אבא בנקודת התחלה

אנונימי

הילדון בוכה עכשיו. אמא רצה. הוא יירגע. יינק. הם יירדמו כנראה. אני לא מבין. רק ככה זה עובד?
אני מרגיש שאין בכלל טעם שאני ארוץ. בטח לא בלילה. הוא רוצה את אמא.
הוא בן 8 חודשים. עד לא מזמן הצלחתי עוד להרדים אותו, ועכשיו כבר לא. וזה מתחיל להיות חסר לי.
למה פתאום לא מספיק לו החיבוק שלי? גם על הידיים כבר לא נרדם. רק דבוק לאמא ולציצי. מה, זה בגלל הציצי?
מה אני אמור לעשות? לוותר? לא לוותר? זו רק תקופה? ומה זה אומר לא לוותר, להמשיך לנסות להרדים אותו גם כשברור שהוא בוכה ורוצה את אמא? רק בשביל שאני "אצליח"?

נראה לי שאני רוצה שזה יהיה דף בלוג...

רק ככה זה עובד?
כנראה שבנקודת הזמן הזו, כן.
אבל זו רק תקופה, והיא תיגמר, ואז גם בהרגעה יהיה מקום לאבא - בנשיקה, בחיבוק, בסיפור...
תמשיך, חסרים פה בלוגים אבהיים...

קוראת בענין.
תמשיך, חסרים פה בלוגים אבהיים...

אתמול היינו אצל חברים שנולדה להם תינוקת לפני חודש וקצת. הם באמת לא בעניין של באופן. לא מתנגדים, פשוט לא בעניין. זורמים עם מטרנה, האגיס וכו'. מיינסטרים (כמו המשפחה שלי). הסבתות כבר שומרות על התינוקת ימים שלמים.
וככה פתאום אני קולט שהאמא יוצאת אחרי הצהריים לפגישה ותחזור עוד 3-4 שעות. והוא נשאר לבד עם ילדתו.
לא יכול לומר שלא קינאתי. רק חודש הוא אבא, וכבר הוא לגמרי עצמאי עם הילדה.
אני יודע ומאמין ביתרונות של ההנקה וכו', הילד גדל טפו טפו נהדר, אבל בכל זאת זה צבט לי.
אני יכול להיות עם בני המתוק, אבל זה עדיין מוגבל. אין לי הכל בשבילו. אני לא יכול לספק לו הכל. שעתיים פלוס מינוס, והוא ירצה לאכול, לינוק.
אני משער שאפשר לשאוב ולהשאיר אותי איתו יותר. אבל מרגיש לי קצת מלאכותי. מה, אני אשלח את אשתי להסתובב בלי שיש לה מה באמת לעשות רק כדי שאני אהיה איתו לבד?
והיא בכלל לא רוצה לעזוב אותו. ואני מבין אותה האמת.
אבל זה תחושה מוזרה, מטרידה, כאילו אני עדיין לא אבא עצמאי, הורה עצמאי. שאני לא עובר איתו את כל קשת החוויות של היום שלו, את כל מחזור החיים שלו בשלב הזה של חייו. מין חשש כזה שאולי אני עדיין לא יודע 'איך זה באמת'. מין מבחן כזה שלא עברתי. שלא עברנו, אני והוא.

אוי, זה לא פלוני אלמונית, זה אני, ברבאבא (אכן נשמע מגוחך). קשיי הסתגלות טכנולוגיים, באופן טבעי כמובן....

והתגובות מחממות את הלב! תודה! פעם ראשונה שאני כותב בלוג.

קוראת בעניין ותוהה לגבי העתיד.

אבא יקר,
קוראת אותך,ומזדהה כל כך מהצד האימהי של הענין דוקא.
גם פיצה שלנו בת 8 חודשים,וגם האיש שלי כבר מזמן אפילו לא מתאמץ לעשות כאילו הוא קם אליה בלילה כשהיא בוכה,כי כמו שאתה אמרת פשוט אין טעם,כולם יודעים שהיא בסופו של דבר תרדם רק עם ציצי.
ועדיין על אף שיש דברים שרק אני לעולם אוכל לספק לה,אני מרגישה ככה גם ההיפך,לאישי ולקטנה יש עולם משלהם,הם מטיילים ביחד המון,ולפעמים היא אפילו עושה עליו תנומות במנשא,הוא מצחיק אותה כמו שאף אחד (אפילו לא אני) בעולם יודע,ויש להם פעילויות במשך היום שבמכוון רק הוא עושה איתה,כמו אמבטיה לפני השינה,או סיפור.בהתחלה התעקשתי על זה כי הייתי צריכה את הזמן הזה כמו אוויר לנשימה,קצת חופש מההזדקקות הטוטאלית של תינוקת יונקת,ולאט לאט ראיתי איך הוא יותר ויותר נהנה,ולא מוכן לוותר על הזמן הזה ביחד.
מה שאני אומרת הוא שכמו שלאמא יש המקום הבלעדי והמיוחד שלה עם הילד,ככה גם לאבא,רק שאת המקום הזה צריך יותר לעבוד בשביל לבנות ואילו אצלנו (הנשים)זה פשוט בא טבעי בעקבות זוג השדיים שהתברכנו בו ועוד כמה פרמטרים שרובם פיזיולוגיים גרידא.
תמשיך לתת לו כמה שאתה יכול,בזמנים שאתה יכול כי זה אולי לא משתקף מיידית בצורת רגיעה של אחרי בכי וכאלו אבל לטווח הרחוק אתה בונה לכם מערכת יחסים ועולם מלא ומורכב לא פחות ממה שיש לו עם אמא שלו,לא פחות,פשוט אחר....
מענין לקרוא אותך,מחכה להמשך(אני מרגישה גם שאתה מסביר לי קצת את אישי במילים שהוא לא תמיד יודע להגיד)
מתייגת לך- דף בלוג

ממש לא לותר! תמצא את המקום שלך. וזה לא הנקה.

גיל 8 חודשים הוא שלב שבו ההנקה בהדרגה הופכת ללא בלעדית. יש אוכל. לאט לאט תמצא את עצמך עם ילד שאוכל בכפית ירקות פירות, בשר. ואז האיזון מתהפך - ההנקה זה מיעוט התזונה וה"לא הנקה" זה העיקר. אתם מתקרבים לשם. בהזנה כזו אין ל"בעלת ציצי" שום יתרון על פניך.

בערך עד גיל 23, 24, הייתי בחור, גבר, פחות או יותר כרוב הגברים. מרוכז בעצמו, קצת דביל, לא מסוגל להקשיב לביקורת או לדברים רגשיים טיפה יותר מורכבים.
אני מתנצל מראש, אם יש צורך בכך, על ההכללה הגסה, ועם הגברים הנורמליים סליחה. אבל אני באמת לא מאוד מעריך את המין הזה.
רגיש תמיד הייתי, אבל לא עד כדי כך שזה עזר לי לבנות מערכות יחסים טובות. לא נפטרתי בקלות מהקנאה, ומהיכולת המטופשת לחפש כל הזדמנות להיעלב, רק כדי שיבקשו ממני סליחה וינסו לשפץ ללא הצלחה את הביטחון העצמי שלא היה לי.
איכשהו, אני משער שעם הרבה תהליכים, אנשים, כאבים, הצלחתי בשלב מסוים לייצב את עצמי, אני מקווה, למשהו שקצת יותר ראוי להיקרא אדם נעים, קשוב, שלא לומר גבר סביר.

למה אני מספר את זה?
כי אני רוצה לעשות את הדרך הזאת, איך הגעתי להיות אבא בנקודת התחלה. שזה שם שאשתי בכלל נתנה לבלוג.
והיא גם אומרת שאני יכול לכתוב על מה שבא לי (-:

לפני שאני כותב המשך יבוא, הבהרה.
אני לא בטוח וללא זחוח לגבי ההתנתקות או ההשתחררות שלי מאותן תכונות מופלאות שהזכרתי קודם. בעצם, בגלל שאני גבר (לפחות לפי הגדרות מקובלות ובנאליות, הרשו לי לא להיכנס לענייני מינמיגדר בשעות אלה של היום) וככזה יש לי אינסייד אינפורמיישן, כמו שאומרים, אני דווקא תמיד חושד וחושש שהתכונות האלה עוד עלולות לחזור, שהן דבוקות אלי ביולוגית או משהו כזה... (קוראים גברים שפויים, זה הזמן לבקש את תגובותיכם, אולי את הזדהותכם, ואולי את הרגעותיכם!).

