אלימות בין ילדים

[אנונימי]

ראו גם: התקפי זעם.
הדף מתאר תגובות שונות לאלימות בין לדים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גם בנותי שלי רבות ומרביצות מכות נימרצות אחת לשניה ואני מודה שהרבה פעמים אני צורחת עליהן שתפסקנה, אבל לאחר מכן אני מרגישה נורא. אם אני מצליחה לקחת נשימה ולעזוב אותן לנפשן קורה שהן מסתדרות לבדן בסופו של דבר, אבל זה קשה.

[אלונה_רוטר*]

מענין אותי מה אתם עושים כשילדים שלכם מרביצים, דוחפים, נושכים (לבחור את המתאים) ילדים של אנשים אחרים.

[ענת_ג*]

אני בדרך כלל מפרידה ונוזפת מיד בלי לחשוב פעמיים, ואני מודה שזה בעיקר כי כל כך לא נעים לי מהאמא של הילד האחר...
תארו לכם, שבתי מחטיפה למישהו, ואני מתבוננת מהצד בשקט ואומרת לה "אני יודעת שאת ילדה טובה. אני אוהבת אותך" כמו בדוגמא ההיא. יתכן מאד שזה דווקא היה מביא לתגובה מצויינת של התרככות, אבל במחיר קצת כבד, של הסתלקות זועמת של החבר בזרועות אמא שלו מהבית שלנו, לתמיד... ("בוא בוא נלך מפה! ידעתי שהם לא נורמלים כבר כששמעתי על השיטות שלהם...!")
וגם ככה אנחנו לא בדיוק עמוסים בחברים לגאיה..

[איילת_השחר*]

כשרועי היה בגיל של הילדים שלכן גם לו היו התקפים כאלה אני זוכרת שבמקרה כזה הרחקתי אותו מהילד השני דבר ראשון, בד"כ הילד השני בכה אז הוא ראה את תוצאות המעשה ואמרתי לו שזה מאוד לא נעים לילד והזכרתי לו מקרים שזה קרה הפוך ושאלתי אם היה לו נעים כשהכו אותו, בד"כ הוא הסכים שזה לא נעים. אבל זה לא בהכרח מנע שזה יקרה שוב אבל עם הזמן באה ההבנה שזה לא נעים, וזה פשוט עבר לו. אני חושבת שזה איזה שלב בהתפתחות שלהם כשהם מגלים את הכוח שטמון להם בידיים ומשתמשים בו במיוחד כשיש תגובה כל כך מעניינת כמו בכי... אח"כ באה ההבנה שזה לא נעים.

כשרועי היה בן שנתיים היתה לו חברה שכנה שכבר הלכה לגן הוא עדיין לא הלך ולא הכיר אלימות שהיא, והיא היתה מחטיפה לו חופשי הוא היה חוזר שרוט ונשוך ממנה, מכיוון שזו היתה ילדה מקסימה אמיתית והיה ברור שזו תקופה המשכנו להיפגש וניסינו לתפוס אותה לפני השריטות, האמת ש"יותר קל" כשהילד שלך חוטף מאשר מחטיף בתור אמא (הפדיחה).

אבל אל דאגה כשהוא גדל קצת הוא השלים בריבית דריבית והחטיף לא מעט, בד"כ ההתנהגות האלימה שלו באה כתגובה למשהו, כשמשהו קורה לא בדיוק כמו שהוא רוצה, או כשאני לא מסכימה לו למשהו. לא תמיד אני יודעת איך להגיב אבל מה שאני כן יודעת שכשהגבתי באלימות מילולית כלפיו (לדוגמא: לענות בצעקה על צעקות, לצעוק לו אל תצעק) וזה מה שהוא למד לצערי ממני, אני לא יכולה לצפות שהוא יתנהג אחרת לאחרים. מה שאני עושה היום זה לשנות את ההתנהגות שלי כדי שהוא ילמד משהו אחר ואז אולי זה ישתנה גם אצלו.

[ענת_ג*]

איילת בהצלחה, זו חתיכת עבודה על מודעות, לשנות את ההרגלים האלה.גם אני תופסת את עצמי אינספור פעמים צועקת על גאיה "אל תצעקי!", או אם היא נגיד מכה אותי, וזה מכעיס אותי איימים, לפעמים כי זה נורא מעליב ולפעמים זה פשוט כואב, ולרוב שניהם... אז התגובה שלי הרבה פעמים זה לתפוס לה את היד ממש חזק, ו"להסביר" בזעם יעני עצור למה זה לא בסדר... (תוך כדי מעיכה עצבנית של היד שלה...) אז זה לא אלימות? בטח שזה כן. והמסר העקום שבסוף עובר זה שאני יותר חזקה.פשוט מאד.

[קרן_שמש*]

תודה, תודה, תודה על כל מה שנכתב כאן.
איתי (בן שנתיים וחצי) היה מכה אותי ונתקף התקפי זעם, הוא גם היה חובט קלות בילדי אחרים. לצערי התגובות שלי לא היו עקביות בהתחלה ואני מאוד נלחצתי. פחדתי להפגש עם חברות שיש להן ילדים בגילו של איתי. האמת היא ששמתי לב שאיתי מכה רק ילדים בגילו ורק כשהוא עייף או רעב.
לבסוף לא היה מנוס אלא לבדוק את התגובות שלי לעניין וכאן דבריה של איילת השחר ממש גרמו לי הזדהות עמוקה.
כרגע אני בעיצומו של תהליך למידה על הכעס שלי ודרכים שלי לפרוק תיסכול. למרבה הפלא ההתנהגות של איתי השתפרה פלאים. כמובן שזה כרוך בשיחות ובהסברים אבל מוטיב הלחץ ירד ממני, ועל-כך אני מודה לכל חברותי הסבלניות והנפלאות וגם לכן שדיברתן על זה והראתן לי שאני לא לבד ואיתי הוא לא רוצח המונים לעתיד.

[אמא_אוהבת*]

עצוב לי מאוד....
היינו במפגש השבועי של אימהות החינוך הביתי וחזרתי כועסת כל כך.....
שניים מהילדים הציקו מאוד לבני, בעטו בו, ישבו עליו, לעגו לו, קיללו אותו.....והאימהות שלהם לא אמרו להם דבר. רק המשיכו להביט ולהביט....
אני לא יכולתי לשאת בזה ודי מהר התערבתי . תחילה לקחתי אותו אלי אך זה לא הרתיע אותם לתקוף גם לידי....נסיתי לדבר איתם, ולא עזר....
בני מאוד רצה לשחק איתם אך הם שחקו ב"אנחנו נגדו". ולא עיניין אותם לשלב אותו.
בני אינו נוהג להראות את רגשותיו והוא צחק כאשר עשו זאת . זה כביכול היה מצחיק אך ידעתי שמאוד לא נעים לו.הוא רץ אלי שוב ושוב, והאימהות המשיכו להביט בלי להתערב.
לבסוף נזפתי בילדים ומיהרתי להסתלק מהמקום.
אז מה אגיד לכם....
אני לא מוכנה בשביל גישה סובלנית לבן שלך שהבן שלי יחטוף!!!!
ואני אשקול שוב האם להמשיך ולהגיע ...

[ננה*]

אמא אוהבת, זה בהחלט לא נעים. איך היו המפגשים הקודמים? האם האפיזודה הזו חוזרת על עצמה? האם שמת לב באיזה אופן האמהות מגיבות לאלימות בפעמים קודמות?
אולי הצחוק של בנך היטעה אותן והן לא התערבו משום שלא היתה כאן זעקה שגם הן מבינות? אולי היה כדאי לו היית פונה לאמהות ומבקשת להתערב?

בפעם הראשונה כשראיתי ילדה דוחפת את בני מטרמפולינה, היא היתה גדולה ממנו פי שניים בערך, כמעט דחפתי אותה בחזרה...
בעלי מנע זאת ממני ובצדק.
מאז הילד יודע לומר "זה לא נעים לי" "תפסיק" "אני אכה אותך גם" ובדרך זו לרוב הוא מצליח לנפנף מעליו מטרידים אלימים, או שהוא בא לבקש ממני עזרה.

[בשמת*]

איך שאני מבינה את זה, הרעיון איננו להסתכל על הילד הנפגע ולהגיב רק אם הוא מגלה משהו שנראה למי שלא מכיר אותו כמו מצוקה.

הרעיון הוא, שאמא שהילד שלה מתנהג בתוקפנות - וזה מה שתואר כאן ללא כל ספק - צריכה לעצור את ההתנהגות הלא-מתאימה של הילד שלה.
אם היא לא עושה את זה, גם ההתנהגות שלה לא מתאימה ואנטי-חברתית, לפי דעתי.
תפקידה כאם להקדיש תשומת לב לילד שלה, ואם הוא עושה משהו פוגע - עליה לטפל בעניין.

אם הילד שלה תוקף באלימות ילד אחר - תפקידה לעצור את הילד שלה. אפשר לעשות זאת בצורה עדינה, לא מענישה, שמבהירה לילד "ככה לא מתנהגים אצלנו", ממש כמו שהיקואנה שולחים החוצה ילד שהתחיל לעשות את צרכיו בתוך הבקתה, כשהוא כבר מספיק גדול, לדעתם, לדעת איפה המקום הנכון לעשות אותם. זה לא מבטל את הילד, אין עונש או השפלה - אבל גם לא מאפשרים לילד לעשות דברים שלא מתאימים למקובלות החברתיות.

לא ברור לי למה אותן אמהות לא התייחסו לילדים שלהן ולא התייחסו לסיטואציה.
זה לא נראה לי כעולה בקנה אחד עם התפיסות שמובעות בדרך כלל בקהיליית "באופן טבעי".
זו התנהגות ישראלית מכוערת אופיינית.

לא פעם ולא פעמיים עלה חשד בלבי, שהורים שנתנו לילדים שלהם לתקוף ילדים אחרים, לגרום נזקים בבתים של אחרים, להתנהג בצורה לא נעימה אצל אחרים וכדומה - פשוט נהנו ממעשיו של הילד, כי הילד שלהם החצין את מה שהם עצמם רצו לעשות.,

האם אותן אמהות היו נשארות לשבת אם ילד שלהן בן חמש היה מחליט פתאום - לא כתאונה אלא מתוך זדון - להפשיל מכנסיים באמצע הבית של מישהו אחר ולעשות את צרכיו? או שהיו קמות ועוצרות אותו ומובילות אותו לשירותים?
איפה ההתנהגות הזאת נעצרת?

זה לא תפקידה של האמא האוהבת לפנות לאמהות ולהגיד להן מה לעשות עם הילדים שלהן.
אם הן לא בני אדם שמבינים בעצמם איך להתנהג, אז לא כדאי להיפגש איתם.
חבל, אבל זה מה יש.

לגבי הילדה שדחפה את בנה של ננה: האם היו לידה מבוגרים משגיחים? אם כן, היה זה תפקידם לגשת אליה מייד ולעצור אותה או - אם לא הספיקו - להבהיר לה מייד שלא עושים דבר כזה.
כמובן שאני מסכימה עם בעלך, שהתגובה הנכונה איננה להגיב באלימות כלפי הילדה...

אגב, פעם אחת, כשבתי היתה קטנה מאוד, הלכנו למטה בגינה. בתי נעמדה להריח פרחים. ילד שחזר מהגן עם סבא שלו התקרב לעברנו. לפתע, ללא אזהרה וללא כל סיבה, הוא ירד מהשביל לעבר בתי - ודחף אותה בפתאומיות ובחוזקה כך שנפלה! ילד שלא הכיר אותה בכלל! סתם ככה! אלימות לשמה!
אני נדהמתי. מובן שמייד הרמתי וחיבקתי את התינוקת שלי הבוכה. לא אמרתי כלום לילד, אבל הסתכלתי עליו.
מה עשה סבא שלו?
הרביץ לו ונזף בו על מה שהוא עשה!
פלא שהילד אלים?

[עדי_יותם*]

במקרים כאלה - אני כבר לא זוכרת מתי זה קרה לאחרונה, תודה לאל - הייתי ניגשת מיד לילד הפגוע ומנחמת אותו, ותוקעת בבת שלי מבט נוזף. הרבה פעמים אלימות היא דרך למשוך תשומת לב. אם האלימות תוביל לזה שדווקא הצד השני יקבל אותה, מה הרוויח הפוגע?
מצד שני, אני גם כן משתדלת להימנע ממריבות בין ילדים בגילים דומים ("כוחות שווים"). לא חוכמה גדולה, שוב, מאחר שכיום אין אלימות פיזית (שוב, טפו טפו טפו) - אבל התערבות משדרת לילדים שהם לא יכולים לפתור את בעיותיהם בעצמם (פייבר ומייזליש, וגם אדלר).

[זוטא*]

אמא אוהבת, זו סיטואציה לא קלה בכלל לראות את ילדך מובס ומנודה אך נראה לי, שמעבר לכעס הלגיטימי שיש לך על אותן אמהות, יש "משהו לא סגור" בינך לבין עצמך. אולי בקשריך החברתיים בילדותך?

אולי במקום לכעוס כל כך, ציידי את בנך בכלים שיסייעו לו להתמודד, כמו שהציעה ננה.

[יונת_שרון*]

קצת קשה לדעת מה הסיבות למצב שנוצר בלי שרואים את זה, אבל אני רוצה לנסות לתת כמה זויות אחרות:

• יש ילדים שהמשחק שלהם מאוד פיסי, והם נהנים מזה. זה יכול להגיע אפילו לחבטות - יש ילדים שרואים בזה צורת תקשורת לגיטימית ולא ממש מפריע להם כשדוחפים אותם קצת, יושבים עליהם או נותנים להם איזו מכה (כמובן, כשזה לא מלווה בכעס). לקח לי הרבה זמן לקלוט את זה, אבל היום אני יודעת שלא כל מה שנראה לי אלים, מפריע לילדים שלי ולחבריהם. לכן אני מנסה להסתכל גם על הכוונה מאחורי ההתנהגות "התוקפנית" (אם היה כעס או שזו התנהגות תמימה) ועל התגובה של הצד "הנתקף" ( אם זה בכלל הפריע לו). כשאני מתרשמת שלילדים אין בעיה עם זה - אני לא מתערבת.

