להיות אמא זה גם לסבול

אנונימי

דפים שנולדו מהדף הפורה הזה:
אמהות וקריירה
שיקוף רגשות
פינת בכי
כשהורה מודה בטעות
להיות הורים שטוב להם
נשיאת המחוייבות ההורית
עלות החיים באופן טבעי
הקול של באופן טבעי

דפים שהורחבו מהדף הזה:
לא אוהב להתרחץ.

דפים קשורים:
פעוט מבקש עצמאות
חינוך בלי גבולות
בטיחות בלי גבולות
לפעמים קשה כל כך
קשה לי הטיפול בתינוק
אני מתפטרת
קשה לי באינטימיות עם הילדה
מציאות אחרת (הפער בין הציפיות למציאות)
התקפי זעם

שלום
אני נויה, יש לי בן מקסים אך סוער בן שנתיים כמעט.
מאוד קשה לי להגיד את זה, אבל רוב הזמן אני פשוט סובלת מאמהותי. מתן נמצא הרבה בהתנגדויות, מאבקי כוח, לא רוצה לעשות דברים הכי שגרתיים ואוהב לסכן את אצמו.
אני מכירה את כל העצות, קראתי לא מעט ספרים, וגם אתרים אחרים, ובסופו של דבר, אני רק מחכה שהוא יהיה בן שלוש, וכל יום מחכה שיגמר.
האם יש פה עוד אמהות שיכולות להגיד ביושר שאמהות גורמת להן סבל צרוף? כמובן ללא קשר שאני מאוד אוהבת אותו.

נויה, האם קראת גם דפים רלוונטים כאן באתר?
למשל, פעוט מבקש עצמאות ? חינוך בלי גבולות ? בטיחות בלי גבולות ?

עכשיו קראתי את גיל שנתיים הנורא. מה אומר לך, דברים כמו שכתבה חגית:
_אני לא אוהבת את הבטוי הזה גיל שנתיים הנורא.כי אז הילד פתאום בן שנתיים ועושה משהו שההורים לא אוהבים ואופס זה ישר מקוטלג כמשהו נורא.
אני החלטתי מראש שגיל שנתיים לא יהיה נורא. והוא באמת לא היה.
גיל שנתיים הוא גיל מקסים, מרגש ועם המון חידושים.הילד מוצא דרכים חדשות להביע את דעתו, יש לו דעות מוצקות יותר ועל יותר דברים וזה נפלא.
זה מתיש אבל נפלא.ילד אסרטיבי, דעתן ועקשן זה מצוין.
זה קשה אבל מצוין. ילד צריך לדעת לעמוד על שלו. להביע מה הוא רוצה, לנסות להשיג את מה שהוא רוצה.
אלו תכונות נפלאות לגדול איתן._

ודברים אחרים שכתבה יונת, מביאים לי את התסכול, הקריזה, העצב, והמרדנות. אל תעלבו בבקשה.

קודם כל פירוט, אני עובדת בצורה מפוצלת, בין 9-12 שעות ביממה (לרוב אחרי שהולך לישון).
זה נורא יפה לומר שהכל מקסים, הכל יצירתי וכו, אבל אחרי שמונה שעות עבודה, כשאני לוקחת אותו מהגן, והוא פותח את האחר צהריים בשמונה השטחותיות או מריבות שטותיות, או לא רוצה, והמון בכי, אין לי, אין לי פשוט כוח לשאר הרוח הזה. אני מודה, אני רק מנסה לשרוד.

זה באמת נשמע קשה מאד, לעבוד כל כך הרבה וגם להיות עבורו , ועבור עצמך גם... האם חשבת לנסות לשנות את זה ? זה קל להגיד ואולי גם מקומם, אבל אני מסתכנת. אם את לא מעוניינת בשיחה לכיוון הזה רק תגידי

מה עם לישון צהריים, את, בגיבוי של בייביסיטר?
זה הופך את כל העולם למחייך יותר.
עוד אפשרות: מחסור בויטמינים (למשל B12) יכול לגרום לך לחוסר-סבלנות וגם לעיפות. אולי תבדקי את עצמך?

לענת, שלום, אני פתוחה לכל כיוון שיחה. לא הבנתי למה התכוונת בשינוי.
לגילה, בעבר אכן אובחנתי כסובלת מחוסר כזה, אבל טיפלתי בזה. אני כמעט ולא נוגעת בבשר. לדעתי זה לא העייפות הפיסית כל כך, כמו ההתשה במאבקים שלו.

מאיפה נובע המאבק והאם ניתן למנוע אותו מראש?
פשוט לעזוב את זה?
לא רוצה מקלחת? אז לא.
לא רוצה לישון? שלא ישן. בסוף יירדם איפשהו איכשהו...
אני לא אומרת שזו הדרך האולטימטיבית (ספק אם יש אחת כזו...) אבל זה יכול לעשות "פוס" ולפתוח דף חדש ביחסים שלכם, כך ששניכם תוכלו להתחיל להנות מהם.
זה הצעד הראשון לשינוי. פשוט לא לנסות לכפות עליו כלום, שלא תהיה לו סיבה להיאבק.
נסי ותראי אם זה מרגיע אותך, בשביל ההתחלה

כתבת: אני פתוחה לכל כיוון שיחה. אז כתבתי לך את מה שאני מרגישה, בכנות ובלי צינזורים.
אולי הילד שלך מתנהג כך, כי הוא מרגיש רע. הוא מביע את תיסכולו ממעט זמן אמא. והוא יודע ומרגיש שכשאת סוף סוף רואה אותו את הרוסה לגמרי וגם אם לא תגידי כלום הוא יודע שכל מה שאת רוצה זה שהוא יעזוב אותך בשקט.
או שישחק יפה במשחקים שלו או שפשוט יתארגן כבר למיטה ויילך לישון.(מי מאיתנו לא מכירה את ההרגשה הזאת).
והוא רוצה להיות איתך, כשאת נינוחה, רחוצה, לא עייפה ורוצה לבלות איתו.
כתבת והוא פותח את האחר צהריים בשמונה השתטחויות או מריבות שטותיות, שטותיות? הוא צורח לך באזניים "אמא את עייפה ואין לך סבלנות אלי! בבקשה תהיי איתי לא ככה, אלא כמו שאני רוצה!"
עכשיו, אמא שלא רואה את הילד שלה כל היום, יש לה עבודה עצומה לעשות כשהיא חוזרת הביתה: גם לנוח (מי נח? עכשיו יש את הבית.) וגם להתחיל איתו מערכת יחסים בסופו של היום. כל תהליך ההתקרבות אל הילד בא כבר כאקסטרא, אחרי שאת כבר מלאה לגמרי. מה שהיה צריך באופן טבעי להתפרש על המון שעות מרגע היקיצה שלו ועד ההירדמות, מצטמצם לכמה שעות קצרות וטעונות: השיחות, הכעסים, המשחקים, הטיפול הפיזי, השתיקות, השירים, ההקשבה...וכל זה בהרגשה של שניכם שזה זמן גנוב, כי מעל לכל, את נורא נורא עייפה.
ולכן הוא משתטח. כי הוא מוצף ברגשות סותרים ואינטנסיביים של שמחה לקראתך, אכזבה מהעייפות שלך, כעס עלייך על שהתגעגע כל כך, כעס על כך שאת כבר שם והוא ממשיך להתגעגע, וגם תיסכול מכך שהוא יודע כבר שהזמן קצר ולא תספיקו.
ולכן, אני חושבת שצריך לעשות כל מאמץ לשנות את השגרה שלך כדי שתוכלי להיות איתו את המקסימום שאת יכולה ורוצה . גם במחיר ירידה ברמת החיים, גם במחיר ה"מה יגידו".
כרגע לא רק הוא צורח ומשתטח, גם את כך. תביאי את שניכם למקום טוב ותהיו מאושרים. אמן.

עוד כיוון: רגישויות למזונות מסויימים. מצטערת שאני לא יודעת לפרט יותר, אבל יש ילדים שמזונות מסויימים גורמים להם לקריזות קשות. אני מכירה את זה רק מניסוי וטעיה, אבל אולי אחרים יוכלו להמליץ לך על דרכים לאבחון וטיפול.

ועוד כיוון אחד: הכותרת שבחרת לדף הזה -- "להיות אמא זה לסבול". אני תוהה אם הוא מרגיש שאת חושבת ככה, גם אם הוא לא מסוגל לנסח את הדברים בדיוק.

אני יכולה רק לומר שמצאתי באתר הזה (למשל בהפניות ש מ י כ ל ציינה למעלה ובעוד מקומות) עצות שמאד עזרו לי. זאת למרות שאני, כמוך ובניגוד להרבה אמהות כאן, עובדת כל יום עד חמש ומגיעה הביתה בלי שמץ של כח או רצון ליצירתיות ביחסי עם הילדים. למען האמת, אני רוצה לקרוא עיתון לשתות קפה לאיזה שעתיים.
ציינתי את זה גם כדי שתדעי שיש כאן אמהות כמוך (כלומר לא כולן בשאנטי) וגם כדי להבהיר שלמרות כל זה העצות שקיבלתי כאן עזרו לי מאד. הן רק דרשו ממני לצאת מהתגובה האוטומטית ולאמץ גישה שונה. זה לא קל, זה מעורר לפעמים עוינות כשקוראים את זה בפעם הראשונה, אבל זה מאד עמוק ונכון.
(כאן המקום להודות - שוב! - ליונת, לבשמת, לגילה, לענת, לסמדר, לאורנה למיכל ולכל השאר)

שלום נויה,
שמחתי לקרוא משהו שונה, מרענן, כן.
קצת פרספקטיבה:
עם הילד השני זה עוד יותר קשה, אבל יותר קל.
עם השלישי - עוד הרבה יותר קשה, אבל בהחלט יותר קל.

<אני בעצמי לא מבין מה שכתבתי, אבל זה לא מבטל את העובדה שזה נכון>

אופס...
וסליחה אם זה נראה כאילו מכלל הן נשמע לאו. לא התכוונתי לכך, ואני יודע כמובן שזה ממש לא כך.

<פתאום ראיתי שיש סכנה שאובן שלא כהלכה>

הי נויה
אולי תתארי אם יש רגעים שאת נהנית מהאימהות שלך? יש רגעים שלא קשורים לאימהות שאת נהנית בהם?