המשך יבוא

תענוג ומרענן לקרוא אותך.
איזה כיף לקרוא אבא חדש! ואיזה כיף לקרוא גבר שרוצה להיות יותר מעורב כאבא!
(-:

בתור אמא ורעיה יש דבר אחד שאני רוצה לספר לך: הדרך להיות אבא מעולה, היא קודם כל לתמוך באמא. ולעזור לאמא. ולאהוב את אמא.
תינוק זה קצת כמו כלב: הוא בוחן ומרגיש איך מתייחסים לבעלים שלו (=לאמא, שהיא בערך יד ימין של התינוק בשלב זה של חייו, או איזה איבר אחר חיוני ומחובר אליו), וזה נייר הלקמוס שלו.
ואמא, שנותנת עכשיו את כל גופה ונשמתה לתינוק? איך היא תמלא מאגרים בלי אבא?
אז בגיל הזה, אבא מיניק את אמא שמיניקה את התינוק

למה פתאום לא מספיק לו החיבוק שלי? גם על הידיים כבר לא נרדם. רק דבוק לאמא ולציצי.
שלום לך. קודם כל אני יודעת שזה קשה. הילדים שלנו הם עניין שבנפשנו. אבל נסה לא להיעלב ממנו.
אני רואה את זה כנובע מצורך פיזי-הישרדותי של ממש.
כן כן כזו היא ההידבקות הזו לאמא, ודאי בגיל הזה, וגם בגיל מאוחר יותר (לא מנסה לייאש אותך!).

מה, זה בגלל הציצי?
לא, זה בגלל שהילד שלך מטופל באופן שבו הוא אמור להיות מטופל. זה טבעי. ככה זה אצל יונקים!
אני מבינה שבוער לך לטפל בו. זה מחמם את הלב ומרגש.
זה אומר שהתינוק הזה מוקף בכל כך הרבה אהבה.וזה יגיע, מבטיחה לך.

מה אני אמור לעשות? לוותר? לא לוותר?
ודאי שלא לוותר (-:
מה אתה אמור לעשות? לדעתי, להקשיב לילד, ולהקשיב לעצמך (ובעיקר למה שהבטן שלך אומרת לך).
אם הוא בוכה ונרגע רק עם ציצי - זה מה שהוא צריך.
אגב, מהניסיון שלי, כל עוד הם יונקים הם יכולים לדרוש בעיקשות אך ורק ציצי כדי להירגע, גם בגיל מבוגר יותר.
אבל מגיע גיל שבו גם תינוק או פעוט יונק ידע להירגע יפה מאוד בלי ציצי אם אמא לא בסביבה.
ופה אתה נכנס (תיכנס יותר נכון) לתמונה.

_אתמול היינו אצל חברים שנולדה להם תינוקת לפני חודש וקצת. הם באמת לא בעניין של באופן. לא מתנגדים, פשוט לא בעניין. זורמים עם מטרנה, האגיס וכו'. מיינסטרים (כמו המשפחה שלי). הסבתות כבר שומרות על התינוקת ימים שלמים.
וככה פתאום אני קולט שהאמא יוצאת אחרי הצהריים לפגישה ותחזור עוד 3-4 שעות. והוא נשאר לבד עם ילדתו.
לא יכול לומר שלא קינאתי. רק חודש הוא אבא, וכבר הוא לגמרי עצמאי עם הילדה._
בקשר לזה -
תשמע, כל אחד והבחירות שלו.
לדעתי הבחירות של החברים האלה משרתות יותר את הצרכים של ההורים
("לשחרר" את האמא, להתחלק בטיפול בתינוק וכו') ופחות בצרכים של התינוק.
אפשר להתווכח על הלגיטימיות של זה - למרות שממש לא כדאי, לדעתי - אבל זו המשמעות של הבחירה.
גם אני הרבה פעמים מקנאה באימהות שיכולות לצאת, להתאוורר או לישון יותר טוב ממני.
לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות, ככה זה.
אני בטוחה שאתה והאישה שלך יודעים מה היתרונות (העצומים) של הבחירה שלכם.

ושוב רוצה להגיד לך - זה יבוא זה יבוא. סבלנות.

כיף לקרוא אותך

אז בגיל הזה, אבא מיניק את אמא שמיניקה את התינוק
מקסים! אימצתי

_אז בגיל הזה, אבא מיניק את אמא שמיניקה את התינוק
מקסים! אימצתי_
גם אני (מקווה שגם הזוגי

)

תודה תודה תודה על התגובות. הן עושות לי טוב על הלב ואני מרגיש שהן כבר משמעותיות לי לחיים.

וכל היום אני מנסה לסחוט מאשתי אישורים על כך שאני מיניק אותה מספיק... ומצליח! אין על סחיטה (-:

למרות ההתקדמות הנאה בשנות העשרים הלא עליזות בתחום הנפש, הרגש והתקשורת -- התקדמות שממש התחזקה והתעדנה אחרי שפגשתי
את אשתי, האישה הכי יפה, הכי חכמה והכי רגישה בעולם שפגשתי (הערה אישית: אני לא מתחנף אלייך בגלל שאני יודע שמחר תראי את זה!),
עדיין לידת הילדון היא פיצוץ רגשי של ממש.

החיים התחזקו לי. נהיו לי. אלה שתמיד לא הייתי בטוח שהם שם. אני מרגיש בעוצמות שלא מוכרות לי.
יותר נכון לומר – שאני לא מוכר לעצמי בהן. כי זה שהן נמצאות זאת עובדה. השאלה כנראה היא איפה אני עכשיו. בנקודת התחלה? אולי.

שלום בראבא,
מנסיוני אני יכולה להעיד שיש תפקיד מאוד חשוב לגברים מסוקסים וחסונים: ללבוש את הילד במנשא וללכת איתו לסיבוב (בחוץ, בפנים, איפהשהו). רועי היה עושה את זה בזמן שיחות טלפון ארוכות, וככה משלב בין עבודה משפחה.

החיים התחזקו לי. נהיו לי. אלה שתמיד לא הייתי בטוח שהם שם. אני מרגיש בעוצמות שלא מוכרות לי.
מאוד מזדהה עם זה.
כיף לקרוא אותך!
<לילה טוב>

היום, פתאום, הצלחתי להרדים אותו 3 (!) פעמים (בפעם השלישית גם את אמא שלו על הדרך...)
כמה שהתגעגעתי. להירגעות שלו בידיים שלי, לשינה המחובקת איתו. כל היום מרגיש לי יותר קרוב אליו. שאנחנו יותר מחוברים.
ושבת היום. ואלה היו הרדמות של יום. בלילה הוא כבר שוב רצה רק את אמא.
אני חושב שאולי במשך השבוע, שאני עובד, אפילו שאני עובד בשעות טובות יחסית, בעצם אין לי את ההזדמנויות האלה. ואחרי הצהריים
או בערב, זה כבר לקראת סוף היום, הוא יותר עייף, וגם אני האמת, וקשה להשיג חיבור גופני-נפשי כזה משמעותי.
אולי אני בכלל צריך לעזוב הכל, להיות בבית עם אמא שלו שנתיים וזהו. לא שאנחנו יכולים כלכלית. אבל אולי לזה אנחנו צריכים לשאוף.
אבל למה רק שנתיים? ואם אחר כך יוולד לנו עוד ילד. ומה בגיל יותר מאוחר? והאם אני באמת רוצה לעזוב את כל עיסוקיי האחרים?

פיצוץ של רגשות. רצון להיות כל הזמן איתו, עם המשפחה. לאהוב. להיות רגוע ושמח כמו שאני יכול להיות רגוע רק איתם. לצחוק, לקום מחויך.
איש משפחה. פתאום אני איש משפחה. אני, האיש הכי אגוצנטרי בהיסטוריה של האנושות. פתאום אני רוצה רק חום ואהבה.
שאר החיים שלי, שאר החיים בכלל, נראים לי תפלים. אני מתסכל על העבודה שלי ואין בה חום ואהבה. אני מסתכל היום יום שלי, על
הפילוסופיה שבתוכה אני חי וכותב, והם יכולים להיות מעניינים, אפילו מרתקים, אבל הם קשים, קשים. לא מוצא בהם אהבה רכה. אני מטבעי חושב,
רודף אחרי אתגור אינסופי של כל רעיון, כל מחשבה, כל מילה וכל מושג. חושד בכל פתרון פשוט, בכל משפט פשוט, בכל רעיון פשוט, (למשל, סלחו לי, כמו 'לחיות את
ההווה'). בגלל זה אני בקושי יכול לדבר. בגלל זה אני בקושי יכול לכתוב. בגלל זה אני בקושי. מאמין רק בקושי, ורק בקושי מאמין.
איך בכלל אפשר להכיל יחד את כל הרגשות האלה, יחד עם המחשבות האלה. מי מהם יותר שלי? מי מהם יותר אני?

