כבד את ילדיך

אנונימי

שימו לב, הדף הזה נושא את שם האתר "כבד את ילדיך" שכתובתו מופיעה בשורות הבאות. כאן מתנהל רק דיון על האתר

ראו גם: מדור הורות ומשפחה, כבד את אביך ואת אמך.

פירוט באתרים:

כבד את ילדיך (עברית), במיוחד ההרצאה הילד העצמאי
Taking Children Seriously (אנגלית)

היי יונת,
קראתי את המאמר על TCS
מאוד מעניין
כנראה שבלי לדעת מזה אנחנו מאוד קרובים לשיטה בבית שלנו חוץ מכמה דברים
אבל יש לי כמה שאלות:

אין לנו ויכוח אם ללכת לגן או לא, כי א. הילדים אוהבים את הגן וב. הם לא מעלים בדעתם שאפשר לא ללכת לגן. הם לא מכירים אף ילד כזה.

לא, אני טועה, בשנה שעברה אודליה לא הלכה לגן רוב השנה. אבל זה התאפשר רק כי הייתי בבית, במקרה, רוב בקרים. אבל היא "הלכה לגן עידית אמא של תאיר" פעמיים בשבוע (ככה היא הגדירה את זה כי לא רצתה להיות שונה) כי עשינו רוטציה עם חברתי- היא שמרה יומיים על אודליה ואני יומיים על בתה.
השאלה: האם לתת לילדים בחירה גם במקום שהם לא מודעים לכך שיש אפשרויות בחירה? האם לעשות את זה על חשבוני? (נגיד שנספר להם שאפשר גם לא ללכת לגן...ונשאל אותם אם הם מעדיפים להיות בבית. נגיד שהם יעדיפו, למרות שאני לא מאמינה כי הם רוצים ללכת לשם גם אחרי הצהרים. אבל אם כן...מה אז? אני חייבת לבחור לא ללכת לעבודה?)
כמו כן- הבחירות שהן על חשבוני...לדוגמא, ילד שלא אוהב את מה שהכנתי לצהרים (אבל כבר הכנתי!) יאכל לחם עם ממרח? באסה...
ולהפך- למשל לבן הגדול שלי לא אכפת מה ללבוש- האם עליי בכל זאת לתת לו לבחור בבוקר? הוא ממש מעדיף שאשאיר לו בגדים מוכנים ליד המיטה...בלי לשאול לדעתו...משהו לא בסדר בזה שהילד בוחר לתת לי לבחור בשבילו?

הסיפור של הילדה עם הכיסא. האפשרויות נורא מצאו חן בעיני (במיוחד לקנות כיסא חדש ולתת לה לקשט... ) הבעיה שחשבתי עליה היתה- ומה אם שום אפשרות שאת מעלה לא מעניינת אותה? והיא דווקא רוצה לצייר על הכיסא הספציפי הזה? האם מותר לפי השיטה להגיד: אני לא מוכנה שתעשי את זה, תחפשי פתרון שגם אני אסכים אליו?

מה עם הנושא של הכסף, בקטע שהילד עדיין ממש לא בקטע של "לספור אותו", מבחינה התפתחותית? חוץ מזה, גם כשאני רוצה לקנות משהו גדול אני צריכה לשכנע את בעלי, ולהפך. אז שיצטרכו לשכנע אותנו?

הקטע של הטיפול הרפואי- לפעמים הילד לא מסוגל, מבחינה התפתחותית, להבין שהוא צריך את הטיפול, כלומר, אנחנו לא מכריחים אותם במובן של להחזיק אותם בכוח, אבל כן, קובעים להם עובדה שיש להם תור לרופא אם זה משהו שצריך לעשות. אין לילד אפשרות לקבוע דבר כזה- "אני לא צריך את הניתוח/הטיפול הזה!" זה נשמע לי ממש מסוכן לבריאות שלו! עד עכשיו אמנם זה לא קרה לנו, בכמה פעמים בודדות כשהם קיטרו "פתרנו את הבעיה, בפרס או משהו, והרבה תמיכה וחיבוקים וחיזוקים לאגו. אבל לפי שיטתה לא היינו רשאים לנהוג כך.

סליחה על יותר מדי שאלות, פשוט זה באמת מעניין. אבל לא הייתי קוראת לזה חינוך ללא גבולות. הגבולות- אתה לא יכול לפגוע ברכוש, בעצמך, באחרים, במקום זה בוא נמצא פתרון שאתה כן יכול לעשות ושכולם יהיו מרוצים ממנו. אם תעני לי על סעיף 2 אבין את הענין של הגבולות בשיטה זו יותר טוב, לדעתי.

חבצלת, אפשר לענות גם (את התשובה שלי, כמובן)?
קודם כל, כל שיטה, היא רק רעיון. הישום הוא אף פעם לא בדיוק "כמו בספר" כי אנחנו לא מהספרים, ולכן, אני לא חושבת שיש דבר כזה "מותר לפי השיטה" או "אסור לפי השיטה". הגישה היא להתייחס לילדים ברצינות (TCS), אבל זה לא אומר לא לקחת את עצמנו ברצינות, ולכן אמירה כמו "אני לא מוכנה שתעשי את זה, תחפשי (או: בואי נחפש) פתרון שגם אני אסכים אליו" נראית לי מאד מאד סבירה וברוח השיטה (שאני לא מסכימה איתה במלואה, אגב, למרות שלקחתי ממנה כל מיני רעיונות/גישות). בהתאם, אם הילד בוחר שאת תבחרי, במיוחד במקומות שלא אכפת לך, זו בהחלט בחירה לגיטימית. אני לא חושבת שכדאי להעמיס על הילד בחירות שהוא לא מעוניין, וכנראה לא בשל לעשות. כשהבחירה שלך לא תמצא חן בעיניו, הוא ידאג להודיע לך (בטוח!) ואז יש טעם להתחשב בדעתו. עודף בחירות מבלבל את מרבית הילדים (בעיקר הקטנים). אם תסתכלי למשל בדף איפה הגבול מדובר שם על ההבדל שבין כפיית דעתך, לבין החלטיות שמונעת את ההתלבטות (לאה מ נתנה דוגמה יפה, אני לא זוכרת אם פה או ב"חינוך לגיל הרך" שאם היא מודיעה לילדים שבשבוע הבא נוסעים לטיול לגולן, היא לא כופה כלום, כי הם שמחים להצטרף. אם הילד שלה יגיד לה שזה בדיוק יוצא על תחרות ג'ודו, הם יחשבו ביחד על פתרונות בהתאם למצב המסוים).
לגבי בריאות - אני מסכימה איתך, לא בטוחה איך זה עובד לגבי השיטה. בנושא הזה, לפעמים אפילו יש צורך ממש בכוח, וגם אם זה מאד לא נעים, לפעמים זה בלתי נמנע (כמובן מנסים קודם דרכים אחרות, אבל יש דברים שהם מאד לא נעימים ובכל זאת הכרחיים).

תגובות לנקודות שהעלת:

האם לתת לילדים בחירה גם במקום שהם לא מודעים לכך שיש אפשרויות בחירה?
הרבה פעמים נוח לי לגלות את התשובות לשאלות כאלה, אם אני מדמיינת מצב דומה שהיה קורה לי עם בעלי: נניח שהוא לא היה יודע על איזשהו מופע שמגיע העירה (למשל). האם לספר לו ולתת לו את האפשרות לבחור אם ללכת אליו? נראה לי שהתשובה תלויה בכמה זה יעניין אותו, על סמך הכרותי איתו.
באופן דומה, אם יש משהו שאת חושבת שהילדים יהיו מעוניינים בו והם לא יודעים עליו, נראה לי שכדאי לספר להם על זה. את יכולה לחשוב על זה גם כך: איך היית מרגישה אם מישהו קרוב לך היה מסתיר ממך ביודעין משהו שמאוד רצית?

האם לעשות את זה על חשבוני?
לפי TCS: חד-משמעית לא. הקרבה עצמית מנוגדת לגישה הזאת. הרעיון הוא למצוא דרך (או דרכים) שבהם גם הילדים יוכלו לספק את הרצונות/צרכים שלהם, וגם ההורים.
ספציפית לגבי חינוך ביתי, האם זו בכלל אפשרות מבחינתכם? אם לא, אז זו ממילא שאלה תיאורטית ואין טעם להתייסר בגללה. אם כן, אז כדאי שקודם כל תנסי לברר לעצמך מה את רוצה, האם חינוך ביתי סותר את זה, ולמה בכלל השאלה הזו בעייתית בעיניך. (הרי אם ממילא אין אפשרות כזאת מבחינתך, אז אין בכלל שאלה.)

הבחירות שהן על חשבוני...לדוגמא, ילד שלא אוהב את מה שהכנתי לצהרים (אבל כבר הכנתי!) יאכל לחם עם ממרח? באסה...
הבחירה שלו לאכול לחם עם ממרח היא על חשבונך? במה?
אם מפריע לך שנשאר אוכל, אני ממליצה בחום להקפיא – ככה תמיד יש משהו מוכן כשלא רוצים להתאמץ.

לבן הגדול שלי לא אכפת מה ללבוש- האם עליי בכל זאת לתת לו לבחור בבוקר?
להפך: אם תאלצי אותו לבחור גם בדברים שלא אכפת לו מהם, זה סוג של כפיה. (אמנם קטנה)

משהו לא בסדר בזה שהילד בוחר לתת לי לבחור בשבילו?
להפך, זה נשמע לי בריא. זה טוב שהוא יודע שהוא יכול לסמוך עליך (ואני משערת שזה קורה בעוד תחומים).

ומה אם שום אפשרות שאת מעלה לא מעניינת אותה?
אנחנו רק בני אדם ולא תמיד יכולים למצוא מיד את הפתרון המבוקש. לפעמים זה לא הולך. מה שנראה לי חשוב במקרים האלה זה לא מי "מנצח" בסוף, אלא לשמור על גישה של אמפתיה ונסיון אמיתי לעזור. גם אם מגיעים למצב שבו ילד בוכה מרוב תסכול, לדעתי יש ערך לזה שהוא יודע שאת ממשיכה להיות בצד שלו ושתנסי לעזור לו אם תגלי איך.

האם מותר לפי השיטה להגיד: אני לא מוכנה שתעשי את זה, תחפשי פתרון שגם אני אסכים אליו?
הניסוח "תחפשי פתרון" הוא בעייתי, כי הוא משאיר אצלך את הכוח להחליט מה מהווה פתרון אבל מוריד ממך את האחריות לחפש פתרון. במקום זה הייתי אומרת משהו כמו "זה לא מתאים לי כי ..., בואי ננסה לחשוב על משהו אחר." ואז הייתי מנסה באמת, ביחד, להעלות רעיונות נוספים.

מה עם הנושא של הכסף, בקטע שהילד עדיין ממש לא בקטע של "לספור אותו", מבחינה התפתחותית?
מנסיוני האישי מה שילדים קטנים רוצים לקנות זה לרוב קרטיב או במבה או דברים דומים. הרבה פעמים קורה לי שהם לוקחים כל מיני דברים בחנות, אבל אחרי בחינה או אפילו קצת משחק הם מחזירים אותם חזרה. אם ילד קטן (שעדיין לא מבין מחירים) היה רוצה לקנות משהו יקר מדי לטעמי, הייתי מביאה לו משהו זול יותר שהוא אוהב (למשל בלון) וסביר שהוא היה שוכח מהפריט היקר. אם לא, אולי זה באמת משהו שמאוד חשוב לו?

הקטע של הטיפול הרפואי- לפעמים הילד לא מסוגל, מבחינה התפתחותית, להבין שהוא צריך את הטיפול.
על חלק גדול מהטיפולים הרפואיים כדאי לחשוב פעמיים לדעתי. אם את באמת משוכנעת שאין ברירה, ושאין דרך להמתיק את הגלולה, לפעמים נאלצים לפגוע בילד קצת עכשיו על מנת שלא יפגע יותר ממחלה. אבל שוב – ברוב המקרים נראה לי שכדאי לשקול ברצינות את נחיצות ואופן הטיפול.

לא הייתי קוראת לזה חינוך ללא גבולות. הגבולות - אתה לא יכול לפגוע ברכוש, בעצמך, באחרים.
הילדים שלי דווקא פגעו לא פעם ברכוש (בעיקר שלהם, ולפעמים בטעות גם של אחרים), פגעו בעצמם (נפילות ושאר תאונות של ילדים נמרצים) ואפילו באחרים (לרוב בטעות). כלומר, זה בהחלט דברים שהם יכולים לעשות. העניין הוא שבהינתן אפשרות אחרת, לרוב הם יעדיפו לא לעשות אותם.