• יכול להיות שכל הילדים המעורבים נראו כאילו הם נהנים? כתבת שהבן שלך צחק - יכול להיות שהאמהות האחרות לא פרשו נכון את הצחוק הזה? (הרי הן לא מכירות אותו כמוך.)

• יותר מזה: יכול להיות שמאחר שאת לא התערבת הן הסתמכו על השיפוט שלך שהכל בסדר? לי אישית קשה לדמיין מצב שהבן שלי סובל ואני לא מתערבת. לכן כשאני רואה הורה אחר לא מתערב אני נוטה לסמוך על השיפוט שלו לגבי המצב - הוא מכיר את הילדים שלו טוב יותר ויודע מתי הם צריכים עזרה ומתי לא.

• לא כתבת לגבי גיל הילדים. אם הם גדולים יחסית (נאמר 5+) אז אפשר לדבר אליהם (בלי לנזוף) בשם הבן שלך (למשל, "הוא רוצה להצטרף אליכם למשחק - אולי תמסרו גם לו?"). מאחר שאת מכירה אותו ויודעת מה הוא רוצה, נראה לי שאת האדם המתאים היותר לעשות את זה. אני חושבת שלא הייתי עושה את זה עבור ילד שאני לא מכירה ולא באמת יודעת מה הוא רוצה, כשאמא שלו נמצאת בסביבה.

אם הם קטנים יותר, סביר שיהיה צורך בהשתתפות יותר פעילה של מבוגר - להוביל את המשחק ולשתף את כולם, עד שהם מתחילים לתקשר טוב ביניהם. גם במקרה הזה, אם הייתי רואה אמא אחרת עושה את זה, לא הייתי מצטרפת/מתערבת - הייתי נותנת לה לעשות זאת בדרך שלה.

• אם הילדים נפגשים רק פעם בשבוע, יכול להיות שהם מאוד מצפים למפגש ושהם תכננו תוכניות ובנו ציפיות לקראתו. ואם הבן שלך "נכנס להם באמצע" מאוד יכול להיות שזה הפריע להם במשהו שחשוב להם. זה לא מצדיק אלימות, אבל בכל זאת אולי התוקפנות שלהם באה כתגובה למה שהם תפסו כתוקפנות שלו כלפיהם?

• ולבסוף, בנימה אישית: חלקנו לא ממש נחמדות וחברותיות (טוב, אני לפחות). זה אופי. יש לזה גם יתרונות - לאנשים כמוני לא אכפת ללכת בדרך של מדור חינוך ביתי, למשל, גם אם כל העולם נוהג אחרת. מין חוסר רגישות כזה. הצד השני של התכונה הזו הוא שאם רוצים להשיג ממני התחשבות אז צריך להגיד לי. במצב כמו שתיארת, אני אישית כנראה לא הייתי מבחינה במצוקה שלך ושל בנך. אבל אם היית אומרת לי, סביר שהייתי עושה כמיטב יכולתי לעזור. אני חושבת שאם את רוצה להתחבר עם אנשים שקצת דומים לי מהבחינה הזאת, כדאי להתרגל לא לצפות מהם לקלוט אותך כפי שאת קולטת אחרים - יכול להיות שהם זקוקים לתשדורות ישירות יותר.

אני מקווה שהנקודות האלה יעזרו יותר מאשר ירגיזו - אני לא יכולה לדעת מכאן עד כמה הן מתאימות למה שבאמת קרה לכם. בכל מקרה, אני מקווה שתמצאו לכם חברה שמתאימה לכם, או שתתאימו לכם את החברה שמצאתם!

[סימונה_ואבנר*]

הערת ביינים:
יונת, לי את נשמעת (נקראת) דוקא נחמדה מאוד

[אמא_אוהבת*]

• תודה על התגובות.

הילדים היו בני חמש- שש ובני בין שנתיים וחצי.
ניסיתי לתווך בינהם. לדבר עם שני הצדדים אך ללא הצלחה.
גם אני כאשר בני מעורבבמריבה שבה הוא תוקף אני מיד מתערבת גם אם נדמה לי שהצד השני צוחק ממעשיו.
כי בעיני אלימות היא אלימות. גם אם היא לשם צחוק ושעשוע . היום הוא יידחף בצחוק ומחר הוא ידחוף מישהו אחר...
זוטא - לא הבנתי את כוונתך לגבי עניין לא פתור עם עצמי.... מה מביא אותך לחשוב כך?
יונת- אני התערבתי... לא מיד אבל די מהר.....
אולי זה נראה שהם נהנים אבל הבן שלי שצחק לא בדיוק נהנה לקבל חבטות הגונות ודחיפה חזקה בגב...
אולי זה נראה לכם מוזר אבל קורה שבן שלי מכאיב לאחותו התינוקת ובקום לבכות היא צוחקת..אני כמובן מיד מתערבת אבל אולי הרושם שהוא למד לצחוק במקום של כאב ... אולי הוא מחקה אותה....

אני מבינה את החיספוס שפתחת יונת , וייתכן שהדבר דומה גם אצל אותן אימהות....
לא קל לי ללכת ולדבר איתן כי אנו יחסית חדשים בקבוצה ....אבל אם אחליט להגיע למפגש הבא אדבר איתן...
אני רק מקוה שגם התגובה שלהן תהיה מבינה .

[יונת_שרון*]

שנתיים וחצי זה באמת עוד קטן בשביל להסתדר בעצמו עם ילדים זרים. בגיל הזה הייתי עדיין די צמודה אל הילדים שלי במקומות חדשים, בדיוק בגלל שהם עוד לא מסוגלים להסתדר בעצמם במצבים כאלה. (אני לא מדברת על סביבה מוכרת וילדים שנפגשים איתם הרבה - אני משערת שאז הוא כן יודע להסתדר באופן יותר עצמאי.)

לגבי לדבר עם האמהות האחרות, אני לא בטוחה שכדאי "לנהל שיחה" - עדיף פשוט לבקש עזרה נקודתית כשמגיע רגע קשה. הרבה פעמים יש הבדל בין העקרונות למעשים, ונראה לי שעדיף להתרכז במעשים ולהניח לויכוחים העקרוניים (או להסכמות העקרוניות).

מקווה שהדברים יסתדרו לכם!

[סימונה_ואבנר*]

הבת שלנו, שנה ושמונה, נוהגת לפעמים לתקוף ילדים אחרים שנכנסים לה לטריטוריה.
בהתחלה היא אומרת "לא", או "אסור", או "לכי" ואם הצד השני מתעקש היא מסוגלת לדחוף, או אפילו לנשוך חזק באצבע.
לפעמים היא מושכת בשיער.
כל זה גורם לנו הרבה אי נעימות וכעס ומבוכה בפני הילדים וההורים שלהם.
ניסינו להגיד "לא".
ניסינו להסביר.
ניסינו להטיף מוסר.
ניסינו לתפוס חזק את היד המרביצה...
הדבר היחידי שעבד, לא מייד, אבל לטווח הארוך, היה לחבק ולהגיד בשקט שאסור להרביץ.
זה בא בגלים, בד"כ זה קשור למצוקה שלה, שלא קשורה לסיטואציה: שיניים, רעב, עייפות וכו'
אתמול ביקרה אצלנו חברה עם תינוקת בת חצי שנה.
היא רצתה כל פעם לחטוף דברים של התינוקת. בהתחלה הצלחתי לנתב אותה לנהוג עימה בעדינות.
אח"כ היא חטפה, וחטפה שוב.
אח"כ נתנה לה מכה חלשה בראש. התינוקת לא הגיבה, אבל העיקר הכוונה.
אח"כ השפריצה עליה בבריכה המתנפחת, למרות שביקשתי לא לעשות את זה והזכרתי לה שגם היא לא אוהבת שמשפריצים עליה... התינוקת בכתה.
כל היום היה בליבי עליה.
אחרי הביקור היא נרדמה לשלוש שעות בצהריים, מה שמחזק את התאוריה שלי בדבר עייפות כמבוא לאלימות.
אחר הצהריים היא היתה כזאת מתוקה וכיפית והצטערתי שאני כועסת ועצובה ולא מצליחה להנות ממנה.
היא לא מבינה כנראה מה היא עושה, היא לא מפנימה את האיסור הזה, לא מפנימה את מורת הרוח שלי, או שאולי היא מדחיקה, כי זה לא מתאים לה, כי היא חושבת שזכותה לעשות מה שבא לה?
מה לעשות?
מתי זה עובר?
אותה אמא סיפרה לי שביתה חוטפת גם מבת של חברים, בת שלוש וחצי (!) ואני קיוויתי שעד אז זה בטוח יעבור...
עם ילדים גדולים היא נפלאה, אבל אני לא יכולה לסנן את החברים שלנו רק על בסיס גיל הילדים...

[יונת_שרון*]

אולי במקום לעצור אותה תנסו לעזור לה? למשל, אם ילד אחר נכנס לה לטריטוריה אז תבקשו ממנו לפנות לה מקום, או תמשכו אותו למקום אחר. ככה היא תראה איך היא אפשר לספק את הצורך שלה במרחב בצורה יעילה ולא אלימה. או למשל, אם אתם רואים שהיא כועסת על מישהו (כמו התינוקת) ולא רוצה להיות איתו, אז אפשר להפריד אותם (בדרך כלל סביר שהאורח יהיה זה שנפרד, ולא שהילד בעל הבית יאלץ לוותר על מקומו).
באופן כללי לא נראה לי שכדאי (או שיש טעם) ללמד אותה לוותר על הצרכים שלה. במקום זה הייתי מנסה לעזור לה ללמוד לספק את הצרכים שלה (בהתחלה בעזרתכם) בלי לפגוע באחרים.

[גילה*]

בהמשך לסוגיה שהעלתה אמא אוהבת -
כשילדי מכים זה את זה (בד"כ דולב את הדס, לפעמים הדס את דולב) -
לפעמים זה באמת מתוך משחק. לפעמים אני קופצת בגלל מכה, ומגלה להפתעתי שכולם צוחקים.
קורה, שכמה דקות של מכות וצחוק הופכות לבכי ("זה יגמר בבכי", אולי. ראו - פולניות כאן ועכשיו).
ובאופן כללי - אני מתלבטת בין לנזוף במכה (כמו שבשמת אומרת - לא לתת לגיטימציה לאלימות) (עם הדס זה עוד יותר מסובך, כי המכות שלה הן מין ניסוי כלים - היא מחקה את דולב, ובודקת מה זה עושה, והוא בוכה הרבה יותר ממנה), ובין לנחם את המוכה. לגבי שתי הדרכים - אני לא רוצה שיהפכו לשיטה.
אתמול, ד"א, דולב דחף את הדס, ומייד ליטף אותה וחיבק אותה. איכס. אני אף פעם לא אומרת "תחבק ותשלימו" מאיפה הוא למד את זה??? אולי הוא ראה (להפתעתו D-:) שהיא בוכה, ובגלל שהתגובה לבכי היא חיבוק, חיבק.

ובשביל התמונה השלמה - לא תמיד הם רבים (-;

[בשמת*]

גילה, אני כמובן חושבת שאין לתת לגיטימציה לאלימות - אבל אני לא בעד לנזוף במכה. התיאור של סימונה, של חיבוק עם הודעה שקטה שאצלנו לא מרביצים, זו השיטה שלי, עם תוספת שזה מאוד כואב ולא נעים (להמחיש את הרגשות של המוכה, את ההשפעה עליו).

סימונה, כתבת:
"עם ילדים גדולים היא נפלאה, אבל אני לא יכולה לסנן את החברים שלנו רק על בסיס גיל הילדים..."
אצלי היתה בעיה הפוכה: שלי פחדה מתינוקות, והיו שני ילדים שבגילאים הצעירים היו אלימים כלפיה.
ועוד איך סיננתי על בסיס גיל הילדים.
למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
ובתור האמא של התינוקת, הייתי מייד מפרידה אותה ודואגת שישחקו בטריטוריות נפרדות. לא חצי שנה ולא שנה ושמונה הם גילאים למשחק משותף. בגיל שהתאימו רק ילדים גדולים, עשיתי מאמצים עילאיים ומיוחדים להפגיש אותה עם ילדים גדולים.
ד"א, בן אחותי הוא בגילה של בתי. עד גיל שלוש בערך היה ממש קשה. הוא היה תוקפני כלפיה. לכן אחותי ואני עשינו הפרדת כוחות, וכל פעם בדקנו מה המצב (טוב שאנחנו בדיוק באותו ראש בקטע הזה). יום אחד הופיע שינוי, ומאז הם החברים הכי טובים. איך בתי הגדירה אותו פעם? "אנחנו אחים אבל לא מאותם אבא ואמא".

[גילה*]

אי אפשר (ממש) לחבק גם את המוכה וגם את המכה. אני לא שתי אמהות. לכן נשאר לי לחבק את המוכה ולנזוף במכה - פתרון שאני לא כל כך אוהבת.

[בשמת*]

גילה, ממה שקראתי הבנתי, שהפתרון העדיף הוא לחבק את המוכה ולהתעלם מהמכה.
מעצם ההתייחסות למוכה ולא אליו, המכה נשאר נזוף בצד. עם רגשותיו.

לעומת זאת, הנזיפה גורמת לכעס ועוד רגשות שבעצם מפריעים למכה להרגיש לא טוב עם מה שעשה במידה הנכונה כדי להסיק מזה את המסקנות (אנסה להבהיר את הניסוח שלי: אם נוזפים ואם מתעלמים המכה ירגיש לא טוב. בהתעלמות הוא מרגיש רק מספיק רע בשביל להתחבר לזה ולחשוב. לעומת זאת, הנזיפה גורמת לעודף הרגשה רעה, שגורמת לרגשות שליליים וקשים מוגזמים כלפי הנוזף וכלפי המוכה, ועודף הרגשות הזה גדול מדי על הילד המכה, ולא מאפשר לו להתחבר לרגשות או להסיק מהם את המסקנות המתבקשות) .

הנזיפה גורמת לו להרגיש גם הוא כקורבן, כי עכשיו "היכו אותו" - אמנם מילולית, אבל הוא נפגע.

[גילה*]

עכשיו הבנתי מה אמרת קודם.
אני חושבת שאני גם מסכימה, לא שזה כל כך פשוט להמנע מנזיפה (אפילו מינימלית) אחרי שממש רואים מכה (בשטנה מ-רק שומעים את הבכי).

