מאין באה הכמיהה לילד

[אנונימי]

_{שם הדף שוּנה מ: מאין באה הכמיהה}

[עינב*]

לא פעם אני שואלת את עצמי (ולאחרונה אפילו יותר מבד"כ, הכמיהה כנראה כבר מדגדגת...) איך זה, שעם כל העייפות הנוראה, חוסר השינה, הויתורים העצומים (על הרגלים וצרכים - לפעמים בסיסיים), השינויים בזוגיות ועוד כהנה וכהנה קשיים ועומסים הקשורים בגידול הילדים, איך זה שדי מהר (לפחות אצלי, אבל לא רק לפי מה שאני שומעת מסביבי) אנחנו רוצות /רוצים להביא עוד ילד? מאין באה הכמיהה הזו?

[ארני_ש*]

הרצף הטבעי ? עקרון הרצף ? זה מה שאני מרגישה על עצמי . זה טבעי לכמוה לילדים . אני מרימה גבה כשאני נתקלת בנשים שלא (קצת פחות בגברים שלא) ואם אלה אנשים שאני מכירה מילדות אני בדרך כלל גם מבינה למה .

[אמא_אינקובטור*]

בגלל הריח כמובן.
לו אני המחוקק, הייתי מצרפת את ריחם של תינוקות (הראש, לא הצד הנגדי) לרשימת החומרים הממכרים.

[ענת_שן_לוי*]

אולי בגלל שיותר קשה לגדל ילד אחד מאשר שניים או שלושה?

[אני*]

אני - אמא לשני ילדים קטנים - מרגישה כל הזמן את הכמיהה הזו לעוד ילדים - ויחד עם זאת חושבת לעצמי איזה תחושת שחרור תהיה לי אם אהיה מסוגלת להחליט שזהו. שניים זה מספיק. לא רוצה יותר. אם אפעל רציונלית בלבד - חישבו כמה זמן וכסף פנוי ישאר לי בעוד מספר שנים. כמה זמן לעצמי, לבן זוגי... אבל בהקשר הזה אנחנו לא חושבים רציונלית, אחרת המין האנושי היה נכחד מזמן...

[תבשיל_קדרה*]

איזה תחושת שחרור תהיה לי אם אהיה מסוגלת להחליט שזהו. שניים זה מספיק
יכלה להיות תחושה שכזו גם אם מחליטים מראש ש-בלי ילדים.

[ברונית_ב*]

אולי בגלל שיותר קשה לגדל ילד אחד מאשר שניים או שלושה?
ללא ספק הטיעון המנצח!

> יש לברונית ילד אחד בינתיים ומחשבות מעורפלות ורחוקות על עוד כמה.... <

[פלונית_לרגע*]

אני מרימה גבה כשאני נתקלת בנשים שלא.

אני מכירה מישהי שהחליטה על רקע הסיפור המשפחתי שלה, שהיא לעולם לא תרצה ילדים.
היא לא רק החליטה, אלא אף עשתה מעשה בלתי הפיך (!) והיא לא יכולה להרות. זה היה כשהיא היתה רווקה, ולא מזמן היא נישאה (משהו שגם חשבה שלעולם לא תעשה).
כשאני רואה אותה משחקת בשמחה כזו עם ילדים, או כשהיא מספרת באהבה על חופשה מופלאה שבילתה עם בן אחותה אני לא יכולה שלא לחשוב לעצמי "האם היא באיזשהו מקום מתחרטת?" ומה היא מרגישה... אני לא מעיזה לשאול ונצבט לי הלב, אבל יכול להיות שזו השלכה שלי והיא לגמרי שלמה עם המעשה.

[אמא_אינקובטור*]

לי יש כמיהה שלא תתגשם. אז אני משתדלת לא לכמוה.
עכשיו הן קטנות, והקטנה עדיין לא מסוגלת לשחק עם הבכורה, ואני לבד לגמרי בארץ זרה ועוד בלי רכב צמוד, והיום הלכתי איתן ברחוב ושתיהן בכו ואני רק רציתי לבכות איתן.
אבל אני רואה חברות עם ילדים גדולים יותר, כבר לא תובעניים ומתישים, שהבית שלהן לא בכאוס תמידי,

[חגית*]

הי חברות יקרות!