עם הבן שלי גיליתי (את מה שידעתי גם קודם, אבל תמיד התאוריה הרבה יותר קלה מהישום, במיוחד על עצמך) כמה דברים שעוזרים לי לצאת מתקופות קשות:

הוא זקוק להרבה פעילות גופנית. אם הוא לא מוציא את המרץ בהשתוללות חיובית (משחקי האבקות, גלגולים, ריצה, קפיצות....) הוא מוציא אותו באופן שלילי ע"י הצקות, סרבנות והתנהגות מעצבנת באופן כללי. אמנם זה לא כל כך טבעי לי (ובטח לא אחרי יום עבודה) אבל לשחק איתו באופן פיזי, עושה לנו הרבה יותר נעים ונחמד, וזה שווה את המאמץ.
גם רעב עושה לו את זה. לא תמיד הוא מזהה את התחושה, אבל הוא פשוט נעשה עצבני. אוכל (עדיף לא חטיף, אלא משהו מזין, כי אח"כ בארוחת ערב הוא יאכל פחות, והוא צריך מזון טוב לגדילה) פותר את הבעיה.
בתקופות הכי קשות, מסתבר שמה שהוא רוצה, זה אישור לאהבה. אני מנסה "לצאת" מהריב, ופשוט לתת לו חיבוק, נשיקה, ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו. להפוך את ההתנגדות למשחק. כאמור - זה לא קל בזמן אמת, אבל זה עושה פלאים. לא חייבים להסכים עם מעשיו, אבל לתת לו אמפטיה, ולהתייחס לכעס כאל נסיון לשאול "אמא, את אוהבת אותי?". ולתת הרבה אהבה ומגע גם בזמנים אחרים. ממש לקחת פרויקט של כמה ימים, וליזום הרבה הרבה חיבוקים ומילות אהבה, ותשומת לב חיובית. לראות את הדברים הטובים שהוא עושה ולשבח אותם - גם בשביל עצמך וגם בשבילו.

ויש לי חדשות רעות: זה לא עובר בגיל 3. רק משתנה. אל תחכי לזמן שיעשה את שלו, אלא עשי זאת בעצמך. אפשר להנות מהאמהות (אפילו כשעובדים, למרות שאני בחרתי לצמצם את המשרה במעט, כדי שיהיה לי זמן וכוח לילדים. לא יודעת איך את מצליחה לתפקד עם עבודה גם ביום וגם בלילה). }

ענת גביש- תודה על מה שכתבת למעלה.נגע בי מאד.

נויה, גם אני מגיעה הביתה מאוחר. (5 זה הכי מוקדם אצלי).
האם יש פה עוד אמהות שיכולות להגיד ביושר שאמהות גורמת להן סבל צרוף?
אני חושבת שאולי צריך לדון פה לא רק באימהות אלא גם בחוויה של סבל.
אימהות יכולה להיות קשה, מתישה, מייאשת, וכו' וכו' ועדיין אמא לא תחווה אותה כסבל.

עוד דבר. גם לי יש בן שנתיים שמבטא כנראה קשיים דומים אבל בדרכים אחרות. בבכיינות במקום בעקשנות.
ממש לאחרונה התחלתי לקום יותר מוקדם בבוקר ולהיות איתו קצת זמן ממש לבד כשאני עוד רעננה משנת הלילה.
היום בבוקר הוא נפרד ממני בחיוך במקום בבכי. זה היה שינוי טוב.

נויה

, אני יודעת כמה זה קשה. גם לי יש מתן אחד בבית, בן שנתיים עם טון מרץ. כמו של 10 ילדים יחד. כשאנחנו יחד אין לנו דקה של מנוחה, רצים מפה לשם, מטפסים, נופלים, שוברים. חברות אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שהן לא היו מחזיקות מעמד עם ילד כזה (ומה בדיוק הייתן עושות? מתפטרות?).

גם אני כמוך מרגישה שאם לא הייתי עובדת ככה היתה לי הרבה יותר סבלנות ופי אלף יותר כח לפעילויות שלו.
אני מסכימה עם הרבה ממה שנכתב פה בעיקר עם מה שכתבה חבצלת, אל תריבי איתו, עזבי ויכוחים מיותרים. איכות החיים שלכם תשתפר פלאים.
אצלנו למשל יש תקופות של שבוע (ויותר, אני פשוט לא רוצה להחרידך) שהוא לא רוצה לעשות אבמטיה, אז לא עושים. מבטיחה לך שהוא מריח אותו דבר, שום ריח של אדם מבוגר שלא התקלח. לא רוצה להחליף חיתול אני רק אומרת לו שיוריד הוא מסתובב קצת בלי, מאושר מכל רגע ואח"כ תוך כדי משהו אחר אני שמה לו אחד חדש.
לא רוצה לאכול-אל תאכל. לא רוצה לישון עכשיו-אל תישן, אני פשוט משתדלת שזה יבוא ממנו ואז שנינו יותר מאושרים.
את בטח אומרת לעצמך "היא לא מבינה על מה אני מדברת". אבל אני חושבת שאני מבינה.

ואוהב לסכן את עצמו
גם מתן שלי. פשוט מדהים. אבל אם תשחררי קצת תגלי שהוא יודע בדיוק מה הגבולות של עצמו. את יכולה לת דוגמאות מה הוא עושה שלדעתך מסכן אותו?
ואני אתן לך דוגמה מאצלנו:
יום שישי הוא פתח את אחד החלונות ודיבר עם הכלבה שבחוץ. התכופף אליה, ובשניה הראשונה חשבתי "עוד שניה הוא נופל". אח"כ חשבתי שהוא מספיק גדול ובעל נסיון בשביל להבין שהוא יכול ליפול. (אנחנו בבית עם דשא מתחת לחלון). ורק אמרתי לו "תזהר כשאתה מתכופף שלא תיפול". יותר משעה הוא שיחק עם החלון/רשת/תריס ולא נפל.

ואני מצטרפת למפלגה של חבצלת השרון ו תמר ס - גם לי יש פעוט דעתן ועקשן בבית, וגם אני חושבת שבין יתר העצות המאוד חכמות שנתנו לך כאן, כדאי גם לברור את הקרבות - על מה כדאי להתעקש ועל מה לא. מה למשל גורם לו להשתטחויות בחזרה מהגן? אם, נניח, הוא רוצה ללכת לנדנדות ולך יש משהו לסדר בבית, אולי אפשר לדחות את ה"לסדר" לטובת הנדנדות, כי חצי שעה של צרחות ובכי היא ממילא חצי שעה אבודה שלא מועילה לאף אחד?
וגם אני (שנקרא למפלגה "מפלגת גמני"?) עובדת במשרה מלאה ומתחזקת בית ואימא לשלושה, ומכירה את התשישות המוחלטת הזו והרצון לקחת חופש מהחיים. נדמה לי שתוכלי למצוא הדים לחלק מהתחושות שלך גם בדף אני מתפטרת .

לדעתי העייפות היא גורם מרכזי ביחסים. בן-אדם עייף=בן אדם עצבני.
מעבר לכך, תזונת האם חשובה לא פחות מתזונת הילד. אמא שאוכלת נכון, היא אמא בריאה יותר ומערכת העצבים שלה רגועה יותר.
משום כך, לא ניראה לי שאמהות לילדים קטנים יכולות גם לעבוד, וגם להיות אימהות רגועות. כל אמא צריכה לעשות את השיקולים שלה, מה יותר חשוב לה בסדר העדיפויות העכשווי.

לא ניראה לי שאמהות לילדים קטנים יכולות גם לעבוד, וגם להיות אימהות רגועות
יש כאלו שחושבים שלא יכול להיות אמהות שרק בבית, ורגועות:-D תסכימי איתי שאת מכלילה חגית.....

_לדעתי העייפות היא גורם מרכזי ביחסים. בן-אדם עייף=בן אדם עצבני.
מעבר לכך, תזונת האם חשובה לא פחות מתזונת הילד_
בהחלט, ואמרתי זאת למעלה.
לא ניראה לי שאמהות לילדים קטנים יכולות גם לעבוד, וגם להיות אימהות רגועות
אני מכירה לפחות אחת כזאת.

אולי אני טועה, אבל כיוון נוסף שניתן לחשוב עליו:

ואולי יש לך עייפות כללית, לא רק ממנו?
אולי יש לך עייפות מהחיים וזה מתבטא במפגש שלך איתו - כי דווקא שם את צריכה להוציא הרבה אנרגיות?
אם התשובה היא כן, אז אולי תשקלי ייעוץ מקצועי, פסיכולוגי, זה יכול לעשות פלאים לנפש שלך.

כשהנפש חלשה, כל כמה שתקראי ספרים, וכל כמה שיהיו לך כוונות טובות להיות אמא שמבינה יותר וסבלנית יותר -לא יעזרו.
כשהנפש חזקה ומחוזקת אז אפשר להתחיל ביישום של עצות טובות שניתנו כאן ושבטח על חלקן חשבת לבד.

בכל מקרה, לגבי תחושת הסבל בלהיות אמא. אני לא אמא, אבל אני רואה את הסבל הזה קיים אצל כל כך הרבה אימהות, ככה שאת בחברה טובה. מה שחשוב זה לעשות עם זה משהו, לטפל בזה, במקום "לחכות שגיל שנתיים יעבור". כי זה לא כ"כ קשור לגיל. ילדים זה עם תובעני. הם כ"כ זקוקים לנו שזה פשוט הופך אותם לכאלה.

בהצלחה.

תודה על כל התגובות שנועדו לסייע, לתמוך ולהקל. יש לי המון מה לומר, אבל אני הגעתי למסקנה שאני אצטרך לעשות ויתור גדול על העבודה שלי (שאותה אני אוהבת) כי זה פשוט לא מסתדר ביחד. אני לא רוצה שאחרות יטפלו בו כל הזמן.
לטובי : אני כבר הולכת לפסיכולוגית. זה בהחלט עוזר, אבל לא מסייע לעייפות הגדולה, לחוסר הסבלנות שלי אליו כשאני תשושה ורוצה מנוחה.
לתבשיל, אולי אמהות לילדים יכולות לעבוד, אבל לא בעבודה בכירה וקרייריסטית, אלא במשהו לא תובעני במיוחד. מה שמדהים אותי, שעכשיו הרבה יותר קשה לי מגיל שנה למשל. לגבי שינוי השם, בדף אחר.
לשמיכת טלאים: את עובדת במשרה מלאה ומחזיקה שלושה? מאיזה חומר את עשויה?? אני מרגישה מאוד נחותה לידך. העבודה שלך ניהולית/תובענית?

ל תמר ס - נשמע שיש לנו מתנים מאוד דומים. נפל לי הלב למטה כשקראתי על ההתכופפות שלו, באיזו קומה? בן כמה הוא עכשיו?

לאם פי
מאוד דיברת אלי. העצות נשמעות לי משהו שאני צריכה ליישם, את חלקן ניסיתי, למשל חיבוק באמצע הריב, זה לא עבד. ולגבי החדשות הרעות - תסלחי לי אם אני מעדיפה להיות אופטימית ולא להאמין לגמרי, כי המון מדווחות לי אחרת, שבגיל 3 זה נרגע, האינטנסיביות והתדירות.

מונונוקי, ברור שיש רגעים מאושרים ומלאים, הם רק יותר קטנים ופחות שכיחים בגלל האינטנסיביות של החיים, וכנראה גם בגללי. סבל זה העדר החופש, החנק, התחושה שיש שם מישהו שלוקח לך את כל החופש לדאוג לצרכים שלך, אבל כולם.

והכי מאתגרת, ענת גביש.