יונת, הטעויות זה לא קטע של בחירה, ואין טעם להתווכח על טעויות- אצלנו בבית יש משפט "יש סמרטוט על השייש" שמסמל את הגישה שלנו ל"נשפך, נשבר, נקרע לא בכוונה".
פגיעה מכוונת ברכוש אסורה על פי גישת התורה לכן לא נוכל להרשות אותה אלא אם זה משהו לא מספיק יקר או חשוב ששיך לילד עצמו.
לגבי הטיפול הרפואי- מובן שאנחנו שוקלים כל טיפול בצורה הכי ביקורתית, בלי שום קשר לבחירות הילד
לגבי מתן אקמול/ אי בי סי, עיסוי או אמבטיה בזמן החום- אנחנו נותנים להם לבחור.
תאונות ושאר נפילות- השאלה היא אם הילד מעמיד את עצמו/את האחרים במצב של סכנה שאז אבקש ממנו למצוא תעסוקה אחרת/אציע לו תעסוקה אחרת, תלוי בגיל.
לגבי הכסף, ובכן, אני לא יודעת מאיפה זה שהילדים רוצים במבה או ארטיק, כי הבן שלי למשל רוצה פליימוביל. ברור שאפשר לרצות אינסוף פליימוביל כי יש אינסוף בחנות...ותמיד יהיה אחד שאין לך ויש לחבר...
לא נראה לי שזו כפייה להגיד "חמודי, כרגע אין לנו את הכסף, תבחר משהו יותר זול" או "אם אתה רוצה אז נקנה לך את זה כמתנת יום הולדת". תקני אותי אם אני טועה.
לגבי המקרה של הילד שמתעקש לעשות משהו שאני לא מסכימה בשום אופן ולא מוציאים פתרון- או קיי לזה חיכיתי, כי אני רציתי לבדוק איפה הגבול של השיטה. אז יש גבול. הוא אמנם מאוד רחוק ולא משתמשים בו הרבה כי יש שיטות אחרות אבל הוא קיים.
ארוחת צהריים...בד''כ אין לנו בעיה כזו אבל אני שונאת להכין אוכל בריא ומזין וטבעי ולבזבז על זה שעה ובסוף הבחירה שלהם זה חוט-דוג. סתם אולי זו דוגמא לא מוצלחת כל כך.

מתוך הספר "לחיות מתוך שמחה" / סאנאיה רומן מתקשרת את אורין
פרק חמישי "אמנות אהבת העצמי":
"אחת הדרכים לאהוב את עצמך יותר היא להפסיק להשוות את עצמך לאחר. למרות שאתה חלק משלם, אתה גם עצמיות אינדיבידואלית ויש לך נתיב משלך. מערכת האמונות הקבוצתית והמשפחתית שאימצת עשויה להוות מכשול לאהבת העצמי... האתגר בלאהוב את עצמי הוא לסגת צעד אחד אחורה מכל מה שאומרים לך, ולשאול, "האם זה מתאים לי? האם זה מביא לי שמחה? האם אני מרגיש טוב כשאני עושה את זה?" בחשבון הסופי מה שחשוב הוא ההתנסות שלך...
אם אינך משחק את המשחק של הסובבים אותך, אתה עשוי לגלות שהם מרגישים מאוימים. הם רוצים שתחשוב ותפעל בדרך שמתאימה לתפיסותיהם, ולכן הם מנסים לשלוט בך באמצעות רגשות אשמה. הורים רבים אינם מכירים דרך אחרת. הם משתמשים באשמה, בכעס ובמניעת אהבה כדי להכניע את ילדיהם.
כאשר אתה מרגיש חזק ואתה מנהיג את חייך, אתה יכול להרשות לעצמך לפעול מהלב. כאשר אתה מרגיש חסר שליטה, אפשר שתרגיש כי אתה חייב לתפעל או להכנס למאבקי כוח כדי להשיג את מבוקשך... כאשר אתה פועל בדרך זו, אינך אוהב את עצמך; להפך, אתה מעביר מסר לתת הכרה שלך, האומר, כי מי שאתה איננו מספיק או אינו רצוי לאחרים.
אם ברצונך להיות חופשי, חשוב שגם אתה לא תתפעל אחרים, אלא תעניק להם את מלוא החופש. כאשר אתה מעניק לאחר את הזכות לעשות עם חייו כרצונו, אתה עשוי להרגיש בתחילה כאילו איבדת חלק משליטתך. אבל זה יאפשר ליצור ביניכם רמה חדשה של כנות ואהבה, שלא היתה יכולה להתרחש בלי האומץ שלך והנכונות שלך לשחרר שליטה."
נפלא, נכון?

"אני מאמין אני מאמין בקסם.
אני מאמין באהבה.
אני מאמין שיש חברים טובים
והכל יהיה נפלא"

קראתי את הספר הזה בנשימה עצורה. אני ממליצה לכל מי שרוצה לחיות מתוך שמחה.
(השיר מתוך סרט ילדים...)

חבצלת, בעקרון כל עוד הילד לא מרגיש שהוא מוותר על רצונו/צרכיו, אז זה לא כפיה. וזה לא משנה אם הוא בחר לגמרי לבד מה לעשות או שהוא עושה מה שאמרת לו - אם הוא לא נאלץ לפעול כנגד רצונו אז זה לא כפיה. בנוסף, אם הוא עושה משהו שונה ממה שהוא בחר לעשות במקור (למשל קורא ספר במקום לקפוץ על השולחן) זה לאו דווקא כפיה - כל עוד מה שהוא עושה כרגע זה מה שהוא רוצה לעשות כרגע (אפילו אם קודם הוא רצה לעשות משהו אחר). לכן כל הדברים שכתבת לא נשמעים לי כמו כפיה (אם כי כמובן צריך לראות את העיניים של הילדים בשביל לדעת באמת, וזה רק את יכולה לעשות).

כתבת:
לגבי המקרה של הילד שמתעקש לעשות משהו שאני לא מסכימה בשום אופן ולא מוציאים פתרון- או קיי לזה חיכיתי, כי אני רציתי לבדוק איפה הגבול של השיטה. אז יש גבול. הוא אמנם מאוד רחוק ולא משתמשים בו הרבה כי יש שיטות אחרות אבל הוא קיים.
לא בדיוק. בקבוצת הדיון של TCS ממליצים במקרים כאלה לוותר לילד. זה מתוך הנחה שרובנו ממילא כופים פה ושם בלי לשים לב, ולכן כדאי לוותר באותם מקרים שאנחנו כן רואים. אני באופן אישי חושבת שכלל האצבע הזה שם את הדגש במקום לא נכון: מי "ניצח". לי נראה יותר חשוב לשמור על הגישה הכללית של שיתוף פעולה ונסיון משותף לפתור את העימותים, ולכן לדעתי עדיף לא להתייחס בכלל למי "מנצח". מה שכן, מנסיוני אחרי תקופה שמוותרים לילדים במקרים כאלה, הם נוטים לוותר בחזרה וכל העניין כבר לא כל כך רלוונטי.

כתבת גם:
אני שונאת להכין אוכל בריא ומזין וטבעי ולבזבז על זה שעה ובסוף הבחירה שלהם זה הוט-דוג
אולי את מרגישה שהקרבת את עצמך למענם (בהכנת האוכל) ואת מצפה לתמורה? נראה לי שעדיף לא להקריב, ולשחרר אותם מהציפיה שלך לתגמול.

זה הנושא שהוא מאוד מרתק בעיניי.
נושא, שבו אני בודקת את עצמי יום יום.
אך אצלי זה מתחיל ב"ללמוד לכבד את עצמי וכך גם ילדיי"
לקח לי המון זמן ללמוד שאני יכולה להכין אוכל טוב רק לעצמי,שמותר לי לבזבז כסף על משהו שרק אני אוכל להנות
ממנו ואני רואה אותם תופעות גם אצל אמי.
בן אדם שלא קיים אצלו כבוד פנימי לא יכול להתיחס בכבוד לילדיו.
ויש הבדל בין אגו לכבוד אצמי.

אלונה, אני כל כך מסכימה ומזדהה.

אני מסכימה, אבל בקטע של אוכל זה יותר מזה כי אני לא רוצה שיאכלו ג'נק פוד. בקטע של הסיפור בערב למשל אם אין לי כוח אני לא משחקת את הגיבורה והאמא המושלמת, אני מודיעה שאין היום סיפור כי לאמא יש כאב ראש (בהריון הזה אני משתמטת יותר מדי

) כי זה בעצם פחות קריטי שילכו לישון עם הקלטת.
אבל זה באמת לא הייתה דוגמא טובה. ילדיי בד''כ אוהבים אוכל בריא ואם לא אז אני ממש לא מתעקשת.
אצלנו בבית הילדים רודפים אחרי האמא : "אנחנו רעבים!" ולא אמא אחרי הילדים

אני רק עכשיו קראתי והבנתי שניתן להבין מהשאלות שלי שאני מחפשת לי איזה תורת חינוך לאמץ במלואה

אז ממש לא, אני פשוט ניסיתי להבין את עיקרונות השיטה, זה דברים שמעניינים אותי כאמא וכמחנכת, אבל אני שלמה עם מה שאנחנו עושים בבית עם החבר'ה למרות שגם לנו כמובן יש המון טעויות.

למה כולכם מתעלמים ממה שכתבתי (אילנה מפנה את הגב ומושכת באפה)

והצעה לחבצלת: אנחנו העברנו את שעת (שעות?) הסיפור לשעה הרבה יותר מוקדמת.

אילנה, לא התעלמתי, פשוט לא היה לי מה להוסיף - כל המוסיף גורע במקרה הזה.

אילנה, אני בדיוק כמו יונת.

יונת, ברשותך (מקווה שלא אגרע...)

אילנה, מאוד נהניתי לקרוא.

אהבתי את הדגשת הצורך "להעניק לאחר את הזכות לעשות עם חייו כרצונו" ומכאן ליצור יחסי אהבה וכנות.

הרי לכל אחד יש דרך ייחודית. אם אני מפסיקה להשוות את עצמי אליו, הרי שאני יכולה להנות משהיה במחיצת יצור מיוחד... (יצור, כי גם החתולים שלי מיוחדים ואני נהנית מהם...).

כמובן שזה תקף גם עם כל הילדים שאני מכירה. (נהנית מייחודיותם. מקלקלת אם משווה אותם למישהו אחר.)

כשאני מפנה את היכולת לכבד את דרכו של האחר אל עצמי, אני לומדת לכבד את עצמי ואת דרכי (למרות כל הפגמים והטעויות) וחוזר חלילה. אולי לזה התכוונו כאן אלונה ובשמת?

איך זה מתחבר לכבוד לילדים? טוב, אם אני דואגת לעצמי, מכבדת את עצמי, אני לא צריכה "לנגוס" מהם. יש לי כוחות לנתינה גדולה . וזה העיקר מבחינתי.

בני סיפר לי היום סיפור קצר שהמציא: "היה היה שר אחד, שאהב לאכול ילדים. הוא טייל ביער, ראה ילד אחד, לא אמר לו שלום, ואכל אותו. הוא המשיך לטייל ואכל עוד ילדים ועוד. עד שיום אחד, הוא אכל ארוחת בוקר רגילה, ולא היה צריך יותר לאכול ילדים".

אם אני "אוכלת ארוחת בוקר רגילה", מזינה את עצמי נפשית, לא אצטרך "לאכול ילדים". לא אכשל בחוסר נתינה בגלל שחסר לי . (אולי הנמשל שלו אחר לגמרי, אבל זו הפרשנות שלי...).

ההזנה שאני מתכוונת אליה היא פנימית לגמרי. אני לא מתכוונת לקריירה, אפילו לא לבגדים חדשים. אלו נסיונות חיצוניים להתחזק ואני מדברת על תיקון פנימי (שיכול אומנם להעזר בדברים חיצוניים, איש על פי דרכו).

ושוב אני מדגישה: מטרת התיקון הזה, מבחינתי – יכולת נתינה גדולה יותר לאחרים. ובראש ובראשונה לילדיי. כי הם באמת זקוקים לי, חזקה ומסוגלת לטפל בהם לפי צרכם.

הילד שלי בן שנתיים וחצי ומאד נהנה להעיף כדורים ודברים שונים על החתול ולבעוט בו. הוא ממש נכנס לאקסטאזה (צרחות וצחוקים) כשהוא מצליח להפחיד אותו. דיבורים והסברים מלאי תשומת לב לא עזרו.
מה עושים?

מציעים לו לזרוק דברים על דובי/חתול פרווה/בובה...
מציעים לו ללטף את החתול (תוך ליטוף אינטנסיבי של החתול, בעצמך).

שבולת,
מהי עמדתכם?
האם אתם שוללים התנהגות זו?
האם אינכם מצחקקים ביניכם לבין עצמכם למראה התנהגות ילדכם?

נדרשת כאן תשובה כנה עד כמה שניתן ולכן יש לבדוק באמת מה היחס שלכם.

מעבר לכך,
עולה השאלה מהי התועלת שעולה לילדכם מהתנהגות זו מעבר להנאה הברורה שהוא מפיק מהכוח האלים שהוא יכול להפגין כלפי יצור אחר (החתול במקרה זה). על פניו, במקרים כגון אלה בהם הילד נוהג להפר את הכלל, לעבור את הגבול או להמרות את החוק, עולה מיד האפשרות שזוהי דרך יעילה בעבורו לקבל את מלוא תשומת הלב מהוריו.
שהרי תשומת לבנו מונחת באותם מקומות בהם האיסור הוא פרי רצוננו והחלטתנו. נגיעה שם והפרה של תוכניתנו אנו "מזעיקה" את תשומת לבנו באופן מיידי ומוחלט.
כאן, מקבל הילד תשומת לב מלאה ב"הפעלת כפתור" פשוט - התעללות בחתול למשל.

במידה והדברים אכן כך גם במקרה זה, יהיה הפתרון פשוט למדי, התעלמות זמנית מהפרת החוק או העלמת עין מהתנהגות שאיננה מקובלת תפתח את הפתח להענקת תשומת לב מלאה וממוקדת בילד בלי כל זיקה למעשיו.
במילים אחרות:
הנה שוב הילד מתחיל לזרוק כריות וכדורים על החתול, ככל שהוא פוגע ומצליח להבעית את החתול כך הוא נהנה יותר. נדרשים ההורים לתגובה מתוך ערכיהם האישיים המתנגדים להפחדת חתולים או להתעללות בבעלי חיים.
כאן, על פני התרסה כלפי הילד וחינוך הילד לכיבוד רצון ההורים בבחינת - "אמרתי לך כבר אלף פעם" וכן הלאה... יהיה זה נכון לפעול באחת משתי הרמות:
האחת תהא לגשת אל הילד ולהעניק לו תשומת לב מלאה ומיידית תוך התעלמות מהאירוע עצמו. כלומר, מבלי להזכיר או להתייחס אפילו לקיומו של החתול. נאמר, להתחיל עם הילד "מלחמת כריות", או לחבק את הילד ולהגביל את יכולתו לברוח מתשומת לבנו ברמה הפיזית והמנטלית.
השניה עשויה להיות - להפריד את הילד והחתול מהיותם בכפיפה אחת, באופן אגבי, מבלי משים, מבלי להכניס שם רגש כלשהו, באופן ניטרלי. אז, לאחר שההפרדה התבצעה, להניח את מלוא תשומת הלב בילד, לנסות לראות את צרכיו המידיים ולספקם במידת האפשר.

