המחשבות שלי על חינוך בבית

קראתי את הדפים השונים בפורום ובכל זאת הרגשתי שחלק ניכר משאלותי נשאר ללא מענה.
כהורה מחנך בבית - של ילד/ה בגיל מבוגר יחסית - 12
וכמי שעושה זאת פעם ראשונה, יש התלבטויות רבות ושונות במידה רבה מאלו של הורים לילדים צעירים, בחלקם לפני הכניסה לביה"ס.
ואם מוסיפים לכך את הריחוק מהבית - ישראל, הדברים נעשים מורכבים עוד יותר.
נראה לי מהרשימה - הפתוחה בפורום שרוב המשפחות הן צעירות ובכל זאת אם יש כאלו שיש להם ילדים בגילאי 12 ומעלה, אשמח להחליף דיעות ומידע.

איך נהיינו משפחה שמחנכת בבית - בגיל כל כך "מתקדם"
לא היינו כאלה מלכתחילה והרבה שנים שלחנו את הילדים - שלוש בנות בוגרות, לבית הספר "כמו כולם"
עם אי הנחת והכעסים והתחושה שיכול להיות אחרת.
מילד לילד זה הלך והחריף אבל לא, לא חשבנו שאפשר אחרת.
עד לפני שנה...כמו שאמרתי, אנחנו "חדשים"
באמצע כיתה ו' הוצאנו את הבת שלנו מבית הספר והכרזנו מלחמה!
הודענו לביה"ס שהיא לא תחזור וביקשנו העברה לביה"ס הדמוקרטי שנפתח בעיר.
במשך חודש וחצי היא הייתה בבית ואנחנו נפגשנו לראשונה במושג- חינוך בבית.
זו לא הייתה בחירה של ממש, וכשהמערכת נכנעה בסופו של דבר, היא עברה לביה"ס אותו רצתה
וכך הסתיימה השנה.
משהו בכל זאת השתנה...למדנו לחשוב אחרת, והחלטנו לא לחייב אותה לחזור למערכת אם לא תרצה גם כשנעבור למדינה אחרת.
כשהיגענו לכאן - איידהו, ארה"ב חיפשנו מסגרת דמוקרטית פתוחה והתברר שאין!
אז אנחנו שוב בחינוך ביתי והפעם מתוך בחירה משותפת.
עם הרבה התלבטויות, כי אין פה מערכת חברתית שהיא או אני מחוברות אליה ואת הכל צריך ליצור מהתחלה, אנחנו גם "בבית" וגם זרים!
השילוב עם ביה"ס הציבורי - שעתיים ביום, יצר מסגרת מסוימת וחיבור לקהילה.
שאר הזמן הוא שלנו ליצור איתו מה שנרצה .
כמו שאמרתי אשמח להתחלק עם אחרים במחשבות וברעיונות.

אריאלה, אין לי אמנם ילדים בגיל של בתך, אבל הנסיון שלכם נראה לי מרתק, הייתי מאד רוצה לשמוע עוד - איך זה היה אחרי שנים בבי"ס, על מה חושבים קודם, איך מתחילים? אני מבינה שאצלכם הכל עוד מאד טרי.

אריאלה,
היות ולפני כשבע שנים בכורנו סיים שש שנות לימוד, ייתכן ויש איזו הקבלה מסוימת, עם זאת אנחנו החלטנו על חינוך ביתי ובצענו באופן פחות לוחמני. פשוט הוצאנו את הילדים ממערכות החינוך בסוף שנת הלימודים, הודענו למערכות החינוך כי ילדינו לא ילמדו שם בשנה הבאה, הנחנו לנציגי המערכות להניח שפשוט עברנו מתוך שיקולי נוחיות ומעבר מגורים, וכשהגענו לחופש הגדול הוא הפך להיות חופש גדול באמת - עד היום.