קראתי כמה פעמים את התיאוריה שלך, מצד אחד אני יודעת שגיל שנתיים זה גיל של טנטרומים, מצד שני, אולי יש משהו במה שאת אומרת. זה בהחלט דעה שמעוררת הרבה יסורי מצפון. כאמור, אני שוקלת להתפטר מעבודתי ולהיות יותר נינוחה איתו.

אל תצפי לפתרון קסמים. כשאני מצליחה להתעלות מעל לריב ולחבק תוך כדי, לומר שאני אוהבת, או להפוך את הריב להתגוששות משחקית - זה לא תמיד עוזר נקודתית (ההתגוששות בדר"כ כן, אבל היא גם דורשת ממני הרבה אנרגיות, ולא אפשרית כשאני עם התינוק עלי). אבל פתאום שמים לב שמצבי העימות מצטמצמים, שהוא פחות התנגדותי, ויותר משתף פעולה.
גם המעבר מגיל שנתיים לשלוש (ויותר) - יש שינוי, בהחלט, אבל אל תצפי שמילד סוער, כמו שקראת לזה, הוא יהפוך לילד שוקט. ובמיוחד - אם לא מצליחים לפתור את הקונפליקט של גיל שנתיים, הוא בוודאי נמשך הלאה, כך שאני לא מאמינה בהמתנה. אני מאמינה בפעולה, בשינוי של עצמנו ושל הגישה שלנו. וצריך כל פעם להתכוונן מחדש. ולהזכר בתובנות מפעם.

שגרירה יקרה. אני עובדת משרה מלאה ובנוסף 7-8 פעמים בחודש לא מגיעה בכלל הביתה בלילה.
בימים שאני בבית אני נטו עם ילדים (בן 4 ובן 2), לוקחת אותם לשחק, לחוגים, נמצאת איתם נטו, בלי עבודות בית ובלי שום דבר. להגיד לך שזה קל? להגיד לך שאני לא נמרחת בסוף כול יום ואח"כ עוד צריכה גם להשקיע בלימודים ועבודה (מה שכמובן אני לא מצליחה לעשות), להגיד לך שלילדים שלי לא קשה? שלא היו לי מאבקי כוח, אמירות כמו "תחזרי לעבודה" "לא אוהב אותך" "אני הולך לחפש לי אמא אחרת" ????
בהתחלה הייתי בוכה הרבה, אח"כ כעסתי הרבה ובעיקר על עצמי, אבל אני כרגע לא יכולה לשנות את העבודה שלי, ויש גם שיקולים כלכליים שנכנסים.
היום אני מתמודדת, אני מעודדת אותם שהם אומרים לי שהם כועסים, משתדלת להבין אותם ולתת להם את התחושה שזה בסדר לכעוס, וזה בסדר להגיד את מה שמציק להם. ואני חייבת לומר שיש שינוי. זה לא שאין בכלל התפרצויות בכי, ולא שאין ויכוחים וריבים, אבל יש שינוי, יש אוירה טובה יותר, הם יודעים להעריך את הנוכחות שלי בבית ולנצל אותה למקסימום, ואז לי יותר כיף להשקיע בהם את הכול.

אני מסכימה איתך, להיות אמא זה קשה, אף אחד לא הבטיח לנו שזה קל, אבל זה גם שווה, החיוך, החיבוק הנשיקה ה"אמא אני אוהב אותך הכי הכי" בכול פעם זה נותן לי זריקת מרץ הלאה...

אני מרגישה מאוד נחותה לידך. העבודה שלך ניהולית/תובענית?
חס וחלילה נחותה! מה פתאום? ממש לא התכוונתי שככה ייצא. אני מתרגמת, עבודה שאחד היתרונות הגדולים שלה היא שניתן לעשות אותה מהבית. עבודה לא ניהולית אבל כן תובענית, עם deadlines אני חייבת לעמוד בהם. אני עשויה בדיוק מאותו החומר שכולנו עשויות ממנו, ויש לי רגעים טובים ורגעים הרבה פחות טובים. חלק מהזמן אני מאושרת, וחלק מהזמן אני שואלת את עצמי אם לא יצאתי מדעתי כשבחרתי באימהות, ובשביל מה בכלל הייתי צריכה את זה. הילדים שלי אינם ולא היו בחינוך ביתי, אם כי בגלל טבע עבודתי הם נמצאים איתי יותר שעות בהשוואה לחבריהם, נניח. העניין הוא שאני במשחק האימהות כבר 14.5 שנים, כך שאני יכולה לאשר שהוא באמת נהיה יותר קל עם הזמן (יותר נכון, משתנה ונהיה יותר קל בחלקים הטכניים, ויותר מסובך ומורכב בהיבטים אחרים). אולי גם כי למדתי (בדרך הקשה - זה משתפר עם כל ילד) על מה שווה לי להילחם ואיפה כדאי לכל הצדדים לרדת מהעץ. אני מראש לא מנהלת קרבות על סדר וניקיון, על אמבטיות, על מה ללבוש, על כן-רוצה-לא-רוצה. ולמען הגילוי הנאות אני צריכה להודות שבגלל העבודה מהבית יותר קל לי לוותר ולתמרן בין הדרישות של הילדים לאלו של עבודתי, כי רק לעיתים נדירות אני מוצאת את עצמי במצב של ילד שרוקע ברגליים ואומר "לא רוצה" דוקא כשאני צריכה להגיע לפגישה חשובה.

הוא בן שנתיים וחודשיים. קומה ראשונה.

וגם אני (שנקרא למפלגה "מפלגת גמני"?) עובדת במשרה מלאה, מתחזקת בית, אימא לשלושה, ומכירה את התשישות המוחלטת הזו והרצון לקחת חופש מהחיים.
גמני.
שגרירה, יש לי חברה שמתבטאת בדיוק כמוך- סובלת מכל רגע מהאמהות. אני לא הייתי מגדירה זאת כסבל, יותר כקושי, עייפות כמו שתיארה רחלי. אבל כנראה שאני מעבירה את התחושה הזו הלאה, כי הבת שלי שאלה אותי לאחרונה אם קשה להיות אמא..
לדעתי הדרישות מהאם המודרנית אינן אנושיות כמעט.

ובכן
קחו אחה"צ לדוגמה. הלכנו להצגה במתנס הקרוב, משהו שהוא אוהב מקלטת וידיאו. נכנסים למבוא - יש שם כמובן קיוסק. הילד דורש סוכריה. כל הממתקים שם היו זבל כימי טהור, קניתי לו ביצת קינדר (כן, זו שהסבתא אמרה כי היא בריאה משום שיש בזה חלב). אגב, לא היה עוזר לי אם הייתי מביאה חטיף טבעי מהבית במקרה הזה. נכנסנו לאולם והיה כעשרים דקות עד שהם התחילו, הוא היה באטרף, צעק, התרוצץ, סירב לחלוטין לשבת, ואפילו רץ לבמה וניסה לטפס עליה.):<
ההצגה התחילה סוף סוף, ראיתי שאפשר לרתק אותו לכיסא אם אתן לו עוד חטיף ("שלווה"). וראיתי את כל ההורים מאביסים את ילדיהם בבמבה/אחר כדי שישבו. הוא ישב המום במשך 20 דקות, ואחרי 25 דרש הביתה . ראיתי שאם לא אשתף פעולה יהיה מאבק, ובאמת לא ציפיתי שישב שעה וחצי. יצאנו. בתוך ההצגה עברו בי כל מיני תחושות. אפילו כמעט הגעתי לדמעות מתוך התרגשות שהוא סוף סוף יושב קצת... חשבתי לעצמי האם הוא באמת ילד "יותר" או "אחר" כפי שדיברתם בדיון הזה (התקפי זעם).מסעדה ניידת, חברתי הטובה טוענת כך, ואני מתחילה לקבל את גישתה. גם משום שאני הייתי כזו ועודני. היפרית, (כנראה שיש לי הפרעת קשב שלא אובחנה), מרדנית ועקשנית. הצטערתי בשבילו שהוא קיבל דווקא את התכונות הכי פחות "מסתדרות בחיים".

ואיך שיצאנו לגינה כפי שביקש, הוא רץ לחול, תפס שם כף, העמיס חול, וניגש לילד שלא עשה לו כלום ושפך עליו את החול על החולצה. הילד היה המום.

לא אעיק עליכם בזה שכל הדרך הביתה הוא בכה, קיטר והתעצבן למרות שקיבל כמה דברים שרצה (אבטיח בדרך, דרש לאכול אותו מיד ולא לחכות עד הבית). אני עמוסת מחשבות וקראתי את העצים האחרים שהפנו אליהם, המסקנה שלי היא כן, עם ילדים מסוימים להיות אמא זה לסבול הרבה, סבל צרוף ואכזרי.

אני לא בטוחה איך לנסח כדי שדברי יגיעו אליך - אני בטוחה שיש דרך להיות עם ילד כזה בלי לסבול. אולי בלי הצגה, אולי עם להתמלא יחד בחול בגן המשחקים. אולי ללכת בדרך בה הוא מתנהל, ולא לעסוק כל הזמן במלאכה הסיזיפית של לסחוב אותו לדרך שלך.

אני מתלבטת. האם המטרה שלך שנחלוק את החוויה הקשה איתך או שניתן לך עצות?
אם את רוצה עצות, אז תדעי שאני מבינה כמה קשה, אבל אם להיות פרקטים צריך לראות איך מתמודדים עם המצב.
אל תתיגי את הילד, אבל כבדי את העדפותיו. אולי הוא לא אוהב הצגות? אולי לא היה לו מצברוח להצגה? לנו כמבוגרים יש זכות לא ללכת להצגת אם לא בא לנו , וגם אם קנינו כרטיסים לפעמים פתאום לא מתחשק.
גם לנו היה אחה"צ מורכב. הלכנו לגינה, הבן שלי לקח לאיזה ילד את הבימבה שלו וסירב להחזיר. אחרי דין ודברים שלא עבד לקחתי אותו מהבימבה(הילד האחר צרח ובכה בלי הפסקה) ואז הבן שלי תוך שניה והילד השני לא נרגע הרבה זמן אח"F. אז הבן שלי הלך לאנשים וביקש מהם אוכל. לא שלא היה איתי אוכל.. הוא רצה מה שיש להם. העמסתי אותו על העגלה והלכנו הביתה. זה היה ממש לא קל הסיפור הזה. אבל אני חושבת שחלק מהעניין זה שהם מגלים את העולם ובודקים מה מותר. מי שלא הולך תדיר להצגות לא מבין מתי הולכים ומתי יושבים והיכן מות ר לטפס (מותר בגינה). כל הבלבול הזה ורמת סוכר גבוהה בדם גרמה לו להתפרק אח"כ על ילד אחר.

