כתם ותה וחיות אחרות בלוג

[יעלי_לה]

הסיפור הראשון שעולה לי הוא הסיפור על החתול פוספוס.

פוספוס היה חתול בית שמגיל קטן מאוד חי בדירה של 100 מ' בערך בקומה רביעית בת"א, ומעולם לא ירד למטה. הוא היה חתול מיוחד מאוד, בעל המון פרווה ארוכה ארוכה ורכה רכה, ו מאוד גדול ושמן: בשיאו הוא הגיע ל-11 קילו! אבל מה שהיה מיוחד בו באמת, זה שהוא היה חתול רגיש מאין כמותו, ממש חתול עם רגישות קוסמית, ועל כך הסיפור.

פוספוס היה איתנו מאז שהייתי בת 6. בכל פעם שהייתי עצובה, הוא היה ניגש אלי, קופץ לחיקי, מניח את המצח שלו בעדינות על המצח שלי ונשאר כך כמה רגעים. גם עם שאר בני הבית היו לו מערכות יחסים עמוקות (שעליהן אני מן הסתם יודעת לספר פחות), ואפילו חברים שהיו מגיעים היו מודעים לרגישותו המיוחדת וחלקם אף פיתחו איתו חברויות אמיצות. אבל הסיפור האמיתי מתחיל אח"כ, כשפוספוס כבר התחיל להזדקן. עקב בעיות בריאות שנבעו מגודלו המפלצתי (11 קילו) הוא הועבר למזון דיאטתי מיוחד. תוך כמה חודשים כבר נראה כמו חתול גדול בגבולות הנורמה (איבד איזה 5 קילו). אבל המזון החדש עשה לו שלשול, ופוספוס, שכבר היה בן 13 ומשהו, לא תמיד עשה בארגז... אחרי כמה חודשים אמא שלי לא עמדה בזה יותר (היו לה אז בעיות עם הגב, ואצלה כל הבית שטיחים). אני ובעלי (אז חברי) הצענו שפוספוס יעבור לחיות איתנו. אמא שמחה מאוד.

גרנו אז בדום (dome, מין אוהל בצורת כיפה) בתוך פרדס במשק די מבודד בפאתי פרדס-חנה. היו לנו 2 כלבים מאוד ידידותיים. מכיוון שגם אצלי בדום היו שטיחים (שאי אפשר להוציא כדי לנקות; הם היו הרצפה), החלטתי שפוספוס יגור בחוץ. הכנתי לו בית על עץ, כדי שהכלבים לא יוכלו להגיע לאוכל שלו, עם מצע נוח והכל. כשהכל היה מוכן ההורים שלי הגיעו לביקור והביאו אותו איתם. הוא היה נראה טיפונת בהלם - לראשונה בחייו עמד על אדמה עם עשב, ולא על רצפה בקומה רביעית - אבל מבסוט למדי. עשיתי לו היכרות עם בית העץ שלו. בערב שמתי לו אוכל והשארתי אותו שם ללילה.

למחרת בבוקר הוא לא היה.

הסתבר שהכלבה, שובבה גמישה שכמותה, מטפסת על העץ די בקלות. הבנו שהיא גירשה אותו והשתלטה על צלחת האוכל שלו. קיווינו שזה קרה בשעות האחרונות ושהוא לא הספיק להתרחק. סרקנו את כל הסביבה, אבל לא ראינו אותו. שאלנו את התאילנדים שגרו בקרבת מקום, שהיו די נחמדים ואפילו גידלו כלבים כחיות מחמד, אבל הם לא ראו אותו (או שלא הבינו את השאלה). פוספוס נעלם.
הבנו שהמצב אבוד - הרי עד אז העולם שלו היה בגודל 100 מ', ואיך יתמצא עכשיו במרחב??? גם לא היה כ"כ טעם לחפש, כי הוא היה יכול ללכת לכל מיני כיוונים לא הגיוניים (להבדיל מכלב שקצת מכיר ויש לו מושג והבנה בדברים כאלה): הוא יכול להיות בפרדסים, ברחובות השכונה הסמוכה, או אפילו מעבר לכביש הראשי, אם הצליח לחצות אותו (בלילה למשל). בימים הראשונים עוד חיכינו לו בתקווה, אבל תוך קצת פחות משבוע כבר הרשיתי לעצמי להתאבל על מותו; מה עוד שזה היה בחורף, בתחילת פברואר סוער במיוחד.
יום אחד בתחילת מרץ, בעלי יצא לאסוף עצים לתנור באחד הפרדסים. כשהוא חזר, הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילי, וקרא לי לאוטו לראות.
לא האמנתי למראה עיניי. היה מוטל שם סמרטוט קטנטן וכמעט שטוח בצורת חתול. זה היה הוא. הוא נראה כאילו הרגע השתחרר מאושוויץ - עצמות וקצת פרווה מלוכלכת. היה קשה לתפוס שזה אותו חתול עצמו שרק שנתיים קודם לכן עוד שקל 11 קילו. הרמתי אותו - הוא שקל אולי 300 גרם...
הבהלנו אותו לווטרינר. הסתבר שהכליות שלו לא תפקדו והוא לא היה מסוגל לעכל חלבונים; חומצות האמינו שמהן מורכב החלבון הצטברו בגוף שלו כמו רעל. לכן הוא לא הצליח לכלכל את עצמו ממעט הציד שאולי הצליח לתפוס (בצעירותו הוא היה צייד יונים לא רע). אבל היה לזה טיפול: מזון רפואי מיוחד, דל בחלבון, שאיפשר לו להמשיך לחיות לא רע. כשחזרנו חששתי שהסיפור עם הכלבה יחזור על עצמו, אז הכנסתי אותו הביתה - "יאללה, מה אכפת לי על השטיחים" - אבל לא הייתי צריכה לחשוש. מאז שגילה שאפשר לעשות צרכים על חול אמיתי (אחרי שכל חייו הורגל לחול כזה של חתולים), הוא לא התפשר על פחות מזה ומעולם לא עשה לי על השטיח. כנראה שאותו פברואר סוער בפרדסים חישל אותו, כי הוא הגיע להבנה מיידית עם הכלבים והם התנהגו אליו - והוא אליהם - כאילו חיו יחד מאז ומתמיד.
הוא חי איתנו בדום עוד חצי שנה, עד גיל 14 וחצי. סופשבוע אחד נסענו לת"א (חבר האכיל לנו את החיות), ויום אחרי שחזרנו, התכוונו לנסוע לכליל. העמסנו את האוטו - היה לנו אז פוקסוואגן טרנספורטר, שהכנסנו לתוכו מזרון זוגי עם מצעים מסודר לשינה (היה מין קרש שהגביה אותו), ותיקים עם בגדים וגיטרה ועוד כל מיני דברים...פוספוס הסתכל בדאגה איך אנחנו מעמיסים. "אל תדאג, אנחנו נחזור," הבטחתי לו, "הכלבים שומרים עליך, ויבואו להאכיל אתכם, כמו אתמול ושלשום."
יצאנו לדרך. אחרי שעה בערך עצרנו למלא דלק. רציתי להוציא משהו מהתיק שהיה מאחורה. הסתובבתי... פוספוס ישב על המזרון! הוא בא איתנו לכליל. החליט שהוא רוצה לטייל ולראות קצת את הארץ לפני שהוא מסתלק מפה... אחרי הכל, אם הוא כבר יצא מת"א, למה להסתפק רק בפרדס? אז הוא זכה בטיול כולל לינה בטיפי בכליל... וכולו קוּל לגמרי, לא מתרגש מכלום, כאילו זה דבר שביומיום. חזרנו למחרת - נאלצנו לקצר את הטיול, כי לא לקחנו איתנו את אוכל הרפואי שלו.
זה כבר היה קיץ, ובדום היתה לנו מכת עכברים ועכברושים מהגיהנום. פוספוס כמובן לא תפקד כחתול בעניין הזה: זקן, חולה וחסר ניסיון עם עכברים. רצינו מאוד להביא חתול צעיר, וכל הזמן דחינו את ההחלטה... תיארנו לעצמנו שלא יחיה עוד הרבה זמן, אבל העכברים כבר ממש נהיו בעלי הבית ולא יכולנו לחכות יותר. לחברים בכרכור היה איזה גור כבר לא קטן וצייד מעולה (ראינו אותו בפעולה לפני כן), והחלטנו להביא אותו. יצאנו בבוקר לכל מיני סידורים, בידיעה שנחזור בערב עם החתול החדש. לפני שיצאנו ניגשתי אל פוספוס, שישב מתחת לעץ בעיקול השביל המוביל החוצה (הוא מעולם לא ישב שם לפני כן). אמרתי לו: "אנחנו מביאים לך חבר. אל תרגיש שדוחקים את מקומך. קח את הזמן. אני בטוחה שתאהבו אחד את השני."
בערב חזרנו עם רוּסָאקוֹש (כך קראנו לו) הקטן. פוספוס עדיין היה מתחת לאותו עץ בעיקול השביל. ידעתי ברגע שראיתי אותו: הוא כבר הסתלק. קברנו אותו מתחת לעץ הזה.

[דרומזרח*]

איזה סיפור מקסים, רגיש ומרגש. מיאו גדול.

