התקפי זעם

אנונימי

בלעז: temper tantrums.
ראו גם: אלימות בין ילדים.

בתי מגלה את עצמה ואת מתחם הכעס שלה. היא משתמשת בידיה, היא צועקת לפעמים, היא מעיפה דברים משולחן היצירה שלה, או האוכל.
אצל סבתא, כשצופים בסרטים מצויירים, אני מסבירה לה שיש תוכניות אלימות. אלימות, היא יודעת, זה שמכים, מדברים במילים פוגעות, צועקים ומכריחים בכוח.
בן זוגי אומר שעל כל מכה של ילד קטן, יש לתת לו בחזרה. חוק הטבע, שיבין. אני לחלוטין לא מסכימה איתו. אני שונאת את הגישה הזאת. אני מאמינה שההתנהגות התוקפנית שהילד מביע באה ממקום של תמימות, או מקום שרוצה להיות מכוון נכון.
אני מסבירה לילדתי שלא נעים לי שהיא צועקת. זה מכאיב לי באוזניים. אני לפעמים מחבקת אותה ומסבירה לה שגם שכועסים, חייבים ללמוד להגיד לכעס להירגע... ההסברים שלי יצירתיים, מגוונים. אבל בן זוגי אומר שהמכות הקטנות חוזרות ונישנות.
איך להסביר לו שזה שלב? איך להסביר לה? איך לוודא שהיא תכבד אותי ותבין את ההקשר בין התנהגות פוגעת וחוסר כבוד?

איך אתם מתמודדים עם האלימות? מה אתם אומרים לילד? מה אתם עושים?

אני מזמינה את כולם לנסות את הרעיון שתואר ב-הוריות ביחיד ובזוג המשותף והנבדל. (אגב, יש למישהו רעיון לשם יותר קצר שישמור בדיוק על הרעיון הזה של השוואה ולמידה זה מזה, בלי להכניס את זה לדף אחר? אני חושבת שהנושא הזה ראוי להישאר כמות שהוא ולא להתפרק לגורמים.)
תמצית הרעיון: להזכיר לילד ולנו בזמן אמת של הכי-קריזה, שהוא טוב ושאנחנו אוהבים אותו. תרגיל שניסיתי בספקנות רבה והופתעתי.

ענת, העברתי את הרעיון הנפלא לכאן. מייד ניסיתי אותו, והרי Zה קסם! זה עובד!
"לי יש בחיי מקור להשראה ,יצירתיות וכוח, מחברתי שהיא חד הורית.
כשאני רואה את אופן ההתמודדות שלה עם דברים, זה לא פעם נותן לי ניעור, וגם לא מעט רעיונות.
סתם לדוגמא: בתקופה שבתי הפכה פתאם אלימה, משתוללת שכזו ובעלת הבעה של מכשושה שתעשה הכל להוציא אותי משלוותי, בהנאה אמיתית, הרגשתי די חסרת אונים מול זה, וסיפרתי לה על כך. מיד היתה לה תשובה: "כשהבן שלי ככה אני מיד אומרת לו שאני יודעת שהוא ילד טוב ונעים וחכם...זה עובד."
כבר למחרת כשגאיה התנפלה עלי באגרופים ונמלטה ממני תוך שהיא מעיפה את כל מה שהיה על השולחן אל הרצפה, והסתכלה אלי במבט מתגרה מפינת החדר, אמרתי לה: "אני יודעת שאת ילדה טובה ומתוקה, ואני אוהבת אותך."
זה היה כל כך קל ולא מניפולטיבי. היא ציפתה לכעס, ואני במקום להתפרץ כהרגלי, בזכות העיצה של חברתי הזכרתי לה, ולעצמי, מה אני מרגישה אליה כל הזמן, ולא רק באותו רגע פרוע.
ואת יודעת מה היתה התגובה? היא באה אלי, התכרבלה עלי וליטפה את פני. "אבל עשיתי משהו לא נעים..." היא מילמלה.
לא האמנתי שזה קורה. "נכון זה היה לא כל כך נעים, אבל אני זוכרת שאת ילדה טובה."
בזוג, מצב כזה של התפרעות מכעיסה יכול להראות כך: "אוף תיקח אותה ממני, אני לא יכולה יותר!" ועזיבת החדר .
בחד הוריות, המצב יוצר כנראה מקום להתבוננות שקטה, ולהשגת תובנות באמת מופלאות, כמו זו."

כשגאיה (בת שנתיים+3) עייפה ומתוסכלת היא זורקת את עצמה על הריצפה ומכאיבה לעצמה בכל דרך- ממשיכת שערות ועד הטחת ראשה בריצפה. אנחנו לא ממש יודעים איך להגיב. היא לא נותנת שיתקרבו אליה בהתחלה ומרביצה למי שמנסה. אני למדתי לתת לה לבכות עד שתיתן לי לגשת אבל זה מתסכל בכל זאת.
אם למישהו יש הצעות בקשר לזה אשמח לשמוע.

ענת ,אני בהחלט אנסה גם את השיטה של חברתך למצבים בהם גאיה זורקת דברים. עד עכשיו ניסיתי רק בכעס וזה כמובן לא עובד ונותן תחושה לא נעימה לכולם.

לגבי התקפי הזעם של בת השנתיים - מלבד העצה הידועה - להשתדל לא להגיע למצבים האלה של עייפות ותסכול (קל להגיד, ובאמת שווה להשתדל לאתר את המצבים לפני שהם קורים... לא תמיד זה הולך), אחת השיטות שעזרו אצלנו (בגיל קצת יותר צעיר, אבל אני חושבת שזה יכול להתאים גם בגיל הזה) זה לנסות "לתפוס" אותה כשהיא ממש ממש בהתחלת הזריקה, ובמקום שהיא תזרוק את הראש - להניח אותו בעדינות על הרצפה. זה מצד אחד נותן לגיטימציה לכעס (כשכועסים, אחד הדברים הכי מרגיזים זה שלא נותנים לך לבטא את עצמך...), אבל גם עוצר את המכה, ומעביר מסר של שליטה עצמית, וקצת מוציא את העוקץ... אצלנו, די מהר הם התחילו לעשות את זה לעצמם, ומכאן הדרך לשליטה כבר קצרה יותר.... אני לא יכולה להגיד שאין התפרצויות זעם (גם הם בני שנתיים ורבע) מדי פעם, אבל בדרך כלל מדובר על אירוע קצר ונקודתי, ואפשר לדבר איתם תוך כדי ולנסות למצוא פתרון שבו כולם מרוצים, ורק לעיתים רחוקות משהו יותר רציני (דווקא אתמול היה לנו והכל בגלל אי הבנה מילולית...).

היום רשי לקחה את ה"נחום תקום" שלה ואחרי ששיחקה איתו, היא החליטה להרביץ לו. (למרות חוסר הנוחות שלי כלפי הרעיון, אני הדרכתי אותה שהבובה הזאת נמצאת אם רוצים להתנהג באלימות. שכן ה"נחום תקום" תמיד חוזר, ואמא, כשמרביצים לציצי שלה, בוחרת ללכת מהמקום הלא נעים...) בקיצור, היא הזמינה אותי לראות איך המריבה מתקדמת, ואני הבעתי צער על כך שבטח לבובה לא הכי נעים לקבל מכות, וצער על כך שרשי מרגישה צורך להרביץ, ואחרי זה החלטתי להפוך את זה לזירת האבקות עם חוקים מסויימים. למשל, כשהיא הורידה את הבובה לרצפה, ספרתי עד עשר והכרזתי שהבובה חזרה לעמוד. הפכתי את האלימות למשהו קצת יותר מוגדר, עם הכרה בצורך של הילדה לבטא את התחושות האלו, עם תגובה מובנית כלשהי.
לבסוף (סוף, סוף...) רשי הודיעה לי שהיא סיימה להרביץ לבובה, אז הצעתי לה ללחוץ את ידי ה"נחום תקום". היא עשתה זאת, ואף חיבקה ונישקה את הבובה.

האלימות היא חלק מאיתנו, או יותר נכון התוקפנות. יכול להיות שהילד מפתח את התוקפנות הזאת כתוצאה ממתח סביבו, מתסכול או מכל רגש אחר שמוביל אותו לשם. אני יודעת שלא כדאי לדכא את הביטויים האלה, מצד שני, זה קצת מפריע לי שבילדה כל-כך קטנה יש את הרצון האלים, והרי אנחנו מנסים כל כך לא לחשוף אותה לאלימות על גווניה.

דרך אגב, את ההארה של ענת מימשתי כבר כמה פעמים. זה מצחיק את בן זוגי. אני חושבת שזה עובד יותר על ההורה.

עוד דרך להתמודד עם אלימות שלא נגמרת, או שכמעט יוצאת מכלל שליטה, זה פשוט לעזוב. תמיד הילד שואל לאן? ואז אומרים: "לא נעים לי להיות במקום שאלימים בו" או להיות ליד התנהגות אלימה. אני יוצאת לטיול, לשנות אווירה, להירגע"
הילד תמיד נרגע ורוצה להצטרף.

אני חושבת שגם בעזיבה, או בנוכחות מתעלמת, יש לא מעט תוקפנות. לפעמים עדיפה תוקפנות כזאת על פני תוקפנות מילולית (ובוודאי פיזית) אבל לילד זה לא קל. "הילד תמיד נרגע ורוצה להצטרף" - האם הוא באמת נרגע או מתקפל מפחד הנטישה?

לגבי הכאת בובות - מצד אחד זה באמת קשה לקבל שהילדה המתוקה שלך רוצה להיות תוקפנית לפעמים (ואצל בנים זה אפילו יותר נפוץ), מצד שני, התוקפנות קיימת. היא לא תוצאה של חשיפה לאלימות. דיכוי שלה (בקיצוניות) יגרור אפטיה או תוקפנות יתר (תלוי באופי). התפקיד שלנו הוא לנתב אותה למקומות לגיטימיים. בובה לא מרגישה. בובה היא לא בנאדם. בובה אפשר להכות כשכועסים, אדם לא. אני חושבת שלמרות/בגלל הדמיון, ילדים מבדילים טוב מאד (במיוחד אם גם מתמללים את זה במקביל לאישור) בין הצעצוע לאדם, ויכולים להשליך על הבובה כעסים על אנשים. בעיני זה לגיטימי.

כבר קרה, שהילדים שלי (שנתיים ורבע) נתנו מכות אחד לשני, ורגע לפני שעצרתי בעדם, קלטתי שהם (שניהם) נ-ה-נ-י-ם. שזה משחק פיזי שטוב לשניהם. זה לא המשחק האידאלי בעיניי, אבל כל עוד שני הצדדים מרוצים ונהנים לא נראה לי נכון לעצור אותו. גם חיבוק יכול להיות אלים, וגם "מכות" יכולות להיות תקשורת לגיטימית.

אני מסכימה איתך שעזיבה או התעלמות הן אופציות עם קונוטציה אלימה או תוקפנית. מצד שני, הרי זהו המסר שנלמד כתוצאה מהשימוש באלימות- חשוב לא רק להסביר במילים "לא נעים לי וכו", אלא בעיקר כדוגמה אישית.
זה לגיטימי להסביר שאני בוחרת לעזוב את האיזור או את הסביבה האלימה, שכן אלימות היא התנהגות פוגעת, במקרה הזה, כנגד אדם שני.
יש גם את ההכאה העצמית. בהתחלה הייתי מגיבה במתח ברור. היום, למדתי מבן זוגי דרכים אחרות. העדיפה עליי זאת התגובה המילולית- אני שמה לב לכך שהיא מכה את עצמה, מצד שני זהו גופה, ורק היא יכולה להחליט עליו. אני בטוחה שלא נעים לה מה שהיא עושה, אבל אני סומכת עלייה שהיא תדע להפסיק כשכבר לא יהיה לה נעים. וזה עובד. לאט לאט ובעקביות ההכאה העצמית נפסקת.
ובקשר לחרדת הנטישה. לעניות דעתי, חרדת נטישה היא משהו שמתפתח כתוצאה מרצף של חוויות או טראומה בהקשר המדובר.
להגיד לילד "לא נעימה לי ההתנהגות האלימה הזאת, אני בוחרת ללכת למקום אחר להירגע" או "אני בוחרת לצאת לטיול קצר ולהתרחק מההתנהגות התוקפנית" היא דרך חיובית להסביר שאלימות היא הברירה הפחות רצויה מהסיבות הידועות. אני רוצה שילדתי תבין את ההקשר בין לבחור לתקשר בתוקפנות עם אמא, ובין זה שאמא בוחרת לא להיות לידי כשאני מתנהגת ככה.

תודה לכולם על התגובות. אני באמת מניחה את הראש של גאיה בעדינות על הריצפה אבל אז היא בוחרת לינשוך את עצמה או לדפוק בכוח את הראש . זו, כמובן, דרך להביע תיסכול וכעס ואני מקבלת את זה שזה זה אבל למרות שזה הגוף שלה, קצת קשה לי עם זה שהיא מכאיבה לעצמה. הבנתי גם שהיא לא עושה לעצמה משהו שהוא בילתי ניסבל לה וזו דרך לימשוך תשומת לב, אבל מצד שני , בדקות הראשונות היא אינה נותנת לקחת אותה, ומצד שלישי היא בוכה יותר חזק אם אני מתרחקת...
אז מה שנישאר לי לעשות זה לשבת לידה ,להגיד לה שאני אוהבת אותה (למרות שזה מתקבל במחאות מצידה...) ולחכות שתסכים לבוא אלי להתנחם.
האפשרות היחידה להימנע זה להמנע מעימותים איתה וזה לא תמיד אפשרי כשיש אחות גדולה שדורשת את שלה!

