מיומנויות תקשורת לבן שלוש

אומרים לי שהילד לא מתקשר עם הסביבה. לא מגיב לילדים אחרים, לא מחפש פידבקים, לא זקוק לנפש חיה. חי בתוך בועה משלו, מנותק מהעולם.
אתנו בבית הוא לא ככה. הוא מתקשר נפלא, אוהב, מתפנק, מקשקש בלי סוף, עונה לענין, מגיב להכל, מדקלם, שר, צוחק ומאושר.
הוא אוהב להיות התינוק, הילד הקטן בבית, המתוקי של כולנו. הוא לא צריך הפעלות, לא צריך חברים. הוא עולם ומלואו.
הוא אוהב סיפורים, שירים, משחקים. לצייר, לשחות, שעות על שעות של טיולים. רץ כסייח שלוח, צוהל, קדימה.
אומרים לי שזה לא מספיק. ילד בגילו כבר צריך לתקשר עם עוד אנשים חוץ מההורים ומהאחים.
מי אומר? כולם. כל מי שמכיר אותו. כולם.

מניסיון, זו תקופה כזו. הגדולה שלי היתה כזו עד לאחרונה. ועדיין יש מקומות שהיא ככה, כשהיא מרגישה לא בטוחה או שתשומת הלב שלי במקום אחר. ופתאום זה השתנה. אז אני חושבת שתני לו את הזמן והתעלמי מ"כולם".

הוא מתקשר נפלא, אוהב, מתפנק, מקשקש בלי סוף, עונה לענין, מגיב להכל, מדקלם, שר, צוחק ומאושר.
בדרך כלל ההורים הם הראשונים שחושדים כאשר יש איזו בעיה אמיתית בהתפתחות. אם אתם רואים שהילד מתקשר נפלא ומגיב להכל, התקשורת שלו מצויינת.
גיל שלוש קצת מתעתע. להרבה אנשים הוא נראה כבר ילד, ויש ממנו ציפיות של ילד. בעצם הוא תינוק גדול. ויש בו עוד הרבה מהתינוקיות.
ילדים שהולכים למסגרות, בדרך כלל באמת מתקשרים יותר בקלות עם זרים מכיוון שזו מיומנות שהתפתחה אצלם בלית ברירה קודם זמנה הטבעי.
כאשר הילד בבית, היכולת לתקשר עם אנשים לא מוכרים, מתפתחת לאט יותר עם התפתחות היכולת להתרחק מההורים ולסמוך על עצמי בסביבה לא מוכרת.
חוץ מזה, אולי הילד המקסים שלכם פשוט בנאדם קצת מופנם (יש גם הרבה מבוגרים כאלה), שצריך להיות בחברה תומכת עם אנשים שהוא סומך עליהם כדי להפתח.
ואתכם טוב לו. תנו לו את הזמן והוא עוד יראה את עצמו גם לשאר העולם.

פעם, לפני שהוא דיבר, חששתי שהוא לא מבין.
פתחתי אז דף בשם הבן שלי לא מוצא את האף שלו.
לימים הסתבר שהוא כן יודע איפה האף שלו, פשוט לא מצא לנכון לענות לי.

הוא עקשן. הוא לא מתפשר. הוא עושה מה שהוא רוצה, אין לו שום צורך למצוא חן או לפייס. ההתנהלות שלו היא לחלוטין פנימית. דקות או שעות ארוכות הוא פועל לבד, שקוע כולו, לא זקוק לאיש. לפתע מגיח בריצה צוהלת, מטפס עלי, שוקע בגופי, מגרגר, דומם, נטען. ושוב יוצא לדרך. כשהיה קטן לא עזב אותי כמעט, היה צריך אותי כל הזמן לידו. עד גיל שנתיים שלו לא יכולתי ללכת לבד לשירותים. היום עצמאי כל כך, בטוח בעצמו, חופשי ומאושר. רק בא להיטען.

אני מביטה עליו מרחוק. הוא מטפס על עצים, מפסל באבנים, בונה מבנים, משקה צמחים, גורר צעצועים, בונה לו עולמות מלאים. שר, הרבה הרבה שר. מזמר לעצמו, עם עצמו, בעצמו. אף פעם, אף פעם אחת, לא קורא לי לאמור אמא בואי, אמא תראי מה עשיתי. אף פעם לא משתף בכלום, לא מאפשר שמץ הצצה לעולם שלו. טוב, כמעט אף פעם. שלוש פעמים קרה שהוא סיפר מה הוא מצייר (חתול! כדור! פיל!), וכבר חצי שנה שהוא מכריז בקולי קולות שמות של חפצים, ומחכה שנחזור אחריו לאישור.

והוא שואל הרבה מה זה? מצביע על חלקים בגופי, בגופו. מה זה? ואם אני לא עונה נכון הוא מתקן. מה זה? הוא שואל ותופס את אוזני. שיער? אני מנחשת, והוא צוחק וקורא: אוזן של אמא! וגם עונה על השאלות שלי. לא תמיד לענין, אבל אני כבר יודעת שהוא יודע. וכשהוא לא עונה הוא מגיע אחר כך, באחור, ועונה בהפתעה.

כבר שנתיים שאומרים לי לקחת אותו לאבחון. את לא רואה שהוא שונה? שואלים כולם.
כן, אני כן רואה. אבל מה זה אומר?

יצא לו להיות פעם משך זמן ארוך, של כמה שעות, עם מישהו לא מהמשפחה (כלומר, בנוסף על אנשי המשפחה, לאו דווקא לבד)? ילדים אחרים?
ראיתם אם אחרי שהוא "מתחמם" הוא כן יוצר קשר משחקי עם ילדים אחרים?
וגם - האם במצב שלו את מרגישה שיש בעייתיות עבורו? שיש קושי, שאם ימשיך, אז יהווה ממש מגבלה (כשתעלם החמידות הילדית)? אולי הוא צריך קצת עזרה ותיווך?

כבר איזו תקופה שהוא הולך לגן בבקרים - כמעט כל יום, עד הצהרים. גן קטנטן ואינטימי, רווי מרחבים וחופש יחסי. הוא מאד אוהב להיות שם, בדרך כלל רץ לשם בשמחה ומבקש להישאר עוד כשהולכים. בכל התקופה הזו הוא לא יצר שום קשר עם ילדים אחרים, למרות שבבית הוא מזכיר אותם לפעמים. הילדים האחרים, מצדם, מנסים ללא לאות להתקרב אליו, לרוב דרך משחק ולפעמים דרך ריב (הוא לא מגיב לשניהם). מה הוא כן מביא מן הגן? שפע שירים ודקלומים, ומסיבת יומולדת מרגשת עד דמעות, בה לא היה מאושר ממנו (וממני).

וגם - האם במצב שלו את מרגישה שיש בעייתיות עבורו?
כרגע אני משוכנעת שטוב לו. הגננת טוענת שזה עלול להתפתח לקשיים גדולים בעתיד.

אולי הוא צריך קצת עזרה ותיווך?
יתכן מאד. מה למשל?

אמא בבית, תודה על המלים החמות!

אולי - הזמנה למשחק, עם כללים פשוטים וברורים (נניח - מסירות בגלגול של כדור. אחד המשחקים שבן השלוש ורבע שלי אוהב), תרגום של מה הילדים האחרים רוצים (יכול להיות שיש קושי בפענוח מסרים חברתיים).

מה שאת מתארת, מאד שונה מבן השלוש ורבע שלי, שהוא מאד חברתי (למרות שלא פעם, מעדיף לשחק לבד, גם כדי להמנע מהעימותים הבלתי נמנעים עם בני גילו), וגם מרוב הילדים שאני מכירה בגיל הזה. אבל בעצם - לפי מה שאת כותבת, את יודעת את זה כבר זמן רב.

לגבי האם לעשות משהו - קודם כל הייתי קוראת דפים דומים בנושא (למשל: ילד שונה האם להתערב). אולי התערבות עדינה, מספיקה בשביל לעזור לו מצד אחד, ולשמר את היחודיות שלו, מצד שני.

את מזכירה לי מאד את בן השלוש הפרטי שלי, בשינויים קלים, כפי שהיה לפני שלושה חודשים.

אנחנו לקחנו אותו לאבחון ראשוני ומסתבר שיש עיכוב בהתפתחות השפה והתקשורת עם אחרים. מדובר משהו מאד עדין וחמקמק, והמאבחנת אמרה לי שאני מפרטת לה ממש "לפי הספר" ושיבחה אותי שאני רואה את הדקויות הללו( כאילו דה, אני אמא שלו).
נראה לנו שנעבוד עם קלינאית תקשורת על כמה דברים (הוא למשל מאד רוצה לשחק עם ילדים אחרים ופשוט לא מצליח לומר להם את זה, על כינויי גוף - "לא אומר "אני").
זה גם משהו שיכול לעבור מעצמו, אבל איך אפשר לדעת. בינתיים אני רואה שבשלושת החודשים האחרונים חלה בו התפתחות עצומה מבחינת שפה ואינטראקציה. עדין לא "כמו הילדים בגילו אבל ממש קרוב.

אם את מודאגת אני ממליצה לך ללכת לאבחון, ואם אחרים אומרים לך - אני גם ממליצה (תכף יסקלו אותי). מניסיוני כשאנשים מעירים זה בד"כ מכוונות טובות ולאחר שהם שמרו את זה הרבה זמן בבטן ויכול להיות שיש דברים בגו.

מאחלת לך מכל לבי שאם תלכי לאבחון יסלקו אותך ויגידו שאת אמא הסטרית

.

ותמיד תזכרי שהוא
_אתנו בבית הוא לא ככה. הוא מתקשר נפלא, אוהב, מתפנק, מקשקש בלי סוף, עונה לענין, מגיב להכל, מדקלם, שר, צוחק ומאושר.
הוא אוהב להיות התינוק, הילד הקטן בבית, המתוקי של כולנו. הוא לא צריך הפעלות, לא צריך חברים. הוא עולם ומלואו.
הוא אוהב סיפורים, שירים, משחקים. לצייר, לשחות, שעות על שעות של טיולים. רץ כסייח שלוח, צוהל, קדימה._

אמא מם יקרה,
תודה על התגובה. ברשותך כמה שאלות -
תוכלי בבקשה לפרט יותר על התהליך שהילד עובר, ומה ניתן לעשות אתו בינתיים?
האם העבודה היא רק מול קלינאית תקשורת, או גם ריפוי בעיסוק ודברים נוספים? לא הבנתי מהכתוב אם התחלתם כבר, או שהשיפור בא מעבודה אישית שלכם בהמלצת המאבחנת. ואגב מי היתה המאבחנת - מה הכשרתה?
תודה רבה

כרגע אנחנו יותר עובדים אתו בבית. יותר מקפידים על התקשורת אתנו, כמו לומר "לילה טוב, אבא" לפני שהולכים לישון ולא לזרוק סתם לחלל האויר.
דברים שאנחנו עושים אינטואיטיבית, שלי יש קצת רגשות אשמה שמרוב חינוך חופשי יצא לנו "פרא אדם" (לא במובן האלים כמובן) במובן של תקשורת עם אנשים.

אנחנו עוד לא עובדים עם קלינאית תקשורת מכל מיני סיבות אבל זו התוכנית שלנו.
לגבי האבחון אני לא יכולה לעזור לך כי אנחנו לא גרים בישראל.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהבנתי שיש כאן משהו שצריך התערבות היה להכין בשבילי תמצית של פרחי באך.
אחד הקשיים שאני מזהה אצלו האו גם קושי שהיה לי בנעורי ושיש לי גם עכשיו בשנה האחרונה. ראשית דבר החלטתי לעזור קצת לעצמי בתקשורת עם הסביבה, אם אני רוצה לעזור גם לבן שלי. התמצית גם עזרה לי ובעקיפין על הבן שלי.

שוב, כל מי שהתייעצנו אתו (לא בהכרח אנשי מקצוע בתחום הישיר של תקשורת בין-אישית) אמר שזה משהו שיכול לעבור מעצמו, אבל קשה להחליט אם לסמוך על זה.
אני מייחסת את השינוי העצום שחל בו להתפתחות טבעית שאצלו באהיותר לאט, ולעבודה יותר ממוקדת שלנו כהורים.

