות בצד הנפגע. אין אחריות ואין אשמה.?
המשפט של שמנדוזה היה ברור לי מאד.
אם כבר, אז אני רוצה לספר שביליתי בחצי שעה האחרונה בקריאת מאמרים מכל העולם על סטטיסטיקה של תאונות דרכים ושל פגיעה מינית (אונס, גילוי עריות והתעללות) והסטטיסטיקה מעניינת.
תאונות דרכים באופן גלובאלי אחראיות ל2.1% מהמיתות בעולם. כ7% מהתאונות מסתיימות במוות. 13-31% מהכניסות לבית חולים הן בגלל תאונות דרכים.
1 מתוך שש נשים תאנס מתישהו בימי חייה (או ליתר דיוק - נאנסה כבר. אם רוצים להיות מדוייקים.) שזה כששה עשר אחוזים מן הנשים. אחד משלושים ושלושה גברים (שלושה אחוזים) לא מצאתי מה הסטטיסטיקה לסיכוי להפגע או למות בתאונת דרכים פר קפיטה.
מצב מטריד - גם אני התייחסתי לדבריה של אנדלוסיה והסכמתי עם שמנדוזה.
טענותיי מסתכמות בזה שאם המטרה היא להסיר כל פירור אשמה מן הקרבן הרי שעדיף פשוט לעשות את זה. לומר את זה ישיר וברור.
אבל להגיד משפטים לא נכונים ולא מבוססים לא עושה את זה (סליחה על הבוטות אנדלוסיה, אני רק מבהירה את הנקרא, עושה רושם שיש פה בעיה בהבנה.)
ואם זה לא ברור, לא מצאתי נתון מובהק שאכן תאונות דרכים יותר מסוכנות. למרות שזה תלוי גם באיך מגדירים "מסוכן" ומצד שני אכן משתמע שסביר שהן יותר מסוכנות.
בנות, אני שמחה שהשלמתן, ומזמינה אתכן לדלל את ההתכתבות הנסערת.
כך או כך מחר הפסיכולוגית של הגן (שהיא פסיכולוגית ילדים אנתרופוסופית וגם סוג של מתקשרת או משהו כזה, היא פשוט רואה דברים) מגיעה לצפות עליה יום שלם ואחר כך אני אעדכן.
אני מתחילה להשתכנע שהיא הרכיבה סיפור מדברים שהיא שמעה והמשיכה איתו לאור התגובות הנסערות שלי שנתנו לה הרבה תשומת לב . כזכור, הפצע בטוסיק התגלה כפצע מארגז החול (היא נפלה על כלי מטבח שהם משחקים איתם בגן) וממש לא מצאתי ולו רגע קט בחודש האחרון בו היא לא היתה בהשגחה צמודה שלי או של בני משפחה שיש לי בהם אמון מלא.
עדיין יש לתהות על הסיבה שהיא הביאה את הסיפור הזה עם הפחדים האלה בגיל כה מוקדם, אבל היום היא לא הזכירה את זה בכלל וגם ממש עקבתי אחרי שפת הגוף שלה ואין שם כלום חוץ מבטחון, שמחת חיים ופשטות.
אה, ואמרתי לה שאמא גדולה וחזקה ותמיד תשמור עליה, והצלחתי די להאמין בזה.
טוב, אז ככה (מרגיעון: הכאב אינו בשינוי עצמו אלא בהתנגדות לשינוי):
אני חוזרת עכשיו משיחה עם הכמו-פסיכולוגית של הגן.
את השיחה היא התחילה ב"ניקוי" העובדות - ברור שלא קרה לבת שלי כלום אמיתי, היות והיא תמיד נתונה להשגחה אמינה (כפי שכתבתי למעלה).
היא הבהירה לי שהגן בטוח לגמרי ומוגן בפני הסביבה וכי הילדים לא נשארים לבדם אפילו לרגע אחד.
בהמשך היא ניסתה לנתח את האמירות המשונות שלה (למעט הסיפור עם הפיפי והבולבול שלדבריה הוא אישו בגן בתקופה זו בה הקטנים נגמלים מחיתולים).
לדבריה, בגיל הזה הילדים הם כמו ספוג של הסביבה החיצונית- מספיק אם מישהי סיפרה בגן על חבר של אבא ובאוטו בדרך מפה לשם היה חדשות, ואני אמרתי משהו לבעלי - וכבר העולם הפנימי שלה ממציא סיפור.