אני קוראת ולבי איתך

אי במקום אחר לחלוטין ממך. עם ילדה בת אוטוטו שנתיים. אנחנו בבית ביחד רוב הזמן (חוץ מלימודים וקצת עבודה שאני עושה בלעדיה).
אני רוצה להתנסח מאד בזהירות, כדי לא לפגוע חס וחלילה ובכ"ז לנסות ולהעביר איזשהו מסר.
האם יכול להיות שאת פוחדת להיות אתו נטו בלי פעילויות למיניהן? (קצת מזכיר את קשה לי באינטימיות עם הילדה שכבר הוזכר פה).
לי נשמע ש- full time גן זה מספיק פעילות לילד בן שנתיים פלוס בלי ההורים שלו. אולי מה שהוא צריך זה אותך ואת אביו? אולי הוא כבר התרגל לפעילויות אקסטרה כמו אותה הצגה למשל?
אישית, לא רואה איך אומני תשב שעה וחצי או אפילו שליש מזה לראות הצגה, למרות שכבר מאד הייתי רוצה וזה מביא אותי לעוד נקודה למחשבה- אולי את כבר כ"כ רוצה אותו גדול, מתנהג יפה, שקט, ממושמע וקצת מפספסת את הרגע הנוכחי? את המקום בו הוא נמצא עכשיו? בין תינוק לפעוט לילד? כזה שכבר יש לו עולם משל עצמו וקצת עצמאות ועניינים לארגן, אבל גם רצון וצורך במקום המוכר, החמים, המפנק, ה 'רק שלו' אצל אמא ואבא?
ואם כבר אבא- איפה הוא בכל התמונה הזו? עד כמה את נעזרת בו? האם זה בכלל אפשרי? עד כמה את נעזרת בבני משפחה אחרים, או באנשים קרובים שהילד מכיר ואוהב?
בזמנים של נפילות אנרגטיות אני מאד משתדלת להקיף את עצמי ב"אנשי שלומנו" וזה כ"כ עוזר.

אני מקווה שאת מבינה שאינני מתכוונת לפגוע חלילה וחס ורק להציג את מה שעולה אצלי בעקבות דברייך

בכל אופן, המון בהצלחה וקחי את ההזדמנות לבחון את כל גווני הביניים לפני הנטייה (שמסתמנת מדברייך) של שחור ולבן- או הכל או כלום
אני שוקלת להתפטר מעבודתי ולהיות יורת נינוחה איתו.

תודה לכולכן על התמיכה והאכפתיות

, עצותיכן בהחלט נופלות על מישהי מקשיבה.
גילה חורש, זו פעם ראשונה שהלכנו להצגה, ויותר לא נעשה זאת בזמן הקרוב, שנה ומשהו. ברור שהצגה זה לא משהו שבא לי, חשבתי שהוא יהנה מזה. אני עדיין מחפשת את הדרך להיות איתו, כך שיהיה לו נעים, מספק, נחמד, בלי להתעצבן ושגם עבורי זה יהיה בסדר. אנחנו הולכים בד"כ לגינה, ומכיוון שהיו שם אירועים של עימות עם ילדים אחרים וכן הלאה, חשבתי לעשות משהו אחר. סליחה על הקטנוניות, זה גם עלה 100 שקלים. קראתי את אחה"צ שלך, זה צבט בליבי והזדהיתי מאוד. נראה לי אבל שאת לוקחת אז פחות תהומי ממני, האם זה כך? לגבי הסוכר, אני מחפשת תחליפים כרגע לזבל הזה.

למונונוקי:
מטרתי היא גם לשתף, וגם לשמוע עצות ומידע מאמהות שמתמודדות עם דברים טובים, אני כן מאמינה שיש דברים שאפשר לעשות כדי לשכך את האש.

לורד לב
שאפו. אני מתרשמת מאוד מהדברים שכתבת, האבחנות שלך זוכות לציון כמעט עשר אצלי. אין ספק. אני פוחדת ממנו, פוחדת מאוד להיות איתו בלי תעסוקה. לא פוחדת בגלל משהו חיצוני אלא בגלל שכשהוא מפגין תסכול וזה קורה הרבה, אני מתרסקת לי בפנים. לגבי המצב המשפחתי, אבא עובד מאוד קשה וחוזר ב20:00 והלאה כל ערב. הערב חזר בשבע ארבעים וחמש וזו הייתה חגיגה. הוא הבהיר שזה המצב ואין לו אפשרות לשנותו. לשנינו אין משפחות תומכות (רק סב אחד בחיים והוא לא מסוגל). אין דבר טראגי יותר באמהות מהעדר אמא של עצמך . לדעתי. (אני תמיד מתנסחת בצורה כזו). שוב, קיבלתי באמצעות הדברים שלך ושל אחרות חיבוק של תמיכה דרך המסך, וזה בהחלט עושה לי להרגיש טוב. אבל אני יודעת שמחר ומחרתיים אני אמצא את עצמי שוב באותן דילמות, מנסה לגייס המון אורך רוח, ולא להרגיש כל כך רע. חשבתי לעשות רשימה של עצות מכאן ולתלות על הקיר.

נראה לי שחלק מהפיתרון אי אפשר לתלות על המקרר. זה פשוט להתרגל לאורח חיים אחר שקיים בחברת הפעוט. הלאתי אותך בכל תלאות האחה"צ שתדעי שאת לא שם לבד. חלק מהקושי אצל אימהות עובדות הוא לקום מוקדם להיות אישה אחת במשך כמה שעות טובות, ואז להגיע עייפה ולהיות אשה אחרת בבית. לעשות מעבר קיצוני ועוד להיות הכי טובה בכל הכיוונים.

מונו-נוקי
כל מילה בסלע. הסוויץ' הזה פשוט מפרק לי את הצורה. תודה שנתת לי להרגיש שאני בסירה.

שגרירה - מה עם להפגש אחה"ץ באופן יזום עם אמהות במצבך?

את ממש נגעת במיתרי נפשי, אני מתרגשת מעוצמת הרגשות שלך והכנות, האכפתיות, החכמה...
ידעת שיש לך תכונות מדהימות כאלה!!!
אני כותבת כדי לחזק את ידך ואני מאמינה שבתוך תוכך אם "תקשיבי" לקול הפנימי שלך תדעי בדיוק איך להתנהג עם מתן ואיך להגיב אליו, על מנת להמעיט את הסבל, הכעס והתיסכול בינכם.
אי- אפשר להימנע מהרגשות הללו ואין מצב שבו הכל מתהנל על מי- מנוחות כל הזמן, אבל....
קשה קשה מאד, אבל העובדה שאת מחפשת דרך ומתייעצת מעידה כי את בדרך ואת תגיעי בזמן שלך בדרך שלך....יש עליות וירידות...ימים טובים וימים קשים מנשוא...והמון רגשי אשם, כעס על עצמך על שאת לא מספיק סבלנית, טובה, גמישה, וכ'ו.... קשה קשה מאד
אני שולחת חיבוק מכל הלב

העובדה שאת מחפשת דרך ומתייעצת מעידה כי את בדרך ואת תגיעי בזמן שלך בדרך שלך.
רק מדגישה את המשפט של אמפטית.

היפרית, (כנראה שיש לי הפרעת קשב שלא אובחנה), מרדנית ועקשנית.

היי, לא להגיד שום דבר רע על הבת שלי! היא מאוד מזכירה את הבן שלך. גם היא הולכת בנתיב שלה בחיים, שלא תמיד - בדרך כלל לא - מקביל לנתיב שלי או של כולם (-:
אני מכירה היטב את התחושה של - הילדה הזו היא יותר מדי בשבילי. יש לה יותר מדי אנרגיות, רצונות וחשקים, הרגשה שאני והעצמיות שלי טובעות כליל בתשוקה הבלתי נשלטת שלה לפרק כל דבר, לחטט בסלים של עגלות של אחרים, לקפוץ, לחטוף.
אני רימיתי. נעזרתי רבות באמא שלי, מעט בחמותי, בבעלי כשהתאפשר, וביליתי אחר-צהריימים (ככה אומרים?) רבים מספור בגינה או פשוט בבית של חברות, עם ילדים בגילה. היום היא בת שלוש ורבע. הסערה עדיין שם (ראי אני מתפטרת) אבל אין ספק שהיא הרבה יותר משתפת פעולה ממה שהיתה לפני שנה, הרבה פחות אימפולסיבית (ועדיין אין שום סיכוי שאקח אותה להצגה (-;).

תכל'ס: יש לך פעוט פיזי מאוד שצריך להתיש. לכמה זמן הם יוצאים לחצר בגן? יש אפשרות שתדברי עם הגננת כדי שהוא יקבל מנה מוגברת של התשה? (חברה שלי קוראת לזה "לאוורר אותם"). מה עם ים? הריצה על חול, הגלים, הצדפים - שונה לגמרי מגודש החויות בגינה. מה עם בריכה? ניסית לקחת אותו ל"ישראל והגיטרה", למרות שבפעמים הראשונות האקשן וגודש הילדים בחדר הממו את הבת שלי.
יכול להיות שהוא, כמו הבת שלי, פשוט מרגיש מוצף לחלוטין כשיש המולה של ילדים סביב? אפשר ללכת לפארק פחות פופולרי, בלי ילדים אחרים, רק עם מרחבי דשא?

ואחרון חביב - יש אפשרות שתצאי מהעבודה רבע שעה קודם ולפני שאת הולכת לקחת אותו מהגן, פשוט תשבי עם כוס קפה על ספסל ותיהני מרבע שעה של שקט לעצמך בלבד?

כרמית - הילדים שלנו לדעתי מאותה מפלגה.

עוד רעיון: כשאת מוציאה אותו מהגן, דבר ראשון תלכו למקום שאפשר להשתולל בו ותתני לו להוציא קצת מרץ. אם יש לך כוח, אולי אפילו תשתוללי יחד איתו. נראה לי שזה יתן לכם התחלה טובה יותר לשעות ביחד: קודם להתאוורר ולשחרר את האנרגיות מפנים, ואחר כך להרגע מספיק בשביל להיות מסוגל לקלוט דברים מבחוץ ובמיוחד צרכים של אחרים.

אין דבר טראגי יותר באמהות מהעדר אמא של עצמך
זה משפט מאוד נכון, אמא שלי יכולה לשגע פילים אבל ללא ספק נוכחותה והשיחות איתה עוזרים לי מאוד.

ואוווווווווו. אמא אינקובטור, הם בהחלט, בהחלט, בהחלט מאותה מפלגה. כמה טוב להרגיש ככה.
לגילה חורש: אני נפגשת לפעמים אחה"צ אבל פעמים רבות אני מגיעה למצבי מצוקה ומבוכה, כי כמו שאמרה אמא אינקובטור, הוא "יותר מידי". הוא מחבק, לא משחרר אותם, לא נותן להם ספייס וכשהם מתמרדים (הילדים שאיתם נפגשים) הם מחטיף להם, ולי ממש ממש לא נעים. אז קצת ציננתי את הפגישות. אבל קלעת נכון, אמא אינקובטור יקרה. הוא בהחלט פיסי מאוד וצריך להתיש אותו. לכן הוא גם אוהב את הבייביסיטר הצעירה שמגיעה אלינו, כי היא ממש מעבירה אותו שיעור כושר. אגב, אני תמיד אומרת, הילד צריך מאמן כושר, לא אמא S-: אני מודה שקשה לי במיוחד כי אני יצור לא פיסי, ולא עשיתי התעמלות כמעט אף פעם.
לגבי פארק פחות פופולארי, זו עצה נכונה מאוד שאני משתדלת ליישם. לעתים יש מוקש, ופתאום בפארק הזניח מפציע ילד מהגן ואז מתן מושך לו בשיער, כמו שהיה השבוע S-:

לאמפתית. תודה, תודה. אמפתיה היא מצרך נדיר, עדיין, בתוך האמהות, והלחצים מסביב. הקול הפנימי שלי אמנם נכון, אבל במשך השנים לימדו אותי לצערי לטשטש אותו והיום הוא נבלע בתוך ים הרעש - גם של מזרימי רגשות האשמה מסביבי.