מחשבות, האם נראה לך שיש לו בעיה או שזה פשוט אופי? אגב, אופי גם יכול להשתנות; יש ילדים שנראים מאוד חשדנים או אדישים לזרים ואז פתאום הם גדלים קצת ומתחילים ליצור קשרים בלתי צפויים. (במקרים שראיתי זה קרה בסביבות גיל 5)

מצטרפת לדבריה של יונת. בני הבכור כיום בן 6 מאוד אוהב לשחק לבד. עד גיל ארבע וחצי בערך כמעט ולא שיחק עם ילדים בגן. יש לו עולם פנימי עשיר שמאוד סיפק אותו. הסביבה לא העירה אבל אני נלחצתי ודחקתי בו כל הזמן. בדיעבד אני יודעת שטעיתי . הייתי מזמינה חברים הבייתה והוא לא שיחק איתם (נו מה? הוא לא ביקש). הנחתי לו, בעיקר כי ראיתי שהוא יוצר אינטראקציה נפלאה עם אחיו , איתנו ועם המשפחה. בגיל 5 זה השתפר פלאים הוא ביקש ללכת לחבר וביקש שיבואו אליו. בכל פעם כשהגיע חבר סייעתי לו במשחק. היום, יש לו מספר מצומצם של חברים אבל זה מספיק לו הוא משחק איתם יפה. אני כבר לא מפעילה לחץ ונותנת לו להנות מעולמו הפנימי העשיר.
עצתי היא לחכות קצת עם אבחון. לנסות להזמין חבר (אם הוא רוצה) ולשחק יחד איתו ולגרום לו לחוויה חיובית עם חבר. ולהתחיל לזמן קצר , משהו כמו 10 דקות. וגם להבין שזה אכן סוג של אופי. איך אתם? חברותיים, פתוחים? בעלי כל הזמן אומר שגם הוא היה כך.

תודה על התגובות. גלשתי קצת בכל מיני וקראתי על תופעות.מצאתי את עצמנו בכל מיני רשימות מצאי, כל מיני תופעות מתוקות שלו שלא נתתי עליהן את הדעת קודם לכן, ובכל אופן בשום אופן לא באופן כזה, עומדות לפתע כתובות שחור על גבי לבן תחת כותרות "סימפטומים".

לפתע כלו נראה לי כאוסף סימפטומים, כל התנהגות היא תמרור, כל מלמול סימן אזהרה. ביני ובין התינוק המושלם שלי צמח מסך של בחינה, של בקורת. הלכנו לרופאת הילדים והיא מיהרה לתת הפניה לאבחון, ורשמה שם "הפרעת ספקטרום אוטיסטי". ככה. וגם הוסיפה דחוף.

האם זה רק אופי? מצד אחד עומדת האמונה השלוה שלנו שכן. מצד שני הולכת ומכרסמת הדילמה הידועה - אולי הוא זקוק לעזרה, ואנחנו עם הראש בחול.

אבל אבל אבל, וכאן אני ממש אשמח לאיזו תובנה או התייחסות - בכל האתרים שחפרתי בהם, ושלא תדעו לאן הגעתי, לא מצאתי שום התייחסות למצב בו הילד מתקשר באופן מלא בבית, וגם עם קומץ אנשים בחוץ, אולם מתעלם כמעט מילדים בני גילו ומרוב שאר העולם. לא נרתע לא מתקרב, לא מתייחס לקיומם.

מצד אחד הייתי פוטרת את עצמי בהתנהגות מופנמת שלו, ומצד שני צצה רשימת הסימפטומים לעיל, שלא נותנת מנוח. דומגאות לסימפטומים הללו: זכרון ויכולת שינון מעולה, חרדה משינויים, התעסקות מופרזת בתחום צר (הכי מדאיג). ומאידך - חוסר שימוש במחוות גוף בשום אופן לא מתאים, הילד כולו שפת גוף אחת גדולה. וגם יכולת השיחה המוגבלת שלו, שבבת אחת אינני בטוחה כבר אם היא תואמת לגילו או לא.

הי מחשבות, לגבי מתקשר באופן מלא בבית: האם יש אחים בבית, או שאת מדברת על התקשורת שלו אתכם?
גם אצלנו, באופן עקבי, התקשורת בבית איתנו ההורים היתה תמיד הרבה יותר טובה.
(מוזמנת לבלוג שלי, מה קורה לבת שלי).

לפתע כלו נראה לי כאוסף סימפטומים, כל התנהגות היא תמרור, כל מלמול סימן אזהרה. ביני ובין התינוק המושלם שלי צמח מסך של בחינה, של בקורת.

מחשבות יקרה, אני מרגישה שאני מכירה קצת את מה שאת עוברת. אני שמחה שפתחת את הדף הזה. אני לא העזתי לפתוח על זה דף, וגם לא להיכנס לפורומים הקשורים באינטרנט, סוג של הגנה עצמית.

אבל אבל אבל, וכאן אני ממש אשמח לאיזו תובנה או התייחסות - בכל האתרים שחפרתי בהם, ושלא תדעו לאן הגעתי, לא מצאתי שום התייחסות למצב בו הילד מתקשר באופן מלא בבית, וגם עם קומץ אנשים בחוץ, אולם מתעלם כמעט מילדים בני גילו ומרוב שאר העולם. לא נרתע לא מתקרב, לא מתייחס לקיומם.

לי המאבחנת אמרה שיש ילדים שבבית מתקשרים טוב ובחוץ לו וזה חלק מהעניין. האמת היא שאם זה היה המצב אצלנו, לא הייתי דואגת כל-כך, וגם לא הייתי מרגישה כל-כך רע עם עצמי (נושא אחר אבל קשור כמובן) כשהבנתי שיש בעיה. כי כן הייתי מיחסת את זה לאופי...

עניין הסמפטומים יכול מאד לתעתע, קצת כמו היפוכונדריה, פתאום נראה לך שלילד שלך יש הכל. זכרי גם שיש לו את הקצב שלו ואולי חלק מהדברים פשוט עדין לא בקצב שלו.

הלכנו לרופאת הילדים והיא מיהרה לתת הפניה לאבחון, ורשמה שם "הפרעת ספקטרום אוטיסטי". ככה. וגם הוסיפה דחוף.
אנחנו החלטנו מראש שלטובת שפיותנו ולטובת הילד והתהליך אנחנו בוחנים גם מה שאנשי המקצוע אומרים ולא מתייחסים לזה כאל אמת מוחלטת.

מחשבות, אם בא לך לשמוע קצת סיפורים על ילדים ספציפיים את מוזמנת לשלוח לי דואל ל-[email protected].

יש גם משהו שנקרא סלקטיב מיוטיזם (אין לי כח אפילו לנסות לאיית באנגלית...), לא בטוחה שזה רלבנטי לכאן אבל כותבת כי אולי יכול איכשהו לעזור:
מקרים של ילדים, שבבית מדברים ומתקשרים נפלא אך מחוץ לבית, לא מוציאים אפילו מילה - מין אילמות מוחלטת אך מאד מאד סלקטיבית (לרב על רקע רגשי).

מחשבות, אין לי הרבה זמן אז אני לא קוראת הכול. רוצה לשלוח לך חיזוקים ולאמר, שפתאום נזכרתי במקרה מאוד מאוד דומה שאני מכירה. ילד שהיה מחבק ומנשק ומלא אהבה למבוגרים אך לילדים אחרים לא התייחס בכלל. התנהגויות אחרות שאפיינו אותו היה לקרוא אבא ואמא לכל מבוגר ולחבק גם אנשים זרים, לעשות דברים מאוד לא מקובלים בגיל שלוש כמו לשים חילזון בפה וללעוס או לשחק בקקי.
אם את מחליטה ללכת לאיבחון ומתאים לך להגיע לסביבות בית שמש-ירושליים, יש לי המלצה חמה על קלינאית תקשורת שעבדה עם הילד ההוא לדעתי בהצלחה גדולה.
היא רגישה ונעימה ומאוד מקצועית ועובדת צמוד עם ההורים בכל שלב.
אם מתאים לך לדבר איתה, כתבי לי גם ללא שם ואכתוב לך טלפון שלה. ta li5@walla.com

התעסקות מופרזת בתחום צר (הכי מדאיג).
את יכולה לפרט למה הכוונה?

טוב, וידוי קטן: אם אכן הילד שלי נמצא באותו ספקטרום מדובר, הרי שנראה לי שאי אלו ממכרי מאיישים בו מקומות קיצוניים משלו. האם כולם על גבול האוטיזם, שמא האמירה ממהרת להשתלח בכל מי שלא מתעניין במעגל בגן?

הילד לא עושה שום דבר מוזר באמת, גם אם לעתים נראה כשונה או מנותק מגילו. הוא מבצע את הבחירות שלו בעקביות ובתבונה, נמנע מלעשות דברים שאינו חפץ בהם או לתקשר עם אנשים שלא בחר בהם. יש לו אופי מאד ברור ואינטואיציה מרשימה, והוא נאמן לעצמו הרבה יותר מאשר לחוקים או לתכתיבים.

אני רוצה לומר משהו מוזר, ויחי האנונימיות המחסנת בפני חיצי הטירוף והאשמה - אני מדמה לזהות משהו עילי ונשגב ממני בילד הזה.

הלואי ואבין. בינתיים ממשיכה להניע את גלגלי האבחון, ולו בכדי לשלול את הדורש שלילה ולחזק את הדורש חיזוק - יהיו אשר יהיו.

_התעסקות מופרזת בתחום צר (הכי מדאיג).
את יכולה לפרט למה הכוונה?_
ההעדפות שלו מאד ברורות ועקביות (בצבעים, למשל), ויש דברים (פרפרים, נניח) שהוא מתעסק בהם ביתר שאת. בנוסף הוא נרתע מאד משינויים ומחידושים, נראה לי שיותר מילד ממוצע.

תודה רבה לכל המגיבות והמשתפות! יונת - אכתוב בשמחה, בהמשך.

לא במטרה להלחיץ אבל כן
לא מצאתי שום התייחסות למצב בו הילד מתקשר באופן מלא בבית, וגם עם קומץ אנשים בחוץ, אולם מתעלם כמעט מילדים בני גילו ומרוב שאר העולם. לא נרתע לא מתקרב, לא מתייחס לקיומם. קיים בבית ספר התיכון בו אני מלמדת (תיכון רגיל בהחלט!, תיקון: מיוחד לטובה) תלמיד שלא מדבר, מתקשר עם הסביבה.הוא מדבר בבית עם אמו ואחיו,אבל עם שאר העולם אף מילה-חברים, מורים משפחה מורחבת.. אבל בישיבת המורים האחרונה של השנה המורה לאחד המקצועות הריאליים אמר שהוא דיבר. כול המורים מאוד התרגשו. אני לא מלמדת אותו ואמרו לי שזו איזו שהיא בעיה לא נפשית אלא משהו רפואי מוכר. לא מאמינה שזו הבעיה אצלכם אבל כן קיים.
שיהיה בהצלחה ושתגלו שהשד לא באמת נורא

ואמרו לי שזו איזו שהיא בעיה לא נפשית אלא משהו רפואי מוכר.
נשמע כמו "אילמות סלקטיבית".
ההמלצה: אם יש אפילו בנאדם אחד אתו הוא כן מדבר - שהוא יתווך בינו ובין שאר האנשים.
פגשתי את זה רק בהקשר של ילדי גן, לא בני נוער.

הי, אני מכירה את התופעה של אלמות סלקטיבית וזה לא המקרה אצלנו: הילד מקשקש בעליצות רוב היום ואינו נראה כסובל מחרדות.

