כיצד לומדים

אנונימי

כיצד לומדים

שליחה על ידי אנונימי »

האם יש לאמן את כל אחד באותה דרך?

סטנדרטיזציה והומוגניזציה של החינוך. . .? ? ? ? ?

"אולי זה מתאים להתחיל (לסיים במקור) עם משהו ש טולסטוי כתב לפני 100 שנה. הוא כתב:
  • _'אל תחששו!
תהיינה לטינית ורטוריקה, והן
תהיינה קיימות בעוד מאה שנה, פשוט בגלל שהתרופה
נקנתה, אזי עלינו לבלוע אותה (כפי שפציינט אחד אמר). מסופקני אם המחשבות
אשר בטאתי אולי באופן לא ברור, בשלומיאליות, ובאופן בלתי מוכח, תהפכנה למקובלות בדרך כלל בעוד מאה שנה; זה לא סביר להניח שבעוד מאה שנה, כל המוסדות -- בתי-ספר,
גימנסיות (מדרשות), ואוניברסיטאות אלה של יצור המוני --
ימותו, ושבאותו פרק זמן יצמחו מוסדות אשר
נוצרו באופן חופשי, כאשר הבסיס
שלהם יהיה חופש
דור-הלימוד'._*

הנה היה הוגה דעות גדול אשר כתב ב-1860 שיקח עוד 100 שנה לרעיונות האלה להניב פרי. מאה שנה מאוחר יותר, אנחנו נוסדנו. זה מוזר, האם תעבורנה עוד 100 שנה כדי להדביק את הפער -- זה בגדר מיסתורין."_

[מתוך: מבט חדש על הלמידה, דניאל גרינברג, הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, ע' 41, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1992.]

(קרדיט לפטנט: טליה טל - Tal Ya Tal)
דוד_רובנר*
הודעות: 642
הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*

כיצד לומדים

שליחה על ידי דוד_רובנר* »

ארבע סברות יסוד אשר בצמידותן נקבעת המשמעות של המילה "למידה" בתרבות שלנו.
אנחנו סבורים שאנחנו יודעים:
  1. מה על האנשים ללמוד (תכנית לימודים).
  • הסברה הראשונה היא שאנחנו יודעים מה צריך ללמוד. היינו, הדעה הרווחת היא שיש ערכת ידע
בסיסית שעל כל בן-אנוש לדעת.

חשוב להבחין שסברה זו איננה מציאות אוביקטיבית. להיפך, היא נקבעת לגמרי על ידי הזמן, והמקום,
וטבעה של התרבות אשר מעלה אותה. במילים אחרות, היא רחוקה מלהיות אמיתה כללית על ידע ועל
למידה.

הענין הוא שתכנית הלימודים הנפוצה כיום בדרך הישר אל האוניברסיטה נקבעה על ידי החברה
התעשייתית שהייתה קיימת בעולם המערבי במאה ה-19. היו מיומנויות בסיסיות, שיטות, תהליכים,
וטכנולוגיות אשר היו נחוצים כדי להחזיק את המכונה התעשייתית בפעולה.

הענין הוא שאנשים דמויי-רובוט אינם נחוצים עוד במספרים גדולים כדי לאייש את המכונה התעשייתית,
ועובדה זו, במכה אחת, הפכה את כל התפיסה הפדגוגית של ערכה בסיסית של דברים שעל כל אחד
לדעת, למיושנת.
  1. מתי יש ללמוד נושא מסוים (כיתות, הפרדה גילית, "ליקויי למידה").
  • סברת היסוד השניה היא שאנחנו יודעים מתי יש ללמוד נושא מסויים. יש לזה מקור יותר מודרני
מהסברה הראשונה. רק לאחרונה זה קרה שאנשים הפכו יומרניים לחשוב שהם מבינים את המוח
האנושי מספיק טוב כדי לדעת בפרטי פרטים כיצד ומתי הוא קולט ומטפל בידע. כמובן, אנשים תמיד
ידעו שלילדים קטנים אין מספיק מיומנות לטפל בדברים במידה שמבוגרים עושים זאת, באופן כללי.
אולם אנשים ראו שהיה מגוון כזה בהתפתחות הילדים, שאיש לא העז להיות דוגמתי. מוצרט כזה יכול
היה לנגן בפסנתר בגיל שלש, וג'ון סטוארט מיל יכול היה לדבר תריסר שפות כאשר היה בן ארבע; ילד
אחד היה עושה דבר אחד, וילד אחר עשה משהו אחר. זה קרה רק כאשר הפסיכולוגיה הפכה
ל"מודרנית" וקיבלה את הרעיון שיש מסלול מסויים, אוניברסלי, שכל ראש הולך בו בהתפתחותו, ושכל
ראש בריא הולך במסילה זו בקצב די דומה.
  1. כיצד יש ללמוד כל נושא (שיעורים, ספרי-לימוד) .
  • הסברה השלישית אשר בדרך כלל סוברים היא שיודעים כיצד יש ללמוד כל נושא, שיש
גישה "נכונה", "דרך נכונה" ללמוד נושא.

הפדגוגיה גם היא רצתה להיות מדע, לא פחות מהפסיכולוגיה. על הפדגוגיה גם להפוך לתחום מדוייק,
טכנולוגי.

חושבני, שבהיבט זה הרבה אנשים אשר עוצרים לחשוב על כך, מבחינים שיש פגם בסיסי ברעיון, ללא
כל קשר עם פילוסופית החינוך שלהם. הפגם הוא שמבטל לגמרי כל מושג של חידוש בתחום.

כל זמן שהינך סובר שפדגוגיה הינה אמנות, או שהיא מגוונת, לעולם אינך תחת לחץ להיות צודק.