כמובן שקיימת גם האפשרות להטיל את מלוא המשקל ההורי ולהציב מחסומים על ידי הפחדת הילד. גם זה קורה, לכולנו (שהרי גם אנחנו כמו הבן החמוד שלך - לעתים אוהבים לזרוק כריות וכדורים על מנת להפחיד - שכן האלימות מניבה הנאה בין השאר גם אצלנו), גם אם איננו מעונינים בכך. כאן, כאשר אנו "נופלים" להתנהגות אלימה כלפי ילדינו, יהיה זה חשוב ביותר לנקות את רגשי האשמה על ידי התבוננות נקייה ושקטה במעשינו והפנמת הבנותנו לעתיד לבוא.

תודה על התשובות. בי אין שום צחקוק למראה הילד כשהוא זורק דברים על החתול ובועט בו.
אני חושדת שההנאה שלו היא מיכולת השליטה וההשפעה שלו על יצור אחר. זה קשור ודאי גם לזה שהוא קצת פוחד מהחתול כי הוא קצת שורט ונושך לפעמים.
ננסה לפעול לפי העצות השונות ונראה מה יקרה.

כיצד מתמודדים עם מקרים שחברים שבאים לבקר את ילדינו מתחילים להשתולל ולעשות דברים שהילדים שלנו כלל לא יעלו על דעתם לעשות?
אצלנו יש מאד מעט איסורים וגבולות והילדים שלנו כנראה מפנימים מה מקובל עלינו ומה לא,עם פה ושם חריגות קלות.
אבל כשמתארחים אצלם ילדים הבאים מבתים יותר קפדניים נראה שהם "מתפרקים" ואני מוצאת את עצמי ללא כלים להתמודד עם המצב. ובד"כ זה נגמר לא נעים.

פלוני,
אכן בעיה. כלומרבמיוחד כאשר הילדים הממתארחים אינם 'חינוך ביתי' אם כי לא בהכרח.
יש מקרים רבים בהם דוווקא בבית 'חינוך ביתי' מצליחים ילדים לשחרר את המתח המצטבר מעצם שהותם במערכת החינוך ותחושת הניכור שהם חווים שמה.
כשאנו נתקלים בהתנהגויות מסוג זה אנחנו מעמידים את הילד האורח על מקומו בבחינת - אצלנו בבית לא יורקים, או אצלנו בבית לא נוהגים כך וכך. כאשר העניין נאמר שוב, מתוך התכוונות מלאה אל הילד והסיטואציה, בדרך כלל גם ילד "זר" יסתפק ב"מנה המרוכזת" של תשומת הלב מאיתנו כמבוגרים שנמצאים בסביבה, מבוגרים שהם בפועל ה"מנהלים" של הבית הזה או ה"מנהיגים" של המשפחה הזו.

אין טעם לדחות את האמירה המפורשת, יש ממקום להודיע "מי מנהל" מיד בתחילה. כאשר זה ברור הרי שאין צורך שיגמר רע או יתחיל רע. הכל יהיה פשוט יותר, ברור יותר.
כמובן, כל שרטוט של גבול נדרש להנתן בכבוד וברצינות לאותו ילד - יהיה אשר יהיה.

אתמול בלילה 23:30, הגדולה (4) עדיין בשיא הערנות שלה, הקטנה כבר ישנה, אני יושבת מול המחשב, בעלי צופה בטלוייזיה, רק התחלנו לעסוק כל אחד בענייניו, לנקות קצת את הראש, קצת שקט, אחרי יום פעיל במיוחד בבית ומחוצה לו כל המשפחה. ואז הגדולה נעמדה לידי ובקשה לשחק במחשב, הסברתי לה עכשיו לילה, אמא רוצה לשבת קצת לבדה, תוכלי מחר בבוקר....., הילדה עומדת על שלה, מתחילה לבכות ולצעוק, בעלי ניגש מסביר גם, סבלנותו הולכת ומתפוגגת, ואז הוא צועק עליה לכי כבר לישון, מחר אין מחשב ולא טלויזיה.
זאת הפעם הראשונה שמשתמשים אצלנו במושג הזה "עונש" אם זה היה תלוי רק בי, ההייתי מאפשרת לה לבכות עד שהיא היתה מוצאת עיסוק אחר. בינתים הקטנה התעוררה כמובן שעזבנו כל אחד והמכשיר שלו. שכבנו הגדולה ואני במיטה, והיא בכתה ובכתה פגועה כל כך, היא אמרה שאבא פגע בה, גם ציינה שאני מטפלת כל הזמן רק בקטנה (אין ספק שחסר לה זמן מגע איתי), הבנתי אותה נורא, אבל אז היא ביקשה שהכין לה תה, הכנתי תה קמומיל, "לא רוצה קמומיל" היא צרחה, רוצה נענע, הכוס נפלה התה נשפך עכשיו זה היה תורי לכעוס, (בסוף גם הלכתי לקטוף נענע).
ולשאלות: מה לעשות עם "העונש" הזה שבעלי נתן לה?
עם זמן לעצמנו, אנחנו כל היום ביחד, אנחנו רוצים קצת זמן הורים ונראה שאין לה מושג על מה אנחנו מדברים..יש עוד שאלות אבל אני צריכה לסיים עכשיו.

לא פתרון עבורכם עכשיו, אלא לעתיד:
השעות של לפני השינה, הן שעות קשות לילדים ולנו - כולם עייפים.
לכן, לדעתי, זה ממש לא הזמן המתאים לניסיונות של "אני רוצה עכשיו את הרגע-שקט שלי".
אצלינו, את הזמן-לבד, אנחנו לוקחים או בזמן שנת הצהריים, או בערב המוקדם, בתורות. ברגע שהילדים נעשים קווצ'ים-של-לפני-השינה, אנחנו מתפנים אליהם (לפחות אחד מאיתנו, כשהשני בהיכון לקריאה). במקרים חריגים אנחנו נשארים ערים אחריהם.

כרגע -
להבין (ביניכם, ההורים), להתנצל, להסביר מה גרם לכם לכעס (לא המריבה על המחשב, אלא העיפות שלכם - הרי בדיעבד את מעדיפה את אמש עם בתך על המחשב מאשר כמו שהיה), להחליט מה תעשו בעתיד, להעלות על פני השטח את סוגית תשומת-הלב-האישית (סביר שהיא נשארה ערה כדי לקבל קצת זמן-הורים בלי אחותה, והנה - ההורים שוב בורחים ממנה), ולהמשיך הלאה.
אני חושבת שאפשר לא לממש את העונש. הדברים נאמרו מתוך כעס, ללא שיקול דעת, אני לא חושבת שחייבים לעמוד בהם.

גם אני חושבת כמו גילה. לקח לי הרבה שנים להבין שכדאי מאוד לתת לילדה תשומת לב מלאה ואווירה מרגיעה בשעות הערב המוקדמות, נגיד עד 20:30 ולא לתת לה "להינות" יותר מדי לבד בענייניה או מול הטלויזיה אלא ליצור שיגרה של אמבטיה, סיפור ולמיטה בשעה סבירה.
נראה לי שהילדה בעצם עומדת על זכותה לקבל את תשומת הלב הזו לפני השינה ובעצם היא כבר עייפה מאוד ומה שהיא רוצה זה שאולי "תיקחו" אותה לישון, מפני שלבד זה מאוד קשה כשקטנים. גם בתי היתה ערה עד השעות המאוחרות של הלילה מפני שלא הבנתי ולא העזתי לקבל שאפשר גם אחרת. היום הכל כ"כ ברור לנו ולה שזה פשוט וקל ונעים לכולם ואחרי שהיא נרדמת, אם אנחנו עוד ערים אז יש לנו את הזמן שלנו ואם נרדמנו - אז הרווחנו.
ובקשר לעונש - לדעתי היא כבר שכחה וכדאי שגם אתם.

לעניין העונש -
מחר אין מחשב ולא טלויזיה

ניתן לקיים את העונש ולהפוך את נקודת ההתייחסות -
מחר, במקום מחשב וטלויזיה יש את אבא ואמא, או אבא, או אמא. כך, מתקיימת הבטחה שאיננה נתפשת כעונש.

ומכאן, רמיזה לבאות -
"אנחנו היינו מעוניינים להיות אתך בזמן שמתאים גם לנו, אנחנו מציעים לנסות ערב בלי מחשב וטלויזיה או יותר נכון להניח כאן כלל חדש - או שאת מעונינת להיות אתנו או עם המחשב / טלויזיה. רמיזות אלו הן בעלות משמעות עמוקה משנדמה שכן במידה וכך מתבצעים הדברים - זה יהיה פירושם על פני השטות הזו של ענישה. ענישה נמצאת בלתי רלוונטית והיא מיועדת להרגיע את המעניש על פני לחנך או להביא תועלת לזה שנענש. לכן, לאחר שנרגעתם לרגע, שחררתם את זעמכם לחלל האויר, המשיכו להרגע והיפכו שטות למשמעות.

לא יהיה זה לפלא אם בעתיד תבקש הקטנה (מחיאות כפיים לילדה) עוד "עונש". עוד ערב בלי מחשב וטלויזיה.

זה שיעור שאני לומדת כל הזמן מחדש- לא לפסוק פסיקות גרזניות שאחר כך אהיה תקועה איתן.
לדעתי היא לא שכחה מהעונש. אבל תמיד אפשר להסביר שזה נאמר בשעת כעס כשהייתם נורא עייפים. וזו גם האמת.
אבל תחזרו בכם ביחד, אפילו דרך הטלפון אם אחד מכם לא בבית.

אני מזכירה לעצמי שהזמן-בשקט-עם-עצמי מגיע מעצמו. כשאני נלחמת לקבל אותו העניינים רק מסתבכים. הנה, לפני חצי שעה, ניסיתי לפלס לי דרך אל המחשב, אבל הקטנה לא הניחה לי, וכל הבית נכנס ללחץ... במקום להלחם על שלי, להרגיש אומללה שאין לי זמן בשקט, ואיך-אני-יכולה-לתת-אם-אין-לי-זמן-לעצמי וכו' וכו'; במקום "לחמם" את עצמי, לרחם על עצמי, ובעצם - להיות ילדה קטנה בעצמי... במקום כל הנ"ל, שבהחלט קורה (אחרת איך יכולתי לתאר אותו כל-כך בפירוט

) - נכנסתי איתה למיטה, במחשבה שאם היא רוצה ציצי ולישון, אני יכולה לחשוב קצת לעצמי תוך כדי, וגם זה טוב. בקיצור, בחרתי לא להלחם, וזו הנקודה. נכנסתי למיטה וקיבלתי את החלק הכי כייפי של היום - שני הילדים הצטרפו לגילגולים... בינתיים אבא שלהם קיבל זמן-לעצמו (שהיה זקוק לו), שהגיע מעצמו. והנה עכשיו נפתח חור בזמן, זמן לעצמי בשקט, מעצמו, לקשקש כאן. זה עובד עבורי, אבל דורש הרבה אמון (להאמין), בכך ש(גם) צרכיי יסופקו.

תודה רבה על התגובות, אני יאמץ לי כמה מהרעיונות . היום קמנו בבוקר אבא היה כבר בעבודה, יצאנו ליום הולדת, חזרנו, יצאתי שוב עם הגדולה לסידורים, חזרנו הביתה, עדיין לא עלתה סוגיית העונש, כשחזרנו הביתה הגדולה ניגשה לענייניה אחר כך ביקשה לצפות בקלטת ומיד נזכרה באיסור שהוטל עליה לילה קודם, ואמרה: "אמא, אפשר לבטל את הרעיון הזה? עניתי לה שתקרא לאביה ונגיע להסכם, אביה מחבק אותה ומנשק ואומר לה כמה שהוא אוהב אותה (אכול רגשות אשמה) והיא לבד אומרת "קלטת אחת ביום ומשחק מחשב אחד" ואני הוספתי בלילה רק ההורים משתמשים במחשב, והיא בסדר אני מסכימה, מיד רצה לשים קלטת בוידאו.
לא ממש הצלחנו בעלי ואני לדון על עניין העונש, אבל הסכמנו שבביתנו לא יהיו עונשים (השטות הזו כמו שצפריר כתב), בעלי טען שצריך שיהיו לנו גבולות ברורים, ושהילדה מדברת בחוצפה ומכאן לנושא כאוב אחר: עד לא מזמן חשבתי שמשמעות הצבת גבולות הוא חוסר כבוד לילד, אם היא לא רוצה לישון שלא תישן, רוצה ללבוש שמלה חגיגית לגינה ציבורית בסדר, גומרת לנו משחות שיניים בביצוע ניסוי חשוב גם בסדר, שאלתי את עצמי עם זה באמת עקרוני לי או שאני יכולה לאפשר לה ותמיד התשובה היתה בעד ההתנסות, אני מודה יש לי בעיה גדולה עם הצבת גבולות, אני בן אדם כל כך לא סמכותי, אבל עניין הגבולות הברורים כמו מתבקש מעצמו, אף אחד לא מאושר מהמצב הנוכחי, הבטריות שלי ממש אוזלות, בעלי כעוס, והילדה לאחרונה מרבה לבכות, לנדנד, לכעוס,(מחר, מחר רק היא ואני) משהו לא עובד כשורה. אלונה רוטר כתבה שבן אדם שאין לו כבוד עצמי לא יכול להיות לו כבוד לילדיו ואני מוסיפה ולהם לא יהיה כבוד אליו.
כך שהמילה "גבולות" כבר לא מילה גסה בביתנו, ונראה לי שכולם מייחלים לזה.
צפריר כתב "היפכו שטות למשמעות" כאן טמון הסוד, אם יודעים כיצד לממש את זה עולים על דרך המלך. אני עדיין מגששת.