אני חוגג ואני אבל בו בזמן, כל הזמן. היה יותר קל במידה מסוימת כשרק התאבלתי. לחגוג אני ממש לא רגיל.
אבל הילדון זו חגיגה. חגיגה של יופי, של מתיקות, של תום, של סקרנות, של אהבה. חגיגה של רגשות, של התרגשויות, של שינויים.

חבר שלי אמר לי לפני החתונה: תדע לך, שזה מאוד קשה לדעת לשאת אושר.
נראה לי שזה משפט כך חכם ומבלבל, שאני עדיין לא יכול לשאת אותו. אבל אולי עכשיו אני נושא קצת.

לאבא אין מקום

בפעם הבאה תנסו תאומים, תמיד יש ילד ספייר בשביל אבא

זה מאוד קשה לדעת לשאת אושר
זה כל כך נכון!

אתה כותב מאד יפה.
קוראת אותך בענין.

שבוע טוב@}

אז אושר. איך כותבים על אושר? כתיבה היא לא על ייסורים? כתיבה היא לא ייסורים בעצמה?
אז אושר.
אני והילדון מאוד מתקרבים. אולי גם בזכות הבלוג. והקוראות (עד כה!). ובטוח גם בזכות אמא שלו.
זה לא עניין מובן מאליו, שאום-ילדון כל כך מקרבת בינינו. אני מרגיש שכל כך הרבה פעמים היא מראה
לי דברים, מראה לי אותו, פותחת לי אותו, פותחת לי דלתות אליו, את האוזניים, העיניים, הלב. זה מאוד נדיר,
כך אני מרגיש. ההיפך מתחרות. אהבה ונדיבות וטוב שיש לה, לאישה העדינה והמקסימה הזאת.
הוא שוב נרדם איתי, פעם אחת אפילו בלילה. והכי מגניב, בלילה, גם אם הוא רוצה את אמא, הוא דורש שגם אני
אהיה שם. הוא לא רוצה לינוק בלי לראות שאני גם בחדר איתו, ולא למשל מסתובב בחדרים אחרים בבית. אם אני לא שם הוא לא יונק
ומסתכל לכיוון הדלת ומשמיע קולות שאשמע אותו. ואז אני נכנס לחדר, ואיזה חיוך. ואיזו שמחה. ואיזה צהלות. וחיבוקים. ונשיקות.
ועוד קצת לינוק. ועוד חיבוק עם אבא. ועוד חיבוק עם אמא. ועוד צחוקים וחיוכים וצהלות והתחרפנויות. יצור פרא של ממש. ואז נרדם, ולפעמים
נרדמת, ולפעמים נרדמים.
אושר, אושר אמרתי? אושר כתבתי?

זה נשמע כל-כך מרגש ומיוחד וקסום

גברים. כבר הזכרתי את העם הזה נדמה לי.
בזמן האחרון אני מרגיש כלפיו לשם שינוי קצת צער ורחמים (ולא רק בוז כהרגלו).
בתור עם שכבר מגיע מנקודת התחלה נמוכה, מגיעה לו נראה לי קצת יותר תמיכה בכל מה שקשור להתחברות לילדים.
לי יש מזל, אני גמיש בעבודה. יחסית, וסביר שגם זמנית, אני יכול לשחק עם השעות, עם הימים, עם המקום.
איך אמורים להתחבר לילדים, אם חוזרים לעבודה, ועוד לאלה שעובדים ממש עד הערב, שלא לדבר על מעבר לזה.
יש הרבה ימים, והיו יותר כאלה דווקא בתקופה שבין חודשיים לחצי שנה אחרי הלידה, שהייתי חוזר ב 4-5 הביתה. לרוב האנשים נראה לי שזה נחשב מוקדם. בטח לגברים.
גם לי זה היה נראה מוקדם. לפני זה הייתי עובד עד 7 בערך ביום רגיל, עם ימים שהייתי מושך עד 11, לפחות אחד שניים בשבוע.
בערך בגיל חצי שנה פתאום נכנסתי לסוג של משהו שאולי אפשר לקרוא לו משבר (ואולי לא). פתאום נמאס לי מהכול. הרגשתי שטוב לי
עם המשפחה, אבל שקשה לי עם העבודה, ואולי בעיקר, עם דרך החיים, עם הריצה, עם התחושה שאין לי זמן. הרגשתי שאני לא חי נכון,
שאני מזניח את הגוף שלי. הרגשתי סחוט, די עצבני ומותש.
לקח לי חודש של מאמצים פעילים ובלתי פוסקים לנסות ולהאט, עד שהבנתי שלא זו הדרך להאט.... (-:
שלהאט זה להרפות. וברגע שהרפיתי, נראה לי כך עכשיו, חטפתי חום ומחלה ולא יצאתי מהמיטה 5 שבועות.

אני מתאושש (למי שדאג לי בטירוף בשעה האחרונה, שוודאי נדמתה כנצח, מאשר שהכנסתי את הפוסט האחרון.... (-:
אבל אני גם לא רוצה להתאושש. לא רוצה לחזור למה שהיה. המחלה הזאת אמרה כל כך הרבה דברים, ואני צריך לזכור אותה, להמשיך
להקשיב לדברים שהיא אותתה לי.
מאז אני מנסה להיות יותר בבית. ואני מתחיל להבין מה אני מחמיץ בזה שאני לא שם במשך היום. רק עכשיו, כשאני באמת יותר בבית ויותר מחובר,
אני יכול להרגיש, להתרגש, להיות עם הילדון וללמוד אותו, להרגיש רגוע, להרגיש שאני חי איתו, ולא רק מטפל בו, שומר עליו, משחק איתו, או מעביר איתו זמן איכות, או לא יודע מה. חי איתו ועם אשתי, ועם המשפחה, ולא רק מקבל מבקר אותם לשלוש -ארבע שעות ביום.
וגברים שחוזרים מהר לשגרת עבודה ארוכה, איך, ולמה, ועד כמה הם יכולים להתחבר בכלל למשפחה?
צריך, וזה טוב, להשקיע במשפחה ובזוגיות כל כך הרבה, להיות, לדבר, לעשות. אחרת מתרחקים, וזה קורה מהר.
גדלתי במשפחה כל כך מיינסטרים, עד שזה אפילו קיצוני, כלומר זה סותר את עצמו כמיינסטרים (בגלל זה מן הסתם זה גם די חלול)
האם אני מתחיל לרצות חיים אחרים? האם אפשר לחיות חיים אחרים? האם אני אצליח לעבור את כל המחסומים, הרגשיים, הפרקטיים,
כדי לחיות חיים אחרים? אני כבר מתחיל. אני נפתח. כאן, ובכלל. כובד, מעמסה, מתנערים, והצב הגדול, שלא זז ממקומו כבר שנים ארוכות,
מתחיל לזוז. להשתנות. האם זה יימשך. ואיך אשמור על הקלילות, על האהבה, על השמחה, על המשפחה, ולא אחזור למירוץ החיים, ללחץ, ולפרצוף
החמוץ /-:

יצאת היום כועס מהבית.
אבל אני בכל זאת רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך..
ותודה לך על המילים שלך שגורמות לי להתרגש ולדמוע.

ואני רוצה גם להגיד לך שאנחנו נמצא דרך.. דרך לחיות ביחד, כולנו. דרך לחיות בשמחה. בדיבור.
וגם אם אנחנו לא מסכימים על כל דבר- הרי הילדון שלנו מאושר ומקסים! כנראה שאנחנו עושים משהו טוב.. אנחנו רק צריכים ללמוד ממנו איך להיות מאושרים גם.

ווי, מישהו הגיב לי בבלוג!....
אני יודע שנמצא דרך. בדיוק חשבתי אם לפתוח את העניין בבלוג....
נדבר גם על זה, ואני אוהב אותך תמיד
ברבאבא

מצאנו מגשר חינם! אפשר לומר, מגשר באופן טבעי...