אני כותבת בימים אלה על חרדות ופחדים של נשים מפני הריון ומפני לידה,
עד כדי מצבים של דחיית ההריון והלידה או החלטה מודעת ולגיטימית שלא להביא ילד לעולם!
אני מדברת על כל שלל הפחדים: פחד מתלות, מאובדן הגזרה, מאיבוד קריירה, מפגיעה בזוגיות, מתהליך ההריון וממכאובי הלידה, אי רצון להביא ילדים לעולם הזה כי הוא לא מקום טוב...ועוד ועוד...
אשמח גם לראיין נשים שפשוט אינן מעוניינות להביא ילדים לעולם, מתוך החלטה מודעת וללא קשר לפחדים, חרדות או חששות...
אני חושבת שזה נושא מעניין שיש להעלות אותו לסדר היום, בעיקר בארצנו הקטנטונת, בגלל העניין התרבותי והלחץ החברתי בנושא.
אני מחפשת נשים שיסכימו להתראיין, עם או בלי חשיפתכן המלאה,
אודה לכן אם תסכימו להתראיין או אם תסייעו לי להגיע לנשים שמתחברות לנושא.
אני מודה לכן מאוד על העזרה ושיתוף הפעולה בהעלאת נושא חשוב זה!
חגית - 052-6052113
[email protected]

[נועה_היפואית*]

מאין באה הכמיהה הזו, באמת?
אני עדיין בלב של כמיהה לילד ראשון. והרצון הזה בא לי בהפתעה לגמרי.
התחתנתי צעירה יחסית, בת 23. כשהסובבים שאלו אותי למה לי לעשות את זה עכשיו, ואמרו שיש לי עוד שנים להנות מהרווקות, עניתי שהחיים שלי לא נגמרים ורק הסטטוס בת''ז משתנה. גם לבעלי אמרתי שאין לי שום כוונה לרוץ. אני רוצה להתחתן כי אני אוהבת, לא בשביל להשיג דברים אחרים.
אני עובדת, אני סטודנטית, אין לנו כסף, אני בקושי בבית, הבית מבולגן לגמרי. לא בדיוק הזמן המתאים להביא ילדים לעולם.
אבל הכמיהה הזו הגיעה, כמה חודשים אחרי שאמרתי את הדברים הנ''ל. והיא פשוט לא עוזבת.
לפני שראיתי את הדף הזה השתמשתי במילה 'רצון'. אבל היא לא מדוייקת כל כך. רצון זו מילה כללית. גם בעלי רוצה ילדים. אבל אולי עוד כמה שנים. גם אני רוצה ילדים, באופן עקרוני. אפילו הרבה מהם. אבל הכמיהה, היא מעבר לרציונל, לשיקולי הבעד והנגד ולרצון שלי או של אחרים. היא פשוט קיימת, והיא מזכירה לי את קיומה כל הזמן.
לפעמים אני מרגישה שזה לא רלוונטי אם אני רוצה ילדים או לא, הצורך הזה, ההרגשה הזו שהם צריכים לבוא, שאני צריכה להביא אותם, חזק יותר.
אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. מעולם לא חשבתי שאהיה כזו, ושאלה יהיו הדעות שלי.
אני רק יודעת שזה שם, וזה מעבר לכל הרגשה שהרגשתי, ומעבר לכל דבר שחשבתי שרציתי בעבר.

דרמטי? אולי. אבל באמת שככה זה מרגיש.

[פלוני_אלמונית*]

פרידה מן ההריונות-לידות אמהות חדשה?
רציתי לשתף אתכן בתחושה שיש לי ולשמוע בשמחה חוויות דומות או תחושות /דעות בנושא הבא:
יש לי שני ילדים קטנים ונפלאים.הבן מתוק בן שלש ומשהו,הקטנה עוד יונקת ויש לי את החוויה המענגת של היותי אמא לתינוקת,בת שנה וקצת.אני ממש בתחילת שנות הארבעים ובעלי "גדול" ממני באיזה עשור..לילדי יש עוד כמה אחים גדוליםבהרבה מקסימים מצד בן זוגי שיחיה והיחסים מצויינים.
רצינו בן ובת ויש לנו,נפלאים תודה לאל ,אני מסופקת....הכל טוב.אני חושבת ומרגישה שזהו ,מבחינת ילדים נוספים אני מתכוונת.
אני גם מותשת מכדי לדמיין את עצמי עם ילד נוסף- עדיין מתעוררת לפחות שלש הנקות ועוד שלושה התעוררויות של ה"גדול"-קטן שלי כל לילה שהוא ילד מקסים אבל "טורבו" גם בשעות היום...
לא "התאוששתי" מן ההריונות מבחינת המשקל ,החיוניות..
ועם זאת... לא יודעת למה אבל יש בי משהו אי רציונאלי שככל הנראה ממש מייחל ומקווה לילד נוסף לתדהמתי ולמרות הכל ולא מוותר...
כל פעם אחרי יחסי מין לא זהירים במיוחד "הוא"- אני חוגג בתקווה -שמחה - אולי אני בהריון??? ,איזה כיף...ואני נדהמת...מי הקול הדובר? אני,הרי אני לא רוצה עוד ילדים...ממש לא!!! ומצד שני כנראה שכן- ממש כן!!! אני ממש מבולבלת...מכיוון שאני לא סכיזופרנית,לפחות לא לפי האבחנה שלי,התחלתי לחשוב שאולי יש איזה אינסטינקט כזה שכל עוד אשה במצב של פוריות יש בה חלק "פרמיטיבי וקמאי יותר" מדעתה המודעת ומחשבותיה ואפילו רגשותיה שנענה לקריאת הטבע הזאת של אפשרות הפוריות והבאת ילד נוסף לעולם ורוצה אותה בכל מצב..הייתכן? פעם דיברתי על זה עם מישהי והיא ביטלה את דברי בבוז אז כנראה שלא כל הנשים...
ובכל זאת אשמח לשמוע האם התחושה הזאת מוכרת ומה אתן חושבות חוות מרגישות כי אני די במבוכה...