אך במערכת החינוך הנוכחית אנשים מוטרדים באופן קבוע מהבעייה איך למצוא את הגישה ה"נכונה",
וכל פעם שהם מוצאים אחת, הם מדביקים לה תווית של "נכונה" דבר שהופך להיות מביך מאוד שנה
או שנתיים מאוחר יותר כאשר יש להתמודד עם המצב כשמתברר שהיא לא היתה נכונה בסופו של
דבר. זה מוביל להרבה בעיות. תמיד יש תכנית קריאה "חדשה". כל שנתיים שלש יש דרך "נכונה"
חדשה ללמד קריאה, כי הדרך ה"נכונה" האחרונה, לא עבדה. עולם החינוך עומד בהתמדה בפני מצב
מביש. רק אנשי מערכת החינוך הנוכחית אינם נראים נכלמים מהעובדה שהם טעו.
  1. כיצד לזהות על מי ללמוד נושא נתון כלשהו (הכֲוונה למקצוע, מבחנים סטנדרטיים למיניהם: בחינות
בגרות, בחינות פסיכומטריות, ועוד).
  • הסברה הרביעית היא שאנחנו יודעים כיצד לזהות על מי ללמוד נושא נתון כלשהו. במידה מסויימת,
זו הסברה המטעה ביותר מכולן. טמונה בו גישה סמכותית בקרב תרבות חופשית. על ידי שימוש במגוון
תחבולות, השיטה יוצרת תהליך שמאפשר לדכא את החופש האישי, מבלי למעשה להרגיש שזה מה
שמתרחש.

הסברה היא שמבחינה פסיכולוגית יודעים על המוח מספיק על מנת לזהות נטיות וכשרונות; הגישה
כולה היא תכלית השלמות בטכנולוגיה פדגוגית ופסיכולוגית. הבעיה היחידה היא שזה מגוחך, לא
הגיוני, ואווילי מבחינה אנושית. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא ביוגרפיות, על מנת לגלות כיצד, פעם
ועוד פעם, נסיונות לזהות תחומי התענינות של בן-אדם בגיל מוקדם, נכשלו.

ארבע סברות יסוד אשר בצמידותן נקבעת המשמעות של המילה "למידה" בתרבות שלנו. וכפי שאתם רואים אפשר להפריך את כולן, ואת כל אחת מהסברות האלו.
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי יונת_שרון* »

ואם כבר מזכירים תרופות ולמידה:
הוראה היא תרופה חזקה מאוד, וכמו כל התרופות החזקות היא עלולה להפוך בקלות ובמהירות לרעל. בזמן הנכון (כלומר, כשהתלמיד מבקש זאת) ובמינון נמוך, היא יכולה באמת לסייע ללמידה. אבל בזמן אחר, או במינון גבוה מדי, היא תפריע ללמידה או אף תמנע אותה לחלוטין. (ג'ון הולט, "לעולם לא מאוחר מדי")
דוד_רובנר*
הודעות: 642
הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*

כיצד לומדים

שליחה על ידי דוד_רובנר* »

ואם כבר מזכירים רעל, ראי אליס מילר:
". . . היות ואנחנו יכולים להתגונן מרעל רק אם הוא מסומן בתווית בבירור ככזה, לא אם הוא מעורב, במקרה שהוא היה, עם גלידה שמתפרסמת 'לטובתך'. . ."
רועי_שרון*
הודעות: 1691
הצטרפות: 13 יוני 2001, 18:34
דף אישי: הדף האישי של רועי_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי רועי_שרון* »

ואם כבר מזכירים למידה:
מלמד מי שהכי צריך ללמוד. (שם, שם)
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי יונת_שרון* »

אני משתמשת בגירסה אחרת שלו: אתה מלמד הכי טוב את הדברים שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך (ריצ'ארד באך).
רועי_שרון*
הודעות: 1691
הצטרפות: 13 יוני 2001, 18:34
דף אישי: הדף האישי של רועי_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי רועי_שרון* »

אף פעם לא חווית את הסיטואציה שכשאת מלמדת משהו את גם לומדת אותו? אז ריצ'ארד באך אומר לך לשים לב כשאת מלמדת משהו, כי אולי זה בדיוק הדבר שאת הכי צריכה ללמוד בעצמך. זה כאילו שיש לך פצע מרגיז, אז את מגרדת אותו. הוא מפריע לך אז את מתעסקת איתו. כמה שהוא מפריע לך יותר ככה את מתעסקת איתו יותר, מדברת עליו, מסבירה עליו. את חושבת "בסוף אני אבין אותו בעצמי מכל ההסברים האלה". המוח שלך מחבר מלים למשפטים, ומשפטים להסבר. בסוף את זוכרת את זה בעל פה, ומסוגלת לצטט את זה לכל מי שמוכן לשמוע. ותיאורטית כבר ריפית את הפצע, פתרת את הבעיה. אבל בחיים הפצע נשאר שם אדום וגדול ובולט. וכל מי שפוגש אותך אומר אחר כך לאיזה חבר או חברה "איזה פצע מעניין פגשתי, מלא רעיונות, מתנסח כל כך טוב".
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי יונת_שרון* »

זה אפילו יותר מזה: כשאנחנו לא לגמרי בטוחים במשהו שאנחנו עושים, הרבה פעמים אנחנו חשים צורך לשכנע אחרים בצדקת המעשה הזה. אני זוכרת שכשרק התחלתי להכיר את הנושא של חינוך ביתי, נפגשנו עם חבר של רועי שהוא גם איש חינוך. הוא שאל כמה שאלות תמימות לחלוטין על הנושא, ואני עניתי בלהט רב והפצצתי אותו בטיעונים והסברים מכאן ועד הודעה חדשה. היום אני מסוגלת לחזור ולומר את הטיעונים האלה, אבל סביר יותר שאם ישאלו אותי אענה תשובות קצרות ולא ארחיב הרבה - אני אשאיר לצד השני את ההחלטה אם לחקור עוד.
דוד_רובנר*
הודעות: 642
הצטרפות: 11 יולי 2001, 10:40
דף אישי: הדף האישי של דוד_רובנר*

כיצד לומדים

שליחה על ידי דוד_רובנר* »

אין לי ברירה אלא לצטט מתוך עירוב גילים, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת דניאל גרינברג.