תשובה מאוחרת לשיבולת- אולי כמו שכתבת הוא פשוט פוחד ממנו. החתול שורט ונושך, זה באמת מלחיץ.איך אפשר לשכנע את הילד שיתנהג אליו יפה אם הוא מאיים עליו?

מחר מסיבת יום ההולדת. די הרבה הכנות, בישולים, סידורים, עניינים, כבר מאתמול. היום בצהריים כבר היינו גמורים מעייפות. הצענו לבכורה ללכת לישון - אנחנו והקטנצ'יק הולכים לישון, ותמיד יותר נעים איתה אחרי שהיא ישנה. היא סירבה. הקטנצ'יק נרדם בסלון. הגבלתי אותה שבזמן שאנחנו ישנים, היא לא נכנסת לסלון, כדי לא להעיר אותו. זה משאיר לה מטבח, פינת אוכל, חדר שלהם וחדר משחקים. יצא ששכחנו לסגור את דלת החדר שבו יש טלפון מצלצל, ושהיו מיליון שיחות משום מה, כך שהיה קשה לישון גם ככה. אחרי חצי שעה היא באה לשאול משהו, איזשהו תירוץ. לא יפה, אבל שלחנו אותה לכל הרוחות. אחרי עוד חצי שעה, אני שומעת את הקטנצ'יק מתעורר בבכי, ואת טפיפת רגליה המהירה אל חדרה, מזנקת למזרון שלה ומעמידה פני ישנה. היא העירה אותו, והלכה כמובן גם השינה שלנו. שכבתי לידו בניסיון להרגיע אותו (שכמובן לא עלה יפה, כי איך אפשר להרגיע מישהו אחר כשאתה עצמך רותח) וניהלתי עם עצמי דיאלוגים ממושכים בהשפעת הדף הזה. רציתי להעניש אותה - אוף, כמה רציתי! ואילו עונשים חמורים תכננתי! ומצד שני, גם אני מאלה שלא מאמינים בעונשים... ניסיתי לתחמן את השיטה, לומר לה שתבחר לעצמה עונש... גם זה נפל. ניסיתי לחשוב על תוצאה טבעית (consequence). התוצאה הטבעית היחידה שעלתה לי היא שעכשיו יש לה אמא גם רותחת וגם עייפה, שזה לא כיף בכלל.
בסוף נרגעתי. דיברתי איתה. אבל אני עדיין תוהה מה אפשר לעשות כדי שהתסריט הזה לא יחזור על עצמו בעוד שבוע. הצעות יתקבלו בברכה.

כשתגלי, תספרי גם לי (לא יודעת איזה פרצוף לצייר).
אני לא מטילה עונשים, אבל מה-זה-בא-לי-לזרוק-אותה-דרך החלון החוצה!!!!
ואמא רותחת ועייפה זה ממש ממש לא כיף.
עוד יותר לא כיף: אמא רותחת ועייפה שתקועה עם תינוק שבגלל הבכורה מתעורר לי ברגע שכבר חשבתי שגמרתי להרדים אותו (הנקה ימין, הנקה שמאל, לקום, ללכת הלוך ושוב הלוך ושוב, הנקה שמאל, ארוכה מאוד, עוד קצת הלוך ושוב... get the picture? ואז הבכורה מחליטה לשיר לעצמה בקול רם ולעשות התעמלויות במיטה, ומתעלמת מה"שקט" שאני לוחשת עשר פעמים - והרי הינוקא מזהה את קולה של אחותו האהובה מתוך השינה הכי עמוקה...).

אז מה אתן עושות בסופו של דבר?
איך אתן מגיבות באמת?

אצלי, הפעם זה עבר בשלום.
בפעמים אחרות - מה אני אגיד לך, זה לא נראה נעים.

בעוד חודש וקצת גם אני אהיה אמא לשניים ואני מקווה שלא נגיע למצב כזה. עם הבכורה לא העזתי לנשום כשהיא ישנה ואסרתי על העולם להרעיש. עכשיו כבר ברור לי שהשנייה תאלץ להירדם עם הרעש מסביב, עם החברים והחברות של הגדולה ועם הרעשים הביתיים הרגילים - בדיוק ההיפך ממה שהיה עם הגדולה.
אין לי כוונה להגביל את צעדיה של מתוקתי בבית בגלל הקטנה החדשה ואני מאמינה שהחדשה תתרגל. גם ככה זה לא יהיה פיקניק לגדולה שמצטרפת מתחרה - לפי מה שאני קוראת ושומעת ורואה. יש לי אמונה חזקה שהקטנה תתרגל לישון עם הקולות, וברור שזה ייקח את הזמן שלו, אבל עם הגדולה לא ישנו הרי 3 שנים אז אולי הפעם יש תקווה, ואז דווקא לא העזנו להשמיע הגה.

אני מצאתי שהבעיה הגדולה היא הגדולה. התינוק על אמא, אז אין מספיק מקום גם לה. התינוק דורש המון טיפול, אז היא מקבלת פחות טיפול. התינוק דורש הרדמה אינטנסיבית, ומתעורר מקולות אנושיים לידו, אז אי אפשר לשיר לה שיר ערש או לספר לה סיפור או לפטפט איתה שיחה של לפני השינה.
בקיצור, היא מקבלת פחות מדי ממני ויש לה חסך אמהי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, כי התינוק הזה לא נשאר רגוע, שקט וסבלני כשמורידים אותו ממני.

בשמת, אני כל כך מזדהה. גם אצלינו כך..

ענת, צרת רבים חצי נחמה...
אז תארו לעצמכם מה מרגישה אמא מותשת ומעוצבנת שבפעם השניה שהבכורה מעירה את הינוקא ושולחת אותה להלוך-ושוב השלישי מסננת לה בלחישה רועמת פנינים זועמות כמו "תסתמי כבר את הפה!!! כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שקט!!!" ובלב חושבת "מה אני אעשה עם המתוקה הקטנה שלי שצריכה גם כן את אמא שלה?"
בתור הבכורה בעצמי, אני גם מתארת לעצמי באותו זמן לא רק מה מרגישה האמא אלא גם מה מרגישה הבכורה.

וואי, גם אצלנו, במדוייק. ולכן הודעתי לבעלי, שדחוף ימצא זמן להשאר עם הקטנה כדי שאוכל לצאת לבלות עם הגדולה, לנסות למלאות קצת מהחסך האמהי הזה. לקטנה (1.4) קשה נורא כשאני יוצאת אפילו לשעה, וכשאני חוזרת היא נצמדת אלי נורא ויונקת הרבה, אז קצת קשה לי לעזוב אותה. אבל זה ממש הכרחי.

4 ועדיין?

אוי, ואני באשלייה שעוד כמה חודשים יהיה יותר טוב... שלי בן 8 ח'.

בשמת -
מה עם להבטיח לה שאחרי שהקטן נרדם, את שלה?
אצלינו, באופן מדהים, בצהריים - כשאני לבד מרדימה - היא מחכה לבד בשקט עד שאני מרדימה את החיה, ורק אז באה שאני איניק וארדים גם אותה. (אתמול זה היה כך גם עם אבא בערב, וזה קורה גם הפוך).
או אחרת -
לתת לה יד, שתסתובב אתך בבית כשאת מרדימה, לשיר בלחש לשניהם בהרדמה... (לשתף).

בשמת, הקדמת אותי ממש בדקות ספורות, אז אני רק רוצה להבהיר שהתכוונתי שגם אצלנו במדוייק מה שכתבת לפני ולא תסתמי כבר את הפה לפעמים מאוד מתחשק לי לאמר לה את זה, אבל אני מצליחה להתאפק, אבל אני מבינה אותך, גם לי יוצאות מהפה מילים, שהייתי שמחה לולא היו נשמעות כלל, והלב נחמץ כשאני רואה עד כמה היא נפגעה, אבל אני מנסה להיות סלחנית כלפי עצמי, אני רק בן אדם, כל היום אנחנו יחד, מאוד קשה למצא זמן לעצמי ולמלא מצברים, אז זה קורה. לצערי.

אז הנה עוד מצב:
הילדים, בעיקר הבכורה, רוצים הרבה פעמים להביא צעצועים שלהם לגן.
בד"כ לא הייתי עושה מזה עניין. בגן של הקטנצ'יק המטפלות מקפידות מאוד לשמור על הדברים, וברגע שהילד ממצה את העניין, שמות את הצעצוע בסלסלה האישית של הילד.
עם הבכורה זה אחרת. במהלך השנים כבר אבדו כמה צעצועים בגן - לא נורא, בד"כ דברים קטנים וזולים, אבל זה מעצבן. פעם אחת היא ביקשה לקחת בובת אן גדס יקרה. ביקשתי שלא תוציא אותה לחצר - ובסוף היום היא בכ"ז היתה מלוכלכת בחול (תגובת הבכורה: "שכחתי"). פעם אחרת היא הביאה כל מיני קריסטלים, וחילקה אותם לחברים שלה ("הם ביקשו"). בסוף נמאס לי, למרות שזה רכוש שלה, וזכותה לעשות בו מה שתרצה וכו' - ואמרתי לה שאני לא מסכימה שתביא שוב צעצועים לגן. בכלל.
אתמול היא קיבלה, בין היתר, בובה בהריון ש"יולדת" תינוק (כנראה בניתוח קיסרי - הוא יוצא מהבטן שלה (-; ); בן זוגי ציין שהבובה כנראה חרדית, כי בנוסף לתינוק בבטן היו לה עוד תינוק זוחל ועוד ילד קטן (-;. היא ביקשה היום בבוקר לקחת את התינוק לגן. הצעתי לה שתזמין באיזה יום את החברות שלה הביתה, ואז תשחק איתן בצעצועים החדשים. היא שאלה אם אפשר להזמין חברה היום. ובכן, במקרה היום יש לה חוג. אז היא אמרה שלא תלך לחוג. לא נראה לי פתרון טוב... מצד שני, גם מחר ומחרתיים אי אפשר להזמין, ככה שהיא תצטרך לחכות עד יום רביעי? עוד פתרון לא טוב.
ביקשתי ממנה לחשוב על זה קצת, ובסוף הסכמתי שתיקח את התינוק לגן.
מה השאלה מכל הסיפור הארוך הזה? מה דעתכם, איזה כלל אפשר לנסח בעניין שכולנו נהיה מרוצים איתו, בלי פשרות מוסריות יוצאות דופן? (-;
ז.א., השיקול שלי היה, או-קיי, צעצוע ששווה עד 20 שקל, לא אכפת לי שתיקחי לגן. אבל לא שיתפתי אותה בזה, כי אני לא רוצה שתרגיש שהשווי הכספי של צעצועים הוא מה שנותן להם ערך...

אנחנו תמיד מזכירים להם שמה שהם לוקחים לגן / למקומות אחרים:
א. גם אחרים ירצו לשחק.
ב. יכול להתקלקל / ללכת לאיבוד וכדומה (בהתאם לחפץ).
לפעמים הם משנים את דעתם בעקבות האזהרה, לפעמים לא - אבל מדובר בחפצים שלהם והם יכולים לבחור. בדרך כלל מדובר על דברים שהבעיה היחידה עם אובדן / הרס שלהם תהיה העצב של הילד - ובדרך כלל הם שומרים על הדברים היטב, כך שלא נתקלנו בהרבה משברים בנושא. בדרך כלל גם ניתן להמיר אם הם (בעיקר הוא...) רוצים לקחת משהו שלא מתאים.
אגב, לא ברור לי הקטע הזה של לקחת משהו (כלומר על איזה צורך זה עונה) - כשהוא מגיע לגן, הוא בד"כ שם את החפץ בתא שלו, והוא נשאר שם לתמיד או עד אחה"צ שאז הוא מחזיר הביתה... הוא לא מתעסק איתו במשך היום.

אגב, לא ברור לי הקטע הזה של לקחת משהו (כלומר על איזה צורך זה עונה)
סיבות אפשריות:

ילדים אחרים עושים את זה
בכל זאת, זה מרכך את המעבר מסביבת הבית לגן, אפילו באופן סמלי - עוד טקס פרידה של בוקר
יש לו כוונה/רצון לשחק עם זה במהלך היום, אבל בגן הנהלים הם אחרים (בגן בשנה שעברה הגננת הנהיגה כלל שלא מביאים צעצועים מהבית, ומי שכן, מפקיד את הצעצוע ברגע שהוא מגיע אצל הצוות).

הרעיון "להמיר במשהו אחר" נשמע לי לא רע! ננסה. עדיין אני נשארת עם שאלת הנימוק.

בעניין צעצועים, אני נוהגת כמו כרמית, בעיקרון, והעניין מפריע לי כמו למסעדה. כלומר, נורא נורא חשוב לי שלא יתקלקל/יתלכלך/יילך לאיבוד - ובעצם למה? אני מטילה ספק בערכים שלי פה.