אם את מודאגת אני ממליצה לך ללכת לאבחון
ואני אומרת לא למהר ללכת.
מספרת לך עלינו:
בן 4. קושי בעיבוד חושי מאוד בולט מינקות (לפרט קצת? מרביץ המון בלי להתכוון, מחבק חזק עד כדי חנק ולא מבין שזה לא נעים, ולעומת זאת נרתע ממגע, שובר דברים בלי כוונה, קקי בחיתול).
היה קצת בגן וכבר כמה חודשים שהוא בבית.
החלטנו ללכת לאבחון כי היו קשיים תפקודיים ביומיום. היתה גם פגיעה בילדים אחרים.
האבחון היה פרטי אצל מרפאה בעיסוק שנחשבת למצויינת בתחום. אחרי שיחה איתנו (בלעדיו), ותצפית בגן היא אמרה שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שתארנו. ופרטה:
קושי במיומנות תקשורת, קשיי שפה (הוא לא דיבר במשך השעתיים שהיא היתה בגן), קשיים רגשיים וכמובן קושי בעיבוד חושי.
אח"כ היא באה גם לביקור בית ואמרה שאכן בבית הוא ילד אחר לגמרי אבל הקשיים קיימים. בודאות.
היא לא יכולה לטפל בנו כי היא חושבת שהוא צריך אבחון כולל (רופא התפתחותי, קלינאי תקשורת, פסיכולוג וכל מי שמשתתף באבחון כזה) ורק אח"כ אפשר לבנות תוכנית טיפולים.
ומכיוון שהוא ילד בסיכון (כי הוא פוגע בילדים אחרים)היא מחוייבת ע"פ חוק לדווח לעובדת סוציאלית. וכך עשתה.
אנחנו חייבים להפגש איתה, אסור לנו לסרב לטיפול. וסיכוי רב שידברו איתנו על חינוך ביתי. זה די ברור.
אין לנו מושג איך נפלנו לסרט הזה.
היא לא גילתה לנו עליו שום דבר חדש. אנחנו יודעים על השונות החברתית שלו, אין לנו (ולו) שום בעיה איתה. יש לו קשרים מצויינים עם ילדים בקבוצות של 1,2. וקשה לו עם יותר. אז מה? מי אמר שחייבים לטפל בזה? כי הוא חייב להיות כמו כולם?
גם אבא שלו כזה, הוא נמנע מהמון אדם ולא מרגיש צורך לטפל ב"בעיה" הזאת שלו.
תכלס, נשארנו עם סטיגמה עליו כשעובדת סוציאלית בסיפור. כלומר אין לנו איך לברוח מזה. האבחון והטיפולים שיציעו לנו נראים לנו, כרגע, שיזיקו יותר מאשר יועילו.
ואנחנו די אובדי עצות איך להתנהג מחר בפגישה עם העו"ס. על מה לשים דגש, מה לא לומר, מה כן לומר.
מישהו (העו"ס כלומר) יכול לחייב אותנו להכניס אותו לגן? (הוא עדיין לא בחח"ח, אם זה משנה משהו).
כל עצה תתקבל בברכה.

מחשבות, אם התכוונת שזה יהיה דף בלוג, אנא כתבי ואעביר את דברי למקום אחר.

אני חושבת שאבחון צריך להיות כשיש קושי מסויים. לא כשילד לא מתאים למסגרת או שהוא לא כמו כולם.
את לא נראית לי מודאגת. אחרים מודאגים בגללו? הוא לא הילד שלהם. הוא שלך.

אחת מפה.
(ולמזהים, אשמח להשאר באנונימיות הזאת).

ולא פחות חשוב:
אם כבר מחליטים ללכת לאבחון, כדאי ללכת למישהו מהקהילה. מישהו שלא ישווה את הילד שלך ל-30 הילדים שאיתו בגן.
ואם זה ילד שגדל בבית, חובה להפגש רק עם תומך חינוך ביתי ולא מטפל שמלכתחילה קובע שהילד במצוקה כי הוא לא עם 30 ילדים כל יום במשך 9 שעות.

אהלן מחשבות.

האם כולם על גבול האוטיזם, שמא האמירה ממהרת להשתלח בכל מי שלא מתעניין במעגל בגן?

לא, אין כוונה לשים על רצף קשיי התקשורת (הוא אותו 'ספקטרום אוטיסטי') כל מי שלא משתתף במעגל בגן, אלא מי שיש לו קשיים בתקשורת עם הסובבים אותו - הכוונה לפיענוח של קודים חברתיים והתרחשויות חברתיות, ותגובה הולמת להם, יצירת קשר עם אחרים ועוד. וחלק גדול ממי שנמצא על הרצף, הוא עדיין רחוק מאוד מגבול האוטיזם.

את כותבת על הבן שלך המון דברים מקסימים. באמת, קשה שלא לאהוב אותו רק מקריאה של מה שכתבת.

אבל עם זאת, אני מזכירה לעצמי שאת לא ממש אוביקטיבית (-: , וחשוב לא פחות מזה - לא ברור כמה קנה מידה יש לך להשוואה עם ילדים אחרים בני גילו. כתבת:
הוא מבצע את הבחירות שלו בעקביות ובתבונה, נמנע מלעשות דברים שאינו חפץ בהם או לתקשר עם אנשים שלא בחר בהם. יש לו אופי מאד ברור ואינטואיציה מרשימה, והוא נאמן לעצמו הרבה יותר מאשר לחוקים או לתכתיבים. אני קוראת את זה שוב ושוב, ויכולה לראות שחלק מהמאפיינים של החמודון שלך מתאימים למה שיכול להיות מוגדר כקשיים בתקשורת, איפשהו על הרצף. השאלה איך מסתכלים על זה, כמה זה קיצוני, והכי חשוב - איך זה (אם בכלל) משפיע וישפיע בעתיד על יצירת הקשר שלו עם הסובבים אותו.

מחשבות, את נשמעת לי מוטרדת.

ולמרות שקראתי את מה שכתבה לך זהירות עם אבחון, אני חושבת שחוות דעת מקצועית יכולה לעזור לכם להיות רגועים יותר ומוטרדים פחות בכל מקרה, ובעקיפין או בצורה ישירה זה יעזור גם לילד הפורח שלכם.
אני במקומך לא הייתי רוצה בעוד X זמן נניח, כשתגלו, חלילה, שיש בעיה אמיתית - לכעוס על עצמי שלא טיפלתי בזה בעבר כי כמה אנשים בבאופן אמרו לי שזה נראה להם בסדר רק על סמך מה שכתבתי.

כל זה, עם חיזוק של מה שכתבה אמא מם :
אנחנו החלטנו מראש שלטובת שפיותנו ולטובת הילד והתהליך אנחנו בוחנים גם מה שאנשי המקצוע אומרים ולא מתייחסים לזה כאל אמת מוחלטת.

אנחנו כאן לתמוך ולעודד, להכיל תחושות קשות ונעימות כאחד, לתת כתף.

שיהיה רק טוב!

בקשר לאבחון, אני לא יודעת איך זה בארץ, אבל כאן, אין קשר בין המאבחנת למוסדות אחרים (משרד החינוך, גננת, עו"ס) בלי אישור בכתב מההורים. כך שהגן שהילד ילך אליו (אולי) בשנה הבאה לא יודע.
הגננת העתידית שלו מתיחסת אליו בחיבה רבה ואומרת שהוא מאד "תמים" INNOCENT (הסברנו לה שאין לנו טלויזיה...) בעיניה הוא ילד ככל הילדים (מה שבאמת נכון

).

אם אבחון בארץ כרוך בחשיפה לכל הרשויות, הייתי הולכת למישהו פרטי. פעם כתבו כאן באתר כמה קל לשים על מישהו סטיגמה פסיכיאטרית, אני משערת שסגיטמה של "הספקטרום" אפשר להדביק עוד ביתר קלות.

_אם כבר מחליטים ללכת לאבחון, כדאי ללכת למישהו מהקהילה. מישהו שלא ישווה את הילד שלך ל-30 הילדים שאיתו בגן.
ואם זה ילד שגדל בבית, חובה להפגש רק עם תומך חינוך ביתי ולא מטפל שמלכתחילה קובע שהילד במצוקה כי הוא לא עם 30 ילדים כל יום במשך 9 שעות_

ולמי שכתבה תחת הניק "זהירות עם האבחון" -

אני בטוחה שזה מצב מתסכל ביותר. אנחנו די אובדי עצות איך להתנהג מחר בפגישה עם העו"ס. על מה לשים דגש, מה לא לומר, מה כן לומר.
אולי לבקש חוות דעת שניה? אולי לכת למישהו פרטי שיתן קונטרה? אולי לעבור דירה?

אבחון כן או לא... אני חושבת שהתשובה נמצאת אצלך בבטן. אנחנו מגיל שנתיים וחצי הסתובבנו עם תחושה שמשהו לא בסדר. אבחון מסודר התחלנו רק בגיל ארבע וחצי. למה? לא יודעת. באמת, לא יודעת. אנשי מקצוע שנפגשתי איתם טוענים שזה לא סתם. שמשהו פנימי אמר לי שזה לא דחוף, שאם הייתי מרגישה שבאמת יש בעיה, כבר הייתי שם מזמן. אגב, לטפל בו התחלנו כמה חודשים לפני תחילת האבחון, כי כן הרגשנו שהוא צריך עזרה (טיפול רגשי- PLAY THERAPY).
בגיל שנתיים אני מאמינה שהוא היה מאובחן כ PDD. היום, הוא בלי שום ספק (אולי ספק שלי, לא של "המערכת") לא שם בכלל. היתה מחשבה על אספרגר, אבל זה לא זה. הוא התפתח תקשורתית וחברתית בחודשים האחרונים ברמה כזאת שאנחנו המומים (בן חמש).
ותמיד יש את השאלה, מה היה קורה אם היינו מאבחנים קודם. מצד אחד, אולי היינו עוזרים לו יותר ובכך מקלים עליו, לא היינו מצפים ממנו לדברים שהוא לא מסוגל להם. מצד שני- אולי היינו מתייגים אותו כשונה והוא היה סוחב את זה שנים, אם לא כל חייו.
אם תרצי שאפרט מדוע חשבנו שיש בעיה (ולא שאין קושי, זה פשוט לא הקושי שחשבנו, או לא בחומרה שחשבנו), אשמח לספר.

ועוד משהו- אני חושבת שמעבר לאבחון, השאלה היא אם יש קושי לכם ולו ברמה היומיומית. נשמע לפי התיאור שלך שלא, שיש הרמוניה בהתנהלות המשפחתית, וזה נהדר. אבל אם בכל זאת יש קושי (למשל ציינת נדמה לי חרדה משינויים, לא יודעת איך זה בא לידי ביטוי אצלכם, אבל לנו זה היה קשה), יש דרכי התמודדות שיכולות מאוד לעזור (וזה נכון לגבי כל הילדים, ובפרט ילדים עם קושי מהסוג הזה).

אני מזכירה לעצמי שאת לא ממש אוביקטיבית
את רוצה להגיד לי שאיבחון הוא "ממש אוביקטיבי " ???
עם מה את יוצאת מאיבחון ? רשימת כותרות ? מה את יודעת על המאבחן ? מה הוא יודע על היומיום שלך ? איזה ערך יש למדידת אדם בצורה כזאת ביחס ל"ממוצע", ? הלכת לטיפת חלב ? למה ? אם הילד עד עכשיו בבית וגדל על האינטרקציה איתכם את מה את הולכת לבחון - את תוצאות האינטרקציה הזאת ?
האם זה אפשרי לעצור בנקודה זו ולסמן קו באוביקטיביות ???

ממליצה לך להכנס לדף של תמי גלילי.

זהירות עם האבחון- ליבי ליבי.
אני מבינה את האזהרה שלך.
מחשבות- את מוזמנת לדף ילד שונה האם להתערב.

קלינאית תקשורת, רופא נוירולוגי, רופאה התפתחותית, עובדת סוציאלית, מרפאה בעיסוק.
כל זה רק לשלב האבחון, כאשר הרופאה ההתפתחותית מבקשת ארבע פגישות נפרדות.
שתי פגישות ראשונות מחר. שירותי הבריאות על הרגליים, כל התותחים מגוייסים בבת אחת.

האובייקט - הילד המושלם שלי.
על דוכן הנאשמים - אמא שלו
אמא שלו, עם ההורות הייחודית שלה, עם השלוה שלה, עם אותות האזהרה הכבויים שלה. אמא שלו שבהן צדקה לא מאמינה שיש כאן בעיה רצינית.

ומה אומר על כך הפשוש? ברגע זה מושיט אלי שתי ידיים מזמינות, תולה בי עיני תורכיז עולצות ומזמר לי בצחוקו המתגלגל את השיר החדש שלמד היום בגן
על שפת הנחל עומד אני, ומחכה ומצפה למי למי למי?

שיעבור בקלות.

_האובייקט - הילד המושלם שלי.
על דוכן הנאשמים - אמא שלו
אמא שלו, עם ההורות הייחודית שלה, עם השלוה שלה, עם אותות האזהרה הכבויים שלה. אמא שלו שבהן צדקה לא מאמינה שיש כאן בעיה רצינית._

נסי להגיע לאבחון ממקום קצת אחר. אני מבינה שהסיטואציה מאד קשה, וכמאבחנת בעצמי היה לי לא קל אבל חשוב מאד לחוות אבחון עם הילד האישי שלי (פיזיו בגיל צעיר...).
אין כאן אשמים או בית משפט שדה. המערכת ונציגיה אמורים להיות שם עבורכם, לנסות לעזור לך ולילד שלך. לא אובייקט, לא נאשמים, הורים וילד שמעלים שאלות.
טווח הנורמה הוא באמת רחב, לא כל המאבחנים זוכרים את זה בכל רגע נתון. יש לך תמיד את הזכות לחשוב אחרת מהם, לבקש חוות דעת שניה, ללכת למישהו אחר שהמליצו לך עליו וכו' וכו' (גם אם זה כרוך בפניה פרטית...).