_"עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי-ואלי.

מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת וענין דומים.

מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.


כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

העקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. הענין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרוניים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרתה קבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים."
[. . .]


[. . .]
". . . וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעיתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.
[. . .]_

נהדר, לא?
חאן_יא*
הודעות: 81
הצטרפות: 17 יולי 2001, 16:24
דף אישי: הדף האישי של חאן_יא*

כיצד לומדים

שליחה על ידי חאן_יא* »

כן, נהדר!

בקשר לנושא הקודם להערה של דויד, היום הייתי בפארק עם בתי בת השנתיים וחצי, וחברה בת ארבע. שתיהן טיפסו על מתקן שהוליך לגשר חבלים. רשי רצה דרכו וצחקקה כל הדרך, ואילו בר, בר החלה לפסוע בחשש גובר ולאט לאט, ואמרה בקול לרשי- "לכי לאט שלא תפלי! "אל תפחדי". זה נשמע לי מוזר וכשהבטתי עליה הבנתי שהיא מדקלמת את אותן המילים ששמעה את אמה אומרת לה, או את המטפלת. היא בהחלט שיקפה וחזרה על החוויה כפי שהיא למדה אותה. כפי שהועברה לה.
אמרתי לה שהיא אמיצה ושהיא הולכת מאד בטוח ושתמשיך כך, והיא צעקה לרשי שכבר קיפצה על האדמה "תראי אני לא מפחדת".
הנ"ל מתאים גם לדרך שלנו להשליך את הרגשות שלנו, פחדים ובעיות על הזולת. (במיוחד מתבטא במערכת זוגיות)
עלינו ללמוד לא רק את שאנו מלמדים הכי טוב, כי אם לרפא (לתקן) את מה שאנחנו בטוחים שדרוש ריפוי אצל האחר...
אילנה_קל*
הודעות: 80
הצטרפות: 25 ספטמבר 2001, 19:10

כיצד לומדים

שליחה על ידי אילנה_קל* »

משהו שמצאתי בפורום רייקי ואני מעתיקה לכאן:
(אז למדתי רייקי. אז מה?) {אילנה קל מתגאה בלימודי הרייקי שלה}
  • סיפור הברומטר / אוריאל מעוז
המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:
קיבלתי באי מייל את הסיפור הבא וניתן ללמוד ממנו המון: מכל מלמדי השכלתי:

(סופר ע"י א´ קלנדרה, 1964, Science and math-weekly)

תרגם: מ. זילברשטיין

לפני זמן מה, קיבלתי פניה של חבר, בה בקשני להיות בורר ופוסק בקשר לציון שניתן לשאלה במבחן. אותו מורה היה סבור שעליו לתת אפס לתשובה שניתנה ע"י התלמיד במבחן בפיסיקה, ואילו התלמיד טען כי מגיע לו מלוא הציון שנקבע לשאלה. יתר על כן, התלמיד טען שלבטח היה מקבל את הציון המלא, לו מערכת המבחנים לא הייתה מכוונת רק נגד התלמיד, כפי שהיא כיום. המורה לפיסיקה והתלמיד הסכימו להגיש את המקרה להכרעתו של בורר נייטראלי, ואני נבחרתי בהסכמה להיות הבורר.

נכנסתי איפה למשרדו של חברי, וקראתי את השאלה שעליה נסבה המחלוקת.

השאלה הייתה:

כיצד אפשר לקבוע את גובהו של בניין גבוה מאוד בעזרת ברומטר?

תשובתו של התלמיד הייתה:

קח את הברומטר, עלה על גג הבניין, קשור את הברומטר אל קצה חבל ארוך, והורד אותו עד גובה פני הרחוב. אחר כך משוך את החבל חזרה לגג הבניין, מדוד את אורך החבל – ותוצאת המדידה תיתן לך את גובה הבניין.

זו ודאי תשובה מעניינת, אך האם באמת יש לזכות עליה את התלמיד בציון חיובי כלשהו? יתר על כן, אם אמנם מגיע לו בכלל ציון, אזי רק הציון המלא בא בחשבון, ואז יושפע מכך ציונו הסופי בפיסיקה, מבלי שציון זה יעיד על בקיאותו בחומר הנלמד, ודאי לא בנושא לחצים אטמוספיריים והשימוש בברומטר.
לכן הצעתי לחברי שנתיר לתלמיד לענות שנית על השאלה. חברי הסכים, אך להפתעתי גם התלמיד הסכים להצעה.