תודה על האהבה שמגיעה מהדף הזה

הריב היה על לול. ממש קרב תרנגולות. אני רוצה לול. לא אכפת לי שזה יהיה גם פתרון אחר, אבל נראה לי
הגיוני שלפעמים יש רגעים קצרים ששנינו עסוקים -- בדיוק יוצאים מהבית, חוזרים מאיפשהו, מסדרים משהו -- ואז
נראה לי סבבה לשים אותו לכמה דקות במקום שבו הוא יוכל לשחק, ושאנחנו נוכל כמה דקות להתאפס בלי לדאוג שהוא
יפיל, ייפול, או יאכל איזה שקע. ואני לא קונה את עניין הגבלת החירות שלו והמטפורה לכלא קטן. לא כשמדובר בכמה דקות.
יש למישהו פיתרון אחר? לול אורגני? לול באופן טבעי? חוץ מזה שגם ככה אנחנו צריכים את זה, רק שאנחנו עושים את עכשיו בכיסא אוכל שלו כשצריך. ומה הכיסא,
לא כלא. גם משם הוא לא יכול לצאת.
אבל נראה לי שיש כאן גם דברים יותר עמוקים. אשתי אומרת, כן, אין מה לעשות, ילד זה דבר טוטלי. ולי זה נראה מוגזם. בכלל לא אוהב את המילה
טוטלי. נראה לי שחשוב לשמור גם על נוחיות של ההורים, וכאן אני גם לא חושב שזה בא על חשבון הילד. ואני מאוד מפחד מלהגיע למצב של ביטול עצמי
"בשביל הילדים". ובכלל, אני מרגיש שזה קיצוני, שלא יכול להיות שאני נפתח לכל כך הרבה עניינים וזורם -- פשפושי חיתולים רב-אורגניים, שינה משפחתית
על הרצפה כאילו אני בן 22 ועוד כל מיני -- ורק עניין אחד שנראה לי, הלול, גם לו צריך להתנגד כאילו יש כאן עניין הכי גדול ועקרוני. מה נעשה שנגיע למחלוקות יותר גדולות?
לילה טוב. הולך (זוחל) למיטה לתת להם נשיקות. עקשנית כמו פרד. לא, כמו תרנגולת!

גם אני חושבת שזה לא נורא לשים ילד מדי פעם בלול, אם משתמשים באופציה הזו כאשר צריך ולא בכל הזדמנות.
למרות שאני יודעת שיש כאן כאלה שחושבות אחרת.

בכלל לא אוהב את המילה טוטלי. נראה לי שחשוב לשמור גם על נוחיות של ההורים, וכאן אני גם לא חושב שזה בא על חשבון הילד. ואני מאוד מפחד מלהגיע למצב של ביטול עצמי "בשביל הילדים".

מאוד מסכימה איתך במיוחד בדברים האלה.

בכל מקרה, נהנית מאוד לקרוא אותך.
ומאחלת שתמצא את הזמן להיות עם המשפחה כפי שאתה חושק.
ושהאהבה היפה שלכם תגבר על כל אי הסכמה כזה או אחר.

כולם יודעים שהיא בסופו של דבר תרדם רק עם ציצי.
הבת שלי לא ידעה מה זה ציצי, והיא נרדמה עם בקבוק בידיים שלי. ידיים של אבא. וגם לפעמים לא נרדמה. האינסטינקט שלה רצה ציצי, אבל ציצי לא היה. היום אני יודע שהייתי צריך לנסות להרגיע אותי בציצי שלי למרות שהוא לא ציצי.

יש למישהו פיתרון אחר? לול אורגני? לול באופן טבעי?
בעיני, הדבר הכי טבעי בעולם זה לנסות ולאות.
ואז ללמוד מזה משהו.
מה, אם היית ילד בן שלוש לא היית מנסה לשים מישהו בתוך משהו (או משהו בתוך מישהו) ואז מסיק מסקנות מהתוצאה?
אז למה לא עכשיו?
מה, חייבים להחליט בשביל התינוק מה הוא ירגיש כשהוא ירגיש?
תנסו לול לחמש דקות. תראו שהוא צורח, קופץ, מזעיף פנים, או נעלב - תדעו שזה לא זה, ואפשר להחזיר אותו למקום ממנו הוא בא. (את הלול, לא את התינוק). ושום נזק לא נגרם.
אני מעולם לא ניסיתי לול, אבל ממילא היה לי מין תינוק כזה שלא עושה בלגנים, ועם חוש בטיחות מפותח עד כדי מופרכות, אז זה לא היה אישיו.

הוא בן 8 חודשים. עד לא מזמן הצלחתי עוד להרדים אותו, ועכשיו כבר לא. וזה מתחיל להיות חסר לי.
אם הזוט שלי היה קורא את זה, אני חושבת שהוא היה נורא מקנא בך.
כמה זמן לקח לו עד שהבן שלו נרדם עליו...
בסוף זה מגיע

וזה מה שגיליתי אחרי שנתיים וחודש של הנקה:
גם כשההנקה היא "למרחקים ארוכים", אחרי שהילד נגמל - הוא עדיין נשאר ילד.
תלוי בנו, זקוק לנו, ילד.
ויש לנו עוד חיים שלמים של לגדל אותו - ובלי ציצי.
פתאום כל הדבר הרה-עולם הזה של הנקה נכנס לפרופורציות, ונהיה קטן, ו... זמני. נורא נורא זמני.

וגם בלי הנקה, שומעים אצלנו את המשפט "רק אמא, רק אמא", ואבא נסוג בלית ברירה לחדר אחר כי אין לו מה להועיל ברגע זה.
(בייחוד בלילה)
אבל אז יש את הקטעים של "רק אבא, רק אבא!"

שומעים אצלנו את המשפט "רק אמא, רק אמא", ואבא נסוג בלית ברירה לחדר אחר כי אין לו מה להועיל ברגע זה.
בטח שיש ברירה! לאבא אין ציצי, אבל יש לו לב ורגש. כשהוא נסוג "בלית ברירה" הוא מעודד עוד ועוד קריאות רק אמא ומרחיק את עצמו מהילד.
אמא חשובה, ואפילו חשובה יותר מאבא, אבל הילד צריך ללמוד שגם אבא אוהב אותו בדיוק כמו אמא.

אבל אז יש את הקטעים של "רק אבא, רק אבא!"
קטעים כאלה יש כשהילד רוצה להתחנף לאבא ולקבל ממנו משהו שאמא לא רצתה לתת.
אני לא מסכים ל רק אמא. יש גם אבא.

יש בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, זו אהבה של אבא! (זהבה בן)
אני לא מוותר, אני לא מוותר (הדג נחש)

שקט שקט. 5 בבוקר. אמא ישנה. הילדון משחק עם עצמו במטבח, פותח מגירות, נעמד עם רהיטים.
אני שוטף כלים, מנצל קצת את הזמן, לפני שהוא שוב יתעייף וירצה לישון.
שקט שקט.
ופתאום, צלול, צלול:
אבא.
מה? אני. רגע, זה אני! קוראים לי!
הילדון על 6, מאחורי, נושא את מבטו אלי, ומיד גם את הידיים. ככל הנראה: תרים אותי, אני עייף.
אני לוקח אותו על הידיים, באושר שקט, שקט.
הוא כבר מלמל הרבה פעמים באבא, אבא, פאפא. אבל זאת היתה הפעם הצלולה והמסתורית שנקראת, שמתגלית, שנזכרת
בתור "הפעם הראשונה".

וואו. מרגש @}

"אני ראיתי את אלוהים.
הוא היה עמוק מאוד באדמה.
הוא נתן לאנשים הוראות.
הוראות מה לעשות איתי"

איזה הוראות הוא נתן סבתא?

"הוא אמר להם להמשיך לענות אותי.
הוא כעס.
ואני כעסתי עליו"

(שיחה עם סבתא שלי אתמול, אשה בת כמעט מאה, אחרי שבועיים של בין חיים למוות, אחרי ניתוח קשה שעברה)

מה יש לומר? מישהו?

מה יש לומר? מישהו?
אין מה לומר. פשוט לחבק...

מה יצא לי? "הכל בתואם מושלם" (-:

אין מה לומר. פשוט לחבק...

