אבות שתומכים בלידת בית

[דנה*]

אשמח אם אבות שהתנגדו ללידת בית, וכיום תומכים בה יכתבו כאן למה התנגדו, מה שכנע אותם, מה הם הרגישו לפני, תוך כדי ואחרי לידת הבית וכו'.
תודה מראש.

[חגית_פ*]

אני, לצערי הרב , לא ילדתי בבית (וגם לא ילדתי עם בן זוג, לצורך הענין ) אבל חברה טובה לי שילדה בבי"ח ועומדת עתה לפני לידה שניה, בבית.
הבעל מחה נמרצות וסירב בתוקף להיכנס לאתר או לקרוא כל מידע שקשור ללידות בית.
אז מה קרה? היא פשוט התחילה לברר בעצמה והזמינה מיילת בית לפגישה והתחילה להזיז ענינים... והוא פשוט לא התנגד (או הפך למתנגד פסיבי).
לא נעים להגיד, היא פשוט לא ממש שאלה אותו... החליטה בשביל עצמה... והוא לאט לאט נאלץ להשלים עם התוכנית החדשה.

[אם_פי_3*]

התגובה של איל מופיעה לאחר סיפור הלידה שלי, כאן: ילד שלישי הריון שני לידה ראשונה

[אור_שליט*]

פעם התנגדתי. ההתנגדות נבעה מכך שלידה היה ארוע שהכרתי בעיקר מסרטים - ובסרטים לידות מתרחשות בדרך כלל בבתי חולים. רוב הלידות ששמעתי עליהן, בפרט הלידה שלי, התרחשו בבית חולים. לכן לידה עצמה היה דבר בלתי מוכר בשבילי ולידת בית עוד יותר. מכאן נבע הפחד בעצם ומהפחד נולדו כל מיני נימוקים.
מה שכנע:
גם אני וגם נהר עברנו תהליך של הבשלה לגבי לידת הבית.
הרעיון ללדת בבית תמיד היה בראשה של נהר, אך בכל זאת בתי הבכורה נולדה בבית חולים. הלידה עברה ללא סיבוכים. זה עזר.
את הבת השנייה נהר החליטה שהיא רוצה ללדת בבית. בליבי כבר נטיתי יותר לכיוון של לידת בית, אך החלטה זו הלחיצה אותי. נהר קבעה לשנינו פגישה עם המיילדת (רונית) ובעצם זו היתה הנקודה הקריטית בה ממש נרגעתי (נרגעתי מבחינה עקרונית. מבחינה מעשית מעולם לא נרגעתי ממש). הנסיון של רונית בלידות בית ובתי חולים היה חשוב לי, ורונית גם פשוט הקרינה מסוגלות ליילד. השנייה אכן נולדה בלידת בית.
את השלישי נהר ילדה בבית לפני שהספקנו לקרוא לרופא המיילד (אבנר). זה כבר היה ממש משכנע.

[דיאנה_ב*]

זה לא כל כך רלוונטי אצלנו כי אם תהיה עוד לידה היא מאד מאד רחוקה. מבחינתי, כרגע לפחות, אם תהיה עוד לידה אז רק בבית, כל עוד יתאפשר. בעלי פעם מאד התנגד לרעיון. מדי פעם אני מטפטפת לו כל מיני דברים שאני קוראת ושומעת על לידות בית. מאחר וזה תאורטי לחלוטין אין בינינו ויכוחים והוא מקשיב בעניין. הסיפור האחרון היה על על גילה (שהוא נפגש איתה פעם - אולי זה השפיע), איך היא ילדה בבית ודיווחה אחרי כמה שעות בפורום, והתגובה שלו: "נשמע ממש נחמד, הלידות בית האלה" 0-: (ככה אני נראיתי...)
כמובן שאילו זה היה מעשי אולי התגובה היתה אחרת, ובכל זאת זה נשמע מאד חיובי!

[בשמת_א*]

כל הכבוד לגברים (הלא רשעים בכלל).
מה שמעניין זה, שיש פה אלמנט חוזר שמתאים גם לבעלי, שהתנגד ללידת בית (בתוקף רב) ואחר כך הסכים:
הפגישה עם המיילדת (מיכל בונשטיין) שינתה את יחסו. הוא התרשם מאוד ממקצועיותה ומהעובדה שהיא לא מוכנה לקחת סיכונים מיותרים. היא הבהירה לו (לנו) שהיא תפנה אותי לבית החולים עם כל חשד קל שבקלים לבעיה.
ואצלנו זו היתה לידה שניה עם מיילדת פרטית, אבל את הראשונה עשינו במשגב לדך.

[תבשיל_קדרה*]

ובעלי עדיין אומר שאילו היו מרכזי לידה בארץ, הוא היה לוחץ עלי לנסוע לאחד כזה (וגם יודע שאני לא-מי-יודע-מה-לחיצה בנושא), אבל לאור המצב, הבית הוא הרע במיעוטו.
האמירה הזאת, לפחות, גורמת לכמה ממכרינו לחשוב שיש קול שפוי במשפחה. גם זו לטובה.