הוסכם כי התלמיד יקבל שש דקות למחשבה, ואח"כ הוא חייב לתת תשובה שתגלה בקיאות בפיסיקה! בתום חמש דקות התלמיד עדיין לא רשום שום תשובה או רישום כלשהו על הדף. שאלתי אותו האם הוא מוכן לוותר, כי עלי ללכת ללמד בכיתה אחרת. על כך ענה לי התלמיד שאין הוא מוותר כלל. למעשה, אמר, הוא מתלבט בין מספר תשובות אפשריות, וכרגע הוא חוכך בדעתו איזו היא התשובה הטובה ביותר. התנצלתי וביקשתי ממנו להמשיך....
התלמיד לקח את העט בידו ורשם את התשובה הבאה:

קח את הברומטר אל גג הבניין, התכופף מעבר למעקה והפל את הברומטר למטה בנפילה חופשית. ברגע ששמטת את הברומטר הפעל שעון עצר ועצור אותו ברגע שהברומטר יתנפץ על המדרכה. אחר-כך, תוך שימוש בנוסחה s=at2, חשב את גובה הבניין.

בנקודה זו שאלתי את חברי האם הוא מוכן לוותר, שכן לדעתי עמד התלמיד בתנאי ועליו לקבל את מלוא הציון. חברי הסכים, וציון המבחן תוקן בהתאם לכך. עמדתי לעזוב את המשרד, ואז נזכרתי שהתלמיד אמר כי למעשה יש לו כמה תשובות, ושאלתי את התלמיד מה היו שאר התשובות ששקל לתת אותן.

אה, כן, אמר התלמיד. אתה יכול למשל לצאת עם הברומטר החוצה ביום שמש, להציב אותו על הקרקע ולמדוד את אורך הצל שהוא מטיל, ואח"כ למדוד את אורך הצל שמטיל הבניין, ועל ידי תרגיל השוואת יחסים למצוא את גובה הבניין.

מצוין, אמרתי, ומה היו שאר התשובות? שאלתי מסוקרן.

כן, אמר התלמיד. אפשר להשתמש בברומטר בשיטת המדידה הבסיסית, כאשר תעלה במדרגות ותציין על הקיר את גובה הברומטר בכל מדרגה, ואז תקבל את גובה הבניין ביחידות מידה של הברומטר. שיטה ישירה לכל הדעות.

אפשר כמובן, הוסיף התלמיד, להשתמש בשיטה מורכבת יותר כאשר קושרים את הברומטר לקצה חוט ומשתמשים בו כמטוטלת הנעה בגובה הרחוב, ומחשבים את ערך g בגובה פני הרחוב, ואח"כ את גובה g בגובה גג הבניין, ומחשבים את גובה הבניין על-פי ההפרש שבין שני הערכים.

לבסוף, אמר, אם אינך מגביל אותי לפתרון פיסיקאלי, אפשר לקחת את הברומטר, לדפוק באמצעותו על דלת שוער הבניין, וכאשר יפתח את הדלת לומר לו כך: "אדוני השוער, יש לי ברומטר מצוין. אם תואיל ותאמר לי מה גובה הבניין שאתה השוער שלו, אתן לך את הברומטר".

בנקודה זו הפסקתי את התלמיד ושאלתי אותו האם ידע איזו תשובה רצה המרצה לקבל ממנו.

"ודאי שידעתי", השיב התלמיד, "אך נמאסה עלי הציפייה של המורים שנקיא את מה שלימדו אותנו. לכן, כל עוד נוסח השאלה מאפשר זאת, אני מרשה לעצמי להשתעשע ולהעמיד פנים".

איחרתי מעט לשיעור שלי, אך מה שלמדתי באותו בוקר הצדיק זאת.*
יפעת_גת*
הודעות: 137
הצטרפות: 18 ספטמבר 2001, 12:42
דף אישי: הדף האישי של יפעת_גת*

כיצד לומדים

שליחה על ידי יפעת_גת* »

שמתי לב שאני לומדת מערוץ 8 , עיתון הארץ, אינטרנט, ספרים ,חברים, חוברות וחוגים
בנותיי לומדות מערוץ לוגי(של ערוץ 8), עיתון עיניים(בהוצאת עיתון הארץ), אינטרנט, ספרים ,חברים, חוברות וחוגים
האמת שזה נחמד לראות איך מה שעובד בשבילי עובד בשבילן .
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי יונת_שרון* »

ואצלנו הילד הגדול למד לא מעט מ"ארץ נהדרת"... :-)
אמא_של_יונת*
הודעות: 2560
הצטרפות: 23 דצמבר 2002, 00:39
דף אישי: הדף האישי של אמא_של_יונת*

כיצד לומדים

שליחה על ידי אמא_של_יונת* »

וגם ממשחק המחשב Age of Empire.
אוהבת_ילדים*
הודעות: 5
הצטרפות: 29 פברואר 2004, 15:51

כיצד לומדים

שליחה על ידי אוהבת_ילדים* »

אני חייבת לספר לכם סיפור מקסים שנזכרתי בו כשקראתי את הדף הזה.
לבעלי יש עט מיוחד שקיבל במתנה מחברים, המיוחד בעט הוא הסיפור שמאחוריו.
העט המיוחד הזה יכול לכתוב גם על הראש. כן,כן,אפשר לשכב על הגב ולפתור תשבצים, בלי בעיות.
ובכן... מה העניין הגדול?
מומחי נאסא עבדו שנים על פיתוח עט שיוכל לכתוב בתנאי החלל. חשבו, חשבו, עבדו, עבדו, ובסופו של תהליך, המציאו עט שלא זקוק לכוח המשיכה של כדור הארץ על מנת שהדיו שבו ייזל כלפי מטה ויכתוב.
עד כאן, מעניין.
הרוסים, לעומתם, נתקלו אף הם באותה הבעיה.
הפתרון שלהם היה לשלוח את האסטרונאוטים שלהם לחלל עם עפרון !
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

כיצד לומדים

שליחה על ידי בשמת_א* »

מעתיקה סיפור שקיבלתי מד"ר דליה רזניצקי (היא שולחת כל שבוע סיפור לשבת):

פרופסור, מאוניברסיטת אמריקאית מובילה, שהפך להיות שם דבר בתחומו, והוביל מספר פריצות דרך מדעיות, נשאל מה לדעתו הביא אותו להיות כל כך יצירתי? מאיפה מגיעה החשיבה המקורית שלו?

