טיפוח הזוגיות

אנונימי

ראו גם: מדור אהבה ומיניות, זמן לעצמי.
שבוע של סקס כל יום

האם הרגשתם אי פעם איך שזוגיות מתמוססת בבעיות של יום יום, בשיגרה של יום יום?
האם עשיתם משהו בנדון? (או שאני היחידה שחווה את זה?)

מאז שקרן נולדה מאוד התקרבנו, הפכנו לחברים מאוד טובים, יותר אוהבים אחד השני, אבל תחושה של מיניות, של זוגיות נחלשה.
אני מקווה שאני לא אקבל עצה בסגנון שאם אני אחזור לעבודה זה ישתפר

שליחה על ידי ים* » 26 יולי 2001, 14:06

הבעיה של תחושת זוגיות ומיניות נחלשת, היא בעיה אשר נשים שונות, אנשים שונים, מנסים להעלות מדי פעם, גם על גבי דפי העיתון של "באופן טבעי". כך עולה על הבמה בעיה שקשה, קשה מאוד להתעלם ממנה, אבל קשה עוד יותר לדבר עליה. כך היא נדחקת לשוליים, ונשארת שם מחכה לעצה. אני באופן אישי מרגישה מאוד פגועה ואפילו דחויה,אם בן זוגי אינו מתיחס אליי כיצור מיני. אבל כשחשחת הלילה יורדת ובאפלה אנחנו מגששים זה לזה, פתאום נופלת עליי עיפות נוראה, כל מה שאני רוצה זה לישון, בן הזוג שלי כמובן נעלב מאוד, ושם הדברים עולים על שרטון.
אולי צריך לפנות מן יום כזה מדי פעם, אם אפשר, ולהיות קצת רק זוג. וגם אם זה לא ממש ספונטני, חויות של יחד, רק שניים, עשויות לעזור. אין לי עוד עצות מעשיות כאן אבל אשמח לשמוע על כאלה.

ים,כמה נכון תארת את המצב.
עייפות...
היה לי יום הולדת לפני כמה ימים, סבתא שלי נשארה עם קרן ואנו יצאנו. איזה כיף זה היה. עשינו כל הדברים שאני אוהבת ושהגיע לילה נעשה לי ממש עצוב. יום הולדת נגמר... חוזרים לשיגרה. שהתישבנו לאכול המבורגר במגדונלד לפני חזרה הביתה פתאום קיבלתי רעיון. הצעתי שכל אחד מאיתנו יבחר לו את היום בשבוע וזה יהיה יום הולדת שלו כל שבוע. הוא יחליט מה עושים באותו יום ולבן זוג אסור לסרב.
ארז קיבל רעיון בהתלהבות. השבוע כבר "חגגנו" יום הולדת לארז. מחר זה היום שלי ויש לי כבר תוכנית: נעשה פיקניק ליד הים בלילה עם יין וגבינות. יום חמישי השארנו כיום שיוצאים בנפרד כל אחד עם חברים שלו. אצלי נכון להיום יש בעיה קטנה. אין לי חברות שיכולות לצאת לבד, אז אני יוצאת איתכם, עם חברים הוירטואליים שלי

. מקווה שעם הזמן אני אפתור אי שווין הזמני הזה.

אנחנו נפגשים בכול יום ב- 23.00 בלילה לקפה וקינוח (אגב, השעה נקבעה זמן רב לפני הולדת נהר) פגישה שאורכה בממוצע שעה. זה זמן מצויין של ביחד בשקט ובנחת, זמן לסיכום היום, לכול מה שלא הספקנו לומר זה לזה במרוץ היום והכול לאור נרות בניחוח קפה (עיין דף רעלים בבית) ומתיקות...
מפגש קטן כזה, בתרומה קטנה נותנת לזוגיות להיות דבר חדש בכול ערב, נותנת לקבל בכול יום את השני מחדש ולא ליראות את הזוגיות והקשר כמובנים מאליהם.

אלונה אני מזמינה אותך לצאת אלי... רעיון יום ההולדת מדליק ביותר !
אצלנו לפעמים יש קטע כזה שאנחנו מזמינים אחד את השני לסרט בכבלים או לסדרה שאנחנו אוהבים בטלויזיה בבית שלנו , כמובן אחרי שהבנות נרדמות, ואם בסרט יש נשיקות אז גם אנחנו מתנשקים, נשמע דבילי ואני גם שומעת אתכם צוחקים (קהילה וירטואלית או לא ?!)
זה התחיל מהתקופה שהייתי לבד כל פעם שהיו נשיקות וחיבוקים בסרט שראיתי היתה לי צביטה קטנה , אז סיכמתי עם עצמי שכשיהיה לי בן-זוג אנחנו נעשה הסכם כנ"ל , ואכן כך זה עובד...
לפעמים אחרי הסרט---

דפנה, זה מקסים

.

היום יש לי יותר פרספקטיבה.
למשל, בשנה הראשונה אחרי הלידה רציתי בעיקר חיבוקים ורוב הזמן לא היה לי חשק למין גם אם קרה הנס ולא נרדמתי איתה בהנקה. אבל היא היתה תמיד נחמדה מאוד, ואף פעם לא התעוררה לנו בדיוק באמצע... (כמו ששמעתי על הרבה תינוקות).

כל העבודה בטיפול בתינוקת, הצורך לטפל פתאום בי (כי הייתי פתאום צריכה עזרה ובעלי לא הכיר אותי ככה), גרמו משבר בזוגיות.

אבל מתוך החלטה אנחנו משקיעים בזוגיות באופן מודע, ולדעתי אנחנו אוהבים, קרובים ו"זוג" הרבה יותר עכשיו (עם ילדה בת 4) מאשר אי פעם בעבר.

עד שרז נולד (בן שנה) היה לנו את כל הזמן שבעולם ליישב את המחלוקות, ולחבק את הכעסים.
היום אין זמן, וכשיש זמן, אין כוח, וכשיש כוח, לא יודעים כבר מאיפה להתחיל...
וככה מצטברים להם משקעים שמכבידים עלינו, ומדכאים אותנו, וקשה לנו לראות אחד את השני, ולזכור שאהבה חיברה אותנו.
סבלנות-סלחנות-אמונה

אחרי שאור , ביתי הבכורה נולדה מאוד התרגשנו והיינו שנינו מרוכזים סביבה, ובאמת שהזוגיות נדחקההצידה לזמן ארוך מאוד. היו הרבה עליות וירידות והבנו שבישביל להישאר ביחד אנחנו צריכים "לעבוד על זה", להשקיע קצת. לא תמיד היה זמן ולא תמיד היה כח או חשק ועברנו הרבה מאוד משברים שבהם כבר חשבתי שהכל ניגמר, והרבה דמעות נישפכו. אבל בסופו של כל משבר דיברנו והבנו שאנחנו באמת מאוד אוהבים ומאוד רוצים להישאר ביחד . היום יש לנו שתי בנות מקסימות ועוד תינוק בדרך. לא תמיד יש זמן לזוגיות. אני בבית עם הבנות ואייל עובד הרבה שעות. לפעמים הוא חוזר עייף ועצבני ומוציא את זה עלינו (עד שאני צורחת עליו שיפסיק והוא מצליח לראות מבעד לכעס

). אני יכולה להגיד שרק שנה (!) אחרי שגאיה נולדה ,היום היא בת שנתיים+4,הרגשתי שאני חוזרת לעצמי ומוכנה להשקיע יותר בזוגיות. לקח לי המון זמן, שנים, עד שהרגשתי כך. כמובן שזה לא כמו לפני הילדים. אף אחד מאיתנו אינו נישאר כפי שהיה אחרי שנולדים ילדים, לעניות דעתי, אבל אנחנו אוהבים ויש גם מין מדי פעם , ומה שחשוב הוא שיש תיקשורת שמביאה להבנה ולקירבה. לפעמים זה מתחיל בצעקות רמות, אבל גם זו דרך ביטוי ...

אחרי שנעמה נולדה לקח לנו זמן למצוא את עצמנו ועכשיו חודשיים אחרי שליאור נולדה אנחנו שוב במצב הזה אבל הרבה יותר קל לי כי אני זוכרת שזה זמני ואני הרבה יותר מקבלת את העייפות וחוסר החשק ואז זה בא לו לפעמים..
אבל קשה מאד שכל השיחות הן כל כך פרקטיות, וקשה למצוא משהו מעבר לדבר עליו. תמיד זה גורם לי להרגיש שזה לא קשור למצב ושאין לנו על מה לדבר ושאולי אנחנו לא מתאימים (אולי לכולם יש המחשבות האלה לפעמים?)
יש לנו גם בעיה שנעמה הולכת לישון איתנו. אנחנו שלמים עם זה כי שנאנו את המלחמה של הללכת לישון, וגם ככה היא קמה מאד מאוחר בבוקר וזה מאד מקל עלי בבקרים, אבל קשה לנו למצוא את הזמן לנו. בעיקר עכשיו שליאור כל כך קטנה ואי אפשר ללכת בלעדיה.
אנחנו בדרכנו לארץ מארה"ב ונגור ליד ההורים אז נאמץ את רעיון יום ההולדת...

כאשר הולכים לישון בכעס מתעוררים בכעס גדול יותר. המיטה משקפת את היחסים בין בני-הזוג, כשיש דברים לא מבוררים ביניהם, הפער גדל והולך והאינטמיות נעלמת... המיניות עוברת למימד גבוה יותר עם ההתפתחות שלנו. מיניות לכשעצמה אינה אהבה, אך בהחלט יש בה פוטנציאל לצמוח לאהבה. כשהייתי צעירה חשבתי 'מי שטוב במיטה גם טוב לחיים', אך, טעיתי מאד! אבל את אשר ששדרתי- קבלתי... היום לא הייתי רוצה להיות אוביקט מיני, אלא נחשקת במי שהנני, באישיות שלי. אהבה עבורי זה רוך ועדנה,חברות טובה, אמון ושימחה. .אינטימיות אינה זיון אלא ניגון...