אני קוראת אותך כאן וזוכרת דברים שכתבתי לך במקום אחר בזמן אחר וגם אז עלו מחשבות על אבחונים שונים. נסי אולי לחשוב שהם שם עבורך, שהם רוצים את טובתך. את יכולה לבקש להפגש בנפרד איתם, אחרי שהם רואים אותך ואת הבן שלך. לבקש שיסבירו לך את המילים המשונות שאולי ישתמשו בהן וכו' וכו'.
אל תמחקי את עצמך ואל תאשימי את עצמך. הבן שלך בחר בך להיות אמא שלו וידע טוב מאד למה !

שיעבור ביעילות ובנעימות מירביים

(המייל שלי זמין לך אם וכאשר תרצי).

אני מדמה לזהות משהו עילי ונשגב ממני בילד הזה.
אמא שלו שבהן צדקה לא מאמינה שיש כאן בעיה רצינית.
מחשבות יקרה, אני כל כך מזדהה איתך! יכולתי אני לכתוב את המשפטים האלה בדיוק.
לאורך כל הדרך לא האמנתי, וגם היום אינני מאמינה, שמה שיש לבת שלי הוא "בעיה רצינית". ראיתי, ואני רואה, רק את הטוב את הקסום, המופלא, הנשגב. את המוח הפועל בדרכים מופלאות ממש, את האור שבה. המציאות הוכיחה שצדקתי

כל הטוב נשאר, רוב הקשיים נעלמו.

המרגיעון כותב לי "השוויון האפשרי הוא שוויון הנפש".
אפשר לעבור את כל סדרת האיבחונים ממקום של הזדמנות. של סקרנות. בואו ונראה אילו דברים מעניינים יקרו באבחון. הוא ואת תפגשו אנשים חדשים. הוא ואת תיחשפו למשחקים ותרגילים. הכל תלוי בגישה שלך. הוא לא יסבול שם, אם את לא תסבלי.
בחרת לאבחן - לכי עם זה! קחי מזה את כל הטוב! אומרים - "כל קושי הוא גם הזדמנות". המון דלתות נפתחות כרגע. של מפגשים, של למידה. אל תחששי להכנס.

_קלינאית תקשורת, רופא נוירולוגי, רופאה התפתחותית, עובדת סוציאלית, מרפאה בעיסוק.
כל זה רק לשלב האבחון, כאשר הרופאה ההתפתחותית מבקשת ארבע פגישות נפרדות._
כשאנחנו עברנו את זה הרגשתי: רצינות. הם עובדים ברצינות.
ארבעה אנשי מקצוע יפגשו אתכם כל אחד בנפרד. ארבע דעות שונות, זה טוב! (אגב, פסיכולוגית לא נמצאת שם?) אתם לא בידי הדעה של מישהו אחד.
העובדת הסוציאלית תפקידה, תאמיני או לא, לתמוך בהורים בתהליך האבחון, לראות את המארג המשפחתי. זה טוב!

שתי פגישות ראשונות מחר. שירותי הבריאות על הרגליים, כל התותחים מגוייסים בבת אחת.
אותי זה שימח מאד שפתאום שהנה יש משהו שעובד. אין מגבלת תקציב, אין "יש תור רק עוד חצי שנה".

איזה ערך יש למדידת אדם בצורה כזאת ביחס ל"ממוצע", ? הלכת לטיפת חלב ? למה ? אם הילד עד עכשיו בבית וגדל על האינטרקציה איתכם את מה את הולכת לבחון - את תוצאות האינטרקציה הזאת ? האם זה אפשרי לעצור בנקודה זו ולסמן קו באוביקטיביות ???
תגובה לעינת: בטחון עצמי בדרכך, הוא להיות מסוגלת לעשות את האיבחונים האובייקטיביים הללו, שגוזרים פיסה קטנה מן היכולות של הילד ומודדים אותה על סרגל. ואז להסתכל על התוצאות ולהגיד. טוב. זה הוא, זה אנחנו. אלה תוצאות האבחונים. בלי פחד, בלי התגוננות, בלי אשמה. ואחר כך להקשיב ללב ולאינטואיציה האמהית, ולהחליט מה, והאם, רוצים לעשות עם התוצאות.

מחשבות - אני מחזקת (ומחבקת) אותך מרחוק!

עם זאת, אני מזכירה לעצמי שאת לא ממש אוביקטיבית
גם "אנשי המקצוע"לא ממש אובייקטיביים אלא מושפעים מהדוגמות המקצועיות והחברתיות.

אני חושבת שחוות דעת מקצועית יכולה לעזור לכם להיות רגועים יותר ומוטרדים פחות
יכול מאוד להיות. מצד שני, היא יכולה גם לעשות את ההפך הגמור. תלוי על מי נופלים.

הוא התפתח תקשורתית וחברתית בחודשים האחרונים ברמה כזאת שאנחנו המומים (בן חמש).
מעניין. אני ראיתי את זה קורה לכמה ילדים בגיל חמש. (בלי "טיפול", כמובן.)

בטחון עצמי בדרכך, הוא להיות מסוגלת לעשות את האיבחונים האובייקטיביים הללו
יש ביטויים רבים מאוד לבטחון בדרך שבחרת.
אחד מהם הוא ללכת ל"איבחון".
יש דרכים נוספות.

העובדת הסוציאלית תפקידה, תאמיני או לא, לתמוך בהורים בתהליך האבחון, לראות את המארג המשפחתי. זה טוב!
ככה הרגשתי אתמול.
זאת ההרגשה שהיא נתנה לנו העו"ס. לא הרגשתי שהיא "מחפשת אותנו" אלא באמת רוצה לעזור. כי מהמידע שהגיע אליה (גם אם חלקו לא נכון זאת לא אשמתה) אנחנו באמת זקוקים לעזרה.

ואני מזדהה גם עם רחלי שכותבת:
להיות מסוגלת לעשות את האיבחונים האובייקטיביים הללו, שגוזרים פיסה קטנה מן היכולות של הילד ומודדים אותה על סרגל. ואז להסתכל על התוצאות ולהגיד. טוב. זה הוא, זה אנחנו. אלה תוצאות האבחונים. בלי פחד, בלי התגוננות, בלי אשמה. ואחר כך להקשיב ללב ולאינטואיציה האמהית, ולהחליט מה, והאם, רוצים לעשות עם התוצאות.

(וואו! איזה מרגיעון יצא לי "כולנו משפחה אחת". ממש. אני כל כך מזדהה).

התגובות כאן מחממות את הלב ונותנות תחושה נהדרת של רגישות, שותפות וקבלה. תודה גדולה!

החשש העיקרי שלי מן האבחון הוא אבחון לקוי, ובעקבותיו טיפול לקוי. טווח ההבנה והאינטואיציות שלי גדול ורחב, ועדין אני חוששת מכשל אפשרי ביכולת שלי לעקוב אחר תהליך שעשוי להתגלגל רחוק ממני. מלחיצה אותי קצת גם הנוכחות של העובדת הסוציאלית, גם משום הודעתה של זהירות עם אבחון.
(זהירות עם אבחון יקרה, איך היה אתמול עם העו"ס?)

שבנו מן הפגישות של היום. הפוסקות פסקו: מוקדם עוד לדעת, אבל משהו קל בתחום התקשורת. מיהו האחראי לתיוג? שאלתי בדרכי, והן אמרו רק הפסיכיאטר, אבל אין טעם לרוץ אליו כרגע, תני לנו קצת לעבוד קודם.

האם הנטיה שלו למשחק עצמאי, והחופש המוחלט שלנו לאפשר לו את זה, יצרו מצב בו נפגעה ההתפתחות הנורמטיבית של המשחק האינטראקטיבי? זה הכיוון שעולה בי כרגע, כשהכוונה היא להפעיל קצת יד מכוונת בתוך המשחק ולעודד להחצנה ולשיתוף. במילים אחרות, של אמא מם ממעלה הדף: שלי יש קצת רגשות אשמה שמרוב חינוך חופשי יצא לנו "פרא אדם" (לא במובן האלים כמובן) במובן של תקשורת עם אנשים

שליחה על ידי זע''א* » 27 יוני 2006, 12:45

אבל משהו קל בתחום התקשורת
יופי. זה הכל? זה באמת כלום.
מישהו מכריח אותכם לטפל? נניח שתחליטו שלא, אז אל תטפלו.
מה תפקידו של הפסיכיאטר?

היה בסדר אתמול. בגלל שכבר יש לנו תיק ברווחה (החל מאתמול) אנחנו מחוייבים ללכת לאבחון במכון להתפתחות הילד ולא לבחור לנו אנשי מקצוע כלבבינו.
אנחנו יכולים לבחור את המכון. כרגע אין לנו מכון מועדף או לא מועדף.
היא הזכירה ברבע מילה את החינוך הביתי. אמרה שמאז שהיא שמעה עלינו היא בדקה קצת את הנושא ולא רואה בזה שום בעיה. "כמו שיש כאלה שיולדים בבית, יש גם כאלה שמחנכים בבית, לגיטימי לגמרי" (טוב שהיא לא יודעת עלינו הכל

). היא הוסיפה שהיא לא מבינה כלום בחינוך ("ולמרות שהילדים שלי נשארו בבית מתי שהתחשק להם, אני חושבת שהם יצאו בסדר גמור") אבל ייתכן שלמאבחנים יהיה מה לומר על דרך החינוך שלנו.
מאתמול אני משתדלת לקחת יותר בפרופורציות כי אני באמת לא חושבת שיגלו משהו כזה מחריד שלא נוכל להתמודד איתו. הרי הילד שלי נשאר אותו אחד, והרי לא חשוב לי מה אומרים עליו. חשוב לי שהטיפול לא יפגע בו. האבחון שבדרך כרגע פחות מלחיץ אותי בהנחה שנכין אותו לזה.

מרגיעון: הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב.

תודה שפתחת את הדף הזה. ככה גם אני מעיזה לכתוב וזה מאוד מקל עלי.

שמחה לקרוא (את שתיכן), בהצלחה

אני הפלונית מקודם, ונראה לי שיש לי ניק חדש... <פלונית מבסוטה, סופסוף....>
שמחה לקרוא את הדיווח שלך על תחילת האבחון- נשמע שהיה סה"כ בסדר. גם אני הרגשתי תמיכה מהעובדת הסוציאלית וזה עזר לי מאוד בהתחלה. היא זו שאמרה לי שאולי בזה שלא אבחנו קודם, דווקא "הצלתי" את הילד שלי (כתגובה לתהיה שהעליתי בפניה, שאולי עשיתי לו עוול גדול), וזה מאוד עזר לי לשמוע את זה דווקא ממנה (שהיא הראשונה שהיתה "המערכת" מבחינתי).
החשש העיקרי שלי מן האבחון הוא אבחון לקוי, ובעקבותיו טיפול לקוי.
דווקא בגלל שהדבר הראשון שאמרו לכם הוא מוקדם עוד לדעת, אבל משהו קל בתחום התקשורת., אני חושבת שאת יכולה להיות טיפה יותר שלווה בקשר לחשש הספציפי הזה. אני לא חושבת שיש משהו שימליצו לכם לעשות, ויכול לגרום לנזק. מה גם שאת שם כל הזמן, אין לי ספק שאת תדעי להתוות את הדרך המתאימה לכם בצורה הטובה ביותר. ה"אין לי ספק" הזה הוא לא אמירה סתמית, זה פשוט עולה ממה שאת משדרת. את מחוברת לבן שלך, קשובה לצרכים שלו, מודעת ויודעת ותרכשי עוד ועוד ידע בהתאם למה שתצטרכו. וזה המון. זה העיקר (לא הידע, החיבור...).

מעניין. אני ראיתי את זה קורה לכמה ילדים בגיל חמש. (בלי "טיפול", כמובן.)
כשהתחלנו עם האבחון (והתלבטנו לגבי זה המון זמן, אבל כפי שספרתי דווקא כן התחלנו לטפל עוד לפני שהתחלנו לאבחן), אמא שלי אמרה שלדעתה אין איתו שום בעיה, זה עניין של בשלות והוא עוד יפתיע אותנו. אני אז יחסתי את זה לקושי שלה להתמודד עם העניין, למרות שהיא היתה גננת המון שנים ויש לה ניסיון שאי אפשר לזלזל בו. היום אני חייבת להודות שהיא צדקה. לא נוכל לדעת מה השפיע יותר על השינוי- הזמן, הטיפול, אנחנו, הגן (אנחנו לא בחינוך ביתי), אבל השינוי הוא בהחלט דרמטי, כזה שלא קורה בדר"כ מעצמו לילדים שכן נמצאים "בספקטרום".