הוא סיפר סיפור קצר: כאשר היה בן 3 בערך, הוא ניסה לאחוז בבקבוק חלב מפלסטיק. הבקבוק נשמט מידיו ונפל, וכל החלב נשפך על הרצפה. הוא נבהל ובכה, ואמא שלו הגיעה במהירות למטבח.

אבל במקום לעשות את מה שרוב האימהות היו עושות, במקום להטיף לו מוסר, לצעוק עליו או להעניש אותו, היא אמרה לו: “איזה באלגן יפה עשית! מעולם לא ראיתי שלולית חלב כל כך יפה! אתה רוצה לשחק קצת בשלולית לפני שננקה אותה?”

וחייכה.

הוא כמובן שמח מאוד לגלות שהוא לא נענש ושיחק קצת בשלולית החלב המקסימה שלו. ואז אמו שאלה: “איך אתה מציע שננקה את החלב? עם ספוג, מגב או מגבת נייר? מה אתה מעדיף?” הוא בחר בספוג ויחד הם ניקו את השלולית.

אבל אז האימא המשיכה. היא לקחה בידיה את בקבוק החלב הריק, ואמרה: “עכשיו, מה שאנחנו צריכים ללמוד זה להחזיק את הבקבוק מבלי לשפוך את התכולה שלו. בוא נצא החוצה, לחצר. נמלא את הבקבוק במים, ונתאמן!” הם אכן יצאו, והילד הקטן למד שאם הוא מחזיק עם שתי ידיו הקטנות בצוואר הבקבוק, התכולה לא נשפכת! תגלית מדהימה!

הוא עצמו כמובן לא זכר את הסיפור. כשהוא סיים את הדוקטורט שלו, אמו סיפרה לו את הסיפור. וכשהוא חושב עליו, הוא מבין שזה הרגע הכי משמעותי בחיים האקדמיים שלו.

הרגע שבו הוא הבין שמותר לו לטעות. טעויות הן לא דבר נוראי כל כך, גם כשיש נזק. גם כשהחלב נשפך על הרצפה. כל זמן שאתה למד את הלקח שלך, זה בסדר שניסוי לא עובד לך, שתיאוריה מופרכת. בסך הכול גילית עוד דרך שמשהו לא עובד.
תמי*
הודעות: 929
הצטרפות: 12 נובמבר 2001, 14:43

כיצד לומדים

שליחה על ידי תמי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

איזה סיפור יפה!
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

כיצד לומדים

שליחה על ידי יולי_קו »

סיפור נפלא. תודה!
ציל_צול*
הודעות: 4588
הצטרפות: 19 יוני 2008, 11:17

כיצד לומדים

שליחה על ידי ציל_צול* »

בעיניי, החלק הכי מקסים בסיפור הזה הוא במקום קצת מפתיע.
הרי ברור שהוא לא זכר את זה. ולכן מי שעיצב לו את הזיכרון הזה זו אמא שלו. והיא זו שהחליטה עבורו שזה סיפור משמעותי ולא הוא.
ולמה זה משמעותי? כי מי שלמד פה משהו זו האמא, לדעתי, ואני אסביר למה.

למה שילד יצפה לעונש ונזיפה אם הוא לא קיבל אותם מעולם? אם היא כזו אמא מגניבה, שמתלהבת משלולית חלב, למה שהוא יצפה למשהו אחר ויהיה כל כך מופתע?
זה משום שהיא עד אז לא היתה כזו. ולפתע פתאום היא מצאה את עצמה עושה משהו אחר לגמרי מהרגיל שלה.
היא זו שלמדה משהו, ורק אחר כך הבן שלה למד אותו. וזה היה לה כל כך משמעותי שהיא בחרה לספר לו את הסיפור הזה כמו שהיא חוותה אותו ("תחילתו של המדען הצעיר") בסיום חלק משמעותי מהקריירה שלו כדי להצטרף להצלחה שלו.

הרבה פרשנות, אני יודעת, אבל החורים של הסיפור ממש קופצים לעיניים, ואיך שכולו מסופר מנקודת מבט שאיננה של ילד, אלא של הורה ששבע רצון מעצמו מאוד (משום שזה לא הרגיל שלו) ולכן אין מצב שהוא באמת למד את הדברים האלה אז כמו שהוא חושב היום.
יעלי_לה
הודעות: 4315
הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה

כיצד לומדים

שליחה על ידי יעלי_לה »

יו, צילצול, זה בדיוק מה שחשבתי ולא ידעתי איך לנסח.
ציל_צול*
הודעות: 4588
הצטרפות: 19 יוני 2008, 11:17

כיצד לומדים

שליחה על ידי ציל_צול* »

אגב, עוד אפשרות פרשנית, מאחר שאין שמות למרות שזה סיפור חיובי שלכאורה סופר ברבים ואין פה ענייני צנעת הפרט, זה שהסיפור מומצא. מישהו רצה לחנך הורים ולכן הוא שם בפה של ילד מה שעשוי לעודד הורים להשתפר.
וכדי לא לקלקל לגמרי את השימחה אשתף שלפני המון שנים נתקלתי בגישה הזו בדיוק, בטח אפילו פה, והיא הצילה אותנו מלהפוך את הבן המרכזי שלנו לילד מעצבן. במשך חודשים ארוכים תמכנו בדיוק כך בהתנהגות שלו שהיתה די הרסנית עד שהוא השתכנע שהוא פשוט מדען ובא לציון גואל. הצלחנו להכיל את טבעו החוקר והמאוד מזיק בצורה יפה ובטוחה ולגאול אותו מתדמית מבאסת של ילד שהורס הכל בסביבתו.