[פלוני_אלמונית*]

אז אני מבינה שאני לבד בתחושות שלי?

[אלמונית*]

התחלתי לחשוב שאולי יש איזה אינסטינקט כזה שכל עוד אשה במצב של פוריות יש בה חלק "פרמיטיבי וקמאי יותר" מדעתה המודעת ומחשבותיה ואפילו רגשותיה שנענה לקריאת הטבע הזאת של אפשרות הפוריות והבאת ילד נוסף לעולם ורוצה אותה בכל מצב..
אני שותפה לתחושה הזאת למרות שאני במקום אחר. עם ילדה אחת בת שנה וקצת, והגידול תובעני ומתיש ואני יודעת שמגיע לה את הזמן שלה לבד אבל הגוף כמהה להריון כבר מהשניה שההריון הקודם הסתיים, ממש כאילו בלידה שופעל מנגנון קדום. הגוף חוגג את פוריותו. והלא במובן הביולוגי הטהור מטרת החיים היא ליצור עוד חיים ("הגן האנוכי" וכל זה).

[פלוני_אלמונית*]

את לא לבד בעניין הזה
גם לי תחושות דומות של מחשבות על ילד נוסף
כך נוכל להתגבר על החידלון.
השאר כבר יקרה מאליו
אין מקום בדאגה
החיים חזקים מאתנו
תקשיבי לאינסטינקט שלך
הוא בריא
הוא לאן לקחת אותך
הוא יראה לך את הדרך
שבת שלום

[אמא_ל_2*]

ובכל זאת אשמח לשמוע האם התחושה הזאת מוכרת ומה אתן חושבות חוות מרגישות כי אני די במבוכה...

תחושה מוכרת, והקטע הוא שאני רואה אותה כביולוגית לגמרי, אינסטינקט פיזיולוגי שמתכסה בכסות של רגש ואידיאולוגיה. משהו גנטי שחייב להיות קיים בכל מין ביולוגי.

זה כמו, להבדיל, כשבא לי לתת מכות לילדים שלי. רצון חייתי להכות ולהכאיב למי שבאותו רגע, החיה שבי תופסת כאויב.
אני משתלטת על עצמי כמה שיותר מהר ולא מממשת את זה. ככה שגם כאשר החיה שבי רוצה לשכפל את עצמה עוד, אני חושבת בצורה יסודית על איך שאני רוצה שהחיים שלנו כמשפחה יראו, ומחליטה משם, ולא מתוך הרגש החייתי.

לא אומרת לך מה לעשות כמובן

[כל_הריון_הוא_התחלה*]

_התחלתי לחשוב שאולי יש איזה אינסטינקט כזה שכל עוד אשה במצב של פוריות יש בה חלק "פרמיטיבי וקמאי יותר" מדעתה המודעת ומחשבותיה ואפילו רגשותיה שנענה לקריאת הטבע הזאת של אפשרות הפוריות והבאת ילד נוסף לעולם ורוצה אותה בכל מצב..הייתכן? פעם דיברתי על זה עם מישהי והיא ביטלה את דברי בבוז אז כנראה שלא כל הנשים...
ובכל זאת אשמח לשמוע האם התחושה הזאת מוכרת ומה אתן חושבות חוות מרגישות כי אני די במבוכה..._
לגמרי.