כמו כן היא לא שללה את האפשרות שהיא מביאה משהו מגלגול אחר.
לגבי תגובות היא הציעה לי לא לתחקר אותה - כי בכך אני רק מנציחה את הפחדים שלה ומוסיפה לה עוד משלי. היא אמרה שכל מה שאני אומרת ומרגישה עובר אליה מיד, והדגימה בכך שהיום בגן הילדה שלי הלכה על הצמיגים בחצר תוך שהיא שרה לעצמה "זה מפחיד, זה מפחיד זה מפחיד, אבא יבוא וירביץ לך..." (מדהים).
היא הציעה להקשיב, בלי לדובב, ואפילו לרשום ביומן את הסיפורים וההערות לבחינה חוזרת (איתה בעוד שבועיים). בדבר תגובה היא הציעה לי להגיב במינימום ובשיוויון נפש עם משפטים כמו "אין מה לדאוג, האיש הרע הלך" או "המלאך הטוב שומר עליך תמיד" וכו', בלי להוסיך אלימות וכוחנות משלי (אבא גיבור, הוא ירביץ לו וכו').
באופן כללי היא הציעה לי להיות יותר שקטה בחברת הילדה (לא יודעת אם שמים לב כאן כמה אני וורבלית) כי העולם המילולי שלה מפותח מדי לעולם הרגשי והפיסי, מה שגורם ל"קצרים" כגון אלו.
זהו, חוצמזה שהיום היה יום שקט מהערות, ואני די נרגעתי .
למדנו משהו.
כל טוב
בהתחשב בכל העזרה הטובה שניתנה כאן מבקשת עזרה. הבת שלי בילתה יום שלם אצל סבתא וסבא חורג. כמה ימים אחרי, באחד הלילות כשהחלפתי לה חיתול והוספתי את המשפט "אם יש לך פיפי תגידי לאמא ונלך לסיר (היא עושה לעיתים ממש רחוקות בסיר, אבל נהנית לאחרונה לשבת עליו אז אני מציעה) היא אמרה "סבתא ראתה לי את הפיפי" שאלתי, סבתא ראתה שעשית פיפי? לא זכיתי לתגובה וכמה דקות אחרי הוסיפה "איקס (הסבא החורג) שיחק לי בפיפי" אמרתי מה? למרות שלב צנח לי לתחתונים והיא חזרה על המשפט. שאלתי "מי שיחק לך בפיפי?" והיא ענתה "איקס".
מה עושים עכשיון? אני מכריחה את עצמי עדיין לא לעשות כרגע כלום כי אני מפחדת להגיב בחימה. מפחדת שהיה שם משחק מיני וגם חוששת שזה לא היה מיני ואני פותחת כאן בור אפל של האשמות וכעס ושהסבתא תתמוטט.
יש טעם לפנות לפסיכולוג עם ילדה בת שנתיים וחצי? כי זו האינטאיציה הראשונית שלי (פרט כמובן ללא לאפשר לה להיות שם שוב)
איש מקצוע יכול לספק לי תשובה חותכת מה בדיוק קרה שם?
איך להתמודד עם החשוד?
והעיקר, וזה הכי מפחיד בעיניי, מה כן או לא להגיד לילדתי האהובה? מפחד שכל סוג של תשאול וחקירה יזיק לה
אולי לא לבדוק לעומק מול הקטנה שלך כי כמו שכתבו למעלה זה יכול לעלות אצלה עוד פחדים ואולי לערבב עם פחדים שלנו. ברור שלא להשאיר אותה לבד.
אם יש לך אומץ אולי תפתחי את זה עם סבתא??
המסר שצריך לעבור לילדה שזה הגוף שלה ואסור לאף אחד בשום אופן לגעת בו בלי רשותה, כמובן להעביר בצורה נעימה.
אנחנו אומרים שאם היא רוצה לגעת לעצמה אין בעיה בחדר או איפה שמחליטים כי זה דבר פרטי שלה (לא שלילי!) ואסור לגעת באיברים פרטיים של אחרים ולאחרים אסור לגעת לה. מאד פשוט ומאד ברור.
לא מתוך הסטריה ולחץ חלילה!