מה תפקידו של הפסיכיאטר?

רק פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים מוסמך לתת אבחנה של PDD.

התחלנו לטפל עוד לפני שהתחלנו לאבחן
גל ים האם הטיפול שבו התחלתם עזר להחליט ללכת לאיבחון ?

שלי יש קצת רגשות אשמה שמרוב חינוך חופשי יצא לנו "פרא אדם" (לא במובן האלים כמובן) במובן של תקשורת עם אנשים
איזה כייף לך ! (תורידי רגשות אשמה.)

האם הטיפול שבו התחלתם עזר להחליט ללכת לאיבחון ?
קשה לי לשחזר... אני חושבת שלא. בתחילת הטיפול המטפלת ציינה בשיחה איתנו שיש לה התלבטות לגבי בעיית תקשורת, שהיא כמובן לא מוסמכת לאבחן, אבל לדעתה גם אם כן יש קושי כזה, זה מאוד גבולי והיא לא שדרה לחץ של ללכת לאבחן. להיפך, היא חשבה שכדאי לתת עוד זמן גם לטיפול וגם ל"זמן" עצמו, שראינו עוד לפני הטיפול שהוא גורם משמעותי בהתפתחות של הבן שלי. שככל שהוא עובר קורים דברים בקצב שונה מהנורמה, אבל קורים...
כולנו הסכמנו שמה שחשוב הוא לא האבחון אלא הטיפול, והרגשנו שהטיפול מתאים וטוב לאותו שלב.
מאחר שמאוד סמכנו עליה והבנו גם שהיא מנוסה בתחום הספציפי הזה (ניהלה גן תקשורתי ולכן הכירה המון ילדים עם בעיות תקשורת), התעכבנו עוד קצת עם האבחון. האמת שבסוף החלטתי להתחיל באבחון (ולא החלטנו, כי אני יותר רציתי את זה מבן זוגי), כי לא הייתי שקטה. רציתי לדעת שאנחנו בכיוון הנכון, לשמוע אם יש עוד משהו שאפשר לעשות בשבילו. בשבילינו. בשורה התחתונה נשארנו באותו מקום, אבל ראו אותו כמה אנשי מקצוע עם המון ניסיון (אגב, הוא מאוד נהנה מרוב התהליך) וקבלתי חומר למחשבה. אני לא יודעת אם אני יותר רגועה, אבל אני יותר שלמה עם מה שאנחנו עושים.

כולנו הסכמנו שמה שחשוב הוא לא האבחון אלא הטיפול

גל ים - (תתחדשי על השם הקייצי

) - האם נראה לך שאת אותם טיפולים היית יכולה לעשות לבד בבית, את והוא (או מישהו מוכר אחר והוא), עם הכוונה והדרכה מבחוץ?

האם נראה לך שאת אותם טיפולים היית יכולה לעשות לבד בבית, את והוא (או מישהו מוכר אחר והוא), עם הכוונה והדרכה מבחוץ?
את אותם טיפולים נראה לי שלא, כי זה המקצוע שלה, אי אפשר להדריך אותי להיות מטפלת במשחק. ובמקרה שלנו, גם יש לה אישיות כובשת כל כך, שיש להערכתי רווח אמיתי בהיכרות ביניהם, מה שלא היה קורה אם אנחנו היינו מטפלים.
Having said that- אני משוכנעת שיש מה לעשות גם במסגרת הביתית, עם הכוונה והדרכה. אנחנו נפגשים עם המטפלת שלו להדרכת הורים- אמנם זה בדר"כ יותר דיווח על מה שקורה איתו ופחות הדרכה, אבל היא בהחלט נותנת לנו טיפים שעוזרים, או מחדדת ומעלה על פני השטח דברים שידענו אבל לא תמיד יישמנו.

_שלי יש קצת רגשות אשמה שמרוב חינוך חופשי יצא לנו "פרא אדם" (לא במובן האלים כמובן) במובן של תקשורת עם אנשים
איזה כייף לך ! (תורידי רגשות אשמה.)_

מעניין

אכן אינני שלמה כלל עם נסיונות הביות שלו... אם רק היה איזה גמד קטן יכול להגיע לסף אוזני, לרגע אחד, וללחוש לי את דרך הזהב שבין שמירה על אושרו היום לדאגה לאושרו בעתיד

אם רק היה איזה גמד קטן יכול להגיע לסף אוזני, לרגע אחד, וללחוש לי את דרך הזהב שבין שמירה על אושרו היום לדאגה לאושרו בעתיד
נשמע לי (ואולי אני טועה בהבנה שלי אותך, אם אכן, אנא תקני...), שבעינייך טיפול בילד שלך יפגע במידה מסויימת באושר שלו היום. סיפרת גם למעלה ש
כרגע אני משוכנעת שטוב לו._ אבל כתבת שיש _דומגאות לסימפטומים הללו: זכרון ויכולת שינון מעולה, חרדה משינויים, התעסקות מופרזת בתחום צר (הכי מדאיג). ומאידך - חוסר שימוש במחוות גוף בשום אופן לא מתאים, הילד כולו שפת גוף אחת גדולה. וגם יכולת השיחה המוגבלת שלו, שבבת אחת אינני בטוחה כבר אם היא תואמת לגילו או לא.

בואי ניקח את "חרדה משינויים". אני לא יודעת איך אצליכם זה בא לידי ביטוי, אבל אצלינו ברור לי שלבן שלי זה היה קשה. ברגעי שינוי כשלא הצלחנו או לא יכלנו להכין אותו מראש היה לו מאוד קשה. עכשיו, נניח שיגידו לך שיש טיפול שהבן שלך יהנה ממנו, אתם והוא תקבלו כלים להתמודד עם החרדה משינויים ובסופו של תהליך יש סיכוי שמפלס החרדה ירד מאוד, יהיו פחות מצבים של חרדה וגם כשהם יקרו, התגובה תהיה מינורית יותר. האם לא תשמחי לנסות טיפול כזה?

גל ים לא, אינני חוששת כלל שהטיפול יפגע באושר שלו כיום. אני חוששת משינוי אפשרי שעשוי לחול בו במשך הזמן, באותם נימים דקים ששומרים על איזונו ושפיותו. הניתן באמת לבודד תכונה אחת מן השלם, למשל חשש משינויים, ולטפל בה בנפרד? ומה אם התכונה הזו באה לשרת איזה צורך, למשל לגונן עליו עד לבשלות מסויימת, בה ישיל מעצמו, בזמן הנכון לו, את אותו חשש מטריד/ מגונן?

אם נדרשת התערבות, אני מבקשת להציעה לו באופן שיעלה בקנה אחד עם מכלול אישיותו ומהותו. בינתיים לא נראה לי שהוא זקוק לטיפול אינטנסיבי מדי, ולכן גם איני נדרשת לחששות רבים מדי

. מחכה לבאות.

מחשבות, אני מסכימה איתך לגמרי.

בעקבות התגובה האחרונה שלך מחשבות,
האם את מכירה את ההצעה של אסתר ביק Ester bick )?
אליסנדרה (אלכסנדרה) פיונטלי השתמשה בסוג תצפיות כזה בעבודתה,
הספר שלה שמתורגם לעברית הוא - מעובר לילד.אפשר גם להשיג עוד ספרים מתורגמים לאנגלית.(היא איטלקיה).
שיטה שבה לאורך זמן נמצא "מטפל" צופה שמתעד פעילות שקורית בבית ,התיעוד עובר תהליך של עיבוד עם קבוצה אחרת של מטפלים,בתהליך עולות נקודות שאינן "אוביקטיביות " בתצפיות.תהליך נורא מעניין בעיני שאפשר ללמוד ממנו המון,והוא גם בקונטקס משפחתי שהוא הקונטקס היותר נכון לטעמי.

מבוכה גדולה. בטחון נשי ואינטואיציה אמהית במשבר. האם באמת, באמת באמת, הכל בסדר? רק משהו קל, בר טיפול, מינורי? אם כן למה הכל כל כך שונה.
האם יימצאו בי הכוחות להתמודד עם לקות אמיתית? האם אוכל להיות האם הנכונה לילד שונה? לתמוך בו? לתמוך בכולנו? האם יישאר די מקום, במתקפת התרפיות והתסכולים העתידים לבוא, לאושר ולנינוחות ולמיצוי ההווים של כל בני המשפחה? שלי?

לא מדבר בגוף ראשון. לא תמיד עונה לענין. מפתיע בהקשרים. לא מרבה לשתף. כן מרבה להתבודד. לא מתעניין בבני גילו. תולה עיניים ולא מתערב. בעל אוצר מילים נרחב, אבל משפטים קצרים ותחביר ייחודי לו. קושי להתמודד עם שינויים. ענין עמוק בתחום אחד. מתקשה להתגבר על בכי. מתקשה להפסיק פעילות באמצע. לא מפעיל כמעט דמיון או האנשה במשחקיו. לא סקרן לנסות משחקים חדשים. סף כאב גבוה. העדפות קבועות ולא מתפשרות בצבעים, מאכלים, אנשים.

האם כתבתי לעיל משהו מאד יוצא דופן? חריג, לקוי? איך אדע? קוראת באתרים שמות של הפרעות ולומדת על בעיות התנהגות, דכאונות, סמים, פשע ואומללות לאורך השנים. האם למשהו מזה נדון בני? נדונו כולנו? אני קוראת שענין עמוק בתחום אחד הוא הסימפטום הבולט ביותר. אבל לא כל הילדים ככה כמעט? אלו נדבקים למוצץ, אלו לשמיכה, אלו למשחק אהוב או לחולצה מצויירת או לדמות יקרה מהאגדות. ממשיכה כהנה עם שאר הסימנים.

לפני שנתוודעתי לשמות השונים, האמנתי בכל לבי שבני מושלם. עתה אני חוששת. האם נפלתי קורבן להצפת ידע, שמא אני מתחילה סופסוף, ובייסורים, לשלוף את ראשי מהחול?

ועוד דבר שרציתי לספר. במרבית הסממנים שמניתי חלה גמישות חמקמקה בחצי השנה האחרונה, נניח. הזמן עושה חסד עם הקבעונות, תחת להעצימם. אני לא ממש בטוחה. נדמה לי.

לא מדבר בגוף ראשון. לא תמיד עונה לענין. מפתיע בהקשרים. לא מרבה לשתף. כן מרבה להתבודד. לא מתעניין בבני גילו. תולה עיניים ולא מתערב. בעל אוצר מילים נרחב, אבל משפטים קצרים ותחביר ייחודי לו. קושי להתמודד עם שינויים. ענין עמוק בתחום אחד. מתקשה להתגבר על בכי. מתקשה להפסיק פעילות באמצע. לא מפעיל כמעט דמיון או האנשה במשחקיו. לא סקרן לנסות משחקים חדשים. סף כאב גבוה. העדפות קבועות ולא מתפשרות בצבעים, מאכלים, אנשים.

אמפתי כלפי אחרים ומדבר בשמם. בעל ידע נרחב וחשיבה מופשטת. אוהב פרטיות. בוחר במדויק את החברים. בוגר לגילו. מנומס. מעדיף לדבר ישירות ולא להתפלסף. אוהב המשכיות. מתעמק בתחומים ייחודיים. רגשות מוחצנים. אוהב לגמור פעילות שהתחיל. ריאלי. נמשך למוכר. בעל העדפות ברורות לגבי צבעים, מאכלים, אנשים.
מחשבות- זה מתאר את הילד שלך?

הרוב ממש לא, הסוף כן. הסבר בבקשה?

הי, מחשבות, נדמה לי שאילת ניסתה לתרגם את מה שכתבת על בנך, לניסוח שמגדיש את הפן החיובי.

מבוכה גדולה. בטחון נשי ואינטואיציה אמהית במשבר. האם באמת, באמת באמת, הכל בסדר? רק משהו קל, בר טיפול, מינורי? אם כן למה הכל כל כך שונה.

כל-ך מוכר.

