מין כזה כאילו
נשלח: 15 מרץ 2005, 10:29
מין כזה כאילו
קרן פרידמן-גדסי
(דף עלון, מתוך באופן 37)
זה היכה בי כשביום הולדתה השלישי של בתי, הגננת הצביעה על תמונתה של סהר בת יומה והסבירה לילדים "הנה סהר שהיתה עוברית קטנה והרופא הוציא אותה מהבטן של אמא"... נשארתי עם פה פעור מתדהמה, רציתי לצעוק "הי, זה לא היה כך, אני הייתי שם, אני יודעת! היא בכלל לא יצאה מהבטן אלא דרך הנרתיק ופתח הפות, הרופא לא היה שם בכלל (רק אשה נחמדה שקיבלה את בתי בברכה, ואבא של סהר). אני יודעת, הייתי שם".
והבנתי. אז הבנתי, שאם מגיל שלוש אנחנו לומדות שאנחנו לא יכולות ללדת בכוחות עצמנו, אלא מישהו צריך לעשות זאת בשבילנו (= רופא), ואם אותנו הגברים מלמדים מגיל כה רך שבנות זוגנו הן נפלאות ונהדרות אבל לא בטוח, בכלל לא בטוח שהגוף שלהן מסוגל ללדת בכוחות עצמו - אז חוסר בטחון בעצמנו וחוסר אמונה ביכולתנו, מהולים בפחד וחרדה הם רגשות שמלווים כמעט כל זוג במסעו אל הלידה וההורות.
והבנתי גם, שאם מגיל כה צעיר, גיל בו דמותינו מתעצבת ומושפעת עמוקות מהסובבים אותנו, אין אנו המבוגרים נוקטים בשמם המלא והנכון של אברי הגוף שלנו ושל ילדינו - יד, אוזן, נחיריים, פות, פין, שדיים, פטמות, טבור, בית שחי, פי הטבעת וכו', איך ניתן לילדינו את ההבנה, התחושה, והידיעה שכל אלה הם חלק בלתי נפרד מגופם, טבעי בריא וחיוני, ולכל איבר יש תפקיד.
השנים הראשונות לחיים, בהם אנו, הורים ומחנכים, מהווים דוגמא וחיקוי לילדינו הרכים, כה משמעותיות לגבי עיצוב דימוי הגוף של כל אחד ואחת מאיתנו, והשלכותיהן הרות גורל בהמשך החיים. הן הרות גורל בסיטואציות רבות ביניהן עשיית צרכים, קשר מיני, קשר זוגי, דיאטות אינסופיות, דימוי עצמי ואהבה עצמית.
השפה בה נשתמש כדי להסביר תהליכים ולתאר דברים תייצג את עמדתנו, ההתיחסות שלנו תבנה את צורת ההתיחסות של ילדינו לגופם ולמה שקורה בו.
אם נתייחס באותה שלווה ובהירות לגבי הנזלת שיוצאת מהאף, הדמעות מהעיניים והקקי מהטוסיק, ונמשיך בגישה זו לגבי דם הוסת מהנרתיק, נוזל הזרע מהפין והחלב מהשדיים, אולי כולנו נהיה יותר אוהבים, אוהבים לגופנו.
קרן פרידמן-גדסי
(דף עלון, מתוך באופן 37)
זה היכה בי כשביום הולדתה השלישי של בתי, הגננת הצביעה על תמונתה של סהר בת יומה והסבירה לילדים "הנה סהר שהיתה עוברית קטנה והרופא הוציא אותה מהבטן של אמא"... נשארתי עם פה פעור מתדהמה, רציתי לצעוק "הי, זה לא היה כך, אני הייתי שם, אני יודעת! היא בכלל לא יצאה מהבטן אלא דרך הנרתיק ופתח הפות, הרופא לא היה שם בכלל (רק אשה נחמדה שקיבלה את בתי בברכה, ואבא של סהר). אני יודעת, הייתי שם".
והבנתי. אז הבנתי, שאם מגיל שלוש אנחנו לומדות שאנחנו לא יכולות ללדת בכוחות עצמנו, אלא מישהו צריך לעשות זאת בשבילנו (= רופא), ואם אותנו הגברים מלמדים מגיל כה רך שבנות זוגנו הן נפלאות ונהדרות אבל לא בטוח, בכלל לא בטוח שהגוף שלהן מסוגל ללדת בכוחות עצמו - אז חוסר בטחון בעצמנו וחוסר אמונה ביכולתנו, מהולים בפחד וחרדה הם רגשות שמלווים כמעט כל זוג במסעו אל הלידה וההורות.
והבנתי גם, שאם מגיל כה צעיר, גיל בו דמותינו מתעצבת ומושפעת עמוקות מהסובבים אותנו, אין אנו המבוגרים נוקטים בשמם המלא והנכון של אברי הגוף שלנו ושל ילדינו - יד, אוזן, נחיריים, פות, פין, שדיים, פטמות, טבור, בית שחי, פי הטבעת וכו', איך ניתן לילדינו את ההבנה, התחושה, והידיעה שכל אלה הם חלק בלתי נפרד מגופם, טבעי בריא וחיוני, ולכל איבר יש תפקיד.
השנים הראשונות לחיים, בהם אנו, הורים ומחנכים, מהווים דוגמא וחיקוי לילדינו הרכים, כה משמעותיות לגבי עיצוב דימוי הגוף של כל אחד ואחת מאיתנו, והשלכותיהן הרות גורל בהמשך החיים. הן הרות גורל בסיטואציות רבות ביניהן עשיית צרכים, קשר מיני, קשר זוגי, דיאטות אינסופיות, דימוי עצמי ואהבה עצמית.
השפה בה נשתמש כדי להסביר תהליכים ולתאר דברים תייצג את עמדתנו, ההתיחסות שלנו תבנה את צורת ההתיחסות של ילדינו לגופם ולמה שקורה בו.
אם נתייחס באותה שלווה ובהירות לגבי הנזלת שיוצאת מהאף, הדמעות מהעיניים והקקי מהטוסיק, ונמשיך בגישה זו לגבי דם הוסת מהנרתיק, נוזל הזרע מהפין והחלב מהשדיים, אולי כולנו נהיה יותר אוהבים, אוהבים לגופנו.