לנו היה איזה סיפור בגן אחרי שהבת שלי (4) וחבר שיחקו אחד עם השני- בהסכמה ומתוך משחק ואחרי מחשבה ובירור החלטנו שצריך להעביר מסר ברור של פרטיות ואחרי כמה שבועות שזה השבוע) הגננת התקשרה לספר שהחבר הציע לבת שלי לבוא איתו לשירותים- להגיד לה סוד או משחק והיא סירבה בתוקף ואני מאד שמחה שהמסר עבר ושהיא בטוחה בעצמה!
זה מורכב יותר מ2שורות, אולי אפרט בהמשך...
כמובן שיש הבדל בין תקיפה נגד רצון הילד קל וחומר של מבוגר לבין משחק בין ילדים שמורו הראשוני לפחות בסקרנות טבעית ואנחנו מרגישים שצריך לחנך לגבול מאד ברור כי כשחשבנו על להתחיל להעביר מסר שבהסכמה זה בסדר וכשכופים עליה זה לא, זה בתור מבוגר נשמע ברור אבל לילד ??
תודה על התשובות. קודם כל קבענו ללכת למומחה. חיכנו קצת שאני אצא מהפניקה הטוטאלית, עדיין לא ברור איך להתמודד מול הסבתא והסבא. מדחיקה את זה כרגע. שלב שלב. אני רוצה לדבר עם הילדה על העניין של איברים פרטיים אני לא בטוחה שאני יודעת מה בדיוק להגיד. איך להתנסח. לבנה במלואה אולי תסכימי לפרט מה אמרת ?
בשמחה. הכי חשוב לא לדבר לילדה מהמקום ההסטרי!
הייתי מחכה לאיזה זמן מתאים ולא סתם לקחת לשיחה, אולי במקלחת? (יש אחים שמתקלחים יחד?)
מעתיקה משהו שכתבו לי כשהתייעצתי בעניין.
מילת המפתח אצלנו היא "פרטיות".
בינתיים אני מרשה להתקלח עם חברים, ונכנסים לבריכה בעירום, אבל אם צריך אני מזכירה שישבנים ואברי מין הם פרטיים וכל אחד נוגע רק בשלו. גם כשהילדה היתה סקרנית כשחיתלתי את התינוק בנוכחותה- לא לגעת לו, זה פרטי.
כל ילד נכנס לשירותים לבד (מותר לצפות מהדלת...) כי בשירותים יש פרטיות.
כך, בעיני, מסיטים את הדיון מ'אסור לגעת' ל'זה רק שלך'.
אפשר להמשיך את הדיון כשמתפשטים לקראת האמבטיה- למי מותר לעזור לך להוריד בגדים? רק אמא ואבא או הגננת בגן כשמפספסים. גם לחברים מותר? לא.
פלוני אלמונית, לאור דברייך: הוסיפה "איקס (הסבא החורג) שיחק לי בפיפי" אמרתי מה? למרות שלב צנח לי לתחתונים והיא חזרה על המשפט. שאלתי "מי שיחק לך בפיפי?" והיא ענתה "איקס".
אני מבינה מבין השורות שהסבתא היא אמא של בעלך ולא אמא שלך. לא לקחת אותה לסבתא וסבא בלי נוכחות שלך או של אישך, בטח לא לפני שאתם פותחים את העניין וברור לכם איפה דברים עומדים.
בעניינים כאלו המשפט שעומד לנגד עיני הוא "כשיש שאלה - אין שאלה". ברור שלא לוקחים סיכון. הילדה לא יכולה להיות לבד עם הסבא החורג הזה, והוא בטח ובטח שלא יכול להחליף לה טיטול.
להדחיק את זה - לא לוקח לשום מקום.
לילדה בת שנתיים וחצי - זה יותר מסובך מלילדה בת 4. הדברים ש לבנה במלואה אמרה לבת שלה - לא יתאימו לומר לבת שלך. בעיקר כהיא עוד עם טיטולים, וכל יום מחליפים לה טיטולים. אז כן נוגעים לה בפיפי - אם מחליפים לה, מורחים משחה וכו'. מהדרך שהיא דיברה נשמע שהיא הרגישה שזה משהו אחר. כן להגיד שרק לה מותר לשחק לעצמה בפיפי - כי זה שלה. שלא מרשים לאף אחד אחר לשחק בו. לא להרחיב על זה יותר מדי - היא קטנה בשביל הפרשנויות האחרות ובשביל תשומת הלב. כן להיות במקום ששם לזה לב כעת בעצמכם - וללכת ליעוץ .