ליונת, אני רוצה לומר לך תודה, קודם כל על האתר המצויין הזה. לגבי העצה שנתת, אנחנו בהחלט עושים את זה. רק שבתוך היציאות האלו מגיעות כאמור דרמות לא קטנות.
תודה על העצות, בהחלט אשתמש בהן.

הוא "יותר מידי".

גם אני מרגישה ככה לפעמים. כל החיבוקים האלה שמסוגלים לחנוק את אלה שמסביבו, פשוט הורג אותי. (שיבוא לחבק אותי במקום, אני רק מחכה).

הסיפור שלך עם ההצגה מזכיר לי איך תמיד כשאני בקניות אני נדהמת מהילדים שיושבים בעגלה של הסופר עם שקית במבה ומאושרים. זה מה שמספק אותם?? שקית במבה? אצלנו זה בחיים לא היה עובד. הוא חייב לגעת בכל דבר, לפתוח, להרגיש, לבדוק מה כולם מכניסים לעגלות שלהם, לעלות ולרדת, לטפס על המדפים הכי גבוהים.
אם הייתי יכולה לתת לו לעשות שם מה שהוא רוצה, זה היה יכול להיות כיף אדיר בשבילו, אבל בגלל שזה לא אפשרי הוא רק סובל שם. מכל ההגבלות והאיסורים. אז פשוט לא הולכים יחד לקניות. אלא אם כן הולכים עם אבא ואז יוצאים החוצה כל 3 דקות עם אחד מאיתנו כדי לנשום.

הרבה פעמים מציעים לנו לבוא לפעילות של ילדים שלא נראית לי מתאימה לו (וכן מתאימה לרוב הילדים בגילו, אותם אלו שעושים קניות עם אמא...) ואני כמובן מסרבת. יודעת מה טוב לו (ולי! לא פחות חשוב).
למדת משהו מההצגה הזאת. זה לא בשבילכם. תמצאו מה הכי טוב לכם.

את יודעת תמרי, פעם הפצפון שלי היה נורא סובל בסופר. אבל כיוון שלפעמים אין ברירה למדתי לעשות מסלול בזק. מסלול בו מפת הסופר בראשי , אני יודעת בדיוק מה אני רוצה . אני עוברת כסופה רק בין המקומות הדרושים. בקופה יש בעיה, אז אני שמה אותו על המסילה של המצרכים (יש בדיחה קבועה של כמה עולה התינוק

והוא "עוזר" לי לארוז את המצרכים. יוצא קניה יותר קטנה ולא הרבה זמן.

שליחה על ידי נ* » 23 אפריל 2004, 14:13

מסעדה ניידת, חברתי הטובה טוענת כך, ואני מתחילה לקבל את גישתה. גם משום שאני הייתי כזו ועודני. היפרית, (כנראה שיש לי הפרעת קשב שלא אובחנה), מרדנית ועקשנית. הצטערתי בשבילו שהוא קיבל דווקא את התכונות הכי פחות "מסתדרות בחיים".
אני היפרית, יש לי הפרעת קשב שאובחנה מאוחר (בשנות העשרים) ואני רוצה להציע לך זוית ראיה אחרת:

אני לא מסוגלת להתמקד בדברים ויש לי ראיה רוחבית / כוללת (אין לי שם יותר טוב) מצויינת.
אני לא שמה לב לפרטים, ואני מצליחה הרבה יותר מאחרים לראות את התמונה השלמה.
אני "חסרת מנוחה פיזית" ולכן אני כריזמטית, "יש לי נוכחות" אנשים זוכרים אותי ואני מצליחה להשמע ולהשפיע (זה חשוב בתחום העיסוק שלי)
אני לא "מתמידה" / לומדת לעומק ולכן יש לי הרבה תחומי עניין והרבה אנשים שאני מוצאת איתם שפה משותפת.

אני יכולה להציע לך עוד המון המון המון! ייתרונות שאני חווה בדיוק בגלל שיש לי הפרעת קשב / שאני חסרת מנוחה. אני בכלל לא בטוחה שהבן שלך קיבל תכונות בלתי מסתדרות בחיים. אנשים שונים הם... ובכן, שונים. והחוכמה היא לעזור לבנך למצוא את מה שמתאים לו. - זה לגבי החיים.
לגבי היחסים שלכם צריך למצוא את מה שמתאים לכם כי הוא לא לבד שם,( אמא לא פעלתנית טוב אם תמצא אנשים פעלתנים שיתפעלו את הילד (-: )
אני דווקא אהבתי את הכותרת של הדף, היא בעיני אמיתית ואני לא בעד לכבס את התחושות שלך.
ועוד דבר אחד, אני חושבת שאני בת מזל שלא אובחנתי כילדה, כי בטח היו "מכניסים אותי לתלם" ולוחצים אותי לקופסה והייתי יוצאת משהו אחר, שחלק טוב שלו דוכא).

אני דווקא אהבתי את הכותרת של הדף, היא בעיני אמיתית ואני לא בעד לכבס את התחושות שלך
אני מסכימה. כיוון שהיום אני במיוחד ביום של "להיות אמא זה לסבול", אני שמחה שיש דף שאומר את זה בלי פחד. כן, לפעמים להיות אמא מרגיש כמו סבל צרוף, וכל מה שאפשר לייחל לו זה שהיום ייגמר ונוכל ללכת לישון (ואז אני מוצאת את עצמי כאן עד אחת וחצי בלילה

)
אבל לא תמיד, ולא כל הזמן, ויש שנים יותר קשות מאחרות. למשל זאת.

תודה, מרגישה שהגעתי למקום שיש בו הרבה נשים שמוכנות להביט ביושר ואומץ על הסיטואציה הזו, ללא צביעות. ליאורה, סקרנת אותי עם החברה, וגם מה ענית לבת שלך כששאלה אם קשה להיות אמא? אני לפעמים מבקשת מממתן שיקל עלי כשהוא משתולל.

לנ'. את נשמעת מאוד דומה לי. האם הצלחת ללמוד לימודים אקדמים למשל? איך התקדמת בלי זה? ואיך למשל מעשית, פרקטית, ברמה של רשימה אני יכולה לעזור למתן? אני למשל מביאה מישהי שמתפעלת אותו פעם פעמיים בשבוע, אבל רוצה להציע לו פעילויות ששנינו נהנה מהם יחד, מלבד הגינה (שאני אגב לא סובלת). אני כבר מבינה שיש למתן שפה משלו, צורך משלו שצריך לנגן עליו. למשל היום בצהריים הוא השתולל ושבר דברים. מצאתי את עצמי עוצרת לפני ההתפרצות, ואומרת לו, "אתה עושה הצגות עכשיו נכון"? התחלתי לצחוק, ואז גם הוא צחק נורא.

לכבוד הקיץ שתיכף יגיע - מה עם בריכה? ים?
אני זוכרת שהבכור שלי, מגיל נורא צעיר, היה פשוט פורח בים. הוא היה הולך לו למרחקים, מדבר אל עצמו, שר שירים, נכנס ויוצא מהמים, ובעיקר - לא דורש שום תשומת לב או "תפעול". אני הסתפקתי בלתצפת עליו מרחוק ולרבוץ.
בריכה, לעומת זאת, מהווה כר פורה להשתוללות אין קץ. זוג מצופים עם הזרועות (של הילד...) - וקדימה!

היה לנו נפלא בקיץ גם בים וגם בבריכה. מאחר ומתן רגיש להתקררויות אני מחכה עם זה. אם יהיה מחר שרב או סתם חם מאוד זו האופציה העדיפה.
עוברת אורח, קראתי הרבה ממה שכתבת באתר ואני חשה שנקודות הפתיחה שלנו כאן דומות ביחס לאיפה אני עומדת מבחינת השקפת העולם שלי בנושא הורות, אלטרנטיבות וכו. ובכלל, את ההודעה שכתבת שנמצאת שלוש קומות למעלה אני צריכה לקרוא כל יום כדי להזכיר לעצמי שאני לא לבד.

ולמונונוקי
על קניות, קניונים וסופר עם מתן ויתרתי מזמן. זה היה טראגי ממש. לא רק שהוא לא ישב, הוא עשה נזק וסצינות נוראיות. מזל שהסכמתי לוותר על זה.

שגרירת - @}

שגרירת, רעיון שאולי תוכלי ליישם: רכשי למתן אח גדול.
אתמול יצאתי עם הקפיץ ובגינה נפגשנו עם שתי אחיות שגרות בשכנות, בנות 8 ו-11. וזהו, מאז הייתי מיותרת. הקפיץ התמגנטה לילדות הגדולות, חיקתה כל פעולה שלהן והיתה מאושרת בתכלית משיח תותי בר, חלקת אדמה, כמה ענפים ואבנים.

יש מצב שילד גדול יותר יבוא לשחק עם מתן, לא על תקן שמרטף אלא פשוט כחבר למשחק שמסוגל להתמודד עם האנרגיות והחיבוקים ולצפות מראש את המכות?

רעיון משובח. אתמול בגינה, ראיתי ילד מהגן (בן 4) והם שיחקו יחד. בהחלט היה שם דפוס של "אח גדול". אני אצטרך להתגבר על הביישנות שלי ולבקש מהורים של.. לבוא אלינו.

נויה יקרה.
לרגע היה נדמה לי שאני כתבתי את הדף הזה איי שם בתחילת הקמת האתר..( אם כי ברצף הכרונולגי זה לא יתכן).
את מתארת בדיוק אבל בדיוק את מה שחוותי כשבני היה בגיל של בנך.
בני היום בן ארבע וחצי. ואני מסכימה איתך שחל שינוי בהתנהגותו כשהוא הגיע לגיל שלוש. אבל לא רק בגלל זה. עשיתי המון שינויים נוספים.
קראתי אותך ודמעות החלו לנצנץ בעיני על התסכול והסבל ממש סבל שחוותי בשנות ההורות הראשונות. הרגשתי גם נורא בודדה. שאין מי שיכול לתאר לעצמו מה עובר עלי.
והכי גרוע האשמתי את עצמי.
חשבתי שזה בגללי. שאני יותר מידי גמישה, זורמת, שאני לא אומרת לא או אומרת יותר מידי לא..., שאני נוקשה מידי, נעדרת מידי, נוכחת מידי.שאני לא אומרת את המשפטים הנכונים , שאני.......