הדבר הדומיננטי שאני יכול להזכר בו הוא שלקח לכולנו, ילדים והורים, משהו כמו שנה וחצי - שנתיים, להשתחרר מתפישות שהיו מוטמעות בתוכנו לגבי הממסד, המערכות החיצוניות והתלות באלה, ולהתחיל לבנות מבפנים. במילים אחרות, לקח לנו שנה וחצי-שנתיים להשתחרר מביה"ס. תהליך זה של הבשלה והבנות הינו מרתק, ובפועל אינו נגמר לעולם.

אריאלה, אני פתחתי את הדף החינוך מן הבית למי שיש ילדים גדולים -- ובינתיים אין קופצים -- משום מה!!

לטליה ודוד, אני פשוט כותבת דברים שעוברים עלינו ביום יום.
אולי אין פה שום חידוש...גם אחרים עברו, אבל בשבילינו זה תהליך חדש ואני יודעת, צפריר שזו גם שאלה של זמן.
ובכל זאת, אם אחרים יכנסו ויעירו, יאירו זה יסייע ואם לא אני פשוט אכתוב לי ולמי שיקרא.

אני חושבת ששני דברים היו קשים לי, לנו מהתחלה
אחד, הקשר לעברית ולתכנים של הארץ, דבר ש"בבית" לא כל כך חשבתי עליהם.
הצטיידתי בספרי לימוד של כיתה ז' - הסטוריה, גאוגרפיה וכו'
כמעט מיד התברר שזה לא ממש מעניין לא אותי ולא אותה, אז ירדנו מזה.
החשש שלי לעברית פחת לאחרונה כשראיתי איזו כמות של ספרים בעברית היא קוראת פתאום
ויותר מזה, לנוכח חוסר בספרי ילדים זמינים, היא עשתה קפיצת מדרגה והחלה לקרוא חומר קשה יותר.

הדבר השני היה- מה בעצם קורה במשך היום כשאני לא מכתיבה פעילויות "מחנכות" דבר שבתחילה ניסיתי.
אני יודעת שאלו שעברו את זה, יודעים את התשובה, קורה המון ובדרכים מאד מגוונות.

השקעה רבה בציור, זה תחום שהיא אוהבת, עם התקדמות מלמידה עצמית.
אהבה חדשה לבישול! היא מאזינה לתכניות בטלוויזיה - אנגלית... מורידה מרשמים מנסה בעצמה.
מעקב עירני מאד אחר החיות המקומיות, למדנו להכיר עשרות סוגים של ברווזים גם מראיה, גם מאיסוף חומר באינטרנט וגם מלהסתכל ולפעמים לגעת.
איילים לבני זנב, הם מטיילים בחצר שלנו אז אנחנו עוקבים אחריהם, מצלמים, לומדים לזהות את עקבותיהם בשלג.
נשרים קרחים, ראינו, צילמנו. מאמר מהעיתון תורגם ונשלח לעיתון בארץ.
ועוד ועוד
ועל כך בהמשך

זה נשמע נפלא! אצלנו יש עכשיו אנפות ונחליאלים וקצת סיקסקים. כמו כן הדררות (תוכים ירוקים) ממשיכים להתרבות ולהשתלט על עצי הפרי. איילים נשמע נהדר! אצלנו היו פעם צבאים, אבל כבר שנים לא ראיתי צבי - יותר מדי "פיתוח". רוב העקבות פה באזור הם של כלבים וחתולים, וקצת של פרות.

שליחה על ידי קרן* » 25 דצמבר 2001, 22:37

אני קצת נהנית מחינוך ביתי וקצת לא
אני כן נהנית בגלל שאני אוהבת להיות בבית ולצאת החוצה ויש לנו אגם ליד הבית ויש שם ברווזים ואווזים ואנחנו מאכילים אותם ואני נהנית לעשות דברים בקצב שלי ולעשות דברים שמעניינים אותי כמו ללכת לאגם לחפש איילים לגלות איזה חיות הלכו לנו בחצר בלילה לבשל
אבל מצד שני ככה אני לא יכולה לפגוש ילדים וזה מאוד חסר לי
כי אחרי הצהריים אין לי לאן ללכת אם אף אחד לא רוצה לצאת מהבית וגם בבית ספר הדמוקרטי שלמדתי בו היו לי הרבה חברים