רציתי רק לעדכן את כולכם: נכון להיום גאיה אינה בוכה יותר מכמה שניות רצוף, ואז מבקשת לבוא לאמא... אני מאמינה שהשינוי בא בעקבות זה שהייתי יושבת לידה ואומרת לה שאני אוהבת אותה ומזמינה אותה לבוא אלי. בהתחלה זה באמת התקבל במחאות רמות ולקח לפעמים 20 דקות עד שנרגעה! אבל כעבור תקופה קצרה פתאום שמתי לב שזה משתנה. הבכי הכועס הלך והתקצר וזה ממש נפלא. תודה לכולם על העצות החמות .

Thank you all for sharing your experiences.
Forgive me for writing in English but my computer does not write Hebrew.
I agree with the idea of telling the chils that you love him. A teacher of mine told me once that "the way to tell a chlid he is wrong is to say: I LOVE YOU"
I believe this is the way although I have to say that i forget it many times. So thank you fro reminding me this.
I experience some violence behavior from my son (almost 3) now. his fatehre that is usually with us at home and he is fully prsent in the growin up process of the kids, is away for 2 weeks. My son miss him and got angry with the situation. i have another 2 listtelones so he is the oldest and many times I have to ask him to be patinet because i have to take care of the little ones (a year and 7 month and a 5 weeks old).
So he is angry. he has his reasons.
what i felt is that I have to give him " GVULOT".
I bleive that he also so some violence behavior in me and his dad. We are angry at each other some times and we yell and throwing things and i belive that in a way is is immitating us. On the other hand - he has his own ideas of expressing his anger that i do not accept.
I will try to use the "I LOVE YOU" again and I want to share another idea.
It comes from Chaim Omer, a scycologist who had and experinece with his daoughter adn he tried this menthod that worked very well.
As I see it, the way the kids expressing anger brings many times a reaction from the parnet who feel - what did I do wrong that he is acting like that or some other unsetrain feeling and the parent shows his low confindece in himself in these moments. What the child needs actually is a stron parent that knows the limits of the way the anger is being expressed. So his idea was to hold the child - like in GAIA's case, to hold her and hug her very strong but in a loving way. Not to let her free herslef form your hug but hold her in a way she will feel that you are present and stronger then her and that you are not accpeting her behavior.
I tried it 2 or thre times in the past year when it was needed when my son started to control the enviroment by screaming or heating my now in these days. The resullts are amazing.
Maybe ther will be a need to sit with them for half an hour. For me it took usually not more then 15 minutes. He was fighting andtrying to free himself and took all the anger out by that. I was holding hi, telling him I there for hi, I understnd hi feelings and I love him but I do not accept his behavior.
He always gave up evnetually and respected everyone better.
It is important that things that look to us like not the way they should be, that we will be ther to show the right way and that we don't accpet their way in the matter.
A physical hug put s it tropught their bodies.
I feel sorry that I have the violence in me. I blelive that if it was not in me then it was not in them too. So to say "I LOVE YOU" bring the softness into me first and tehm to the child as well.
Good luck and internal peace to all of us.
Forgive me if I had misspeled anything...

זקוקה לעצתכם בדחיפות:
הילד שלי השתגע!
אני לא יודעת מאיפה להתחיל אז אתאר מקרה בודד שהיה היום. אומנם קיצוני אבל אופייני בהתנהלותו:
חזרנו אחה"צ מיום שלם של הסתובבויות בהן עשינו ככל העולה על רוחו של בני, חוץ מחצי שעה שבה רכשתי חולצה.
באוטו, בדרכנו הביתה הסתמנה עייפות אצל הצאצא וכשיצאנו מהאוטו החלה השתוללות חסרת רסן ואיבוד שליטה שכמוהו טרם ראיתי אצלו. ראשית הוא רצה ליסגור את דלת האוטו בכוחות עצמו. הוא פתח וסגר את הדלת עשרות פעמים כשבכל פעם זעמו עולה יותר ויותר. לבסוף סגרתי את הדלת ונעלתי אותה והתחלתי ללכת הביתה. כאן הגיע התקף צרחות כאילו ביצעתי בו שחיטה כשרה. הסברתי לו ברוגע שהוא עייף ואולי מתוסכל מעניין הדלת והמשכתי בדרכי הביתה. הצרחות התעצמו והוא דרש לחזור ולסגור את דלת האוטו שוב. אחרי מס' דקות הוא נרגע קצת וביקש בטון רגוע יותר לשוב לאוטו.
חזרנו... שוב פותח וסוגר וזעמו גובר. לבסוף חזר כל העניין על עצמו. סגרתי את הדלת, הרמתי אותו על ידי וצעדתי הביתה עם ילד מצעק ומבעט.
בחדר המדרגות הילד איבד שליטה לחלוטין והחל ליצווח. פשוט צרחות אההה.... שכמעט ומוטטו את יסודות הבניין.

רציתי לתת לו לפרוק את הכעס (על מה הוא כועס)? ורציתי שיבין שהוא עייף ומתוסכל (מה תיסכל אותו)? אבל לא הצלחתי לחדור את הפאניקה שבה הוא היה. שקלתי ברצינות סטירה שתשבור את הצרחות ותביא לבכי משחרר. במקום ליסתור על פניו אחזתי בהן בשתי ידי והבטתי בעיניו, אמרתי לו שהוא כועס, עייף ומתוסכל וזה בסדר, הכל בסדר. הוא המשיך ליצרוח והאדים והתחיל לרעוד בכל גופו. שוב אחזתי בפניו ואמרתי לו שהכל בסדר. הוא התחיל להכות אותי בידיו בעיקר באזור הבטן (אני בחודש תשיעי) ואז לקחתי אותו על הידיים, חיבקתי אותו ועליתי איתו את המדרגות.
הגענו הביתה הוא רץ ישר למיטה. לקח לו זמן להרדם בעודו מחניק בכי. אמרתי לו שזה בסדר ליבכות, אבל זה רק עיצבן אותו יותר. חיבקתי אותו חזק עד שהוא נרדם.

יש למישהו רעיון מה זה? מה עושים?

קצת רקע אולי יעזור: הילד שלי בן שלוש וחמישה חודשים. מעולם הוא לא היה סמל השלווה. הוא אנרגטי וקופצני. אבל בזמן האחרון נראה שמצטבר בו זעם וכעס שמתבטא בדיבור בצעקות גם עלי ועל בעלי וגם על ילדים אחרים.
הוא ילד מאוד אינטילגנטי, רהוט דיבור, ידוע מה הוא רוצה אבל קצת חסר סבלנות. הדבר השנוא עליו הן שיחות מוטיבציה מנוסח: "נכון שכעסת היום על אמא"? מצד שני הוא מאוד רגיש ועדין.

וי, נשמע ממש קשה. האמת שאין לי עצה, אז רציתי רק להביע השתתפות, וגם -
המשפט "מיום שלם של הסתובבויות בהן עשינו ככל העולה על רוחו של בני" דווקא הדליק לי נורה אדומה.
אולי זאת הבעיה? איזה "הילד במרכז"? פשוט זה ממש הזכיר לי קטע שלידלוף עוסקת בדיוק בעניין כזה, אבל לצערי לא זוכרת בדיוק איפה בספר.
לא יודעת אם זה בכלל מתאים, סתם אסוציאציה.

שליחה על ידי גילה* » 03 יוני 2002, 20:59

אין לי מושג מה זה, אבל לי נראה כאילו לטרוק את הדלת של האוטו היתה, מבחינתו דרך להוציא מה שהצטבר.
אולי תציירו יחד? תרוצו יחד? משהו שתעשו זה לצד זה ואולי יגרום לו לספר לך משהו על עצמו?
סתם מחשבות של לא מנוסה.

קרן יקרה, ליבי איתך ...
גם לי ילד מאוד מאוד אנרגטי ונמרץ ולא פעם יש לו התקפי זעם ואפילו התקפי זעם קשים מאוד.
רציתי לחזק אותך על הדרך שבה הגבת ולומר לך שאת אינך אשמה במה שקרה איתו שכן לפי התיאור שלך
יותר נשמע שזה משהו שלו עם עצמו.
כשאני נמצאת בסיטואציות דומות אני משתדלת להרחיק אותו ממקום ההתרחשות ומיד לעשות לו HOLDING
כלומר לחבק אותו חזק חזק ולאפשר לו להתפרץ תוך כדי חיבוק ותוך כדי דיבור מונוטני רגוע של "אני אוהבת אותך, אתה ילד מקסים, וכד'. כשהוא מתחיל להרגע אני שואלת אם הוא רוצה שאני אניח לו , בד"כ התשובה שלו היא לא. ואז אני ממתינה עד שהוא רוצה.כשהוא אומר לי כן אני סופרת עד 10 לאט ואז מרפה לאט לאט....
הוא בד"כ נשאר עלי עוד קצת אני מביאה לו מים, מתחבקים ואז הוא ממש רגוע ושליו לכל אותו היום....עד הקריזה הבאה...
סיטוציה קשה מאוד במיוחד לי כאמא אבל מניסיון של עוד כל מיני שיטות, רק זה עובד לנו......

ואני יוכלה גם להניח שיתכן שקשה לו עם ההריון והלידה הצפוייה...וחשוב לדבר על זה בכל מיני צורות...
היו לנו גל של התפרצויות לקראת הלידה ואחריה השתדלנו לתת לרגשות שלו מקום בכל מיני דרכים כמו למשל
תוך כדי השתוללות בחוץ לזרוק כל מיני משפטים כמו : "אז מה אם עוד מעט יהיה לנו תינוק אתה תמיד תהיה הילד הגדול שלי" או" נכון שבא לך לפעמים לתת לי מכות בבטן ?? "אז בא נבעט חזק בפוף.. יאללה אבא מרביצים לפוף השמן הזה...." או איזה כיף שאתה כל כך גדול ועצמאי ואני יכולה לעשות איתך דברים שעם התינוקת אני לא יכולה לעשות.."

וגם תליתי לו דף ענקי על הקיר ונתתי לו לצייר עם צבעי פנדה או צבעי אצבעות. לפעמים הנחתי ( בא נצייר עצב... בא נצייר שמחה.. אכזבה...) לפעמים לא ( עד היום הוא משתמש בצבעים כהים כמו שחור כחול וחום ומצייר בחוזקה ).

סיפורים שהמצאנו והמחזנו אותם עם צעצועים...

גם היום לא קל איתו אבל וזה הכי חשוב אני לומדת לקבל אותו כמו שהוא , גם כשהוא לא אוהב שאני שואלת"נכון שאתה כועס עלי??" ולנסות לעזור לו להתמודד עם סערת הרגשות שלו שבוודאי גם מפחידה אותו...

באהבה...

תודה לכולכן.
בעלי ואני דיברנו היום על המקרה. בעלי מאוד לחוץ לקראת הילד השני וכל בוקר לפני העבודה הוא קצת פורק עלינו. נראה לי שזה משפיע מאוד על הילד וגם לו יש איזו שהיא אנרגיה שלילית שמצטברת והוא צריך להוציא אותה.

לגבי ההכנה ללידה: אנחנו מדברים על זה המון והילד יודע היטב את כל תהליך ההפריה והצמיחה של העובר. הוא גם יודע שהלידה עלולה להכאיב לי וזה קצת מדאיג אותו. הוא מבין שהתינוק הקטן ינק הרבה ויהיה כל הזמן על הידיים. יכול להיות שהוא רוצה לנצל "זמן ידיים" עכשיו, כי אח"כ יהיה פחות.

בכללי נראה לי שכל האוירה בבית קצת כבדה בזמן האחרון. אני מוצאת את עצמי מרגיעה ילד בן שלוש פלוס, ילד בן שלושים פלוס וכשיש לי זמן אני מנסה להרגיע גם את עצמי.

שוב תודה לכולכן.

קרן שמש, מסכימה עם מיץ פטל (יוצא מצחיק...)- יש לו סיבה טובה להיות "על הסף" מבחינה רגשית, את בחודש התשיעי.

גם לנו היו סצנות קשות ולא אופייניות, אחרי הלידה של אחותו (הוא היה אז בן פחות משלוש). גם אני חשבתי "לתת לו להוציא", להכיר ברגשותיו, ואילו אבא שלו במקרים כאלו היה ממש דורש ממנו להרגע, ועוזר לו לנשום עמוק ואכן להצליח.

עד ש...הילדון יצר משתי הדרכים השונות האלו משהו חדש: באחת הפעמים הבאות ביקש בלי אוויר- "אמא, תעזרי לי להרגע". ואכן עזרתי- דיברנו על דברים נחמדים שעשינו אתמול או היום, חיבוק ענק, וכדומה.

זה יפיפה לדעתי, כי זה מלמד אותי שיש לי תפקיד- לעזור להרגע. מתי כן ומתי לא? ריקוד עדין, כמו כל ההורות...