I believe that the essense of a good relationship is COMMUNICATION (well, on of the essenses...) and to get it you have to give it time and if you don't have time you have to create time for that. We found a way of a family meetings that we are trying to make every morning. We all- me, Ori and the 3 kids are seeting toghter and talk about anything - if there is a specific matter between 2 inviduals (the 2 brotheres or us with the kids) we talk, we explain our feelings we saywhat we want and don't want, we talk about what we did yesterday and if we had enjoyed, we talk about what are we going to do today and every one hs the right to say whatever he wants. Even Gahl that is not speaking yet besdies 4 or 5 words, is saying what he wants.
What I found out is that if we skip these meetings and we don't do it as a routin then we all forget how to communicate. These meeting reminds us fro the rest of the day that we can talk and there is someone that listen on the other side. It helps me and Ori and it helps us with the kids and also to the kids between themselves. If we don't do these meetings then everything looks like hell... And then Ori and itry to date once a week with the baby only. We didn't do it for few weeks already and I miss it. It is very important and unfortunaly I found out that if I don't take care of it and make the date happens then Ori will not follow up on that and we won't have it. Why do WE always have to be responsible???:-)

הערה לכל הכותבים: הבעיה מתחילה כשהכעסים ומתחים כל כך מצטברים שאין כבר חשק לצאת ביחד...מה אז? הרי השחיקה זה לא רק חוסר זמן או עייפות. זה גם הרבה מאוד רגשות שליליים שבעיקר נשפכים לכוון הבן זוג.
כשהמצב לא כ''כ גרוע (-; אז אפשר "לצאת בתוך הבית" (רעיון שלנו למקרים שאין בייביסיטר וגם מאז הולדת הילד השלישי שמשום מה אלרגי לבייביסיטריות) (כולל ניתוק הטלפון, כיבוי האורות הכללי (שאף אחד לא יחליט "לקפוץ לדקה" וגם כדי לעבוד על הילדים בעיניים שכבר לילה) למעט נרות/מבער, סרט טוב וקורנפלקס מהמיקרו/או ארוחה טובה עם יין)
או לצאת בבוקר, אם הילדים במסגרת- עם התינוק, לא נורא. ארוחת בוקר בבית קפה יכולה להיות נורא רומנטית, לא פחות מארוחת ערב- תלוי איפה ומה.

שליחה על ידי פ_א* » 01 יוני 2003, 13:53

קראתי את כל מה שנכתב בדף הזה, מצאתי את עצמי בחלק מהכתוב. אני באמת מרגישה שמאז שהינוקא שלנו נולד, כמעט ואין לנו יחסים אינטימיים,
אני אוהבת את בן זוגי ומעריכה אותו, אבל זה כמעט שנה אני לא מרגישה מעוניינת באינטימיות, קשה לי עם זה, אני מרגישה שהפסקתי לטפח את הזוגיות שלנו. חשבתי על הרעיון של היומולדת שהוצע כאן. אבל מגיע הערב ואני כ'כ עייפה.
אני מרגישה שחווית גידול הילדים כ'כ ממלאת אותי שאין בי מקום לעוד. אני יודעת שזה נשמע מוזר , מה הקשר בין אהבת אם לאהבת אישה? אבל מסתבר שכנראה משהו לא מאוזן אצלי, אני רוצה לתת לילדים את כולי, אבל מצד שני מה נשאר בשבילי? איפה אני ?איפה בן זוגי? הגרעין /הזרע שהתחיל את המשפחה.
לא יכול להיות שכאן זה נגמר. אני מעריצה את בן זוגי והוא אותי. למה קשה לי להתקרב?
אני שואלת כאילו למשהו כאן יש את כל התשובות. זה הרי מגוחך, אבל אולי משהו חווה חוויה דומה ויכול לשתף אותי בפיתרון אפשרי...

אז קודם כל קצת נחמה:
זה שלב, ולוקח לו קצת זמן לעבור. כשהטיפול בתינוק נעשה קצת פחות תובעני...
דבר שני:
מגיע הערב ואני כ'כ עייפה.
בדיוק.
לכן: לא ערב אלא אחה"צ.
אם אפשר לארגן שנת צהריים עם הבעל בשישי ובשבת, ובמיוחד אם מישהו יכול לקחת את הילדים לטייל לשעתיים - כדאי לנסות.

משהו לא מאוזן אצלי, אני רוצה לתת לילדים את כולי
נשמע לי מאוזן לגמרי, דווקא. וכמו שבשמת כתבה, זה שלב. עם הזמן הם תובעניים פחות, את עייפה פחות. וזה גם ענין של תקופות, לא רק שלב שנגמר וזהו. אבל האור מבליח ככה מדי פעם, להזכיר לנו שהכל בסדר (-:
שנה אחרי לידה זה עדיין זמן סהרורי, מנסיוני לפחות.
נראה לי חשוב (וקשה לישום כשיש כבר חמולה במיטה) לישון אחד ליד השני, וללכת לישון ביחד.

פ א

איננטימיות מינית איננה העניין. אינטימיות מינית או היעדרה רק מצביעה על מצב היחסים הכללי. כאן, זה רק טבעי שמתרחשת התרחקות ביניכם. עם זאת, זהו פתח יציאה מוצדק ומגובה בעמדות חברתיות - פתח דרכו אין צורך להתמודד עם בן/בת הזוג. נהפוך הוא, יש תירוצים מצויינים באמת למה הריחוק נכון בתקופה זו.

ניתן לשנות את זה אבל יש לקחת בחשבון כי כל שינוי יעלה אל פני השטח דברים שמודחקים היטב. לא תמיד אנחנו מוכנים לכך. לכן, חשבו היטב האם הנכם רוצים להעריץ אחד את השניה / אחת את השני (משום מה נראה לי שהערצה מחייבת מרחק) ולהזין מערכת יחסים המבוססת על הערצה או לחילופין לפתוח את הלב ללא כל פחד ולמצוא את הדרך אל יחסים מודעים ומספקים בכל התחומים. כולל המיני.

אם זה מה שאתם מעדיפים, הנכם יוצאים למסע שאינו בהיר או ברור מראש. זה מחייב עבודה, התכוונות, החלטיות ואומץ.
חזקו ואמצו.

שליחה על ידי פ_א* » 02 יוני 2003, 09:26

תודה על התשובות, זה נשמע מאוד מעודד כשאתם אומרים שזה יעבור. באמת זה יותר קשה כשיש חמולה במיטה, ותינוק קטן בבית זה תובעני. חשבתי אולי שיטה זו שבחרתי לגדל את הילדים לא טובה לי, אבל אני לא רואה את עצמי מגדלת אותם אחרת.
צפריר, יש משהו במה שאתה אומר. הסתכלתי על הבית שלנו שהוא מבולגן ולא מטופח לאחרונה, הכלב מפורעש והאוטו מלוכלך, חשבתי לעצמי אולי אני אתחיל מסביב, כי זה משקף אותנו. אולי ע'י סידור הבית יהיה לנו יותר קל לסדר את העיניינים בנינו. אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. יש לך/לכם איזשהם עצות אני אשמח לקרא ולהחכים.

הסתכלתי על הבית שלנו שהוא מבולגן ולא מטופח לאחרונה, הכלב מפורעש והאוטו מלוכלך,
הי, מה פתאם, זה היה הבית שלי!
הדף הזה מתחיל להתחבר לדף פנג שואי .
התחלתי לשים לב בבית לפינות שאינן נושמות, ולפרק אותן.(למשל שולחן נמוך בפינה בחדר של הילדות עמוס בספרים מבולגנים ומשחקים, ומתחתיו סל גדול עמוס בעוד ספרים וצעצועים מבולגנים, שאף אחד לא נוגע בהם כבר טונות זמן.)

אצלנו חצי מהבעיות הן בגלל שאני מנסה (פעם ביובל) לסדר ולנקות. הרצון שהבית ינוקה גורם לי לכזה לחץ שאז אנחנו הכי רבים.

אם כבר נכנסתי לדף...
מאיפה אני מוצאת את האומץ להעיף דברים שנמצאים בארגז 2-5 שנים רצוף? (חלק מאז שעברנו דיקה, הרוב מאז שאנחו ביחד, ולקחתי ה-כל מהבית של ההורים שלי)
(לכל דף, קלסר, שקית, פתק בארגזים אלה יש לי הסבר טוב מתי "אני אולי אצטרך את זה", כמובן. לחלק - סתם יש "ערך סנטימנטלי").
בכלל - אתם שומרים את הערכים הסנטימנטליים האלה? (שיר מחבר, ברכות לחתתונה, התכתבות עם חבר טוב, התכתבות עם סתם אנשים, ספר זכרונות מכתה ג, מחברת אתה הדרכתי באיזה איפשהו .... ).

רגע! זה דף על זוגיות, לא על סדר בבית! איך קרתה לי הטעות? זה היא התחילה, המורה!

זה קשור לזוגיות.
בשמירת ההריון זרקתי המון דברים כאלה: התכתבות עם חברים (זרקתי רק את אלה שהיה בהם שמץ של חיזור כלפי, כי זה הרגיש לי כמו קילקול לזוגיות, אפילו שזה ישן ולא רלבנטי), חומר לימודים ישן (עשרים שנה לא פתחתי וזה תופס המון מקום), ועוד ועוד. אני זורקת עוד כל הזמן. ספר זכרונות לא זרקתי.
אני הייתי נורא אחת של "ערך סנטימנטלי". אבל הבנתי שכל העבר הזה, אם הוא לא פעיל כל הזמן בהווה או באמת בעל משמעות (יש לי בסך הכל שני ספרי זכרונות קטנים, ואני רוצה לזכור מי היתה איתי בטירונות) - רק סוחב אותנו אחורה וממלא את החיים שלנו בזבל. צריך אוויר לנשימה. צריך מקום להווה.
ראי גם פנג שואי .
זה קריטי לזוגיות. מה שסוחב אותך ומכביד אותך, מכביד על הזוגיות, מכביד על הילדים, מכביד על הבית.

כמה מילים על "פתחי יציאה".
פתחי יציאה הם אותם מקומות אליהם אנחנו הולכים על מנת לא להיות מול מי שיש לנו קושי איתו. במערכת הזוגית יש פתחי יציאה לגיטימיים - סדור הבית, טיפול בילדים, עבודה רבת שעות, עייפות, כאב ראש וכן הלאה.. כל אלה מוגדרים כפתחי יציאה רק כאשר הם מהווים תרוץ להימנעות ממפגש עם בן/בת הזוג. כאשר אני נשאר בעבודה עד מאוחר כי אין לי כוח לקבל על הראש מזוגתי על היותי כך או כך, על התנהגותי וכד' הרי שהישארות זו בעבודה תהיה פתח יציאה מצויין ולגיטימי. כאשר הנני חי בשקיפות ובגובה העיניים עם בת זוגי - ללא פחד או מורא יש להניח כי לא אשאר בעבודתי סתם אלא אשמח לחזור הביתה לאהובתי כמה שיותר מהר.
לעתים פתחי היציאה אינם לגיטימיים - אלה אותם פתחי יציאה אשר נוגדים שאלות מוסר ומשם הם עולים. מהמוסר ומהצדקנות. כך, כאשר איני מקבל הכרה מספקת למי שאני נאמר כמפרנס, אני עשוי לברוח אל הימורים, כאשר איני מקבלת הכרה כאשה נחשקת אני עשויה למצוא לי מאהב. שוב, אלו הם פתחי יציאה כולם. פתחים בהם אנו משחררים את מצוקתנו בהימנעות מעמידה מול עצמנו ומול בן/בת זוגנו.