במילים אחרות, שווה לקבל מזה השראה וסליחה אם קלקלתי למישהי את עונג הסיפור... אני פשוט לא מחבבת סיפורים חינוכיים במסווה.
תמי*
הודעות: 929
הצטרפות: 12 נובמבר 2001, 14:43

כיצד לומדים

שליחה על ידי תמי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

קטע, כי כשאני קראתי את הסיפור היפה הזה עלתה בי תחושה של צער.
כי חשבתי לעצמי איך בחיים לא היתה יוצאת לי תגובה כזו קולית, ואיזו אמא מעולה היא שאני לא אצליח להיות.
זאת אומרת, שעבורי הסיפור החינוכי הזה עבד בצורה די מבאסת.
והנה צלצול את מציעה פרשנות אחרת - ואני עוד קצת מוסיפה לה עכשיו - והסיפור הזה הופך למעודד בשבילי (:
כי אולי זו אפילו לא תגובה שהאמא למדה לייצר - בשינוי שעברה, אלא אפילו פחות דרמטי. אולי זו תגובה שהאמא פשוט הבינה בדיעבד שהיא התגובה הרצויה והחליטה לספר כך לבנה את הדברים.
כלומר, אפילו אם את לא מצליחה להתנהג מושלם אבל את מצליחה להבין מה כדאי לשנות - זה כבר עשוי להיות אפקטיבי.
אני חושבת שהסיפורים הללו שמספרים לילדים - ובונים איתם את המיתוסים המשפחתיים - הם נורא חשובים. לא רק מה שבאמת היה אלא גם מה שזוכרים שהיה או רוצים שהיה.
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

כיצד לומדים

שליחה על ידי יולי_קו »

ואני נהניתי מהניתוח שלך, ציל.
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

כיצד לומדים

שליחה על ידי יולי_קו »

(הניתוח הצליח אבל החולה מת...;-))
ציל_צול*
הודעות: 4588
הצטרפות: 19 יוני 2008, 11:17

כיצד לומדים

שליחה על ידי ציל_צול* »

תמי, מצד אחד - לגמרי! מצד שני - יש פה אמא (אם בכלל היא קיימת) שלקחה לעצמה קרדיט על ההצלחה של הבן שלה. לא עושה לי את זה.

יש למשל את הסיפור היפה ממש בהרצאה המפורסמת של קן רובינסון על הכוריאוגרפית המאוד מפורסמת ששכחתי את שמה, שסיפרה איך אמא שלה לקחה אותה לרופא כי היא לא הפסיקה לזוז ולא הצליחה ללמוד כלום בבית הספר, והוא עשה לה תרגיל ולקח את האמא החוצה והשאיר את הרדיו דולק. כשהיא קמה לרקוד כי היא חשבה שהיא לבד הוא הסביר לאמא שאין שום בעיה איתה, היא פשוט רקדנית. ואמא שלחה אותה לבית הספר לריקוד והשאר היסטוריה.
גם זה סיפור שהאם סיפרה מנקודת מבטה, אבל הוא אמיתי, עם שמות, והאמא יוצאת בו מאעפנה עד שאיש מקצוע מוכיח לה מה שהיא אולי היתה מבינה לבד. ובעצם היא מספרת לבתה סיפור מקסים של למידה הורית שתמכה בקריירה שלה (של הבת) במקום סיפור של למידה ילדית בעידוד הורה מופלא. כששמעתי את זה לא הרגשתי מחונכת בכלל :-)
תמי*
הודעות: 929
הצטרפות: 12 נובמבר 2001, 14:43

כיצד לומדים

שליחה על ידי תמי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

לא חושבת שהאמא בסיפור לקחה קרדיט על ההצלחה של הבן שלה. היא הוסיפה את התרומה שלה להצלחה של הבן שלה. זה לא מוריד ממנו כלום, רק מוסיף לשניהם.
והאמת? אם הבן מספר את זה אז כנראה שאמא שלו באמת עשתה משהו טוב, לא חשוב מה בדיוק - כי היא עדיין חשובה לו והוא בוחר לאמץ ולהפיץ את הסיפורים שהיא סיפרה לו על האימהות המופלאה שלה.
צילי, בסיפור שלך יש תבנית שאני לא אוהבת: האמא מעאפנה ואילו הרופא הגבר החכם מלמד אותה להבין את הבת שלה. תבנית פופולארית בתרבות שלנו. וזה שהאמא סיפרה את הסיפור לא הופך אותו בעיני ליותר ריאלי, הוא רק מראה איך עוד אמא חושבת בעיקר על הטעויות שלה וכמה היא לא מעולה מספיק.
ציל_צול*
הודעות: 4588
הצטרפות: 19 יוני 2008, 11:17

כיצד לומדים

שליחה על ידי ציל_צול* »

תמי זה נכתב ממש ביד קלה על המקלדת וקצת בבדיחות הדעת. סורי אם זה לא עבר. אני מתה על הסיפור של הרקדנית וחושבת שכולם שם מעולים ממש.
תמי*
הודעות: 929
הצטרפות: 12 נובמבר 2001, 14:43

כיצד לומדים

שליחה על ידי תמי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

טוב, אני אחפש את זה בהרצאה עצמה (:
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

כיצד לומדים

שליחה על ידי יונת_שרון* »