יושבים בערב ומדברים. לא דרמה: מה שלום אלה, איך הם מסתדרים ביניהם? לא קל, תקופה לא קלה הם עוברים.
את אומרת, את נזכרת:
איך מילים לא נכונות, פשוט מילים לא נכונות, יכולות להביא להריסה של קשר.
איך במצב של עייפות וקושי גדולים יכולות לצאת מילים מבולבלות, לא מדויקות, לא מתחשבות, פוגעות.
איך דווקא מילים שלא נושאות הרבה משמעות, טיפשיות, עייפות, יכולות להביא לתוצאות הרסניות.
במקום לומר כמה שקשה.
דברים מתפרצים בחיים. ואיך הם מתפרצים, ובאיזו מידה, ובאיזה מילים, שם זה המקום
שבו דברים נקבעים, מוכרעים, רעים, או טובים.
שנינו זוכרים על מה את מדברת.
שנינו שמחים וסומכים על האהבה והגמישות והרצון לסלוח שיש בינינו.
אני מספר לך איך התרגשתי כששמעתי את השיר בפעם הראשונה, ושר לך, ככה פתאום, בעוד
ערב כאילו רגיל, הערבים האלה שהם הכי לא רגילים פתאום, אני שר, ואת מצטרפת אליי עם הקול
העדין שלך, שאני כל כך אוהב להקשיב לו --
"אני לוקח בחזרה, דברים קשים נורא,
שאמרתי לך, שאמרת גם לי,
כי כל מילה, היא כמו סטירה, כמו דקירה,
כל מילה, שנאמרה"
שנינו קצת דומעים. מתחבקים. עוברים לדבר על זה שאין חלב,
או עניין חשוב אחר. את הולכת לישון. אני עוד נשאר ליד המחשב,
לא דרמה. שיחה. יומיום של אהבה. זה הקסם שלי איתך אישה שלי

מרגש @}

קוראת אותך כל הזמן, ומתרגשת...
איך המילים שלי כמעט והרסו בלי להתכוון את כל מה שיש לנו, את כל מה שאנחנו.
ואיך המילים שלך, אפילו הפשוטות, נשמעות לי כמו שיר. מרימות אותי, מבריאות אותי.
תודה לך אהוב יקר..

_שנינו קצת דומעים. מתחבקים. עוברים לדבר על זה שאין חלב,
או עניין חשוב אחר. את הולכת לישון. אני עוד נשאר ליד המחשב,
לא דרמה. שיחה. יומיום של אהבה. זה הקסם שלי איתך אישה שלי_

_איך המילים שלי כמעט והרסו בלי להתכוון את כל מה שיש לנו, את כל מה שאנחנו.
ואיך המילים שלך, אפילו הפשוטות, נשמעות לי כמו שיר. מרימות אותי, מבריאות אותי.
תודה לך אהוב יקר.._

שניכם מרגשים. תודה

איזה כיף. דף עם השראה לזוגיות טובה.
גם אני רוצה בן זוג שיודע ככה לאהוב.
תודה

.

אתמול הייתי גבר
נלחצתי כמו גבר
שתקתי כמו גבר
התעלמתי כמו גבר
דיברתי כמו גבר
אתמול גבר זר השתלט עלי
עד שאישה חזקה ממנו גירשה אותו
אישה חזקה ואהובה וחכמה
מסורה דואגת חרוצה ויפה

שליחה על ידי אניפה* » 23 מרץ 2011, 22:33

גבר זה לא מילת גנאי...

אתמול נלחצת, שתקת, התעלמת, דיברת... ואז גם התנצלת, הקשבת, כאבת, בכית, חיבקת..
יש בזה הרבה כוח, וחוזק.

עכשיו תכתוב. תכתוב עוד. אתה אבא כבר שנה!
אתה מתרכך, ונפתח ומתעגל- כבר שנה!
אתה אוהב, ומתרגש, ומקווצ'ץ'- כבר שנה!

אז תכתוב קצת, נראה לי שזה עוזר לך. ולא רק על הריבים הקטנים והמעטים שיש לנו..
תנסה על השמחות הקטנות והגדולות שלך, ההתלבטויות, השאלות, ההחלטות, הדרך.

אני מחכה לקרוא.. תהנה..

עשר נשיקות.
עשק נשיקות רצוף. זה מה שקיבלתי אתמול מהילדון.
בלילה לפני השינה.
הוא כזה קטנטן. רק בן שנה וקצת.
אני על הגב במיטה.
הוא עומד על המיטה ונשען עם היידים על החזה שלי.
הוא פותח את הפה
עם המבט הזה בעיניים
ומתקרב עם הראש
וככה, בפה חצי פעור
נצמד לשפתיים שלי.
וחוזר אחורה
כשהפה עדיין קצת פעור.

העיניים הטובות שלו.

עשר כאלה.

הוא רק בן שנה וקצת
כלומר, עברה שנה כבר.
שוב עברתי בנקודת התחלה.
מה ראיתי?

דברים מורכבים, ויפים.

ראיתי זוג חמוד וצעיר
חמוד וצעיר כמו שרק זוג שנולד לו
ילד ראשון יכול להיות חמוד וצעיר.

ראיתי אמא נמרה.
ראיתי אבא נמר (וגם נמר של נייר)
ראיתי ילדון מקסים, אוהב, אהוב, מצחיק ובעל חוש הומור, מרוכז בהרבה דברים, סקרן, די עצמאי, אוהב אדם (בעיקר ילדים), וזריז.

ראיתי גם אבא די לחוץ.

אבא די לחוץ?

אני מניח שאפשר לומר עלי שאני לחוץ
דווקא בגלל שהדבר שאני רוצה זה לא להיות לחוץ.
מאוד חשוב לי שהדברים יהיו מסודרים, ורגועים.
לא אפכת לי שזה יכול להיחשב בעיני מי שיחשוב,
כמו משהו משעמם. לחץ עושה לי רע.
אם הייתי צריך לתאר את המשפחה שלי, ההורים והאחים כלומר,
אפש לקרוא לה משפחת החרדות.
אולי זה אושוויץ, אולי זה יום כיפור, אולי שניהם ביחד.
אבל התחושה הכללית היא שעוד שנייה זה כאן.
עוד שנייה האסון כאן.
ומה שנאר לנו בינתיים לעשות זה בעצם רק להתכונן.

אז אני צריך להיות מוכן
התיק שלי מוכן לכל דבר
החיים מוכנים לכל תסריט.
הבית מוכן ומזומן.

וברור לי שזה שטויות ובלתי אפשרי.

בימים האחרונים אני חושב על זה, שאני לא אדם שמח.
האם זה החרדות שבגללן אני לא שמח?

אני לא מתכוון לזה שלא טוב לי.
להיפך, אני אני אדם מאושר, וטוב לי מאוד עם המשפחה הקטנה והמתהווה שלי.
אנחנו אוהבים ומדברים וגדלים ביחד, ולחוד.
יש לי חוש הומור, ואני אוהב הרבה שטויות, לקשקש על שטויות, לראות סדרות וסרטים שטותיים.

אבל אני מדבר על משהו אחר.
אפשר לראות אותו יותר ברור שמסתכלים על משפחות שלמות.
יש אצלי מן רצינות יתרה. יותר מידי עגמומיות.
אני רואה, נדמה לי, אנשים יותר קלילים מסביבי. פחות לחוצים, פחות חרדים,
פחות מהרהרים, פחות מהורהרים, יותר מצחיקים, יותר צוחקים,

זה עניין של מינון.
לא נראה לי שאפשר לתאר אותי כאדם עצוב במיוחד.
אני מקווה.

ואני מבוהל יותר, מפוחד יותר.
למה בעצם?

הזכרתי שאני סוג של פילוסוף?

זה גם קשור, אולי.

איך אני יכול להיות יותר קליל, יותר שמח, במובן השטחי יותר של המילה, היומיומי.

אני לא רוצה ולא צריך להיות מאושר יותר. אני מאושר מספיק, והותר!

אבל שמח וקליל יותר, הייתי שמח...

שליחה על ידי אניפה* » 12 מאי 2011, 07:05

פעם אמרו לי שאם בבוקר נעמדים מול המראה ומחייכים- מיד כל היום נראה אחרת. הקלילות חודרת לה...
זה יכול להיות מלאכותי לגמרי- לעשות את התנועה הזאת עם הפה והעיניים- של החיוך- זה הכל.. ולהסתכל על עצמך תוך כדי.

אותי זה ישר מצחיק. כאילו אני קורצת לעצמי.. ובאמת, איזו קלות מתגנבת לה פנימה.
אולי כשאיזו חרדה עולה והלחץ משתלט תנסה לקפוץ רגע לאיזה מקום עם מראה, לא לחשוב על כלום ופשוט לחייך לעצמך, להגיד איזו מילה טובה. לעצמך.