מאחר וחלק מהכותבים ייחסו את התפרצות הזעם ללידה הקרבה, הנה המלצה - יש ספר נהדר של דוד גרוסמן הנקרא "אח חדש לגמרי". בספר שיחה שעורך אב עם בנו (נדמה לי שגם הפעם זה איתמר) על התינוק שעומד להיוולד. הם מנסים לנחש מה יש לאמא בבטן - אח משוקולד - שאפשר לאכול אותו, אח כדור שאפשר לבעוט בו, אח שפן שאפשר לכלוא אותו בכלוב ועוד כהנה וכהנה רעיונות יצירתיים המבטאים כולם את המשאלות הכמוסות אך האסורות בהחלט שלפעמים מבקש כל אח בכור לעשות לאחיו. ספר זה, בגלל המקום הלגיטימי שהוא נותן לרגשות הקשים כלפי האח (הרצון לאכול אותו, לבעוט בו וכו') מהווה הזדמנות מצוינת לאוורר רגשות קשים החוצה בצורה הומוריסטית. לפני הולדת בני השני, בתי הבכורה התעקשה לשמוע את הסיפור שוב ושוב ושוב והוא הצחיק אותה בכל פעם מחדש.
(אגב, כעת, כשנה וחצי לאחר הלידה, במשך ימים שלמים היא מתעקשת שבכלל לא נולד לה אח אלא אחות שקוראים לה אסתר . כתוצאה מכך היא הולכת בבית וקוראת לאחיה אסתר ונותנת לו הוראות בלשון נקבה. עוד לא החלטתי אם להיות מוטרדת מהעניין או לא...)

לגבי האווירה שתיארת, קרן שמש, הקיימת בבית לקראת הלידה הקרובה: נראה לי שגם את מוצאת קשר בין אווירה זו להתפרצות של בנך. אני יכולה להבין את המתח והמצוקה, וליבי ליבי עליך, כי משום מה אנו הנשים נותרות גם לשאת את עול ההריון וגם לשאת את עול המתחים - אבל את האווירה כדאי מאוד לשנות. היא תתעצם עוד יותר לאחר הלידה, עם הלילות הלבנים הארוכים, עם כל התארגנות ליציאה שפתאום אורכת שעה, עם התמרונים שצריך פתאום לעשות... אני למדתי שהאופן שבו אנו המבוגרים תופסים את הולדת התינוק, והאופן בו אנו מציגים אותו לילדים האחרים - יקבעו איך הילדים יקבלו זאת. אם נקבל ונציג את שעומד לקרות כמתנה שהמשפחה עומדת לקבל, (אנו ההורים נותנים לך, בננו הבכור, מתנה מיוחדת - אח - על כל הדברים הנפלאים שמשתמעים מכך), כאל הרפתקה שיש להתייחס אליה עם המון הומור, ולא כאל משהו שרק יערים קשיים, יצור בעיות - כך הילדים יתפסו זאת.
ההפרש בין ילדי הוא די קטן, ופעמים כה רבות לאחר שבני השני נולד - מצאתי עצמי בסיטואציות מטורפות - בית מבולגן עד כדי אי התאמתו להגדרת מקום מגורים, תינוק בן מספר חודשים צורח מרעב ואני מנסה להניקו בעוד אחותו בת השנתיים זורקת עצמה בהתקף קנאה על הרצפה (המלוכלכת) - מהר מאוד הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או לבכות איתם (ולא תחשבו שלא עשיתי זאת לפעמים) או לראות את האבסורד והמצחיק שבמצב. מאותו רגע שהחלטתי שחוש ההומור יהיה גלגל ההצלה שלי - הכל נראה אחרת. החשוב הוא שגם ילדי החלו לקלוט את הדברים אחרת.

מיכל, התרגשתי מהמשפט "אמא תעזרי לי להרגע". סימן שהילד כבר מבין את המצוקה שבה הוא נמצא ויודע שיש דרך החוצה והכי חשוב - יודע לבקש את העזרה הנחוצה לו. הלואי שנצליח להגיע למצב כזה.

יעל, אני יודעת שאת צודקת לגבי האוירה. כל החוכמה היא לדעת איך לשבור את מעגל הקסמים ולהגיע לרגע של הצחוק. אני כרגע יותר בקטעים של הבכי. אני בטוחה שזה יעבור ונמצא דרך. המצב בבית ממש על הפנים והאוירה היום היתה מאוד עכורה. אבל כמו שאמרו באחד הדפים (כמובן שאני לא זוכרת איפה) שמרקורי בנסיגה...

ד"ש לאסתר...

תודה לכולכן. הדברים שלכן חיזקו אותי ועודדו אותי.

אולי כבר המלצתי על הספר הזה, אבל הנה בכל זאת
Raising Your Spirited Child
מלא במידע, הדרכה, טיפים ואמפתיה להורים שהילדים שלהם הם "יותר". (יותר אנרגטיים, יותר רגשיים, יותר עוצמתיים וכו').
בין היתר, לקחתי משם את: "את מרגישה עכשיו שיש לך הרגשה חמה כזו בגוף? זה אומר שאת מתרגשת מאוד, ואז קשה לך לא להשתולל. זה סימן שאת צריכה הפסקה. את רוצה שאני אקרא לך סיפור, או ללכת לחדר שלך 'לקרוא' בעצמך?" אחרי כמה פעמים כאלה, מספיק שאני אגיד, "את מרגישה את ההרגשה החמה הזאת בגוף?" והיא כבר יודעת את ההמשך. יותר מזה: באמצע חגיגת יום ההולדת שלה, היא ניגשה אליי ושאלה אותי אם היא יכולה ללכת לחדר שלה להיות קצת לבד.

האמת, ש"בזכות" ההריון הקשה שלי (אני כבר שוכבת יותר מחצי שנה...) הלידה נתפסת אצלנו כמין "שיחרור" כזה... אחרי הלידה אמא תוכל לקחת אותך מהגן עם אחיך הקטן במנשא... אחרי הלידה נוכל לרדת לגינה... אחרי הלידה אוכל לאכול איתכם יחד... (בלי לרצות להקיא מלראות אוכל...). בקיצור, התינוק הזה יחזיר לבתי את אמא שלה. נכון שלא כמו לפני ההריון, אבל מי זוכר מה היה לפני כל כך הרבה זמן כשהמצב הבלתי נסבל היום הוא אמא שלא מתפקדת בכלל בכלל!

דוקא אחרי תקופה של רגיעה יחסית, כשהרגשתי שהמצב מתחיל להיות ממש סביר, ושאני כבר יודעת איך להתמודד איתו ועם ההתקפות, היום היתה לנו התקפת זעם קשה.
היא נמשכה שלוש שעות בקרוב, עם הפסקות קצרות.
הוא בעט והתפתל בטרוף וממש לא נתן לנו להחזיק אותו.
כן הוא היה גם עייף מאד.
הוא דפק את ראשו ברצפה כמה וכמה פעמים. ורצה להמשיך אבל לא נתנו לו.
בתחושה שלי, לא כדאי להראות לו שזה מדאיג יותר מכל פעולה אחרת, כי אני פוחדת שהוא יתרגל לדפוק את הראש ברצפה כל פעם שהעולם לא מתייצב לפקודתו.
מצד שני - מזעזע לראות את זה, ואני תוהה מה יכולים להיות הנזקים של זה. מישהי למעלה כתבה שהיא מאמינה שהילדה לא תעשה מה שלא טוב לה.
יש עוד דעות בנושא?
אני הולכת לחפש את הספר שהמסעדה הניידת ממליצה עליו. מי כתב אותו?

אמא הרוסה,
תמצית רסקיו רמדי עשויה להועיל מאוד, במיוחד בהתקפי זעם.

Mary Sheedy Kurcinka's . אפשר להזמין ברשת, שווה להרים טלפון לסטימצקי, וגם חלק מקבוצות ללל מציעות אותו למכירה, ואפשר גם להזמין אותו דרכן - הוא מומלץ ע"י ללל הבינלאומית.
אגב, בימים אלה אני מתפעלת מ"ילדים - האתגר" של רודולף דרייקורס, תלמידו של אלפרד אדלר (זה מביה"ס להורים אדלר). יש פה ושם תגובות שנראות לי נוקשות מדי, אבל הוא מלא מלא מלא בדוגמאות מהחיים שלנו ובעצות פרקטיות ופשוטות לפתרון ששומר על כבודם של שני הצדדים. ואותו קל בהרבה להשיג - אם כי הוא לא מתייחס לדפוס מסוים של ילדים כמו Raising Your Spirited Child, והוא ביהביוריסטי יותר ופחות יורד לשורשי הסיבות להתנהגות.
במקרים שאת מתארת, אני חושבת שהייתי מנסה לבדוק מה קורה אם ההורים יוצאים מהחדר שבו נמצא הילד וממשיכים בעיסוקיהם בשלוות נפש, לפחות לזמן קצר. "אם אין קהל - אין הצגה". למה שהוא ימשיך לדפוק את הראש אם אף אחד לא נמצא שם בשביל להתרגש מזה?
יש הרבה הורים (וגננות!) שמשתמשים ב"פסק זמן" או בלשון פחות יפה, "תעוף לחדר שלך ואל תצא משם." אצלי אני עושה ההפך - כשנמאס לי אני הולכת לחדר השינה וסוגרת אחרי את הדלת. הרבה יותר קל מאשר לגרור ילד לחדר שלו, ואפקטיבי להפליא, משום מה.

אני מותקפת זעם. כל יום חמישי ושידור חוזר ביום רביעי.

מסעדה,
כלומר שכל פעם שהילדים שלך רוצים קצת חופש מאמא הם צריכים רק התקף זעם קטן?

ליבי איתך.
חזקי ואמצי.
זה כל כך קשה לראות את זה . להיות שם.
אנחנו עשינו (ועדיין עושים ) הולדינג.
כלומר לחבק אותו חזק חזק.עד שירגע. עד שירגיש מספיק בטוח ורגוע.
לא הייתי מציעה לך להמשיך לאפשר לו להכאיב לעצמו מאותה סיבה שהעלת. וגם כדי שירגיש שיש מישהו ששומר עליו אפילו מעצמו.
גם אני פעם חשבתי שהוא לא יעשה מה שלא טוב לו. ומהר מאוד עמדתי על טעותי. בכל אופן במה שנוגע להתפרציות זעם.
למדתי לכבד את הצורך שלו להתפרץ, לצרוח, לבכות, לבעוט, להשתין,וכ' אך הכל במסגרת מוגנת ותומכת.ובטח שלא נוטשת.

מיץ, מנסיונך - מה ההשפעה של ההולדינג מעבר לטווח המיידי?

אצלינו ההולדינג לא עובד.
הוא מתפרע בצורה כזו שאי אפשר להחזיק אותו, אלא אם זה ממש באלימות. ולא נראה לי שלזה הכוונה בהולדינג.
ככל שאני מצליחה להבין את מה שקורה בימים האלו, זה קשור בגרוד הגבולות. הוא כאילו עושה דוקא, במקומות שהוא יודע שאסור לו, כדי שיהיה לו תרוץ להתפרץ. ואחר כך הוא מתחיל לעשות כל מיני הצגות. זה ברור שההצגות מיועדות אלינו. אבל הוא גם דורש שנשאיר אותו לבד. כשהשארנו אותו לבד, לפי דרישתו - הוא לא דפק את הראש ברצפה. הוא צרח המון והעיף דברים. כל כמה דקות עברתי בטווח עיניו וניסיתי בעדינות לבדוק את הדופק, אם הוא מוכן כבר להתקרב או לא.
אגב ניסינו לתת רסקיו, לפי המלצתו של צפריר. נדמה לי שזה קצת עוזר. קצת ממתן. הבעיה שלי עם זה שהוא מתנגד ובעצם אני דוחפת לו את זה בכפייה. אני מרגישה עם זה נורא .
אני שוברת את הראש מה הסיבות לזה. כלומר אני יודעת שזה נחשב אופייני לגיל שלו, (שנתיים עד שלוש) אבל זה בכל זאת לא קורה לכולם, ולא בכאלו עוצמות.
האם זה קשור לתחושת חוסר הסיפוק שלי מהחיים?
האם זה בגלל שלא נשאתי אותו על גופי בחודשיו הראשונים?
או בגלל שהוא היה עד להרבה ריבים וכעס שלנו, ההורים שלו?
מעניין אותי אם יש ילד שלא חווה את כל מה שמניתי כאן, ובכל זאת יש לו התקפות זעם?
האם זה משהו שפשוט צריך לצאת החוצה, וטוכ שזה יוצא?
או שזאת התחפרות שיוצרת סטנדרטים מסלימים והולכים של התמכרות לאדרנלין?