[מור*]

בשמת, אני חושבת שצריך לעשות מאמץ עילאי כדי לא לנזוף במכה, לפחות אני..... אנחנו בתקופה שהוא מרביץ לקטן כל הזמן, מול עינינו ובהנאה מרובה, לפעמים עם חיוך מרוח על פניו...
אז ברור שהוא מבקש תשומת לב וגם ברור שהוא יודע שזה לא מקובל עלינו הדרך הזאת, אבל הוא ממשיך וממשיך וכמו גילה אני נקרעת בין לנחם את אחיו לבין לחבק אותו.....
לפעמים זה כ"כ מכעיס שאני לא מצלחה להתייחס בשויון נפש.... ואני מודעת והכל, ועדיין.... you know....

[חבצלת*]

OT בשמת היום 7 באוגוסט!
לעניין הדף...-
אנחנו מתעלמים כי אחרת זה גדל. חד משמעית. עדיף רק לגלות אמפטיה (בחיבוק או במילים) למוכה ולא להתערב יותר מזה. אם כי לפעמים...הנה דוגמא טרייה. הגדול שלנו נשך את אחותו הקטנה ביס רציני מאוד. זה ילד בן 6! ידעתי שאסור לי להתעלם במקרה של אלימות כל כך רצינית (עד עכשיו יש לה סימן כחול אגב) ומכוונת.
אז אחרי הטיפלתי בה והיא הפסיקה להתייפח ניגשתי לגדול ואמרתי לו כמה מילים. בשקט. הוא בכה וצעק אבל רק אמרתי לו שאני יודעת שהוא מרגיש עכשיו רע ויצאתי מהחדר,הרעיון היה להשאיר אותו להתבשל. אולי זה היה קצת אכזרי. אבל לדעתי יש גבול לכל דבר. אשמח לתגובות.

[בשמת_א*]

מור, איזו שאלה, בטח שצריך לעשות מאמץ עילאי... הרי כולנו ננזפנו בילדותנו, לא? זה מה שבא לנו טבעי.
אני מבקשת להזכיר, שאני מדברת פה על "הרצוי". אני לא מטיפה.
מה, אתם חושבים שאני לא נוזפת על כל מיני דברים? אופס, אולי שברתי פה למישהו אשליה ...

[מיץ_פטל*]

אני לא מאפשרת אלימות פיזית בין האחים. נקודה. אם קיימת כזו אני נוזפת תלוי בסיטואציה.יחד עם זאת אני מאפשרת לצעוק או לבטא מילולית מה שמרגישים.
עקרונית אין לי בעייה עם קצת פיתוח של אשמה ומצפון .

[רונה_בראון*]

היי מיץ-
כיצד את חושבת שפיתוח של אשמה ומצפון יכול לתרום למשהו בעולם הזה?
יש אלימות בעולם. יש אלימות אצל ילדים. אפילו כאלה שלא היו אלימים כלפיהם, שלא הלכו לגן ופגשו שם אלימות, שלא רואים טלוויזיה. מאמינה?
מה זו אלימות?
דניאל בן השנתיים מתעקש לעשות דווקא את מה שעושה אחיו הגדול איל בן החמש וחצי. הוא נדחף כלפיו עם גופו, נצמד וכמעט שכופה את עצמו. איל ילד "אל תגע בי" וממש שונא שנדבקים אליו ומפריעים לו פיזית. דניאל ילד עקשן שלא מפסיק עד שהוא משיג את שלו. כל אחד מהם הוא כל כך אחר, כל כך שונה. כיצד אפשר למנוע חיכוך? ואיפה שיש חיכוך יש גם חום...
אז לפעמים זה דוחף, לפעמים השני בועט, האחד צועק, השני מרביץ... אני מנסה שלא להתערב עד למקום שאני חוששת שסכנה פיזית מאיימת עליהם (לפעמים קשה להם להעריך מה יקרה אם ידחפו עפרון לכיוון העין למשל...). תראי, זה לא שירדתי מהארץ, נכון? אני תמיד במרחק כמה מטרים מהם ואם לאחד מהם קשה מדי או שהוא מרגיש נחות או כל דבר אחר זרועותי תמיד פתוחות לקראתם לסייע באם הם מבקשים זאת.
הרבה פעמים ביטוי האלימות הוא מעין זעקת מצוקה כזו או אחרת. האם את מציעה לחנוק אותה על ידי הטלת אשמה? נשמע לי רע מאוד. בעיניי חשוב מאוד להכיל גם רגשות קשים הבאים לידיי ביטוי בהתנהגויות "קשות".
מעניין אותי כיצד את מצליחה לא לאפשר אלימות פיזית. האם את תמיד נמצאת בין שניהם? עד מתי תמשיכי לעשות את זה?
ואגב למה שנכתב פה למעלה...
צחוק הוא ביטוי למצוקה בדיוק כמו בכי. אם שמכירה את בנה יכולה לדעת שזו דרכו להביע את הקושי שלו (אמא שלי צחקה ללא הפסקה בלוויה של אחותה). רוב בני האדם לא יבינו זאת בוודאי שלא מיד.האם שבנה צחק כתבה שלקח לה קצת זמן עד שהיא ניגשה אל בנה. האם לא אך טבעי זה שהאמהות האחרות עדיין לא הבינו את המצוקה של הבן? ואם כן, אולי הן חשבו שגישתה של האם (שטרם התערבה) הינה כזו שנותנת לילד קצת מרחב לנסות ולהתמודד בעצמו?
והאם אותה אמא אוהבת נמצאת שם תמיד לידו במגעים עם ילדים אחרים?

בין ילדים יש מגע פיסי רב. משחק פיסי מורכב אשר גבולתיו לרוב מטושטשים. לו הייתי מונעת מבניי מגעים כאלה (שאכן לעיתים הופכים למגע "אלים") הייתי בהכרח מונעת משחקים שבהם הם מתחבקים, מתנשקים, מגפפים זה את זה. בשום אופן לא הייתי לוקחת להם את זה. וראיתי את זה קורה גם במשחק עם ילדים שלא מהמשפחה.

בין אחים ההתמודדות הינה בהכרח יום יומית. לי קשה לא פחות (בעצם יותר) דווקא עם המגעים החברתיים. לא תמיד ברורה לי מה משדרת האמא של הילד שאתו משחק בני. קשת ההתיחסות היא כל כך רחבה. לפעמים אני מגבילה/מעירה/מתערבת רק מתוך חשש "מה יחשבו עליי?" ולפעמים אני לוקחת צעד אחורה ומנסה לראות איך הדברים מתפתחים.
אולי ניתן לילדנו דוגמא אישית ונפתח ערוץ תקשורת כנה וישיר בהתייחסות שלנו לנושא זה ולנושאים אחרים. זה יהיה כל כך יותר פשוט, לא?
אני מקווה שאמא אוהבת מצאה את העוז והכוח לשוחח עם החברות שהיה לה קשה איתן.

וכן, מה לעשות, בסוף לא הצלחתי לסתום את הפה....

[מיכל_דנקנר*]

מי כמונו יודעות (כאמהות "באופן") שלאינטואיציה תפקיד חשוב ביותר בגידול הילדים, אף שהיא נוגדת מוסכמות חברתיות ונורמות מקובלות.
אני סבורה שאם קיים משהו שמוציא אותנו מדעתינו (כמו מכות לדוגמה) יש להגיב באופן כזה שיבהיר שזה לא מקובל עלינו. או במילים אחרות אם האינטואיציה שלנו משדרת למוח "תכעס, תצא מדעתך, תתרגז", למה להלחם בזה???
זה המסר שצריך לעבור - כמובן שלא באלימות (פיזית או מילולית)
אצלי בבית, למעט חריגות, התקשורת איננה אלימה.
אלימות מוציאה אותי מדעתי. אני כל-כך כועסת מבפנים (ולפעמים גם מבטאת הלכה למעשה)שהם סוף סוף למדו שיש דרכים אחרות לתקשר.
קשה לי להשלים עם תגובות אנמיות ולא חד-משמעיות לאלימות. במיוחד לגבי ילדים שנמצאים במערכת החינוך וסופגים אלימות מרובה. ילדים אלה שיוצאים וחוזרים למסגרת הביתית, הרבה פעמים משליכים ומעתיקים קודי התנהגות מסויימים מהגן הביתה ויש להזכיר להם בכל פעם מחדש...
להיות במפגש של אימהות שלא מגיבות באופן הברור ביותר ולא משתמע לשתי פנים לגבי אלימות, נשמע לי סיוט. האם הן חושבות שזה גורם להן להראות טוב יותר?
עכשוויות יותר?
ברור שזה רק במקרה שגם הן חשבו שמתרחש כאן מעשה אלים ולא משחק כפי שיונת העירה.
קשה מאד להעיר לילדים אחרים לא להיות אלימים ואין זה מתפקידינו.
אימהות במפגש צריכות להיות רגישות מספיק למעשיהם של ילדיהם "כדי שיהיה נעים לכולם".
כמובן שקיימות גם צורות אלימות נוספות כמו התעללות רגשית של ילדים בילדים אחרים שיש לתת עליהן את הדעת ולא לאפשר אותן.
אפשר לזהות זאת בכך שפשוט נעמיד את עצמינו במקומו של הילד הנעלב, המותקף וכו'.
כשמכים אותי (מיכל), כשמנדים אותי, כשחוסמים לי, כשחוטפים זה מעליב פוגע מרגיז לא נעים ואני לא מעוניינת להיות שוב במצב דומה .

[מיץ_פטל*]

רונה ,כוונתי היא לא לחנוק את המצוקות ע"י הטלת האשמה. אלא ללמד את הילד כי ישנן דרכים נוספות לבטא את מצוקתו.למשל כשהוא תוקף ניתן לנסות ולבדוק מילולית מה הוא הרגיש ומדוע עשה זאת ולבקש ממנו לפעול אחרת( וגם להדגים לו כיצד אני עושה זאת במצוקותיי). לבני אני אומרת למשל " אם היא מציקה לך אז תתרחק ממנה " או " לא נעים לך אז בא לשבת לידי" או אם הוא מאוד צריך לשחרר קצת מתח אז להכות משהו אחר כמו כרית , לבעוט בקיר, להכות במקל את הגדר, לזרוק אבנים למקום צדדי.
ואני מאמינה שמעט( ואני מדגישה מעט) אשמה ומצפון הופכת את ההאדם להיות מוסרי יותר, אכפתי יותר לזולתו, רגיש למצקות האחר.
כשאני אומרת : "לא נעים למשה שהיכת אותו, הוא עצוב עכשיו" זה בעיני מעודד רגישו לאחר.
וכן , רונה , אני משתדלת להיות איתם רוב הזמן ומעט להשאיר אותם יחד בשל כך , אם כי קורה שלעיתים הם לבד יחד למשל כשאני עסוקה לרגע בחדר אחר.
להערכתי כל עוד היא לא מסוגלת להגן על עצמה קרי :" להמלט" " להחזיר לו " " לקרוא לעזרה " אני מעדיפה שהם יהיו יחד בנכוחתי ( רב הזמן הם מחפשים את קרבתי מן הסתם אם ע"י זה שהגדול הולך אחרי לכל מקום , גם לשרותים, ואם זה שהקטנה צועקת במחאה אם היא נעזבת לבד ).
לסיכום אני לא חושבת שמתן לגיטמציה לאלימות או איפשורה תביא לפחות אלימות אלא למידה של דרכי ביטוי חלופיות למצוקות רגשיות היא לדעתי הדרך.

[מיץ_פטל*]

ועוד דבר נראה לי משונה שאימהות יראו את ילדם מכה ילד אחר ויניחו לו . :
" הוא צוחק סימן שנחמד לו. טוב הינה עוד כאפה, אה? מה ? הוא עוד צוחק ? אז קבל עוד שניים טוב הוא עדיין צוחק... בטח ממש כיף לו, אז קבל ראסייה....איזה ילד מגניב... מרביצים לו והוא צוחק... ממש מתוק מצידו....נכון? אולי נשב עליו קצת? נעבור עליו עם מכבש? "
אני מאוד מתחברת אליך מיכל.....

[מיכל_ק*]

מיץ פטל, הסבל שלכם באמת נורא ואיום, אני ממליצה שלא תפגשו אותם עוד.

[רונה_בראון*]

מיץ,
ראשית - באופן טבעי אני כותבת מההווה שלי ואכן בגילאים כמו של בניי בהחלט אפשר לצפות מהם להגן על עצמם ברמה כזו או אחרת ו/או לדרוש עזרה. כשמדובר בתינוק קטן המצב באמת שונה ואז אני באופן אישי עשיתי בדיוק את מה ששאלתי אותך - הייתי שם פיזית. אני מצאתי שהפרדה פיזית בינהם (בדרך כלל על ידי החזקת התינוק על הידיים) פותרת את רוב הבעיות. וביננו - שם הוא אמור להיות בלוא הכי לא? האידיאל הוא שעד שהוא ילמד לפתח יכולות הגנה מינמיליות הוא יהיה צמוד למישהו שיוכל להגן עליו. אני חושבת כך לפחות.
שנית - יש הבדל גדול בין להסביר לילד את תוצאת מעשיו לבין להטיל עליו אשמה. בעיניי אשמה היא דבר כבד מנשוא וחסר תועלת. אני לא רואה כיצד ילד יכול להפיק ממנה משהו חיובי - אבל זו תפיסתי. זה לא אומר שאני לא מועדת ועושה זאת, כמו שבשמת כתבה יש דברים שמושרשים בנו כל כך עמוק ולא קל בכלל להשתחרר מהם, אבל אני עושה כמיטב יכולתי.
אני בהחלט חושבת שיש מקום לכוון אנרגיות אגרסיביות למקומות אחרים ובהחלט מתנגדת לאלימות, אבל לדעתי התאור שלך על האופן בו ילד מרביץ לאחר הוא חסר פורפורציה, מייחס המון רוע לילד וגם מעיד על קושי עצום שלך עם הסיטואציה. אני לא חושבת שילדים הם רעים ו/או שיש להם מחשבות רעות. יש סיבות רבות להתנהגות אלימה וזה תפקידנו לסייע לילדים אלה להפנות את הרגשות האלה למקומות בהם יהיה מי שיכיל אותם.
מה את חושבת שחשבו האמהות באותו מפגש? האם את יכולה לדמיין מצב שבו הבן שלך מתנהג כך ומה את היית עושה? אולי תציעי לאותה אמא שנשמעת במצוקה אמיתית פתרון?
אני התנסיתי בחיי ההורות הקצרים שלי בשני עברי המתרס. כאמא לילד "חלש" שלא יודע מה זה להחזיר ולבטח לא מכה וגם כאמא לילד שבודק את גבולות הכוח שלו, המיקום החברתי שלו ועוד ועוד. אני לא יודעת איזה תפקיד יותר קשה. אני חושבת שלקום וללכת זה לא פתרון. לא עבור האמא ולא עבור הילד. מה הוא ילמד מזה, שמקושי בורחים? למה לא לנסות לדבר על הבעיה? אם אין מקום לתקשורת אז אולי באמת חבל על הזמן, אבל לדעתי זה שווה נסיון. לפחות, אני הייתי שמחה אם מישהו היה פונה אלי בסוגיה כזו במקום להעלם מחיי...