[יעלי_לה]

רוסאקוש היה המחליף של פוספוס מהסיפור הקודם, ולטיף הגיע איזה חודש וחצי אחריו בתור גור פצפון. הם היו צמד חמד, שני נמרים אפרפרים וציידים מעולים. רוסאקוש במיוחד היה גבר-גבר, אשף-צַיִד מדופלם וגם מרביע לא קטן. פעם בכמה שבועות הוא היה נעלם לכמה ימים וחוזר עם כמה צלקות וביצים מצומקות.
באותה תקופה אירחנו לכמה שבועות בחורה גרמנייה שהכרנו במפגש הריינבואו. בוקר אחד היא שואלת אותי: "איך קוראים לחתולה הלבנה שלכם?" - "מה? איזו חתולה לבנה? אין לנו שום חתולה לבנה..." היא ראתה חתולה שאני ובעלי לא ראינו אף פעם, ולא סתם, אלא ראתה אותה שוב ושוב, עד כדי כך שאפילו מדי פעם היתה קוראת: "הנה היא, מאחורייך," ועד שהייתי מסובבת את הראש החתולה כבר היתה נעלמת. ת'אמת, חשבתי שהבחורה הוזה - היא באמת לא 100 אחוז שפויה, כך שזה לא הפתיע אותי. טוב, הבחורה חזרה לגרמניה, וערב אחד אנחנו נכנסים הביתה וקולטים זנב לבן חומק לו ויוצא מהצד האחורי של הדום. באמת היתה חתולה! זריזה ושקטה מאוד. אבל היא באה בתדירות הולכת וגוברת, כך שאי אפשר היה לפספס אותה. היא היתה אוכלת שאריות שרוסאקוש היה משאיר בצלחת. וכשהבחנתי שמפעם לפעם היא נראית לי יותר ויותר שמנה, ירד לי האסימון והבנתי את כל הקומבינה. רוסאקוש הכניס אותה להריון, ועכשיו היא באה לתבוע ממנו מזונות! כיבדתי אותה על היוזמה ועל התעוזה, אז לא העפתי אותה לכל הרוחות. אבל היה ברור שזו חתולת פרדסים פראית שמעולם לא בויתה, וכנראה גם מעולם לא לוטפה, כי היא ממש לא הרשתה להתקרב אליה בשום אופן. גם שני החתולים הבנים עשו לה כבוד ושמרו על דיסטאנס.
כעבור חודש ומשהו היא הפסיקה לבוא, או לפחות הפסקנו לראות אותה. אבל בערך שבועיים אח"כ שוב תפסתי אותה בצלחת של רוסאקוש. ובחדר האמבטיה (היו בו המון פרצות, זו בעצם היתה היציאה והכניסה של החתולים הביתה) קלטתי פתאום שני גורים מ - ת - ו - ק - י - ם מדהימים ומפוחדים נורא, לבנים עם כתמים אפרפרים-מנומרים... לא היה שום סיכוי ללטף אותם או לגעת בהם, הם היו מפוחדים בטירוף וגם האמא שמרה עליהם מאוד. הם היו כ"כ חמודים שכבר לא היה לי כ"כ אכפת לאמץ את כל המשפחה, אבל היו 2 בעיות: קודם כל, אי אפשר היה ליהנות מהם, ושנית, האמא נעשתה שתלטנית מדי. רוסאקוש ולטיף כבר לא הספיקו לאכול כלום. לא משנה כמה אוכל שמנו להם ומתי, הם לא הספיקו אפילו לטעום! כאב לי הלב לראות אותם מושפטים ככה (היא היתה אוכלת והם היו יושבים ומסתכלים עליה בעיניים כלות) וחוץ מזה, אוכלוסיית הציפורים בפרדס סבלה קשות מהעניין (כבר אמרתי שהם היו ציידים מעולים?).
לא היתה ברירה. הגורים כבר היו בגיל שאמהות-חתולות משחררות וממשיכות בחייהן, אז יום אחד תפסנו את החתולה במבצע מתוכנן היטב (זה לא היה פשוט בכלל), שמנו אותה בארגז ושחררנו אותה בגן שומרון, כרבע שעה נסיעה מהבית, מעבר לכביש ראשי מאוד. איזו תמימות... אולי אם היינו מרחיקים עד נתניה זה היה עוזר, אבל גם זה לא בטוח. שחררנו אותה שם ב-11 בבוקר, וב-2 בלילה היא שוב היתה בצלחות של הבנים.

למחרת הכל עוד היה כרגיל, אבל ביום שלאחר מכן כבר לא היו לנו חתולים בכלל. לא חתולה לבנה, לא גורים, לא רוסאקוש ולא לטיף. היא כנראה אמרה להם: תראו איזה אנשים, לקחו והגלו אותי, הם יכולים לעשות את זה גם לכם! בואו אתי, מצאתי בדרך מקום חבל-על-הזמן...

מאז לא ראינו אותם יותר.

[אנונימי]

דף בלוג

פתחתי בנושא גם את הדף רצח כלבים

[יעלי_לה]

כתם ותה היו הכלבים שלנו. כתם היתה טריירית מעורבבת לחלוטין עם כתמים על כל הגוף ובעיקר על הפנים היפות והחמודות שלה, ותה היה רטריוור מעורבב עם רועה שנראה כמו לברדור ע-נ-ק-י. גידלנו אותם מגיל אפס ועד 5 (תה) ו-6 וחצי (כתם), שאז הם נרצחו בהרעלה, לפני בדיוק שנה פחות יומיים (גרנו במושב מסוים בעמק חפר שידוע בהרעלות הכלבים שמתרחשות בו ע"י תושבים בורים, פחדנים, דפוקים).
לצערי אין לי תמונות שלהם בדיגיטלי, אבל הנה ציור שציירתי ביום שזה קרה:

הם היו כל-כך טובים... הם היו כלבים מדהימים, והרבה אנשים אמרו את זה - במיוחד על כתם. אז פתחתי את הדף הזה כדי לספר עליהם קצת, כי חשוב לי לזכור אותם.

[יעלי_לה]

כל מה שכתבתי נמחק
אני הולכת לישון. מחר אספר איך הם מתו.
לילה טוב.

[יערת_דבש*]

מקשיבה.

[יעלי_לה]

טוב, מנסה לשחזר את מה שכתבתי אתמול.
לפני שעברנו למושב, גרנו בפרדס בתוך משק גדול. כתם ותה היו ח-ו-פ-ש-י-י-ם לגמרי, ושלטו בפרדס ביד רמה... זה היה גן עדן בשבילם. כשעברנו למושב, נאלצנו לקשור אותם רוב היום, אחרת הלוכדים היו אוספים אותם. זה היה הלם רציני בשבילם, יחד עם צמצום הטריטוריה הכללית ושינוי הנוף. בהתחלה הם היו די מדוכאים מזה - תקועים במרפסת עד הערב (כשיום העבודה של הלוכדים נגמר), אבל תוך חודש וחצי בערך הם התרגלו. בערב הם שוב היו חופשיים, וגם בסופי שבוע. ובעיתות החופש הם עדיין שמרו על פרופיל די נמוך, נשמות טובות שכמותם, לא נכנסו כמעט למושב (גרנו בקצה) אלא טיילו רק בשדות, לא התנכלו לתרנגולות שהתרוצצו חופשי בחצרות (זה דרש התעלות נפש מצד תה), לא רבו עם כלבים אחרים (למרות שאלה פתאום הציפו את השטח סביבם, שטח בגודל שהם התרגלו לשלוט בו באופן בלעדי). הם בילו את זמנם ברביצה במרפסת, והייתי לוקחת אותם לטיולים ארוכים בשדות - אני הייתי זקוקה לזה לפחות כמוהם אחרי שעברתי מדום גדול ומואר עם "חצר" של 40 דונם לבית חשוך ופצפון בלי חצר.
<כותבת בהפסקות שלא יימחק לי כמו אתמול>

[יעלי_לה]

טוב, במחשבה שנייה, אני לא אתחיל את הסיפורים באיך הם מתו. זה יגיע מתישהו בהמשך.

[יעלי_לה]

כשתה-תה היה קטן, בערך בן 5 חודשים או קצת פחות, הוא אכל רעל של שבלולים (זו היתה כנראה הרעלה מכוונת; אז עוד לא גרנו בפרדס). אז לא ידענו מה זה. הוא פרכס ורעד בטירוף, והתחיל להוציא נוזלים מכל החורים בכמויות. לקחנו אותו לוטרינר. הוטרינר נתן בו מבט אחד, אמר "כן, זה כנראה כלבלבת, נעשה לו בדיקת דם שתעלה כך וכך, ואחרי שהוא ימות נדע בוודאות ממה." מזועזעים, סירבנו ולקחנו אותו למות בבית. אבל מסתכלים על הכלב, והכלב נלחם. אז לא ויתרנו. באמצע הלילה הרמנו טלפונים לברר על וטרינרים באיזור, וכך מצאנו את ד"ר אמנון לבוב הנפלא. כשתה הופיע אצלו בחצות, הוא לא אמר מילה. רק הכניס אותו והתחיל לתת לו זריקות הרגעה. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. מאחר שהפרכוסים לא נחלשו, בעלי שאל אותו אם לא כדאי להגדיל את המינון. ד"ר לבוב ענה, "תראה, אם הייתי נותן את המינונים שכבר נתתי לו לסוס, הוא היה נרדם." בקיצור, תה נשאר אצלו עד מאוחר בבוקר למחרת, וחזר הביתה בריא כמו שור ומאושר. ד"ר לבוב אמר שזה מדהים איך גור כ"כ צעיר עמד בכזו הרעלה, ומאז כינה אותו "המפלצת".
תה "המפלצת" וד"ר לבוב "זכו" להיפגש עוד הרבה פעמים. פעם אחת דרס אותו אוטובוס. ראיתי את זה קורה. היינו אצל חברים בחצר, הם היו ג'מעה של כלבים-חברים (כתם, תה, שלג, קוצ'ה ועוד כמה...) כלב זר אחד בא, התחיל ריב וברח - וכולם אחריו. תה רץ לכביש, אוטובוס פגע בו, הוא עשה סלטה בגובה מטר וחצי באוויר, נחת על המדרכה ומייד התחיל לרוץ כמו מטורף לכיוון אחר בכלל מכל ההתרחשות. עשה סיבוב ענקי ותוך דקה הגיע לחצר בית של חבר אחר ונכנס ישר לאוטו הפתוח שלו D-: היה לו רק חתך ברגל.
בפעם אחרת הכיש אותו צפע - הכשה אחת בכפה של רגל קדמית ואחת בחזה (באותו צד). הרגל שלו נראתה כמו רגל של אריה או של דוב. במשך שבוע הוא בקושי הלך. היינו צריכים להלעיט אותו בכמויות עצומות של מים (שהוא לא כ"כ רצה אע"פ שזה היה חודש יולי) ולהוציא אותו להשתין כל הזמן. בסוף זה עבר לו כמובן.
פעם אחת, באמצע מעשה עם כלבה מיוחמת, תפסו אותו שני כלבים שחורים ורעים (טוב, אחד מהם היה נחמד בדר"כ, אבל באותו יום הם היו רעים מאוד) אחד בכל אוזן - ונשכו-משכו. הוא חזר הביתה עם צמות מדממות בתור אוזניים. ממש עשו לו מהן ספגטי... אחרי שבועיים של טיפול אינטנסיבי בפולידין (וקצת אנטיביוטיקה נגד זיהום), לא נשארה לו אפילו צלקת. אבל בזמן הזיהום הוא הסריח נורא, והתבייש בגלל זה. הוא היה מתחבא בכל מיני פינות סתר בדום שלא יראו אותו.
וכמובן, 3 פעמים הוא חטף קדחת קרציות. הכלב הזה אכל כל-כך הרבה אנטיביוטיקה, שרק זה מצדיק את הכינוי "מפלצת"...