לגבי ה"תסתמי": אני מספרת את זה לכם, כי יש משמעות ליושר הזה, וזה עוזר לי לעבוד על עצמי.
כשאני מוצאת את עצמי שיוצא לי מהפה משהו כזה, זה כמו חרב שאני תוקעת לעצמי בלב.
תוך כדי משפט כזה אני חושבת לעצמי על המלים שיוצאות ממני בכעס, ונדהמת.
ואני שואלת את עצמי, איך אפשר לא להגיע לזה.
חשבתי על זה הרבה, ויש לי כמה מסקנות:

ההצעות של גילה טובות. אצלנו, מסיבות רבות, זה לא אפשרי, אבל אולי יעזור למישהו אחר.
עוזר לצאת החוצה כמה שיותר. סתם לרדת למטה לזרוק את הפח, כל תירוץ - העיקר לצאת לאויר. עם הילדה. ולהתעכב על כל דבר שבא לה.
כמו שהילדה שלי זקוקה לי - אני זקוקה לה . מה זה אומר? שאם אני נוגעת בה הרבה, מחבקת, מנשקת ומטפלת בה במגוון צורות לאורך כל היום, משום מה אני רגועה וסבלנית איתה ולא מגיעה להתפרצויות הזועמות האלה. שתינו נעשות אז הרמוניות ומשתפות פעולה!

טכנית זה אומר:

לשים את התינוק על הגב, ולהרים אותה ולקחת אותה (כן, כן, שני ילדים עלי, וזה כבד כמו שזה נשמע) למקום שהיא רוצה (שלי אוהבת שאני לוקחת אותה מהמיטה לשירותים. מובן שאני מבקשת שתעמוד קודם. יש מגבלות לכוחותי...).
להילחם באופן מודע ואקטיבי בהתמכרויות שלי (ל מה חדש ולקריאה. מעניין כמה מאיתנו סובלים פה מאותה תסמונת??) , ולפנות זמן להקדיש לבכורה. אתמול הייתי צריכה לקרוא שוב את "עקרון הרצף", למשל, בשביל השיעור שלימדתי היום. אבל הינוקא ינק וישן עלי, ואני הנחתי את הספר ושיחקתי עם הבכורה במשחק משימות: למשל, להביא כוס לאבא שרחץ כלים, להזיז את השולחן, למצוא משהו. הבטתי בה והקשבתי לה והייתי מאה אחוז איתה, וראיתי כמה היא פרחה מזה וכמה שמחה.
כשהבכורה נכנסת לאחת ההתנהגויות ש"מעלות לי את הסעיף" ומעלות את שתינו על מסלול ההסלמה לכעס, למשל מתחילה לייבב ולבכות בצורה שנראית מוגזמת וחסרת פרופורציה, אני לא מתייחסת לבכי (תינוק על הידיים, לא יכולה לחבק) אלא מקדישה לה מייד תשומת לב, אבל מסוג שונה - לא לבכי אלא לה. למשל, אתמול מייד פתחתי את החלון והראיתי לה כל מיני ציפורים על העץ, והתחלנו לחפש מה רואים. זה פטנט שעוזר לי להירגע לא פחות ממנה. ולמי שקרא את " התינוק יודע ", חשוב לשים לב שאני מזהה בבירור שהבכי אינו מתייחס "באמת" למשהו שקרה, אלא הוא עדות לחוסר תשומת לב אמהית מספקת (= חסך אמהי), מפני שאמא כל הזמן "תפוסה בתינוק". אז היא לא צריכה לבכות. היא צריכה את אמא.

אם אחשוב על עוד פטנטים, אכתוב.
אני שוב חוזרת למה שאלונה כתבה בצדק:
צריך להתחיל לחפש את חוסר הכבוד שלנו כלפי עצמנו, ומכאן להתחיל. לא ייתכן שניתן לעצמנו להיגרר להתנהגויות כאלה. אבל השלב שבו אני כבר מוציאה מהפה את הדברים שנשבעתי שאני לא אגיד בחיים לילדים שלי, זה כבר אחרי הדקה התשעים. זה אומר שכבר יום שלם או שבוע שלם נבנה בי משהו, שלא השכלתי לזהות ולעצור בזמן.
ועוד הערה: אמרתי כבר שלפעמים מה שנבנה איננו בכלל כעס על הילד אלא על בן הזוג? זו גם אפשרות. בכל מקרה, בנייה מתמדת של הרמוניה וחיבה פיזית עם הילד עוזרת לנו להגן על עצמנו ועל הילד שלנו מפנינו .
מקווה שכתבתי ברור.

אוי, בשמת, כמה שאני אוהבת את הדברים שאת כותבת

הפחד הכי גדול שלי זה שהגדולה לא תיפגע כשתגיע הקטנה, או-טו-טו - ודי ניבהלתי ממה שעולה כאן, כי ברור לי שזו משימה מאוד לא קלה. אני שמחה שאת מראה שאפשר גם אחרת.

כמו שהילדה שלי זקוקה לי - אני זקוקה לה.
זה מזכיר לי (אסוציאטיבית. אל תחפשי קשר ממשי!) משהו שיונת כתבה ותיארה ע"י "ניזונה מאהבה". בעיקר את התמונה של עייפה - נכנסת לאמבטיה, הילדים עליה/אתה/סביבה, וכולם נרגעים ומתמלאים כח.

חגית, @}
גילה, האמת שזה פטנט שצריך להוסיף לרשימה: אמבטיה משותפת, וכוחם המרפא של המים.

אבל התגלית שלי היתה, הקטע ש אנחנו זקוקים לאהוב את ילדינו. מפני שאנחנו לא מספיק מודעים לזה, לדעתי, ומתמקדים בחסך של הילדים: או הגדול או התינוק, אנחנו מפחדים, יקבל פחות מדי. שוכחים, או לא מבינים, שגם אנחנו צריכים מנה מספקת של "תשומי" לכל אחד מהילדים שלנו כדי לשמור על קשר טוב איתו מצדנו.

אצלנו, חוסר תשומת לב של הגדולה מתבטא בהצקות ופגיעות בקטנה. אז כשזה קורה אני משתדלת לא לשלוף ישר את ה"אל תרביצי" ודומיו, ולא לצאת מהכלים בעצמי, וכמו שאמרו גם צפריר וגם בשמת, להפנות את תשומת הלב אליה ואל הצרכים שלה. ואז אני אומרת, תוך כדי ליטוף הרגעה לקטנה: "את צריכה חיבוק?" ואז היא באה לחיבוק-נישוק-פינוק, שהוא בהחלט גם של אמא, כמו שבשמת אמרה, ובהחלט מוריד את מפלסי הזעם הכלליים, ואז אני מציעה שבפעם הבאה שהיא מרגישה ככה, שפשוט ישר תבוא לחיבוק, ומאז שהתחלתי, זה לפעמים עובד, והיא פשוט אומרת "אמא, אני צריכה חיבוק". ולפעמים לא.

לי יש פיוזים קצרים (לצערי גם עם הילדים למרות ניסיוני לשלוט בעצמי) אני משתדלת להתנצל על זה שצעקתי עליהם תוך כדי הדגשה כי צורת התגובה שלי היתה לא במקום בעוד שהתגובה עצמה היתה למצב בו הם התנהגו לא בסדר. אותי תמיד הרגיזה הגישה שמבוגרים לא טועים ולא טוב שהם מתנצלים כי זה מפחית מהסמכות שלך. ובכן אני מתנצלת כי אני יודעת כי אני באה מעמדה בה אני יכולה להיות כנה. בצורה מסויימת אני באה מעמדה של כוח במובן שיש בי היכולת להפריד בין הנסיבות ובין הצורה הנכונה לענות להם. אני אנושית ומאוד משתדלת לא לפגוע בהם אך ילד בגיל חמש (ואולי גם ארבע) צריך להבין כי גם לנו יש גבולות ואנחנו עייפים. וכמו שהוא רוצה שנלך לקראתו בעת העייפות שלו שיפעיל שיקול דעת (לפי גילו כמובן) מתי סביר להגיב ובאיזה צורה. אני מאמינה כי הרמוניה נוצרת ששמים את הדברים על השולחן.

וכמובן שעייפים (גם המבוגרים וגם הילדים) זה ממש לא הזמן לפרינציפים זה הזמן להכנס למיטה לחבק ולנשק (כמה נאיבי - לא קל תמיד ליישם אך יעיל למלא את המצברים)

בשמת, כתבת דברים כל כך יפים!
ולילה, אצלנו, חוסר תשומת לב של הגדולה מתבטא בהצקות ופגיעות בקטנה. אז כשזה קורה אני משתדלת לא לשלוף ישר את ה"אל תרביצי" ודומיו, ולא לצאת מהכלים בעצמי - גם אצלנו.

אם קורה שאני מתפרצת, וזה קורה לפעמים, מה לעשות, מייד אחרי זה אני וחת להבהיר לביתי עד כמה אני חושבת שהיא נהדרת, ושלא תשכח אף פעם שהיא ילדה אהובה, ושגם אם אמא כועסת, היא עדיין אוהבת אותה מאוד, ושזה לא תמיד בגללה, אלא בגלל שאני הייתי עצבנית, ושאני מצטערת שצעקתי . היא בת 4, ויש לי הרגשה שהיא מבינה בדיוק על מה אני מדברת. זה נותן לי הרגשה מאוד טובה, זה שאני סולחת לעצמי, וזה שהיא סולחת לי, וזה קורה די מהר. יש לי הרגשה שהבת שלי גדלה עם הרבה פחות רגשות אשם ממה שאני גדלתי, וזה עושה לי ממש ממש טוב על הלב . לי אישית לקח הרבה מאוד שנים להבין שזאת לא הייתי אני שהייתה אשמה בכל התפרצויות הזעם המטורפות של אמא שלי. סחבתי את הצ'ימידן המלא אשמה איתי הרבה מאוד שנים, ורק עכשיו, דרך העיניים שלי כאמא, אני מרגישה שאני משתחררת מזה. אני לכן מלאה רגשות תודה לביתי, אשר בלעדיה לא יודעת כיצד היה התהליך הזה מתאפשר.אני מקווה שעם הזמן אתפרץ עליה עוד פחות, ואינשללה, אולי בכלל לא. אני יודעת שיש אימהות כאלה, שלא כועסות אף פעם, ולא מתפרצות. האם אני מסוגלת להיות אחת מהן? הלוואי שכן, ימים יגידו.

איזה דף מצויין, כמה חוכמה, נסיון ונשמה יש בו.. תודה לכולכם.
מזכיר לי את הספר "אמא, את אוהבת אותי?" של ברברה מ. ג'וסי, על ילדה אסקימוסית שמוודאת שאמא שלה אוהבת אותה בכל מיני מצבים. ציורים נפלאים, עולם ומלואו.

אני יודעת שיש אימהות כאלה, שלא כועסות אף פעם, ולא מתפרצות.
יש הבדל עצום בין כעס והתפרצות. בינתיים עם ילד אחד (2.3) אני עוד לא התפרצתי אף פעם. אבל כעסתי כבר די הרבה פעמים כמובן. הפחד שלי הוא שאני אהיה הרבה פחות סבלנית (ולכן פחות מכבדת) כשיהיו שניים.
ודרך אגב, זה שאני לא צועקת לא אומר שהילד שלי לא נעלב ממני לפעמים. לפעמים מספיק לכעוס כדי להעליב, בין אם הכעס מוצדק ובין אם לא.

בשמת, ענת וכל השאר, יקרות, מצטרפת לדעה של עין לציון הדף פשוט מצויין, תודה לכולכן על השתוף והכנות.

גם אני נזכרתי ב"אמא, את אוהבת אותי?" הנפלא.
עירית, כששלי היתה בגיל הזה גם אני עוד לא התפרצתי...
וכמו שירי, אני כל כך שמחה שאני כן מסבירה לבתי שזו אמא שכעסה, ושזה לא בסדר מצדי להתפרץ או להגיד דברים לא יפים כשאני כועסת, ואני מבקשת סליחה, ואני שמחה שזה שיפור לעומת הורי, שמעולם לא ביקשו סליחה ותמיד תמיד אמרו שזו אני שלא בסדר.

גם אני רק בגיל 3.5 הרשתי לעצמי להרים את קולי - וכמובן מייד התחרטתי ותמיד ביקשתי סליחה וגם אני אמרתי לה כמה היא נהדרת ושזה בגלל שאמא עצבנית ולא בגללה - והילדה פשוט מקסימה ויודעת כמה אנחנו אוהבים אותה ושהיא לא אשמה. בכ"ז, כשאני מרימה את קולי, אפילו קצת, היא מתחילה לבכות כי היא נעלבת מעצם העובדה שאמא כועסת עליה.

אני יודעת שיש אימהות כאלה, שלא כועסות אף פעם, ולא מתפרצות.
אני ממש לא בטוחה שיש כאלו (תלוי גם בגיל הילד...). אנחנו בני אדם. לפעמים יש יום רע, לפעמים הילדים באמת עולים על העצבים (ולא משנה שתגובה אחרת תהיה יותר יעילה...), לפעמים התכנות שלנו גובר על ההגיון. אף אחת היא לא אמא מושלמת, ולא צריך להרגיש אשמות על כך (זה לא סותר את זה שכדאי לשאוף להמעיט בכך ככל האפשר, ושמותר להתנצל אם פגענו או נהגנו שלא כשורה). איזה מזל שאנחנו לא מושלמות. ככה גם הילדים שלנו יכולים להיות לא מושלמים בלי להרגיש אשמים.

אני ממש לא בטוחה שיש כאלו
אל תהרסי לי את האשליה.
לי תמיד נדמה שאחרות הן כאלה. נגיד, אורנה וחדוה (ששש, אל תגלו להן).