[אמא_אוהבת*]

ברצוני להתנצל בפני מי שנפגע מדברי. לא היתה בכוונתי לפגוע או להעליב אלא לתת ביטוי לרגשותי ולקבל עצות .
אני מתנצלת אם אנשים נפגעו מדברי בין אם סבורים כי להם כוונו הדברים ובין אם לא.
תודה לכל הכותבים על ההבנה , התמיכה והעיצות.

[גלית*]

...ואם ב"אופן טבעי" מענינינו, הדבר האינסטינקטיבי אשר קורה לי , בשעת מריבות בין ילדי (1.5ו 5), הוא - פרצי צחוק!!!
באופן מוזר מאוד, הילדים מפסיקים לריב ב99% מהמקרים, ומצטרפים אלי לענין.
הצחוק .מבחינתי ,אינו צחוק של זלזול,אלא משהו בסיטואציה של פתירת קונפליקט במכות ,נראית לי מופרכת.....
(מיותר לציין, ששום אלימות ,כלפי כל ילד אחר,איננה לגיטימית ,באופן מוחלט).

[מיכל_דנקנר*]

גלית,
מסכימה איתך לגמרי.
מלבד זאת, מריבות בין אחים וגם בין ילדים אחרים מלוות בהיסטוריה של החינוך של אותו הילד והמטען שהוא בא איתו.
במריבות בין אחים, אם לא עבדנו לפני המריבה על הקשר ביניהם, על הנדיבות, על האחווה ועל האהבה,
בזמן המריבה כלום לא יעזור, למעט אולי צרחות והפרדה.
אבל אם כן עבדנו וזה בדמם, אפשר להביא את הילד הפוגע לחבק את הילד שנפגע במילים תראה כמה הוא עצוב,
אפשר לנשק - תראה כמה הוא אוהב אותך

היום היה לי פלשבק לגבי יחסי עם אחותי הקטנה (ב-6 שנים)
בסופו של דבר אני גידלתי אותה לטוב ולרע.
אבל כשלא היתה לי דרך אחרת (לגרום לה לעשות משהו) היכיתי אותה לפעמים.
וכשקמתי היום בבוקר, ממש הצטערתי על כך
אם רק היתה לנו אמא בסביבה...כמה סבל היה נחסך

[אביה_נו*]

מוקדש בהזדהות ל אמא אוהבת

לפני שבועיים היה לנו מפגש מבאס, ולכבודו קראתי לראשונה את הדף פה .
לא שזו פעם ראשונה שהנושא מעסיק אותנו ("אותנו" פה קרי: גם חברותי הקרובות בקבוצת המיפגשים).

להלן מגילה (ראו הוזהרתם!) בנושא כניסה של אנשים חדשים לקבוצת מפגשים ותיקה, ואלימות בין ילדים בכלל.

דעתי ואמונתי, כפי שנבנתה ב3 וחצי השנים האחרונות (גילו של בכורי):

מבוגרים נוטים להקל ראש באלימות בין פעוטות וילדים קטנים. ממרומי המטר ששים, מטר שבעים שלנו (גובהה של אמא ממוצעת) האלימות הזו שמתרחשת בגובה הברכיים נראית לנו לא נוראה. והמלים הבוטות לא נוראות. והצווחות מצלילות האוזניים ישר לתוך הפרצוף – נו, שוֹיְן. ונפנופי הענפים-בתפקיד-חרבות או חרבות הצעצוע בפָנים, אה, רק משחק. כמה זה כבר יכול להפחיד.
בשבילם זה טעון ומאיים ומפחיד ואמיתי. כל כמה שאכן הם יודעים להבחין בין חרב פלסטיק לסכין אמיתי, זו המקבילה שלהם לזה שבתור בסוּפר מישהו שמתרגז יעמוד וישאג ויקלל אותנו ישר בפרצוף ממרחק אפס, וינפנף אצבע לתוך פרצופינו, וישלוף סכין אמיתי מולנו.
דמיינו שדבר כזה קורה לכם, תרגישו את הפחד והזעם - ועכשיו תתחילו להתייחס לנושא.

אין להפקיר תינוק או פעוט . אמא, מישהו מכה את תינוקך (אני כותבת בלשון זכר כאם לבן, תרגמו גם ללשון נקבה) – חתכי מיד את הענין. הגני על הילד שלך! זה אחד התפקידים העיקריים שלך! תארו לעצמכם את החוויה של היות תינוק חסר יכולת להגן על עצמו, ושמשאירים אותו לחטוף בלי לגונן עליו. הלאה כל חסידי "הם יסתדרו בעצמם" בגיל הרך. היכנסו לשבוע ל"אוז" ותסתדרו לכם בכוחות עצמכם.

ילד אמור לקבל מסר אחיד מהקהילה שלו, לא רק מאמא. ופה מתחילות התנגשויות במיפגשים:
בין אלה שחד משמעית לא מרשות להכות,
לאלה שרשמית לא מרשות אבל התנהגותן מאפשרת,
ואלה שבאופן מוצהר טוענות שאין להתערב, הילדים יסתדרו בעצמם.
את אלה הנמנות על שני הסוגים האחרונים הריני מכתירה בזאת בתואר "אסכולת בעל זבוב".
אני נמנית על הקבוצה הראשונה, והמצב האידאלי מבחינתי - כשיש בין האמהות תמימוּת דעים שאין לאפשר אלימות, ויש לגיטימציה הדדית שכל אחת יכולה להפסיק אלימות של כל ילד בקבוצה.

המפגש שלנו היה עם קבוצה של שתי אמהות ובניהן, בבית של אחת מהן. פגישה ראשונה שלנו איתם. אני יצרתי קשר, בחיפוש אחר חברת בנים גדולים לבכורי (ראו אמץ חולם שכבר שנה עברה מאז נכתב ולא קיבלתי עליו ולו תגובה אחת לרפואה). המארחת נענתה לבקשתי והזמינה אותנו לביתה, לפגוש את בניה + בנים של חברה ותיקה שלה. אז נכון, אני יודעת, מפגשי הכרות שטובים לבני הם אחד-על-אחד ורצוי גם בטריטוריה נייטרלית, אבל סוס שמקבלים מתנה הרי אין בודקים בשיניו.
אלא שהסוס הזה הביא אותה בביס כואב.
ארבעה בנים גדולים (גילאי 6 עד 8 לערך ), ושניים צעירים – לקראת 3. חבורה שהכרותם ותיקה. הגדולים עסוקים בשלהם, לא מתייחסים מיזמתם לאורח החדש.
הקטנים מסמנים טריטוריה. בן השלוש, שבביתו המפגש (להלן: "הקטן בעל-הבית"), מפגין בעלות: הוא מוציא את הצעצועים מידו של בני, "לא! שלי!"
בן השלוש, שאין זה ביתו, (להלן: "הקטן האורח"), גם הוא מוציא את הצעצועים מידו של בני ומודיע "לא! שלי!".
אמו מסבירה לי בחיוך: כל הצלקות שיש לו בתחום הזה נוצרו בגלל יחסו של הקטן-בעל-הבית, אז עכשיו גם הוא מתנהג כך.
היא מעירה לו פעם פעמיים. לא מעבר לזה.
בני, שבדחילו ורחימו נכנס לבית הלא מוכר, ושואל אותי בזהירות מה מותר, מתכרכם כולו עם כל הפגנת אלימות כזו (חיפשתי באיזו מילה להשתמש, אני חושבת שכל "לא! שלי!" כזה, שמקפל מאחוריו "זו הטריטוריה שלי ואתה לא רצוי כאן" הוא מפגן כח ודחיה ו"אלימות" היא המילה המדויקת ביותר שהצלחתי למצוא) עיניו דומעות והוא מתאפק במאמצים גדולים לא לבכות, ותובע ללכת הביתה מיד.
אני משכנעת אותו שנצא לחצר לקרוא ספר, נלטף ת'חתול, נלך לפה, נלך לשם, וכך הוא מוכן להשאר עוד קצת.
"הקטן האורח", עסוק גם עם הפולש הנוסף לטריטוריה הכמעט-שלו: התינוק שלי, בן 10 חודשים. פה אמו השגיחה עליו יותר שלא ילטף בכח פיזי מתון וידחוף בהתלהבות יתרה, בכל זאת, תינוק, ברור לכולם שהוא חף מפשע (אין לו רצונות מגונים לפלוש ואינו תובע כלום) ומשולל לחלוטין יכולת הגנה עצמית, אם כי גם מידיו נלקחו חפצים והליטופים מלאי העזוז נמשכו.

בני מצא עצמו מתמודד מצד אחד עם מבדקי הכח של הקטנים, ביחוד של "הקטן האורח", ומצד שני עם הכמיהה להצטרף לגדולים, אפילו ביקש ממני לבקש שיצרפו אותו למשחקם, ואמר בפרוש שמפחד מסרוב. בעלת הבית ביקשה מהם והם סיכמו איתה: חמש דקות ישחקו איתו ואז הם חופשיים לחזור למשחקם שלהם. (מתוך 5 הדקות בהן התיחסו אליו, 4 עמד בעיניים מושפלות ולא פצה פה ולא זז מחמת מבוכתו כי רבה, אבל אל תגידו, היתה דקה אחת בה היה ממש ניצן זעיר וראשוני של אינטראקציה ובני התמלא עליצות שנמשכה עוד שלוש דקות לאחר מכן. היה שווה לנסוע ארבעים דקות לכל כוון, לא?).
הסוף הלא נעים היה ש"הקטן האורח" דהר במעגלים סביב החדר כשהוא מנופף באיזה בגד, מקיף אותנו (בני עמד צמוד אלי) ומצליף בבגד קרוב יותר ויותר לבני, שתי האמהות המארחות יושבות וצופות בנו בחיוכים חביבים, אני הערתי לו פעם אחת אבל אמו לא מכהה בו, המעגלים הולכים וקטנים, עד שהגיעה ההצלפה הבלתי נמנעת, האיומים יצאו מהכח לפועל והתמודדות הכוחות הוכרזה גלויות. בני, שבדרך כלל נמנע מעימותים פיזיים עם ילדים, העלבון והזעם הכריעו אותו והוא שלח את ידו לתוך פני היריב. אבל אני הייתי צמודה אליו ועצרתי את ידו; התגובה שלו במצב כזה היא להכות אותי, מה שברגיל אני לא מרשה לו - עם כל ההבנה למה שהוא מרגיש, אני לא מוכנה שיכה אותי לכבוד זה. אבל הפעם המצוקה שלו היתה כל כך עזה, והיינו שנינו מול אנשים זרים וחשתי צורך יותר מכל להיות לויאלית כלפיו ולהגן עליו מפניהם ולא לגרום לו עוד יותר השפלה, שכשנשך את היד שעצרה אותו השארתי אותה בין שיניו.
לעת עתה עדיין לא חזרה לי לגמרי התחושה באגודל. כמו שאמרתי, ביס כואב.
והאמת? קיבלתי את מה שהגיע לי. תקעתי את הילד שלי למצב בלתי אפשרי: הבאתי אותו למקום שתקף אותו, לא אפשרתי לו לסגת (=לחזור הביתה) כשרצה, לגונן עליו לא הצלחתי, ואת יכולתו להגן על עצמו סרסתי (כי אני לא מרשה להכות).

בזה נסתיים ביקורנו. בני חיכה מחוץ לבית, ואני אספתי את חפצינו; שתי המארחות יצאו אחרי, ושלחו את "הקטן המארח" אל בני לומר סליחה. אז נשארו עומדות בחוץ, ביננו לבין המכונית, מחייכות אלי שהרי אנו האמהות מסתדרות מצוין ביננו, אופס כמה חבל שהילדים לא כל כך מסתדרים, בני מסרב בזעם לבוא אל האוטו והן עומדות ומתבוננות, מה שהשרה עלי תחושה לא נעימה של "וידוא הריגה", עד שירד להן האסימון ונכנסו הביתה בהיפרדן מרחוק, ובעלת הבית הוסיפה:
אתם מוזמנים לבוא שוב, אם הוא ירצה.

מענין, לוּ את במקומו, היית רוצה?

כמה מנומס מצידך להזמיננו שוב, אחרי שוידאת שלא ירצה לחזור.

באותו יום הייתי נסערת מאד. משך כמה ימים אח"כ בני עוד איזכר את המצוקה (איזכורים עקיפים, כדרכו), ואני הייתי עסוקה במחשבותי במפגש הזה. אז הלך הענין ודעך, וממרחק הימים (שבועיים כאמור) זה כבר היה נראה לי ודאי לא נורא, לא מצדיק להשקיע כמה שעות בכתיבה ולהטריד אחרים בקריאה.
ולכן תודה לילד שלי הנבון על הנשיכה שנשך את אמו הטפשה. שלולא היא, הייתי שוכחת את כאבו. בזכותה חוויתי באופן פיזי וברור את עצמת הפגיעה שלו. מדי פעם עובר זרם חשמלי חלש בכף היד הנשוכה, ומזכיר לי:
זה חשוב.
תדברי.