לצפריר, יש לי קצת בעיה עם מה שאתה מכנה - האופן הפחות לוחמני שבו נקטתם.
אני מאמינה - אולי בנאיביות - שיש בבחירה בחינוך ביתי איזושהיא אמירה לגבי חופש בחירה, לגבי לקיחת אחריות וכו'
לתת לרשויות לחשוב שעברתם למקום מגורים אחר? איזו מין אמירה זו?
אני מרגישה שהעובדה שהצגנו עמדה מסוימת, גם אנחנו וגם קרן, שהייתה שותפה לתהליך, שהיה לו מחיר לא קטן אבל גם רווח גדול.
כל זה היה חלק מהתהליך של בחירה מתוך מחשבה.
אשר לחלק השני של דבריך, אשמח לדעת איך עברו השנים שלכם גם בזמן שהתלבטתם וגם לאחר שהרגשתם בטוחים יותר בדרך שלכם.

קורה לי משהו מאוד מעניין לאחרונה:
לכאורה, החלטתי חינוך ביתי ב- 1 באוגוסט 2001
החלטתי, הכרזתי, ביקשתי, התדיינתי, נלחמתי, קיבלתי ושוב נלחמתי קצת
היום כמעט ודאי שיש לנו את כל מה שיהונתן צריך היום
כמו גם את האפשרות לזרום עם צרכיו שישתנו מחר
אני כמעט כמעט כבר מרפה ונרגעת והתהליך מתחיל להתגלות.
אני מבינה פתאום שה- 1 באוגוסט לא היה פתאומי כל כך
פתאום אני מבינה שזה תהליך שהחל לקרות שנים רבות לפני שיהונתן נולד
קראתי את הספר: "החמישה על הגבעה" מתישהו בנעורי -- אז זה ננולד
לאורך כל השנים הכרזתי את האני מאמין שלי ביחס למערכת החינוך
וסיכמתי: "מכסימום, תמיד אפשר ללמד אותם בבית"
בהריון או זמן קצר אחרי הלידה, הייתה כתבה בהורים וילדים
ואמרתי: "איזה יופי!!! זה חוקי בישראל, רק צריך להגיש בקשה"
וכך, חלחל הרעיון...
בשנה שעברה, כשהגיעו מים עד נפש, הודעתי שאני לוקחת אותו הביתה
הם העבירו אותו לגן טוב, שבאמת לקח חלק בשיקום
ובכל זאת, לא השארתי אותו שם לשנה נוספת
חיפשתי תשובה מתאימה, וזו כנראה התקבלה ב- 1 באוגוסט

נאוה,
אני חייב להתייחס לספר "הילדים על הגבעה", איני בטוח שהתכוונת אליו כי את כתבת "החמישה על הגבעה", בכל מקרה, "הילדים על הגבעה" הוא בעיקר ספר שמתאר כל מה שלא הייתי מאחל לנו (לאורנה ולי בתור הורים) ולילדינו (בתור ילדים.

