חבר דמיוני

[אמא_מוקסמת*]

דף משחקי דמיון מתישים עורר בי אסוציאציה חיובית דווקא - חבר דמיוני.
אני יודעת, יש שיזדעקו למקרא הכינוי 'דמיוני'. הם לא רבים, המזדעקים, או כך לפחות אני מניחה, אבל למענם אציין, כי בהעדר שם טוב יותר (או הסבר טוב יותר) לתופעה, כך אכנה אותה כאן.

אם כך, יהא הכינוי אשר יהא, יש לנו אחד כזה - כלומר חבר דמיוני. הוא חברו של בני הבכור (כבן 4). הוא הופיע לראשונה לפני למעלה מחצי שנה, כמדומני. תחילה שמעתי את בני מפטפט להנאתו בזמן נסיעה ברכב או כששהה לבדו בשירותים. בהדרגה קלטתי שהוא, למעשה, מנהל דיאלוגים שלמים עם מישהו - לפעמים נואם לו את הנאומים שקיבל מאיתנו (ממש מרנין...),לפעמים מלמד אותו דברים חדשים ולפעמים סתם משוחח.

באחת הפעמים בה נסענו ברכב עניתי לבני לשאלה שהוא שאל. 'אבל לא דיברתי אליך' היתה התשובה. כיוון שהיינו רק שנינו ברכב, זו נראתה הזדמנות מצויינת לשאול: 'אז עם מי דיברת?', 'עם אליהו' לא אחרה התשובה לבוא.
אליהו?? נו, טוב...

בימים הבאים נתחוורו לי העובדות הבאות - אליהו הוא ילד קטן ('בן שנתיים ושליש' ליתר דיוק, מיד לאחר וידוא שזה יותר קטן משלוש ורבע...בהמשך אליהו גדל קצת...). הוא גם 'ילד קסם' ולכן לא כל אחד יכול לראות אותו ('מהו ילד קסם?' שאלתי. 'ילד שבא לעולמנו מהסרט' נענתי), צבע העור שלו לבן מאוד ויש לו שיער שחור.

במשך כמה חודשים היה אליהו בן בית מבורך בביתינו והצטרף לפעילויות שונות. ואני? אני חשבתי שזה מקסים ולחלוטין שיתפתי פעולה.
אבל היום, פתאום, כשנקלתי בדף ההוא על משחקי הדמיון, נוכחתי לדעת, שאליהו בעצם נעלם לו בתקופה האחרונה.
מענין לאן הלך...
אולי אתפוס בקרוב שיחה עם הבן בענין.

מה אצלכם? יש חברים דמיוניים?


<מטעמי פרטיותו של בני, אני כותבת כאן בניק שונה מן הרגיל>

[טרה_רוסה*]

מקסים.
היה פעם ספר כזה על טינטן

[תזמורת_הים*]

לאחיינית שלי יש חבר דמיוני בשם גודי מאז שהיתה ממש קטנה (פחות משנתיים). עם הזמן נוספו חברים נוספים- מוני, שטותי, שלולי, ועוד כל מיני. לרוב גודי הוא חלזון, אבל לפעמים הוא ילד (או לפחות עושה דברים שילדים עושים). גם הגיל שלו משתנה בהתאם לצורך. היא לא ממש משוחחת איתו, אבל הוא ממלא תפקיד מרכזי בהרבה משחקי דמיון. היום הוא מופיע פחות, מן הסתם משום שהיום יש לה גם חברים אמיתיים, אבל המילה גודי כשם נרדף לחלזון השתרשה אצלנו במשפחה באופן בלתי הפיך...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לביתי הבכורה היו חברים דמיוניים במשך שנים. קראו להם גרישמו (grishmo) וגרשמו (grashmo).
אינני זוכרת בדיוק מתי הופיעו. אולי כשהייתה בת שלוש. יום אחד היא השתמשה בשמות הנ"ל, שאני חשבתי למופרחים, אבל למחרת היא חזרה על אותם השמות בדיוק (אין לי מושג איך היא זכרה אותם...),וכששאלתי אותה מיהם, היא ענתה שהם החברים שלה. מאז הם היו איתנו במשך שנים. נסעו איתנו לטיולים ולכל מקום. עם הזמן זה התפתח ונוספה לשם אשה- גרישמה (grishma) ואף נולדו להם ילדים...
ביתי מעולם לא היגדירה אותם ממש- באיזה גיל הם וכדומה, אבל ראיתי שהיא לוקחת אותם בידיה ממקום למקום, כך שהם היו צריכים להיות קטנים בגופם.
היום היא בת 7 וחצי, ועדיין משחקת עם חברים דמיוניים לפעמים. היום, בדרך כלל, קוראים להם דוני ודנה. אבל לפני לא הרבה זמן פתאום שמעתי אותה אומרת "גרישמו וגרשמו". הסתכלתי עליה ושאלתי אותה אם הם כאן איתנו והיא ענתה שכן.
"זה משמח".עניתי. "הם חברים שלנו כבר המון שנים"...