צילי, יש אינספור דברים דומים שעשיתי עבור הילדים שלי ושהם לא זוכרים. ואני בטוחה שגם לך יש כאלה. בניסוח של חברתי שלומית: ״אמא זה חלק מהריהוט״.
לא יודעת אם הסיפור אמיתי, אבל בעיני הוא לגמרי יכול להיות אמיתי, יחד עם עוד הרבה סיפורים דומים.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

כיצד לומדים

שליחה על ידי בשמת_א* »

אני חושבת שהסיפור הזה היווה השראה לאותו חוקר, וריגש אותו עד כדי כך שמצא לנכון לספר אותו.
אני חושבת שהסיפור הזה מהווה השראה לכל הורה, מעצם זה שהוא חושף את הדפוסים היותר-רגילים שלנו ונותן לנו אפשרות שאולי לא חשבנו עליה - או מחזק לנו אפשרות שכן חשבנו עליה.
יש הרבה סיבות שילד בן שלוש יקלוט שעשה משהו לא בסדר (שפך את בקבוק החלב) ולכן יבכה, גם בלי התנסות קודמת בעונש או בתגובה מאוד קשה. מעצם זה שבגיל שלוש ברור שקרה פה משהו שלא אמור היה לקרות וגם די מבהיל.
דפנה*
הודעות: 654
הצטרפות: 22 ספטמבר 2001, 18:35

כיצד לומדים

שליחה על ידי דפנה* »

היא אמרה לו: “איזה באלגן יפה עשית! מעולם לא ראיתי שלולית חלב כל כך יפה! אתה רוצה לשחק קצת בשלולית לפני שננקה אותה?”{{}}

אני רוצה לחזק את ידיה של מי שתגובה כזאת למעללי עולל מתוק טבעית ופשוטה לה - להגיב ככה, מכל הלב. ולשמוח בזה. ולבוא לבאופן להשוויץ, ולקבל המון פרגון שמגיע לה.

ובאותה נשימה אני רוצה לחזק את ידיה של מי שתגובה כזאת לא טבעית לה ולא מתאימה לה - לא לנסות לסדר את עצמה לפי התבנית הזאת, עם כמה שהיא נקראת קסומה ועושה תיאבון.

אני כותבת את זה מהמקום של האמא שנכנסה להורות מתוך אמונה נלהבת בדרכה של האמא המגניבה שתוארה, ולקח לה שנים להעז לרדת מהעץ, ו-וואללה, מסתבר שבשבילי, אישית, הקרקע שמתחת הרבה יותר יציבה.

הנה כמה חסרונות שאני יכולה לראות כיום בתגובה אימהית עליזה למראה שלולית במקרה שאינה באה לאם בטבעיות גמורה (ואם היא כן אז מעולה{{}}).

# הדבר הבסיסי ביותר, שהוא די מיותר לכתוב, אבל אם כבר אני עורכת רשימת חסרונות אז צריך לציין גם את המובן מאליו -
רוגז שהודחק, שהוסווה תחת מעטה התלהבות, לא נמחק ולא מתבטל, והוא רק יחפש איפה ועל מה ומתי להתפרץ. וכשהוא יתפרץ, סביר שזה לא יהיה לטובת הילד, ולא לטובת אמו.

# אחד התפקידים ההוריים בגיל הרך, עד כמה שאני מבינה, הוא לתווך לילדים את העולם, את התרבות, את מערכות החוקים שפועלות על עצמים ועל רגשות אנוש... נדמה לי שרוב מוחלט של האנשים, ומי יודע - אולי גם אותה אמא בהקשרים אחרים של חייה - די מתבאסים כשדברים נופלים, נשברים, נשפכים. הבאסה הגיונית, סבירה, נורמלית - יש כאן בזבוז של מה שנשפך, נזקים קלים לרכוש שסביבו, זמן שיושחת על ניקוי - ושלא היה בלו"ז המתוכנן מראש, ולכן אולי ידחוק תוכניות אחרות. ברור שזה לא סוף העולם, אבל זה גם לא 'וואו, איזה אושר'.
הילדים שלי היום בהחלט יודעים שכשנשפך משהו, כשנופל משהו, כשנשבר משהו, זה די מעצבן לי. אני יכולה בערב לספר להם על דברים שעברו עליי היום, ולהרים קול בדרמטיות - "ואז כל הדפים ההם התעופפו ברוח! אוף, זה היה כזה מעצבן!" (ובסוף המשפט אנחנו יכולים גם להתפוצץ מצחוק, כי גם זה חלק מהעולם האותנטי שלי - מרחוק הדברים האלה נראים מצחיקים).
כשאמא חווה תאונות כאלה כמעצבנות, אבל מתווכת אותן ככיף חיים; או אפילו כשהיא חווה תאונות כאלה כמעצבנות כשאין בהן מעורבות ילדים, וככיף חיים כשזה הילד שלה שמעד - נראה לי שזה יוצא קצת צורם בתפיסה של הילד. משהו לא מסתדר, לא מתאים, לא הגיוני...

אם האמא באמת חווה את זה ככה, אני מאמינה שהילד יסתדר. יבין באיזה שהוא שלב שיש שוני בין איך שדברים כאלה מתקבלים אצת אמא שלו ואצל אנשים אחרים, ואולי אפילו יבחר לאמץ גם לעצמו את דרך החיים העליזה שלה. אז נפלא.