פויה, פויה, חגית!
אתמול כעסתי על הבת שלי מאוד. היינו אמורים לנסוע להורים של בעלי והגברת הלכה לשחק עם החברים למטה בגינה. אמרתי שבחמש כבר צריכים להתרחץ כדי שנספיק - 'רק עוד משחק אחד'. נתתי לבעלי להתמודד עם זה, כי אני הרוסה מהחודש האחרון והכבד והלוחץ הזה בתוספת החמסין. הוסכם על עוד 20 דקות ואח"כ טוש במקום אמבטיה. לא עלתה. בעלי ירד להביא אותה, אבאיויו על הגב. 'לא רוצה לנסוע'. הודיעה. 'אבל היה לנו הסכם!' 'אני עייפה, רוצה לישון. רוצה סיפור ולמיטה' - מדובר על ילדה עוד שבועיים בת שש!!!. הבנתי שהיא לא רוצה לנסוע ושהיא עייפה אבל הייתי כ"כ לחוצה מהסיטואציה, וזאת למה?
מפני שפעם כבר לא הופענו לארוחת ערב וחטפנו כזאת מקלחת מההורים ומהאחות, שהבנות שלה חיכו לשחק עם ליהי ואיך אנחנו בכלל נותנים לה להחליט בכזה דבר והם טרחו ועשו והכינו - שידעתי בדיוק מה מצפה לנו עכשיו.
אז מצד אחד כעסתי על עצמי, איך אני לא זורמת עם הבת שלי וקשייה, ומצד שני זעמתי על מה שצפוי לנו והרגשתי מה זה פלונטר!
אח"כ הסתבר שבכלל הסנדלים שלה ושל חברתה נעלמו משום מה. גיא ירד לחפש ופתאום מצאה הילדה כח לרדת ולחפש איתו גם. אז מסתבר שמישהו, שכשאני אתפוס אותו אני אקמט אותו, זרק להן את הנעליים לקוצים ולקח המון זמן למצוא אותן וכבר נהיה מאוחר ואני רתחתי. אח"כ גיא הקריא לה 4 סיפורים במיטה ונהיה עוד יותר מאוחר ואני הודעתי שבשעה כזאת אני כבר לא נוסעת כי נגיע בכמעט שמונה ואני הרוסה בשעות האלה, ובטח לא רוצה לאכול. אז גיא הודיע שלא נגיע ואני שטפתי את ליהי, קיבלה ממני כזאת הרצאה על כמה שמחכים לה והכינו לה ורוצים לשחק איתה ושלא איכפת לה - בדיוק ההרצאה שלא רציתי לקבל! ובטח שבכתה, מסכנה.
ודיברתי עם אמא שלי והיא בכלל אמרה לי שזה לא נורא ושליהי בטח עייפה ולא צריך להתרגז כ"כ. מזל שהיא נותנת לי פרופורציות.
ולעומתי, גיא ישב איתה והקריא לה עוד סיפור בשקט והכין לנו ארוחת ערב טעימה והיה כ"כ בסדר איתה שאני ממש התביישתי ואח"כ ביקשתי הרבה סליחה על ההתנהגות שלי וציינתי כמה גיא התנהג יפה לעומתי. ובלילה ניזכרתי בכלל שעיקר הזמן הלך על למצוא את הסנדלים.

אוי כמה כואב כשאנחנו נלחצים מה"שטיפה" שנקבל מאחרים, ומלחיצים בגלל ה"לא נעים" הזה את הילדים שלנו...

בדיוק, ותמיד ליפול לאותו פח! מבאס לאללה.

חגית, אני לא יודעת בקשר להרצאה שנתת לה (ושלא תביני, גם אני חוטאת בהרצאות כאלו ויודעת שזה לא טוב בסוף) אבל האם היא יכולה להחליט לאן מתי ואם בכלל נוסעים? האם אין החלטות שהן בידיים של ההורים?

חגית, אני חדש בעניין אבל מקריאה ראשונית על ה-TCS אני לא חושב שאת צריכה להרגיש רע.
קודם כל כן נתת לה לבסוף להחליט!
ולגבי השטיפה, אני חושב שזה טוב שהיא תדע מה ההחלטה שלה עושה לך ולאחרים. היא לא תוכל לקבל החלטות טובות לעצמה רק מתוך התיחסות לעצמה.
אולי הטונים לא היו משהו, אבל לא נראה לי שלהסתיר את הרגשתך ממנה היה יותר טוב.

כן ולא -
אני חושבת שמה שנראה לחגית לא סביר זה ההרגשה, ולא חשיפת ההרגשה בפני בתה.
כלומר - למה, בעצם, היא כ"כ כעסה על בתה, כשגם לה קורה שלא בא לה, גם לה קורה שהיא מאחרת, ובכלל רוב העיכוב לא היה בגללל הילדה, אלא בגלל ההוא שהחביא את הסנדלים.
חגית - זה נכון?

וזה עולה בקנה אחד עם דבריך - אנחנו צריכים קודם לתקן את עצמינו (תגובותינו, הרגשותינו), והסברים/הטפות לילדים לא יעזרו. לא?

איזה יופי של דקויות! אני צריך עוד להתאמן (-:
בתור "חבר חדש" אני יכול לומר שאני עוד רחוק מלהבין ובודאי להעריך את ההחלטות שבאות מהשיטה, אבל אני כבר יכול לומר כמה יפה בעיני עצם התשומת לב וההתעמקות בילדים ובעצמנו.
הרי בבית ממוצע כל הארוע היה מקוטלג כעוד קרב מעצבן ושוקע לתוך הג'יפה שבקרקעית הנשמה.

תודה לכולכם. @}
גילה - קלעת לדברים שהתכוונתי, תודה.
אני פשוט חושבת שבדרך כלל צריך לתמוך בילד ולא להעיק עליו עם כל הציפיות המשפחתיות/חברתיות שלא מתאימות לו/ה והרגשתי שעשיתי בדיוק ההיפך. אבל אני גם מסכימה עם בועז שזה נכון להראות איך ההחלטה שלה משפיעה עלי ועל האווירה בבית. רק לא התכוונתי שזה יצא בצורה כזאת, 'עכשיו יש לך אמא כועסת ועצבנית' יכול היה להספיק.
ושגית, אצלינו אין החלטות של ההורים, בדר"כ. לפעמים אני מגייסת כוחות אסרטיביים ושכנועיים אבל בדר"כ אני מודיעה שיהיה ככה וככה בזמן כזה וכזה (זו שיטה שפיתחתי בשנה האחרונה) ואם יש הסתייגויות מדברים על זה. בדר"כ אין הסתייגויות כי עושים מה שנוח לכולם מלכתחילה אבל אם משנים לי ברגע האחרון את התוכניות אני נורא מתרגזת, וזו בעייה שלי בעצם, כי אני אוהבת להתכונן מראש לשינויים. גם בתי כזאת, לכן אני משתדלת להודיע לה הרבה זמן מראש, שתארגן לה בראש את התוכניות שלה. ולפעמים אני שוכחת שהיא עוד ילדה - ואז אני מצטערת שציפיתי ממנה להתנהגות שאולי לא מתאימה לה ומאשימה את עצמי בזה ואולי גם בזה שלא ניסיתי להבין למה, מה מפריע לה, ויתרתי על הדיון וציפיתי שתתאים את עצמה להחלטה מסויימת. היא לא אוהבת שלא מתחשבים בדעתה. צודקת.

מצטרפת לסימן שאלה של אביב חדש, אם רציתם להגיע לאותה ארוחה, ונתתם לבתכם זמן לשחק והתראה להפסיק את המשחק ולהתחיל להתארגן אז יש כאן איזשהו ביטול הרצון שלכם מול שלה וכתוצאה מכך חוסר כבוד כלפי עצמכם (אלא אם כן גם לך ממש לא התחשק ללכת).
קורה שאני מפסיקה את בתי באמצע משהו ממש מהנה ומרתק וכו' עבורה, ואני נאלצת לבקש שוב ושוב שתפסיק את עיסוקיה ותבוא להתארגן, לפעמים היא מבצעת את זה בחוסר חשק, אבל אז היא שוב נהנת במקום שהגענו אליו ושמחה לפגוש את המשפחה ובת הדודה...
}ושאלה לגילה האם תוכלי להסביר איך לדעתך אנחנו צריכים לתקן את עצמנו?

מאיה - איזו שאלה! אילו הייתי יודעת...

בהקשר המסוים הזה - הדוגמה של חגית (ועם פזילה אל חינוך ללא חינוך, לכן פניתי ל בועז חן ואמרתי "דבריך"), אילו חגית לא היתה מרגישה כעס, היא לא היתה מתפרצת על בתה. אילו, למשל, יכלה לראות דברים בפרופורציה גם תוך כדי אירוע, ולא רק אחריו.
(סליחה, חגית, שאני משתמשת באירוע שלכם - זה לא כדי להטיף לך, זו פשוט דוגמה זמינה).

אין לי מושג איך לתקן. הלואי והייתי יודעת איך לתקן אותי.

נ כ ו ןןןןן!!!!,מאיה, קלעת - גם לי לא היה חשק לנסוע, כי אני בחודש האחרון ואני עייפה ולא בא לי מעוד סיבות והילדה שלי קולטת אותי כמו רדאר משוכלל. אבל אם היה לי שכל הייתי אומרת לה שגם לי לא כ"כ מתחשק לנסוע עכשיו אבל מחכים והכינו וכו', ואני חושבת שאז היא היתה מגיבה אחרת.
לעניין ביטול הרצון שלנו, את מוזמנת לקרוא ב חינוך ללא חינוך.

גילה, אני מסכים להכל פרט ל קודם. לא צריך קודם לתקן את עצמנו אלא במקביל.

לגבי האיך, אני רק יודע שאם מנסים לחשוב יותר מדי על התחושות והתגובות תוך כדי הארוע בדר"כ רק מסתכים והכל הופך לא טבעי ודי דפוק. אם חושבים על זה אחרכך, ומתחקרים, זה בדרך כלל יותר עוזר.

אני חושב שעצם המודעות והרצון להשתפר זה כבר 90%. את ה-5% האחרים אתה כבר משיג אם הזמן (וצריך להבין שאנחנו אף פעם לא נהיה מושלמים ולכל אחד יש עוד 5% של דפקט...)

התלבטתי באיזה דף למקם את הסיפור הבא. אם מישהו מכיר דף יותר מתאים, מוזמן להעביר.

אתמול, קצת אחרי חצות. אני כמובן גולשת.... כולם ישנים.
פתאום מתעוררת הבת הקטנה (בת 4) לעשות פיפי ואחר כך אומרת פתאום: "אמא, רציתי לראות בערב קלטת ולא ראיתי.אני רוצה לראות עכשיו. ואז, כמו בסרטים מצוירים כשיש את ה"מלאך הטוב" וה"מלאך הרע" שיושבים על כתפיו של הגיבור, התחלתי להתלבט: האם להתעקש ולשלוח אותה מייד לישון, כי "מה פתאום לראות קלטת בשעה כזאת כשמחר יש גן....ואיך היא תקום מחר, וכו'...." ומצד שני חשבתי: מה איכפת לי, הרי היא ממילא תירדם אחרי דקה מול הטלוויזיה, אז בשביל מה להתחיל עכשיו עם סצנות בכי וכו'. אז ארגנתי לה שמיכה וכרית והיא ישבה לראות את הקלטת. מאושרת עד הגג. אמרתי לה שאני עייפה והולכת לישון, והיא אמרה בסדר. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי אותה שוכבת לה בסלון וישנה. הערתי אותה, היא פקחה עיניים ואמרה: "אמא, נגמר...".

עירית_לוי

היא פקחה עיניים ואמרה: "אמא, נגמר...".
איזו מתוקה.....

ואיזה סיפור יפה. נראה לי ש כבד את ילדיך זה אכן הדף המתאים.

עירית לוי -
תודה. הייתי די גאה בעצמי...

גמני קראתי, אם את דווקא רוצה לדעת.
אלא שהייתי בעבודה, וגם ככה כתבתי במקטעים תגובות לדף של הגנים...

אני חושבת: יש לך על מה להיות גאה בעצמך.

אני חושבת: יש לך על מה להיות גאה בעצמך.
גם לדעתי. איזה מותק!

אוף! לפעמים אני פשוט שונאת לעשות את זה!!! (לכבד את הילדים...)
בת דודתי היקרה מתחתנת היום. התעוררתי עצבנית פחד אחרי חלום מוזר שבו הייתי צריכה לחפש רב חדש כי הרב הגיע שיכור לגמרי.
ועכשיו, אחרי יום של עצבים, ביקשתי מנעמה להכין ברכה לחתונה. היא כמעט אף פעם לא מציירת דמויות אז ביקשתי ממנה לצייר את בת דודתי ובן זוגה.
כל כך רציתי שהיא תצייר בעפרונות הצבעוניים המקסימים שלה. אבל היא רצתה גם עם טושים. אז כדי לנחם אותי היא אמרה שזה הציור ולחוד היא תעשה את הברכה. היא ציירה את נטע ואלון מטיילים, עם ציפור ופרפר ועץ ושמים ואדמה והכל מקסים מקסים, למרות שהפרפר הענקי הוא בטוש כחול בולט.
ואז - היא מילאה את הפנים של נטע בעיפרון בורדו ואת הפנים של אלון בטוש חום. אוי ואבוי. כדי לא להתעצבן בטירוף עליתי הנה לכתוב במחשב.
את הברכה היא אמנם מציירת בעפרונות (לבקשתי...) אבל כמובן שלא עוד "ציור" מוגדר ורגיל אלא מופשט כהרגלה. שזה מקסים אבל אני רציתי...

אני יודעת שזה נשמע נורא ואיום. אבל לא בא לכם לפעמים להתנהג כמו ההורים האלה שאתם ממש מתעבים???

והעיקר שיהיה במזל.