אמא הרוסה יקרה
כן, צר לי אבל אני נאלצת להסכים איתך. זה בדיוק כפי שאמרת, זה בסך הכל ראי שהקטנצ'יק נותן לך על חוסר הסיפוק שלך מהחיים. . אין טעם להתפלש ברגשות אשם על זה שרבת עם בעלך ושהקטנצ'יק היה עד לאנרגיות השליליות האלה. ברור שזה לא תרם לו, אבל את העבר אי אפשר לשנות, רק לקבל את זה שזה היה ושזה שייך לעבר. גם את זה שלא נשאת אותו הרבה על גופך בבחודשי חייו הראשונים לא תוכלי לשנות. במקום זה, חבקי אותו הרבה עכשיו, לא כשהוא בהתקפת זעם וכשהוא לא מאפשר לך. זה יביא לעוד יותר תסכול של שניכם, אלא כשהוא במצב רגוע. ובטוח שיש לו דקות כאלה. "תגנבי" עוד ועוד חיבוקים ,נשיקות וגיפופים כאלה כשזה אפשרי ולאט לאט את תראי שהתקפי הזעם יעברו כלא היו. עד שה"גניבות" הללו יהפכו לשגרה, ויפסיקו להיות "גניבות". תתכונני לזה שזה תהליך ושזה לא יקח יום אחד, וגם לא יומיים. אולי כמה ימים, אולי כמה שבועות, ואולי כמה חודשים. אבל זה שווה את המאמץ.
בנוסף/במקביל/קודם כל רצוי שתהפכי לאדם יותר מסופק בשבילו אבל קודם כל בשבילך ובעצם בשביל כל הסביבה שלך.
מה שאני הייתי עושה בשלב הראשון זה מפנה את הבית מכל יושביו, מאפסנת כל אחד איפשהוא (סבתא, עבודה, חברים וכו'), ומתחילה לסדר דברים בראש ובבית. אצלי
זה עובד מצוין בצורה הבאה- אני נשכבת לבדי בחדר השינה, ובוהה. זה יכול להמשך לפעמים שעות. אני נותנת למחשבות לצוף ולעלות,מבלי לשפוט אותן, עד שעולות תובנות חדשות וצצים לם רעיונות חדשים. ברגע שהבנתי שזה לגיטימי לשכב ולא לעשות כלום במשך שעות , ושהמוח כבר מסדר את עצמו לבד, הרבה דברים בחיי החלו להפתר. לא, אין לי שום נקיפות מצפון להשאיר את בתי (3 וחצי) אצל הורי שעות שלמות בלי שום סיבה מיוחדת, פשוט בשביל להתנקות ולמלא מצברים. וזה היה ככה כמע מאז שהיא נולדה. המשאבה של מדלה חגגה אצלינו. אחרת לא יודעת איך הייתי שומרת על שפיותי. בדרך כלל אצלי לפחות, אחרי כמה דקות/ שעות/ של בהיה כזו הרגלים שלי לוקחות אותי לכל מיני פינות בבית ואני מתחילה לסדר ולשנות דברים קטנים. השינויים בדברים הקטנים מביאים שינויים בדברים הגדולים.
מה שהכי חשוב לילדים שלנו זה להיות בחברת אנשים שמגשימים את עצמם ועדיף כמה שפחות מתוסכלים, אז לדאוג לעצמך זה קודם כל , ואני לא מתכוונת רק לאוכל וקורת גג, אלא למשהו לנפש.
ואולי עדיף להסתכל על זה כה- התסכול זה באותו רגע נתון משהו שהוא לא רק שלך ולא רק שלו. זה משהו משותף לשניכם. ו...כן, מתוך התסכול המשותף הזה יצמח משהו עבור שניכם, זה בטוח, אם רק תאמיני בזה זה יקרה, אני מבטיחה לך. המשהו הזה יהיה טוב עבור שניכם, והוא כבר מתרחש ברגע זה, אפילו אם את עדין מתקשה לראות אותו.
לכי לרקוד, לעשות יוגה, טאי-צ'י, ריקודי בטן, משהו לנשמה. תפתחי עסק מהבית. כן אני מדברת מנסיון.וזה מצליח. הפעילי את הדמיון שלך את היצירתיות ותראי שזה משתלם.
וחוץ, מזה אל תשכחי שיש תקופות כאלה ושזה יעבור. בהצלחה.
.

אמא הרוסה,
אין כל טעם להכריח ילד לקבל רסקיו בזמן התקף זעם.
נכון יהיה על פי תאורך, להציע לו רסקיו כמה פעמים ביום דווקא כשהוא רגוע.
כך לאורך שבוע,
לאחר שבוע ניתן להציע רסקיו פעמיים ביום, למשך עוד תקופה.

להערכתי הזהירה, קרוב לודאי שבדרך זו הוא ישמח לקבל רסקיו והן עוצמת ההתפרצויות והן תכיפותן ירדו.

צפריר,
כלומר שכל פעם שהילדים שלך רוצים קצת חופש מאמא הם צריכים רק התקף זעם קטן?
זאת בדיחה, נכון? כי בתור בדיחה היא מוצלחת מאוד (-:
אצלנו הסטנדרט הוא חופש מאימא, במקרה. הבעיה, אם כבר, היא הפוכה - שאמא רוצה קצת חופש מהילדים, לפעמים - ולא, התקפי הזעם שלי לא יעזרו במקרה כזה (-;
ברצינות: אצלנו בבית, התקפי הזעם היו ביטוי של תסכול. לא רצון לתשומת לב, לא רצון לחוסר תשומת לב, לא מאבק כוחות. תסכול הוא רגש לגיטימי מאוד. התקף זעם הוא גם ביטוי לגיטימי, אבל לא מתחשק לי להיות עדה לו. אני מוכנה לחבק ולהחזיק ילד מתוסכל וכועס, אבל הילדה שלי דחפה ובעטה, וגם בגיל שלוש היא היתה חזקה מאוד.
ליציאה מן החדר יש השפעה קצת מטלטלת, ולפעמים כל מה שצריך הוא משהו שיסיח את תשומת הלב וישכיח את העניין שבעצם לפעמים אין לו פתרון, ושבגללו התחיל ההתקף. לפעמים זה יגרום לילד להמשיך הלאה בשלווה, ולפעמים זה יתעל את הזעם לבכי ולרצון לקירבה.
ועוד ברצינות: האם יש לך הצעה אחרת למקרים כאלה, פרט לפרחי באך? אני משתמשת מדי פעם ברסקיו ובתרכובות שהוכנו לילדים שלי במיוחד למצבים שונים, וגם ב"הצילו" שלך, אבל הקטע של "אה, את/ה מרגיש/ה כך וכך? בוא/י קח/י טיפות שיעזרו לך" מעורר בי לפעמים אסוציאציות לפתרונות חיצוניים אחרים - אלכוהול, סיגריות, תרופות, סמים, אוכל - והייתי רוצה שלא ייווצר אצלם קישור ש"רע לי בנשמה = אני מכניס/ה משהו לפה".

מסעדה,
בהחלט בדיחה. בזמנו גילינו שטוב להם לילדים לקבל קצת חופש מאבא ואמא.

לענין השימוש באמצעים מכוונים כמו תמציות או חותמים. כאן, אין הדבר דומה כלל ועיקר לתרופות או סמים. מדובר באנרגיה טהורה שאיננה אלא פותחת נתיב יציאה ממצוקה.
בתקופות בהן רמות התסכול עולות ראוי אם כך להשתמש באמצעים אלה באופן יומיומי דווקא כאשר הבעיה האקוטית איננה עולה בצורה של התקף זעם.
במידה והבעיה ממש כרונית או ניתן לומר יומיומית יש באמתחתי פתרונות גם לכך.

תודה לכולם על העצות. מאד נעים ומועיל להתייעץ כאן.

שירי, תודה על העצות, אקח אותן לתשומת ליבי. ואני שואלת את כל השאלות האלו לא רק (אם כי גם) בגלל רגשות אשם אלא גם מנסיון להבין מה זה הדבר הזה התקפי זעם. ממה הם נובעים. ולכן אני שואלת אם מישהו יודע על ילד שנולד בלידה טבעית, בילה על גוף אימו בחודשים הראשונים, ולא ספג טראומות בשנותיו הראשונות (אם זה בכלל אפשרי), ושיש לו בכל זאת התקפי זעם?

אני מצטרפת גם לשאלה של מסעדה ומחדדת.
האם הנתיב ליציאה ממצוקה יכול להיות חומר שלוקחים?
כלומר האם אין סתירה בין זה לבין מה שאתה - צפריר מכנה כמדומני "ריבונות עצמית"?
האם החומרים האלו מטפלים בסיבה או בסימפטום?
כלומר, האם חומרים יכולים לפתור לנו את הבעיות הנפשיות במקומינו?
אני מתחבטת בשאלות האלו בעצמי.

ריבונות עצמית עשויה להניח לנו להעזר במודע באמצעים מכוונים כאשר אנו זקוקים לכוון.

כאשר מדובר בתמציות אנרגטיות הרי שהן מטפלות בסימפטום כאשר נעשה בהן שימוש נקודתי ולעתים קרובות בעת בחירת תמציות מתאימות, ובשימוש יומיומי לאורך תקופה גם בסיבה.

האם חומרים יכולים לפתור לנו את הבעיות הנפשיות במקומינו?

לא במקומינו, חס וחלילה, אלא אתנו, מעבר לכך שכאן במקרה של תמציות החומר הפיזי עצמו פחות רלוונטי, האנרגיה שהוא נושא היא-היא שעשויה לתת לנו תמיכה וכוון על מנת שנוכל לעשות עבודה אישית.
כאן, לא כל אחד ולא בכל תקופה בחיים נסכים להעזר באמצעים אלה. חוסר ההסכמה הזה גם הוא לגיטמי.

אמא הרוסה יקרה
ואם תדעי על ילדים שגדלו במנשא מאז יום היוולדם ולא יצאו משם כמעט, ושלא היו עדים למריבות כמעט בכלל ובטח שבטח לא להתפרצויות זעם ולמרות זאת סובלים מהתסמונות שעליהם את מדברת, האם זה יקל עליך?
מה שאת מקרינה לי זה שאת מחפשת אישור לכך שאת לא אשמה בהתפרצויות הזעם שלו. צאי מזה!!! את לא אשמה. אף אחד לא אשם. ומה עוד שבדרך כלל לחפש את האשמים לא מוביל אותנו לשום מקום. יש אין סוף תיאוריות שונות ומשונות העוסקות בסיבות שונות ומגוונות לשאלות הרבות מדוע אנשים הם כפי שהינם. החל מפרויד וחבר מרעיו, דרך ראיית חיים דתית של שכר ועונש, וכלה בגלגולי נשמות, שאז זה בטח קארמה, ואולי הילד שלך היה בגלגול הקודם שועל שנדרס דמי ימיו ולא הספיק לילל די ועכשיו הוא משלים את החסר, ואז את בטח לא אשמה. די ,אל תקחי אותי כל כך ברצינות.
אני מאחלת לך יום שכולו אהבה וסיפוק וגם בכלל חיים האלה.

בני סבל תקופה ארוכה מאנמיה, התקפי זעם ונדודי שינה.
ניסינו להעזר בדיקור, בנסיונות פיענוח רגשיים, בהומיאופתיה ובפרחי באך, המצב רק החמיר והלך.
לאחרונה אובחנו אצלו טפילים במעיים, ומסתבר שהם הם הסיבה העיקרית לכל הסימפטומים שמניתי.
מזה כמה ימים שהוא מקבל טיפול בתרופה צמחית נגד טפילים, והשיפור מדהים.
בניגוד לקנדידה שהרפואה הקונבנציונאלית לא מכירה בקיומה, היא כן מכירה בקיומם של טפילים שונים ובנזקים הפיזיים שהם גורמים (דלקות פנימיות, חורים במעיים, תת תזונה ואף נזקים למוח) . לא יודעת אם רופאים מודעים למצב הנפשי, לעצבנות ולחוסר שינה.
ניתן לאבחן טפילים באמצעות בדיקות צואה. אנחנו איבחנו באמצעות מכשיר ביקום, שגם נותן טיפול התחלתי בתדרים. יש טיפול תרופתי וטיפול צמחי. האינפורמציה המליאה על טפילים בספרון מסדרת חותם הזהב, שקונים בחנויות טבע או בסופר פארם ב-12 שקל.
אגב הטיפול בטפילים ובניזקיהם כמו בקנדידה יכול להיות ממושך מאד, ולדרוש גם טיפול מונע ממושך . יתכן שלמניעה לאורך זמן אפשר להעזר בהומאופתיה או פרחי באך. צפריר?

שלום ענת
האם תוכלי לתת יותר פרטים לגבי אבחון טפילים במעיים?
איפה, איך, מי וכו'.
אנחנו גרים ליד ירושלים. דרור אוכל ממש מעט, רמת הברזל שלו נמוכה (נתנו פלורויטל, הברזל עלה ולאחר כמה חדשים שוב ירד, עכשיו שוב התחלתי לתת לו פלורויטל). קשה להגיד שיש לו ממש התקפי זעם. לפעמים הוא נכנס לאטרפים של לזרוק דברים או להזיק, בעיקר כשהוא עייף. בכל אופן יש לי הרגשה שכדאי לבדוק את זה.

לכי לרופא המשפחה ובקשי ממנו שישלח אתכם לבדיקת צואה.
בדיקה ב"ביקום" יכולה לאמת או לשלול גם טפילים וגם הרבה אפשרויות אחרות באותה הזדמנות. ואם יש חוסר ברזל מתמשך אז אולי זה עדיף. זה יכול לחסוך הרבה ניחושים והרבה בדיקות נוספות.
אם את מעוניינת אני יכולה לברר לך על ביקום באיזור ירושלים.

סליחה, מה זה ביקום?
וגם:
ענת, כשאת אומרת אנמיה ונדודי שינה למה את מתכוונת, אני פשוט רוצה לדעת אם להתחיל לדאוג...