קוראת באתרים שמות של הפרעות ולומדת על בעיות התנהגות, דכאונות, סמים, פשע ואומללות לאורך השנים
באמת הצפת מידע. גם אני הגעתי למקומות מאד מייסרים מקריאה באינטרנט. אז הפסקתי לקרוא

. דמייני את בנך האהוב בגיל מבוגר יותר, האם נראה לך שהוא יהיה אומלל? האם הוא אומלל עכשיו?
אולי באמת יש לו קושי, אבל אתם תמצאו את העזרה בשבילו. בגיל הזה הלמידה היא מאד מהירה ויכול להיות שתוך זמן קצר הוא ידביק את הפער בתקשורת עם בני גילו וזהו.
גם בימים הכי קשים (רגשית) שהיו לי ביחס לבן שלי והקשי אתו, לא עשלה על דעתי שהוא לא יתחתן, למשל, או שלא יהיו לו חברים. פשוט כי הוא אדם נפלא, נדיב ואמפתי, אז מה אם כרגע הוא עדין לא מדבר בגוף ראשון. לא תמיד עונה לענין. מפתיע בהקשרים. לא מרבה לשתף. כן מרבה להתבודד. לא מתעניין בבני גילו. תולה עיניים ולא מתערב. בעל אוצר מילים נרחב, אבל משפטים קצרים ותחביר ייחודי לו..

יש כאן דף בנושא של לא מדבר בגוף ראשון לא זוכרת בדיוק את שמו.
בני בהתחלה דיבר בגוף שלישי, אח"כ בגוף שני והיום בגוף ראשון

מדבר על עצמו בגוף שני

במרבית הסממנים שמניתי חלה גמישות חמקמקה בחצי השנה האחרונה, נניח. הזמן עושה חסד עם הקבעונות, תחת להעצימם. אני לא ממש בטוחה. נדמה לי.
לא נדמה לך. וזו רק ההתחלה. לפעמים אני והבנזוג מסתכלים אחד על השני ולא מאמינים למראה עינינו, או למשמע אוזנינו. בדרך לים היה פקק, ממילא יצאנו מאוחר ומחליטים לחזור הביתה. מבשרים לקטין. מתכווצים מראש, מוכנים לשמוע מחאה קולנית. אמנם מצטיידים בנשק האלטרנטיבה האטרקטיבית (בריכה בבית...), אבל לא באמת מאמינים שזה יעזור. וזה עוזר: "טוב, אבא ינפח לנו את הבריכה החדשה ובפעם הבאה נלך לים". והוא שמח. שמח!! אז נכון שלמחרת הוא שוב צועק עליי כי אני פתחתי את התריסים (והוא רצה לפתוח), אבל זה משהו. זו התקדמות שמגיעה לה פתאום, בלי הודעה מוקדמת וגורמת לנו להאמין ש... יהיה בסדר. אולי לא יהיה קל, אבל יהיה בסדר.

מבוכה גדולה. בטחון נשי ואינטואיציה אמהית במשבר. האם באמת, באמת באמת, הכל בסדר? רק משהו קל, בר טיפול, מינורי? אם כן למה הכל כל כך שונה.
אני זוכרת היטב את ההרגשה הזאת. את אומרת במילים את מה שאני הרגשתי בלב ולא ידעתי לנסח לעצמי כל כך טוב.
את יכולה להגיד מה יעזור לך עכשיו? אני זוכרת שלי היה קשה מאוד עם התקפת המידע, אבל גם לא יכלתי להפסיק. השתדלתי להתמקד באתרים רשמיים ומוכרים, וכן עזר לי לדעת יותר. מידי פעם כפיתי על עצמי הפסקות יזומות. גם זה עזר לכמה ימים...
אולי לדבר (ולא וירטואלית) עם מישהו שחווה משהו דומה? אם כן- מציעה את עצמי...

לגבי צורת הפניה בדיבור - בני מדבר בגוף שלישי, לא שני. נניח ששמו גשם. במקום להגיד "אני" הוא אומר "גשם", ובמקום להגיד "אותי" או "שלי" הוא אומר "את גשם" או "של גשם". כנ"ל משפטים כמו גשם נפל, גשם קיבל מכה, גשם הולך לאמבטיה. ולעתים קרובות יותר הוא פשוט מדלג על שמו ומתחיל ישר מהפועל. האמת היא שכל כך התרגלנו לזה, שמבלי משים אני מבינה שגם אנחנו מדברים ככה. להלן משפטים שלי: "מה קרה לגשם?", "עכשיו תור גשם!". (מאיפה בא לי השם הזה?)

אמא מם, שוב עולה הדמיון הרב

כמהה לקרוא אותך עוד

גל ים: תודה ויופי של סיפור

. לשאלתך: את יכולה להגיד מה יעזור לך עכשיו?
היה מקל עלי מאד אם הייתי מצליחה קצת לשוחח אתו. לגעת בבינתו, להכיר אותה. ככל שפראיותו כובשת ומקסימה, הייתי שקטה יותר ללמוד שהיא מבוטאת מתוך בחירה. וגם לכוון אותו, אני זקוקה לאפשרות לכוון אותו בדברים מסויימים, ורוצה לעשות זאת דרכו ובשיתופו (למשל: למה לא לקפוץ למים העמוקים? לא כי אמא לא מרשה, אלא כי זה מסוכן). כל הכוונה בדרך למטרות אלו היתה עוזרת לי עכשיו...

להלן משפטים שלי: "מה קרה לגשם?", "עכשיו תור גשם!".
נדמה לי שכאן אפשר לעשות שינוי שאולי יעזור- דווקא לפנות אליו בגוף שני ולא שלישי (כלומר כרגיל- "מה קרה לך?", "עכשיו תורך!"). כמו שאומרים לא לתקן ילד שטועה בהגיה או בעברית, אלא לחזור אחריו באופן הנכון (ילד: "יש כאן שלוש חתולים!" מבוגר: "נכון, גם אני רואה שלושה חתולים").

וגם לכוון אותו
אנחנו מכוונים לעתים בקטעי הנוקשות (שעכשיו כבר פחות צצים, אבל עדיין יש). למשל: הוא חייב ללחוץ על הכפתורים בכניסה לבית, ולי קשה להרים אותו כשאחותו עליי. סיכמנו (אני הצעתי והוא הסכים) שיומיים בשבוע (לפי בחירתו) אני מרימה אותו ובשאר לא. זה עדיין טקס, אבל זה סוג של גמישות. אגב, לאט לאט הוא שינה את הימים ביזמתו (גמישות כבר אמרתי?) ואחרי תקופה, העניין התמסמס מעצמו. אני לא הזכרתי, והוא לא ביקש ללחוץ.

כמובן שהכנה מראש עוזרת מאוד (אם סבתא באה בכל יום שלישי ואני יודעת שהפעם תבוא ביום אחר, אני מיידעת אותו מראש, וגם עונה 300 פעם על למה זה קורה), וגם אם אני יודעת על השינוי סמוך להתרחשותו אני מיידעת.

אם זה הכיוון בשבילך, אני יכולה לנסות לחשוב על עוד דברים שעזרו אצלינו.

בנושא הקושי עם שינויים
יש לי 2 ילדים כאלה, אחד בן 5 שאצלו זה ממש מודגש, עם הילדה היותר גדולה עבדנו על זה תקופה ארוכה והיום היא הרבה יותר פתוחה לשינויים ופחות חרדה מדברים.
עם בן ה-5 אנחנו עובדים בהדרגה , בעיקר מיידעים אותו מראש מספיק זמן על כל שינוי ונותנים לו זמן הסתגלות ארוך לדברים.
משיחות שערכתי עם מישהי שמטפלת בילדים עם בעיות תקשורת היא אמרה לי שהרבה פעמים אצל ילדים מחוננים, הפער בין השכל לרגש יוצר חרדה שמביאה לבעיות של קושי עם פרדה, פחד משינוי, הצמדות למוכר.
מאוד עזר לי בנושא הגמישות לשינויים לקרוא את הספר NS]ילד פיצוץ GetProdInfo[/po].asp?prodid=11560245 של רוס גרין

שולחת

ומצטרפת לכל העצות החכמות.

יש לי כמה הוספות:
דווקא לפנות אליו בגוף שני ולא שלישי
שימי לב שכאשר נמצאים בשלשה, אפשר לכסות ממש את כל טווח האפשרויות. לדוגמה, במשחק העברת חפצים מיד ליד. "אני נותנת לך את הכדור", "אני נותנת לו את הכדור" וכו'

בעיקר מיידעים אותו מראש מספיק זמן על כל שינוי ונותנים לו זמן הסתגלות ארוך לדברים.
נכון, וגם לאט לאט לאתגר ולייצר שינויים שהוא ילמד להתמודד איתם. לימדו אותנו לומר "עכשיו יש שינוי", ואז להסביר את השינוי. כך הוא ילמד להכליל את החריגה מן הכלל. זה עוזר להפוך את מציאות השינוי למציאות "קבועה". הרי תמיד יש שינוי

הרבה פעמים אצל ילדים מחוננים, הפער בין השכל לרגש יוצר חרדה שמביאה לבעיות של קושי עם פרדה, פחד משינוי, הצמדות למוכר.
אצל הילד שלי פער עצום בין היכולת השכלית לרגשית. לא חשבתי על זה כעל דבר מעורר חרדה, זה מעניין.
אצלינו מישהי הצביעה על משהו אחר: ההתפתחות של הבן שלי כולה מאופיינת ב"קפיצות", כלומר דברים שהוא לא עושה המון זמן (ובגיל מבוגר יחסית עדיין לא עושה), ופתאום- הוא עושה, אין הדרגתיות, אין תהליך, וזה גם יכול להיות דבר מעורר חרדה, בעיקר כשזה קורה המון ולא רק במאפיין או בהתנהגות אחת.

ועוד דבר שאצלינו הוא מרכזי ורק עכשיו אנחנו מתחילים להתייחס אליו ולטפל (כנראה): רגישות תחושתית. בגיל צעיר: לא אהב חיבוקים, בעיקר לא מזרים וילדים, לא אהב בגדים חדשים, נעליים, להסתפר ועוד המון דברים שמצביעים על איזשהו קושי בעיבוד תחושתי. היום כשאני חושבת על זה, יכול מאוד להיות שזה שורש הבעיה. לילדים עם קושי כזה קשה מאוד להתנהל בעולם. מרפאה בעיסוק אמרה לי שלפעמים מה שבשבילינו הוא ליטוף, בשביל ילד כזה יכול להיות כמו דקירות של סכין. זה הרג אותי, לחשוב על מה שאולי, ברמה זו או אחרת עבר עליו. אני עוד לא יודעת מספיק על הנושא הזה, ובפרט לגבי הילד שלי, אבל אני מתחילה להבין שזה עניין רציני לגבינו (למרות שהרגישות היום נמוכה יותר).

מעניין אותי,למי שמוכן לשתף כמובן,התהליך הזה שבו כהורה ,אתה מופצץ באינסוף אינפורמציה רלוונטית יותר או פחות לגבי ה-"בעיה" ,
מתחיל לראות יותר את ה- "בעיה" מאשר את הילד שלך,
מוצא את עצמך בוחן את ילדך במן ריחוק קר,
כ"כ הרבה אנשי מקצוע,
כ"כ הרבה הגדרות שאין להן כלום עם הקשר הבסיסי של אהבה אל הילד,
פתאום ההגדרות האלה נכנסות לדיבור שלך כשאתה מנסה להסביר לסביבה או יותר גרוע לעצמך,מה לעזאזל קורה,
מה זה עושה ?
(דוגמא שקופצת לי לראש - ההבדל בין - הילד שלי לא אוהב חיבוקים ,לבין ,הילד שלי רגיש תחושתית ,לבין, יש לו רגישות תחושתית )
רוצה להדגיש : אין כאן ביקורת !!!!!
נהפוך הוא,
אמפטיה רבה,
וכאב
על הסיחרור שלדעתי נכנסה אליו החברה שלנו,עם המערכת המשומנת הזאת של בעלי מקצוע מכונים מאבחנים,אינפלציה של פחדים שבמקום להעצים את מקומו של ההורה ,מקטינים,
חברה שמתדרדרת ל - אי קבלת השונה,ולדחייתו.
סימן שאלה גדול על שיתוף הפעולה של ההורים עם כל זה.

עינת, מבקשת ברשותך להשיב בשאלה - שאלה אמיתית מתוך כונה להפנים וללמוד מתשובתך

אלו דרכים את מציעה בכדי להתמודד עם החשש שהילד סובל מבעיה שעשויה להקשות עליו בעתיד, ולזהות ולספק את הכלים הנכונים לסייע לו?