[יעלי_לה]

פעם אחת תה חטף זיהום בגרון בגלל עטלף. הוא מצא אותו באיזה טיול והחליט שזה משחק מגניב. כשניסינו לקחת לו אותו, הוא חשב שזה חלק מהמשחק... רדפנו אחריו שעה.
בכלל, תה-תה היה כלב חברותי מאוד מאוד ואהב לשחק יותר מכל. היינו משתוללים איתו כמו ילדים. מחבואים, תופסת, תחרויות קפיצה לגובה (לתפוס מקל; כתם היתה מנצחת בדרך-כלל).
אבל מה שהוא אהב הרבה יותר זה ליטופים. אפילו לא צריך ליטופים, מספיק שתיגע בו עם האצבע והכלב מאושר. זה היה נורא מבדר - בעיקר ההרגל שלו לקרוס. כשהיה לו מצב רוח ליטופי במיוחד, הוא היה קורס - מפיל את עצמו ונשכב פרקדן על הרצפה - למגע הכי קל ואפילו לפניו. פעם עבדתי בכלביית עין איילה, ובתחילת המשמרת הייתי צריכה לקשור את תה וכתם שלא יבואו איתי. יום אחד כמעט איחרתי, באתי לתה בריצה כדי לקשור אותו, ועוד לפני שממש הגעתי אליו - הכלב קורס עם ארבע כפות באוויר ובטן חשופה, ממתין להתנפלות של ליטופים D-: כשהיה מבקש ליטופים ולא מקבל מסיבה כלשהי, הוא היה שם עליך את הכפה הענקית והכבדה שלו. ומכיוון שהיה יכול להיות קרצייתי בעניין הזה (וגם להבהיל פעוטות עם הכפה הענקית הזאת), לימדנו אותו לקרוס על-פי בקשתנו.

[יעלי_לה]

בכלל, היה מאוד קל ללמד את תה לעשות דברים לפי בקשה. לא היה צריך "לאלף" אותו במובן המקובל. גם כשהוא רק הגיע, בגיל 5 שבועות, לא היה צריך לאלף אותו. הוא ידע הכל מעצמו. כשהיה רעב, הביא את הצלחת. כשרצה לצאת, נעמד ליד הדלת. מעולם לא עשה פיפי בבית (בלילה גשום אחד הוא לא יכל לחכות שנתעורר בבוקר ונפתח את הדלת, אז הוא עשה פיפי באמבטיה).
היה לו אוצר מלים עשיר מאוד שהוא הבין אינטואיטיבית. דוגמאות שצצות לי: החוצה, בוא הנה, לך מסביב, לאוטו, קח את הזבל שהכנסת הביתה ותוציא אותו החוצה, לא, כתם (הכלבה), שלג (כלב-חבר), קרוס, ועוד ועוד...
זה מזכיר לי סיפור על כתם.

[יעלי_לה]

עד שכתם היתה כמעט בת חמש, היא היתה מתעקשת לבוא איתנו לכל מקום. מובן שזה לא היה אפשרי. מה אני אעשה עם כתם בעבודה, בגן ילדים, למשל. אבל אם לא היינו לוקחים אותה, היא היתה רצה אחרי האוטו, ולא מוותרת גם בכבישים ראשיים. זה היה מפחיד. אז הפתרון המתבקש הוא לקשור אותה לפני שיוצאים. פשוט, נכון?
ממש לא. כתם היתה מזהה כוונה לנסוע שעות מראש, ומחכה על השביל (שיהיה לה "פור" על האוטו). לא עזרו כל התחבולות שהמצאנו, והיינו צריכים לחדש אותן חדשות לבקרים. בין התחבולות: לבוא עם שאריות בשר ועצמות (היא לא היתה לוקחת מהיד אלא מחכה שנזרוק לה רחוק, ואוכלת אותם רק על השביל. אם לא היתה נסיעה מתוכננת, היא היתה לוקחת מהיד), לקום הרבה יותר מוקדם, לצאת איתה לסיבוב שליו ורגוע בפרדס, ברגע של קרבה לתפוס אותה בקולר ולסחוב אותה חזרה עד למקום הקשירה (הרבה פעמים היא היתה משתחררת בדרך. חבל לא היה אופציה. למראהו היא היתה נעלמת מיד, וידעה להבחין בו גם כשחשבתי שהסתרתי אותו טוב) ועוד כהנה וכהנה. פעם אחת ישבנו ודיסקסנו את תוכניותינו ליום המחרת, כשהכלבים לידינו. מצאתי את עצמי עוברת לאנגלית כדי שכתם לא תבין D-:
בסוף זה עבר לה ביום אחד. היינו בהלם. היא, כנראה, פשוט התבגרה.

[יעלי_לה]

יש כל כך הרבה סיפורים על כתם... שכחתי הרבה - הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב עליהם במהלך ההריון ולקראת הלידה (זה קרה כשהייתי בחודש שלישי). ועכשיו כשאני מתחילה אז צפים לי כל מיני.
האמת היא שכתם כיכבה פעם בקומיקס שבועי לילדים שפרסמתי ב"המושבה", המקומון של פרדס-חנה, תחת הכותרת "עלילות כתם בפרדס". אולי בהזדמנות אני אסרוק את המוצלחים שבהם.
לא סתם היא רצתה לבוא איתנו לכל מקום. בדרך כלל המקומות שאליהם היינו לוקחים אותם היו מקומות שווים לאללה. היינו מטיילים הרבה. היה לנו פולקסואגן טרנספורטר עם מיטה וציודים לשטח. והכלבים היו נוסעים איתנו פעם לפה ופעם לשם.
פעם היינו בעין עקב - מעיין ליד שדה בוקר. היינו עם עוד חבר. אני ובעלי טבלנו טבילה קצרה במים הקפואים-קפואים וניסינו לשכנע את החבר שכדאי גם לו. בעוד אנו מנסים לשכנע, החבר פתאום מצביע על המים: תראו! הוא קלט במים את ההשתקפות של הכלבים - עומדים גבוה גבוה על הצוק. הסבנו את המבט אחורה והם עמדו שם והסתכלו עלינו בחזרה, מבסוטים מעצמם עד השמים. קראתי "תה!" ותה-תה שמח ורצה לבוא לקראתי וכבר שלח רגל אחת למטה - לתהום! "לא! לך מסביב!" תה נראה מהוסס. אז בעלי רץ לצד אחר של הצוק שבו המדרון יותר מתון ושרק לכתם - וכתם הובילה את שניהם למטה בבטחה.

[יעלי_לה]

מדהים מה שקורה פה עם הדף הזה. עד עכשיו זכרתי רק סיפורים על כתם, ועל תה - כלום. עכשיו כשהתחלתי, באים לי עוד ועוד סיפורים על תה ולא נותנים לי לספר על כתם.
אז עוד טיפ-טיפה תה ואז אני חייבת לעבוד קצת.
תה היה כלב גמלוני באופן מיוחד, במיוחד כשהיה גור, כשהראש והכפות והזנב היו ענקיים בלי פרופורציות לגוף. ככה הוא קיבל את השם תה - בעקבות תה שנשפך שוב ושוב ושוב ממכות זנב (אולי הוא גם שתה קצת תה? פתאום אני לא זוכרת).

[יעלי_לה]

אה, נזכרתי מה רציתי לספר על כתם בהקשר של הטיולים.
הם היו איתנו פעמיים במפגשים של שבט הריינבו. הם היו קשורים בזמן מעגלי האוכל, ומעולם לא נכנסו למטבח או רבו עם כלבים אחרים. וחוץ מהקשירה בזמן האוכל, הם היו אדונים לעצמם והשתתפו במפגש כריינבואיסטים עצמאיים לכל דבר. תה היה יושב כל הזמן בצ'אי-שופ ומקבל ליטופים מזרים (היינו שומעים אח"כ: "אה, הכלב הלבן הזה שלכם? הוא ישן איתי בצ'אי-שופ כבר שבוע, נהיינו חברים טובים" וכאלה) וכתם היתה מוצאת את כל הבחורות שהגיעו בלי בני-זוג ויוצרת קשרים חברתיים.
בדיעבד גילינו שבלילה, כשכל אחת הלכה לישון באוהל שלה בחושך (לעתים האוהל היה מרוחק יחסית, לעתים לא היה ירח) היא היתה מלווה אותן, שומרת עליהן בדרך ויושבת לידן עד שהן נרדמו.

[יעלי_לה]

נזכרתי בעוד סיפור על כתם.
בדרך כלל כתם לא היתה מסתדרת עם כלבות בנות אחרות. אבל היתה לה חברה אחת בשכונה (השכונה שגבלה במשק שהקיף את הפרדס שלנו) - כלבה בשם סוויטי, שהיתה שייכת לחברים שלנו. הן היו מטיילות ביחד לפעמים. ואז פתאום התחיל קטע חדש - כתם היתה הולכת לבקר את סוויטי בבית. כמה וכמה פעמים קרה שלא ידענו איפה כתם, ובסבב טלפונים לחברים ("ראיתם את כתם?") היה מתברר שהיא הלכה לסוויטי. אחר-כך כבר היינו מתקשרים ישר לבית של סוויטי, ואכן בד"כ שם היא היתה.
יום אחד כתם נעלמה, כרגיל הרמנו טלפון לבית של סוויטי. "כתם אצלכם?" - "אה... לא." - "אתם יכולים לבדוק?" - "טוב, רגע... לא, אחי, כתם לא פה."
טוב. היינו קצת מודאגים. אם היא לא אצל סוויטי, אז איפה היא יכולה להיות?
אחרי שעה החברה מתקשרת: "טעינו, כתם כן כאן. פשוט לא ראינו אותה. היא נכנסה בשקט, פתחה את הדלת של חדר השינה, סגרה אחריה, הפשילה את השמיכה, נכנסה למיטה, התכסתה ונרדמה. עכשיו נכנסתי לחדר וראיתי אותה..."
D-:

[תמר_מתחילה*]

קוראת ונהנית

[תמר_מתחילה*]

מרוב שנהנתי מהסיפורים שכחתי את ההקדמה העצובה... אני יודעת איך זה לאבד חברים על ארבע (אם כי לא שניים בבת אחת!)