ביקום זה מין מכשיר אלקטרוני שיכול לבודד תדררים של מערכות הגוף השונות, של איברים פנימיים, וירוסים, טפילים וכל מה שיש לו תדר. המכשיר גם יכול לקבוע את חומרת המצב: אם יש הרבה טפילים או מעט. אם בלוטת התריס היא בעודף או בחסר וכך הלאה.
הביקום סורק את כל התדרים, ובמקרה של תדר לא מאוזן הוא שולח תדר מהופך וכך גם תומך בגוף לרפוי הבעיה. הטיפול הוא לרוב תומך בלבד, ולא ריפוי עמוק. כלומר, יש סיבה להמצאותם של הטפילים, והביקום אינו מטפל בסיבה. אך הוא כלי איבחוני אדיר.
לא כדאי לך להתחיל לדאוג, אבל אולי להיות עירנית ו/או לעשות בדיקות ולטפל. זה תמיד יותר יעיל מדאגה...
כשאני מדברת על נדודי שינה אני מתכוונת לילד שלא נרדם באופן קבוע עד 12 או 1 בלילה. אצלינו זה התחיל מ 11:30 והחמיר בהדרגה.
ואנמיה זה אנמיה. בדיקת דם פשוטה ומה שהרופא יגיד.

אני לא יודעת אם זה טבעי, אבל יש ילדי "high need". קשה להם. יותר מלילדים אחרים. לפעמים מסתבר מאוחר יותר שיש להם הפרעה מוגדרת. כמו ADHD. לפעמים זה עובר להם כשהם מסוגלים להביע עצמם יותר טוב מילולית. לפעמים הם פשוט מתבגרים. אני לא בטוחה שההבנה תעזור לפתור את הבעיות.

ענת, האם הרפואה הקונבנציונאלית מכירה בביקום?
איפה יש באזור חיפה/צפון?
כמה עולה?
כמה אמין???
האם בודק גם B12?
הילדה שלנו, עוד מעט שנתיים,
יש לה מדי פעם התקפי זעם, קצרים למדי (שלדעתי, עד כה), נבעו מעייפות איומה.
היא מתעוררת המון בלילות, כאילו לינוק, אבל לאחרונה זה לא מרדים אותה בחזרה והיא יונקת, בוכה, מתהפכת במיטה, קופצת מציצי ימין לשמאל ושוב.
מדי כמה ימים נרדמת באזור חצות. כמעט אף פעם לא לפני עשר בלילה.
מושכת "עייפות צהריים" עד אחר הצהריים. חוטפת שנת צהריים לפנות ערב, מתעוררת הפוכה. בקיצור מעגל של זמנים "לא נכונים" שמביאים אותה לתשישות.
יש לה המוגלובין 10.9. אמרו לנו שזה נמוך מדי. אנחנו צמחונים וגם אם לא - לא הייתי רוצה לתת לה בשר כי איכותו איומה. תמיד אפשר לנסות תרנגולת אורגנית מכפר יהושוע, אבל אני לא בטוחה שזה יעזור. וממש מעדיפה להימנע.
תמיד היה לה שיער דליל שגדל לאט, ועכשיו הרבה זמן נראה שלא גדל בכלל.
וגם, עוד איזה עניין כביכול שולי, אך מטריד: היא מגרדת המון באף, מבחוץ, כאילו משהו שם בפנים נורא מציק לה. אני לא רואה כלום ותמיד טורחת להוציא כל 'פילון' שמציץ. (בד"כ אחרי בכי גדול...)
האם למישהו כל התמונה הזאת אומרת משהו???

הרופא האחרון שסיפרתי לו על הביקום הגיב בזילזול בוטה.
שמעתי שבחנויות של GMC יש עכשיו מכשירי ביקום, כדי להמליץ לקליינטים איזה ויטמינים הם צריכים. אבל זו בודאי בדיקה קצרה ושטחית. היא עולה 50 ש"ח.צריך להתקשר ולהזמין תור מראש .
בדיקה יסודית יותר אצל מטפל ביקום פרטי עולה בין 200 ל-400 ש"ח, תלוי במטפל ובהיקף הבדיקה.

מה שאת מתארת נשמע שווה בדיקה בהחלט.

ענת, האם יש פיקוח כלשהו על מאבחני ביקום או שזה שוק פרוץ?
יש לך המלצה על מאבחן טוב באזור הצפון?
כמה זמן לוקחת בדיקה?
היא תלויה בשיתוף פעולה מצד הילד? - אם כן, אז אני לא בטוחה שזה ילך אצלנו.
סליחה על מבול השאלות, זה פשוט נושא חדש לי לגמרי.
תודה.

מאבחני הביקום הם מטפלים מוסמכים ומאוגדים. ומי שרוכש מכשיר ביקום - (מחירו אגב כמה עשרות אלפי דולרים) עובר קורס הכשרה.
המטפלת שלי, שהיא אשה נפלאה, וראש אגודת מטפלי הביקום - תשמח להגיד לי מי מטפל בצפון. מחר אשאל אותה.
בדיקה של תינוקות היא קצרה בדרך כלל מבדיקת מבוגרים. (בין 15 ל- 45 דקות) אם כי זה תלוי גם במיומנות של המטפל. הילד יכול לשבת על האמא ואפשר להעסיק אותו תוך כדי. דברים מסוימים אפשר לבדוק דרך האם. המכשירים של הביקום הם די מעניינם בעצמם. הם נראים די מכשפיים.

וגם אצלינו יש גרודים באף. אני לא יודעת אם זה שייך, אבל יש...

ובכן, המטפלת המתוקה שלי בחו"ל. בפלאייר שקבלתי ממנה פעם מופיעים באיזור הצפון:
איון רכניצר 04-8403789
רחל כרמי 04-6946249
דר' משה ליבוביץ 04-9920727
והנה לך אפילו דוקטור.
יש עוד כמה מטפלים באיזור חיפה. אם תזדקקי. בהצלחה!

אמא הרוסה יקרה.
ביתי השניה נולדה בבית בלידה טיבעית, גדלה במנשא וינקה עד גיל שנתיים ושמונה חודשים. מגיל די צעיר היא התחילה עם "התקפי זעם" שהיו מלווים בהכאה עצמית וזריקת דברים לכל עבר. לעיתים היא היתה נשכבת על הרצפה וצורחת במשך דקות ארוכות (עד 20 דקות). זה היה קשה מנשוא ומתסכל מאוד. היא לא הסכימה שנתקרב אליה בזמן "התקפה". התיעצנו עם כל מי שהיה לו מה להגיד בענין עד שחברה אחת אמרה לי שאולי פשוט צריך להיות שם לידה ולשדר לה שזה בסדר ושאני מקבלת אותה כך. זה היה באמת קשה ולעיתים הייתי יושבת ובוכה ביחד איתה. אבל זה עבד. פתאום שמתי לב שההתקפות מתקצרות.
מישהי כתבה כאן על ילדים שפשוט יותר קשה להם. היום אני מבינה שזה מה שקורה עם הילדה שלי. היום היא בת שלוש וחצי. עדיין לוקחת את החיים "ברצינות" אבל ההתקפות כבר יותר מתונות ופחות תכופות.
מנסיוני, מה שצריך זה הרבה אהבה והרבה סבלנות.

,

הגדולה שלנו (שנה וחצי) היתה ילדה רגועה ושמחה עד לחודשי ההריון האחרונים לא דיברנו איתה על הלידה מתוך מחשבה לתת לתהליך לזרום וגם אולי שהיא תבהל או לא תבין. לקראת סוף ההריון (במקביל קרו עוד הרבה שינויים מסביב - עברנו בית, עבדנו הרבה והיא נשארה עם חברה ועוד..) היא הפכה עצבנית קצת ואגרסיבית כלפי הבטן (מדהים כמה היא הבינה ואז חשבתי שזה מקרי) . עכשיו - חודש וחצי כבר אחרי הלידה ואנחנו כמעט לא מזהים אותה. כשהיא בנוכחותי (וכמובן שגם הקטנה נמצאת, בד"כ עלי) היא עצבנית בוכה מכל דבר קטן מרביצה לעצמה מנסה (לפעמים בהצלחה) להחטיף לתינוקת החדשה וממש מנהלת לפעמים מלחמה על הגוף של אמא.
ניסינו לעזור לה עם פורמולה אישית של פירחי באך שכנראה היתה מאוד טובה ומדוייקת - תוך שלוש פעימים (פחות מיום) התחילו לה התקפי זעם נוראיים בהםנאלצתי להשתמש בהולדינג כל התקף ארך כחצי שעה ברגע שהבנו שכנראה הפורמולה היא שהוציאה את ההתקפים האלו החוצה הפסקנו עם הטיפול. מרגיש לי לא נכון לחהוציא לה את זה ככה כל הכעס ביחד אולי עדיף לתת לזה לקרות באופן עצמאי בזמנה שלה. מאז יש שיפור קל אין התקפים אבל עדיין היא עצבנית ביחס לאיך שהכרנו אותה לפני סוף ההריון. אשמח לשמוע מנסיון של אחרים על ההתמודדות עם הכעסים בעקבות אח חדש ביחוד ברווחים קטנים כמו אצלנו (חצי שנה הפרש) ולקבל עצות לפתרונות יצירתיים...

גמדים,
בנושא "פרחי באך". על פניו את מתארת בו הריאקציה של אותן תמציות שבחרתם (מי בחר?) הקצין את הכעס של בתך.
עם זאת, לאחר שהפסקתם את נתינת התמציות חלה בכל זאת איזו רגיעה.

אשמח לתת מנסיוני בנושא פרחי באך ולבחון יחד אתך את התמציות שנבחרו ואת השפעתן.

אלא שהמצב החדש שבו נמצאת בתך איננו חדש רק בעבורה, לכן, ובזאת אני מצביע על ההיבט הכולל, יהיה זה נכון שאת עצמך תפשפשי בקרבך ותבררי מה אצלך מאפשר או אפילו "מזמין" את התקפי הכעס הללו.
בירור כזה רצוי גם מבחינת אביה של הילדה.

שכן, בתך רק "מוציאה לפועל" את אותם כעסים ותסכולים שחבויים אצל המשפחה כולה. על מנת לשנות את הדפוס הזה יש להתבונן בראייה כוללת על המשפחה ולברר את מקורות הכעס אשר פורץ ונגלה דרך בתך.

זו הזדמנות גדולה בעבורכם, אם כי המחיר הנדרש לעתים קרובות בעת ברור נושא משפחתי נראה כבד. במילים אחרות, כאשר אנו מפשפשים בנסתר אנו נדרשים לנכונות להתמודד עם המכשולים הגדולים ביותר בעבורנו באופן אישי.

שיטת פרחי באך כאמצעי מאזן אנרגטית עשויה להניח את הדרך הקלה והיעילה לשינוי גישה שכזה.

ילדרתי כמעט בת 6 עם התפרצויות זעם קשות.
הבעיה שהיא מרחיקה ממנה את החברים בלי להבין כמה התנהגות מפחידה ומביכה את הילדים בגן

לפני מס' חודשים נפגשתי עם הדולה שלי שהיא מטפלת ברפואה סינית (גם בילדים). היא סיפרה לי שלאחרונה היא עברה קורס על איך משפיעים מזונות שונים על התנהגות של תינוקות/ילדים. באותו מפגש דיברנו בעיקר על הלידה שלי, אבל שאלתי אותה בכל זאת כמה שאלות בנושא. מה שהיא אמרה זה שעגבניות נמצאות די בראש הרשימה של מזונות שמגבירים עצבנות/אלימות בילדים.

רק לאחר איזה שבועיים פתאום התקשרו לי כמה דברים ביחד:

נועה התלהבה מאוד מאוד מאוד מעגבניות. מצידה זו יכלה להיות ארוחה בפני עצמה - עגבניה בתור מנה עיקרית, תוספת וגם קינוח.
לנועה התחילו התקפי זעם על דברים שפעם לא היו מעוררים תגובות כה חריפות.

החלטנו לעשות ניסוי ולהפחית כמות העגבניות. עד שהפסקנו להביא אותן הביתה בכלל.
והתקפי הזעם נעלמו... הקול הצווחני (והמעצבן) כבר לא נשמע, בעיטות נמרצות עם ידיים ורגליים - כבר לא מה שהיה.

אולי זה צירוף מקרים. אולי לא.
בעיקר רציתי לשתף אותכם בתקווה שאולי עוד מישהו יוכל להיעזר.

אם יש דף שכבר עוסק בנושא אוכל והשפעתו על התנהגות - תעבירו לשם (אני לא מצאתי).

מאוהבת .תודה על העיצה , נבדוק ונספר האם יש קשר בין עגבניות (שגם אצלנו הן מאכל אהוב בכמויות) לבין מצב רוח .

נשמע מאוד מעניין.
את יודעת אילו מזונות יש עוד ברשימה?

אני שמעתי שממתקים: סוכר וצבעי מאכל (במיוחד ירוק) גורמים ל"היפראקטיביות" שיכולה להתבטא גם בעצבנות.

ארני, האם ניסית להפחית בעגבניות? האם היה שינוי?

אני מבקשת עזרה במצבים קשים שלאחרונה מתרבים אצלינו ללא הרף:
בן 4.5 מדבר באופן שמעולם לא נשמע אצלינו.
הוא רוצה צ'יריאוס בכמה צבעים שלדאבוננו נגמר. אני אומרת לו שנגמר אבל הוא לא מאמין, הוא הולך ובודק בעצמו. אחר כך לוקח כסא כדי לחטט בכל הארון. אחרי שלא מצא את הצ'יריאוס, אני אומרת שהנה, אין, שישב ויאכל מה שיש.
הוא עונה לי:"אני אזרוק את כל האוכל שלך לכביש!"(יש בארון אוכל דיאטטי שלי)
אני מבינה שזה מתוך תסכול אבל לא יודעת איך להגיב במיוחד שהאירועים זה אחר זה.