וחוץ מזה שאתה איש מקסים! וכותב כל כך יפה ומרגש.
כיף לי איתך...

קורס ההכנה ללידה היה חויה
בעיקר בגלל שהוא היה יותר הכנה רגשית
מאשר טכנית. הכנה שעזרה במצבים הרגשיים
הלא קלים שהיו בלידה. בלידה שהיתה קשה.

אני זוכר מהקורס סיפור שסיפרו בסוף
על דמות שעברה לאיזה עולם אחר (עולם הילדים כנראה)
ולאט לאט טיפסה בחזרה אל העולם שלה,
כשהרעיון היה להקביל את זה לזמן לוקח לאישה, להורה, לחזור ולהחזיר
את עצמו, ודברים אחרים שלו ומסביבו, לעצמו

אני מרגיש שדברים מתחילים לחזור
אחרי קרוב לשנה וחצי, דברים מתחילים לחזור
הייתי בנקודת התחלה
נקודת אפס
התפוצצות של התרגשות, שמחה, חרדה,
עצב, אושר, אהבה, דאגה,

התפוצצות לגבי מי אני
מה אני רוצה
מה זאת משפחה בשבילי
מה זה ילד בשבילי
מה זה גבר בשבילי
מה זה בית
מה זה עבודה
אוכל

התפוצצות ארוכה למדי
לא שבוע
לא חודש
לא שנה --
כמעט כמאמר השיר
http://www.youtube.com/watch?v=02-NonHDFtE
"הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה"

זמן לא עגול
ועם זאת איכשהו מדויק
כלומר עכשיו, שנה וקצת יותר
מארבעה חודשים

ועכשיו, מתחיל לחזור, לחזור לעצמי,
לספור מחדש,
כבר לא התחלה
כבר לא התחלה
אני חוזר-ממשיך

וגם: חוזר-ממשיך את הבלוג?

בינתיים, עד שאתה ממשיך לכתוב, אני אכתוב קצת. במילא לוקח לך זמן להניע...

אני לא חזרתי לעצמי. עוד לא. אפילו לא יודעת מה זה העצמי הזה ולאן אני רוצה לחזור. או להגיע.
אני בבית. כמעט שנה וחצי. עם הפצפון ועוד חברים שבאים אלינו, שנהיה איתם.
וככה זה ימשיך. מצד אחד רוצה להית איתו בבית. מרגישה שזו הדרך היחידה. הטובה. ומצד שני- חייבת להביא כסף הביתה.

אז שומרת פה בבית- על עוד ילד או שניים. מספטמבר אולי אפילו שלושה.
ויודעת שזו הדרך. שלי. שהאלטרנטיבה לא טובה לי. לא רוצה 'לשלוח' את הפצפון לגן. מעדיפה לאתגר את עצמי פה עם מעין 'בית-גן' משלנו.

אבל יש לזה מחיר. אני רחוקה ממני. מרגישה שלמרות שאני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה, ולמרות שאני פעילה ועושה- בעצם הלכתי לאיבוד.
הגוף שלי אחר. זר לי. התזונה- לא טובה לי. אני לא קוראת, לא לומדת, לא יוצרת כמעט. לא נמצאת עם עצמי. בעצם כמעט שלא הייתי לבד כבר שנה וחצי.

רוצה גם להרגיש את מה שאתה מתאר. רוצה ליצור לי זמן של עצמי. רוצה לחזור לשליטה על הגוף שלי. רוצה לחזור לעשות יוגה כל בוקר. רוצה לחזור לא לפחד להיות לבד, לבקש להיות רגע לבד. לא להרגיש ייסורי מצפון אחרי בקשה כזו. כלפיו. כלפיך. וצריכ העזרה. לא בטוח שאת העזרה שלך. אבל עזרה. צריכה יד שתלווה אותי בדרך חזרה...

בלוגי = בלוגך....

אני גם חושב שאת צריכה יותר זמן לבד. את לא צריכה להרגיש ייסורי מצפון -- אני הרי שמח להיות עם הילדון!

אני מתאר לעצמי שהחזרה בשבילך היא ממקום הרבה יותר רחוק...
את עדיין מניקה, את זו שילדת (להזכירי...

, ובלידה קשה, והחיים שלך השתנו הרבה יותר משלי.
אם לי זה לוקח עוד-עד עכשיו, בטח שלך זה יכול לקחת יותר זמן....

רוצה לעזור לך -- כמה ואיך שאני יכול....

אוהב אותך מאוד ומתגעגע

הגעתי לבלוג המקסים הזה במקרה.
ברבאבא עוד כאן? אולי תרצה לכתוב משהו חדש?

כן, אני עוד פה

תודה,
אני רוצה לכתוב. אני צריך לכתוב. אז למה אני לא כותב?
תשובה מיידית -- כי אין לי זמן.
לא נראה לי.
כלומר, באמת אין לי זמן, אבל אין לי זמן גם לדברים אחרים שאני עושה

תשובה פחות מחמיאה -- כי אני פחות בקשר עם עצמי.
אוף.

למה הכתיבה קשה לי -- עוד תשובה.
כי הכתיבה הזאת, כאן בבלוג, היא על נושאים רגשיים.
ואני גבר.
שוב עולה העניין הזה, העניין הרגיש הזה

שאני גבר.

יש לי וידוי של גבר.
כשאני רואה גברים כותבים בבאופן אני באופן איסטנקטיבי מרגיש קצת בוז.
אני יודע שזה הכי מפגר בעולם (אני יודע שגם אני כותב בבאופן?

)
אני צריך להסביר למה, או שזה ברור?

בזמן האחרון העניינים לא היו טובים כל כך.
אני בלחץ. אני בלחץ מהחיים. אני מרגיש עייף, ושאני צריך שנה חופש מהחיים. חופש. עם המשפחה כמובן.
והמחשבה שהכל הולך להישאר לחוץ -- הדאגה לכסף, שכולם יהיו מרוצים -- שאשתי לא תעבוד קשה כל כך, שהילד יהיה מאושר, שילך או ילך למסגרת הנכונה -- המחשבה שזה פשוט ממשיך וממשיך וימשיך, ואולי גם יתגבר -- המחשבה הזאת מלחיצה אותי עוד יותר.
והלחץ הזה, אני חושב, כבר משפיע בצורה משמעותית על אשתי ועל הילד. אני טרוד, לא מדבר ולא משתף מספיק.
אני מדבר הרבה מאוד על כסף ומה יהיה. אני נעשה מרוחק. אנחנו לא רבים הרבה, אבל יש איזה מתח. יותר גרוע, יש מתח וכעס שמצטברים, שזה דבר
שאנחנו די הצלחנו לא להגיע אליו. שנינו האמת די לחוצים. מתלוננים הרבה, נאנחים.
אתמול דיברנו על זה. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני. וחושבים איך לא לאבד את זה בין כל המתחים והדאגות.
כל כך לא רוצים להפוך לזוג שלחץ החיים השטיח את האהבה שלו לגובה הרצפה. שאיזה חוסר רגישות וחוסר סבלנות אחד כלפי השני, קטנים בהתחלה, אך עקשניים, יתבייתו אצלנו. יהפכו לאורחי קבע. כל כך לא! מה עושים?
לפעמים אני מרגיש כזה קטן. חסר ביטחון. איך אגדל ילד בעולם הזה? אני חייב לפתח ביטחון. אני חייב להפסיק לרדת על עצמי. אני חייב להעריך את עצמי יותר. אני חייב להפסיק שהדיבורים האלה בעצמם הם של אנשים חלשים.

רק רציתי להגיד שאני קוראת אותך. מדויק ואמיתי ולא מפחד לגעת גם בכאב ובקושי.

תמשיך לכתוב...