שלא תבינו לא נכון: מדובר בשתי נשים מן הישוב. מנומסות, מסבירות פנים ונחמדות. מה שקרוי בפולנית "תרבותיות". במישור הגלוי של הקודים הנהוגים בין מבוגרים, הכל היה בסדר. אלמלא היו ילדים מעורבים, ילדים שיבחשו את הבוץ שבקרקעית אגם התת מודע ויעלו תִמרוֹת טיט מהתהומות האפלים שבתחתית ים הרגשות הקמאים שלנו, הכל היה נחמד מאד. בטח היינו נפרדות ב"היה כייף, ניפגש שוב". ואולי באמת היינו נפגשות שוב. או שאולי היינו נוכחות אחרי חודשיים שלושה שבעצם שכחנו להזמין, שכחנו להתקשר.
אבל היו שם ילדים. והם גררו החוצה יצָרים שנחו רדומים על הקרקעית, מכוסים למחצה, ומי שיתבונן בתשומת לב במחזה שיוצרים ענני הבוץ שעלו והיתמרו יוכל להווכח שהוא ראה אותו לא פעם בעבר, בנשיונל ג'אוגרפיק למשל, הנה להקת X עסוקה לה בעניניה, ולפתע מתקרבת נקבה זרה עם שני גורים. הם מתקרבים בהיסוס: האם הלהקה תקבל אותם? גישוש ראשוני והכף הוכרעה: לא. בתחילה איומים מצד בני הלהקה, הזרים מנסים בכל זאת – אבל תוך זמן קצר המקומיים חושפים שיניים ומבהירים: אתם לא רצויים פה. התקפה, הזרים מסולקים מהטריטוריה, ועוד מזנבים בהם לקינוח. בנשיונל ג'אוגרפיק הבוגרים מבצעים את עבודת ההגנה על השבט, כאן שלחו את הגורים לעשות את העבודה.

אפשר לדבר הרבה ואפילו לכתוב דוקטורט על פיתוח מודעות רגשית, על חיבור לרוח, על כך שמערכת החינוך פסולה משום שהילדים לא לומדים בה לראות להקשיב ולהעריך זה את זה, משום שיש בה חלוקה לשכבות חד-גיליות, על כך שילד זקוק לגדול בשבט, שאנחנו (המחנכים בבית) הננו קהילה. אבל רצוי גם לעשות:
למשל, להיזכר איך זה להרגיש הילד החדש בכיתה, ולנצל הזדמנות כזאת לשעור [אפקטיבי] על חסד וחמלה. לכוון את הילדים לתת הרגשה טובה לילד החדש. כן, גם בחינוך ביתי.
אפשר לחייך למראה הילד שלך שמעביר עכשיו זוּבוּר לילד החדש שבעמדת חולשה, ומנציח בכך את הזובור שהוא עצמו עבר, כמו במערכון העולים החדשים של "לול" – אבל אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לשבור את המעגל. כן, גם בחינוך ביתי. דווקא בחינוך ביתי, לא? לא אלה חלק מהסיבות שאנחנו (לפחות אצל חלקינו) משאירים את הילדים בבית?

כשאני מנסה לחפור מה עומד מבחינתי בבסיס האיסור שאני מטילה על השימוש באלימות, יש שם שני דברים – השני , שאם נעצרים ביכולת הכוחנית, עלולים לא לפתח מיומנויות אחרות, שמעניקות למעשה עוצמה רבה יותר. שהרי מי שמתפרץ ונגרר לעימות אלים נמצא בעמדת חולשה יחסית למי ששומר על קור רוח ושלווה ולא מתערער מההתגרות שהתגרו בו.
והראשון במעלה, לשמור על כללים חברתיים שבסופו של דבר מגנים עלי ועל ילדי. גם אם אני היום במגרש הביתי שלי, בעמדת עליונות, מחר עלול הגלגל להתהפך.
ובעצם כשאני לא בתוך המצב הרגשי של כעס ועלבון יש גם סיבה שלישית, והיא ההזדהות הרגשית עם קרבן האלימות. ההשפלה, העלבון, הכאב. זוכרים?
ואת הלימוד הזה צריך ליישם מגיל אפס.

חברותי, זכותכן המלאה לא לרצות אנשים חדשים בכלל, או ביום מסוים, או בתקופה מסוימת. לפעמים אתן עייפות מאנשים חדשים, לפעמים הילדים עייפים. רק תהינה מוּדעוֹת וכנות עם הענין הזה. תחליטו שבא לכן להיפגש, עם ילדיכן המכירים מכבר, פגישה סגורה וחסל. אל תזמינו ביד ימין ואז תכניסו זפטה ביד שמאל. ואם המפגש בו התעמרו בילד של "אמא אוהבת" היה אחד מהמפגשים הקבועים שלכאורה פתוחים "לקהל הרחב" – תורידו אותו מהרשימה. אל תפרסמו את המפגשים שלכן כפתוחים אם לבכן סגור.


ולאלו שמתכסות בעלה התאנה הכמוש של "אולי לא קראנו נכון את מה שקרה, אולי את מכירה את הילד שלך טוב מאיתנו, אנחנו ראינו שהוא צחק אז חשבנו שהכל בסדר" – לא צריך מוּדעוּת רגשית של מדיום סאנסים או יכולת אמפטית של אמא תרזה בשביל הענין הזה,
הנה כלל אצבע פשוט:
ואהבת לרעך כמוך
ובתרגומו האופרציונלי:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
שימו עצמכן במקום הילד (מגובה מבטו) ובמקום האמא, חדשים ובעמדת נחיתות בקבוצה הותיקה והמלוכדת (לפחות מנקודת מבטם, שאינם מכירים אתכם), ודמינו (אוי, שכחתי לומר, זה יצריך מכן מאמץ רגשי פעוט) איך זה נראה משם.
ואל תנפנפו עם התרוץ החיוור של "אם הוא צוחק זה בטח נעים" – בסביבה עוינת כולנו לא אוהבים לחשוף את עצמנו בחולשתנו ולהודות שאנחנו פגיעים, ע"י בכי למשל.
נכון, בין ילדים שמכירים זה מכבר משחק יכול לכלול גם תוקפנות מסוימת; אבל כשמדובר בילד שאתן לא מכירות לכו על הצד הבטוח, עדיף לקחת את הסיכון של הפסקת משחק אלים במקצת שמהנה את כל הנוגעים בדבר, מאשר את הסיכון של המשכת אלימות לשמה שמענה צד אחד.
וגם "אחריותה של האמא לבוא ולומר לנו" זה לא תרוץ מי יודע מה – גם היא בעמדת נחיתות בסיטואציה כזו, האמנם אתן מצפות ממנה לבוא בדרישות מנשים שאינה מכירה ואינן חברותיה?

ומה עוד ניסיתם? אה, "הילדים הותיקים חוו את התערבותו של החדש כתוקפנות":

לא אוכל. לא מפני שזה לא נכון או לא ייתכן, אלא מפני שאין להשוות בין התוקפנות המובעת ע"י נסיונו של ילד קטן "חדש", יחיד, להשתלב בחבורה של גדולים "ותיקים", לבין התוקפנות המובעת ע"י אלימות של חבורה שלמה כלפי יחיד.
עם הגדילה מפתה להתנסות בכל מיני התנסויות, בין היתר אולי גם קצת ברשעות ובאספסופיות. אבל אלימות של חבורה כלפי יחיד הוא מקרה בו השלם גדול מסכום חלקיו: סך הנזק והכאב שחבורה עלולה לגרום גדול בהרבה מסך הנזקים שיכולים לגרום כל אחד לחוד (שממילא גם אותם היינו רוצים למנוע).
הנזק שעלול להגרם לקרבן של אלימות קבוצתית הוא כ"כ מר, שזה בעיני אחד המקומות האקוטיים ביותר שהורה – וכל אדם בר לבב הנוכח במקום - צריך לזנק ולהתערב ולמנוע.

נכון, הילדים (הותיקים) חיכו לפגישה ותכננו תסריט מסוים, והנה יש הפתעות.
Life is what happens while you're making plans
אמר לנון. זיהוי וניצול הזדמנויות ללימוד זו תכונה חשובה אצל הורים שעושים homeschooling. "איך הילדים ילמדו ללא מערך שעורים מסודר?" מקשים תמיד אלה הנתקלים לראשונה ברעיון החינוך הביתי. "אנו מאמינים בלימוד מן החיים", משיבים להם תמיד בכתבות שלנו על חינוך ביתי, ונותנים דוגמא: "בישול יכול להפוך לשעור בכימיה, פיזיקה ואסתטיקה". אז הנה הזדמנות מצוינת, שניים במחיר אחד, טובה במיוחד למי שפוסל את מערכת החינוך בעוון הזנחת הפן הרגשי של הילדים: לפתח בעצמכם - וע"י כך ללמד את ילדיכם - גם הסתגלות לשינויים, תכונה טובה לכל הדעות, וגם התחשבות בזולת - אמפתיה, רגישות, נדיבות . חסד וחמלה.

מעשים אלימים נעשים בתמימות ע"י תינוק בין שנה שנושך כשמתוסכל, או פעוט בן שלוש שהעכבות בין הרגש למעשה אצלו עדיין בחיתוליהן, ואיש לא ידביק לשני אלה תוית של רשעות. בקצה השני של הרצף, הם נעשים ע"י מבוגר אלים ומזיק, שאצל רוב החברה יתויג כאדם רע. מי מתוך התינוקות החפים יגלוש באחרית ימיו לתוך הקטגוריה של אדם רע? לדעתי יש שני מרכיבים חשובים (אם כי לא ממצים) – האחד, מי שנרמס והושפל ודוכא. את זה אנו מנסים לחסוך בחינוך ביתי. השני, מי שלא פיתח אמפתיה לזולת. יש שמלידתם רגישים מאד לזולת, יש שפחות. ואני רואה את חובתנו כהורים לפתח את הרגישות הזו.


ומצד שני, בענין אלימות באופן כללי, הנה עוד משהו שעלה מקרקעית האגם: משהו שרלבנטי בעיקר לבנים, לדעתי הם מקבלים מסר כפול – על פני השטח "לא לאלימות", אבל הרבה פעמים גם בו זמנית מסר סמוי של "אל תהיה קוקסינל, תרביץ" – מהתרבות שסביבנו ולפעמים גם מהסוכנים האינטימיים שלה, הזכרים שבחייהם.
רק קולן של האמהות נשמע בדף הזה עד כה, האם כל האבות יגידו עם יד על הלב שהם רוצים בן "שלא יודע ללכת מכות"?
ובינינו, האם כל האימהות תאמרנה את זה? איזה בני זוג אנחנו מחפשות לעצמנו ומאחלות לבנותינו, האם אנחנו באמת ולחלוטין לא מתענינות ביכולת שלו להגן על המערה? ואיך מפרידים בין כח לאלימות? ואיך לגדל ילד לא אלים, בין היתר כדי ליצור חברה לא אלימה, כשהוא וחבריו שוחרי השלום (נגיד) יהיו אי בתוך חברה אלימה, והיותם "לא אלימים" - מילים נקיות ל"מסורסים"?

[גילה*]

אביה,
תודה.
קראתי, ואני מקווה לזכור.

[בשמת_א*]

אביה, טוב ש"חזרת" אלינו. התגעגעתי לכתיבה שלך.

אצלי כבר קרה שבאו אורחים עם ילדה אחת יותר קטנה, בגיל שבתי פחדה מתינוקות קטנים, ובתי הגיבה קשה מאוד לנסיונות של הילדה להיכנס לחדר שלה או לשחק בדברים שלה. היא לא רצתה שהילדה תיגע בשום דבר שלה, והיתה היסטריה של בכי. לא יכולתי "להכריח" את בתי לאפשר גישה לצעצועים שלה (כי זה נראה לי אלימות כלפי בתי שלי), ולא יכולתי לתקן את הפחד שלה מתינוקות (משהו שלמרבה המזל נעלם בחודשים האחרונים).
באותו יום זה גם היה בדיוק היום שהתחילו לי הבחילות הקשות בהריון, וכל הביקור לא יכולתי לזוז מהכורסא שעליה ישבתי והייתי על סף הקאה.

התוצאה היתה, ששתינו, שתי האמהות, הצמדנו כל אחת את בתה אליה, ורק הבעלים הסתובבו חופשי בשטח.

אז בין כל הנושאים שהעלית, דווקא הנושא של "זה שלי" לא ממש נראה לי "אלימות" כלפי הילד החדש - או שזה תלוי נורא בהקשר וכולי - כי זו תופעה מוכרת בגיל הזה, והפיתרון שרוב ההורים נוקטים, שהוא להכריח את הילד שלהם כן להתחלק בדברים שלו, גם כן לא נראה לי, ומאותה סיבה של סלידה מאלימות.

במקרה שאת מתארת, גם הילד השני השתתף ב"זה שלי", כשזה בכלל לא שלו. מוזר שאמא שלו לא תיקנה אותו. אני תמיד הקפדתי להסביר מה מי מו. ואגב, גם בסיטואציה שתיארתי ניסיתי לשכנע את בתי לאפשר משחק בצעצועים שלה, אבל כשזה לא עבד, התנצלתי והסברתי את הפחדים שלה. אבל הרגשתי מאוד לא נעים.

בהחלט נמנעתי מפגישה עם ילדים בגילאים שבתי לא הסתדרה איתם, ואם לא היה מנוס - פשוט החזקתי אותה עלי, או מנעתי במידת האפשר סיטואציות לא נעימות ע"י פגישה במקום נייטראלי (למשל - לא נפגשים בבית אם הילדה שלי לא תיתן לילד זר לגעת לה בדברים שלה).

[יונת_שרון*]

חשבתי הרבה מה ואם לכתוב כאן, בין השאר כי הדיון איכשהו התגלגל מנושא האלימות לנושא ההשתלבות החברתית. וקראתי שוב את מה שכתבת, אביה, לראות אם אני מבינה מה את בעצם אומרת. אם את מנסה לומר שצריך לשים לב לאלימות בין הילדים ולטפל בזה, לחנך בנושא באופן פעיל, אז אני מסכימה. אבל חלק מהדרכים המעשיות שכתבת עליהן נראות לי בעייתיות, ועל זה אני רוצה להגיב כאן. רק להבהיר: אני לא חולקת על הצורך לחנך להתנהגות לא אלימה באופן כללי.