על מנת לפרק ולהמיס את פתחי היציאה נדרשת החלטה לא פשוטה כלל ועיקר. נדרש אומץ, נדרשת נחישות, יצירתיות וכמות בלתי מדידה של סבלנות, אורך רוח וסובלנות.

אבל, נטרול פתחי היציאה הוא אחד הערוצים היעילים ביותר ליצירת אינטימיות, שקיפות מלאה ויחסי זוגיות מודעים. מנסיון אישי - טעים. טעים מאוד, למרות שבדרך היה מר וחריף וחסר טעם.
במדרגת השיויון אנו מטפלים בבן/בת הזוג באהבה ומקבלים מטיפול אישי זה (אשר אף אחד לא יכול להעניק כמונו) אהבה.
כשנמל הבית יציב ומלא אור, אנו מקבלים את ההכרה הנדרשת לנו ואיננו תלויים בהכרה חיצונית. אז, כל יציאה לעולם, כל שיוט מנמל הבית, נסמכים על שלמות אישית.

כאשר אנו מתרחקים, מבקשים לעצמנו זהות ייחודית בתוך הקשר הזוגי מתוך אינטימיות מודעת - אין הדבר מאיים עלינו או על בן/בת הזוג. אז, איננו נדרשים לפתחי יציאה. איננו נזקקים להסתרה ומחבוא הגוזלים מאתנו כל כך הרבה אנרגיה, ובמהרה אנו חוזרים אל מי שמהווה בעבורנו עזר לצידנו.

נגעתי כאן רק במושג אחד עקרוני המתאר התנהגות שכיחה למדי.
לשם התקדמות ועבודה על העלאת המודעות לחיים הזוגיים לעתים נדרש גוף שלישי אשר ידע לזהות את המלכודות שבני הזוג שמים האחד לשני על מנת לשמר את הדפוס הקיים אצלם.
בעבודה אישית ניתן גם להגיע למודעות באופן עצמאי.

לבסוף מוצאים אהבה.

השאלה הנשאלת מכל זה היא מה עושים עם חוסר פירגון וחוסר הערכה , ובכלל מאז לידת הנסיכה (לפני 3 שנים) אני מרישה שרק כשהוא "צריך" אותי הוא מתייחס אלי...

שאלה טובה מה עושים..

מפרגנים לאיש ומעריכים אותו וגם אומרים לו (לא פחות חשוב) או אז זה חוזר כמו בומרנג.

סליחה על ההתפרצות אבל הדלת היתה פתוחה

ובנוסף לדברים המדויקים והמועילים של פופו, גם להתחיל להתייחס אליו גם כשאינך "צריכה" אותו.

בנים, אינכם מכירים בתופעה של חוסר איזון בזוגיות, כאשר אחד הצדדים (בדרך-כלל האישה ,אבל לאו דווקא) משקיע ומשקיע והצד השני ממש לא? להגיד רק "תעריכי אותו תפרגני לו וכו' ", זה לא תמיד פתרון לכל דבר.

חבצלת,
הו, בכך כבר נכתב רבות. אין הדברים כך גם כאשר לכאורה הם כך. לא מה שגלוי ומובן מאליו לצד אחד נמצא ברור ומובן מאליו גם לצד השני. אין כל טעם להכנס לחלק שהוא משליך עליה בבחינת גורמת למצוקה, אם זה על ידי בוז, פטרונות, דחיה או כל דרך לגיטימית אחרת, אין גם כל טעם להכנס לחלק שהיא משליכה עליו בבחינת גורם לתסכוליה ה"מוצדקים" לכאורה. כל אלה יהיו בבחינת קיום הסטטוס-קוו - אותו מבוי סתום אליהם שניהם מכוונים - כל אחד/ת וסיבותיו עמו/ה.
כאשר אנו דשים בתיאור נקודת המבט של כל אחד מהצדדים - כך מקבל הספור חיים שוב ושוב והוא חי וקיים בתודעתנו.
לכן, פנקסנות של מי יותר או פחות, צודק/ת או אשמ/ה, אינו רלוונטי. במיוחד כשיש רצון לפוצץ את הבועה ולמצוא דרך להיחלץ מהמבוי הסתום. יש להבין ששני בני הזוג באופן מלא, כל אחד תורם את המאה אחוז שלו על מנת להיעצר בסכר הזה. עצירה זו או בלימה זו מאפשרת את קיום המבוי הסתום בעבור שני בני הזוג.
כאן, יהיה זה ראוי ששני בני הזוג יתבוננו בתועלת העולה משימור הדברים כפי שהם. במובן רחב, בהתבוננות בפרספקטיבה האנושית, תועלת זו באה לידי ביטוי בהיותה מדגישה חוסר של כל אחד/אחת מבני הזוג. הדגשה זו של תסכול אישי מניחה תחושה של קיום וחיות. מכאן הפחד שעולה מהמשמעות של שינוי בו לא יהיה חוסר, משמעות שמאיימת על תחושת החיים והקיום.
כאשר מי מבני הזוג מעונינ/ת לערוך שינוי ולצאת מהמבוי הסתום, נפתחת בפניו האפשרות במקום להאשים ולהיות בעמדת הצדק - לקחת אחריות ולהתקדם, במקום לסרב לקבל מחמאות ומילים טובות גם כשאלו נדירות - לקבל ולהסכים לקבל את מה שהצד השני מוכנ/ה להציע. במקום לכפות - לתת, במקום להגיב - להקשיב.

תהליכים אלה של זרימה והתקדמות - עצירה ובלימה מתרחשים מטבע הדברים. העלאת המודעות והסרת הפחד להביע כל אחד/ת את מי שהוא/היא תאפשר שינוי מודע מהתבוננות בחסר לחיים בהווה, על כל פניהם.

צפריר, לא כל כך הבנתי מה כתבת אבל כאשר מי מבני הזוג מעונינ/ת לערוך שינוי ולצאת מהמבוי הסתום, נפתחת בפניו האפשרות במקום להאשים ולהיות בעמדת הצדק - לקחת אחריות ולהתקדם, במקום לסרב לקבל מחמאות ומילים טובות גם כשאלו נדירות - לקבל ולהסכים לקבל את מה שהצד השני מוכנ/ה להציע. במקום לכפות - לתת, במקום להגיב - להקשיב. מסכם הכל לדעתי.

ולחבצלת, אני בהחלט מכירה בתופעה של חוסר איזון בזוגיות. דווקא בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי.
חוסר איזון קיים בכל מערכת יחסים (כמעט) אני התחלתי ליישם את השיטה של "אקבל את מה שאני רוצה אם אעשה את מה שאני רוצה לקבל" דווקא עם ההורים שלי קודם ורק אחר כך עם בן הזוג. זה עבד וזה ממשיך לעבוד.
כתבתי לזו שעל המונית "תעריכי תפרגני וכו'..." כי התקבל אצלי הרושם שזה מה שחסר. לא יודעת למה. דווקא הרצון שמישהו אחר יפרגן ויעריך מעיד על החסך, נעשים קמצנים בפירגונים ומחכים ש"הוא" יגיד קודם.

אולי זה לא הפתרון המתאים אבל מאחר ואף אחד לא הציע משהו אחר הצעתי בעצמי.ומה את מציעה?

שלום לכולם,
פעם ראשונה שנכנסתי לאתר הזה, ואני ממש מאושרת! סוף סוף אני מרגישה שאני לא לבד, ואולי אפילו נורמלית. אז ככה: אני נשואה, וילדתי לפני כשנה. מטבעי אני אדם מאד רומנטי ומשקיענית ממש כשמדובר במישהו שאני אוהבת. הבעיה היא שלאט לאט, בערך מחצי שנה לאחר הלידה התחלתי להרגיש שמשהו הולך ונעלם, פחות מוטיבציה להשקיע, חוסר חשק במין, ובכלל- אני לא אותו אדם מאושר ומאוהב שהייתי, עד כדי כך שעלו בי מחשבות נוראיות כמו: אולי אני לא אוהבת את בעלי יותר?! בעלי, יש לציין, מקסים- הוא עוזר המון ובהכל, מקשיב, מקבל בהבנה את חוסר החשק שלי ומוכן לעשות הכל כדי שיהיה לי טוב, אבל אני לא יודעת מה קורה לי. יש לציין שאני עדיין מניקה (אם זה קשור) ושמאז הלידה יצאנו בסה"כ פעמיים(!!!) לבד בלי הילד. מה לעשות?- אני ממש רוצה לאהוב שוב את בעלי באותן עוצמות אליהן הייתי רגילה! התשובות שלכם יהיו עבורי המתנה הכי יפה לט"ו באב.
תודה רבה!

אני לא יודעת אם יש בכלל עצות ואני עוד פחות מנוסה ממך מבחינת הפז"ם. אבל אני מאוד מזדהה. אולי חלק מהתחושות עוברות עם הזמן, אבל גם נראה לי שבגלל שאני עדיין בבית מאז הלידה התחושות שאת מתארת מתעצמות אצלי. אני לא יודעת מה את עושה בחיים כרגע (עובדת? לומדת? בבית?) אבל אולי כשתהיי יותר זמן עם עצמך - ורק את עם עצמך - תחזרי להיות בקשר עם ה"אני" שלך ומתוך המקום הזה תוכלי גם לאהוב יותר. אותו כנ"ל יכול לקרות גם לגבי חזרה לעבודה כדי שוב להיות במקום של בנ"א מבוגר עם ערך עצמי (עצמי! לא בגלל תינוק אלא בגלל עצמו בלבד!) שמגיע להישגים ומדבר עם אנשים אינטיליגנטים אחרים.
כל מה שאת מרגישה נראה לי מאוד נורמלי דרך אגב. אני לא כותבת לך עצות מניסיון אלא מתוך מה שאני מרגישה שהייתי רוצה לעשות לו הייתי יכולה. כרגע אני צמודה לתינוקת כי אני מניקה. לא מצטערת על הבחירה זה נראה לי טוב הצמידות הזו בגיל קטן, אבל נראה לי שהמחיר הוא מה שאת ואני מתארות.
בעצם לא כ"כ עזרתי לך, וגם ראיתי את זה הרבה אחרי ט"ו באב. מאוד מקווה שהכל יסתדר ביניכם. אגב, דיברת עם בעלך שידע שיש לך מועקה כזאת?