עוד אירועים:אני מיניקה את רון, האח הקטן, וזו סיבה מצויינת להרביץ לשנינו. אני רוצה קצת לנוח כי רון נרדם, או לפחות לא לקפוץ כנשוכת נחש איך שהוא סוף סוף נרדם אחרי מליון התעוררויות הודות לאחיו. זה סיבה להגיד:"אני יהרוג אותך! אני אקרא לאבא שלך והוא ירביץ לך!"

אני מבקשת לא להכניס צבעים מסויימים לאמבטיה כדי שלא יתקלקלו, ברור שזו יופי של סיבה להכניס אותם לאמבט, וכשאני כועסת להגיד:"אני אגיד לאבא שיעיף אותך מהבית"
אני מעולם לא השתמשתי באיומים של אבא או "גורם עליו" אחר, ובטח שלא איימתי במכות או באלימות אחרת.
מה עושים?

בעילום - אולי הוא שמע את זה במקום אחר?? בגן ?? מהגננת/המטפלת ???

יש תוכנית בערוץ שמונה שנקראת: בית הבנדיטים, מגיעים לשם ילדים (קצת יותר גדולים מהגילאים המתאורים כאן) עם
"בעיות" שונות ויש פסיכולוגית שלאחר צפיה בהתנהגות ההורים והילדים והאינטרקציה ביניהם מדריכה את ההורים כיצד
לנקוט. באחת התוכניות הייתה משפחה שהילד שלהם היה צורח, בוכה, מטיח את הראש שלו בריצפה והפסיכולוגית אמרה
שעכל עוד וזה לא גובל בפגיעה בעצמו פשוט לא להתייחס, להיות לידו מיכוון שאם ההורים מתיחסים להתנהגות הזו הם למעשה נותנים חיזוק חיובי להתנהגות ואז הילד יקשר: אני מתפרץ - אני מקבל תשומת לב, אני חייבת לציין שהשיטה הר"מ
עבדה במספר מקרים של התפרצויות שהראו בתוכנית, רציתי לדעת מה דעתכם ???? כי ת'אמת אני די מבולבלת, מצד אחד נראה לי לא לעניין לא "לעזור" (לדבר, לחבק) למצוקה של הילד שלי ומצד שני - אם אנחנו באמת מנשקים ומחבקים
כשילד בהתפרצות כעס אולי הוא ילמד לחזור על זה ולו כדי לקבל יחס, עכשיו שאני חושבת על זה אולי הכל תלוי במקרה,
מה הגורם לכעס: אם הגורם הוא רצון של הילד לעשות/לקבל משהו לא הגיוני וכתוצאה מכך הוא "בהתקף" אז אולי באמת
כאן מתאימה השיטה של להיות ליד אבל לא להגיב או להתייחס ???....

מזכיר לי מקרה שהתינוקת שלי לפני מס' חודשיים (בת שנה) כשהיינו חוזרות מהמשפחתון הביתה אחרי סידור הבלגאן
ועוד "אטרקציות" בסידור הבית הייתי מתיישבת והיא הייתה מרביצה לי.....מיכוון שבגן יש רק עוד ילדה אחת אז הבנתי שזה לא מכאן, ומיכוון שבבית היא לא רואה כלום חוץ מלולי - אז גם זה לא, דיברתי עם הגננת והיא אמרה שכנראה משהו מתסכל
אותה ותוך כדי שיחה העלינו את האפשרות שהיא מתוסכלת מזה שאחרי הגן אני לא איתה נטו...מתעסקת בדברים אחרים
(כמה טיפשה הייתי....) ואכן לאחר שבוע !!! שכשחזרנו מהגן דבר ראשון הייתי איתה, נשיקות, חיבוקים, משחקים או סתם
לשבת להסתכל עליה משחקת ו...אין יותר שום מכות....(-:

שליחה על ידי רני* » 30 מרץ 2006, 09:10

אולי מישהו מכן/ם יכול להציע רעיון לפתרון בעיה שנתקלנו בה לאחרונה.
הבן הגדול שלנו בן שנה ושמונה חודשים לא אוהב לחפוף את הראש.
זה מגיע לידי התקפת הסטריה לעתים. צרחות ורעד בגוף.
כשהוא נרגע ומחייך דקה לאחר מכן, אני שואל אותו מה מפריע לו הוא עונה שזה פוגע לו בעיניים.
העניין הוא שאני לא יכול לחפוף את השיער בלי שזה יפגע בעיניים. גם אם זה אל סבון לא מכאיב.
אני מנסה בהדרגתיות להרטיב רק את אחורי הראש. אבל התגובה כנראה כל כך טרואמטית שהוא לא מוכן בכלל.
יש לו שיער מתולתל ארוך.

איך לגשת לזה?

נסה לקרוא ב לא אוהב להתרחץ.

רוצה לשתף אתכם בשיטה שראיתי פעם בתכנית של ד"ר פיל בערוץ שלוש (כן, כן, אוי לאותה בושה.. אני צופה נלהבת של פסיכולוגיה בגרוש). הפעם, בניגוד לרוח האופיינית לתוכנית הוא אירח פסיכולוג שכתב ספר על התמודדות עם התקפי זעם. הוא טען (אני בודאי זוכרת רק חלק מן הדברים), שילדים קטנים נכנסים להתקפים אלו כי הם לא יודעים להתמודד עם הרגשות שמתעוררים בהם. בזמן ההתקף מעין "מסך" יורד והם לא מסוגלים להקשיב לנאמר להם, יתרה מכן דיבורים "רגועים" או "מרגיעים" יוסיפו רק שמן למדורה. השיטה שלו היא להיכנס לראש של הפעוט המלבה את צערו ע"י חזרה על אותה טרוניה (לדוגמא - לא רוצה לגן).
צריך לרדת לגובה העיניים ולדבר בטון שווה לעוצמת הטון בו משתמש הפעוט! משמע לדבר חזק ואפילו חזק מאד! הדבר מסב את תשומת ליבו. הדברים שאומרים הם חזרה מדויקת ובמילים ספורות על מילותיו בצורה משקפת (אתה לא רוצה לגן!). יש לחזור על דבריכים פעמים מספר עד שאתם מצליחים להסב את תשומת ליבו.
מניסיון עם בני (2 ו3 ח') זה עובד כמו קסם - הוא מפסיק ומקשיב לי.
עכשיו מגיע החלק הטריקי (בו אני מטערת שאין לי את הספר השלם)..
השלב הבא הוא להכניס עוד כמה מילים למשפט שיעבירו את המסר שלכם או יאפשרו לצאת מן המצב הסוער.
לדוגמא: בני התעורר הבוקר במיטתו, לאחר שאתמול הלך לישון כאשר היינו אצל חברים, וישר החל לבכות " לא נוסעים"
אחר בירור קצר עלתה הטענה המלאה "רוצה לחברים" (לא נסגיר שמות) ולאחר שלא נענה כמה פעמים התפתח העניין להתקף זעם (טוב אולי היה אפשר למנוע מראש אך לא נבכה על חלב שנשפך). ישבתי מולו וחזרתי חזק "אתה רוצה לחברים" עד שהקשיב לי. ואז "היה לך כיף לאכול איתם" היה לך כיף להתקלח עם חברים" וכו' עד שהגענו לפיתרון שנתקשר אליהם והוא דיבר עם חבר שלו.
אני חייבת להודות שהשיטה הזו בד"כ לא פותרת את הבעיה אבל היא כן מפחיתה אותה לסיטואציה שבה אפשר לדבר/ לפתור בעיות/ להבין רגשות וכו'. עוד ייתרון הוא שזה נותן לו (ולך) הרגשה שמבינים אותו ולא מפקירים אותו בעת צערו.

ועכשיו שאלה לבעלי ניסיון או מקצוע:
בערוץ 8 מוצגת תכנית "מלאכים קטנים". הפסיכולוגית בתכנית, ד"ר טניה ביירון, מייעצת למשפחות החשות שבורות אל מול התנהגות ילדיהם (בד"כ מדובר במשפחות עם שני ילדים או יותר - שבהן חשים ביתר שאת את הקושי בניתוב "משק תשומת הלב"). אחד הכללים שם הוא לשבח התנהגות רצויה - אפילו בהגזמה בהתחלה, ולהתעלם מהתנהגות בלתי רצויה. היא מתייחסת שם להתקפי זעם כאל התנהגות בלתי רצויה שצריך פשוט להתעלם ממנה. מה דעתכם?
האם זה פועל? בתכנית כמובן תמיד רואים ירידה בהתקפים לאורך זמן אבל זו בכל זאת טלוויזיה..
האם לדעתכם התעלמות מהתקפים היא התעלמות מרגשות הילד? האם היא מלמדת אותו להתעלם מרגשותיו?
אשמח מאד לשמוע דעות של עוד הורים.

אחרי שקראתי את כל מה שכתבו הגעתי למסקנה שהילדים מבקשים מתחננים לגבולות ולסמכות שתשאיר אותם חסרי דאגות למה צריך לשאול ילד עייף מה הוא רוצה ולתת לו לסגור דלת כמה פעמים זו לא הדרך תדאגו להם לסדר יום מאורגן בדרך כלל זה מונע הרבה בעיות ובזמן התקפי זעם מניסיון להתעלם אין כמו זה ולהגיד להם שאים הם רוצים לשחק אים אמא או חיבוק נא להרגע!אמא לא נותנת חיבוק או פרס לילד שמתנהג בצורה לא יפה תאמינו בילדים שלכם הםנולדו ברוב הפעמים אם היכולת להרגע בעצמם לשלוט בעצמם אם נרגיל אותם להרגע רק בעזרתינו אנכנו גורמים לתלות ,הילד לא ישאר איתנו לנצח !שנהיה הורים טובים ושאדון הכול יתן לנו סבלנות ובינה להבחין בין טוב לרע!

הגיע הזמן לרענן את הדף:

בימים אלו אני לומדת לזהות מה מה מצית את התקפי הזעם, איך לעצור התקפי זעם אם פרצו, והכי חשוב איך להמנע מהם.

מי שעוזר לי המון בתהליך הוא בן זוגי, בתור אדם חיצוני ואובייקטיבי, שנמצא איתנו בבית די הרבה, הוא עוזר לי לזהות איפה בדיוק הייתה הנקודה שהציתה את ההתקף, מה יכולתי לעשות כדי למנוע, ובמקרה שכבר פרץ התקף, הוא עוזר לי להשאר רגועה ולא להיכנע להתקף.
זה ממש כמו בתוכנית טלויזה, שמכניסים את המומחית לגידול ילדים הביתה, והיא בוחנת את המצב ומייעצת, ועם מצלמות, ואוזנייה מדריכה את האמא בזמן אמת איך להתמודד.

הסבר שקראתי בספר "הורים וילדים ומה שיניהם" מאת ד"ר עדנה כצנלסון :

..." מדוע ילדים זקוקים לגבולות
גבולות מאפשרים לילד לא להיות מוצף על ידי דחפיו התוקפניים. אם לא נעצור אותו כשהוא מושך את שערינו (בגיל חצי שנה), כשהוא מכה ילד (בחצר, בגן הילדים) או כאשר הוא קורע ספר, הילד יחיה בחרדה מתמדת שמא יוצף על ידי דחפיו - תוקפנות, קנאה, צורך בסיפוק מיידי ללא התחשבותבמציאות. שימת גבולות אינה, לכן, רק עניין של נוחות אלא מתן תחושה לילד שיש מי שדואג לו ולא מאפשר ליצריו להשתלט עליו. "....
קצת מזעזע אבל יש בזה משהו

לזה בדיוק קוראים: "לפתוח פה לשטן"....
אתמול בלילה כתבתי בהרגשה שאני הבנתי הכל, שאני כבר אחרי זה, שאני מצאתי את הפתרון ואצלי אין יותר בעיות.
ואז מורתי הגדולה, צליל, הסבירה לי, שלא כך בכלל, ופתחה את הבוקר בהתפרצות בכי וצעקות ממיטב המסורת.
אורך ההתפרצות: שעה
סיבת ההתפרצות: היא לא רצתה להתלבש וללכת לגן.
צורת ההתמודדות שלי: בעיקר התעלמות, כמה צעקות ניעור,עונש: הוצאתי לה את הטלויזיה מהחדר, ובסוף בסוף כשהרגשתי שנשאר רק בכי כואב, הולדינג.

אבל מה עושים אחר כך?
ממשיכים כאילו כלום לא קרה?
ממשיכים לכעוס? מדברים על זה? איך חוזרים לשגרה?

צליל מצדה מנסה לפייס אותי ואני אחרי הקרב נשארתי חסרת אנרגיה....
בגן היא עברה לידיים של המטפלת שחיבקה אותה, אז היא אפילו לא רצתה להפרד ממני, ברגע שהיא עברה למטפלת, היא התעלמה ממני.

אני מתארת לעצמי שאחרי הצהריים כשנפגש שוב, הכל כאילו יחזור למצב רגיל, אבל אני רוצה להעביר לה את המסר שזאת התנהגות שלא מקובלת עלי, ואי אפשר להמשיך לעשות את זה שוב.