כתבת שאת בדעה שצריך לא להרשות להכות באופן חד-משמעי. אני לא מסכימה עם הגישה הזאת. וזה לא רק בגלל שאני יכולה לדמיין מצבים שבהם אלימות נראית לי לגיטימית. (אנחנו הרי גרים על הגבול...) זה בגלל שכל איסור חד-משמעי כזה עלול להפריע לנו לראות מה באמת קורה ולמה, ומה אפשר לעשות בעניין. אם אנחנו עסוקים בלאסור משהו, לשמור שהילדים לא יעברו איזשהו "גבול", סביר שלא נהיה פנויים וקשובים מספיק בשביל לראות את הפרטים שהביאו למצב הזה. וככה סביר שהוא יחזור על עצמו ושוב נצטרך "להציב גבול", במקום לברר איך אפשר למנוע דברים כאלה להבא.

דבר שני: קיבלתי את הרושם שאת חושבת שבאופן כללי אפשר לתת לילדים להסתדר בעצמם, אבל ברגע שיש סימנים לאלימות צריך להתערב. (אני מקווה שהבנתי נכון?)
אני חושבת שיש כאן שתי הכללות ושלשתיהן יש הרבה יוצאים מהכלל. דבר ראשון, יש המון מקרים שלא כדאי לתת לילדים להסתדר בעצמם גם אם אין שום סימן לאלימות. והמקרה של ילד במקום זר וחדש הוא בדיוק דוגמא לזה. עוד דוגמא היא משחק בין שני ילדים שעוד לא מספיק בוגרים בשביל לדעת להתחשב זה בזה. (ולצערי היום נכשלתי בדיוק בזה )
דבר שני, לא בכל מקרה של מגע פיסי צריך להתערב. זה לקח לי די הרבה זמן לקלוט, אבל יש ילדים שאצלם דחיפות, למשל, זו צורת תקשורת לגיטימית. אז אם שניים כאלה דוחפים מדי פעם אחד את השני, לא צריך להתערב כל עוד זה לא מפריע להם. לעומת זאת אם ילד כזה דוחף ילד שזה כן מפריע לו - אז באמת כדאי ללכת לעזור.

זה לגבי מה שכתבת. אם הבנתי נכון, את רוצה להבהיר את החשיבות של חינוך להתנהגות לא אלימה. אולי כדאי לפתוח דיון על הדרכים לעשות את זה?

[פלוני_אלמונית*]

ובהפוכה... אנחנו נפגשים עם ילדה שאמא שלה עומדת לצידה באופן אובססיבי, חיבוק דב, לטעמי. על כל ציוץ של הילדה אמה עוברת לדום ומכוונת את כל הכוחות לנוחותה.
אנחנו מכירים כבר שנה ובכל זאת....
שאלתי את בני אם הוא נהנה לשחק עם אותה ילדה (בת שלוש וקצת) הוא אמר כן, והוסיף "אבל שתגיד לי במקום לאמא שלה..."
אז... כן, צריך למנוע אלימות אבל צריך גם להיות קשובים ולכבד את עצמאותם של הילדים.

[גילה*]

אבל.... (לפלוני)
גם בנך יכול להגיד לה (דברים אלה) במקום לאמא שלה.

[פלוני_אלמונית*]

נכון גילה, אבל הוא מבועט...האלימות היא בהפוך על הפוך כאן. בני נחשב ללא בסדר (וזה יכול להיות עניין פעוט כמו שהילדה לא רוצה שישחקו לידה, סתם, אאוט אוף דה בלו) ואז אמה מארגנת את העניינים בבוטות כזאת, שאין כאן שיח בין ילדים, אלא ילד-מבוגר, שאיננו ההורה שלו. נו, מה... האמא לא מאפשרת בכלל לילדתה להסתדר. וטיפשה שכמותי, משתפת פעולה ומפצירה בבני לנוחותה של הפרינססה! לא עוד!

[גילה*]

אולי תעודדי את בנך לשאול את הילדה מה היא רוצה? (לנוחותו: הוא רוצה לדבר אתה, לא כדי לסדר את מע' היחסיים בינה ובין אמה). כמובן שיתכן שהאמא תענה במקומה.
או טוב מזה: פני לילדה, "את רוצה שהוא יזוז? תבקשי ממנו, אולי הוא יסכים".

[בשמת_א*]

אכן, אנחנו (קרי: אחותי ואני... ) תמיד מנווטות את הילדים לפנות זה אל זה במקום אלינו. ההרגל הזה לפנות למבוגר עוד מחוזק בגן, שבו פונים אל המבוגרים כשופטים.
בשנה שעברה, כשביליתי חודש ומשהו בגן עם בתי, ראיתי שהילדים פונים אלי כדי שאעזור להם ואשפוט בסיכסוכים שלהם.
אני נהגתי אחרת מהגננת. במקום לקבוע מי צודק ומי לא בסדר, ולהכריח אחד הילדים להיכנע לאחר לפי שיפוטי, שאלתי אותם מה כל אחד רוצה, הנחיתי אותם לבקש זה מזה, להגיע לפשרה, ובמיוחד פשוט לומר דברים כמו "אני לא אוהבת שדוחפים אותי", "אני מבקש שלא תעיף עלי חול" וכדומה. אף אחד לא לימד אותם פשוט לפנות ולבקש מה שהם רוצים. אז הם פונים בתלונה למבוגר שופט כדי לנסות לכפות את רצונם בכוח. ממש כמו המבוגרים...
זה ממש מתקשר עם כל מה שאי פעם כתבתי פה על אסרטיביות לעומת שתלטנות.

[פלוני_אלמונית*]

שכרי בעמלי. ילדי הוא "ילד בית" ואכן נוטה לפתור את ענייניו לבד,בעוד הילדה סובלת כנראה מדפוסי הגן.

[אביה_נו*]

יונת, כל המפגש הזה העלה אצלי הרבה דברים, אז היו הרבה גם במה שכתבתי.
"לא להתערב בין ילדים" - לדעתי נהפוך הוא, בגילאים הצעירים צריך גם צריך להתערב, ורק ככל שהם רוכשים את המיומנויות החברתיות - אפשר להתחיל לסגת ולפנות להם את השטח. לווי של ילד במקום חדש - מבחינתי - מובן מאליו, וגם את הילד שלי במפגש שתארתי ליוויתי כמעט כל הזמן
ומנסיוני, את מנטרת ה"תני להם להסתדר לבד" שומעים בדרך כלל מאמא של ילד בעמדת עליונות כלפי אמא של ילד חלש שרוצה להגן על בנה.

באיזה מצבים אלימות נראית לך בסדר?

בשמת הגיבה על ענין ה"שלי" , אני לא יודעת לאן הועברה התגובה שלה, אבל רציתי להבהיר -
בדרך כלל ילד שנזעק "שלי" ולא רוצה שיגעו לו, נכנס ללחץ, או שנתקף זעם, בכל אופן הוא במצוקה ונתון בסערת רגשות; ואני מסכימה עם בשמת שאין להכריחו לחלוק, בעולם המבוגרים עושים ענין גדול מזכות הקנין, על הילדים אנחנו חכמים גדולים כי הרי מדובר כולה באיזה צעצוע מפלסטיק שבעינינו הוא זניח. עדיף לתקף את הרגשת הבעלות שלו, ובסופו של דבר יוכל לחלוק כי יבוא מעמדה של ביטחון (מה ששלו שלו והוא בעל הדעה בענינו).
אבל
במפגש שתארתי לעיל, גם "הקטן-בעל-הבית" ובטח ובטח ה"קטן האורח" לא היו בשום מצוקה ובשום סערת רגשות, ה"שלי" היה התרסת בעלות והתגרות קרת רוח.

ועוד דבר: זכרי נא שלא באתי למפגש פתוח, אלא הוזמנתי באופן אישי לבית. עם זאת היה לי ברור שאני קודם כל בתפקיד המלווה של הילד, וממילא לא אהיה במצב של שותה-תה-עם-החברות-החדשות-בפוטנציה. באמת שנראה לי ששורש כל רע היה שלא מצאתי במיוחד חן בעיניהן, ככה, כימיה ראשונית. אני בטוחה שלו הייתי מתגלה להן כמישהי שהן חפצות ביקרה הן היו יפה מאד משקיעות מאמץ לדאוג שהילד שלי (ואז גם אני) נרגיש סופר נוח בביתן. ולי נראה שאת חוסר הכימיה אפשר היה להשאיר לזה שלא תתקשרנה להזמין שוב, לא חייבים לבאס את התחת לילד בן 3 בשביל זה.

[יונת_שרון*]

אביה, שאלת: באיזה מצבים אלימות נראית לך בסדר?
אם יכנס אלינו מחבל אני די בטוחה שאני לא אציע לו לעשות אהבה במקום מלחמה...
הילדים שלי משחקים גם ב"משחקי מלחמה" מסוגים שונים. אני לא חושבת שזה רע. למעשה, במציאות שלנו, אני חושבת שזה היה מוזר אם הם לא היו מתעניינים בדברים האלה. ואם בעתיד הם ירצו להכנס לנושא הזה יותר ברצינות (למשל ג'ודו או קראטה ודומיהם) - לדעתי זה מצוין ויכול להיות גם שימושי (מה לעשות).

(את רוב התגובה של בשמת העברתי לדף על השתלבות במפגשי חינוך ביתי)

[אביה_נו*]

חשבתי שאת מתכוונת למצבים יומיומיים , במקרי איום אמיתי ברור ומובן מאליו ששולפים ציפרניים. ובהחלט מומלץ ללמוד אמנות לחימה כלשהיא (אני אישית סוגדת לאיקידו, שבעיני היא ממש נשגבת, ושיותר נכון להגדיר אותה כאמנות אי-לחימה).
בכלל ככל שמרגישים יותר בטוחים כך פחות אלימים - יש תכנית לטיפול בבעלים מכים, שמהותה ששולחים אותם ללמוד קרטה. מוריד מאד את רמת האלימות שלהם.

[מיה*]

שלום
אני כותבת לאחר שהשתדלתי לקרוא את רב הדברים שנכתבו.
רשמתי בדף אחר שאני עובדת עם ביתי פעמיים בשבוע בגן חצי יום. החלק שמוציא אותי מדעתי בגן האלימות. הילדים בגלאי שנה עד שנתיים. קשה להם לראות מישהו משחק לצעצוע שהם רוצים ולא משנה מי שיחק ראשון, הם חוטפים ומרביצים. אם אני לא מרשה הילד החוטף מוציא את זעמו בצורת מכות על ילד אחר.
אני מרגישה שזה פשוט לא נגמר, הבכי המכות הנשיכות.
אני מנסה את שיטת ההרחקה, את הילד המרביץ לשים בתוך לול שנמצא בצד של הגן עד שהוא נרגע. מה דעתכן?
האם יש דרכים נוספות. אני יודעת שבאיזשהו שלב אני מוצאת את עצמי מרימה את הקול על הילד המכה.

[יוליה*]

מיה,
אני מתנצלת על כל השאלות, אבל הן עלו אצלי כשקראתי את מה שכתבת.
כמה פעוטות יש בגן?האם את לבד איתם, או שיש לך עזרה? האם יש מספיק מרחב וצעצועים לכולם? האם יש חצר, ארגז חול, בימבות? מה קורה לפעוטות שמרביצים ואת מרחיקה לתוך הלול, כמה זמן לוקח להם להרגע?
אני לא חושבת שילדים בגיל הזה (שנה שנתיים) יכולים ללמוד להתחלק, ואם הם עדיין לא יודעים לדבר כיצד הם יכולים למצוא דרכים חילופיות לתקשר (חוץ מלחטוף?).
בפעוטון לגילאים כאלה, חשוב לדעתי, שיהיו הרבה משחקים ואפשר יהיה להסית את תשומת לב החוטף על ידי משחק אחר (ואולי אפילו להחביא כמה צעצועים מושכים/חדשים ולשלוף אותם כשיש משבר) אם יש מספיק מרחב אפשר להרחיק את התוקף לצד אחר ולתת לו משהוא מעניין אחר להתעסק בו.
גם לשנות אוירה יכול לעזור: כשבני היה בפעוטון, היו שם שתי גננות על שמונה פעוטות, היה מגוון עצום של צעצועים והחצר הגדולה היתה מחולקת לכמה חצרות, במשך היום הם היו עוברים ממקום למקום, כל מעבר היה "מרענן" אותם מחדש. בימי גשם הם היו גם עוברים מחדר הגן לעוד חדרים בבית (בית פרטי). חוץ מזה הם גם עשו מדי פעם טיולים קצרצרים ב"שכונה". (האוירה בפעוטון הזה היתה רגועה ולא אלימה).

[אמא_של_יונת*]

עבדתי פעם כמטפלת מחליפה בפעוטון בקיבוץ, עם ילדים בגיל שנתיים וחצי בערך, והייתי עדה להתרחשות מעניינת.
אילן, ילד גדול וחזק, שיחק בארבעת דליי הפלסטיק שהיו בארגז החול.
גיל, ילד קטן וחלש יותר, ביקש אחד הדליים. אילן סרב. גיל ניסה לקחת בכוח, לא הצליח, ופרץ בבכי.
שי, ילד שובב, חזק ומלא שמחת חיים, שיחק לבדו במרחק-מה וראה את ההתרחשות. הוא זינק כמו טיל, גער באילן, לקח ממנו אחד הדליים, נתן אותו לגיל - וחזר לעיסוקיו.
מנין לילד בגיל כזה תחושה של צדק חברתי, ודחף להגן על החלש?!

[מיה*]

היי
במשפחתון שאני עובדת יש 6 ילדים ואנחנו שתי מטפלות. בקיץ יש באמת גינה, הקושי הוא בחורף בתוך הבית שאין בו חדרים נוספים מלבד חדר אחד גדול.
באמת שכחתי לכתוב שלפני שאני מכניסה ללול אני מנסה לתת צעצוע אחר. הלול קיים כמו הולדינג שלא תמיד יש זמן לבצע רק במקרים של זעם כשאותו ילד מוציא את זעמו על ילדים אחרים.
שמחתי לקרוא לגבי חוש הצדק כיוון שאצלנו בגילאים האילו זה עדיין לא בא לידי ביטוי. אני כ"כ שמחה שאני שם איתה, מתוך המקום של לקחת אחריות על החינוך שלה ולא להשאיר בידי אחרים.