[אשה*]

בפעם השלישית שהיא מרימה את ראשה, הכמיהה הבלתי נשלטת הזו.
לראשונה חשתי בה ממש ימים ספורים לפני שהריתי את בכורתי, זה היה קצר ולא ערכתי היכרות מעמיקה איתה.
כשביתי היתה בת שנה וחצי הרימה את ראשה בפעם השניה, פתאום משום מקום הרגשתי בגופי שאני רוצה עוד ילד, לא יודעת למה, גם היום כשאני חושבת על זה זה היה מוקדם מאוד לחשוק בנוסף. הכמיהה הפכה להתכווננות והופ הריתי. עכשיו בני בן שנה וחצי... עד לפני שבועיים ממש לא רציתי עוד. שניים זה מספיק, זה מאוזן, זה מדוייק, זה מבולגן, זה מתיש, זה שמח, זה הכל.
וסת אחת אחרה ורעדו לי הידיים, לא רציתי עוד אחד, לא עכשיו, לא בכלל.
וסת הגיעה ופתאום מצאתי את עצמי מאוכזבת, גילוי שדי בלבל והפתיע אותי שהרי בכל רמות הגיוניות התנגדתי אבל ברמה הפיזית, בסיסית, השרדותית, חייתית, רצפית כנראה שזה גדול מאיתנו (או ממני לכל הפחות).
אני מרגישה את זה מפעפע בתוכי, רוצה לצאת, לקרוא "אני רוצה עוד ילד!" ומשתיקה כי בני עוד תינוק, כי ביתי עוד זעירה, כי אני לא באמת רואה את עצמי מתמסרת עכשיו לעוד תינוק תובעני, כי בן זוגי ממש לא רוצה...
ומנגד אני יודעת שהכמיהה הזו, ההתכווננות הזו מייצרת מציאות שבתוך המקום הזה שהולך ומתפנה בתוכי נוצר וואקום שיתמלא במוקדם או במאוחר כי עמוק בפנים אני רוצה בכך.
שנים שאנחנו נשואים, מעולם לא נזהרנו באמצעים כימיים, אני מאמינה שמה שהגן עלינו היה חוסר הכמיהה כי ברגע שהכמיהה לילד הגיעה זה היה שם, בקלות, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה. יודעת שגם הפעם זה יהיה כך.
אז יופי, אני כמהה השאלה אם אני גם מוכנה ויכולה, או שהכמיהה מפנה מקום וכשזה יקרה אני אהיה מוכנה ובעלת יכולת?
אין לי עם מי לדבר על כך, בעלי כאמור ממש לא מעוניין לא רוצה ליצור קונפליקטים לא רוצה להפחיד לא רוצה לשקשק את הסירה ובכלל חוששת שאם אדבר על כך יהפכו מילים למציאות ולא שלמה עם המציאות הזו.
צריכה אולי לעשות שלום עם הכמיהה? לקבל את הצד החייתי, אבולוציוני, השרדותי הזה שבי ולהניח לצד הלוגי, השכלתני המודרני האנושי?

[בלבוסטה*]

נכנסתי לדף כי אני מנסה להבין האם ניתן לעורר את הכמיהה הזאת במצב הפוך למה שחלקכן תארתן, כלומר מצב שבו ההגיון אומר כן, אבל אין כמיהה קמאית בגוף. רעיון?

[פלוני_אלמונית*]

http://www.laitman.co.il/%d7%9c%d7%9e%d ... %99%d7%9d/

[א_ל_א_ן*]

הקישור הוא תשובה של הקבלה לשאלה מאין באה הכמיהה לילד

[ש_י_ר_י*]

נכנסתי לדף כי אני מנסה להבין האם ניתן לעורר את הכמיהה הזאת במצב הפוך למה שחלקכן תארתן, כלומר מצב שבו ההגיון אומר כן, אבל אין כמיהה קמאית בגוף. רעיון?
אני מכירה יותר מדי אנשים שהביאו ילדים לעולם כי "זה היה הזמן הנכון/הדבר המתבקש" לעשות, ולא כי הם באמת רצו ילדים. כמובן שהם אוהבים אותם ומשוגעים עליהם, אבל בכל זאת, אני רואה שקשה להם עם ויתורים מסוימים, או שהם מנסים בכוח לחזור למצב שלפני לידת הילדים. וזה פוגע מאוד, בכולם.

בקיצור, לדעתי אין שום אפשרות וגם לא מומלץ לנסות לעורר משהו שלא נמצא שם.
ורק גילוי נאות - אני באותו מצב עכשיו. הבנזוג רוצה מאוד, זה אפשרי מהרבה בחינות, אבל... הגוף מתנגד. ממש לא לא לא שאני מרגישה בעצמות. ובינתיים אני מקשיבה לו יפה, אחרי שנים שהתרגלתי לא להקשיב לו.

[בלבוסטה*]

הזמן עבר, הכמיהה שם, בן הזוג לא בעניין... נחכה ונראה אני מניחה

[לבנה*]

עת לכל דבר,

[פלוני_אלמונית*]

צריכה אולי לעשות שלום עם הכמיהה? לקבל את הצד החייתי, אבולוציוני, השרדותי הזה שבי ולהניח לצד הלוגי, השכלתני המודרני האנושי?

ההיגיון אומר לא, אבל הלב רוצה עוד תינוק אחד, תינוק אחרון ודי. למה, למה הם לא מתואמים?