[ברונית_ב*]

עוד!

[תוהה*]

האם לדעתכם השימוש בחבר/ים דמיוני/ים, נובע ממחסור בחברת ילדים בשר ודם?.

בתי המתוקה, בת השלוש, שלא נמצאת בגן, החלה לאחרונה לשוחח עם דמות מקלטת שקיבלה מחו"ל (בלה מה"טוויניז", אם זה אומר למישהו משהו...). לפעמים היא אף מכריזה שהיא היא הדמות עצמה. זה חמוד ויצירתי והכל, אבל היום, לאחר שערכה את שולחן המשחקים שלה לארוחת צהרים, הניחה סביבו ארבעה כסאות קטנים, הודיעה לי שאת ארוחת הצהרים שהכנתי היא רוצה לאכול עם ה"טוויניז" (הפעם ארבעת הדמויות) ואכן התיישבה לאכול בחברת ארבעת הכסאות הריקים...פתאום נכמר ליבי בקרבי, והרגשתי שהילדה נוהגת כך כי היא פשוט משוועת לחברת ילדים.

מה אתם חושבים?

[אמא_של_יונת*]

והרגשתי שהילדה נוהגת כך כי היא פשוט משוועת לחברת ילדים.
לא חושבת.
כל ילדי גדלו בחברת ילדים במסגרות החינוך הרגילות בקיבוץ. לשניים מהם היו חברים דמיוניים, במשך שנים.
אינני יודעת מדוע דווקא לשני אלה ומדוע לא לאחרים.
אין לי יומרות לניתוח פסיכולוגי של הסיבות שמביאות ילד להמציא לו חבר דמיוני, אבל אצל שני ילדי זה ענה כנראה על צורך שלהם בתחושה של כוח ושליטה שכנראה חסרה להם. הם ייחסו לחברים הדמיוניים שלהם יכולות שחסרו להם. אחד מהם גם העביר מצבים מהחיים ומהמשפחה אל החבר הדמיוני שלו.
ובעניין זה, יש קלטת וידיאו נחמדה בשם "חברי הדרקון אליוט" העוסקת בדיוק בנושא זה.

[יוחנן_בצק*]

אין לי יומרות לניתוח פסיכולוגי
גם לי לא. אבל גם לי לא נראה שזה ממחסור בילדים.

האחיינית שלי , בהחלט לא חשוכת גן,
כאשר הייתה בת 4 הייתה חוזרת הבייתה מהגן ומנהלת גן דמיוני שלם.
עושה להם ריכוז, משבחת את הילדים המנומסים, ומוציאה את המפריעים החוצה.
עם המקרים הקשים, הייתה מדברת עם ההורים הדמיוניים שלהם.
הדמויות היו כולן עם שמות, אופי עקבי, ותרחישים לרוב.

[אילה_א*]

אין שום קשר באמת שלא .
אני הייתי בגן עם המון ילדים אבל התעקשתי שאמא שלי תבוא להכיר ילדה שקוראים לה בדיוק באותו שם כמו לי .רק בעיה אחת קטנה הייתה שהחברה הזאת נמצאה אך ורק בתוך מוחי .
להיפך אני מוצאת שהרבה פעמים לילדים עם הרבה חברים נעים לשחק עם החברים הפנימיים שלהם .

[יונת_שרון*]

אני מכירה גם ילדי גן שיש להם חברים דמיוניים וילדי חינוך ביתי שאין להם. מסקנות? אין.

[צחי_אליאס*]

האם לדעתכם השימוש בחבר/ים דמיוני/ים, נובע ממחסור בחברת ילדים בשר ודם?.

והרי אותם ילדים אשר פתוחים יותר מאיתנו, וטרם נחשפו לתרבות המערב אשר מסגרת את חיינו, ומסמא את עניינו.
והאם רואים את החברים הרוחניים. שחלקים מלאכים, ומדריכים, ונשמות תוהות וטועות. ומשוחחים איתם בשמחה רבה.

שהרי הם רואים אותם בעין השלישית, כשם שרואים את הילת האדם בקלות ובקלילות. ו *באופן טבעי
עד שאנו מצערים אותם שזהו רק דימיונם, ואינם באמת קיימים. למרות שהם שם. ואם יבחר כל אדם לפקוח את עיניו יראה בעצמו את אותם חברים חמודים שהם רואים. והרי השמחה גדולה. ויד הדימיון אינה מדומה.

וגם זוכר ונזכר אני, בימים שהייתי ילד קטן זאטוטון. מדבר שיחות נפש בעיקר בלילות ובמשחקים בחצר עם עצמי. משחק עם חברים חמודים שהיום זוכר אני רק את שיחתנו שהיו קיימות ותו לא.

והרי אני מברך ומעודד כל הורה ואדם לברך ולעודד את ילדו עם אותם חברים דימיוניים, שהם מציאותיים בהחלט.
ומזמין כל אחד להחזיר עטרה לישנה. ולבחור ביכולתו הטבעית לראות. ופשוט לראות ולהיות שותף.