[ענת_ג*]

הי מיה , קראתי על הרחקת המרביץ ללול , וחשבתי שכשילד מרביץ צריך לחבק אותו ולא להרחיק . שיטת ההולדינג נראית לי בעייתית - אם אני מבינה נכון מהי - להחזיק חזק חזק את הילד במן כפיתה כזו שנראית כמו חיבוק , עד שירגע ? תקני בבקשה אם אני טועה .
נסי את זה : כשהילד מתפרע ומכה , לחבק אותו ולומר לו : אני יודעת שאתה ילד טוב . (אפשר לגוון למי שמסתייג מ "ילד טוב " ,אני יודעת שאתה טוב לב , שאתה חמוד . אני אוהבת אותך."
ראיתי את זה קורה עם ילד של חברה , וניסיתי את זה לאחר מכן עם בתי . התגובה היתה מדהימה . התרככות ופיוס ורגיעה , ממש כמעט מיד . סיפרתי את זה לגננת קרובת משפחה והיא תמהה : " מה?! ילד מרביץ ולהגיד לו שהוא ילד טוב ?!" ובכן , לא בדיוק . להגיד לו ש את יודעת שהוא טוב .
מעודד לשמוע שבפעוטון שלכם יש כל כך מעט ילדים והרבה מטפלות . אולי כדאי לרכוש צעצועים זהים , נגיד שניים שלושה מכל סוג ?

[ענת_ג*]

ובקשר לנשיכות - אני לא מבינה גדולה בנושא אבל נדמה לי שזה לא ביטוי של אלימות ובא ממקום אחר .
(לצערי אולי אהפוך מבינה גדולה בקרוב...ראיתי באיזה תום ותאוותנות בת השנה שלנו נושכת את חברתה . תמיד מכולם את אותה אחת , שבאמת נראית טעימה נורא ... ).

[תבשיל_קדרה*]

מיה - על נשיכות היו הרבה דיונים בפורום חינוך לגיל הרך בתפוז (חפשי הודעה של לאה מהשבועים האחרונים עם המילה "נושך" או "נשיכה" - היא הביאה כמה קישורים לדיונים ישנים).

[פלוני_אלמונית*]

לפעמים אני פשוט מגיבה בצורה אלימה מבלי לחשוב לפני

[איריס*]

פעם ראשונה שאני משתתפת בפורום זה . בתי בת שנתיים ו5 חודשים ונמצאת עימי בבית . בשעות אחר- הצהריים משתדלת להפגישה עם בני גילה . היום ביקרנו בביתה של חברה בת גילה וחבר נוסף - החברה סרבה לקבל את בתי ומספר פעמים ביקשה שתלך הביתה ,במהלך הביקור התעלמו מנוכחותה למרות שבתי ניסתה להתקרב אליהם למשחק משותף . בסוף הביקור הילדים צעקו על בתי שתלך הביתה עד שזו התפרצה בבכי . ההורים עמדו מנגד ולא הגיבו , ואני התערבתי ונזפתי בילדים בעדינות ורק לאחר מכן ההורים התערבו .
הילדה לא רצתה בנוכחותה של בתי מטעמי רכושנות וזה מובן . האם לדעתכן ההמצאות היומיומית של שני ילדים אלו בגן נתנה להם לגיטמציה להתנהג בצורה זו, או שזוהי התנהגות טבעית לגילאים אלו ? (גילאי שנתיים וחצי ).
אילו כלים ניתן לתת לבתי להתמודד עם מצבים דומים.

[בשמת_א*]

איריס, זוהי התנהגות טבעית לגילאים אלה.
סליחה על הקצרנות והניסוח הלא מעודן, אני ביד אחת עם תינוק על הידיים בעמידה...
אז זו דעתי:
בגילאים האלה עדיף להפגיש את בתך עם ילדים גדולים יותר, בני ארבע-חמש ומעלה.
אם נפגשים בכל זאת עם בני גילה, מומלץ לעשות זאת בחוץ, בגני השעשועים.
אין רכוש, אין טריטוריה - אין ריב על רכוש וטריטוריה.
כמו כן, בגיל הזה, שלושה חברים הם כבר "המון". עדיף אחד על אחד, וכך מונעים מצבי גן שבהם שניים מתאחדים רק בגלל שהם יכולים להיות "נגד" אחד, אחר.
ייתכן שההורים היו קצת במבוכה ולא ידעו מה לעשות.

החברה סרבה לקבל את בתי ומספר פעמים ביקשה שתלך הביתה
אז למה לא אמרתן יפה שלום והלכתן?

חבל להישאר כשבתך אינה מתקבלת יפה. גם הילדה השניה הביעה באופן ברור את דחייתה, וצריך לכבד אותה ואת בחירתה (זכותה לא לרצות לשחק עם כל ילד אחר), וגם בתך סבלה סתם. למה היא צריכה למצוא את עצמה במצב שבו כאילו מכריחים אותה להישאר ולנסות בכוח למצוא חן בעיני מי שלא רוצה אותה?
רעיונות שתוכלי להשתמש בהם להבא:

• לבקר רק ילדים גדולים יותר, וגם אז - אחד על אחד. אם יש שם אחים עוד יותר גדולים, הם בוודאי לא יפריעו. אם יש שם אחים קטנים יותר - אולי עדיף להימנע, אם הקטנים קרובים לגיל של בתך.
• לא להגיע למצבים של שלושה בני אותו גיל, ובכלל להימנע מבני גילה. אין להם מה לתרום לה בשום תחום. מיותר בגיל הזה להתחבר איתם, אם לא חייבים. לשני הצדדים המצב קשה, ובתך תפסיד יותר משתרוויח.
• עד כמה שאפשר, להיפגש בגינה.
• בגיל שנתיים וחצי לא חייבים מפגשים חברתיים עם ילדים. סתם להסתובב איתך בסידורים שונים ולפטפט עם המוכרות בחנות, עם הקופאית בסופרמרקט, עם השומר בפתח, עם הספרנית בספריית הילדים וכו' - הם בילוי חברתי נחמד ומספק.
• בכל מקום שאת באה אליו בשביל בתך (הדברים יכולים להיות שונים במקצת אם המפגש החברתי הוא בשבילך) - צפי מראש לאפשרות שמשהו "לא יילך". כל זמן שנעים ונחמד - אפשר להישאר. אבל אם אחד הצדדים, בתך או החבר/ה, לא רוצה יותר: ללכת. לא בכעס, לא בעלבון.

אני רוצה להעיר, שהרבה פעמים אנחנו כמבוגרים מתבלבלים בעצמנו ונעלבים מדחייה שילד קטן דוחה אותנו, או במיוחד את ילדינו. כל חרדת הנטישה וחוסר ההערכה העצמית שלנו מציפים אותנו, ואנחנו מצפים או רוצים שהילד השני יחזור בו, יקבל את ילדנו פתאום, או שהוריו יכריחו אותו "להתנהג יפה".
כל זה מיותר, מקשה על ילדנו ומעמיס עליו מצוקה נפשית מיותרת.
אין צורך להיעלב ואין צורך להישאר במקום שלא רוצים אותנו.

בסוף הביקור הילדים צעקו על בתי שתלך הביתה עד שזו התפרצה בבכי . ההורים עמדו מנגד ולא הגיבו , ואני התערבתי ונזפתי בילדים בעדינות.
למה זה הגיע לבכי? איפה את היית?
למה מה שעשית היה לנזוף בילדים קטנים של מישהו אחר?
אני לא נוזפת בך, אני מעלה תהיות וחושפת פה דפוס חברתי (מה שעשית הוא המקובל בחברתנו) שאינו מביא לנו תועלת.

במצב כזה, עדיף היה לחבק את בתך, להרעיף עליה אהבה (כלומר, לחזק ולהרגיע אותה במקום לנסות לשנות את הילדים האחרים, להתמקד בבת שלך וברגשותיה במקום באחרים ובהתנהגותם) וללכת משם הרבה לפני שהמצב הסלים.
אפשר להגיד לבתך ביושר: "פלונית לא רוצה לשחק איתך היום, אז בואי נגיד שלום ונלך לעשות משהו אחר".
לא רצוי לנזוף בילדים של אחרים. איך היית מרגישה אילו נזפו בבתך?
לפי תיאורך, הם ביקשו שוב ושוב שבתך תלך, ואמרו שוב ושוב שהם לא רוצים לשחק איתה - ואף מבוגר לא עזר להם.
הוריהם בטח לא יכלו לומר לך : "תשמעי, זה לא הולך היום. עדיף שתלכו, וניפגש ביום אחר" - הם אולי ציפו שתביני בעצמך.
הילדים בני שנתיים וחצי! תינוקות!
הצעתי היא לכבד אותם ולכבד את בתך.
ולא להיעלב!
כל פעם שאני נעלבת, אני עושה שטויות

[איריס*]

בשמת - תודה על השיעור !
האמת היא שחשבתי רבות על סיטואציה זו והגעתי למסקנות דומות . אין ספק שילדתי מהווה ,מראה אמיתית של עצמי ושל המוסכמות והאמיתות שעימן גדלתי ולפעמים התגובות הן בהתאם . מנסה ללמוד ולשפר ,אך לפעמים מתפלקת "הפולניות " .

[ענת_ג*]

נהניתי גם לקרוא את ה"שיעור" .במיוחד כי הוא התקבל אצל איריס כמו שהתכוונת , בשמת.
לא פשוט לקרוא דברים כאלה בלי להצטנף עוד יותר פנימה ולהעלב עוד קצת.
לא בטוחה שזו פולניות . זה פשוט שהילדה שבנו יוצאת ונעלבת שם במקום הבת שלנו .ואז קשה להיות האמא החכמה המצילה .

[בשמת_א*]

זה פשוט שהילדה שבנו יוצאת ונעלבת שם במקום הבת שלנו
אכן, אני רואה את זה כמו ענת, בכלל לא פולניות אלא רגישות ופגיעות.
אני ממש התאמנתי ביחס "נקי" לדברים האלה כשהבכורה היתה קטנה.
ותודה, איריס, שקראת אותי כמו שהתכוונתי (שוב ביד שמאל כשהינוקא לא יודע אם לינוק או לנסות עלי את שיניו החדשות)

[איריס*]

ה"פולניות " - היתה הנסיון שלי לגונן , ולאחר מחשבה גם לטפל בפגיעות שלי - אך כמו שבשמת כתבה - תינוקות בני שנתיים אינם אשמים .
בתי מרבה להזכיר אירוע זה , כיצד לדעתכן עליי להגיב ?

נ.ב - נחמד לכתוב על דברים כפי שהם - בלי מחסומים

[ש_צברי*]

כאם לשני בנים (3,5) גם אני תוהה רבות עד כמה סביר לחנך לאי אלימות. בבית אני פוסלת מכל מקום אלימות ביניהם, אבל נראה לי שליואב (הגדול) קשה עם שלילת האלימות וישומה בגן. הוא לא מבין מדוע הילדים מרביצים, מדוע הם לא נותנים לגננת לדבר? מדוע החברים שלו בעונש? בצורה לא כל כך מפתיעה ליפתח (הקטן) אין שום בעיות - מנסה להרביץ גם בבית וגם בחוץ. אבל בעיני הגננת היא לא רואה שום ניסיונות אלימות.
אחרי חשיבה עם עצמי הגעתי למסקנה כי לא מפריעה לי אלימות כמו משחק (כמו אצל גורי חיות) או במילים אחרות התגששות, אבל מפריעה לי מאוד אלימות שמחליפה התבטאות ורבלית. האחרונה היא נובעת בעיקר מחינוך ההורים (לקחו לך את הדלי - תיקח בחזרה...). אי הנוחות שלי עם הורים שמחנכים ככה גורמת להתבדלות שלי מהסביבה וככה כנראה אני פוגעת בילדים שלי בשל הבידוד מהסביבה.

לגבי שיטת החיבוק, אני יכולה לציין כי באחד הגנים של יואב היה ילד שהיה מרביץ ומציק ליואב, והגננת היתה מחבקת אותו (את המרביץ) עד שירגע. יואב ראה את זה כפגיעה אישית, משום שהמרביץ קבל "סוכריה" בעוד שהוא המורבץ נשאר עם העלבון.

[מיכל_מ*]

איריס - עכשיו, כשאת כבר עיבדת עם עצמך וכאן את החוויה (בני שנתיים, היית צריכה ללכת ודי בלי להעלב, וזה כנראה בכלל לא קשור לגן-או-לא) - את יכולה פשוט לאשר את התחושות שלה, לתת לה ולעזור לה לעבד את התחושות הלא נעימות, מתוך בטחון שיהיו הזדמנויות אחרות להנות עם ילדים ובכלל.

[לילה_טוב*]

שהמרביץ קבל "סוכריה" בעוד שהוא המורבץ נשאר עם העלבון.
מי שמרביץ בדרך כלל זקוק להרבה יותר עזרה מזה שהותקף. הוא תוקף בגלל מצוקה. כאב של מכה ואפילו עלבון עוברים (ברור שצריך לנחם, ברור שאם את אמו של המותקף את צריכה לנחם אותו), אבל מי שבאמת בצרה הוא התוקף.

[ענת_ג*]

ואפשר לחבק את שניהם .

[תבשיל_קדרה*]

מה שאני עושה לפעמים זה מחבקת את המכה, ומסבירה לו שזה כאב - ככה אני נותנת תמיכה מילולית למוכה.

[א.ילת*]

קראתי את רב הדף ואני לא מבינה. למה. למה הם רבים ומכים. הם בני שנתיים וחצי כמעט וחלק מהזמן אי אפשר להשאיר אותם לעצמם. הם מכים באמבטיה, בעגלה (הפסקתי לקחת אותם בעגלה בעקבות המכות) באופניים. הם לא מכים כל הזמן אבל שהם מתחילים נראה שאי אפשר להפסיק. הוא מכה אותה, אני מסבירה שאסור להכות והוא מכניס לה סטירה. שום דבר לא פותר את הבעיה. הוא- ילד רגיש במעט, המ שאומר שאם אני נוזפת בו על שהכה אותה מצפה לי חצי שעה של התקפת בכי והיסטריה. היא יכולה לעיתים להיות מכשייפלה לא קטנה. לשים רגל במקום שמפריע לו, לשיר באמבטיה למרות שהוא מבקש להפסיק (אני אומרת לעצמי את הדיאלוגים לעתיד: "תפסיקי לשיר, זה מעצבן!" "מה אתה רוצה, אני רק שרה" "אבל זה מעצבן אותי" "אתה לא קובע עלי" וממשיכה לשיר) כמובן, שאחרי שנרגעו הם חברים טובים ואין ברוגז להרבה זמן (יש לנו חבר, שכשהיה בתקופת ההתבגרות רב עם אחותו ולא דיבר איתה שנה) אבל ב"זמן אמת" זה קשה. וכמובן, הילד הרבה יותר חזק מהילדה והיא חוטפת ובוכה. ויחד עם התקופה האחרונה, בה שניהם יותר מילליים ופחות מדברים ואצל הילד זה גובל בהיסטריה נהיה לי קצת קשה.