שלום לכל המשתתפים בדף הזה ובכל הדפים הקשורים לזוגיות. בולט מאד, לדעתי, היעדרם המוחלט כמעט של הגברים. האם באמת גם בקהילה כה מודעת כמו זו אין הגברים נוכחים בדיון - אלא כשמדובר בכסף? ראו כמה משתתפים במדורים על עבודה וכסף...

בני זוג של הכותבות, ובכלל גברים הנכנסים לאתר - אשמח לקרוא את דבריכם!

גם אני מתמודד עם שאלות די דומות ולא מוצא פתרון

אולי לגברים קשה יותר להודות בבעיות כאלה. או סתם לא יודעים על האתר. או שהם (אנחנו) לא מוצאים זמן לשוטט ולחפש דברים כאלה. אתר כזה ומדור כזה מצריכים זמן והשקעה, כי נאמרות בו טונות של מלל שיצריך אליהם סבלנות. גם אני מתמודד עם שאלות לא פשוטות, שאני מעזז פעם ראשונה לשאול במעין פורם כזה. הנה:
אני נושי כבר 25 שנים עם אשה מקסימה וטובה שאני אוהב. לא ארבה בפרטים גם על מנת לא לגלות יותר מדי, אבל כנראה חסרה בינינו התאמה מינית מוסימת. אני תמיד (כבר שנים) רוצה יורת יחסי מין, ומתוסכל מאוד רוב הזמן, והיא פחות. כשנאחנו ביחד, ועושים אהבה, זזה טוב ונעים לשנינו. אבל אני תמיד רוצה יותר. הדבר מעסיק אותי המון ומטריד אותי מאוד וגורם לי לחשוב, לפעמים למצוא, פתרונות חלופייים לא טובים. מה עושים, בקיצור??

הרעיון של דפנה לוי מצויין! גם אני ובן זוגי נוהגים להתנשק ולהתחבק בעקבות דמויות בסרטים שאנו רואים, ואני לעיתים קרובות מבקשת ממנו לעשות משהו שראיתי באיזה סרט... גיוון תמיד כדאי ומוסיף עניין. ובכלל, יש לי המלצה מצויינת להתקרבות למי שמעוניין - אנחנו קוראים איזה ספר שמעניין את שנינו ביחד! פשוט בעשרים דקות שלפני השינה שוכבים לנו מחובקים וקוראים יחד בספר (אפילו שבן זוגי מסיים תמיד את שני העמודים לפני, הוא ממתין לי עם הפיכת הדף). מעניין לדבר יחד על ההגיגים שבספר, על הדמויות, וכמובן אם יש תאור של משהו רומנטי במיוחד אפשר לנסות בבית...
העניין בעיקר קסם לי כיוון שבן זוגי שקט ומופנם יותר ממני, איננו מרבה לדבר והגיגים אצלו זה מצרך די נדיר. אם גם אצל מישהי/ו מכם יש מצב דומה, זו בהחלט הזדמנות להעשיר את השיחה.

חמוד ונבוך יקר
היות וגם אני בין הנדירים פה, באתר, שחיה כבר עשרים שנה עם בעלה, חשבתי שאולי נשוחח כאן וננסה להבין מה קורה לנו.
אצלנו המצב המיני חמור מאד. אין יחסי מין בכלל. רק כשהוא כבר מאד אומלל והיום זה קורה לו אחת לכמה חודשים.
אני מאד אוהבת אותו וגם מלאת הערכה ליכולתו, מעשיו ועזרתו לזולת. אבל החשק, הו, החשק הלך לי מזמן.
גם אני נהנית מיחסי המין כשזה כבר קורה אבל זה לא גורם לי לרצות יותר ואין לי מושג למה.
אתה יכול לספר יותר? למשל, האם אתם משוחחים? גם על דברים לא פרקטיים? האם אתם מחמיאים אחד לשני?
דרך אגב, בזמנו הצעתי לבעלי שיחפש פורקן בחוץ( אני מלאת רגשי אשם) והוא לא מוכן לשמוע על זה.

רוזמרין, תודה על החלפת השם.

אני חושבת שיש קשר בין דאגנות לבין חשק מיני אצל נשים (לא יודעת לגבי גברים).
החשק למין בא מהמוח, וכשהמוח טרוד ועמוס, אצל נשים, לא נשאר בו מקום לסקס (אף על פי שסקס מרפא דאגנות יתר (-: ).
קראתם את הטיפים בדפים בוא בואי ונתעלס , למשל?
יש גם טיפים נוספים בדף מין לאחר לידה .

אני חושב שאת צודקת
גברים, וגם אני, או אדבר רק על עצמי, אני שואב עוצמה וכוחות מתוך הקרבה של הסקס
נשים מגיעות, לדעתי, להיות פנויות לסקס אחרי שהן חשות קירבה ואכפתיות.
ואכן נראה לי שיש קשר בין דאגנות למין. כל מה שאמרת כאן אני מסכים, בשמת א.
כל הכבוד

חמוד ונבוך יקר
חזרתי לכאן ואני שמחה שאתה ממשיך את הדיאלוג...
אז בקשר לחשק: קראתי מה נאמר גם בדף בוא בואי ונתעלס ואני חייבת לציין שאני מרגישה יותר "מחורפנת" מהאחרים/ות.
אני בהחלט נהנית מיחסי המין, כשהם קורים, ואני תמיד מגיעה לאורגזמה. שנינו יודעים להנות אחד את השני ולכאורה מה רע?
או, אז הנה הבעיה. אני לא מרגישה אחרי היחסים שזה מקרב אותי לבעלי אלא שאני רק רוצה לברוח. תחושת תפלות איומה.
וזה נמשך כבר שנים. היתה לנו בעית קשר לאורך שנים (ז"א שלא היתה התאמה ביננו מבחינת עניין, רמת תקשורת
והבנה). דווקא בשנים האחרונות זה השתפר ברמה מסוימת והחברות ביננו גדלה מאד, אבל עדיין לא חזר החשק.
יכול להיות שאחרי יותר מדי שנים כבויות העסק לא מתרומם אצלי( בסגנון "מרעיבו שבע ומשביעו רעב").
אגב, הלידה האחרונה היתה לפני יותר מעשר שנים כך שזו לא הבעיה.
לשאלתך לגבי אחרים- לא, אין לי. אני החלטתי לכבות הכל ולזרוק את המפתח לים. אני לא מוכנה לפגוע בו והאמת
שאני אמנם לא נמשכת אליו יותר, אבל רק אם ניפרד אני אוכל לחשוק באחרים(אולי...).
שאלה לי אליך
איך היא מגיבה לפירגון החדש? ולפנטזיות? היא משתפת פעולה? זה משפיע עליה? גם היא עושה כך עכשיו?

לשאלתך על איך היא מגיבה, זה מוקדם לומר, למרות שהיא מגיבה טוב מאוד.
אני גם לא מתיימר להיות יועץ או ידען גדול, זה ברור. אחד כמוך. אבל אני ממש לא מצליח להבין איך אחרי, אם את נהנית, זה לא מקרב. אז למה לעשות את זה? בשבילו?
נראה לי מוזר מאוד, אבל שווה בדיקה אמיתית. השאלה האמיתי היא עד כמה זה חשוב לך, לא? זה חשוב לך? הוא חשוב לך? ואם נשאל את זה אחרת, לשם מה הוא חשוב לך או מה את מוכנה לעשות אם באמת הוא חשוב לך, על מנת לקדם את העניין. אגב, מה הוא חושב? מה הוא אומר?
מה הוא מרגיש??
מה הוא מוכן לעשות בשביל לקדם את העניין?

למה לאנשים יותר קל לקבל אם בן זוג אחד חובב מוסיקה קלאסית ואילו השני לא, אבל קשה לקבל שוני בדחף המיני?
אני חושבת שצריך לקבל זאת ואז לנסות לאן אפשר להגיע. התעוררות רומנטית תביא בעיני גם שיפור בתחום הזה. קראו את לבסוף מוצאים אהבה (הספר,הספר) מי שמעוניין יש סדנת אימגו בינואר.
תקראו גם כאן סקס בין הורים

למה לאנשים יותר קל לקבל אם בן זוג אחד חובב מוסיקה קלאסית ואילו השני לא, אבל קשה לקבל שוני בדחף המיני?
אולי כי מוסיקה אפשר לשמוע לבד.

. אני לא מרגישה אחרי היחסים שזה מקרב אותי לבעלי אלא שאני רק רוצה לברוח. תחושת תפלות איומה.
אולי משהו מבית ההורים שלך? מסרים שקיבלת?

לדעתי יש לגוון בחיי הזוגיות בלי הפסקה

לגוון בזוגיות נשמע לא כל כך טוב.
ורומניטות אכן מעוררת, אבל יש דברים אחרי שנים שלא קל לגשר עליהם, וגם לא מעט תלוי באורח החיים שהיה נהוג באותן שנים. לא קל לשנות הרגלים, ועוד יותר קשה להשפיע על דחפים, אם זה בכלל ניתן? ומה עושים כשזה לא ניתן לגישור?

אני ממש שמחה לראות את התפתחות השיחה הזאת. חשבתי על הנאמר/ מוצע כאן בימים האחרונים ועדיין יש לי יותר שאלות מתשובות.
אם הבנים שמחה שאלת על מסר מהבית. זה קצת מורכב. מבחינה לא מילולית לא ראיתי הרבה, כי גדלתי בלינה משותפת ובשעתיים אחה"צ עם
ההורים לא ראיתי גילויי חיבה בינהם אבל גם לא ההפך. אמא שלי סיפרה לי שתמיד היא נהנתה מהמין עם אבא. אני מדגישה סיפרה כי אפשר להגיד הכל.
חמוד ונבוך אני חושבת שכן ניתן לשנות הרגלים אבל באמת נורא קשה. פעם לא חשבתי שאני זקוקה למחוות רומנטיות( מחמאות, פתקים ולזכור תאריכים
חשובים למשל) כי ידעתי שהוא אוהב אותי. היום ברור לי שזה חסר אבל כשהוא ניסה להגיד לי לא מזמן מחמאה אני הגבתי בזעם ועלבון כי לא האמנתי לו.
אחר-כך התחרטתי כי אני יודעת שבהתחלה זה לא נשמע אמין וצריך להמשיך אבל הוא כל-כך נבהל מהתגובה שהפסיק לחלוטין.
הדבר החשוב שגיליתי על עצמי הוא שיש קשר בלתי נפרד בין השולחן למיטה.
כוונתי - כשבעלי לא משתף אותי ברגשותיו (מה מפחיד אותו? מה משמח? מה מעציב? מה מרגש?) וכל השיחות הן רדודות, הדבר מייבש אותי מינית.
לטענתו, זה לא שהוא אינו מעוניין אלא, גם לעצמו הוא לא נותן דו"ח על רגשותיו ואינו מודע להם.
זו אולי הסיבה (או אחת מהן) שאני לא מרגישה התקרבות בתום ההתעלסות.
אשמח לשמוע ממכם...