[יעלי_לה]

אחרי שעזבנו את הפרדס, חצי שנה לא באתי לשם. כמה שבועות אחרי הרצח הייתי צריכה לקחת משהו שנשאר שם, אצל החברים שנכנסו במקומנו לדום. כמה קשה היה להיכנס למשק ולא לראות אותם רצים אלי... רק שלג בא. שלג, יבדל"א, הוא כלב מיוחד מיוחד שהסיפורים עליו יכולים למלא דף שלם... כמו הסיפור על איך הוא התגרש מהבעלים הראשון שלו על רקע כפייה דתית. אחרי אותו סיפור הוא אימץ אותנו. וכשעזבנו את הדום השארנו אותו לחברים שנכנסו במקומינו (כמה כלבים אפשר לקחת לבית בלי חצר?). ושלג, כרגיל, שמע את האוטו מרחוק רחוק ופגש אותי כבר בשער - כמו שכתם ותה היו עושים. מהרגע שראיתי אותו העיניים שלי התחילו לדמוע.
החברים לא היו בבית, ואני עשיתי סיבוב בפרדס, שפשוט התפוצץ מרוב פרחי בר בשלל צבעים - פריחה של תחילת פברואר. כמה זה היה חסר לי במושב המשמים והביצתי תרתי משמע ההוא (ועכשיו בקריה על אחת כמה וכמה). אני הולכת לי בפרחים ובפטריות ובעשב הגבוה, ואיפה שאני מסתכלת אני רק רואה את כתם... כאן היא מקפצת לה ושם היא נובחת על קיפוד ובין העשבים ההם היא מנתרת בעקבות חרקים שרק היא רואה ומתחת לעץ הזה היא נרדמת בתנוחה האופיינית הזאת שלה... ליטפתי את הבטן-חודש-רביעי שלי ושרתי את השיר של אסתר שמיר, בדמעות שירדו וירדו:

כאן היה מכחול ואנו שניים
מציירים ציור בתוך צבעים שלא יוכלו לדהות
כאן היתה טירה ונהר זורם בלי מים
עברתי רק כדי לראות

הטירה עמדה בראש הגבע
בתוכה נפלו הרבה מילים שאיש עוד לא אמר
הפרחים שרקו מין מזמור מחמיא לטבע
היום הוא שיר מאוד מוכר

לא אין טירה, אל תביט עליה
היא איננה
אין מה לרוץ ככה, אין יותר שמיים
הגבירה כבר מתה,
אין נהר בלי מים,
עברתי רק כדי לראות.

[יעלי_לה]

ביום שישי האחרון, (כמעט?) בדיוק שנה אחרי, מתה לנו סוסה. היתה לה בעיה אוטודנטית שבגללה היא לא הצליחה לאכול כמו שצריך. כבר היה לה תאריך לניתוח (אבל הוא לא היה עוזר כנראה - הרופאים מעולם לא נתקלו במצב כזה) וניסינו לגרום לה להשמין ולהתחזק קצת לפניו. אבל כלום לא עזר. היא רק רזתה ורזתה. בסוף היא מתה בבית החולים הוטרינרי, חמש דקות לפני שהגיעה רופאה עם זריקת הרדמה להמתת חסד (דקה אחרי כניסת השבת).

[יעלי_לה]

כתם, שהיתה כלבה בינונית-קטנה עם פרווה קצרה וחתיכה משגעת, שרירית וחטובה בלי גרם שומן מיותר, תמיד סבלה מקור. היה לנו תנור עצים מדוד ישן על רגליים, ובלילות הקרים במיוחד כתם היתה ישנה מתחתיו (!). אבל תמיד, גם בחורף גם בקיץ, אהבה להתחבק ולהתכרבל בחיקו של מישהו - כל מי שרצה. היא היתה כזאת כרבולית... עד שהיתה בת שנתיים היתה תמיד מתפלחת לתוך המיטה בלילה. כמה ניסינו לגמול אותה... בשלב האחרון היתה נרדמת בקצה המיטה על השמיכה (ומחממת לנו את כפות הרגליים - זה היה נעים מאוד). בסוף התבגרה.
כמו שלא הסתדרה עם הקור, כך גם עם גשם. פעם התחיל מבול בזמן שאני הייתי בבית וכתם היתה באיזה שיטוט בסביבה. לא ידעתי איפה - לא בפרדס בכל אופן. הגשם מתחזק ומתחזק, ואני שואלת את עצמי מה היא עושה... דלת הדום היתה כמובן סגורה, ואזני היתה כרויה לשמוע את כתם מבקשת להיכנס. פתאום שמעתי רשרוש רועם מחדר האמבטיה. והנה כתם כולה נוטפת ומתנשפת...מסתבר שהגמישה הזאת, הכלבת גומי הקרקסית הזאת, בתנופה של הריצה הביתה הצליחה להשתחל דרך סדק ברוחב של אולי 25 ס"מ - בעצם פחות, פחות - שהיה בחלון חדר האמבטיה (ריבוע חלון קטן שהוצאנו לו את הזגוגית והרכבנו עליו קרש עם ברז).
מאז, השיר She]she came in through the bathroom window Came in Through the Bathroom Window[/po] תמיד תמיד מזכיר לי את כתם.

---

עד שתה היה בן איזה שנתיים וחצי שלוש, בכל בוקר היה נעמד לצד המיטה שלנו, בוהה בנו בלי לזוז או להשמיע הגה ומחכה לסימן ראשון של התעוררות. איך שהעין של אחד מאתנו היתה מתחילה לרטוט בדרך ללהיפקח, כפה ענקית היתה מונחת בעדינות על הפנים, לאמור: "לטף אותי!" ומי שלא הגיב מהר מספיק, קיבל ליקוק על האף.

---

בהתחלה חשבנו שתה הוא תערובת של גולדן ולברדור. צורה של לברדור עם אופי ושכל של גולדן. דבר אחד לא הסתדר: הגודל. כאמור, תה היה כלב גדול. אני חושבת שהוא שקל קצת יותר מ-50 קילו. בכל אופן, התעלומה נפתרה יום אחד כשנסענו לחבר בראש פינה. לחבר היה שכן, ולשכן היו איזה 10 כבשים בתוך דיר קטן ונחמד בחצר, שחלק גדר משותפת עם החצר של החבר שאותו ביקרנו. איך שתה ראה את הכבשים, הוא התרגש והתחיל לנבוח, ותוך שנייה כל הכבשים הסתדרו בשלשות (כן כן, הוא הצליח לסדר 10 כבשים בשלשות למופת ). אה, ירד לנו האסימון: הוא מעורב עם כלב רועים פירנאי או כנעני ענק (או הסוג החביב הזה איך קוראים להם? שכחתי).
האמת שיכולנו לנחש את זה בשלב הרבה יותר מוקדם, ואני לא יודעת למה בעצם לא הבנו את זה אז. איזה שנתיים שלוש לפני כן, כשתה עוד היה קצת גור, גרנו בדום במקום אחר, בשטח של קיבוץ. פעם עבר לידינו תאילנדי אחד עם כמה כבשים של הקיבוץ, ואחת מהן נכנסה איכשהו לתוך השטח שלנו (שהיה מגודר). תה התחיל לרדוף אחריה כמוכה אמוק. נבהלתי והתחלתי לצעוק כי חשבתי שהוא רוצה לשחק איתה כמו עם התרנגולות (היו כמה תרנגולות שמשחק עם תה-תה היה הדבר האחרון שהן עשו אי פעם), אבל הוא רק רצה להחזיר את הסוררת לעדר. וואללה, איך לא קלטתי את זה גם אחרי שהוא הצמיד אותה לפינה כמו בוקר מנוסה?! רק עכשיו נזכרתי בזה ועשיתי את הקישור.

[יעלי_לה]

מצאתי תמונה דיגיטלית של כתם עם חבר (נדמה לי שזה לטיף, אבל אולי זה רוסאקוש - הם היו דומים. כנראה לטיף. רוסאקוש פחות שׂם על כתם. סיפור על רוסאקוש ולטיף יש בדף חתולים בצמרת).

[תושבת_האזור*]

יעלהלה משתתפת בצערך. אנחנו עם כלב בעמק חפר. באיזה ישוב גרתם כשזה קרה? אם זה בסדר לשאול.

[יעלי_לה]

מתלבטת אם לחשוף.
בעצם, כן, למה לא. מושב מאור.
זה מכה שם. אני מכירה עוד 6 משפחות שאיבדו כלבים בצורה כזו. כולל כלבה שהותירה אחריה גורים יונקים בני שבועיים ועוד כל מיני סיפורי אכזריוּת.

[תושבת_האזור*]

תודה לך. אנחנו רחוקים משם אבל לכי תדעי איפה זה יכול לקרות. זה מזעזע ושערורייתי. אי אפשר לעשות נגד זה כלום??!!? שיהיה לכם הרבה טוב

[יעלי_לה]

לכי תדעי איפה זה יכול לקרות
במאור זה כביכול נורמלי, כי זה קורה כל הזמן. במקומות שבהם זה לא קורה - זה לא נורמלי, ולא סתם ככה יעזו להתחיל.
אי אפשר לעשות נגד זה כלום??!!?
אפשר, רק ברגע שאפשר להוכיח בדיוק מי עשה מה ומתי. די ברור לי שזה לא אדם אחד בלבד. ברגע שיש חשד סביר, אפשר להגיש תלונה - זה הרי פלילי. אבל אין לי מושג מי עשה את זה.