ואולי יש לילד בעיה? לא !!!!!! חס וחלילה.
כן זה היה הגיל, כן היינו הורים חסרי ניסיון, כן זה גם הילד.

יש ילדים שהטמפרמנט שלהם הוא סוער. וזהו זה. יש ילדים שזה גם טמפרמנט וזה גם בעית רגישות ראי רגישות טקטילית.
ויש גם מה שנקרא בעית קשב וריכוז.

אני לא ממהרת לשים תיוגים ואיבחונים ( בטח לא לבן שלי ) ראי איבחון ותיוג ילדים אך גם להתעלם מאפשרות כזו זה לא נכון.

אז מה זה יעזור לך כרגע?

שום דבר!!!
רק שתדעי שזה קיים.

מה כן עזר לנו?

ניפוץ הפנטזיות ( ראי הדף שפתחת פנטזיה ומציאות בהורות )
לקיחת סמכות הורית (סמכות הורית ו שיקום הסמכות ההורית)
גן ולדרוף ראי ( חינוך וולדורף)
אחות קטנה ( שעזרה לי לחוות הורות "שפויה " יותר)
זמן לעצמי
הקטנת המשרה ( עוד ועוד... היום אני עובדת רק יומיים )
זוגיות תומכת ואוהבת
העיתון והאתר זה.

ואם זה מעודד אותך...את כבר בדרך הנכונה..

מכל הלב אני שולחת לך כוחות !!

תודה רבה, בהחלט עוזר להרגיש שיש עוד אמהות במצבי ואני לא צריכה להיות במקום נזוף ומואשם כל כך (בעיקר ע"י עצמי, אבל גם היו כאלו ששפטו אותי מבחוץ). גם אני חווה את הסבל לעתים בעוצמה הרסנית מאוד, ובעיקר תחושת בדידות גדולה בו. כי למה זה לא נראה יותר טוב בשבילי.
באורח מוזר, מאז שהתחלתי לכתוב כאן, אני חשה יותר טוב, וגם מגיבה בצורה יותר טובה עם מתן.
את חלק מהרשימה שציינת לא אוכל להשיג מסיבות שלא אוכל לפרט כאן.
האם לא חשת תסכול לנוכח הקטנת המשרה?
תודה על הכוחות, עשו את דרכם יפה.

גם אותי שפטו מבחוץ. תמיד היו שחשבו שאני לא בסדר עם הילד. מאפשרת לו מידי, מגבילה אותו מידי, שאני עצבנית, שאני אפטית.
שאני עושה לו עוול, שאני לא מבינה אותו באמת.....ושמעתי את זה גם מהמשפחה, גם מחברות, גם מ" אנשי באופן"...
זה יצר המון המון בלבול. לא ידעתי למי להקשיב. כי מה שאני חשבתי או פנטזתי התרסק.
נאלצתי להתרחק מחברים, ממשפחה. כשהייתי רואה ילדים בגן בציבורי הייתי חושבת פעמיים אם להתקרב או לא.
רק ברגע שבנתי שהילד שלי צריך אמא סמכותית שנמצאת שם, שתציב גבולות ...עליתי על הסוס.
להגיד לך היום שאני במאה אחוז? ממש לא!! אם אני מרפה וזה קורה....הסירה רועדת.
בחינוך האנתרופוסופי קבלתי המון כלים ודוגמא אישית עצות ותמיכה. ( הבן שלי היה אז בן שנתיים ועשרה חודשים).

כשעבדתי במשרה מלאה, לא הייתי באמת פנויה אליו. ענת גביש תארה זאת מאוד נכון. הייתי חוזרת גמורה. בעלי חזר בשעות מאוחרות מאוד. ואין לי פה משפחה קרובה שאפשר להעזר בה.
רק כשירדתי במשרה (וזה גם היה תהליך), התחלתי באמת להתפנות לילדים שלי. הבנתי באמת מה קורה להם, מה עובר עליהם, כשהם בוכים או משתוללים או רבים יותר קל לי לדעת מה הם זקוקים עכשיו.
הויתור על המשרה היה ועודנו ותור עם מחיר מסויים.זה כאב. אבל כאב לי הרבה יותר לראות את הילד שלי הולך לי לאיבוד בין הידיים אני לא מצליחה להחזיר אותו אלי. המחיר של חיים במתח בחרדה היומיומית היה קשה ביותר. הכאוס בבית ,המתח ביני לבין זוגי, תאונת דרכים שעברתי ( מרוב עיפות ותשישות נפשית) . זה עצר בחוזקה!! הייתי חייבת לעצור הכל.
היום אמנם אני חושבת ובודקת אם אקנה לילדים מעדנים וקוטג' השבוע כי זה אולי לא בתקציב שלי, אבל כולנו הרבה יותר מאושרים. אנו נמצאים בנקודה הרבה יותר מוצלחת עבורנו. ( אז נאכל שוב אורז עם חלב או מהלבי אבל אני אקום ביום ראשון ואוכל להתגלגל עם הילדים עוד שעה במיטה)

בעיני להיות הורה לילדים כאלו, שמציבים לנו אתגר פיזי ונפשי כל כך אינטנסיבי שעה שעה ורגע רגע , זה שיא אומנות ההורות.

בוקר טוב
מה שכתבת הסב לי גם כאב, גם דמעות אבל גם נחמה. כנראה שאני צודקת, ואי אפשר להחזיק במקל, גם הקריירה והעבודה מלאת האינטנסיביות, מתח, וגם להחזיק את מתן במלוא מובן המילה. כל מה שתיארת, כולל הכאוס בבית, זה גם נחלתינו לצערי. הרבה תודה, אני חותמת על המשפט האחרון שלך.

לעזאזל. ועוד כל מיני קללות.
חזרנו מהג'ימבורי. מקום יפהפה ואידילי להוצאת מרץ. היו שם שתי חברות שלי עם ילדים שהוא מכיר. הוא לא הפסיק להחטיף להם, לחבק יותר מידי חזק, ובשלב כלשהו גם החטיף לילד בן שנה בראש עם חישוק. אחרי חמש פעמים אמרתי לו, הולכים עכשיו, אחרי שהוא הוזהר בכל הפעמים לפני כן שאם הוא ירביץ אנחנו הולכים.
אפילו כשיצאנו מהרכב בדרך לשם הוא אמר "לא מרביצים", כי הוא יודע כבר מפעמים קודמות.
אז הלכנו, ועכשיו מה? לאן? עד שאני מוצאת לו מקום להוצאת מרץ, ועוד עם ילדים שהוא מכיר, ואמהות שהוא אוהב, לעזאזל, נמאס לי כל כך. אני עוברת לעץ אני מתפטרת, שיט, אני מתפטרת באמת.

מה המסקנה? שאי אפשר ללכת למקומות שיש בהם ילדים שהוא מכיר?

קודם כול אני משתתפת בצערך.

אני מכירה את הסיטואציה מהבן שלי. גם הוא מאוד היפר והייתה לו תקופה מאוד אלימה, דוחף, מרביץ, מחבק בכוח וכו'.
אז מה שאני עושה כשאני רואה כשהוא במצב רוח כזה אני נמנעת מללכת לגינות שיש בהן ילדי הגן שלו.
ומשתדלת להעביר ערב שקט בבית או במקום אחר הומה. אם הוא מרביץ לילדים מנצלת סיטואציות כדי לחנך, תתפלאי למרות מבטי המדקרה מצג אמהות זה מאוד משתלם .
חוץ מזה אני שמחה להגיד לך שזה אכן עובר עכשיו הוא בן שנתיים וחצי וזה כמעט עבר לו, הוא לא מרביץ, והוא הרבה יותר מעודן (טפו, טפו, טפו,) יכול להיות באמת שזה הגיל, וזה עניין פיסי של בשלות, של התחשבות רגשית בסביבה.
את צריכה להיות מאוד עדינה איתו כדי לתת לו דוגמא אישית איך מתנהגים עם אנשים אחרים או ילדים אחרים והלסביר ללא הרף "בעדינות",יש לנו ערבים שאני יושבת מעולפת על הספה ומתחננת אליו שיפסיק לקפוץ ולהשתולל. מה שהכי הפריע לי בזמנו שהוא היה נטפל אליי לא יכולתי לשבת במנוחה חמש דקות היום הוא יותר מתחשב.לפעמים אני עושה כאילו שאני עושה איתו פעילות: יושבים ועושים פלסטלינה או מציירים ואני עם עין אחת על הטלויזיה נחה.

רציתי להוסיף משהוא כול ערב כשהייתי משכיבה אותו במיטתי, מסכת ההתעללות והייסורים הייתה נמשכת עד שהוא היה נרדם ,הוא היה דוחף לי ידיים לפנים,בועט ,קופץ במיטה, ומה לא. הייתי מגיעה לייאוש ושואלת את עצמי למה זה מגיע לי אחרי יום שהוא הרביץ לי צעק ולא היה רגע בשקט הרגשתי כאילו הוא מתעלל בי ,וכבר היו לי סימנים כחולים בגוף ובנפש.ממש קשה.
היום אם הוא מתחיל בזה אני משאירה אותו לבד במיטה והולכת : "אמא הולכת כי אתה מציק לה". הוא בוכה ומוחה אבל אני חוזרת אחרי כמה דקות ומסבירה שוב כי "אני אשאר רק אם תתנהג לאמא יפה". ולאט ולאט הוא קלט את המסר והוא תמיד משפר את דרכיו כאשר אני חוזרת והוא נרדם לבסוף רגוע בלי בכי.

אני בדרך כלל מתייחסת לאייקונים של חיבוקים בתור מס שפתיים מנוכר, אבל באמת מרגישה כלפייך כל כך הרבה אמפתיה עכשיו. זה נשמע סבל מדרגה ראשונה.

יש לי חברה שמתבטאת בדיוק כמוך- סובלת מכל רגע מהאמהות. אני לא הייתי מגדירה זאת כסבל, יותר כקושי, עייפות כמו שתיארה רחלי. אבל כנראה שאני מעבירה את התחושה הזו הלאה, כי הבת שלי שאלה אותי לאחרונה אם קשה להיות אמא.. לדעתי הדרישות מהאם המודרנית אינן אנושיות כמעט.
לגבי הדרישות מהאם המודרנית - מסכימה לחלוטין, והייתי מסירה את ה"כמעט".

ליאורה, אני סקרנית לגביה. לא רוצה לחטט כמובן. הראית לה את האתר הזה?

הכאוס בבית ,המתח ביני לבין זוגי, תאונת דרכים שעברתי ( מרוב עיפות ותשישות נפשית)
מיץ פטל, גם אני עשיתי תאונה מסוכנת בגלל תשישות.