# קרוב למדי לסעיף הקודם, ובכל זאת עומד בפני עצמו - כשאני נכנסת למטבח אחרי אירוע כזה, ונכנסת מהר למוד יעיל כזה של להרחיק את מה שעוד לא נרטב ולטפל בנזק בזריזות - זו נראית לי תגובה טבעית ובריאה ובעיקר יעילה{{}}. אם אניח עכשיו לילד להתפלש בשלולית הלא-מתוכננת, אז נוסף על עבודת הניקוי שכבר צצה לי, אני אצטרך בהמשך גם לשטוף ולסחוט כמה בגדים ולהלביש לו חדשים, ושטח הניקוי שיקרא לי מהרצפה יהיה גדול יותר, וכן הלאה. הסיכוי שאספיק להכין צהריים עד שעה אחת כמתוכנן הולך ונמוג... אז בסוף ההתרחשות העליזה אכין במאמץ ארוחת צהריים מאוחרת לילד רעב ונרגן. או שבמקום לצאת לגינה אחרי הצהריים אתעסק בכביסות.
למה לחסום את עצמי מהיעילות המבורכת, שתצמצם לנו נזקים ככל האפשר?
האם הכיף (והתועלת האמיתית!) של המחקר הספונטני - באמת שווה את המחיר שישולם בהמשך? לפעמים כן, הרבה פעמים לא. כדאי לפחות לעשות שיקול מקדים.

(ואפשר גם להגיד - טוב, ברגע זה אנחנו לא ערוכים לבילוי בשלולית, אבל התאונה הזאת עושה לנו תיאבון, אז בע"ה מחר נכניס שלולית חלב ללו"ז. זו פשרה מכובדת)
דפנה*
הודעות: 654
הצטרפות: 22 ספטמבר 2001, 18:35

כיצד לומדים

שליחה על ידי דפנה* »

שלחתי ומיד נזכרתי בעוד אחד, די פרדוקסלי, שחוויתי על עצמי כמה וכמה פעמים -
כשחיים בתחושה שחשוב להתייחס לפשלות כגן שעשועים חווייתי, אבל הלב לא באמת שם, יוצא ש--- מקדישים המון מאמצים כדי שלא יהיו פשלות, כי אם יהיו, אוי א-ברוך D-: זה לא יהיה פשוט לצאת מזה.
אשכרה גיליתי שאני משתדלת לבשל כשהדרדק לא באזור, כדי שלא יבקש לעזור, כי אם יעמוד על שרפרף וישבור ביצים, ויישפך לו, זאת תהיה חגיגה שלמה, וזה ממש לא נוח לי כרגע.
טיפשי, נכון? סדר עדיפויות!

לקח לי שנים עד שהעזתי להגיד לו אמירה שהייתה ממש אנטי-חינוכית בעיניי, ועדיין לא הכי פשוטה לי - "אתה יכול לעזור לי עד שיישפך משהו. כשיישפך תתרחק, ואני אמשיך לבד".

גיליתי שרק ככה אני יכולה לקבל אותו למטבח באהבה, בשמחה, בקלות, בלי חשש. ורק ככה אני יכולה לגלות שבעצם לרוב לא נשפך לו! מדהים! הוא הרבה יותר מיומן ממה שהיה נדמה לי!
טלי_ב*
הודעות: 1664
הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*

כיצד לומדים

שליחה על ידי טלי_ב* »

ממש מסכימה איתך דפנה.
אליי הסיפור מאוד דיבר, חוץ מהחלק של - איזה כיף שלולית חלב...
יכולה עוד איכשהו לדמיין ש- אם כבר נשפך אז יאללה בוא נהנה מזה (עם מים, ואם יש פנאי, יכול לקרות לי), אבל - השלולית הכי יפה שראיתי? באמת?
תמי*
הודעות: 929
הצטרפות: 12 נובמבר 2001, 14:43

כיצד לומדים

שליחה על ידי תמי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

מענין דפנה.
אני חושבת שבאמת ההאותנטיות של התגובה האימהית היא קריטית.
מכירה גם כן את המאמץ להיות מגניבה (:
אבל אני יכולה לחשוב על שתי חברות שלי שיכולות להגיב כמו האמא בסיפור באופן אמיתי. יש אנשים כאלה.
חוץ מהאותנטיות מה שנראה לי שכן כדאי להתאמץ עליו הוא בלי שיפוטיות.
כלומר, ברור לי שלא אהיה האמא המגניבה שמתלהבת מהשלולית. וכנראה אפשר לוותר על השאיפה להיות כזו. אבל גם האמא היעילה שממהרת לנקות את השלולית יכולה להיות ביקורתית ומבאסת או עניינית ונעימה.
וההבדל בין שתי הגרסאות הללו הוא דרמטי עבור ילדים.
דפנה*
הודעות: 654
הצטרפות: 22 ספטמבר 2001, 18:35

כיצד לומדים

שליחה על ידי דפנה* »

_אבל גם האמא היעילה שממהרת לנקות את השלולית יכולה להיות ביקורתית ומבאסת או עניינית ונעימה.
וההבדל בין שתי הגרסאות הללו הוא דרמטי עבור ילדים_
לגמרי, לגמרי.
בשבילי ממש חשוב להתמקד בהבדל הזה, לתרגל את היכולת להגיב לילד בטוב גם במצבים כאלה.
אני משתדלת למצוא את הדרך להרשות לעצמי להיות מעוצבנת קלות, בלי שזה יהדהד כביקורתית ומחלישה. מאמינה שזה יכול להתקיים, בעיקרון. אבל לא פשוט למצוא את התדר המדויק.
תמי*
הודעות: 929
הצטרפות: 12 נובמבר 2001, 14:43

כיצד לומדים

שליחה על ידי תמי* »

אני משתדלת למצוא את הדרך להרשות לעצמי להיות מעוצבנת קלות, בלי שזה יהדהד כביקורתית ומחלישה
ניסוח מעולה, זה בדיוק מה שאני מחפשת גם. להיות אנושית, אבל לא מחלישה.
שליחת תגובה

חזור אל “התבטאות”