[יעלי_לה]

אתמול הגיעו אלי חדשות עצובות: עקרו את הפרדס שגרנו בו, הפרדס של כתם... זה כמעט כאילו הם מתו עוד פעם.
מעניין מה עלה בגורל הקבר של כתם. קברנו אותה מתחת לעץ השלישי בשורה הראשונה. איך נדע איפה הוא עכשיו? ואולי בכלל הפכו שם את כל האדמה כדי להוציא את השורשים של ההדרים, והכלום שנשאר ממנה התפזר לגמרי? טוב, אין טעם להיכנס למחשבות על זה.

---

תה לא קבור. מעולם לא מצאנו אותו. אולי זה הזמן לספר איך זה קרה.

---

כאמור, גרנו במושב מאור, והכלבים היו קשורים בימי השבוע וחופשיים בלילות ובשבתות. ליל שבת אחד חזרנו מחברים לפנות בוקר ומצאנו את כתם מפרכסת בטירוף. בעקבות הניסיון שהיה לנו עם תה-תה כגור (ר' למעלה), זיהינו שזו הרעלה. חשבנו שאכלה חומרי הדברה באחת החממות. שמענו שמועות מעורפלות על המנהג המגונה של תושבי המושב, אבל לא לקחנו ברצינות. בעלי הסיע אותה לד"ר לבוב, ולמחרת אסף אותה בריאה.

---

בדיוק שבוע אחרי כן קמנו בשבת בבוקר להאכיל את הסוסים וגילינו שהסוסה המליטה דקות ספורות לפני כן. גילינו גם שכתם שוב מפרכסת. ואת תה לא מצאנו בשום מקום.
טוב, היה צריך לקחת את כתם לד"ר לבוב שוב, אבל היו 2 בעיות: אחת, מישהו חייב להישאר ליד הסוסה כדי לוודא שהסייח יונק והשיליה יוצאת (הסוסה השנייה, זו שמתה לפני שבועיים, היתה עוצרת שיליה באופן קבוע - לכן היינו זהירים). שתיים, מישהו היה חייב לחפש את תה - כי מה הטעם לנסוע לוטרינר בלעדיו, לגלות שגם הוא הורעל ולהיות תקוע עם כלב מפרכס בלי אוטו?!
טוב, כתם רעדה אבל לא בטירוף, שבוע שלפני כן זה נראה גרוע יותר. אז חישבנו שיש לנו איזה חצי שעה. קשרנו אותה במרפסת והתפצלנו - בעלי לסוסה ואני לחיפושים. תוך רבע שעה השיליה נמצאה ויניקה נראתה, וכל אחד מאיתנו חיפש את תה בכיוון אחר. קיוויתי שתה סתם יצא לטיול צרכים ארוך במיוחד - קורה - וסיימתי כל סיבוב אצל הסוסים, מצפה לראות אותו מגלה בהתלהבות את הסייח החדש. כל הסיטואציה היתה ביזארית למדי, נקרעתי בין התרגשות על הסייח הפצפון והמתוק הזה לבין פחד נוראי לגורלו של תה, וכל זה בתוך מירוץ נגד הזמן כשכתם מפרכסת במרפסת.
טוב, התחלתי סיבוב חדש בכיוון חדש, ובדרך עברתי דרך המרפסת לראות מה שלום הקטנה. נהיה לי שחור בעיניים. היא שכבה על הרצפה - לא ברביצה אלא על הצד, קפואה כזאת - בעיניים פקוחות - ולא פרכסה עוד אלא רק רטטה קלות. מייד חייגתי לבעלי בסלולרי, וכשהוא ענה אמרתי רק "כתם." ושוב "כתם" ושוב "כתם" והתחלתי לבכות. כתם. כתם! כתם! הוא הגיע תוך שנייה והעמיס אותה בטנדר וטס לוטרינר.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. החלטתי דבר ראשון לגשת אל הסייח החדש כדי להתעודד מהמתיקות שלו ולשאוב כוח לחפש את תה. בינתיים השכנים-החברים, שהסוסים בעצם גרו בחצר שלהם, התעוררו. עדכנתי אותם במתרחש. הם התגייסו מייד לחיפושים. החברה הצטרפה אלי.

---

השלמנו עוד 2 סיבובי חיפוש כשבעלי התקשר. עניתי בשאלה "מה שלומה?". הוא שתק. נפלתי על הכביש בבכי נוראי. החברה הזכירה לי שאסור לי להיות בדיכאון עכשיו כי התינוק שלי מרגיש הכל, אבל זה לא ממש עזר.

---

כאמור, את תה לא מצאנו מעולם.

---

הוטרינר מצא בתוך כתם עור של עוף (לא אכלנו עוף אותה שבת) עם כמויות עצומות של זרחן אורגני. המרעילים כנראה חשבו שהיא התגברה על הכמות של השבוע הקודם, והחליטו להפציץ הפעם כדי לגמור אותה סופית. תה המסכן פשוט הלך אתה לכל מקום, גם אל מותה. אני די בטוחה שהכוונה שלהם היתה להרוג בעיקר אותה, כי מי שלא מבין כלום בכלבים היה יכול לחשוב שהיא אמסטפית. אבל אי אפשר לדעת. אולי הרוע הזה אפילו לא קשור לפחד וטיפשות אלא הוא בפני עצמו.

---

לסייח החדש קראנו כתם.

[אמא_אדמה*]

לא קראתי הכל כי עצוב לי מדיי..
כל כך קשה לאבד חברים כל כך טובים...........

[יעלי_לה]

הסיפורים עצמם שמחים.
ת'אמת, כבר התגברתי. איך אפשר להיות עצובים כשיש לי אוריה כזה חייכן?!

[אמא_אדמה*]

לשניכם.

[יעלי_לה]

נזכרתי במשהו על תה. איך לא זכרתי את זה עד עכשיו?!
תה נהג תמיד להסתובב עם משהו בפה. מקל, נעל ישנה, בובה מסמורטטת שמצא זרוקה בפרדס וכו'. פעם הוא מצא צעצוע פלסטיק עם צפצפה בפנים ונהנה מאוד לצפצף בו - זה היה נורא מצחיק.
ולמה הוא נהג להחזיק משהו בפה?
פעם, כשהיתה גואה בו אהבה או רגש טוב כלפי מישהו, בין אם מוכר או זר, הוא היה מראה לו את זה על-ידי נשיכה עדינה - בביצים לבנים ובטוסיק לבנות. הוא היה בא בשקט, לא-מורגש כזה, ועושה את זה מאוד מאוד בעדינות - כמו שאנשים צובטים בחיבה. זה היה מפתיע ומצחיק ולא כל כך נעים. ולפעמים כשהוא רצה ליטופים ועכשיו, בהתרגשות ובהתלהבות בלתי נשלטות, הוא היה מְנַשֵׁךְ את היד - וזה היה לפעמים כואב.
עוד לפני שהוא ממש הפסיק להיות גור הוא הבין (בעקבות מחאותינו הקולניות) שהוא חייב להפסיק את ההרגלים המגונים האלה. ומאז הוא תמיד החזיק משהו בפה, כדי לא לנשוך מהתלהבות.

[יעלי_לה]

נזכרתי ששכחתי לספר שגם הסייח כתם נפטר בדמי ימיו (אבצס בפה, שביתת רעב, אכילת יתר, קוליק).

---

יש לנו כלב חדש. גור. בעלי אומר שהוא נורא מזכיר לו את תה. לי הוא לא מזכיר אותו בכלל. אני לא מרגישה אליו כלום. אני מרגישה כאילו עשו לי uninstall לתכנה של הכלבים. אין לי את ה"איבר" הזה שבאמצעותו נקשרים לכלב (או חיית מחמד בכלל אפילו, לא יודעת).
אני חולמת עליהם מדי פעם. פעם עליו פעם עליה. יום לפני ששוקו (זה החדש. גם לו קוראים על שם משקה חם, וזה בטח לא במקרה) הגיע חלמתי על תה. כבר לא זוכרת מה.
מפחיד אותי קצת. הוא כלב גדול. כלומר הוא גור, אבל הוא יגדל להיות מפלצת (כמו תה). הבעיה היא שיש כאן גור אנושי שגדל פיזית הרבה יותר לאט. ושוקו לא מודע לכוחו. היחס של קטינא אליו הוא תערובת של סקרנות ופחד. הוא מכיר כלבים, גם הרבה יותר גדולים, אבל עדינים. וזה כלב מתלהב - נו, גור.
הוי.............................................................................

[אמא_אדמה*]

בהצלחה לכם...

[יעלי_לה]

וואו, אני רואה לפי התאריך ששוקו כבר תשעה חודשים אצלינו. אני פשוט לא מצליחה להתחבר אליו.
זה מבאס. אני פשוט לא אוהבת אותו. יוצאות לי תגובות ממש מגעילות כלפיו, לפעמים גם קצת אלימות, ואוריה רואה ומחקה <מתביישת בעצמי>
תוהה אם זה בגלל שהוא כלב "מעאפן" כמו שאני קוראת לו, או שלא הייתי מצליחה להתחבר לשום כלב.

ת'אמת, הוא לא כלב כזה מעאפן. יש לו חסכים גדולים בחום ואהבה, ולכן הוא ניג'ס אטומי. מעגל קסמים.
חוץ מזה הוא לא כל-כך חכם, אבל אי אפשר לצפות מכל אחד להיות תה-תה.
zzz

[יעלי_לה]

בא לי לחזור לדף הזה ולספר על הבונדינג המוזר והמהוסס שלי עם שוקו ובין לבין לשבץ סיפורים על חיות מהעבר - יש כ"כ הרבה סיפורים שאני חוששת לשכוח! אבל איכשהו, לוידת, אין לי מספיק דרייב כי אני יודעת שכמעט אף אחד לא נכנס לדף הזה בעבר. אז אם מישהו ראה את הדף במה חדש ומצא חן בעיניו ורוצה לשמוע עוד, תעשו סימן, טוב?