[תבשיל_קדרה*]

אצלינו - מעט מאוד קורה שהם מרביצים "להכעיס" (לקרוא במילעיל).
רוב רוב המכות הן מכות - ניסוי. אני מתיחסת לזה כך (כלומר - מציעה אלטרנטיבה), וזה עובר כמו שזה התחיל.
אני משתדלת מאוד לא לנזוף (זה קשה), ובעצם - אני חושבת שכמעט לא קורים אירועים חריגים כשאני לא בסביבה (ישנה או בחדר אחר).

לגבי עיצבונים - הנה דוגמה לקטע חדש: היא מחליטה פתאום שהכסא (למשל) שלו הוא שלה, והם רבים. הוא כמעט תמיד מוותר! אבל גם מקרים כאלה - אם אני זוכרת לא להתערב - נגמר מהר מאוד. אם אני כן מתערבת - זה מאמץ גדול מצידי, אני חוזרת שוב ושוב על איזה הסבר, ולעיתים אני בכלל טועה בפרשנות. יותר מזה - הרבה פעמים ההכרזה "שלי!" מופנית אלי, ואני פשוט אומרת "תגידי לו" (גם כשהם רבים על מי ינוק באיזה צד).

אני לא יודעת למה נשמע מההודעה שלי כאילו אצלינו שקט (או לפחות נסבל) הרבה יותר מאצלכם. יכול להיות שזה כי כרגע (בעת כתיבת...) אני רגועה (-;

[עדי_יותם*]

אני משתדלת, הרבה בזכות שיטת אדלר וספרי פייבר ומייזליש, וגם הפורום הזה, פחות דיבורים ויותר מעשים. במקום נזיפות, הטפות, הסברים - לקחת את עצמי או את אחד הילדים, ולהתרחק מזירת הפשע. "לא נעים לי/לנו להיות כאן עכשיו." וללכת. אם אין קהל - אין הצגה.

[ענת_ג*]

אני מבינה שאצל א.ילת תאומים? נשמע באמת קשה ומתסכל מה שאת מספרת ואין לי נסיון .
אבל אני זוכרת שכשבתי היתה קטנה יותר בין שנה לשנתיים אני חושבת, היא התחילה להכות אותנו.
הרגשתי שהיא צריכה את המגע החזק שיוצרת המכה, והתחלתי לעסות לה חזק (לא כואב , חזק נעים) ,את כפות הידיים.
ברור שאם זה מתסכול זה לא תמיד יעזור, אבל שווה לנסות.
שמעתי גם השבוע על תינוקות (רגילים ובריאים) שמכים לעצמם את הראש וצוחקים ,או נחבטים בכוונה בקיר , כי נעים
להם הגירוי ונחוץ. אז אולי באמת מגע פיזי עמוק כמו מסאג' או השתוללות "אלימה" על המיטה הגדולה תוריד את רמת המתח והצורך בחבטות ההדדיות? בהצלחה בכל אופן , זה בטח, כמו הרבה דברים, ימצה את עצמו יעבור מאליו.

[א.ילת*]

הכל נכון. גם התאומים. הבעיה היא הסיטואציות שקשה להפסיקן באמצע. כמו אמבטיה או אופניים. וגם שהילד מתרגש נורא ונכנס והיסטריה.

[תבשיל_קדרה*]

ואללה ענת!
אילת - סיפרת פעם (לפני שנה?) שבנך זקוק למגע כזה - מכות, השתוללות, התגוששות - אולי באמת תנסי לתת לו את זה? מה עם בובה שאותה הוא יכול לכסח? (למשל - התוכי הגדול שלנו משמש לרכיבה כשאני לא רוצה שיקפצו עלי).

[גלית_ועמרי*]

מה עושים כשבן השנתיים מכה את אחיותיו הגדולות כל הזמן?
הוא מושך בשיער ואז מודיע לי "משכתי ל... בשערות" מרביץ ומודיע שוב "אמא, אני מרביץ ל..." ואני לא יודעת בעיקר איך להגיב כשהוא אומר את זה, להגיד שוב ושוב שאסור או שזה יעבור לו מעל לראש?
זה קורה בעיקר בנסיעות אבל גם כשהן יושבות בסלון וצופות בטלויזיה או ליד שולחן האוכל, ניסיתי לגעור בו, להרחיק אותו מהמקום, לתת להם להסתדר לבד, אפילו הרשיתי לאחיותיו להחזיק לו את היד ולהגיד לו שהן לא מרשות לו להרביץ
אבל שום דבר לא עוזר, זה כמו המשיכה הבלתי נגמרת לכפתורי הטלויזיה והמערכת סטריאו, כאילו יש לו איזה דחף בלתי נשלט להרביץ
אגב - השתוללות פראית רק מגבירה אצלו את כמות המכות , נראה כאילו ההשתוללות רק מגרה אותו להמשיך.

[עדי_יותם*]

איפשהו שמעתי שעם ילדים צריך לחזור על דברים 200 פעם עד שזה נקלט. אני הייתי בוחרת בטקטיקת ההרחקה, באופן אישי, בלי להראות כעס, אבל גם הדרכים האחרות שציית נשמעות בסדר גמור. ואגב, נראה לי שעם מבוגרים צריך לחזור על הדברים הרבה יותר פעמים.

[תבשיל_קדרה*]

לדעתי - להפך.
ברוב הפעמים שאני חוזרת על דברי (רצוף) כמה פעמי, מסתבר לי ששמעו אותי מהפעם הראשונה (גם אם מה שראיתי היה בהייה), ורק הביצטע היה מאוד מאוד איטי.

[בשמת_א*]

דומני ש עדי יותם התכוונה לא מאתיים פעם באותה תקרית, אלא מאתיים תקריות שבהן חוזרים כמו מאנטרה על האמירה.
אגב, אני אישית לא אומרת ש"אסור".
אני מדברת על הרגשות של המותקף, ועל מה שנהוג אצלנו:
"כואב ל... כשמושכים לה בשערות. אנחנו לא מושכים בשערות".
איסורים נשמעים שרירותיים, הסיבה לא ברורה, במקום דגש על הזדהות עם הזולת ועם הבנת התוצאות של התנהגותנו, הדגש הוא על שתלטנות ההורים. לכן אני נמנעת מ"אסור".

[בת_ההרים*]

אני קוראת את הדף ומהרהרת...
בני-שנה ותשעה משחק עם חבר בן שנתיים וחצי. אין הרבה פערים מבחינה התפתחותית, אולי השפה של הגדול יותר 'מיוצבת'. הרבה פעמים הגדול משתמש בשפת גוף כאמצעי חיבה. אפרופו אינטואיציה וזרימה; אני לא מתרגשת מה'מחוות הגופניות' שלו כלפי בני. בני לא מתרגש. זה לא כואב לו או משפיל או מעליב. היחידה שמתרגשת היא האמא של הגדול. היא כל הזמן מתערבת במשחק שלהם וכל הזמן מעירה לבן שלה לגבי כל מעשה שלו. למרות שאמרתי לה בחביבות כמה פעמים שלי אין בעיה עם ההתנהגות שלו וגם לא נראה לי שלבני.
מה שקורה בסוף זה שהבן שלה כל כך מתוסכל- שהוא מתחיל להרביץ או להציק 'על אמת'.
ממש קלטתי pattern בעניין הזה.
סתם, חומר למחשבה.

[תבשיל_קדרה*]

נשמע לי מאוד מאוד סביר.
אם אני מנסנ להכליל - ילדים מתגוששים. ברגע שאחד הצדדים מעניק לזה משמעות גדולה מדי (ואז שניהם מתיחסים לזה באופן שונה) - זה נהיה מקום של עימותים.

[אריאל*]

ומה עושים עם האלימות מילולית ? לי יש 3 ילדים (1,4,6) ובזמן אחרון קורה הרבה שהבן הגדול צועק על הבת האמצעית ומכנה אותה בשמות גנאי .לעיתים רחוקות מאוד היא באה אלי להתלונן , כאשר התגובה הרגילה שלה זה להתחיל למרר בבכי בקולי קולות, הרבה פעמים זה קורה כאשר התינוק ישן ואז ברור שהבכי מאיר אותו.
אז מה עושים ? אם לא מתערבים - אז נותנים לגיטימציה, ואם מתערבים - נותנים תשומת לב.
והאם אותה תגובה מתאימה גם כאשר אלימות מילולית מופנית כלפי ילד אחר?
ואיך מגיבים כאשר זה מופנה כלפי הורה או מבוגר אחר ?
והאם צריך קודם כול לנסות להבין מה שניהם מנסים להשיג על ידי הסיטואציות החוזרות האלו ואז לפעול נגד השגת המטרה הזאת ?
לפעמים זה נדמה לי כהצגה לכבודי , אפילו שאני לא נוכחת (הם יודעים שאני שומעת הכול) ,שבה אחד משחק את האלים והשנייה את הקורבן ,ולפעמים אני חושבת שזאת אשמתי והבכור למד ממני לבטא את התסכול על ידי הצעקות.

אז מה עושים ?!

[בועז_חן*]

סליחה אריאל שאני לא עונה, אני אחריך בתור...

שאלה על אי-אלימות
הקטנה שלנו היא נשמה! עדינה ומתוקה ובכלל לא מבינה מה זה אלימות.
בגן אין ילדים ממש אלימים, אבל לפעמים היא חוטפת פליק או דחיפה ומכיוון שהיא אף פעם לא מחזירה לפעמים מציקים לה.
ניסיתי לדבר איתה על "להחזיר" וניתקלתי ב "לא מרביצים" די החלטי. אפילו שניסיתי לשכנע אותה לתת לי מכה ביד זה נגמר במין ליטוף מבויש.
אני רוצה לחשל אותה קצת, ומכיוון שאין לה מקום טבעי ללמוד התמודדות עם אלימות ב חינוך ללא חינוך (כי אני לא הולך מכות עם הנהג שלידי) אני קצת אובד עצות.
רעיונות?

[עירית_ל*]

בועז, "לא מרביצים" החלטי נשמע לי אסרטיבי ומרשים. מקסימום תגיד לה להגיד את זה למציקנים.

[עדי_יותם*]

כי אני לא הולך מכות עם הנהג שלידי.

בועז, אם אני מבינה נכון, אתה מחפש רעיונות לעודד את ילדתך להחזיר. גם בן זוגי כזה... אבל אני לא בדעה הזו בכלל - בדיוק בגלל שאתה לא הולך מכות עם הנהג שלידך. מאותן סיבות. וגם אם אותו נהג ייכנס באוטו שלך ברשלנות, אני מניחה (ומקווה) שלא תצא ותכה אותו.

אני לימדתי לצעוק על המרביצים "לא להרביץ לי!" וללכת לקרוא לגננת. לפעמים עדיף ללמוד לברוח מאשר להחזיר.

ומאחר שהיא ילדה חביבה ומתוקה, רוב הסיכויים שזה בדיוק מה שיוציא אותה מראש ממעגל המוכים.

אפילו שניסיתי לשכנע אותה לתת לי מכה ביד זה נגמר במין ליטוף מבויש.
הפתרון צריך להתאים לה, לא לך.

[חגית_ל*]

לאריאל - אני ממליצה על סידרת הספרים של אדל פייבר ואליין מייזליש: איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו, אחים ללא תחרות, הורים משוחררים ילדים משוחררים וכו'.
לבועז- אני ממליצה על הספר 'כיצד לעזור לילדים להתמודד עם בריונות' מאת שרה לאוסון, יש שם גם פרק על הגן. בזמנו כתבתי את ההקדמה לספר שם או במקום אחר.

[חגית_ל*]

סליחה, ההקדמה לספר נמצאת ב- התמודדות עם בריונות

[חגית_ל*]

גם מסכימה עם המסעדה.

[בועז_חן*]

חגית - "לא מרביצים" היא אמרה לי, זה כנראה לא מה שמכנע את הילדים בגן.
מסעדה - אם הנהג היה מנסה להכות אותי הוא היה חוטף.

אני חושב שההחלטה שלה לברוח צריכה לבא מתוך בחירה ולא חוסר ברירה. הייתי רוצה לתת לה את הביטחון והיכולת להחזיר, והיא תחליט מתי כן ומתי לא.

תודה, נתתן לי חומר למחשבה.

[עדי_יותם*]

אם הנהג היה מנסה להכות אותי הוא היה חוטף
אבל אני מניחה שלא בכל מחיר. ותלוי איך הוא היה נראה לך. אולי בעיניה, הילד שמרביץ לה בגן נראה בעיניה כמו ששוורצנגר נראה בעיניך?

אני חושב שההחלטה שלה לברוח צריכה לבא מתוך בחירה ולא חוסר ברירה. הייתי רוצה לתת לה את הביטחון והיכולת להחזיר, והיא תחליט מתי כן ומתי לא.
זה נשמע הגיוני. עדיין, באופן אישי הייתי מעדיפה ברירת מחדל שלפיה, על אלימות לא מגיבים באלימות.

לדוגמה: תאר לך שבעוד כמה שנים יהיו לה אח או אחות קטנים, שירביצו לה. דמיין סיטואציה שבה היא בת שש והאחות הקטנה בת שנתיים. האם גם במקרה כזה תרצה שהיא תחליט במקרים מסוימים להחזיר, ובמקרים אחרים לא?

לי יותר קל עם כלל גורף של "לא מרביצים".

[תבשיל_קדרה*]

בועז - איפה הבטחון ב"חינוך ללא חינוך"?
למה שבתך תרביץ, אם היא לא מקבלת ממך דוגמה של אלימות - מילולית/פיזית?
למה פתאום אתה חושב שהמילים שלך יצליחו לשנות אותה?