מחשבות,
הייתי רוצה להציע -
במקום בעיה - קושי.
במקום עתיד - בהווה.
במקום נכונים - נוספים.
קיבלת ?

קבלתי קושי ונוספים, לא מסכימה עם השמת ההווה במקום העתיד. כך או כך, לא מצאתי תשובה בדברייך, והרי גם למעלה דרשת שיש דרכים נוספות.
סקרנית לקרוא מה הן.

תראי,זאת לא התפלספות.יש כאן הצעה לדרך אחרת להסתכל על הדברים ונדמה לי שאת מפספסת את זה בנסיון הפרקטי לתפוס משהו כמה שיותר מהר ולהרגע.אני לא הולכת להציע לך עכשיו שמות של מוסכים אחרים שבהם את יכולה לתקן את הילד.אני יכולה רק להציע דרכים אחרות לחשוב על כל העניין.את הפרקטיקה את תמצאי,אני בטוחה.מה שנראה לי הוא שכרגע את מגבשת איזשהו קו מנחה שיעזור לך למצוא מה שאת מחפשת.
עכשיו,
לדעתי אין לך שום שליטה על עתידו של אף אחד,גם לא של עצמך.(אולי בדמיון).
יש לך איזושהי שליטה על האינטרקציה עם בנך בהווה.נעזוב אינטרקציה,נגיד מפגש.
יש לך גם שליטה על המפגש שלו עם אחרים בינתיים.
את מבינה,זה לא - הוא עם הבעיות שלו - הבה נשתלט על זה וחסל,זה,
אנחנו לומדים משהו חדש עכשיו.אנחנו,קודם כל המשפחה שבה הוא גדל,הרי אי אפשר לבודד את הדברים - האם את רואה זאת כך ?
יש היצע עצום של טיפולים וגישות.מה שמעניין הוא, אילו מפגשים הם מציעים.איזה דיאלוג מתפתח.
ויש אותם יחידי סגולה ,שבמפגש איתם את נפגשת עם עומק,ולא עם פני השטח.
מה שאני לא אוהבת באיבחונים הוא שאת יוצאת עם רשימה של "בעיות" ,"כשלים" , "חסרים".
תראי לי איבחון שבו אומרים לך מה הילד יודע לעשות.
אני אומרת שמשם צריך להתחיל - ממה שהוא יודע.
חפשי את אלו החושבים בכיוון הזה,ותצאי מחוזקת ונשכרת.

אה,
שכחתי משהו,
את החיץ בינו ובין העולם בינתיים.
אל תסירי את החיץ הזה בבת אחת.

מחשבות- עניתי לך בדף הבית שלי. מוזמנת לקרוא.

עינת טל
יש לי המון מה לכתוב, אבל חייבת לרוץ. את מעלה פה נקודות חשובות שראוי לדון בהן. תודה לך, זה מזכיר לי לעצור ולחשוב (אמנם אני בשלב אחר בתהליך הזה וחשבתי המון, אבל דווקא בזמן האחרון לא עשיתי את זה מספיק). אשוב לענות בקרוב על מה ששאלת.

מה שאני לא אוהבת באיבחונים הוא שאת יוצאת עם רשימה של "בעיות" ,"כשלים" , "חסרים".
ואכן זה תפקידו של אבחון. (אגב, אני כן ראיתי גם אבחונים שציינו את תחומי החוזק, במקביל עם תחומי הקושי).
האיבחון הוא לא יותר מחתיכת נייר. ויש לו תפקיד מאד מסויים.
מה את מרגישה לגביו (כניעה, קבלה, התנגדות, אדישות) זה בשליטתך. וגם מה את עושה כתוצאה מאבחון עם תוצאות מסויימות.

ושוב - אני לא מצדדת באיבחון בכל מחיר. אלא רק אם יש צורך - בין אם לקבל הטבות מהמערכת, או צורך של ההורים (זה גם לגיטימי).

שלום מחשבות,
את מתארת הרבה הרבה ממה שאני מכירה מהילד שלי. רגישות תחושתית (תת רגישות ורגישות יתר) חיים אצלו יחד, ומביאים אותו לראיה לקויה של העולם. לדוגמא - בגלל תת תחושתיות הוא צריך לחבק חזק. הוא מראה את אושרו ושמחתו על-ידי חיבוק חזק. אבל ילדים לא אוהבים שמחבקים אותם פתאום חזק - מה הוא בכלל רוצה ממני ? הוא מציק לי? לך מכאן ! ואז הוא נפגע ונעלב ונושך. מין מעגל נוראי שקשה לי לראות וקשה לי לעזור. איך תסבירי לילד בן שלוש שהוא רק רצה להראות לו להוא אוהב אותו ומאושר איתו ? קשה מאד. ההשלכות הן רבות - פגיעה, עלבון, דחיה, חוסר ביטחון ...
אנחנו עובדים על זה - הרבה מאד משחק גופני אתנו (אני אוהבת חיבוקים חזקים, וגם יודעת להתמודד עם זה), הרבה הדרכת הורים, ריפוי בעיסוק.
לכי על האבחונים במטרה לקבל את עזרת הביטוח הלאומי (אנחנו עדיין בתהליך), כי כל הטיפולים עולים כסף והרבה כסף. אבל קחי אותם בערבון מוגבל ואל תפסיקי להאמין בעצמך ובבן שלך - הוא נפלא ויהיה נפלא ככל שאת תראי את הנפלאות שלו ותראי לו את הנפלאות שלו !!!
(והמלצה הכי שאפשר - לכי על מטפלים טובים, כאלו שאת מרגישה שהם מלמדים אותך, שאת יכולה לדבר איתם, שמכבדים אותך ואת הבן שלך - את תקלטי את זה מייד !!!)
(ועוד המלצה - "ילדים עם צרכים מיוחדים" של סטנלי גרינשפן - פרק 2 על רגישות תחושתית)
חיבוק

עינת, קראתי שוב את מה שכתבת, ואני מסכימה כמעט עם כל מילה.
ההשגה היחידה שלי היא שנראה לי שאת מדברת אל סוג אמהות אחר. אלה שבאמת נשאבות בסחרחרה. אלה שבאמת רוצות רק לתקן את הילד ושיהיה כמו כולם. נראה לי שכל מי שכותבת כאן בדף כן מקבלת את הילד שלה, כן רוצה לטפל בעדינות ומתוך כבוד, יותר כהצעת עזרה או הצעת אפשרויות נוספות ולא כשליחת הילד למוסך לצורך רמונט כללי.

חזרתי, ומנסה לשתף אותך, עינת, במה שעולה לי בראש למקרא דברייך.

_מעניין אותי,למי שמוכן לשתף כמובן,התהליך הזה שבו כהורה ,אתה מופצץ באינסוף אינפורמציה רלוונטית יותר או פחות לגבי ה-"בעיה" ,
מתחיל לראות יותר את ה- "בעיה" מאשר את הילד שלך,
מוצא את עצמך בוחן את ילדך במן ריחוק קר,
כ"כ הרבה אנשי מקצוע,
כ"כ הרבה הגדרות שאין להן כלום עם הקשר הבסיסי של אהבה אל הילד,
פתאום ההגדרות האלה נכנסות לדיבור שלך כשאתה מנסה להסביר לסביבה או יותר גרוע לעצמך,מה לעזאזל קורה,
מה זה עושה ?
(דוגמא שקופצת לי לראש - ההבדל בין - הילד שלי לא אוהב חיבוקים ,לבין ,הילד שלי רגיש תחושתית ,לבין, יש לו רגישות תחושתית )_
אמממ... בפעם הראשונה שקראתי את המשפט הזה חשבתי "וואו, יש לי כ"כ הרבה מה להגיד על זה" ו"זה באמת היה נורא"- דברים ברוח הזו. כשקראתי שוב (ושוב...), הבנתי שזה, בעצם, לא התהליך שעברתי. כתבתי למעלה ש אני זוכרת שלי היה קשה מאוד עם התקפת המידע, אבל גם לא יכלתי להפסיק. השתדלתי להתמקד באתרים רשמיים ומוכרים, וכן עזר לי לדעת יותר. מידי פעם כפיתי על עצמי הפסקות יזומות. גם זה עזר לכמה ימים... ובאמת, אני זוכרת שלפעמים לא יכלתי להתנתק מהמסך. אבל
מתחיל לראות יותר את ה- "בעיה" מאשר את הילד שלך, ?
מוצא את עצמך בוחן את ילדך במן ריחוק קר,?
לא יודעת, יכול להיות שהיו רגעים כאלו, אבל בחויה שלי זה לא היה העיקר. היו ימים של מועקה גדולה, של פחד מהעתיד, פחד מזה שהוא באמת PDD, פחד מזה שהוא כזה- אבל לא יאובחן ככזה ואז לא נדע באמת איך לעזור לו, התלבטות לגבי הדרך...

ההבדל בין - הילד שלי לא אוהב חיבוקים ,לבין ,הילד שלי רגיש תחושתית ,לבין, יש לו רגישות תחושתית.
כשהילד שלי לא אוהב חיבוקים וגם רעש מפריע לו מאוד, וריחות, ונעליים חדשות וכו', אני דווקא אשמח לדעת שיש לו רגישות תחושתית, כי אפשר לטפל בזה ולעזור לו, חד משמעית. הוא לא נהנה מזה, זו תכונה שמקשה עליו את ההתנהלות רוב הזמן. באמת שקשה לי לראות מה רע בטיפול מהסוג הזה.

תראי לי איבחון שבו אומרים לך מה הילד יודע לעשות.
טוב, כל אנשי המקצוע שראו את הילד שלי ונתנו לנו אבחנה כלשהיא (זוכרת בוודאות שלושה, והיתה אולי עוד אחת) פתחו בתכונות החזקות שלו (שלושתם אמרו בדיוק, אבל בדיוק את אותם דברים) ואח"כ דברו על הקושי. לא בעיה, קושי.

אני מרגישה שכאילו ניסחתי "תשובה" לדברייך, מעין קונטרה וזה בכלל בכלל לא מה שהתכוונתי.
אני מסכימה מאוד שבחברה שלנו מנסים יותר מידיי לתקן ילדים. אין ספק שכל העניין פחות בעייתי בחינוך ביתי. יש הרבה דברים שהם NONE ISSUE כשהילד תמיד בבית. אבל יש המון דברים (אני סיפרתי וגם אמהות נוספות) שהם בהחלט ISSUE גם בבית. ילד שקשה לו עם מעברים או עם שינויים, אז קשה לו, נקודה. וקשה גם למשפחה שלו. אם ילד בן ארבע בוכה חצי שעה כי נסענו בדרך X שהוא לא אוהב במקום בדרך Y שהוא אוהב, וזה קורה על בסיס יומיומי- זה קשה. קודם כל לו עצמו. ואם אפשר ע"י הדרכה כלשהיא (של ההורים או שלו) לעזור לו, אני בעד.

פלונית אלמונית - תודה על השיתוף. אמהות אחרות כאן כתבו על רגישות תחושתית - אצלנו לא הבחנו כלל בתופעה כזו. לוקחת בחום את המלצותיך!

עינת - מגלגלת את מילותיך, כותבת ומוחקת כבר כמה פעמים. כל כך הרבה כאב בדברייך. אני לא מרגישה במקום הזה שאת מתארת, נהפוך הוא. אבל אני בהחלט מבינה את רוח הדברים, אותה רוח שמוכרת מכל כך הרבה תחומים אחרים בחיינו. אובדן הזהות, אובדן הבטחון, סחרור.

מעניין לקרוא את רצף הסיבות שעולה לפנות לאבחון. מבחינתי התקוה העיקרית היא לקבל כלים יעילים להורות מודעת יותר. נקודת המוצא שלי היא שיתכן, גם אם הסיכויים לא ברורים, שנצליח לבודד ולדלות מידע חיוני כלשהו מתוך האבחון. אינני דואגת לרגשותי או ליחסי לילד בעקבות האבחון.

לגבי ייעוץ פרטי - קבלתי המלצה על פסיכולוגית ידועה, אבל נרתעתי מן המחיר הנדרש: 6,450 ש"ח ל"חבילת אבחון". איזו נצלנות בזויה!