[ציפ_ציף*]

@}

[אלונ_צ'יק*]

@}

[יוקו*]

[עיפרון_פחם*]

@}

[יעלי_לה]

תזכורת לעצמי: סיפורי סוסים, סיפורי לטיף וסוסים.

[יעלי_לה]

בינתיים הבונדינג עם שוקו דווקא הולך בסדר. יחסית. אני מצליחה לפעמים לזרוק קצת חיבה לכיוונו, בעיקר כשאני יודעת שזה פשוט ישתיק אותו.

אני עדיין מתבאסת לפעמים שבעלי הביא אותו. הוא כלב קצת מעאפן. הוא לא חכם במיוחד ונוראאאאא עקשן. כל הזמן מתחמק מקשירה (מתחבא כשיוצאים) ואז ממש מנסה להתאבד בכביש. אני פוחדת שמישהו יבלום פתאום וחס ושלום עוד תהיה תאונה שלאו דווקא שוקו ייפגע בה

שתי חברות כבר אמרו לי - אם את לא אוהבת את הכלב, מה הבעיה, תמסרי אותו, יש לי בשבילך כלב מקסים...
אני מרגישה שזה לא נכון. אוריה מכיר אותו כחלק מהמשפחה.

בהתחלה בעלי אמר שהוא הזכיר לו את תה. לדעתי הוא לא מזכיר אותו בכלללללללל. תה היה כלב מחונן ופשוט אין כלבים כאלה. אם כבר, הוא מזכיר קצת את כתם בעקשנות (וטיפ טיפה בשפת גוף, אע"פ שהוא לא מגיע לקרסוליים שלה באלגנטיות וחתיכיות. יש בו גם מהגמלוניות של תה). וגם... בגנים של כלב ציד.

[לוטם_מרווני*]

יעלי, פעם ראשונה שלי בדף, בכיתי המון המון.
מזדהה עם התחושה של "אי אפשר לאהוב" אחרי שאיבדת כלבים אהובים. בילדותי הורעלו לנו כלבים אהובים בזה אחר זה, כל פעם עשינו שנה הפסקה ולקחנו עוד כלב, איבדתי ככה את שחורי, את זהובה, את רולי ועוד המון חתולים שאהבתי. כשאני פוגשת כלב, כבר אין בי את "הניצוץ" ההוא, כאילו התייבש לי הרגש הזה לכלבים. לפעמים אני פוגשת כלבה או כלב ונדמה לי שהם גלגול של אחד מכלביי האבודים- ואז יש מן קליק ואני כאילו מתאהבת בהם...מתוך געגועים, כנראה.
שוקו שלך זכה למשפחה, ומתוך קריאת סיפורייך נדמה לי שלגדל כלב כשיש לך כבר ילד זה פשוט שונה. הילד בא במקום הראשון, גם מבחינת הסבלנות...
את כתם ותה גידלתם כמו שמגדלים ילד בחינוך ביתי חופשי...ואני יודעת שאוריה גדל להיות אדם חופשי, טבעי ובריא.

תודה על הדף, תמשיכי, בבקשה!

[א_ל_א_ן*]

איזה דף.
זה העלה בי זיכרון ילדות של ג'יני כלבת זאב שהיתה לנו שבאה הביתה עם קצף הפה, ואמא שלי אמרה שהיא הורעלה.
וזה עושה לבכות.
לא הספקתי עדיין לקרא הכל.
(אחרי הכל, הייתי בטוחה שאני נכנסת לדף פטנטים להסרת כתמים)- רציתי שזה יישמע מצחיק- אבל זה עוד יותר עצוב.
אקרא עוד.

[יעלי_לה]

אחרי רוסאקוש ולטיף היו לנו עוד חתולים... הרבה חתולים. בבת אחת.
בהתחלה היו כמה חתולים שמתו מיתות משונות (אחת הוכשה ע"י נחש בסיטואציה מוזרה: הנחש התחבא כנראה מתחת לקרשים של האמבטיה, החתולה שלחה כפה לתפוס אותו, הוכשה, התנפחה ונתקעה שם). אבל די מהר הגיע אלוף האלופים, החתול הלבן שאנחנו לא מצליחים להיזכר בשמו. זה בעל החיים היחיד מכל החיות שהיו לנו ואהבנו, שאנחנו פשוט לא זוכרים איך קראו לו. שוברים ת'ראש ולא זוכרים. אני אקרא לו כאן בּוֹאִי, כי זה היה השם שאיתו הוא הגיע לפני שנתנו לו שם משלנו (עקב הטרוכרומיה כמו לדייוויד).
אז בואי היה לבן ורך וחמווווד. והוא היה צייד מעולה. היה אוכל את האוכל היבש ששמנו לו, ואח"כ צד לעצמו קינוח. בדרך-כלל עכבר. לפעמים ציפור. לפעמים עכבר ואח"כ ציפור בשביל הכיף. אבל זה לא היה כל-כך כיף - מלא נוצות שנדבקו ללשון המחוספסת והיה צריך להיאבק איתן כדי שייצאו כבר מהפה. היה ממש מעניין לצפות בזה (חבר'ה לא להיגעל לי כאן, טוב? דף תמיכה סטופ נגעתי באדום ) - ממש סרט טבע.
מייד אחריו (נדמה לי שממש למחרת אפילו - כי חבר, שידע שאנחנו רוצים חתול ולא ידע שכבר אימצנו את בואי, מצא אותה פצפונת באמצע הכביש והביא לנו אותה) הגיעה יוֹפְּלֶה - חתולה ג'ינג'ית נחמדה. הם עשו יחד לא פחות מ-7 חתלתולים בהמלטה אחת. (תזכורת לעצמי: סיפורי המלטות של חתולה, סוסות וכמובן - כתם). בהריון היא היתה נראית כזאתי ענקית... פעם הוטרינר של הסוסים בא לטפל בסוסה וראה את החתולה ונבהל: "זה נראה כאילו זה היה צריך להתפוצץ מזמן!" אז כאמור בסוף יצאו 7, והאחרון שיצא היה ננסי. הוא היה כזה חמדמוד. קראנו לו טִינְטָן, והוא נשאר אצלינו עם ההורים אחרי שפיזרנו את כל האחים והאחיות שלו בין חברים (אגב, זאת היתה משימה קשה לאללה, למצוא כ"כ הרבה בתים לגורים. מייד עיקרנו את יופלה). כשטינטן היה בגיל של חתול בוגר, הוא נראה כמו גור. כשהוא היה גור, הוא נראה ממש מצחיק, פיצקלה עם ראש גדול כזה. אבל הוא היה ממש ממש מותק.
מה קרה ליופלה?! פתאום אני לא מצליחה להיזכר... נדמה לי שהיא מתה איכשהו... איך? מתי? אני כבר מתחילה להתבלבל. בקיצור היא לא עברה איתנו מהדום בפרדס לבית במושב מאור. כן עברו איתנו בואי וטינטן, אבל שניהם עשו fade out מחיינו - טינטן נעלם די מהר, אני חושבת שעשה איזה טיול בשדות ונתקל בסכנות שמולן גדלו לא עמד לו, ובואי נעלם פתאום כמה ימים לפני שתה וכתם הורעלו. בעלי חושב שגם הוא הורעל (ת'אמת אין לי מושג).

[יעלי_לה]

עכשיו יש לנו חתלתול חדש. חדש יחסית - הוא פה מהשיקשוק הלפני אחרון, אז זה כבר חודש וחצי נראה לי. הוא חתול חמוד. הבאנו אותו כדי שיהיה צייד (יש לנו מכת עכברים מהגיהינום, חבל על הזמן) אבל הוא לא ממש בעניינים.
אוריה משוגע עליו. בהתחלה כל הזמן היה מתעלל בו, מרים אותו מהזנב, מהאוזניים, נשכב עליו ומועך אותו (את זה הוא עדיין עושה בעצם...). הסברתי לו ככה: איך אמא מרימה את אוריה? מהאוזניים? מהרגליים? מהטוסיק? לאאאא. זה כואב. אוריה יבכה. אמא עושה לאוריה נעים, מרימה מבית השחי, ככה (+הדגמה).
טוב, אוריה הלך לנסות. הרים אותו מהזנב. אתה שומע שהחתול בוכה? תרים נעים.
הרים מבית השחי. החתול לא בכה. אוריה היה גאה בעצמו נורא. תקע את החתול - שקיבל את השם קָתוּלִי - תחת הזרוע והסתובב אתו ככה שעה (קתולי כל הזמן גלש לו למטה והוא כל הזמן הרים אותו, כל פעם הזכרתי לו מבית השחי וככה הוא הטמיע את זה די מהר).

בהתחלה שוקו כל הזמן נורא רצה לשחק עם קתולי וקתולי פחד. כידוע, בין כלבים וחתולים יש קצר טראגי בתקשורת: כלבים מכשכשים בזנב כדי להתיידד, וחתולים מנענעים בזנב כדי לאיים. אבל כמו שהיה לנו ברור מההתחלה, עכשיו הם כבר חברים טובים. ישנים על הספה בחוץ מכורבלים יחד.
כשראיתי שהם מתחילים לרקום חברות, מאוד התרגשתי. עכשיו אני מרגישה שאנחנו משפחה ממש... קשה לי להסביר את זה (גם טיפה מוזר לי להודות בזה), אבל זאת ההרגשה.

[יעלי_לה]

לוטם, עשה לי מאוד טוב מה שכתבת ( - כל מה שכתבת). תודה.