מה עושים???

את באמת חושבת שהיא לא יודעת שזו התנהגות שאת לא אוהבת?

אבל אני רוצה להעביר לה את המסר שזאת התנהגות שלא מקובלת עלי, ואי אפשר להמשיך לעשות את זה שוב.
תעבירי את המסר הזה בדיוק - לעצמך.
הניחי לה.

אנונימי

יש איזשהו הבדל בין לא לאפשר לילד להכות ילד אחר לבין להעניש אותו על התפרצות זעם, לא?

התפרצות זעם לא לגיטימית בעיניך? כלומר, איך את רוצה שהיא תפרוק את תסכוליה, תביע את מחאותיה וכו'? תכתוב יומן? תבכה לכרית? תתקשר לחברה לעשות שיחת נפש? תפתח דף תמיכה ב"באופן"?

האמת היא שבאמת שאני מחכה שהיא כבר תלמד לכתוב....

באמת שהייתי קצת (או הרבה) קשה איתה בזמן האחרון, אני מודה, נלחצתי.
פתאום, נתקפתי חרדה פן תצא לי ילדה לא מחונכת.
הפסיכולוגית שלי עשתה לי שיחת איפוס:
איך אני יכולה לצפות מהבת שלי להיות רגועה כשאני הופכת לה את העולם מקצה לקצה, ועוד צועקת עליה...
איך מהאמא הכי חופשיה בעולם פתאום הפכתי לאמא היטלרית, ואני מצפה ממנה להצדיע.

טעיתי, אני מבינה.
עכשיו אני צריכה לתרגל קצת רכות, איתה ועם עצמי.

_התפרצות זעם לא לגיטימית בעיניך? כלומר, איך את רוצה שהיא תפרוק את תסכוליה, תביע את מחאותיה וכו'? תכתוב יומן? תבכה לכרית? תתקשר לחברה לעשות שיחת נפש? תפתח דף תמיכה ב"באופן"?
האם הייתה כאן נימה צינית?

ואני אמנם לא רעות אבל לא. התקפי זעם לא מקובלים עלי.
לא מקובל עלי שהילדים שלי יצרחו עלי וישתוללו בצורה כזו.
והאמת שהם כמעט ולא עושים את זה..
אני כן דואגת לתת להם אופציות אחרות לפרוק את כעסםם וזעמם - השתוללות במקום מוגדר [אצלנו זה על המזרון בסלון] כך שהם בטוחים ואני יכולה לבחור לצאת לחדר אחר ולא להיות חלק מזה.
ולפעמים אנחנו צועקים ביחד. זה עוזר להם לפרוק ולי יותר קל לקבל את זה בלי להרגיש שכל צרחה מכוונת בדיוק למרכז העצבים שלי.
צרחות כאלה של התקף זעם שמכוונות בדיוק למרכז העצבים שלי אני לא יכולה לסבול.

ולפעמים אני פשוט מודיעה להם שאמא עכשיו צריכה הפסקה והולכת לחדר אחר ונותנת להם לעשות מה שהם רוצים.
וחוזרת כשהם קוראים לי שסיימו להשתולל. זה עוזר גם לי וגם להם כנראה...

מנסה לעורר את הדף ואולי לקבל הצעות ישומיות - או חוות דעת שונות,
הפעוט שלנו בן שנתיים וחודשיים, לאחרונה החל בהתקפי זעם -
להטיח את הצעצועים שלו/עצמו/או לכיווננו חפצים,
ברור לנו שהוא כועס,
ברור לי שחלק מזה נובע ממני, (כי כך אני נהגתי להגיב עד לא מזמן בזמן כעס, רק בזכות קיומו זה הפך להיות אקוטי למיגור מבחינתי, אבל או שזה מאוחר מידי או שזה עבר לו בגנים לא ממש משנה איך),
מצב שקורה ,אם לא מרוצה ממשהו , או לא הולך לו עם משהו שעושה- כמה פעמים ביום , הוא זועם מייד במהירות , ואני לא יודעת איך יהייה הכי נכון להגיב,
לא רוצה לצעוק לכיוונו בחזרה, כמו שהוצע פה, ל
לא בטוחה שאני אוהבת את שיטת ה- טוב אם ככה אתה מתנהג אני הולכת, לא יושב לי טוב,
וגם אני רוצה לעזור לו , אני רוצה ללמד אותו להיתמודד עם התיסכול /כעס הטחת החפצים, צעצועים שלו שהוא אוהב
הוצע כאן עוד פיתרון - ברגע שזה קורה, "לעזור לוולהוריד את הצעצוע בעדינות לריצפה" - כשאניחושבת על זה עכשיו ניראה לי שזה יגרום לעוד יותר כעס, כי אני "עוצרת אותו"
היום התרחשה התקפת זעם- כאשר אני אמרתי לו שאנ לא מוכנה שהוא יטיח חפצים וישבור אותם - ופשוט לקחתו אותו בידי תוך שהוא צורח , וככה החזקתי אותו איזה 20דקות, הוא לא ממש נירגע, אבל ביקש לרדת לי מהידיים וללכת "לשם" ואכן הלך (לספה) ושם ביקש טלויזיה. - ואח"כ היה לו מאוד קשה להיות לידי.

בקיצור, או שלא..
אני די אובדת עצות כרגע.. מאוד קשה לי עם העיניין הזה - צפריר כתב איפשהו למעלה שאני צריכה להפנים שזה לא מתאים לי
יש בזה משהו אני מתארת לעצמי, אבל בכל זאת איך אני פועלת יותר טוב ופחות בכוח עם המתוק שלי....?

עץ התמר , הבן שלי בן שנתיים וחודש. בדיוק באותו שלב, לאחורנה גם נתקף בהתקפי זעם.

לפעמים עוזר שאני מסתכלת עליו ובשיא הרוך אומרת לו "אתה רוצה חיבוק? אתה צריך שאמא תתייחס אלייך? " או משהו דומה, כמה פעמים הוא באמת בא והתרפק ונרגע. פעמים אחרות אני מתעלמת. לא תמיד יש תשובה טובה.

למרות שאני לא כל כך מאמינה בזה, נראה שזה באמת שלב כזה ואז הוא עובר, הרגשות מתמתנים, לא כל דבר הוא סוף העולם.

אלונ צ'יק

כן אמרו לי שזה שלב - גיל שנתיים האיום....

אבל מה שהכי מפריע לי בהתקפים זה הרס, שובר והורס צעצועים, תפסתי שברגע שזה לא שלו אז בעצם יש בעייה, ומעבר לכך שלא תפסתי שבעצם אם הוא מתרגל שאפשר לעשות את זה על צעצועים שלו, אז הוא לא מבדיל עם צעצועים של אחרים-
אז ניראה לי שעדיף להעביר את הכעס שלו שאין לי שום בעייה איתו להוצאה אנרגיה בצורה לא הרסנית...
ואת זה אני לא יודעת איך לעשות..

עץ התמר גם אצלנו היו התקפים כאלו בגיל שנתיים וחצי הם עברו ועכשיו הם חוזרים בגיל שלוש וחצי, אני מאמינה שזה מתוך כעס פנימי שיש לילד, תחושת תסכול (במקרה שלי יש לי רעיון לסיבה).
כן ראיתי שעוזר לו שאני מסבירה לו שאני מבינה שהוא כועס אבל ההתנהגות לא מקובלת עליי ולוקחת אותו (משתולל) לחדר שלו או לספה ואומרת לו שהוא לא חוזר למשחק עד שהוא נרגע.
כשהוא נרגע ומתחיל משחק שקט אני מחבקת חזק חזק.
לפעמים זה עוזר ולפעמים לו.
לפעמים באמת אין בררה ואני מודיעה לו שלא נעים לי, הולכת לחדר אחר ומזמינה אותו להצטרף כשהוא נרגע.
בכל מקרה בסוף הוא צריך לסדר את הבלאגן שעשה.

עצות כלליות להוצאת אנרגיות של כעס: דובי שהוא יכול לחבק חזק, פינת פופים (אם יש מקום בבית) , נחום תקום, לצאת לחצר ולשחק בכדור, ציור.
אבל זה עוזר רק אם תופסעם שניות לפני שהכעס מתפרץ בעוצמה.

בקשר לצעצועים של אחרים, ובכלל חפצים של אחרים, זה דווקא הבן שלי מבין היטב. מכיוון וכבר יותר מחצי שנה אנחנו בחינוך מאוד קפדני לכבוד לחפציהם של אחרים.
כל פעם שהוא רצה לגעת , להרוס חפצים של אנשים אחרים (לא צעצועים) הייתי משננת לו "זה לא שלנו" , כל הזמן, בלי נפילות ובלי מריחות.
די מהר זה נקלט, והיום באמת שיש לו כבוד לדברים שהם לא שלו, ונדיר לראות אותו מטיח צעצוע של ילד אחר.

אני חושבת שחשוב לתת לגיטימציה לכעס, וללמד אם אפשר דרכים לגיטימיות להוציא אותו. גם לאשר לו שאת מבינה הוא כועס.

אני חושבת שחשוב לתת לגיטימציה לכעס, וללמד אם אפשר דרכים לגיטימיות להוציא אותו. גם לאשר לו שאת מבינה הוא כועס.

מסכימה לגמרי, וגם פועלת לפי זה- חוץ מהעיניין של דרכים לגיטימיות להוציא אותו - עם זה בדיוק יש לי בעייה.

אפשר לשקול לסייע לו ולך באמצעות פרחי באך

גמלנו הופיעו ההתקפים האלו. קראתי ספר מעולה- "בכי והתקפי זעם" מאת ד"ר אלטר סולטר (מחברת "התינוק יודע").
ההתקפים לא נעלמו, אבל ההשפעה שלהם עלי הפכה ממצב שאני ממש משתגעת למצב שאני מתמלאת חמלה ורוך ואהבה.
חוץ מזה שמשכם התקצר מחצי שעה עד שעה לשתיים שלוש דקות. סופו של התקף בכי וזעם שהילד מעורסל בזרועותיי ואני אומרת לו שהוא בטוח ויכול לבכות, והוא בוכה טיפ-טיפה רק לעשות לי נחת ויוצא הלאה מבין זרועותיי.
זה גם משנה את מצב הדבק- אחרי קטע כזה הוא כאילו חופשי פתאום ורגוע יותר, פתאום לא צריך את אמא.
בעבר הייתי נסגרת עם הילד הבוכה בחדר עד שהיה נרגע. בספר היא שואלת- נסו להזכר מה הוריכם עשו כשבכיתם.
לקח לי זמן ובסוף גם וידאתי בשיחה עם אמי שבהתחלה טענה שבכלל לא היו לי התקפי זעם ובכי- כשבכיתי וצעקתי נשלחתי לחדר להרגע.
נזכרתי בעוצמת העצב והחרדה בבדידות ובחוסר התמיכה. כשילד בוכה הוא צריך את התמיכה יותר מבכל עת אחרת. זה הזמן.
מה למדתי? להשתיק את עצמי, להתבודד בעת עצב ובכי, להשתיק את בכי ילדיי ולהלחץ כשיש בכי בסביבה.
אמי לא זכרה שבכיתי אבל נזכרה שחשבה שאלו מניפולציות, גם בגיל שנתיים.
בכי הוא דרך לגיטימית לכעס. אולי הדרך הטובה ביותר לשחרור כעס ולחץ. למה אנחנו מחפשות דרך להשתיק? בגלל איך שגידלו אותנו.
אבל אנחנו מהפכניות יחסית להורינו. הנקה, חינוך ביתי, אי-מירכוז הילד, חינוך ללא גבולות , ולכן גם- קשב לבכי.

אני ממליצה בחום על הספר הנ"ל וגישתו!

לוטם מסכימה לחלוטין בקשר לבכי. אבל הבעיה שאצלנו למשל התקפי זעם באים בצורת מכות לאמא ואבא תוך צרחות.

אז לגיטימי לכעוס, לגיטימי לבכות, לגיטימי לקבל חיזוק, אבל ממש לא לגיטימי בשבילי לקבל מכות של זעם מפעוט בן שנתיים.