לא בא לכם לפעמים להתנהג כמו ההורים האלה שאתם ממש מתעבים???

טוב שיש מחשב כדי לא להתעצבן בטירוף...
מזל טוב!

שלום, עד עכשיו רק קראתי בפורום ותודה על כל העצות והרחבת הדעת והאוירה והכל.
בני הראשון בן שנה וחודש, אני עדיין בבית איתו ומנסה ליישם בגדילה והעצמאות שלו הרבה כבוד ולא הגבלות מיותרות (מאד התחברתי לביטוי לקצוץ את הכנפיים שראיתי כאן). אז אני אוסרת מעט מאד דברים (כרגע החשמל והגז, חומרי הניקוי עלו קומה). וארונות מותר לפתוח, שמתי כלים לא שבירים במקומות יותר נגישים ואני הולכת איתו לכל מקום וארון ועוזרת לו לעשות את זה נכון, גם נשברו כמה קערות. אכן הוא יודע לשמור על האצבעות שלו מזמן כבר הפסקתי לדאוג מזה.
יש לי שאלות שאני רוצה להתייעץ לגביהן, ובכלל.
הילד למד לפתוח את המקרר, ועכשיו גם את מגרת הירקות ומוציא עגבניות ומלפפונים. אני לא רוצה שיסתובב עם ירקות בבית וגם שילמד שאת המקרר לא פותחים סתם, רק כשרעבים ( או להציץ ולסגור). זה חוקים "מורכבים מדי", ואני מוצאת את עצמי בכל זאת מנסה למנוע בעדו, איך אני יכולה להסביר כללי התנהגות מורכבים לילד כל כך קטן? בכפתור המצית של הגז רק לאמא מותר לגעת ולך לא. בכלי הקרמיקה מותר לשחק, אבל צריך להניח אותם בעדינות ואת הפלסטיק אפשר להטיח ברצפה. במקרר מותר להציץ אבל לא להוציא דברים, אלא אם אתה רוצה לאכול מלפפון ואז זה בסדר, אבל עגבניה זה יותר בעייתי כי אז תשאר במטבח בבקשה ואל תטפטף עגבניה בכל הבית. במערכת שליד המחשב מותר ללחוץ בכל הכפתורים אבל במחשב עצמו אל תיגע שלא תכבה לי אותו פתאום. וגם בכבלים של המחשב לא.
חשוב לי להגיד שבגדול אני מרגישה שהגישה נושאת פירות, הוא מאד סקרן ואני לא רוצה ליצור תחושת הגבלה תמידית במיוחד שהבית מאד קטן. אבל זה מתיש, לפעמים קשה לי להגדיר לעצמי מה הגבולות או הכללים שאני רוצה ללכת לפיהם. כי אני מרגישה שבהרבה מקרים אני רוצה להגביל אותו בגלל "נוחות" שלי, שלא ילכלך או יתלכלך, שאוכל לגמור לבשל בשקט. כאלה דברים. הדברים המסוכנים זה לא בעיה, הבעיה היא באמצע.
ולפעמים אני נבהלת מעצמי, יש לי בראש תמונה של ילד "מופרע" שנוגע בהכל והורס ומלכלכים ואי אפשר לעצור אותו ואין לו שום גבולות ואז אני מפחדת. מאיפה באה לי התמונה הזאת? מהתחושה שצריך תמיד להיות בסדר... עד איפה להלחם בעצמי בצורך להיות ייצוגית ולגדל ילד ייצוגי?
אולי אני מערבבת כאן כמה דברים, בכל אופן אני מרגישה שאני צריכה עזרה איך להתייחס למקרים מסויימים, דברים שיעזרו לי למצוא את האמצע שלי.

שלום שלומית,

אני ממליצה לך לקרוא את המאמר הילד העצמאי, יש קישור אליו בראש הדף, שמסביר בצורה מאוד ברורה ונותן תשובות לחלק מהשאלות שהעלית.
גם הדף פעוט מבקש עצמאות יכול לעזור.
באופן כללי, ומתוך ההבנה המאוד מוגבלת שלי- אני חושבת שהרעיון הוא לכבד את צרכי כל בני הבית, ולא רק את צרכי הילד. למצוא פתרון שיענה על צרכי כולם באופן הטוב ביותר.
ככל שעושים זאת יותר כך זה נעשה קל יותר, וזה אפשרי גם אם פעוטות.
בהצלחה @}

אני יודעת שזה נשמע נורא ואיום. אבל לא בא לכם לפעמים להתנהג כמו ההורים האלה שאתם ממש מתעבים???
סוף סוף מישהו לא צבוע...

_אני יודעת שזה נשמע נורא ואיום. אבל לא בא לכם לפעמים להתנהג כמו ההורים האלה שאתם ממש מתעבים???
סוף סוף מישהו לא צבוע..._
בא לי גם לפעמים להדחף בתור בסופר, להוריד סטירה למי שנדחף לפני בתור בסופר, לחרבן באמצע הרחוב, ולא לשלם על זוג נעלים מאוד יפה אבל יקר - זה לא אומר שאני עושה את זה... וזה שאני לא מציינת את החשקים האלה מידי פעם בפעם או בכלל לא עושה אותי צבועה.

עינ התכלת כמובן שאת לא צבועה, מה עקץ אותך? יש אחרים צבועים.

רציתי לשאול כמה שאלות לגבי המאמרים TCS וסכנת חנק? אלה שהספקתי להתעמק עד כה....
קודם כל- אני מאוד בעד לתת חופש, אבל יש לי כמה שאלות פרקטיות לגבי דוגמאות שעלו לי היום ואתמול:

לדוגמא- ילד בן שנה ומשהו רוצה לשחק עם המים- אם הי'ה לי אמבט, סבבה- אני פוקקת, ודואגת שלא יהיו יותר מדי מים, וכבר נמצא מה לעשות.

אבל יש לנו דוש. כמה כבר אפשר לתת למים לזרום?
נכון, זה נורא מסקרן איך המים זורמים בקשת, ואיך על הקיר, או על הכסא, אבל גם כספית, וגם אקולוגית.....

או כשאני בדיוק רוצה לשטוף ממנו את הסבון והוא סוגר את הברז, ובדיוק ההפך- כשאני רוצה לסבן אותו הוא פותח את הזרם..... אררררררררררר.....

אז אפשר בסבלנות, עוד פעם ועוד פעם לבקש, ולהסביר...
אבל כשאני עייפה, ורק רוצה לסיים לסבן אותו, ולשטוף אותו, ולנגב (והוא שוב פותח את הברז ומרטיב אותנו.... ובאמת שאין לי בעי'ה- אני מתייבשת אחרי חצי שעה, או שאחליף בגדים...) ושילך לישון. אז מה עושים?

מבחינה כספית, נגיד ילד יותר גדול- האם באמת לתת להם בלי גבול "לבזבז" -חשמל, או מים, או דברים שההורים עובדים קשה בשבילם (בשביל הכסף לשלם עליהם), כי מותר ובא להם- אפילו שהסברנו?

דוגמא נוספת. אני בעד לתת לו לשחק עם כל הבא ליד- כפשוטו.

אבל יש גם גבולות בריאותיים- זיתים המתגוללים בחצר שאולי החתולים שיחקו (טפילים), חול שיש עליו לשלשת של ציפורים (מחלות וטפילים).
אז אני נותנת לו להכניס מליון זיתים לפה, ויודעת מנסיון שלא יבלע (סכנת חנק? ...)- אבל מקווה שלא יבלע בדרך עוד כמה אורחים....
(יש שני חלקים לחצר- החלק שהחתולים מרבים לשחק בזיתים ,וחלק שהם כמעט לא שוהים בו, אז אני מרשה לו לאכול מהחלק השני.) מה ה"גבול" כאן?

אממ... הזכירו כאן, או במאמר (אני הרוסה מעייפות) שהילדים לא אמורים לסדר אחריהם, ואם לא בא להם לסדר את הצעצועים, אז יש גם סדר של החיים (אני אגב מאווווד מסודרת מהחיים....).

לגיטימי- אבל האם באמת, הילדים לא צריכים לסדר אחריהם? עד כדי שיהרסו דברים (חלקי פאזל שנעלמים, וכאלה) או עד כדי שיישברו? וגם- האם האמא צריכה להיות זו שתסדר- תאסוף בגדים מלוכלכים, כלים מהשולחן, ספרים מפוזרים וכו', כדי לא לכפות, כי לא בא להם עכשיו?
וכשאני גרה בבית שהוא יחסית ציבורי (באים אלינו לשיעורים בערבים) אז האם באמת הם אינם צריכים לסדר? האם על האמא לסדר, כדי שיהיה מקום לדרוך על הרצפה/לשבת על הכורסאות/לשהות באווירה נעימה ?

בהתלבטות- אני מאוד בעד סדר של החיים, אבל אני גם חושבת שבסוף היום, או לקראת שבת וחג, או כשבאים אורחים- נעים יותר לשהות במקום נקי, וגם שרואים אילו צעצועים רוצים עכשיו, ולא בערבוביא (\-: כן, ערבוביא- לא סדר של החיים) גם קצת שיהיה פתאום נחמד לשבת על הרצפה, ולא בין צעצועים וספרים...

(וגם, רצפה הפנויה מערמות "של החיים", יותר קל לשטוף P-: )

לגבי הצעצועים להביא לגן, ושאני לא זו שתגיד להם שלא לחלק, או "להרוס" (בחול, לדוגמא) -

האם באמת זה לא לשיקול דעת ההורים (לא לכפות, אבל אולי להסיט דעה לכיוונים אחרים, וכן- לצעצועים פחות יקרים!) שלא לעשות "הפקר" צעצועים/חפצים שהם באמת יקרים, שבסופו של דבר האבא/אמא הם שעובדים קשה, ואם יש ילד אחד, אז יותר בקלות ניתן אולי לשחרר חומריות... אבל כשיש 3, 4 ילדים או אפילו יותר- והצעצועים בכל זאת צריכים להשאר יותר מאשר ילד אחד, כי לא כל פעם נקנה צעצועים רבים ויקרים (אלא נקווה שיחזיקו מעמד כמה זמן)....
או כמו שמישהי כתבה- שהוא לא רוצה ארטיק אלא פליימוביל, ויש המון סוגים, ואז קונים לו סוג אחד, והוא הולך לחבר ויש שם אחד אחר, והוא רוצה גם אותו...

לגבי סכנת חנק? -אני מאמינה לתת לו להכניס לפה מה שרוצה (בגבולות הבריאות והבטחון, הנה היום אפילו נתתי לו קיסם שיניים, כי הוא נורא הסתקרן וביקש.... ולא קרה לו כלום.) אבל גיסתי העלתה מצב של בהלה- אם הוא נגיד עומד, או הולך (בתחילת צעדיו הראשונים) עם אגוז מקדמיה בפה, ופתאום נופל- הוא עלול לשאוף אותו- ואז זה כן* מגיע לקנה הנשימה....

אני יודעת שהעליתי כאן כמה שאלות, אולי קצת העמסתי, אבל קראתי את כל הדף, ואני רוצה למצוא תשובות לגבי החיים בדרך זו, ומסקרנות אותי דרכי הסתדרות/חשיבה לגבי הנושאים הנ"ל (ואם יש דוגמאות נוספות מהחיים באותם כיוונים-אשמח מאוד)
תודה @}

שליחה על ידי ...* » 24 ספטמבר 2007, 21:44

תשובה חלקית:

_ילד בן שנה ומשהו רוצה לשחק עם המים- אם הי'ה לי אמבט, סבבה- אני פוקקת, ודואגת שלא יהיו יותר מדי מים, וכבר נמצא מה לעשות.
אבל יש לנו דוש. כמה כבר אפשר לתת למים לזרום?_
גיגית.

אבל כשאני עייפה, ורק רוצה לסיים לסבן אותו, ולשטוף אותו, ולנגב (והוא שוב פותח את הברז ומרטיב אותנו.... ובאמת שאין לי בעי'ה- אני מתייבשת אחרי חצי שעה, או שאחליף בגדים...) ושילך לישון. אז מה עושים?
גיגית.

האם באמת, הילדים לא צריכים לסדר אחריהם?
יש דף בנושא. לא זוכרת את שמו, שווה לחפש.

_לדוגמא- ילד בן שנה ומשהו רוצה לשחק עם המים- אם הי'ה לי אמבט, סבבה- אני פוקקת, ודואגת שלא יהיו יותר מדי מים, וכבר נמצא מה לעשות.
אבל יש לנו דוש. כמה כבר אפשר לתת למים לזרום?_
אנחנו לא מאפשרים ביזבוז מיים. זה בנפשנו. אפשר לתת שני כלים עם מים, כלי גדול וכלי קטן, שישחק בהם שם. אנחנו, למשל, נתנו לילדים לשבת על קרקעית האמבטיה (בלי מים באמבטיה), בצד הרחוק מהברז, עם גיגית קטנה מלאה במים ועם כל מיני כלים. הם יכלו ככה לשחק, בהשגחה מינימלית, לפני או אחרי שרחצנו אותם. בדרך כלל משחק לקיץ, כי בחורף רוצים לצאת מהר...

אז אפשר בסבלנות, עוד פעם ועוד פעם לבקש, ולהסביר
הסברים ארוכים בעיקר מלמדים את הילד להפסיק להקשיב לנו...
במשחק, מרימים ומזיזים מאיזור הברז, או שינוי אחר. בצורה משחקית. מוצאים רעיון יצירתי שיאפשר לעשות מקלחונת זריזה. כרגע לא חושבת על כלום, אבל אלה המקרים שבהם אני ממציאה סיפור קטן, או למשל תחרות "נראה אם נצליח לרחוץ אותך לפני שנגיע לעשר" ועושים הכל מהר, כל מיני משחקים אפשר להמציא.