אני חייב להפסיק לחשוב שהדיבורים האלה בעצמם הם של אנשים חלשים.
אתמול אני חוזר הבייתה בשש בערב. יצאתי בחמש. לאשתי היה יום קשה. היא היתה כל היום עם הילדון, ועבדה תוך כדי, ולילדון היה יום קשה. לא הצליח לישון, בכה הרבה. היא עצבנית ועייפה. הוא לא עוזב אותה. ממש לא זז ממנה וכל רגע בוכה ממשהו. אלי הוא לא ממש רוצה ללכת. אני יכול רק להציע עזרה, מים, לסדר את הבית, אוכל, אבל זה רק מדגיש יותר את זה שאני לא באמת יכול לעזור לה. כי היא צריכה רגע לעצמה. היא מתוסכלת ועצבנית. היא אומרת שהיא מפורקת. הוא חוזר ובוכה. החשש הקבוע שאולי הוא לא מרגיש טוב עולה.
אני מנסה להבין מה אני מרגיש. אני עומד מול כל הסיטואציה הזאת פשוט חסר אונים. חסר אונים ומבוהל. מבוהל מלראות אותה בוכה. מבוהל מלראות אותו בוכה.
אני יושב כאן וכותב את הדברים ומרגיש את הפער הלא נתפס בין התיאור של מה שהיה אתמול, לבין מה שהרגשתי. כי הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. שאני פשוט לא בנוי לעמוד מול הקשיים של עולם הזה, מהציפיות שלו ממני. מהאופן שבו אני מאכזב, ולא יכול למנוע את הקשיים והתסכולים של המשפחה שלי, ולא רק זה -- אני אפילו חלק מהם ממש. והיו לי מחשבות כמו "אני לא בנוי לזה". וגם: "אם בזה אני לא עומד, מה יהיה כשיהיה עוד ילד?". וגם: "זה מה שאני בשביל הילד? אבא מבוהל וחסר ביטחון מול העולם?" והכל בא על הקשיים של התקופה האחרונה. וניסיתי לא להגיב בכעס אל הכעס. לא להגיב בעצבים אל העצבים. לא להתרחק. כי זאת לא הדרך. אז פשוט הייתי שם. חסר אונים, מפוחד ועצוב.

טוב שהיית שם. וטוב שאתה פה. איזה דף מרגש. אחד המרגשים שיצא לי לקרוא. מחכה לתינוקת שלי הראשונה ולוקחת הרבה השראה (עשיתי גם שיתוף לבן זוג)

תודה מוריה, זה מאוד מרגש אותי מה שכתבת, עד לרמת הדמעות בעיניים...

איש יקר שלי,
האמת היא שעצוב לי לקרוא את מה שאתה כותב.
באמת היה יום קשה. אבל זה מה שזה היה- יום קשה. והיו לו את כל הסיבות להיות כזה- ילדון שקם ברבע לחמש בבוקר, לא מצליח לישון בצהריים מרוב שיעול, אמא שמתמודדת עם בכי של עייפות כמה שעות ברצף, מניקה הרבה יותר מבדרך כלל, מחזיקה על הידיים, מטיילת, מנסה להרגיע, ואבא שלא נמצא מלפנות בוקר עד הערב... ובערב כבר הותשתי מ- 13 שעות בלי הפסקה..

וזהו, זה מה שזה היה. ועצוב לי לקרוא עכשיו את הרגשות והמחשבות שלך ברגע הזה. אבל אני יכולה להבין..
אני רוצה להזכיר לך שכל מה שנמצא מסביב ליום הזה הוא טוב! באמת!

אתה כותב שאתה לא עומד בציפיות.. של מי? שלי? של הבן הקטן שלנו שאוהב אותך כל כך?
אני אגיד לך מה הציפיות שלי, הרצונות שלי ממך- אני רוצה שתדבר איתי או שתכתוב על מה שעובר עליך, על מה שאתה מרגיש. אני רוצה שתאהב אותנו. את שלושתינו (כן, גם אותך...). אני רוצה שנרגיש ביחד בכל דבר שאנחנו עושים.

זהו. כל עוד זה קיים- אז יום אחד קשה זה דבר קטן. חולף.
ואת הלחץ על הכסף, על הבית, העבודה.. את כל זה נפתור. אני סומכת עליך. עלינו. נראה לי שאנחנו אמיצים מספיק בשביל לעשות שינויים גדולים שיתאימו לנו.
ולעשות את זה ביחד, ולהמשיך להיות משפחה צנועה, ובתנועה ועם מלא אהבה

אל תדאג כל כך...

אני רוצה לכתוב לך משהו..

מדהים מה שזה עושה, לדבר. או לכתוב.
פתאום האווירה בבית השתנתה. יש משהו נינוח, אוהב, רגוע. מילים חמות ואוהבות נאמרות, נגיעות קטנות. נעים פה.

והבוקר- קמת מאוחר יותר ממה שתכננת, לא הספקת לצאת לרוץ לפני שאנחנו קמנו. וידעת שאני צריכה אותך בבוקר, אז נשארת איתי, ויתרת על הריצה שאתה אוהב כל כך, והיית בבית, נוכח,עוזר.
ולריצה יצאת מאוחר, אז יצאת מאוחר גם לעבודה. ואני נזכרת בפעמים אחרות שזה קרה (לא כל כל מזמן..), ועל הכעס והאכזבה שליוו את ההישארות שלך בבית בבוקר, או את רגשי האשמה שלי והמירמור שנשארו איתי אחרי שהיית יוצא מהבית. אלו היו בקרים מלאים בשתיקה, בכעס, בפרצופים ופרשנויות, והם גררו אחריהם ימים מעיקים...

והיום- זה לא היה! אמרת לי שאתה לחוץ מזה שאתה יוצא מאוחר מהבית, אני הבנתי, לא לקחתי את האשמה או האחריות על עצמי. אתה לא שתקת, אני לא כעסתי. יצאת עם נשיקה, וחיוך.
וזה נעים, וזה חשוב כל כך.
אז רציתי לעצור רגע ולהגיד לך ששמתי לב. ושאני מעריכה את זה מאוד, ואוהבת אותך.
ותכתוב, תכתוב עוד..

הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. שאני פשוט לא בנוי לעמוד מול הקשיים של עולם הזה, מהציפיות שלו ממני.
מוכר עד כדי כאב.
אם מישהו היה מביט מבחוץ על חיי, היה רואה המון דברים טובים: בעל טוב, ילד טוב, מקצוע טוב, יכולת להסתדר טוב עם ההכנסה הצנועה...
המון דברים ראויים לקנאה.
ולפעמים אני חוזרת מביקור "בחוץ", ושואלת את עצמי מבפנים: אם הכל כל כך טוב, איך זה שזה כל כך קשה? כל כך מאמץ. למה החיים שלי תובעניים כל כך, מתישים כל כך? כולה שנה וחצי עבדתי במשרה מלאה - וזהו. הגעתי לקצה, הייתי חייבת להתפטר ולנוח.
זה הכל? אלה כל הכוחות שלי? קל להתפתות ולראות את עצמי ככשלון, במקום לראות את הלחצים הלא הוגנים שהמקצוע שלי דוחף ונדחף אליהם.

חושב על כסף
לא פלא... האם יש משפחה אחת בישראל שלא מרגישה כמוך?
זה לא אתה... זה הם.
(טוב, נו, זה גם אתה. ואין ספק ששינוי פנימי יועיל. אבל חלק נכבד מהבעיה הוא אובייקטיבי וחיצוני, ושווה להגיד את זה בקול רם)

זה נכון, הדברים מרגישים הרבה יותר טוב מאז שדיברנו.
והבוקר ההוא -- זה באמת היה חשוב. תודה שראית את זה.
מביך אותי להודות בזה, אבל באמת השתמשתי בהרבה כוחות בשביל לא להתנהג כמו שאני מתנהג בבקרים כאלה -- שאני נעשה לחוץ וזועף, שאני כועס ויורד על עצמי בלב, ונעשה נוקשה ולחוץ וזועף וכועס גם כלפי חוץ.
מביך אותי, כי אני לא מבין למה זה ככה. למה אני צריך להתנהג ככה? למה אני לא יכול להכיל את האכזבה שלי מעצמי, את הלחצים שלי, ולעמוד בהם, לקחת אותם בפרופורציה, ולא לתת להם ככה להרעיל את הימים שלנו? תודה לאל שזה לא קורה הרבה. אבל זה קורה. וזה מצטבר. וזה לא פייר, וזה ממרמר ומעציב אותך בצדק.
מביך אותי להודות בכמה כוחות נפש אני צריך להשתמש, רק למנוע מעצמי מלכעוס ולהלחיץ ואולי אפילו להאשים שלא בצדק. שאלה הדברים שבאים ממני טבעי. שלמקומות המיותרים והקטנוניים האלה אני צריך כל כך הרבה אנרגיות, שהיו יכולות ללכת למקומות כל כך הרבה יותר נכונים ומועילים.