כשבעלי לא משתף אותי ברגשותיו (מה מפחיד אותו? מה משמח? מה מעציב? מה מרגש?) וכל השיחות הן רדודות, הדבר מייבש אותי מינית.

מסכימה איתך לגמרי, רוזמרין.
כבר שנים שהשיחות בינינו הן שיחות מאד עניניות. מאד מכבדות ומכובדות כאילו. לא רבים. הכל בסדר. כל נסיון לשיחה אמיתי על מה שקורה ועל איך אפשר לשנות מסתיים באמירה מתבדחת מצידו.
במשך השנים למדתי לבקש - אל תצחק עכשיו - אני מדברת על משהו שכואב לי. בדרך-כלל זה בדיוק הזמן לקרוא משהו נורא חשוב ב"סטטוס", לנהל שיחת טלפון חשובה, או לישיבה מכרעת בשירותים.....
במשך השנים וויתרתי גם זה. מין כבר מזמן אין. וגם שהיה לא היתה בו הרבה הקשבה. אם אין הקשבה מחוץ למיטה - בוודאי שהיא איננה גם בתוך. כשאין קירבה ואינטימיות ביתר המקומות בחיים, היא לא קיימת גם במיטה.
עצוב לי.

במשך השנים למדתי לבקש - אל תצחק עכשיו.
זה לא מצחיק. גם ביחסים מצויינים צריך לעשות את זה.
בגלל השפות השונות במאדים ובנגה.
אני לפעמים אומרת לאישי. "עכשו רק תקשיב. אני לא מבקשת עיצה. רק רוצה שתשמע אותי."

. אם אין הקשבה מחוץ למיטה - בוודאי שהיא איננה גם בתוך.
המין הוא הרבה פעמים ראי של היחסים. קל לבחון אותם לפיו כי הוא מדיד.
כמה פעמים?
מי יוזם?
מי מסרב?
מי גומר?...

ממה שאני מכיר חלק מהגברים מאוד רגישים לביקורת, ובין בני זוג, בעיקר אם האמון והפרגון לא חזקים וטבועים המערכת היחסים, אז קשה לשכנע פתאום. אבל הגברים נראה לי כל כך רגישים, אולי לא כולם כמובן, שלעיתים הביקורת שלך יכולה לשתק ממש.
לעיתים היא (הביקורת) מסוגלת לשתק את הרצון שלי לנסות, למרות שהחשק הוא אדיר

לינה
זה עצוב. צר לי. אני יודע שצריך להשקיע בקשר, ולברר מה חשוב לכל צד, וגם לשתף מה חשוב לך ועד כמה, וכך לנסות למצות את העניין. אני חושב שאנו מפחדים לכעוס באמת, או לומר ביקורת אמיתית ומשמעויותיה מפחד שמא זה יפרק את הסטאטוס קוו
ואז שומרים על מצב של אי-עימות
מוותרים מראש
אני לא. אני עובד על זה אבל לפעמים קשה לי

נכנסתי לאתר ואני ממש מאושרת אין מה לעשות לכל זוג וזוג זה קורה השחיקה ושהדברים לא כמו לפני הלידה וכו וכו .להלן עצות יישומיות- בשבת לדאוג להיות לבד (סבים ) או כל סידור אחר. . . להעביר סוף שבוע ביחד . תמיד לפנות זמן לשיחות כי זה בונה את הזוגיות , לא להשאיר בבטן לעולם גם אם האמת כואבת אך לומר את הדברים בנחת ובעדינות . לשלוח הודעות מעניינות לנייד , ולחפש כל דבר כל דבר שיוציא מהשיגרה . זה שווה זה עובד וזה כייף. בהצלחה

אני לא מרגישה אחרי היחסים שזה מקרב אותי לבעלי אלא שאני רק רוצה לברוח.
נשים יקרות, (וגם גברים)
תבדקו מהר, אם אין הדבר נובע מדיכאון.
אני נשואה 8 שנים, בהן סלדתי ממין, עד שגיליתי שזה היה דכאון שכלל לא הייתי מודעת לו.
מאז שהתחלתי לטפל בו, המצב השתפר קלות....

היי אני חדשה זאת הפעם הראשונה שאני כותבת פה , גם אני נמצאת בזוגיות לא נשואה, מרגישה שבזמן האחרון יש קצת קצרים בתקשורת

כל דבר שאני מנסה להגיד אני נשמעת מתלוננת, אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת, אולי זאת הדרך שאני אומרת את הדברים או אולי שהוא פשוט לא מנסה להקשיב

האם מידת ההשתתפות שלכם ושלכן בדפים של 'באופן' תורמת או פוגעת בזוגיות שלכם?
אצלי באופן אישי, מאז שהצטרפתי לדפים האלה, אני פורח. כבר הרבה זמן חיפשתי ערך מוסף לחיים ופה אני מוצא אותם. אני מנסה לסחוף איתי את זוגתי אבל היא לא פתוחה כמוני. לפעמים אני מרגיש שהיא מרגישה שאני כאילו מתרחק ממנה עם בעצם הכתיבה כאן, בשעות הכתיבה, עם הרעיונות שאני מקבל כאן או האנשים שאני פוגש כאן.

איך זה אצלכם/ן?

אשתי מתנגדת לבאופן

ט"ו באב חל השבוע, יום רביעי.
בואו נשתף אחד את השני ברעיונות מה להביא ומה לעשות. האם להפתיע או לתכנן יחד. האם לחגוג בבית או לצאת החוצה. מקום פתוח או סגור.
אני צמא לרעיון, בד"כ טו באב עובר לידי, אני מביא פרחים או משהו אחר. אשמח לשמוע על נסיונכם.
תודה,
אופיר

אני שמחה שהעלאת את זה
אולי אתה אופיר תוכל לומר מה היית שמח לקבל?
אני הייתי שמחה ליום פינוק שבו מישהו ידאג לכל המטלות שלי במקומי. הייתי שמחה לתור במספרה(+בייביסיטר) ואולי לבגד חדש. כבר אמרתי שהריח הכי מעורר עבורי הוא זה של רצפה נקייה.......

וואלה הבאת לי רעיון.
אצלנו זה אני שבד"כ זוכר ומביא משהו ואני לא רגיל לחשוב בתור מי שמקבל אלא רעיון מה להביא.
אבל לעשות יום נקיון בבית נשמע לי אחלה. כבר הרבה זמן לא עשיתי ספונג'ה.

אם לא הייתי יודעת שאתם מדברים על ט"ו באב, הייתי חושבת שאתם מדברים על יום האם...
אני מרגישה שאולי החשיבה לט"ו באב צריכה להיות שונה.
לחגוג את האהבה, יחד, בנתינה הדדית, בשיתוף, בתיאום. שכולם יהנו.
לא לקחת מטלות של הצד השני, אלא להניח את המטלות בצד, הם לא יברחו.
לפנות זמן משותף, לצאת, להישאר בבית, להיכנס... פשוט לחגוג

תתפלאי כמה אנרגיות נתינה יש לי כשעול הבית לא על כתפי

אל תשכחו הערב ומחר, (טו באב) להזכיר לבני זוגכם כמה אתם אוהבים אותו

טיפוח זוגיות
לדבר לאהוב ולהתחשב

מבקשת הצלה קלה

הזוגיות מדשדשת, אני כל הזמן רואה לנגד עיניי את מה שאיננו בנינו.
אני לא נמשכת ולכן לא עושה מאמצים להתקרב, אני מפוחדת מהרגע שהוא ירצה להתקרב אלי כי הוא די דוחה אותי (אני יודעת שהמילה בעלת קונוטציה מאוד שלילית, אבל הכוונה היא ההפך מחשק ).
הוא השמין, לא מטפח את עצמו, מעשן וזה מפריע לי למרות שהוא עושה מאמצי על למחוק מעצמו שאריות, הוא לא שמח בחייו (נו טוב, ואני לא מקלה עליו..) חסר אנרגיות.
קשה לי להימשך אליו, זה פשוט לא נדלק. הוא לא עושה מאמצים להדליק אותי - מחכה לי במיטה בסוף היום כשאני כבר ממוטטת.
קשה לי להקשיב לו - לא יודעת מאיפה כל זה בא לי

איך מניעים ומזיזים ספינה שטובעת?

קראתי כאן דברים שנכתבו לפני שנים, וכמה שהם רלוונטים עבורי. שמחה לקרוא וכעת לכתוב....
רציתי לשתף בעניין החשק. כשאנחנו עושים סקס, זה בסדר לי אבל לא בעוצמות הכייף כבעבר. אין בי תשוקה, ואין לי התלהבות. חשה שעושה כי צריך...רוצה לרצות ולהתרגש אבל זה לא קורה. כואב לי עדיין ואני תוהה מתי אשוב להנות (ילדתי לפני חצי שנה...תינוק מקסים)
אני ובעלי אוהבים מאד וחברים טובים....
יודעת שאין פתרונות, אבל עצם הכתיבה משחררת משהו.
שבת שלום.

הייי בנותתתת
תנסו סקס בבוקר.....
(לפני שכל קבוצת הכדורגל מתעוררת במגרש)
יש יותר אנרגיה בבוקר
ברכות
יו-חנן

בבקשה לא להאכיל את הטרול...