רוצה לחזק בענין הגישה של סולטר - זו הגישה של ייעוץ הדדי.
הייתי מוכנה להשבע שכבר היה על זה איזה דף כאן, אבל אני לא מוצאת. וגם לפני כמה ימים זה שוב עלה כאן באיזה דף..
הגשה הזו גורסת שהדרך הטובה להתמודד עם כעס היא לאפשר פורקן של הכעס.
יש כעסים. ילדים במיוחד נתונים לכעסים, בגלל הפער הגדול שיש הרבה פעמים בין איך שהם מבינים שצריך לעשות את זה ובין היכולת שלהם בפועל, מה שיוצר המון תסכול.
באופן טבעי אדם פורק את הכעס שלו באמצעות רעידות של הגוף, צעקות, פורקן פיזי של אנרגיה. בתור הורים אנחנו בדרך כלל לא מרשים לילדים אף אחד מן הדרכים האלה: לא מרשים לצעוק, לא מרשים להשתולל, לא מרשים להרביץ. נוטים להגיד לילד: כשאתה צועק אני לא שומעת, קודם תרגע, לא קרה שום דבר, אין מה לכעוס. כל אלה הן דרכים שמתעלמות מן הרגש שהוא חווה, שמדחיקות אותו, שלא נותנות לו לגיטימציה ולא מציעות לו פורקן.
התוצאה היא, שיש כעס שרוצה לצאת, ואם את מצליחה עכשיו "להרגיע" ו"לטייח", זה ינסה לפרוץ עוד רבע שעה עוד פעם, והנה ילד לא רגוע ומתוסכל ואמא לא רגועה ומתוסכלת גם.
הדרך לאפשר פורקן היא לאפשר לילד לכעוס. לא באמצעות הטפות "אתה כועס, תוציא את הכעס", אלא פשוט על ידי כך, שאת מאפשרת לו לכעוס: הוא כועס שאת לא נותנת משהו, או לא מאפשרת, ואת לא באה עם פתרונות, לא מסבירה למה אי אפשר, לא מסברת את האוזן ומחלה פניו, אלא מסכימה שהוא יכעוס. לא מחבקת! (חיבוק הרבה פעמים עוצר לגמרי את האפשרות לכעוס). פשוט יושבת אתו, אומרת לעצמך: הוא כועס, ואני יכולה לראות אותו בכעסו ולהיות אתו בכעסו.
הוא יכול להתפתל על הרצפה, לצעוק, הוא יכול להרביץ (כאן הגבול הוא הנוחות שלך: כמובן שלא ירביץ לאח הקטן שלו, וגם את יכולה לכוון את המכות לאיזור בו בסדר לך לספוג או לכרית אם קשה לך לספוג). הוא יכול לזרוק צעצועים (שוב, הגבול הוא מה שאת מסכימה: הוא לא יכול לזרוק צעצועים שבירים, אבל אולי את בובות הפרווה כן? ושוב - לא הסברים ממושכים אלא פשוט להרחיק את השבירים, להגיש לו את בובות הפרווה).
עם כל הארבעה שלנו עשיתי סשנים של כעס, ובעיקר עם הקטן, שהוא בן שנתיים וחצי. הוא עושה סשנים של כעס מאז שהוא תינוק ממש קטן. אתמול, למשל, היה כך:
קניתי חמוציות. אני שמה את זה בסלט. זה מגיע בחבילות של מאתיים גרם. הוא רצה לנשנש: העברתי לו לשקית ניילון קטנה כמות סבירה ונתתי לו. הוא רצה את כל השקית. אני לא רציתי לתת לו, כדי שזה לא יתפזר בבית. יש מצבים, בהם סיטואציה כזו היתה נגמרת בפשרה: נניח, כך גם את החפיסה ותשמור עליה, תראה איפה אני שמה אותה ואחר כך תקח וכולי. אבל אתמול הרגשתי, שהוא רוצה לפרוק כעס: הוא "חיפש" לכעוס.
אמרתי: "אני לא נותנת לך את החפיסה".
הוא השתטח על השטיח. הוא התפתל, הוא צרח. הוא לקח את השקית הקטנה וזרק אותה רחוק ממנה (קמתי, אספתי, הנחתי בצד. נתתי לו משהו אחר שהוא כן יכול לזרוק). הוא צרח וצווח: את החמוציות! את החמוציות! ישבתי לידו והזדהיתי: אתה רוצה את כל החמוציות! לא רק שקית קטנה! את הכל! הרבה!
הוא פרק כעס ברמה גבוהה מאד לאורך עשר דקות בערך. זה אולי נשמע מעט, אבל בזמן אמת זה נראה לך שעות.
אחר כך הוא נרגע, לקח את השקית הקטנה, מרוצה לגמרי, ואכל בנחת את החמוציות. יתר הערב עבר ברגיעה מוחלטת. כשהשכבתי אותו לישון, אמרתי לו:
כל כך כעסת קודם!
והוא אמר, מתיקות אין קץ: כן, עכשיו זה עבר לי.

לנו עוזרים 2 דברים.

אחד זה שיקוף רגשות. הוא כבר למד להגיד "אני כועס", ולנוכח ביטוי כזה כל-כך קל לתת לכעס את הלגיטימציה שהוא מחפש (הוא בן שנתיים ושבועיים).

הדבר השני זה למצוא איפה היתה האי-הבנה. גיליתי שכשהמצב מידרדר עד התקף זעם, תמיד תמיד היתה איפה שהוא אי-הבנה. אנחנו לא הבנו אותו, בעקבות זה עשינו משהו שלא מקובל עליו או לא מובן לו, הוא כועס, אנחנו ממשיכים לא להבין - התקף זעם.
דוגמא: הוא דחף את דלי המים של החיות בחוץ ושפך את כל המים. אבא כעס: עוד פעם שפכת? כמה פעמים אמרנו שאסור וכו' וכו' - כעס עליו. הקטן בתגובה קפץ ונשך אותו ובעט בצעצועים. עכשיו - אם שואלים אותו למה שפכת, הוא יגיד "ככה" - אבל אני יודעת שאין לו מטרה להכעיס, אז כשחשבתי על זה במחשבה נקייה בלי להתערבב עם הכעס עליו נזכרתי שהחתול ישב ליד הדלי, ואולי הוא רצה להרטיב קצת את החתול? מסתבר שזה מה שהוא רצה. ברגע שהוא שוב הרגיש שמבינים אותו הכל היה בסדר, הוא היה קשוב להסבר שלי למה זה לא רצוי להרטיב את החתול, ועוד עם כל הדלי, ושהוא התבלבל כי הוא ידע שאנחנו לא מרשים, ופעם באה הוא יכול להגיד לי שבא לו להרטיב את החתול וכו וכו...... זו רק דוגמא, הרעיון הוא שהמצב הזה הוא בעיניי אינדיקציה לכך שפספסתי משהו בתקשורת.
(אולי זה כבר נאמר בדף, קראתי רק מההודעה של עץ התמר)

מי, לא קראתי לפני שהוספתי. אני מתחברת גם לזה @} (במצבים מסוימים)

לתגווב
אז לגיטימי לכעוס, לגיטימי לבכות, לגיטימי לקבל חיזוק, אבל ממש לא לגיטימי בשבילי לקבל מכות של זעם מפעוט בן שנתיים.

_יש כעסים. ילדים במיוחד נתונים לכעסים, בגלל הפער הגדול שיש הרבה פעמים בין איך שהם מבינים שצריך לעשות את זה ובין היכולת שלהם בפועל, מה שיוצר המון תסכול.

באופן טבעי אדם פורק את הכעס שלו באמצעות רעידות של הגוף, צעקות, פורקן פיזי של אנרגיה. בתור הורים אנחנו בדרך כלל לא מרשים לילדים אף אחד מן הדרכים האלה:

הדבר השני זה למצוא איפה היתה האי-הבנה. גיליתי שכשהמצב מידרדר עד התקף זעם, תמיד תמיד היתה איפה שהוא אי-הבנה. אנחנו לא הבנו אותו, בעקבות זה עשינו משהו שלא מקובל עליו או לא מובן לו, הוא כועס, אנחנו ממשיכים לא להבין - התקף זעם.

מסכימה עם כל המשפטים
העיניין הוא שבאמת מה שהכי מפריע לי וזו גם הבעייה אצלי שאני לא יודעת איך לבטא כעס שלא דרך אלימות כלומר להזיק לסביבה - כי אפילו אצלי לא תמיד משתחשק לחבוט בכרית המיועדת לכך לחלוטין ונימצאת בבית בדיוק למטרה זו- כך גם הפעוט שלי לא רוצה לחבוט כשהוא כועס - ואני אומרת לו אתה כועס והוא יכול להישתולל ולצעוק, אבל זה מגיע לשבירה של דברים והוא לא בשלב שהוא מבדיל בין דברים של אחרים לשלנו וגם די נעצב אחרי שעושה נזק בילתי הפיך למשהו שחשוב לו ולא מבין למה אי אפשר לתקן.

אין לי בעייה עם בכי,הישתוללות (כל עוד לא מזיק לעצמו או לסביבה), צעקות שלו אל עצמו עם עצמו,אבל, זה נידמה במצב הזה שהוא לא הולך להירגע, וגם זה ניראה מסלים אם לא עוצרים את זה כלומר אם נותנים לו להמשיך ולהוציא אנרגיה , הוא פשוט יהפוך לשד תזמני......

אוף , אני עדיין לא רואה פיתרון- ואולי אין- כי זו תקופה וזה יעבור, אולי אני מתעסקת עם זה יותר מדיי...?.....

כולם צודקים. והכעס כמובן לגיטימי, ומהווה מפלט להוצאת כל אותם אי הסדרים הפנימיים, התסכולים וכו'... אבל כמובן שאלימות אינה פתרון לאלימות, גם לא "מכה" קטנה ו"מחנכת" כי כך הילד מתבלבל - האם זה כלי שימושי עבורי או אסור ? ובנימה אחרת, להרבה אנשים יש כעסים, ולעיתים ניתן לפרוק אותם דרך טיפול אמיתי ועמוק יהיהה פורקן. בתור הומאופתית קלאסית אני ממליצה על הומאופתיה. טיפלתי בילדים רבים עם בעיות של התקפי זעם. אם ההתקפים קורים בתכיפות רבה או שעוצמתם בלתי נסבלת. שווה לחשוב על זה... בברכת רוגע ושמחה, גילי 054-5527888

הבן שלנו בן שנה וארבעה חודשים ולאחרונה מתפתחת אצלו התנהגות שאפשר אולי לקרוא לה התקפי זעם. מן התנגדות כזו, כאילו אומר "לא רוצה",הוא מקשית את הגב, זורק את הראש אחורה ולפעמים נשכב על הרצפה ולא מוכן לקום. כמובן כל זה מלווה ביללות ובכיות. בימים האחרונים גם הוסיף טלטול של הראש מצד לצד (לא) והוא אומר "די, די". (בשבועות האחרונים התחיל לדבר כמה מילים). הסיבות - לפעמים כי אבא לא לוקח אותו לידיים (הוא דבוק לאבא שלו בצורה מוגזמת לדעתי), או כי הוא לא רוצה משהו או רוצה ולא מקבל או פשוט סתם בלי כל סיבה שאפשר לראות (למשל הוא על הידיים של אבא ופתאום זה קורה) ואז אנחנו שוברים את הראש מה הוא רוצה ולא מבינים. מעניין אותי אם זו תופעה שאחרים מכירים, האם זה אופייני לגיל הזה ואיך מתמודדים עם זה. אני חייבת גם לציין שהוא עדיין לא הולך (רק עומד וקצת הולך בעזרת ידיים ליד רהיטים) ואולי זה קשור איכשהו. איזשהו תסכול שיוצא.

בן שנה וחמישה חודשים כבר, ועכשיו ממש אפשר לקרוא לזה התקפי זעם, הוא מטלטל את עצמו ולפעמים דופק את הראש ברצפה או בקיר אם נמצא ליד, כאילו בלי שליטה, וכל זה בגלל שלקחתי לו משהו או ניסיתי להפשיט אותו כדי להכנס לאמבטיה או כדי להתלבש. אני בהתלבטויות איך אני צריכה להגיב, האם הוא עושה לי מניפולציות, האם להיות רכה ולתת לו תשומת לב (שאותה הוא דוחה מתוך זעם) או לתת לו לעשות את שלו עד שירגע (כמה זמן?) רוב הזמן הוא ילד מתוק להפליא וגם עדין ויחד עם זאת יש לו מן יציאות קריזיונריות כאלו. למשל אם הוא מנסה משהו ולא הולך לו...

שלום לכולם יש לי בעיה רצינית מאוווווווווווווווווווווווווווווווד!ילדי בן 8 בכיתה ב' ולעיתים נתקף בתקף זעם אשר גורם למחצית צוות בית הספר לעמוד על הרגליים ופשוט לא לתפקד . אציין שההתקפים אינם קורים בבית אלא רק בבית הספר וכשזה קורה הוא מושעה למשך יומיים או יותר זה מביא אותו למצבים בהם הוא בוכה , צורח ,טורק דלתות, ניגש לטלפון הציבורי של בית הספר ומאיים להתקשר למשטרה ופשוט לא ניתן להשתלט עליו כלל .אתן דוגמה : אתמול בני נתקף בזעם כאשר לא חזר לכיתה מההפסקה וכשביקשו ממנו להיכנס לשיעור "השתגע" לגמרי.צוות בית הספר נואש מהתקפים אלו ולא מצליח להשתלט על המצב מה עושים?

לבני בן ה-3.5 היו בעבר התקפי זעם (קשים, יחסית. יכולים להימשך בין מספר דקות לשעה) שכוללים צרחות, בכי. התקשות של הגוף ו
התעקשות על משהו מסויים ביותר שיכול להתחלף גם תוך כדי.
לאחר טיפול הומיאופטי (בגיל שנתיים בערך) זה נפסק לחלוטין. אלא שלאחר הפסקה של מספר חודשים בטיפול חזרו ההתקפים
אולי אפילו בעוצמה גדולה יותר. זה יכול להיות על שטויות וללא קשר לעייפות.
אנחנו אובדי עצות. וחוששים, אולי יש כאן בעיה שצריך לאבחן. הילד בריא ומקסים ופעיל וחכם. ללא בעיות או קשיים
חברותיים וכו'. מישהו שמע/ מכיר/ יודע/ממליץ על הטיפול?
נשמח.

יש הרבה עצות טובות למעלה בדף -- שווה לקרוא. מה שעבד אצלנו זה להימנע מאכילת חיטה.