תודה,
צחי.
<מורחב בהמשך למורחבות שהתחילה>

[אביה_נו*]

לבכורי היה חבר דמיוני מגיל 3 עד 4 וחצי (?? בערך מאד מאד , היום הוא בן 6 ולפחות שנה וחצי שלא שמענו מהחבר).
הוא היה קטן מאד וגר בחור בתקרה.
היה לו שם מסוים, לצורך הענין נקרא לו X, ועם הזמן התברר שיש X הנחמד וX הכועס.
ואמא של X אף פעם לא כעסה עליו, הידעתם?
(תנחשו בניגוד לאמא של מי).
ואחרי הרבה זמן שלא שמענו ממנו, לפני כשנה, הילד ראה פרק של "משפחת סימפסון", שבו הומר סימפסון מתגלגל לבית חולים לחולי נפש , ושם פוגש מישהו שמעמיד פנים שהוא הזמר מייקל ג'קסון.
צפיה משותפת עם הילד בסימפסונים, אגב, זו חוויה לימודית מצוינת. יש שם כמות מידע עצומה על העולם בכלל ועל החברה המערבית בכלל.
בצפיה הראשונה אנו עוצרים כל דקה בערך ואני עונה לשאלותיו.
אחרי שראה את הפרק לעיל, הילד הרהר לו, ואז בא אלי ושאל ככה :
אלוהים הוא בעצם המצאה של בני אדם כמו שאני המצאתי את X, נכון?
אנשים שמאמינים שיש אלוהים, לא עושים להם כלום, נכון?
אבל אם אני אמשיך להאמין בX כשאהיה גדול, ישימו גם אותי במקום כזה (הכוונה: בי"ח לחולי נפש) ?

[ב_דחילו*]

_אלוהים הוא בעצם המצאה של בני אדם כמו שאני המצאתי את X, נכון?
אנשים שמאמינים שיש אלוהים, לא עושים להם כלום, נכון?
אבל אם אני אמשיך להאמין בX כשאהיה גדול, ישימו גם אותי במקום כזה (הכוונה: בי"ח לחולי נפש) ?_
וואו, איזה חכם.

לנו אין חברים דמיוניים, אבל אנחנו כל הזמן (כל הזמן) מדברים אל עצמינו במשחק. גם ילדי וגם אני, כשהייתי קטנה (והיום בתוך הראש, ושרה בקולי קולות באוטו).

[אילה_א*]

אני חייבת להודות שבמשך כמה שעות הסיפור הזה העציב אותי
ואז הבנתי שיש איזו אי הבנה בדבריו של הילד שהיא מה שהעציב אוי
לא כל מי שמאמין בדברים שאחרים לא מאמינים בהם שמים אותו במקום כזה.
רק אלה שהדברים שהם מאמינים בהם מפריעים להם או גורמים להם להיות מפריעים לאחרים .
אולי כדאי להגיד אתזה לילד. כי כשהסברתי את זה לעצמי הרגשתי יותר טוב

[קים_קלר*]

יצא לכם פעם לדבר אם עצמכם?
לקיים דיאלוג שלם אם עצמכם בתוך הראש
ואז לתהות אם מי בעצם אתם מדברים?

קרה וקורה לי הרבה....

אולי אני חבר דמיוני של עצמי?

[ניצן_ע*]

לבני בן הכמעט שלוש כבר יש כמה חודשים חבורה שלמה דמיונית:
גרן-גרן הוא החבר הכי טוב שלו, אחר כך יש את בד-בד (או אולי זה בת-בת)
ויש את 'הצדף שקוראים לו צדיף-צדיף'.
גרן גרן ממש חלק מהחיים שלנו!
(אמא שלי מספרת שלי היתה חברה דמיונית וקראתי לה מזלגה...)
אין לי ממש תובנות, אני פשוט מאוד אוהבת את השמות של החברים הללו.
וגם אותם עצמם כמובן... חלק מהמשפחה או לא?

[ילדת_טבע*]

לי היה חבר דמיוני, לא הייתי בגן עד גיל 4 ואני לא יודעת מאיזה גיל הוא היה שם אבל היה שם גם אחרי שהתחלתי ללכת לגן.
אמא שלי וגם אחיותי נהגו לצחוק עלי מאוד עם החבר הדמיוני הזה, עד היום כשאני חושבת על החבר הדמיוני ההוא אני מרגישה בושה מסויימת. אני בטוחה שזה לא היה מרוע לב אחיותי נהגו כך כי כך מתנהגים אחים גדולים שלא מבינים כלפי אח קטן שעושה משהו לא מובן ואילו אימי לא ידעה מה לעשות עם זה ובטח גם הרגישה שלא בנוח נוכך העובדה שלביתה יש חבר דמיוני ולא חברים אמיתיים. אולי הייתי ילדה רגישה יותר, אולי הם באמת עשו את זה באופן לא נעים, המודעות בימים ההם לא היתה מי יודע מה. עצוב...