היי, חשוב לי מאוד לקבל תשובות, אם תואילו
אני טיפוס חם מזזג, ובעלי מאוד עדין מה שגורם לנו מצב שכשאני מתחממת הוא לפעמים ממש נבהל, לאחרונה אני מוצאת יותר ויותר סיבות לרתוח, חלקן נכונות וחלקן ... מצאתי או המצאתי. אני מרגישה לא מספיק מאוהבת, ורוצה לשנות את זה דחוףףף
מה עושיפם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מחפשת איפה לכתוב ולהתייעץ
מקווה שזה דף טוב
נשואים עם ילדים כבר 10 שנים. עליות וירידות. ציפיות גדולות מאוד בהתחלה. דעיכה וקבלה בהמשך של המצב, של השוני. כל מיני דברים שקלטתי רק אחרי שנים והצלחתי להגדיר לעצמי.
הרבה דברים שעברתי גם עם עצמי במשך השנים האלה, שנים של לידות וגידול הילדים והתמודדות לא פשוטה עם זה. של התמודדות מקצועית, והתמודדות עם פרנסה. הרבה נושאים שיש בהם חילוקי דעות בינינו, שאנחנו רואים שונה.
לאחרונה דיברנו קצת, והוא אמר שאני בוחרת בדרך הקלה בחיים. התנערתי ואמרתי איך הוא יכול להגיד את זה בכלל, הרי עם הילדים אני תמיד בוחרת מה שקשה יותר. לבשל אוכל ביתי ובריא ולא קנוי למשל, להשאר עם הילדים כמה שיותר שעות (לא חינוך ביתי, אבל המנעות ממסגרות נוספות מעבר לגן,בית ספר), להחזיק תינוק בידים ובמנשא ולא לעשות לו 'חינוך לשינה' ובכי במיטה ועוד ועוד בסגנון קצת באופני כזה.
אז הוא התעשת ואמר שזה נכון,ושלגבי הזוגיות אני בוחרת בדרך הקלה לי. לא משקיעה. כל האנרגיות שלי הולכות על דברים אחרים ובזה אני לא משקיעה. לא מוכנה לצאת יחד כמעט, לא משקיעה בלחפש לנו דברים לעשות ביחד בנסות למצוא סידור לילדים (כבר לא תינוקות). משאירה את הכל רק ליוזמה שלו, וגם כשהוא יוזם מתקשה לשתף עם זה פעולה.
אמרתי לו שאני מרגישה שהוא לא מבין כל כך שאין לי אנרגיות לצאת. שבשבילו זה בא בקלי קלות ובשבילי בהרבה מאמצים. כל פעולה לוקחת ממני הרבה מאמצים, והיומיום מאוד דורש מבחינתי, עם הילדים,עם עבודה חדשה שהתחלתי השנה (אפילו שזה לא להרבה שעות). אבל גם שהוא צודק שאני לא משקיעה שם. ושאני לא מרגישה שמשם יבוא השיפור בזוגיות.

אחרי כן חשבתי על זה המון. הרגשתי לא טוב עם השיחה הזו. משהו בה לא היה גמור ולא ברור, ולא הבנתי מה.
ואז קצת הבנתי. הבנתי שהסתכלות על חוסר השקעה בזוגיות כעל חוסר רצון לצאת יחד זה זוית מאוד מאוד צרה. והזוית הזו לוקחת בחשבון רק את הצרכים שלו. הצורך שלו בזוגיות זה לצאת ולעשות דברים יחד. הוא מחפש מענה לזה, וחושה שככה צריך להשקיע בזוגיות.
ואני, זה בכלל לא הזוית שחסרה לי בזוגיות. אני כנראה כבר מזמן ויתרתי על הצרכים שלי בזוגיות. הצרכים שלי הרבה יותר רגשיים. לא של עשיה. פעם פעם בהתחלה נורא ניסיתי לדבר איתו על דברים. שיחות שהוא לא ידע איך להכיל אותן. רציתי שיכיר אותי מבפנים, רציתי להיות מסוגלת לומר לו דברים שקשים לי עם עצמי. שיקשיב ושיהיה איתי.
זה לא הלך. בכלל.הוא לא ידע מה לעשות עם זה. הוא לא ידע להקשיב, הוא לא ידע להכיל את המידע הזה בכלל. בהתחלה עוד נלחמתי, רבתי איתו. ובאיזשהו שלב ויתרתי. ונשארתי עם זוגיות מאוד טכנית מבחינתי. מספרת חלקי ביותר על מה שעובר עליי. יש ילדים, ויש הרבה מה לשוחח עליהם. יש הרבה מה לעשות בבית ולעשות איתם. ובדברים האלה הוא טוב. הוא מאוד מאוד מחזיק את הבית. עושה המון בבית, הוא מאוד זריז ויעיל. וגם עם הילדים לוקח על עצמו לטפל בהם כשהוא נמצא, או אם אני לא נמצאת לנסות לסדר שהוא כן יהיה. כמובן עובד ומפרנס ולוקח חלק בהכל.מאוד משתדל ברמה הזו גם בתקופות שקשות לי, שאני עמוסה, או כשהייתי בהריונות, אחרי לידה וכו.
כך שסך הכל היה לי טוב איתו כי הכוונות שלו היו מאוד טובות והמעשים שלו היו מאוד טובים כלפיי. וגם אהבתי אותו.
ובכל זאת, כשהגענו לנקודה הזו של השיחה ההיא, הבנתי עד כמה הצרכים הרגשיים שלי בכלל בכלל לא נענים.
במשך השנים, הלכתי לטיפול, טיפול שעזר לי מאוד, עם האמהות, עם המקצוע שלי. עדיין קשה לי. טיפול לא פותר את כל הבעיות,רק מקדם הלאה דברים, וצריך להמשיך להתמודד עם כל מיני נושאים עדיין. בכל התקופה הזו של ההתמודדות שלי עם נושאים שונים עברתי את זה לבד, בקושי דיברתי איתו. לא הרגשתי שיש לזה מקום בכלל. הוא תמך ואיפשר את הטיפול באופן הטכני (סידר את העבודה כך שיוכל להיות עם הילדים בזמן הזה). ותמיד הרגשתי הכרת תודה, וזהו. שאי אפשר לצפות ליותר מזה כי הוא נורא משתדל וזה מה שהוא יודע לתת. וגם כבר לא רציתי ממנו שום דבר רגשי, כי למה לי לפצוע את עצמי ולקבל חוסר הכלה וחוסר קבלה של דברים שאני עוברת. או סתם חוסר הבנה.
ועכשו עם ההאשמה הזו שלו (שכבר מורגשת הרבה זמן, זה לא פעם ראשונה שהוא אומר דבר כזה) על זה שאני לא משקיעה בזוגיות, פתאום הכל צרב וצרם לי ואני אפילו לא יודעת איך לומר את זה, ומה אני רוצה ממנו בעצם עכשו בכלל?

אני גבר.
מבין היטב את הצד שלך אבל גם את זה של בעלך. מכיר היטב מה זאת זוגיות טכנית כפי שתיארת. הרבה זוגות נמצאים שם.
לא מזמן דיברתי עם מישהו שלפי דבריו יכול בקלות היה להיות בעלך כי הוא תיאר לי את אותו המצב אבל מהצד השני (אני מניח שהוא לא בעלך כי הם נשואים שנים רבות יותר).
המצב כרגע הוא שאת כל מה שחשבת שתקבלי ממנו את לא מקבלת והוא לא מקבל ממך את כל מה שהוא חשב שהוא יקבל ממך.
את מה שאתם כן מקבלים זה מזו וזו מזה אתם מקבלים כמובן מאליו ואולי לא יודעים להעריך את מה שכן כי מה שכואב זה מה שלא.
השאלה שאני מציע לך לשאול את עצמך היא לא מה את רוצה ממנו אלא מה את רוצה מעצמך.
במילים פשוטות יותר, זה המצב ובהנחה שזה המצב והוא (המצב) לא ישתנה, האם הוא טוב לך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתה חושב שזה המצב וזהו? ששנינו נשאר לא מסופקים וככה זה? זה או להשאר או ללכת?
שאין לאן לזוז מפה בעצם?רק לקבל את מה שיש?
שהמצב סטטי והזוגיות הזו נועדה להיות יבשה כזו למרות שיש רצון טוב משני הצדדים?
אני משערת שאני לא הולכת לשום מקום כי אכן כל הדברים האחרים לגמרי מספיקים כדי להשאיר אותי. מישהו אחר אולי יהיה לו דבר או שניים שאין לבעלי, אבל גם מן הסתם יחסר לו דבר או שניים שיש לבעלי.
אולי כל זה עלה דוקא מתוך התסכול מול בעלי. שאיכשהו דוקא אני השלמתי קצת עם המצב והוא דוקא לא, והוא מצפה, ולא רק זה,אלא חושב שאני לא מוכנה להשקיע בזוגיות וזה עושה לו רע. ואז יוצא שאני אשמה, שאני לא עושה מספיק. וכל התסכול והאכזבה שלי מהעבר וממה שלא הצלחתי לקבל ממנו עלו וצפו.

ואז יוצא שאני אשמה,
לא, לא יוצא. הוא מאשים אותך, אבל זה עדיין לא אומר שאת יוצאת אשמה. זה רק אומר שהוא יוצא מאשים.

אני לא יודעת אם כדאי להגיד לו שהוא לא משקיע בזוגיות ו כל היציאות שלכם מתוכננות על פי מה שטוב לו ושזה ממש עקום ושהוא זה שלא משקיע בכלל בדרך שמתאימה לך ושיגיד לך תודה.

אבל בהחלט כדאי לך לדעת ולהרגיש את זה - ולא להרגיש אשמה. וכדאי למצוא דרך לתקשר את זה שאם הוא רוצה שהכל יהיה רק בדרך שלו ולא מוכן להתפשר, זה הוא שלא משקיע בזוגיות, לא את.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין כאן אשמה של אף אחד. לא שלך ולא שלו. אפשר בפוסט הראשון שלך למצוא הרבה דברים שמבחינת נקודת הראיה שלי, בלי לשים לב, אפשר לומר שאת מאשימה אפילו את עצמך. אינני חלילה טוען שאת אשמה, אבל אציין מספר דוגמאות:
משפט כמו "איך הוא יכול להגיד את זה בכלל" אינו משפט שיגרום לו להסביר למה הוא מתכוון. הוא אמר מה שהוא חושב וזה לא חילול קודש או משהו כזה.
או למשל התפיסה לפיה את טוענת שהזווית שלו היא "צרה" גם היא אינה תורמת. האם את חושבת שהזווית שלך היא הרחבה או הנכונה?
אבל שוב, אינני רוצה להתעמת איתך או לשפוט בינכם מי צודק ומי לא. זה ילדותי ובטח שלא עוזר.

אז האפשרויות הנפוצות הן:
להתגרש וכמו שכתבת לגלות ברב המקרים שהחלופות הן די דומות.
להשאר ביחד לא מסופקים.

האפשרות השלישית לכאורה הכי קלה אבל אולי גם הכי קשה. לשנות את האופן בו את רואה אותו ואז באופן קסום, הוא ישתנה.