מנסיון:
אם אם הוא מכה, לא לחכות לפעם השניה. ללכת למקום אחר. לעשות משהו אחר. ולהגיד בקיצור. "לא להרביץ" או " מאוד לא נעים לילד. אסור להרביץ". וללכת. הרצאות על למה זה לא נעים, ועןד דברי הסברים..לא ממש יעזרו.
אם המכה היתה על רקע של חפץ, לבדוק אולי ניתן להשיג חפץ דומה ולשאול" אתה גם רוצה כדור? גם אתה רצית חישוק כזה?"

בגיל הזה כשהיינו בג'ימבורי לא אפשרתי לו להיות לבדו באינטרקציות. כלומר : טוב אני יכולה להסתכל ובוא נראה מה יהיה.
אלא תמיד אני זו ששחקתי איתו, הפעלתי אותו. ואם היה שם עוד ילד בגיל דומה והיה נדמה לי שעומדת להיות אינטרקציה. הייתי דרוכה. מנסה לתווך, לדבר במקומו. אם היה נעים נשארתי , אם לא מיד העברתי מהלך. : יא בוא נלך לברכת כדורים.." הוא גם מאוד אהב חול. אז תמיד היו לי כף ודלי קטנים בתיק. חפשנו קצת חול והוא צלל לעצמו למה רגעים.

לחשוב שניתן ללכת למקומות ציבוריים ו "לנוח"? לא בבית ספרנו.
לנוח? לכו למקום מבודד עם המון משחקים אוכל ומיים.
( לנו יש פינה נסתרת ביער)
קחי "פסק זמן " ולכי לבדך לחברה, לבית קפה, לגן הציבורי.....

ועוד דבר.
תכנני פעיליות לבוקר ואחרי הצהריים. ותמיד מחוץ לבית!!!
למשל היום הלכנו לראות טיסנים, אחרי הצהריים נרכב על אופניים בפארק.

טוב צריכים אותי... ביי

מהנסיון שלי:

לא לתת לזה לזה לקרות.לא לחכות שהוא ירביץ לא לחכות שהוא יקפוץ ויזרוק דברים אפילו לתפוס את היד לפני המכה כי מעבר לזה שהילד אלים האמא פשוט לא צריכה לסבול אלימות מצד הילד ככה בפשטות.

זהו, זה באמת כמו שחשבתי. שאין מקום שאפשר סתם לשבת בו לנוח, כמו הורים אחרים ולתת לילד לשחק. יהיה זה הגן שעשועים/משחקיה/מקום כלשהו, תמיד צריך להפעיל אותם/לשמור/להיות. עבודת פרך! וכבונוס, אחרי ג'ימבורי, גן שעשועים, וטיול למקום כלשהו, הוא מסרב לישון צהריים. רוצה עוד הפעלות. מישהו אמר היפראקטיבי<? כי אני כבר משוכנעת.

לנכון זה סבל
לפעמים אני לא קולטת כמה מהר הוא הופך ממשחק למרביץ וקשה לי לתפוס את היד בזמן...

זהו, זה באמת כמו שחשבתי. שאין מקום שאפשר סתם לשבת בו לנוח, כמו הורים אחרים ולתת לילד לשחק

וזו תובנה כואבת מאוד שהיתה לי!

היום זה כבר סיפור אחר! הרבה יותר קל לי להרפות גם אם הוא חוטף מכות חזרה כי התגרה בילדים אחרים.....

שליחה על ידי נ* » 24 אפריל 2004, 17:38

לשאלתך שגרירה,
כן הצלחתי ללמוד (שלושה תארים אפילו). עם המון תסכול בדרך. (אני חושדת שאני חייבת להוכיח שאני יכולה ללמוד). אני נחשבת למוצלחת מבחינה לימודית. (הציונים שלי אגב ממוצעים ואף פחות מכך). העבודה שלי נחשבת לא ברמה של ההשכלה שלי אבל אני בחרתי בכך, בשמחה. וככל שחולף הזמן אני מבינה שזה בכלל עדיף - לא להיות עכבר במירוץ קריירה.
ולגבי רעיונות נוספים? כרגע אין לי אך אם יהיו אשמח לכתוב לך.

נויה,
עוד רעיון: אבחון אצל מרפאה בעיסוק. ילדים עם בעיות בויסות תחושתי, רגישות יתר או חסר, לפעמים לא ממש מודעים לכוח שהם מפעילים על הסביבה. אני יודעת בודאות שלבת שלי יש חוסר רגישות מסויים לתנועה כי היא מאוד אוהבת להסתובב בקרוסלות, להתנדנד מהר, סלטות באויר וגלגולים, וזה מה שגם אמרה לי פיזיותרפיסטית בזמנו. (הבת השניה וגם אני לא סובלות תנועה מהירה).

שגרירה, שאלת מה ענית לבתי לגבי הקושי להיות אמא.. עניתי לה שזה לפעמים קצת מעייף אבל זה אושר גדול.
לגבי החברה - את צודקת, אני באמת אמליץ לה על האתר.
וד"א גמני עשיתי תאונה בגלל תשישות - תאונה שיכולתי למנוע לו הייתי ערנית. ככה זה כשרצים כמו עכברים מהעבודה לבית כי נשארים בעבודה עד הדקה ה 90 להספיק עוד משהו ולסיים את מכסת השעות ולאחר מכן רצים הביתה לילדים..

הדרישות מהאם המודרנית אינן אנושיות
ככל שאני חושבת על זה יותר זה נשמע לי יותר נכון.
וזה כל כך מייאש.
או שאת עובדת שעות מטורפות ונאבקת לדחוס משפחה/בית/חיים/זוגיות לשאר הזמן
או שאת כלואה לבדך בבית עם ילד/ים ואין לך שום מבוגר לחלוק אתו את העבודה ובכלל את הזמן
או שאת הפוסטמה שיושבת לבן הזוג על הראש ומכריחה אותו לוותר על כל מיני דברים כדי שיחלוק אתך את הנטל
או שאת עושה הכל לבד וצוברת עוינות, כעסים ואשמה
יכולתי להמשיך, אבל זה לא משפיע עלי כל כך טוב, ואתן הרי יודעות את זה בעצמכן....

נויה, יכול להיות שהוא מרביץ לילדים אחרים כי הוא כועס על משהו (לא עליהם)? את בהריון?

לגבי מה לעשות כשהילד מרביץ לאמא: אפשר במקום לברוח לעצור אותו ולהגיד "אתה כועס" או "אתה רוצה שאני אשחק איתך" או מה שנראה מתאים באותו רגע. (רק חשוב להגיד ולא לשאול -- לא "אתה כועס?" אלא "אתה כועס.") לפעמים הם מרביצים לנו כי הם רוצים להגיד לנו משהו והם לא מצליחים למצוא דרך אחרת להעביר לנו את המסר. במקרה כזה חשוב לתת להם דרכים אחרות לתקשר איתנו.

שליחה על ידי .מי* » 25 אפריל 2004, 05:15

יכול להיות שהוא מרביץ לילדים אחרים כי הוא כועס על משהו

לי ברור שזה כעס. כאשר יש כעס ואי אפשר לבטא אותו - כל ביטוי של כעס אצל ילדים אנחנו נוטים לגדוע בעודו באיבו, אסור לצעוק ואסור להרביץ ואסור לשבור ואסור להשתולל וצריך להתנהג "יפה" - הוא נראה אינסופי ומבקש כל הזמן לצאת החוצה, ובגלל שאף פעם הוא לא יוצא, רק מצטברים עוד ועוד כעסים ותסכולים, ואז כבר נדמה שיש ים כעס וזה כמובן מפחיד עוד יותר את ההורים שעוד יותר מנסים לאפק ולהשתיק את הכעס וזה רק מגדיל עוד יותר את התיסכול של הילד והנה אנחנו בתוך מעגל קסמים, כשיתכן שבעצם המפלצת - הכעס שיש שם - בכלל לא נוראה כל כך לכשעצמה ואפשר להתמודד אתה.

כבר כתבתי כאן בכל מיני דפים על פורקן כעס לפי הייעוץ ההדדי - מבחינתי זה אחד הכלים שאני משתמשת בהם המון ואני לא יכולה לדמיין את החיים בבית שלנו בלעדיו.

מה שהייתי מציעה לנסות כאן זה למצוא זמן שבו יחסית יש לך כח (אולי בשבת?) לומר לעצמך שעכשיו את מקדישה חצי שעה נטו להוצאת כעס שלו. חצי שעה זה לא הרבה זמן יחסית לסבל שאת מתארת. את נותנת לו להרביץ (אם כואב לך את יכולה להגן על עצמך בכרית או להפנות את המכות שלו למקומות בהם זה לא באמת כואב לך) לצעוק, להשתטח על הרצפה. את מוכנה להגיע אתו לעימות פיזי, כשמטרת העימות היא לא להרגיע אותו אלא דווקא לעזור לו לכעוס. את לא מרצה אותו, לא מרגיעה אותו, לא אומרת לו ככה לא מדברים ככה לא עושים, מזכירה לעצמך שעכשיו את שמה בצד את הכעס שעולה בך למראה הכעס שלו (למה לעזזל הוא לא יכול להיות רגוע) ואת הפחד שלך (מן הכעס שלו) ונמצאת נטו בשביל לאפשר לו להוציא כעס. כדי שזה יהיה אפשרי הוא צריך למצוא משהו לכעוס עליו. כשאני מרגישה שיש כעס, כשהבת שלוש שלי למשל מתחילה להסתובב בבית נרגנת, להתרגז פה לעצבן שם, אני בדרך כלל "מעצבנת" אותה במשהו מופרך לגמרי ולא במשהו ששייך לחיים האמיתיים שלנו. למשל, אם שתינו יושבות על השטיח אני אומרת פתאום "אני לא מסכימה שתרדי מן השטיח הזה". הרי היא יודעת שאני כן מרשה את זה, אבל מרימה את הכפפה: מיד היא מנסה לרדת. אני לא מסכימה. היא מתעקשת. אני מתעקשת. אני משחקת אותה רצינית לגמרי: "את לא יורדת מן השטיח הזה". עד מהרה אנחנו מתאבקות, היא צועקת לי "את לא מחליטה עלי כלום" אני עונה לה ב"אני מחליטה עליך הכל" ויכולה להיות חצי שעה של צרחות, מכות (היא מכה אותי, למען הסר כל ספק. אני שומרת על עצמי שלא אקבל מכות בפנים, ולא נותנת לה לנשוך אותי. חוץ מזה זה בסדר לי). אחר כך באה תשישות גדולה ויומיים שלושה של שלווה מוחלטת. ובערב, כשבעלי חוזר, היא מספרת לו:
"היום רבתי עם אמא" הוא שואל "על מה". היא אומרת: "לא יודעת".
ולפעמים כשאני מנסה להתחיל היא אומרת לי: "אין לי כח למשחק הזה", ואז אני מוותרת ומבינה שהיא בעיקר עייפה. ואגב - אני אף פעם לא מתייחסת לזה בתור "משחק". אני לא קוראת לזה בשום שם. (לא צריך פלסף של: אתה רוצה להוציא כעס? טוב, בוא נוציא כעס. פשוט לאפשר להוציא אותו וזהו).