[שרון_ברקת*]

אפשר גם אבות שהיססו, גם אם לא עד כדי שהתנגדו?

טוב, כבר עברו איזה 11 שנה מהלידה, וקצת יותר מזה מההחלטה ללכת על לידת בית, אבל אני אנסה לחדור מבעד למסך הזמן והזיכרון המצועף.
מה שאני זוכר קשור לפחדים וחששות. לידה נתפסה אצלי, בעיקר לאור הלידה הראשונה שלנו (לידת בית חולים עם כל הרפרטואר), כאירוע רפואי מאד, שמקומו בבית חולים. מה שהפיג את החששות, בצד הרצון העז והברור של נועה, והידע הרב שהיא הביאה דרך קורס מדריכות הכנה ללידה שעשתה אז, היה המפגשים והקשר עם אילנה וגיבוש התחושה שהיא יודעת מה צריך לעשות, מה צריך לא לעשות, מה לא צריך לעשות וגם איך מבדילים ביניהם. זה לגמרי לא היה שייך לאינפורמציה, ידע או עובדות - כשם שהפחד והחשש לא באו מהראש אלא מהבטן, גם ההתגברות עליהם היתה רגשית-נפשית ולא שכלתנית.

דווקא בלידה הבאה, כשכבר "היה ברור" שהולכים על לידת בית נוספת, וההריון-בסיכון לא איפשר זאת, הייתי המאוכזב יותר מבין שנינו, אבל זה כבר מסיפור אחר.

[דנה*]

תודה רבה לכל הכותבים!
בהחלט מוזמנים לכתוב גם כאלה שהססו מעט, והאמת שגם כאלה שהיו בעד מההתחלה.
כל כך התרגלתי לקרוא ולשמוע נשים מדברות על הלידה שלהן, ופתאם לשמוע את הקול הגברי זה מאד מרענן ומרגש.

[רחלי_מ*]

בעלי עבר את מחסום הלידה בבית נורא מזמן אבל אחר כך חשש מאד מפני לידה בבית ללא מילדת. מה שעזר לו לקבל את הרעיון היה שאמרתי לו שזה חלום מאד ישן שלי ללדת כך והוא מבין מאד את הצורך להגשים חלומות. הוא גם דאג שלא ידע מה לעשות ואמרתי שאני אעשה את מה שצריך, וגם נתתי לו להרגיש אני יודעת מה שאני עושה. הייתי מאד נחושה בדעתי ואני חושבת שזה מאד חשוב. יחד עם זאת צריך להכיר בעובדה שיקירינו מבטאים חששות שעולים לנו ולכבד את החששות גם אצלנו וגם אצלם. חששות תמיד עולים, לגבי כל דבר, אבל אין צורך לתת להם לקבוע את דרכנו. כשהייתי נערה, זוכרת כמה טיולים שבהם היתה הזדמנות לקפוץ למים מסלע גבוה. זה תמיד היה נורא מפחיד בהתחלה, אבל אם התגברת על הפחד וקפצת, הרווחת טיול נוסף, יותר כפי. בסופו של דבר בעלי תפקד נפלא בלידה, כמו שעשה בשתי הלידות הקודמות, והיום הוא נורא גאה שהלכנו בדרך הזו, ואומר שזו חוויה שלא ישכח לעולם.

[דרור_כמון*]

אני זוכר את עצמי מהרגע הראשון הולך וזורם עם איטהל בכיוון לידת הבית, יכול להיות שזה נובע אצלי מחוסר אמון רציני מאוד בממסד הרפואי, ואני גם ממש אבל ממש לא אוהב בתי-חולים.
אני זוכר רגעים במהלך ההריון שאיטהל היתה מעלה ספקות, חושבת, מתחבטת ואני אומר לעצמי ככה בשקט שרק לא תשנה דעתה עכשיו....

[מיכל_ברקת*]

בשם האב:
הרעיון של לידת בבית (או בצימר) התבשל בהדרגה. האב לעתיד תמך בו רק מתוך סולידריות עם האישה (אחרי הכל, זו היא שיולדת וכו' וכו'). במקביל היו החששות של מה יקרה אם, וכן הלחצים הכבדים מצד הסביבה. לאחר הלידה, האב נהיה תומך נלהב של לידות בית (צימר). לפחות לגבינו.
לאחר הלידה היה לנו ביקור קצר אך מבחיל בבית-חולים, והניגוד האדיר באווירה (נעים וחמים בצימר, לעומת מנוכר ותעשייתי וגם מפחיד בבית החולים) חיזק את סלידתנו מלידה בבית חולים.
בכל אופן התמיכה של הבעל לנוכח הלחצים וההאשמות הרבות שהופנו אלינו לפני הלידה, היתה חשובה לי מאוד. אנחנו מאוחדים מול העולם המעפאן.