להתגרש וכמו שכתבת לגלות ברב המקרים שהחלופות הן די דומות.
אה... לא. יש באתר הזה לא מעט נשים שהתגרשו והתחתנו עם בן זוג אחד ששונה מאוד מהקודם. לא כל האנשים אותו הדבר. יש גם נשים שהתגרשו והתחתנו שוב וגילו שאין הבדל גדול. לא כל האנשים אותו הדבר...

לשנות את האופן בו את רואה אותו ואז באופן קסום, הוא ישתנה.
UGH

אני מבינה את הכוונה, אבל המשפט הזה... הוא כל כך יהיר! לבני האדם ניתנה מתת מופלאה - חופש הבחירה. היכולת לקבל החלטות. והיכולת הזו, היא ניתנה לא רק לאישה, אלא גם לגבר שלה... יש לה מידה מסויימת של השפעה, אבל גם לו יש. ואני מוצאת את המשפט הזה מאוד לא מכבד כלפיו.

<והתפיסה שלה שהזווית שלו צרה בהחלט יכולה לתרום. לפחות היא לא מסתירה את השיפוט שלה מאחורי טענות כאילו-אוניברסליות וכאילו-עובדתיות>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה...כן.
אם האדם לא משתנה כי הוא עבר תהליך אישי, יש סיכוי סביר מאד שהוא ימשיך להימשך ולמשוך אליו את אותם האנשים.
הרי היופי הוא בעיני המתבונן או המתבוננת.

גם UGH זה ביטוי יהיר ומכוער. ואני יכול לטעון שהוא לא מכבד אותי.
גם לך ניתנה יכולת הבחירה להגיב אחרת. אבל, בגלל מי שאת, בחרת להגיב בצורה לא נעימה ופוגענית.
יכול להיות אפילו שאת לא מבינה או רואה את זה וחושבת שאני תוקף אותך בחזרה כי נפגעתי...
באמת שלא. זה רק שיקוף על כך שאנחנו רואים באחר בדרך כלל את עצמנו.

התפיסה שלה שהזווית שלו צרה לא תתרום לה דבר במובן שזה לא ירחיב את הזווית שלו.
היא תישאר תקועה עם זה ועם המחשבה הזאת הרבה מאד זמן, בלי קשר לפעולות שלו ולרוחב של הזווית שלו.
הרחבת הזווית שלו בעיניה לא תגיע מכך שהוא ישנה את עצמו אלא רק מאיך שהיא רואה אותו.
היות וזה מפריע לה, כי אולי הוא אפילו לא חושב שהזווית שלו צרה, העצה שאני מפנה היא אליה.
היא קובעת את רוחב הזווית שלו. לא הוא.
לו הוא היה פונה, הייתי נותן לו עצה דומה.

שלום אישה, גם אני איש ואם לילדים ונשואה אי אלו שנים, הזדהיתי עם הסיפור שלך ורציתי לשתף בכמה רעיונות שעלו בי במהלך השנים:

א. המשפחה הגרעינית הרבה פעמים סובלת מעומס יתר והתפקידים של "כפר שלם" מוטלים על כתפי שני ההורים, וזה מאוד קשה ומאתגר .

ב. בעלי לא תמיד יכול תפקד כחברה טובה, אחות או אמא שלי

ג. לנו מאוד מועילות הליכות ערב משותפות, זמן להתאוורר ולאוורר רגשות , אנחנו מנצלים את הסיבוב עם הכלב לצורך העניין, ואפשר לאמר שזה אחד הדברים שממש עושים קסם לתקשורת ולהרגשה בהמון דרכים.

יכול להיות שהמצב שאין תינוקות בבית, פותח פתח לצרכים שנדחקו להרים ראש וזו הזדמנות להתפתחות ביחסים , ודווקא חוסר שביעות הרצון הוא שיעורר את העבודה ההדדית על הקשר.

יש סיכוי סביר מאד
יש נשים שזה נכון לגביהן, יש כאלו שלא. אני לא מבינה איך אפשר לא להסכים עם הטענה הזו, בלי למחוק סיפורים אישיים של נשים מסויימות. אלא אם כן את מתכוונת להתסכל על סיפורים אישיים של כותבות שכתבו כאן שנים, ולהגיד שהן משקרות, או שאת יודעת יותר טוב מהן מה הולך בחיים שלהן (ואת גם יודעת לאילו נשים בדיוק אני מתכוונת? זה אפשרי, אם

_וחושבת שאני תוקף אותך בחזרה כי נפגעתי...
באמת שלא. זה רק שיקוף על כך שאנחנו רואים באחר בדרך כלל את עצמנו._
אכן. אני חושבת שאת תוקפת אותי, ושוב בוחרת לא לקחת אחריות עם מה שאת עושה ולהסתתר מאחורי הכאילו-אובייקטיביות שלך. לא ממש חשבתי על הסיבה לזה - אני מעדיפה להתמקד במה שאנשים עושים ולא בסיבות לזה.

ומה שאת עושה זה מוחקת דעות שונות משלך ומבטלת אותן בצורה סמויה, במקום להגיד שאת לא מסכימה איתן כי ככה-וככה.

ואני מצביעה על כך שהאובייקטבייות שלך היא לא בכאילו, היא סותרת בצורה ברורה את העובדות. לפעמים האישה יכולה לשנות את עצמה וזה משנה את בן הזוג, לפעמים לא. לפעמים, מישהי בוחרת להפרד (מה שאני לא ממליצה עליו, רק מציינת עובדות) ומוצאת מישהו אחר שאין לה איתו את הבעיות שהיו והיא מאוד שמחה בזה. לפעמים אותה תבנית חוזרת שוב.

חבל לי שאת כל כך מושקעת רגשית בנראטיב שלך שציון העובדה הפשוטה שהוא לא תמיד נכון גורם לך לתגובה כזו @} אבל זו בחירה שלך. וזו בחירה שלי לציין שזו לא האפשרות היחידה - גדול ורחב הוא העולם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את טועה בכך שאת חושבת שאני תוקפת אותך כי קודם כל אני גבר... אולי זה מרמז שאפילו לא קראת או שקראת דרך משקפיים מסוימים.

שנית, אם תגידי לה מה יצא לי מלתקוף אותך אולי אשתכנע שיהיה לי כדאי לעשות את זה. כרגע, אינני רואה שום סיבה להשקיע בריב איתך אנרגיה.

אינני יודע גם מה זה לקחת אחריות בפורום הזה? האם את לוקחת אחריות על העצות שלך? מה זה אומר שאת לוקחת אחריות?
האם את למשל מפצה את מי ששמע בקולך והתברר שזו הייתה טעות?

אני גם לא יכול למחוק את הדעות שלך. לא נגעתי בדבר שכתבת. האם להבעת דעות אחרות את קוראת מחיקה?

ההנחה שלך שאני מושקע(ת) רגשית הוא שגוי מאד. בהמשך לדבריך, האם את מוכנה לקחת אחריות על זה? את מוכנה להבין שזו לא בחירה שלי אלא שלך?
ואכן, אני מסכים איתך שגדול ורחב הוא העולם ולכולנו יש בו מקום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועכשיו בחזרה לאישה.
החלטתי לנסות לפרש את דבריו של בעלך על רקע מה שאת כתבת. יכול להיות מאד שאני טועה.
להבנתי, הוא מרגיש זנוח. את בעניינים שלך, הוא תומך בך להבנתו אבל הוא לא מקבל את תשומת הלב, הכבוד וההערכה שהוא רוצה ושהוא חושב שמגיע לו.
אעיז ואומר שאני חושב שהוא גם מרגיש שהקשר האינטימי מיני שלכם לא מספק אותו. הרבה גברים קוראים לזה זוגיות.

מה שהתכוונתי הוא שאת יכולה להמשיך ככה. להיות מראית עין של זוג. אולי גם לפרק את מראית העין.
את יכולה גם לשנות. אבל לא לשנות למענו. זה רק ישחוק אותך יותר. שני למענך. תפקידו אינו להגשים את החלומות שלך. זה תפקידך.

אולי זה מרמז שאפילו לא קראת או שקראת דרך משקפיים מסוימים.
זה מעיד שאני בחרתי בכוונת תחילה להתייחס לכל פלוני אלמונית בתור אישה. אין צורך לחפש רמזים - אני עושה את זה בגלוי.

אני חושבת שאתה או מראה חוסר מודעות מינימלי לעצמך, או מפגין חוסר הבנת נקרא מפתיע, או סתם מתנהג בצורה זדונית.

אתה מוזמן להמשיך לקבוע בשביל אחרים שהזוגיות שלהם לא אמיתית אלא רק מראית עין של זוג. אני אמשיך להגיד שזו קביעה מפוקפקת מאוד, במקרה הטוב, ופשוט שגויה. כי אף אחד לא מינה אותך לשופט האולטימטיבי שקובע איזו זוגיות היא אמיתית ואיזו לא...

<אני גם אעיר שגברים שחושבים שהם מחזיקים את באמת האולטימטיבית הם אומנם תופעה נפוצה מאוד בעולם, אבל למרבה המזל נדירה בבאופן. איזה כייף!>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מבין מהכתוב ומבין השורות מה דעתך על גברים.
אפשר גם ללמוד זאת מכך שכאשר את רוצה לתת לי ציון נמוך על הכישורים שלי ועל האופי שלי את חורגת ממנהגך וכן מתייחסת אלי כגבר ולא כאישה. זאת, למרות שרק שורה אחת למעלה אמרת שבחרת להתייחס לכל פלוני אלמונית כאל אישה.

אני מציע לך לקרוא את דבריך באותה הביקורת שבה קראת את שלי (בעצם לא, אלא בביקורת אוהדת ואמיתית).
אני מניח שתגלי במהרה שכל משפט שלך כמעט כולל דבר והיפוכו כך שבעצם אינך אומרת כלום. טקטיקה שכזאת....
כך למשל האמירה שאת מתייחסת לכל פלוני אלמונית כאל אישה ובמשפט הבא מתייחסת אלי כגבר.
כך למשל את קובעת שהקביעה שלי מפוקפקת וטוענת שאף אחד לא מינה אותי לשופט. האם אותך מינה מישהו לשופט?
האם הקביעה שגברים חושבים שהם מחזיקים באמת האולטימיטיבית היא תופעה נפוצה בעולם אינה מפוקפקת באותה מידה?
האם בעצם, אינך דומה לאותם גברים שאת מגנה אותם? האם בעצם לא התודעה שלך יצרה אותך?

ולסיכום, באמת לסיכום, אני מציע גם לך לשנות הגישה שלך אם כי אני מניח שלא תעשי זאת.
אני מציע לך את זה כי אני חושב שאת הנפגעת העיקרית ממנה. זה חבל מצד אחד, אבל כמו שאמרתי זה טבעו של עולם.
לדעתי, תחושת הכוח המזויפת שאת מרגישה מתעתעת בך, אבל זה מסע חייך - בגלל זה את אישה במסע.