[יעלי_לה]

מתחת למזרונים שאנחנו ישנים עליהם יש 2 ארונות גדולים (אנחנו גרים באוטובוס. הפכנו כל חלל אפשרי למקום אחסון).
בשבוע שעבר יצאנו לטיול קמפינג, ולצורך זה הוצאנו משהו מהארון שמתחת למזרון הימני. כשפתחנו ראינו עכבר מגודל (בדיעבד - עכברה הרה) חומק לו. בעלי אמר שאביא מהר את קתוּלי ונכניס אותו לארון, אבל אמרתי לו - עזוב, סגור את הארון ובוא ניסע כבר לטיול. נטפל בזה כשנחזור.
השבוע אוריה הרטיב בשנ"צ - משום מה הפיפי עבר את המגבת (כנראה מגבת ישנה ומעאפנה שכבר לא סופגת בגרוש, למה דווקא אותה פרשתי?) והמזרון השמאלי נרטב. הוצאתי את המזרון הענקי והכבד מהאוטובוס על הגב והעמדתי בשמש.
אוריה גילה שיש דלת של ארון מתחת למזרון וביקש לראות מה יש בפנים (יש שם בגדי תינוקות שלו, בגדי חורף שלי, שמיכת פוך ועוד כמה זוטות). פתחתי - ונהיה לי חושך בעיניים. היה שם קן של עכברים, עם גורים. ראינו 2 גורים, אחד יותר קטן מהשני (זכר ונקבה?). אחרי העכבר ההוא מלפני הטיול, כבר היה לי בראש שאנחנו ישנים על מרבץ של המוני עכברים קטנים ומגעילים.
אוריה דווקא התלהב: אמא, תראי לי עו'פם את העכּברים התינוקים! אני התחלחלתי מהם - כאלה קטנים ומכוערים ומגעילים. הזדעזעתי לחשוב שהם בתוך כל הבגדי תינוקות. הבגדים היו ארוזים בשקיות אשפה עבות, שקרעים שלהן ריפדו את קן העכברים - כלומר יש מצב שהם נכנסו פנימה! בדיעבד הסתבר שהבגדים שלמים וגם לא מסריחים, מה שגורם לי לתמוה קשות על העדפות חומרי הקינון של העכברים (ניילון?! כשיש כותנה, צמר ומוך בהישג שן?!).
כשאבא שלו חזר וקיבל דיווח, היה לשנינו ברור שאנחנו מטפלים בזה עכשיו. זה היה זמן לא אידאלי בכלל, כי רצינו להשכיב את אוריה לישון, אבל לא היתה ברירה כי לא רצינו להכניס פנימה את המזרון הכבד כל עוד העכברים שורצים שם. בקיצור הפכנו את כל הארונות והוצאנו את רוב הדברים לאיוורור, והסתבר שהשד בכלל לא נורא: 2 הגורים שראיתי זה כל מה שיש, וההורים לא בבית - והבגדים, כאמור, במצב טוב.
הכנסנו את קתוּלי לארון (פתוח, פתוח). לקח קצת זמן עד שהוא קלט, אבל ברגע שהוא התחיל לשחק איתם הם כבר היו מנוטרלים לחלוטין (נראה לי שהגורים היו ממש צעירים, אולי אפילו נולדו בזמן הטיול). הכל קרה מול עיניו הנדהמות של אוריה. ניסיתי לעודד את אבא שלו לקצר תהליכים ולסיים את זה בעצמו, אבל הוא אמר שקתולי צריך ללמוד את העבודה שלו ואוריה צריך ללמוד את עובדות החיים על עכברים וחתולים. לשמחתי הרבה, אוריה ממש לא קלט שקתולי מכאיב להם (למרות שהסברנו לו שהוא יאכל אותם, כי זה מה שחתולים עושים). הוא המשיך להתלהב מכמה שהם חמודים, "אבא תביא לי עכבר להחזיק ביד, תרים אותו"... גם אחרי שהם כבר לא זזו באופן עצמוני (אלא רק בעזרת קתוּלי, שהמשיך להעמיד פנים שהם מפתיעים אותו כדי לעשות את המשחק מעניין). הוצאנו את קתולי עם ה"צעצועים החדשים" החוצה, והוא אכל אותם.

דחינו לשעה יותר מוצלחת את הניקיון מהקקי העכברי ואת אטימת כל הרצפה של הארונות האלה (שהיא רצפת האוטובוס המקורית, רק מרופדת קלות) בפוליאוריטן מוקצף.

היום אוריה שאל איפה העכבר התינוק. אמרתי לו שקתולי כבר אכל אותו. לא נראה שזה הזיז לו במיוחד.

[לוטם_מרווני*]

בין כלבים וחתולים יש קצר טראגי בתקשורת:
ויש גם את עניין הגרגור- חתולים מגרגרים כשהם נהנים, כלבים מגרגרים כשהם מאיימים...
תודה לך@}

[יעלי_לה]

קתוּלי אצלינו כבר כמעט 4 חודשים. הוא ושוקו חברים טובים מאוד - תענוג לראות. אמנם שוקו קצת מתעלל בו, אבל הוא כנראה נהנה מזה
הוא גם גדל הרבה.
צייד הוא עדיין לא, אם כי חל שיפור מסוים. לפני כמה ימים שמעתי רשרוש בארון שמתחת לכיור (איפה שהפח וכל הסמרטוטים). מהר תפסתי את קתוּלי, החזקתי אותו מול הארון, פתחתי מהר את הדלת והזזתי את הפח. משם נתתי לו להסתדר לבד.
הוא הסתדר יופי.
יש משהו מרתק בצורה שחתולים צדים. זה ממש משחק. אצל קתוּלי זה בולט במיוחד, הוא ממש התייחס לעכבר כחבר שבא לשחק איתו, ולא העלה על דעתו שזה יכול להיות אוכל (נראה לי שגם את העכברים ההם הוא בסוף לא אכל אלא איבד איפה שהוא בחוץ, אולי שוקו אכל אותם http://www.ynet.co.il/images/maki.gif). הוא פשוט שיחק איתו בתופסת. בכל פעם שהוא תפס אותו הוא נתן לו מעיכה קלה שכנראה גרמה לו לדימומים פנימיים, כי אחרי כל פעם כזאת העכבר זז קצת יותר לאט. הצטערתי שלא היתה לי מצלמה בהישג יד - היו כמה תמונות ממש יפות של עכבר מרוט עומד ומרתית וחתול עומד לידו ומסתכל עליו בחיבה ובסבלנות, מחכה שהוא יתאושש וימשיך לשחק אתו תופסת.
באיזה שהוא שלב הוא שיחק איתו על השטיחון באמבטיה, ותוך כדי ההשתוללות העכבר כוסה בשטיחון. קתולי לא הבין מה קרה. הוא ניגש אלי וצפצף את המיאו הקטן שלו בטון של שלאה: לאן נעלם לי החבר? את יכולה לעזור לי למצוא אותו? זה היה כל-כך חמוד ומצחיק, אילו היה כאן דף חוכמות של חתולים זה היה מתאים לשם בול. עזרתי לו למצוא אותו והוא שמח נורא.
בסוף חתולי ניצח ולעכבר "נגמרו הבטריות". נראה לי שקתולי חשב שהוא התעייף ונרדם - הוא פשוט התכרבל סביבו והלך לישון איתו. גם את זה הצטערתי שלא יכולתי לצלם - חתול ועכבר ישנים חבוקים... (אמנם העכבר היה מת אבל מה זה משנה).
הריצות המטורפות שלהם ברחבי הבית הזכירו לי איך אוריה וקתולי משחקים יחד תופסת - ממש משחק בחתול ועכבר כשאוריה הוא החתול וקתולי הוא העכבר. אוריה מבריח אותו מצד לצד של האוטובוס וצווח בהתרגשות עצומה. כשקתולי הבריח את העכבר מצד לצד של האוטובוס זה הזכיר לי את זה מאוד והצחיק אותי לאללה.
מאז בכל יום אני וקתולי עושים יחד כמה סיבובים של ביקורי פתע בארונות. אולי פתאום נמצא חבר...

[יעלי_לה]

לפני כמה ימים יצאתי החוצה לרוקן את הקומפוסט. הערימה נמצאת ליד הגדר היכן שיש המון ענפים גבוהים ויבשים של איזה צמח שנשאר מהאביב והתייבש, אז הוא במין גוון בז' לבן שכזה. פתאום אני רואה שאחד הענפים הולך... זו היתה זיקית צעירה. ראיתי פה כבר המון זיקיות, אבל תמיד אני רואה אותן ירוקות בהירות על עץ הדר או שחורות מרוחות על הכביש (ראיתם פעם זיקית שטוחה? זה ממש יפה). אז זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי זיקית בז'ית.
פתאום חתולי צץ משום מקום וניסה להתחיל עם הזיקית. החזקתי אותו. הזיקית פתאום נהייתה שחורה וקפאה במקום - נראה לי שניסתה להעמיד פני מתה. אבל תוך שניות היא שינתה לבז' בהיר עם דוגמה שחורה כמו של נחש צפע והתחילה לרוץ משם מהר עם הידיים המצחיקות המחזיקות האלה. צ'יק צ'ק טיפסה על ענף יבש כזה עד למעלה, תוך החלפת צבע כמובן בחזרה לבז' לבנבן, קפאה, ובמינימום תנועות מיקמה את עצמה מאחורי הענף (ביחס אלינו - יעני התחבאה). וזהו. כאילו אין שם זיקית שחררתי את קתולי והוא פשוט לא הבין מה קרה ואיפה לחפש.

[ציפ_ציף*]

יש לנו שלישית חתלתולים שאימצה אותנו ואנחנו שיתפנו פעולה,יש ביננו הסכם-אני נותנת אוכל והם אמורים להשאר בחוץ,טוב ,את מילקי ההסכם הזה לא מרשים והוא מנסה השכם והערב להכנס מכל פתח אפשרי...
לעומת זאת שוקו ושניצל קיבלו בהכנעה את ההסכם.
יום אחד אני יושבת במדרגות הכניסה לבית,שניצל ושוקו מתכרבלים ומקבלים את מנת הצומי היומית שלהם,פתאום שניצל קם ונכנס בבטחון לבית ישבתי בוהה בו בלי להבין מה העיניין.
אחרי דקה הוא יוצא עם ג'וק עסיסי בפיו.כולו גאווה של צייד מנוסה.
הוא הניח אותו בעדינות וניסה לשחק איתו,הג'וק באמת איתגר אותו,(הוא כנראה הבין מה מחכה לו...)
בסוף שהג'וק כבר היה פחות חיוני בעקבות "המשחק" הוא בלע אותו בשלוק אחד (בעעעע...)
אח"כ הוא עוד חיפש אותו,כנראה שכח שבלע אותו.