רק רציתי לציין, שהילד שלי הוא לא ילד "סוער" במיוחד. הוא ילד שנחשב ל"ילד טוב" רוב הזמן. ובכל זאת, יש לו צורך בפעילות פיסית, ויש לו קטעים של התנהגות התנגדותית. רוב התאורים שלכן זרים לי....

מי, נורא הצחיק אותי מה שכתבת. אצלנו יש משהו דומה, ולא פחות מופרך: כשאני רואה שהבכור עצבני על סף התפרצות ועונה לי בעצבנות אני אומרת לו: "רוצה לריב על זה?" ואז אנחנו מתחילים בצעקות כדלקמן:
"עיזים!"
"ציגעלעך!"
"עיזים!"
"ציגעלעך!"
(עזבו, אתם לא רוצים להבין מאיפה השטות הזאת...)
אחרי חמש פעמים שכל אחד צועק את הצד שלו בכל הכח (אפשר גם להחליף צדדים באמצע, ובלי להודיע מראש. זה נורא מצחיק), שנינו מתחילים לצחוק. אני מסכימה שהכי חשוב זה: אלף, שעילת הריב תהיה מגוחכת בעליל ובית, שהריב ינוהל בצעקות (אחרת מה זה שווה?)

כנראה שמאוד קשה להודות בכך שאמהות גורמת לסבל. כרגע אני נמצאת בתקופה שבה אני מאוד שלמה וזורמת עם האמהות, אבל גם ממרומי ההנאה קשה לי לשכוח הרבה תקופות אחרות שבהן הרגשתי שאולי אם הייתי יודעת שזה יהיה ככה, ויתבע כולכך הרבה כוחות נפש וכוחות אחרים, ויקח ממני את שלוותי...
אולי בעצם הייתי מוותרת על החוויה. זה דבר שמאוד קשה להגיד - אפילו עמוק בלב לעצמך. גם כי יש את האהבה הגדולה לילד, וגם כי החברה מקדשת את ההורות, ולא ממש מוכנה לשמוע דעות אחרות בעניין.
אז כן, יש לך כאן אמא אחת שבמשך למעלה משנה ממש סבלה, אח"כ התחילה להתרגל ומאז חווה עליות ומורדות, וזה כמובן ללא קשר לעובדה שאני אוהבת אותו מאוד מאוד.

נויה, יכול להיות שהוא מרביץ לילדים אחרים כי הוא כועס על משהו (לא עליהם)? את בהריון?

הריון? בדיחה מצויינת, יונת, תודה. או במילים אחרות, לא ולא, ואולי, אפילו די סביר, לעולם לא. אבל זה לדיון נפרד.
אני מניחה שהוא בהחלט פורק כעסים, שמעתי הבוקר בגן שהוא מרביץ ומושך בשערות הרבה לאחרונה, הוא גם הגיע עם "שעון" בגב, והם טענו שזו הסיבה.
אני חושבת שהפתרון ש"מי" הציעה, על ייזום אקט פיקטיבי, הוא פשוט מבריק.

אני אנסה את זה. כאן המקום גם לומר תודה למי שהציעה לייבא לו "אח גדול". ניסיתי אתמול והיה נחמד מאוד.

היא מכה אותי, למען הסר כל ספק. אני שומרת על עצמי שלא אקבל מכות בפנים, ולא נותנת לה לנשוך אותי. חוץ מזה זה בסדר לי

מי, האם את לא נותנת ע"י דרך זו לגיטימציה לאלימות? למה לא להכות כרית, ספה, שק אגרוף למה דווקא אותך?

חשבתי על מה שכתוב פה,
ואם אני מבינה נכון מדובר פה בעיקר גם על אלימות....

אולי (רק אולי) יעזור אם תשנו איתו אלא אם כן אתם אכן ישנתם/ ישנים עימו זה עזר לכמה ילדים להוריד פלאים את רמת האלימות שלהם והגננות עדות....

<סתם מחשבה ניחוש פראי..>

שליחה על ידי .מי* » 28 אפריל 2004, 06:20

מי, האם את לא נותנת ע"י דרך זו לגיטימציה לאלימות? למה לא להכות כרית, ספה, שק אגרוף למה דווקא אותך?

באמת לפעמים אני נותנת לה כרית, אם המכות לא נוחות לי, וזה גם בסדר גמור. מבחינתי הכלל הוא שלי מוכרח להיות נוח לגמרי בסיטואציה, ואני לא אכנס לשום דבר ששם אותי במקום לא טוב (אגב, לפעמים אני אומרת לה תוך כדי, נניח, "בלי למשוך בשערות", ונחמד כל כך לראות איך למרות שזה נראה כמו התפרצות כעס בלתי נשלטת היא מיד נשמעת).

קשה לי קצת להסביר למה זה לא מתקשר אצלי ללגיטימציה לאלימות - אבל הסיטואציה היא לא אלימה בעיני בכלל. זה יותר דומה לאימון ספורטיבי. אני משמשת כאן בתור המאמן. זה לא שהיא מרביצה לי כדי לשכנע אותי או להעניש אותי - היא מוציאה כעס ואני נמצאת שם בשבילה, בשליטה מלאה, בתשומת לב מוחלטת, במצב לא קורבני בכלל.

ובמישור התוצאות אני יכולה לומר, שאיך שהוא נוצרת אצלה ההבחנה בין הסיטואציה הזו ו"החיים האמיתיים", כי זה לא שאחר כך כל פעם שהיא כועסת היא מתחילה להשתולל. להיפך. יש לה יכולת מדהימה ל ו מ ר שהיא כועסת.

מי
האסטרטגיה שלך בהודעה האחרונה מצויינת, גם אני עובדת עליה, והיא מוזכרת בספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" המומלץ.

אני מוצאת שאני מאמצת אוטומטית כמה מהעצות פה ולפעמים זה עוזר. היום הרבצנו לכריות, ממש השתוללנו עליהן. תוך כדי אמרתי לו, לכריות מותר, לילדים אסור.
בכל מקרה זה היה לו מאוד מאוד כיף, רגע אינטימי ומקרב. תודה רבה לכן

כשנולד נכדי השני, סבתא שלו (השניה) הביאה לבכור מתנה: בובת נחום-תקום ענקית, שאפשר לחבוט בה והיא נופלת וקמה.

תודה לכולם על הרעיונות המצוינים, כמו הרעיון לחנות הצעצועים של מי.
מצד שני - אני משום מה לא מרגישה בנוח עם ההמלצה על מכות לאמא, בשום מצב. אבל אולי זה כי באמת מעולם לה הרגשתי צורך בכך אצל ילדי. או שאולי לא שמתי לב???

ל-שגרירת הסובלות, עצם העובדה שאת מגדירה כל כך במדוייק את מצבך ומתעמקת בו, מראה שאת בדרך הנכונה, זאת אומרת שאת בעניין, שאת אוהבת את הילד שלך ושהתקופה הקשה הזו מן הסתם תעבור. יש עליות ומורדות כל הזמן, זה חלק מהעניין.

כמה דברים .

היום היינו בגינה. אחרי כמה שעשועי מגלשה, הוא קפץ לקרוסלה ועלה עליה עם ילדה חמודה כבת שנתיים אבל קטנה מאוד ממנו בגוף. הוא התעקש לשבת לידה, ואחרי כמה שניות נתן לה ליטוף בראש. מאוד החמאתי לו שהוא חמוד, מתוק ומקסים, אבל כמו שחששתי וחרדתי אחרי כמה שניות הוא החטיף לה פליק בראש. כעסתי כמובן, אמרתי לו בטון תקיף, לא מרביצים.
אחרי כמה שניות הוא ניסה שוב. תפסתי לו את היד בזמן, ולקחתי אותו בכוח מהקרוסלה, כלומר הרמתי אותו למרות שלא רצה. הוא פרץ בבכי נוראי של עלבון. לקחתי אותו לצד, חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו, לא מרביצים , זה לא נעים לה.

אבל החלטתי לא לגרש אותו משם, לא לנדות, לא לשים עליו סטיגמה. החזרתי אותו לקרוסלה עם הילדה החמודה. הוא המשיך שם לבכות אז היא נבהלה והלכה. מה דעתכם?

תגובה נהדרת נויה.
צפית את ההתרחשיות, הגבת ממקום של הכלה. החזקת את היד שלו ועשית פעולה שהבהירה לו מה לא בסדר . וזה שהחזרת אותו ,זה גם מצויין כי נתת לו אפשרות לשנות.

נויה, הם בני שנתיים. הכישורים החברתיים והמילוליים שלהם, איך אומרים, רחוקים מאוד מבשלות.
הילד שלך היה מאוד שמח כשישב ליד הילדה (אין כמו אהבת נעורים, אין). השמחה שלו התבטאה כליטוף, ואז כפליק. הרגשות שלו מציפים אותו בעוצמה כזו שהוא, כולה בן שנתיים, לא מצליח להכיל אותם.
עשית דבר נכון מאוד. לאט לאט הוא ילמד מה עושים עם רגשות.

שליחה על ידי .מי* » 30 אפריל 2004, 05:03

מאוד החמאתי לו שהוא חמוד, מתוק ומקסים, אבל כמו שחששתי וחרדתי אחרי כמה שניות הוא החטיף לה פליק בראש. כעסתי כמובן, אמרתי לו בטון תקיף, לא מרביצים
קראתי פעם קטע בספר של חיים גינות, בין הורים לילדים נדמה לי קוראים לו, שמשום מה נחרט בזכרוני מאד בענין איך להחמיא לילדים ואיך להעיר להם. הרעיון הוא לשבח ולגנות את המעשה ולא את הילד. הוא נותן שם דוגמא של ילד שמתנהג יפה בנסיעה ואמא שלו אומרת לו "אתה ילד טוב" ושניה אחר כך הילד מרוקן את המאפרה על ראשה של האמא (זה מה שזכור לי, קראתי מזמן ואין לי כעת את הספר). הוא ניתח את זה בכך שקשה לילד להיות עם תוית "ילד טוב", היא כאילו כללית מדי, מחייבת מדי, מה גם שאולי בפנים הוא חושב שהוא לא כל כך טוב, אז מיד הוא מוכרח להתנער מזה.
ההמלצה שלו היא לא לומר "אתה ילד טוב" ואפילו לא "אתה מתנהג יפה" אלא לשבח את המעשה הספציפי: "אתה מלטף אותה ממש נחמד", ממש כשם שלא נגיד "אתה ילד רע" אלא "לא מרביצים".

הוא ניתח את זה בכך שקשה לילד להיות עם תוית "ילד טוב", היא כאילו כללית מדי, מחייבת מדי, מה גם שאולי בפנים הוא חושב שהוא לא כל כך טוב, אז מיד הוא מוכרח להתנער מזה.
או שפשוט הילד נלחץ ובדק אם האמא תמשיך לאהוב אותו גם כשהוא "רע" .