_מוצא את עצמך בוחן את ילדך במן ריחוק קר,
כ"כ הרבה אנשי מקצוע,
כ"כ הרבה הגדרות שאין להן כלום עם הקשר הבסיסי של אהבה אל הילד,_

מודה באשמה. מתייצבת לסקילה בככר הכפר, רק תגידו באיזו שעה כדי שאוכל לארגן מישהו שיהיה עם הילדות.
אני, אמא אינקובטור, חשדתי שיש לגוזלית המתוקה שלי בעיה רצינית, בעיה שיש ללא מעט ילדי אינקובטור לשעבר. אז התרוצצנו, ואיבחנו, וראיתי איך העוללית שלי מסוכמת בדף וחצי שכולם אללה-יסתור.
למה? לא הייתי צריכה את האבחון כדי לגלות את מהות הבעיה, להיפך, קיבלתי מחמאות על האבחנות שלי שכולן קלעו. למה, באמת?
כדי שהיא תוכל לקבל עזרה. למה? שיהיה לה קל. שכשתגדל, ותתפכח קצת מהתמימות הילדותית הכובשת, ותתחיל לפתח מודעות עצמית - שתרגיש שיש לה ארגז כלים להתמודד עם העולם. למה אני חושבת על העתיד ולא חיה רק בהווה? דפקט שלי.

מודה באשמה. אני רוצה לעזור לבת שלי, באותה מידה שהייתי קונה לה משקפיים מתאימות אילו היתה קצרת רואי, באותה מידה שהייתי לוקחת אותה לפיזיו'/הידרו/מחק את המיותר אילו היתה משותקת. רוצה רק שיהיה לה טוב, שיהיה לה קל, שתבטח קצת יותר ביכולות שלה להתמודד עם העולם. היא לא תהיה בת שלוש לנצח.

מבחינתי התקוה העיקרית היא לקבל כלים יעילים להורות מודעת יותר. נקודת המוצא שלי היא שיתכן, גם אם הסיכויים לא ברורים, שנצליח לבודד ולדלות מידע חיוני כלשהו מתוך האבחון. אינני דואגת לרגשותי או ליחסי לילד בעקבות האבחון.
בהצלחה,מכל הלב !

אמא אינקובטור,
תראי,אני מתחילה תמיד בקטן.
בהתלבטות.כשאין התלבטות אין שאלה.
בחיים הפרטיים שלי שאלת שאלות חשובה מאוד.נראה לי שגם כך אצל מחשבות ,לכן כתבתי לה מלכתחילה.
למשל דוגמא,למה הכנת תכנית לידה איננה דבר חריג היום? כי למישהו היתה שאלה פעם על הנהלים הקיימים.
לי יש שאלה גדולה לגבי התמסדות נושא האיבחונים\טיפולים.אני בהחלט יכולה לראות חברה עתידית שבה אוטיסטים למשל לא סגורים במוסדות אלא חיים יחד עם הקרויים "נורמליים".
מה דעתך?

קראתי שוב את הדף מההתחלה והיה מין דז'ה-וו, כל-כך מזכיר לי את הבן שלי בנקודות מסוימות.

עינת טל , לא הבנתי אם גם את נמצאת בהתמודדות דומה או לא. מצד אחד אני רואה שיש לך ארגז כלים מאד מסקרן (כי לא סיפרת הרבה), מצד שני את לא נותנת דוגמאוצת והרבה שואלת שאלות.
האם את מדברת מניסיטון? האם תוכלי לספר לנו עוד?

אני מוצאת שאני מזדהה עם השאלות שלך וששאלתי אותן בעצמי, וחלקן אני עדין שואלת. אני גם מרגישה שאין שום סתירה בין השאלות לבין מה שאמא אינקובטור כתבה, על כל מילה שלה הייתי מסמנת

. למשל המשפט אני רוצה לעזור לבת שלי, באותה מידה שהייתי קונה לה משקפיים מתאימות אילו היתה קצרת רואי, מאד דיבר אלי. הנה דוגמא ממש מאתמול:

יש לנו כאן כמה זוגות חברים ישראלים ויהלידם שלהם מבוגרים בהרבה מהבן שלי. הוא בן שלוש והילדים בגילאי 8-11. כשהם שיחקו יחד לפני חצי שנה הבן שלי היה הורס את המשחקים, צורח המון (משמחה והתרגשות) בוכה הרבה אם מישהו בדיוק לקח חפץ שהוא רצה (משליט טרור על הילדים). אחת הבנות ממש שנאה לשחק אתו.

אתמול היינו במסיבת יום ההולדת שלה והיא באה שואלה את בעלי "איפה הילד המעצבן הזה שצורח כל הזמן והורס את המשחקים". בעלי הסביר שזה בדיוק אותו הילד הנחמד ששיחקה אתו לפני רגע

.
והיא דיברה אמת. הבן שלי מאד השתנה באינטראקציה לשו עם ילדים. זו דוגמא שיכולה להראות שמודעות לקושי ועבודה של ההורים (כרגע אינטואיטיבית ולא "מקצועית") יכולה לעשות הרבה. אבל עדין, כדי להגדיר לעצמנו את הקושי היה צורך באבחון הראשוני, ויכול להיות שעדין נצטרך עוד עזרה בהמשך.
אבל אני יודעת שאם לא היינו מתחילים בתהליך הזה של הצבעה על הקושי והגדרה שלו, הבן שלי היה נשאר היום כמו שהיה לפני חצי שנה מבחינת האינטראקציה עם הילדים ובסופו של דבר לא היו משחקים אתו בכלל.

_אמפתי כלפי אחרים ומדבר בשמם. בעל ידע נרחב וחשיבה מופשטת. אוהב פרטיות. בוחר במדויק את החברים. בוגר לגילו. מנומס. מעדיף לדבר ישירות ולא להתפלסף. אוהב המשכיות. מתעמק בתחומים ייחודיים. רגשות מוחצנים. אוהב לגמור פעילות שהתחיל. ריאלי. נמשך למוכר. בעל העדפות ברורות לגבי צבעים, מאכלים, אנשים.
מחשבות- זה מתאר את הילד שלך?_

חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שזה לא מתאר את הילד שלי (בנקודות שהוא דומה לילד של מחשבות). למה? משום שלילד שלי אין בחירה ב רגשות מוחצנים למשל, כשהוא מתרגש הוא צווח ולא יכול להפסיק גם כשהילדים שבהתחלה התלהבו ממנו מתחילים להתרחק, והוא איפלו לא מבין מה קרה...
מעדיף לדבר ישירות ולא להתפלסף הוא לא מתפלסף כי אין לו מושג מה זה, ולא משום שהוא אוהב להיות לקוני. להפך, לפעמים אני רואה את המחשבות מתרוצצות לו בראש ואין לו את הכלים להעביר אותן הלאה והוא מתוסכל.

מחשבות, לפני שאני ממשיכה אני חיבת לשאול אם הדף הולך בכיוון הרצוי לך.

מחשבות, לפני שאני ממשיכה אני חיבת לשאול אם הדף הולך בכיוון הרצוי לך.
גם אני רציתי לשאול את אותה שאלה...

מחכה לתגובה.

ו אמא מם, אני ממש נהנית לקרוא אותך ומסכימה עם רוב (אם לא כל) מה שכתבת.

בהצלחה,מכל הלב !
תודה רבה!

אמא מם - כל הכיוונים ברוכים, בבקשה המשיכי. הקטע שצוטטת למעלה גם לא מתאר את הילד שלי, אני לא יודעת למה הוא קשור. העלית על פני חיוך גדול עם: בעלי הסביר שזה בדיוק אותו הילד הנחמד ששיחקה אתו לפני רגע

_לי יש שאלה גדולה לגבי התמסדות נושא האיבחונים\טיפולים.אני בהחלט יכולה לראות חברה עתידית שבה אוטיסטים למשל לא סגורים במוסדות אלא חיים יחד עם הקרויים "נורמליים".
מה דעתך?_

לא יודעת, לא מכירה אוטיסטים סגורים במוסדות.
לעומת זאת, בכתה של בתי הבכורה יש ילד אוטיסט. ביליתי הרבה שעות בכתה, כי במסגרת שבתי נמצאת בה כל הורה מתנדב יום בחודש או לפי רצונו. לילדון יש תרפיסטית צמודה שלרוב לא מתערבת אבל עוזרת לו לפתור קונפליקטים. בחיי שמעולם לא ראיתי אותו סגור בשום מקום, ובשנה הבאה הוא ימשיך בכתה א' רגילה, עם סייע/ת. הוא השתתף בכל הפעילויות של הגן, בדיוק כמו כל ילד אחר. באותו גן, אגב, יש גם ילד עם לוקמיה, ילד עם ADHD וילדה עם עיכוב בדיבור. התמזל מזלנו ועם גננת נהדרת, כיתה קטנה והרבה סבלנות והבנה מצד כולם, היתה שנת לימודים נפלאה. וההשתלבות הזו של הילד האוטיסט בכתה הרגילה לא היתה מתרחשת אילולא אמא שלו לא היתה הולכת אתו לאבחון בגיל שנתיים, ומאז ועד היום דואגת שיקבל סיוע אינטנסיבי מאוד.

אמא מם -
הבן שלי היה הורס את המשחקים, צורח המון (משמחה והתרגשות) בוכה הרבה אם מישהו בדיוק לקח חפץ שהוא רצה (משליט טרור על הילדים). אחת הבנות ממש שנאה לשחק אתו.
פרט להריסת המשחקים, זו הבת שלי בדיוק. וגם אנחנו חוינו (אני חויתי) כמה דחיות מכאיבות מאוד.

<אמא אינקובטור אחרי שעשתה restart>

_חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שזה לא מתאר את הילד שלי (בנקודות שהוא דומה לילד של מחשבות). למה? משום שלילד שלי אין בחירה ב רגשות מוחצנים למשל, כשהוא מתרגש הוא צווח ולא יכול להפסיק גם כשהילדים שבהתחלה התלהבו ממנו מתחילים להתרחק, והוא איפלו לא מבין מה קרה...
מעדיף לדבר ישירות ולא להתפלסף הוא לא מתפלסף כי אין לו מושג מה זה, ולא משום שהוא אוהב להיות לקוני. להפך, לפעמים אני רואה את המחשבות מתרוצצות לו בראש ואין לו את הכלים להעביר אותן הלאה והוא מתוסכל._ בדיוק, בדיוק כך. אין לה בדיוק יכולת בחירה האם לצעוק או ללחוש, האם לדבר ישר ולעניין או להתפלסף. בערך כמו שנלך לאיזה משכנות עוני בריו דה ז'נירו ונתפעל מכך שצריכת החשמל שלהם מאוד נמוכה.

אם לא הייתי קוראת את כל מה שקראתי, לא הייתי דואגת כמו שדאגתי. חותמת התנערות מידע מיותר שצברתי שלא לצורך. צמודה לילד, עוקבת, מתערבת, כל החיישנים פתוחים. מרוכזת. לא, אני לא מזהה אצלו שום "בעיה", שום "סימפטום". אני רואה רק את הילד שלי. מתיישרת בחזרה אל עצמי. מרוצה מכך.

מתוך ההתבוננות עולה הקושי. מתוך האהבה הגדולה מתגלות הפינות האלו, הפרטיות שלו, הפזורות, התוקעות. אני מושיטה אליו יד, עוקבת אחריו אל תוך השקט הזה, ביראה ובכבוד, והוא מקבל אותי. בזמנו. מאיר אלי פנים זורחות. לאט, בקצב שלו. ולאט לאט לאט עוקב אחרי, משתתף אתי, יוצא בעקבותי מן הפינה התקועה שלו. חוזר למקומותינו, איתנו, שמח, רגיל.
והכל מסביבנו מהיר, זורם, תובעני, דורשני, סוחף. רגיל. אותי.
מבקשת לעצמי סבלנות.

שליחה על ידי זע''א* » 13 יולי 2006, 21:01

מעדכנת.
אתמול היה האבחון. הלכנו אבא, הינוקא ואני.
קלינאית תקשורת ורופאה התפתחותית שמנהלת את המכון. אחרי 5 דקות שתיהן לא הבינו למה באנו. "כי שלחו אותנו, כי אמרו בעיית תקשורת קשה".
45 דקות של אבחון שהוא ואנחנו נהננו. הוא הבין הכל, שיתף פעולה בצורה מפתיעה.
"מה, הוא לא בגן? אה, אתם עושים אנסקולינג/הומסקולינג (לא זוכרת), איזה יופי, אפפם לא טיפלנו בילד כזה"
שום בעיית תקשורת. אפילו לא צל של בעיה.
צריך פסיכולוג, אבחון של מרפאה בעיסוק וזהו.
אולי הפסיכולוג/ית ימליץ על גן כטיפול (תוך כדי העוויה שלה - לרופאה , זה ממש לא נראה הטיפול שהוא צריך)
ירד גוש בטון מהלב.

וטוב שכך !