[יעלי_לה]

אח"כ הוא עוד חיפש אותו,כנראה שכח שבלע אותו

[לוטם_מרווני*]

איזה כייף שחזרת לכתוב!
@}

[יעלי_לה]

רק שלג בא. שלג, יבדל"א, הוא כלב מיוחד מיוחד שהסיפורים עליו יכולים למלא דף שלם... כמו הסיפור על איך הוא התגרש מהבעלים הראשון שלו על רקע כפייה דתית. אחרי אותו סיפור הוא אימץ אותנו.

טוב, הגיע הזמן לספר על שלג.

בהתחלה שלג היה הכלב של קובי. קובי היה ועודנו חבר טוב שלנו, למעשה אני ובעלי הכרנו בערך דרכו. וקובי היה אז בחור, איך לומר... אה, מעופף. בעצם, מעופף הוא עדיין - מה שאני מנסה לומר הוא שקובי היה סַטְלָן. וחוץ מסטלן הוא גם היה נחמד -- כלומר הוא עדיין נחמד, אבל עכשיו זה מתבטא בדברים אחרים, עכשיו הוא עושה יותר לביתו (טוב, סוף סוף הקים בית בישראל, אשה וזוג תאומים ותינוקת ברוך השם כן ירבו בלי עין הרע) -- אז הוא ממש עלה על גדותיו מרוב נחמדות. כל החבר'ה ידעו שאם צריך משהו - מג'וינט, דרך טרמפ ועד מקום לישון - קובי הוא הכתובת. כך שאצל קובי תמיד היתה איזו חפלה.

אומרים שכל כלב דומה לבעלים שלו. ושלג אכן היה כלב סַבָּבִּי כזה, כמו קובי. הוא לא היה חכם כמו תה-תה ולא מוכשר ויפה כמו כתם. הוא היה כלב מעורב לגמרי עם בסיס גולדני-משהו בצבע שחור עורב (ולא, לא בגלל זה קראו לו שלג השם היה עקיצה סתלבטנית על ילד של חברים -- בעלי אמא של שלג -- שקראו לו גשם). אבל היה לו מזג נוח וחביב בצורה בלתי רגילה, הוא תמיד הבין עניין, מעולם לא עשה בעיות, תמיד לקח אחריות על עצמו (ככל שכלב יכול, ובכל זאת בצורה מדהימה), פשוט מותק של כלב.
מכיוון שתמיד היו סביבו חבר'ה והבעלים שלו היה מעופף, אני מניחה ששלג לא ממש הרגיש ת'צמו ככלב של קובי. אלא פשוט שגם הוא בחבר'ה. כלב של עצמו. הוא פשוט חלק עם קובי דירה.
שלג וכתם ותה היו חברים טובים מאוד. היינו נפגשים הרבה, ושלג הרגיש אצלינו בבית. הוא וקובי גרו אז ממש קרוב אלינו.

ואז קובי התחיל לחזור בתשובה... וכבר לא הסתובבו אצלו כל-כך הרבה חברים בבית... ותוך כמה חודשים עבר דירה מדרום מערב פרדס-חנה לכפר פינס, שזה מושב שצמוד לכרכור מצפון מזרח. כלומר המרחק הגאוגרפי שנפער בינינו נמתח ממש בין שני הקצוות הכי מרוחקים של פרדס-חנה-כרכור ובנותיה.
פתאום שלג נהיה "מוקצה" פעם בשבוע.

[יעלי_לה]

יום שישי אחד, כמה דקות אחרי השקיעה, לפתע הופיע שלג אצלינו בפרדס.
מוזר... מה, הוא הגיע לכאן ברגל מכפר פינס?
טוב, סבבה.
במוצ"ש התקשרנו ליעקב - לשעבר קובי: תשמע, הכלב שלך כאן.
אה, אז הוא אצלכם? איך הוא הגיע אליכם? טוב, אני בא לקחת אותו.
סבבה.

ביום שישי שאחרי כן, כמה דקות אחרי השקיעה, שוב מגיע שלג לפרדס ומתקבל בזרועות פתוחות.
במוצ"ש שוב טלפון ליעקב.
מה, הוא שוב אצלכם? מה אתה אומר, מעניין, הלך את כל הדרך ברגל... טוב, אני אבוא לקחת אותו מחר.

ביום שישי שאחרי כן - מה אתם יודעים - שוב צעד שלג את כל הדרך הארוכה מכפר פינס לנווה אשר, לעשות את השבת עם אנשים שמוכנים ללטף אותו.
באותו שבוע יעקב בא לקחת אותו רק ביום שני.

כך, במשך כמה שבועות, כמו שעון עם כניסת השבת, הופיע שלג בפרדסנו. בכל פעם יעקב היה דוחה בעוד יום את ה-לבוא לאסוף אותו הביתה, מה שלא הפריע לנו בכלל... עד שהוא פשוט הפסיק לבוא לקחת אותו. ושלג הפך לחלק מהמשפחה שלנו

כשעזבנו את הפרדס עברנו לבית בלי חצר, ולא יכולנו לקחת את כולם. שלג נשאר אצל החברים שהחליפו אותנו בדום, ולימים עבר אתם דירה לכליל, שם הוא חי עד היום (לדעתי הוא צריך להיות בן 9 או 10).

@}

[חני_תה*]

כשהתחילו הדמעות לעלות הפסקתי לקרוא
גם אני חושבת שלא יהיה לי עוד כלב
הכאב עדיין חזק מידי (עברו 14 שנים...)
אבל, יש עכשיו שני ילדים. צריך להעיז לאהוב שוב. צריך ללמוד לתת אמון בחיים.

[יעלי_לה]

@} תודה על הביקור.
(עשית לי חשק לחזור לכתוב...)

[יעלי_לה]

עזבנו את האוטובוס ועברנו לבית משלנו.
חיכינו לזה הרבה זמן.
שנים חיפשנו את המקום שלנו.
סוף סוף מצאנו. התיישבנו, התמקמנו.

אנחנו פה מהיום האחרון של השנה שעברה (העברית), יעני כמעט שבועיים.
עוד יהיו פה שינויים, ושיפוצים וזה,
אבל כבר יש תחושת מנוחה.

ספרתי את כל מעברי הדירה שאני ובעלי עשינו יחד (משנת 2000 ועד היום) - לא כולל תקופות של נדודים, ריינבו, מגורים באוטו, מלחמה וכד', אלא רק מעברי דירה ממש, אריזות ופריקות: 13 פעמים.
מטורף, לא?
אז זהו, הפעם ה-13 היתה אחרונה להרבה זמן.

חתולי ושוקו הגיבו יפה למעבר.

בפעם הקודמת עברנו דירה רק לחודש. כי נאלצנו לפנות את האוטובוס מיידית, והבית שלנו עוד לא היה פנוי. אז שכרנו יחידת דיור בכרכור ליד השכונה החדשה והמפונפנת.
בחצר של יחידת הדיור לא היה לאן לקשור את שוקו, ומכיוון שבאנו רק לחודש, לא רצינו לחבר טבעת קשירה לחומת האבן. אז שוקו נשאר חופשי כמו תמיד.
כמובן שבאה אחת השכנות המפונפנות ודרשה שאני אקשור אותו. הוא מחרבן לה בגינה.
היה לי ממש לא נעים.
תכלס היא צודקת, אני לא בסדר, גם עוברת על החוק אפילו.
אמרתי לבעלי שיסדר משהו.
הוא התעצבן.
נראה לי שקשה לו הרעיון של לקשור את הכלב. אבל הוא לא ממש מודה בזה, דָבֵק בתירוץ הטכני.
(ניקיתי לה את הקקי מהגינה)

עכשיו, בחצר החדשה, יש הרבה לאן לקשור אותו, אבל עדיין אין חבל ושאקל. אמרתי לבעלי שיביא, עד שתהיה גדר נורמלית והרמטית, חלאס, לא מתאים לי שהוא יבוא אתי בכל קפיצה למכולת או לתיבות הדואר.
טוב, בסדר, הוא יביא.
בינתיים שוקו לפעמים נשאר בחצר ולפעמים מתעקש לבוא.
כל פעם שמישהו ניגש אלי ושואל: הכלב הזה שלך?
אני קופאת,
מה הוא כבר עשה, אצל מי הוא חירבן, איזה ילד הוא הפחיד.
"כן..." אני עונה בהיסוס.
"הוא מה זה יפה / חמוד / חכם / מגניב!" מתלהבים ממנו.

הגענו למקום הנכון

[יעלי_לה]

מזמן לא כתבתי בדף הזה.
חוזרת הנה כדי להמליץ על "הלוחש לכלבים" - האדם (סיזר מילאן) ותכנית הטלוויזיה (בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק).
אני לומדת המון מכל פרק שאני רואה - על כלבים, על אנשים, על החיים.
היום קניתי את הספר שלו (היחיד שמתורגם לעברית. זה הספר הראשון שלו, וגם הוא נקרא פשוט "הלוחש לכלבים")

אני רוצה להעתיק הנה חלק מהמבוא לספר (המבוא לא נכתב ע"י סיזר מילאן עצמו אלא ע"י הלקוחה הראשונה שלו, אשתו של וויל סמית'):

תנו לי להכין אתכם לאפשרות שאתם עתידים ללמוד על עצמכם דרך הפסיכולוגיה של הכלב אליבא דסיזר מילאן כפי שתלמדו על כלבכם או כלביכם. עליכם להבין: אנחנו בני האדם איבדנו את התפיסה באשר לסדר הטבעי שעל פיו מתפקדים הכלבים. היעדר הידע שלנו באשר לטבען האמיתי של חיות המחמד שלנו וצורכיהן מערטל מהן את האינסטיקטים הטבעיים שבהן הן משתמשות כדי לשרוד. דבר זה יוצר חיית מחמד בלתי מאוזנת ובלתי מאושרת ההופכת למטרד יותר מאשר למקור שמחה. סיזר עזר לנו להבין את הדרכים הטבעיות שעל פיהן חיים כלבים, וכך הם הפכו למאוזים ולמאושרים יותר. הכלבים שלנו, השרויים במצב שכזה, מאפשרים לנו לפתח עמן חברוּת בריאה.