מבחינה כספית, נגיד ילד יותר גדול- האם באמת לתת להם בלי גבול "לבזבז" -חשמל, או מים, או דברים שההורים עובדים קשה בשבילם (בשביל הכסף לשלם עליהם), כי מותר ובא להם- אפילו שהסברנו?
למה "מותר"? למה "בא להם"? זה חוסר כבוד להורים, חוסר כבוד לעבודה של ההורים, חוסר כבוד לערכים של ההורים - וכמובן חוסר כבוד הוא הדבר האחרון שהדף הזה מבקש ללמד... (-:
אנחנו מלמדים מגיל אפס את הערכים שחשובים לנו. הילדים מפנימים את זה ומקפידים. אני חושבת שזה מפני שהערכים האלה לגמרי ברורים לנו ומוסכמים עלינו, ואף פעם לא היה מאבק כוחות עליהם. זה פשוט "מה שעושים אצלנו". כי אנחנו ההורים מאמינים באמונה שלמה, שהילדים שלנו רוצים לקיים את הערכים שחשובים למשפחתנו, בסך הכל צריך להדריך אותם באהבה.

מה ה"גבול" כאן?
הגבול שלך. את האמא. את המבוגר האחראי. לכן, אם זה זית שהתגולל בחצר ואת חושבת שיש עליו לשלשת ציפורים שאת לא רוצה בפה שלו, את שמה לב ומונעת. "אוי, לא את זה, ציפור לכלכה את זה", "קח את זה במקום מה שיש לך ביד. זה איכסה, יש על זה משהו מגעיל". כשאת רוצה להגן על הילד שלך, הילד יקלוט את זה.

לגיטימי- אבל האם באמת, הילדים לא צריכים לסדר אחריהם? עד כדי שיהרסו דברים (חלקי פאזל שנעלמים, וכאלה) או עד כדי שיישברו? וגם- האם האמא צריכה להיות זו שתסדר- תאסוף בגדים מלוכלכים, כלים מהשולחן, ספרים מפוזרים וכו', כדי לא לכפות, כי לא בא להם עכשיו?
זה תלוי בבית.
ותלוי בגיל.
עניין של תהליך.
כשהוא תינוק, את מסדרת כמובן. ברגע שאפשר, את משתפת אותו. מובן שבהתחלה את אוספת את כל החלקים של הפאזל והוא רק מבלגן לידך... אבל בהדרגה, את מסדרת והוא נותן לך עוד חלקים. לאט לאט הוא לומד את העיקרון שאת מלמדת (כל משחק אוספים אחרי ששיחקנו, מחזירים למקום, שומרים על הדברים שלנו) ומתחיל ליישם. זה תלוי בך.

בהתלבטות- אני מאוד בעד סדר של החיים, אבל אני גם חושבת שבסוף היום, או לקראת שבת וחג, או כשבאים אורחים - נעים יותר לשהות במקום נקי.
אז תדאגי לזה. תלמדי את זה. תדריכי את הילדים שלך לכבד את זה. כי זה חשוב לך. ואגב, גם פליי ליידי אומרת אותו הדבר.

לגבי הצעצועים להביא לגן, ושאני לא זו שתגיד להם שלא לחלק, או "להרוס"
לא הבנתי את השאלה. מי מכריח אותך לשלוח בכלל משהו עם הילד לגן? ולמה דברים שחבל עליהם? אני פשוט אומרת במצבים דומים "את זה לא, כי הוא ייהרס והוא יקר. את ההוא - אפשר". מה הבעיה עם זה?
שוב אני אומרת: לכבד זה גם לכבד אותך. את הערכים שלך. את מה שחשוב לך.
את מציגה דוגמאות שבהם אמא נותנת לחרבן לה על הראש. למה? איפה יש כאן כבוד למישהו?

או כמו שמישהי כתבה- שהוא לא רוצה ארטיק אלא פליימוביל, ויש המון סוגים, ואז קונים לו סוג אחד, והוא הולך לחבר ויש שם אחד אחר, והוא רוצה גם אותו...
אז הוא רוצה! אז מה? אם זה לא בהישג ידינו, אז זה לא אפשרי. זה הכל.
לא נראה לי מכבד אף אחד כשהורים רצים לספק צרכים של "אמא תקני לי". זה לא צורך בסיסי של ילד. זו סתם צרכנות אובססיבית. חשוב לא לבלבל בין זה לבין אהבה. או כבוד.

אבל גיסתי העלתה מצב של בהלה- אם הוא נגיד עומד, או הולך (בתחילת צעדיו הראשונים) עם אגוז מקדמיה בפה, ופתאום נופל- הוא עלול לשאוף אותו
נו, באמת! ואם לסבתא היו גלגלים... זו דוגמא מצויינת, אגב: דוגמא היפותטית חסרת כל קשר למציאות, שנועדה ליצור בהלה מול מציאות שפויה. להפחיד תמיד אפשר. מה אם... ומה אם... נתת לילד להתנסות במשהו קטן במצב מבוקר בהשגחה שלך - איך זה פתאום הפך למין סיטואציה מגוחכת קיצונית? למה שהילד ירצה להתנסות בבת אחת במקדמיה ובהליכה? ילדים פשוט לא פועלים ככה, אלא אם כן איזה מבוגר דוחף אותם בכוונה...

_לא הבנתי את השאלה. מי מכריח אותך לשלוח בכלל משהו עם הילד לגן? ולמה דברים שחבל עליהם? אני פשוט אומרת במצבים דומים "את זה לא, כי הוא ייהרס והוא יקר. את ההוא - אפשר". מה הבעיה עם זה?
שוב אני אומרת: לכבד זה גם לכבד אותך. את הערכים שלך. את מה שחשוב לך.
את מציגה דוגמאות שבהם אמא נותנת לחרבן לה על הראש. למה? איפה יש כאן כבוד למישהו?_

בשמת, המצב נלקח משאלה של עדי יותם : (לא נראה לי לערוך- זה יתפספס....)

_אז הנה עוד מצב:
הילדים, בעיקר הבכורה, רוצים הרבה פעמים להביא צעצועים שלהם לגן.
בד"כ לא הייתי עושה מזה עניין. בגן של הקטנצ'יק המטפלות מקפידות מאוד לשמור על הדברים, וברגע שהילד ממצה את העניין, שמות את הצעצוע בסלסלה האישית של הילד.
עם הבכורה זה אחרת. במהלך השנים כבר אבדו כמה צעצועים בגן - לא נורא, בד"כ דברים קטנים וזולים, אבל זה מעצבן. פעם אחת היא ביקשה לקחת בובת אן גדס יקרה. ביקשתי שלא תוציא אותה לחצר - ובסוף היום היא בכ"ז היתה מלוכלכת בחול (תגובת הבכורה: "שכחתי"). פעם אחרת היא הביאה כל מיני קריסטלים, וחילקה אותם לחברים שלה ("הם ביקשו"). בסוף נמאס לי, למרות שזה רכוש שלה, וזכותה לעשות בו מה שתרצה וכו' - ואמרתי לה ש אני לא מסכימה שתביא שוב צעצועים לגן. בכלל.
אתמול היא קיבלה, בין היתר, בובה בהריון ש"יולדת" תינוק (כנראה בניתוח קיסרי - הוא יוצא מהבטן שלה ); בן זוגי ציין שהבובה כנראה חרדית, כי בנוסף לתינוק בבטן היו לה עוד תינוק זוחל ועוד ילד קטן . היא ביקשה היום בבוקר לקחת את התינוק לגן. הצעתי לה שתזמין באיזה יום את החברות שלה הביתה, ואז תשחק איתן בצעצועים החדשים. היא שאלה אם אפשר להזמין חברה היום. ובכן, במקרה היום יש לה חוג. אז היא אמרה שלא תלך לחוג. לא נראה לי פתרון טוב... מצד שני, גם מחר ומחרתיים אי אפשר להזמין, ככה שהיא תצטרך לחכות עד יום רביעי? עוד פתרון לא טוב.
ביקשתי ממנה לחשוב על זה קצת, ובסוף הסכמתי שתיקח את התינוק לגן.
מה השאלה מכל הסיפור הארוך הזה? מה דעתכם, איזה כלל אפשר לנסח בעניין שכולנו נהיה מרוצים איתו, בלי פשרות מוסריות יוצאות דופן?
ז.א., השיקול שלי היה, או-קיי, צעצוע ששווה עד 20 שקל, לא אכפת לי שתיקחי לגן. אבל לא שיתפתי אותה בזה, כי אני לא רוצה שתרגיש שהשווי הכספי של צעצועים הוא מה שנותן להם ערך..._

יש לי כאן שני עניינים שעולים - האחד הוא שהמשחקים הם במוצהר רכוש הילדה, ורק לה יש זכות החלטה מה יקרה איתם (כולל דברים יקרים), הנוסף הוא המשפט האחרון שהיא כתבה (הדגשתי.)
שני עניינים שמצד אחד סותרים, מצד שני אני לא מבינה מה עומד מאחוריהם- כלומר, כן, אני מבינה שכסף לא נותן ערך לחפץ אלא רגשות וכו', אבל האם לתת לחפץ להתקלקל, או שיאבד/יחולק חופשי בין חברים בגלל שהוא של הילדה?
(יצא לי ברור? נראה קצת מבולבל)

נתת לילד להתנסות במשהו קטן במצב מבוקר בהשגחה שלך.
אני מה-זה לא לחוצה- בכלל! -לגבי חפצים בפה שלו.... זה כבר לא כ"כ בהשגחתי- אני סומכת עליו לגמרי (תמיד מסתכלת מה הוא מכניס לפה, אבל לא לחוצה שיוציא.) אני יודעת שהוא מכניס, ולא בולע (איך יבלע אגוז מקדמיה, או זית בלתי לעיס..... זה ענק בשביל בליעה!) ואם אני רוצה לדעת מה זה, הוא תמיד תמיד מוציא לי אל היד, ואם זה "עבר אישור", אני מחזירה לו שיכניס חזרה- הוא נהנה, הוא חוקר, (אני סקרנית לדעת מה הוא למד...) והכל תקין אז מה הבעיה?
סתם, רציתי תשובה, כמו שביקשתי תשובות ליציאות על המנשאים שלנו...., לשמוע שאני לא לגמרי לא שפויה
אגב, אני גם נותנת לו "לאכול" כל מה שבא, כל עוד זה לא רעיל (או נושא מחלות) לדוגמא בצל- כשהוא "מסדר" לי את הקניות, ואז אני שומעת את אמא שלי נאנחת ומתחננת "אוי, פשושי, זה חריף. לא כדאי"... מה, מה לא כדאי? שינסה, אם זה חריף, הוא לא יקח יותר "ביסים" מבצל, ואם הוא אוהב...? עזבי אותו, תני לו לנסות, לבדוק, לחיות....

(אויש, היום קיבלתי מחמאה... מה זה מחמאה מאבא שלי- שכל הזמן אומר לי שהוא חמוד, ומתוק- היום הוא אמר "את יודעת, הוא ילד ממש חמוד וגדול הילד שלך...." שאלתי אותו "נו, אז הצליח לי?".... "יותר מהצליח לך! הוא ממש מקסים!" [-: ויש לו 10 נכדים........)

כמה כבר אפשר לתת למים לזרום?
אני מרשה רק זרזיף. "זרם חלש" הוא צירוף מוכר אצלנו, מגיל רך מאוד. רק לאחרונה ראיתי טעם להסביר את זה במילים הכי פשוטות שאפשר - "שלא ייגמרו המים".

_האם באמת, הילדים לא צריכים לסדר אחריהם?
יש דף בנושא. לא זוכרת את שמו, שווה לחפש_
נו, האם לשכנע פעוט לסדר אחריו

בשמת, לגבי-
_אז אפשר בסבלנות, עוד פעם ועוד פעם לבקש, ולהסביר
הסברים ארוכים בעיקר מלמדים את הילד להפסיק להקשיב לנו...
במשחק, מרימים ומזיזים מאיזור הברז, או שינוי אחר_
א.- ההסבר הוא "פשושי, אל תפתח את המים, עכשיו מסתבנים/סיימנו" כנ"ל גם לגבי "אל תסגור את המים, אמא רוצה לקלח אותך" -גם לא הסברים ארוכים (אני לא מסבירה לו על אקוויפר החוף ועניינים ברומו של עולם...) וגם בנושא של לא לסגור את המים.
בכלל, אני מוצאת את עצמי משתמשת במילה "לא" הרבה יותר מדי..... \-: בכלל רוצה ללמוד איך לא להשתמש בה....
ב.- אין לי לאן להזיז אותו- זו מקלחת פצפונת, אם אזיז אותו אצטרך לעמוד בתוך האסלה P-: (בחיי...) אז זה מה יש כרגע, ורציתי לראות איך מתמודדים עם זה...
וגם , מסקרן אותי לגבי המצב שהעלתה עדי יותם, עם החפצים לגן, (שבגלל זה שאלתי על זה)

אני יודעת שאת בחופשה, מקווה שיהיה לך חשק לענות (לך או לכל אחד אחר....@})

בכלל רוצה ללמוד איך לא להשתמש בה.
ככה: רוצה ללמוד איך להשתמש בדברים אחרים .כמו במקום אל תסגור את המים בוא עכשיו נקוצץ את הברווז הזה ונראה איזה קולות הוא משמיע או הסבת דעתו מסגירת פתיחת המים לכל נושא אחר חשוב שיש באמבטיה למשל עשיית בועות סבון בין הגוף לידיים (מצמידים את הידיים לגוף מסובן ואז מרימים ומרחיקים אותן לאט נוצר בועה גדולה ויפה)