ובלי קשר -- אני עוד רוצה להגיד לך שאת הקסם של החיים שלי. שאני אוהב את החיים שלי איתך, ושרק איתך בכלל אני מרגיש שיש משמעות בלעבור את כל מה שעוברים בחיים האלה. באמת. אני עוד אכתוב על זה יותר, אבל זה כל הזמן עומד לי ככה באחורה של הראש בזמן שאני כותב, אז אני אומר. אולי כי זה גם יום כל כך מיוחד בשבילנו. אז גם מזל טוב, אהובה שלי. וגם לי. שהמזל הכי טוב שכבר קרה לי, לוט'לה, היום לפני שנים, רק ימשיך עוד.

איזה בלוג מרגש...
מזל טוב גם ממני @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי קראתי את העמוד בשלמותו כרגע (הבן זוג של מוריה)
ואני רוצה להגיד לך שנראה לי שזו פעם ראשונה שאני קורא טקסט ומרגיש כל כך מזוהה איתו, אמנם התינוקת עוד לא נולדה אבל אני כבר שם לגמרי במחשבות ברגשות בפחדים ובחששות, אתה כותב ממש יפה ויפה שאתה כותב, עושה טוב לדעת שיש עוד גברים אמיתיים פתוחים ושפויים, ממש כיף לקרוא תודה שכתבת!

אוטוטו, שימחת וריגשת אותי מאוד עם התגובה שלך. איזה כיף. ישר עלו לי דמעות בעיניים.
תודה על ההקשבה. אני מאחל לכם הרבה הצלחה והנאה. אולי תכתוב גם אתה.
האמת היא שבזמן האחרון אני מגיע לדמעות ממש מהר, וזה ממש סימן טוב, סימן שאני מחובר.

פרפקט דיי
קמתי בחמש. רצתי. שיחקתי שעה עם ילדון. עשיתי קצת סידורים ויצאתי בתשע וחצי מהבית.
עבדתי מעשר עד 4. הלכתי לפגישה אצל הרופא וחזרתי ברבע לחמש.
לכאורה, היום המושלם. סדר היום שלכאורה אני יכול רק לחלום שאוכל להמשיך לקיים --
ספורט, זמן לסידורים, עבודה לא של שעות ארוכות, וחזרה הביתה "מוקדם".
לכאורה -- יום של מפונקים. יום שכל העולם, או לפחות חלק גדול מהגברים בעולם, היה מחליף איתי בשביל שיהיה לו.

ובכל זאת. בכל זאת.
חזרתי הביתה והיה כמעט חושך. לא ראיתי את הילדון בעצם כל היום. לא הייתי איתו הרבה. לא הרגשתי אותו מספיק.
הלכנו קצת לקניות, חזרנו לארוחת ערב, אמבטיה ולישון. יש לי מקום אצלו. אני חלק מחלק של אחר הצהריים שלו, ובטח מהערב,
ורק איתי הוא עושה אמבטיה מאז שהוא נולד. אבל בכל זאת, זה מקום מאוד מסוים. הייתי איתו רק בסוף היום שלו. וקצת בהתחלה.
בעצם, אני לא נמצא איתו לבד שעות ארוכות, לא עובר איתו את רוב שעות הערות שלו. לא מכין לו ארוחת צהריים, לא אוכל איתו ארוחת צהריים.
טיולים ושעות ארוכות -- רק בשבת.
פרפקט דיי?
http://www.youtube.com/watch?v=xkmcF21oxLE

קראתי את רוב הדף
אתה מדהים
ואתם מדהימים

יודעת שזה לא מעודד כשנמצאים בתוך רגשות פחות שמחים

אבל זה מיוחד מיוחד מאוד הקשר הזה. ומיוחד מאוד מאוד המודעות הזו והדיבור העדין הזה.

יש לך כוחות וזה ימשיך ויהיה טוב

טוב פלוני אלמונית עכשיו אני כבר ממש בוכה. איזה כיף. פחות משקל, ותחושה של עייפות-מתיקות לקחת איתי אל השינה. תודה.

שנה מאז שכתבתי. ומה השתנה?
קודם כל -- יאללה בוא נכנסה להיריון ושמחה את כל באי האתר וגם אותי

הרבה השתנה.
הילדון, אני חושב שכבר אי אפשר להמשיך לקרוא לו ילדון. הוא ילד.
האישה -- נעשית יפה ואהובה מיום מיום וכבר אי אפשר לקרוא לה יפה אלא רק יפהפיה...
ואני?
טוב זה עוד לא ברור.
מה שברור הוא שעוד לא הרבה זמן אני הולך להיות אבא בנקודת התחלה 2, או פשוט אבא לשניים...

אני רואה, ברבאבא, שעזבתי אותך לפני שנה קצת עצוב ומבואס.
אני נזכר, פעולה שאני לא עושה הרבה.
יאלללה, איזו שנה. לא דרמטית באופן מיוחד, ונראה לי שזה מה שעושה אותה דווקא דרמטית.
הרבה פעמים אני חושב על זה:
אחד האתגרים שלי ושלנו כמשפחה, זה זה שאנחנו מוזרים באופן לא מאוד קיצוני.
כלומר, אני חושב שהיה יותר קל כבר להיות מוזרים וזהו, מתויגים, כלומר, איכשהו מוגדרים.
אבל אנחנו מתעתעים, ולפעמים נראה לי שבעצמנו גם מבולבלים. מוזרות, וגם זרות
עקשנית, אך לא בולטת.
אני מצטער שעזבתי אותך ככה לשנה, ברבאבא. אבל אני שמח לראות שאתה מרגיש יותר טוב.
תספר לי על זה?

אני קורא את עצמי, בלוג שנפתח לפני שלוש שנים.
קשה לי לומר שיש לי תשובות ברורות לעצמי.
אבל אני מזהה כמה נושאים מרכזיים: (ניתוח מבודח לאקדמיה, היה כותב קפקא)
אני מבולבל בין חיי המשפחה והעבודה/קריירה
אני אוהב את אשתי אהבת נפש
יש לי מצבי רוח שקשורים בעיקר לכסף ולעבודה.
אני אוהב מאוד את הבן שלי
אני תוהה על מקומי במשפחה
לעיתים קרובות אני מבוהל מהעולם ומרגיש כמו ילד קטן.

הצהוב אומר: ההגיון תוחם אזור ללא תחום

איך הכל התחיל משינה והנקה.
התחלתי לכתוב מתוך חוסר שעוד לא הבנתי לאן הוא הולך.
חוסר היכולת להרדים אותו, חוסר היכולת להאכיל אותו.
זיהיתי חוסר, וכאב.
קשה לכתוב את זה, אבל בעצם מאז גיל 8 חודשים ועד היום,
בערך שלוש שנים, הוא הולך לישון עם אמא ביניקה.
למה קשה לי? לא כי זה בעייתי, אלא כי לא חשבתי מספיק מה זה אומר בשבילי, מה אני מרגיש לגבי זה.
בזמן האחרון אני חושב.
והתחלתי להתעקש על לישון לידו. לפחות חלק מהלילה. לפחות לפעמים.
הבנתי, שהשעות האלה בלילה קרוב אליו הן חשובות במיוחד בגלל שחלקים גדולים של היום אני לא איתו
אלא עובד. ואני מרגיש את השינוי ביננו בין ימים שאני ישן לידו לימים שלא. כלומר, אנחנו תמיד ישנים שלושתנו
הוא לא היה באמצע אלא בצד של אשתי.

בעניין האוכל דווקא הייתי יותר אקטיבי, אני מבין את זה עכשיו.
עשיתי עבודה די גדולה על עצמי ועל הקשר שלי לאוכל, והתוצאה הייתה
שהתחלתי לבשל די הרבה, ולמדתי להכין בין השאר אוכל מזין ומפנק לילד.
נוצר ביננו חיבור בעניין האוכל, אני חושב. בניגוד למצב כמו שתיארתי לפני שנה שנתיים,
אני מכין לו אוכל בצהריים לעיתים יותר תכופות, וכמעט כל ים דואג שיהיו לו קציצות / שניצל / עוף לצהריים (לצד ירק, קטניה או פחמימה)

איש אהוב שלי, תמשיך. תמשיך.
אני אוהבת אותך, וקוראת. ומתרגשת.

אתם כל כך מרגשים. צמרמורת נעימה עשיתם לי על הבוקר.

מי שלא ראה את אשתי מתייפחת
אתמול בזמן שהקריאה לילדון את
ילד הכרובית
לא ראה אשה חמודה ויפה ורגישה מימיו!
ומלאת הורמונים.
להגנתה אוסיף שכבר פעמיים בכיתי
בארנבון בורח מהבית. הקטע עם הגזר בסוף הורס אותי לגמרי