אפשר גם ללמוד זאת מכך שכאשר את רוצה לתת לי ציון נמוך על הכישורים שלי ועל האופי שלי את חורגת ממנהגך וכן מתייחסת אלי כגבר ולא כאישה.
misgendering - פנייה לאנשים במגדר שונה מהמגדר שהם ביקשו שיתייחסו אליהם, היא דבר מגונה בעיניי. התייחסתי אליך כגבר כי רשמת שאתה גבר.
אני יכולה להביע את דעתי השלילית עליך בכל מגדר, וגם עשיתי את זה. אבל כגבר אתה נופל לסטריאוטיפ גבר-אובייקטיבי-מסביר-לאישה, בנוסף לשאר הדברים השליליים.

ולסיום - טיפ. אפ אתה רוצה שיזהו אותך בתור גבר, לקרוא לעצמך אלמונית זה לא אסטרטגיה מנצחת...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצחיק... את שוב עושה את אותו הדבר.
כתבת שהחלטת להתייחס לכל מי שמשאיר את שם ברירת כאל נקבה. שזה בדיוק המונח שכתבת באנגלית.
עכשיו את אומרת שזה מגונה בעינייך והתייחסת אלי כאל גבר..... הלו - אני העליתי את זה כי פנית אלי בלשון נקבה.

אין לי בעיה עם הדעה השלילית שלך עלי. מותר לך לחשוב עלי מה שבא לך.
יתרה מזאת, אני יודע שאינני מושלם ושחלק ממעשי עלול להיתפס על ידי אחרים כמעשה שלילי.
גם את מה שאת כותבת אפשר לפרש כשלילי או כחיובי.

כמו כן, אני לא נופל. אני אדם יציב. בטח שאני לא נופל לסטריאוטיפ.
את יכולה כמובן לקטלג אותי בתודעה שלך להיכן שתרצי.
זו החלטה שלך ואין לה נגיעה אלי.

ולסיום.
בשפה העברית כאשר מישהו כותב על עצמו בלשון זכר, הוא כנראה גבר (אמנם באינטרנט אי אפשר לדעת) אבל במקרה שלי אני גבר וכתבתי בלשון זכר.
הדעות שלי הן רק הדעות שלי ולעובדה שאני גבר יש חלק בעיצוב תפיסת עולמי.
אני חושב שבדיון העוסק במתח שבין המינים במשפחה ההגינות מחייבת שאומר לאיזה צד אני שייך.
אני לא חושב שזה בהכרח מציין איזו פרספקטיבה אני מביא איתי.

שזה בדיוק המונח שכתבת באנגלית
מיסג'נדרינג זה לפנות למישהו שלא במגדר שלו, לרוב בכוונת תחילה כאשר המגדר שמישהו או מישהי מבקשת שיפנו כלפיהם הוא לא סטנדרטי, או כי המישהו או המישהי האלו הם טרנסג'נדרים. באנגלית יש גם מרחב גדול יותר של דרכים לפנות לאנשים.

מצטערת על שלא שמתי לב למגדר בו כתבת. לא רציתי לפגוע בך @}

אישה במסע, פלוני אלמונית זה הניק האוטומטי שהאתר מייצר. פלוני - בזכר, אלמונית - בנקבה, וכך הכינוי האנונימי מכיל את שתי האפשרויות העיקריות P-: כדי להתאים לכולם.
הגבר שכותב פה פשוט לא בחר ניק ונתן למחשב להוציא את ברירת המחדל.

דרך אגב, הגבר הזה הוא לא אני (-: אבל אני די מסכימה איתו. לא יודעת אם הייתי חותמת על כל מלה בניסוחיו (כי יש לי נטייה לנסח דברים אחרת, במיוחד להכביר מלים בהסברים P-: ), אבל הבנתי לחלוטין את מה שהוא אומר ואני די מסכימה (אישה במסע, לי יש הרגשה שפירשת את דבריו בצורה אחרת ממני ולכן הוא מרגיז אותך).

אישה, הכוח ליצור את הזוגיות שאת רוצה נמצא בידייך.
את בסך הכל צריכה להתחיל להבין מה הוא בעצם מנסה לומר לך.
איך להפוך את המידע שנתן בידיים שלך - למנוף להרים איתו את הזוגיות שלכם לגבהים.
ממה שאני קוראת, מה שהוא אומר לך, אלה דברים מאוד טובים (בגדול, בקריאה שלי? אולי אני טועה כמובן, אבל אני קוראת את כל התלונות שלו בתור "אני אוהב אותך, אני זקוק לך, את חשובה לי, חסרה לי האהבה שלך ותשומת הלב המיוחדת שלך, אני מרגיש נטוש, מוזנח ולא מוערך ואני זועק אלייך, שתעשי משהו!").
נכון, אפשר לשפר את הסגנון שלו P-: ואת הזוית שלו P-: אבל גם אני, לא מתעניינת בו אלא בך.
על סמך החומר התיאורטי והפרקטי שאני מכירה, יש לך משהו טוב בידיים. פשוט חסר לך סוג מסוים של ידע ספציפי, שאת יכולה ללמוד בכמה שבועות קצרים, ליישם, וליצור כך שינוי בתחומים שמציקים לך.

רגע, אני אגיד עוד משהו קטן (סליחה, מדגדג לי באצבעות לכתוב לך מגילה שלמה עם רעיונות והסברים ומה לא, אבל פשוט לא בכוחות שלי כרגע אז ממש מקצרת): "להשקיע בזוגיות" זה שם קוד.
כלומר, כל אחד מכם מבין ומפרש את הביטוי הזה אחרת לגמרי. וכרגע גם כל אחד מכם רואה אך ורק את "הצד שלו" ומהמקום הזה אתם מתווכחים.
זה לא רק הוא שלא מצליח לראות את הצד שלך.
גם את לא מצליחה לראות את הצד שלו, כי את חושבת בטעות שאת מבינה את מה שהוא אומר, ולעניות דעתי את לא מבינה.

את יודעת מה? יש לי טיפ בשבילך. חפשי באינטרנט הרצאות של מרשל רוזנברג. מתנצלת, באנגלית. ואם יש פה צדיקה שיכולה לשלוף קישור לאחת מההרצאות הטובות שלו (יש לפחות שתיים של כשלוש שעות שהן פשוט מעולות), אין לי בשלוף. אני ראיתי את ההרצאה בהמשכים במשך כמה וכמה ימים. שווה!

זה הניק האוטומטי שהאתר מייצר
אני יודעת.

לי יש הרגשה שפירשת את דבריו בצורה אחרת ממני ולכן הוא מרגיז אותך
לא, אני יודעת מה הנקודה שיש בדברים שלו. מה שהפריע לי הוא המחיקה של חוויות ששונות משלו. אני אומרת שאולי זה יעבוד ואולי לא, כי אני מכירה נשים שזה לא עבד להן. מה הוא עושה? מוחק את החוויות האלו ותוקף אותי. בעיניי, זה יותר חשוב מהתוכן של הדברים שלו (שאני יכולה להסכים איתו, תחת מגבלות מסויימות. בעיקר, ההכרה שזה ככה רק לפעמים ולא תמיד).

בנוגע למרשל - קראתי את הספר שלו בעברית. ואני אוסיף (זה ממש מתאים לנראטיב הנוכחי שלי בדף הזה) שיש אנשים שניסיון לדבר איתם בשפה הזו מוציאה מהם המון אגרסיות והתקפות והתגוננויות ובלאגן. "תקשורת מקרבת" לא תמיד מקרבת. למען האמת, רוב הפעמים שזיהיתי שמישהי ניסתה לדבר איתי ככה, זה כי היא נשמעה ממש מניפולטיבית ומעצבנת בעיניי.

אז הניסיון שלי עם תקשורת מקרבת הוא רע - הניסיון של אחרות שונה. לאנשים שונים יש חוויות שונות. אז תבדקי ותראי אם זה עובד לך. ואם זה לא יעבוד לך, אז תאמיני שזה לא עובד לך (ואל תאמיני למי שאומר שזה לא עובד לך כי לא עשית את זה נכון ותמשיכי לנסות לעשות את זה נכון המון זמן, במקום להבין שזה פשוט לא מתאים למקרה הנוכחי ולחפש משהו אחר. יש המון גישות טובות ומצלחות שם בחוץ).

אופס, לא קראתי את ההודעות האחרונות עם הויכוח אז לא התייחסתי אליהן במה שכתבתי לעיל. למען הסר ספק.

למען הסר ספק.
באמת תהיתי...

לי יש הרגשה שפירשת את דבריו בצורה אחרת ממני ולכן הוא מרגיז אותך
אני התייחסתי פה למה שהגבר שכותב פה כתב על הגבר של "אישה".

טוב שאת אומרת את זה לגבי תקשורת מקרבת.
אז אני מבינה שלא הסברתי מדוע אני ממליצה על ההרצאה שלו. לא התכוונתי ש"אישה" תלמד תקשורת מקרבת ובאמת הייתי צריכה להגיד את זה. התכוונתי שהיא תצפה בהרצאה שלו. בכל ההרצאות האלה הוא נותן לא מעט דוגמאות מקונפליקטים זוגיים, אבל גם כל קונפליקט אחר: הוא מצליח לעזור למי שפונה אליו, להבין את הצד השני. הכוונה שלי בהמלצה היתה, להקשיב לדרך שבה מרשל מפענח את הרגשות והצרכים האמיתיים של האדם, שמסתתרים מאחורי הדיבורים והמעשים החיצוניים שלו. לא כדי ללמוד "לדבר בשפת התקשורת המקרבת" אלא כדי שהיא תזכה לראות הרבה דוגמאות שבהם ההבנה שלך והיחס שלך לאדם משתנים לגמרי, ברגע שאתה מבין מה הרגש והצורך האמיתי שמתחבא, גם ממנו, מאחורי המלים שלו וההתנהגות שלו. לא רק המשתתף בהרצאה של מרשל משתנה - גם הצופה משתנה. ההבנה והרגשות של הצופה משתנים תוך כדי הפענוח של הסיטואציה.
חלק ממה שצריך זה לפתח את היכולת לפענח את הצורך והרגש של הזולת שמסתתר מאחורי ההתנהגות שלו.
יש עוד הרבה חלקים נוספים, ההמלצה שלי על הרצאה של מרשל רוזנברג מיועדת לכיוון הזה. זה לא הידע היחיד שחשוב לרכוש כאן.