אריאלה,
לתת לרשויות לחשוב שעברתם למקום מגורים אחר? איזו מין אמירה זו?
ובכן אסביר איזו "אמירה" היא זו, ובאריכות.
אמירה זו נאמרת לתפישתי לשלושה גורמים עיקריים: אלינו עצמנו, לילדינו, לממסד או אם תרצי לעולם החיצוני שכולל מן הסתם גם אותך.
נלך מהסוף להתחלה:
ממסד יקר, היות ופנינו אליך בבקשה לדון בעניין חינוך ילדינו, והיות ואתה התעלמת מאתנו באופן מוצהר.
החלטנו על דעת עצמנו להתחיל חינוך ביתי.
לפיכך, היות והדרך שלך לכפות עלינו טרטורים ולהטריד את מנוחתנו בעוד אנו עושים שינוי כל כך חשוב, החלטנו שאת האחריות שלקחנו על עצמנו נממש בדרך שבה אתה לא תוכל להפריע לנו, לפחות עד שתתייחס לפנייתנו המקורית.
לכן, מתוך אוזלת היד שלך, ממסד, מתוך ראיית אחת הפרצות הפשוטות לקיים את צו לבנו, החלטנו שאותם אנשים, נציגיך, אשר מתפקידם להפריע להגשמת החלטתנו, בדמות כפית שליחת ילדינו למוסדותיך, אנשים שאין זה מסמכותם לדון בבקשתנו, כלומר הם יכולים רק להזיק, מבלי להועיל, ובכן החלטנו שאותם אנשים, שוב נציגיך, ייטב להם להאמין שאנחנו כבר לא בסמכותם. בדרך זו חסכנו לעצמנו מלחמות (שכן אותם מוסדות שלך,ממסד, יודעים כיום ללכת רק לכוון של מלחמות שכן הם לא שמעו על החינוך הביתי, הרי אף אחד לא סלל בעבורנו את הדרך).
לשמחתנו, הסכמת לדון בענייננו, ולאחר שנפגשנו עם הנציג שבסמכותו לתת אישור לחינוך ביתי, יושרו ההדורים ונחסכו לנו מלחמות.

ילדים,
בנינו ובנותינו היקרים.
ניתן לגרום לשינויים ללא מלחמות. ניתן להשתמש בכוחו של מי שעשוי לכפות עליכם דרך חיים או התנהגות מסוימת, ולהוציא מהכוח זה את העוקץ.
כאשר אתם נתקלים בשימוש מופרז בכוח או בפוטנציאל של שימוש מופרז בכוח עדיף לעתים (במיוחד כאשר אתם "חלשים" יותר), להניח את המאבק וללכת לדרככם.
זה נכון שאנחנו ילדינו היקרים עוברים על החוק, אבל לעתים מותר וצריך לעבור על החוק, במיוחד כשהוא חוק שאיננו מתיישר עם השכל הישר או עם צו הלב, ובסייג אחד: שלא על חשבון האחרים.
דעו לכם ילדינו כי הממסד עומד לביקורת, החוק עומד לביקורת, דעו כי יחסיכם עם הממסד, ההמון, מה שמצטייר כחזק מכם יכולים להבנות על פי רצונותיכם ולא על פי מה שנכפה עליכם, וכי ביכולתכם לחיות את חייכם. מעבר לכך, אולי תצליחו לסלול עבור אחרים דרך חדשה.

עצמנו יקרים
הגיע הזמן שתקחו את העניינים בידיים. הממסד לא מגיב, זו לא סיבה לעכב חינוך ביתי. עשו זאת בדרך החכמה, הקלה והיעילה ביותר גם אם מישהו ינסה להעמידכם באור נלוז, בהווה או בעתיד. מדובר פה בחייכם ובחיי ילדיכם. לכו על זה ואם אפשר עם מה שפחות גלים.
במקביל עשו ככל יכולתכם על מנת להפיץ את הרעיון בשקט, מפה לאוזן, בהיותכם דוגמא לכך שאפשר. נכון, מלחמה הכוללת דיון משפטי בבג"ץ עשויה להביא לתהודה גדולה ומיידית אך תהודה זו לא תטה חסד כלפי דרככם, אלא מתוך היותה מקדימה את זמנה, תעלה אך ורק את מידת הדין.
לכן, רצוי, להתחיל את השינוי מלמטה, מפה לאוזן, מכאן יהיה זה רעיון מצוין להתחבר למי שאתם מכירים שמקיים חינוך ביתי, או דרך חיים דומה לשלכם, ולהרתם להפקת עלון בשם "באופן טבעי", דרך זו תתחיל את השינוי מלמטה.
אל תשכחו את כל זה בעוד שש-שבע שנים, כאשר פורום שנקרא "באופן טבעי" ישקף נאמנה את הצלחת הדרך הזו דווקא על פני מלחמות, וועדות וארגונים. אלה זמנם יגיע ויעלו באופן טבעי כהתארגנויות ספציפיות על פני מוסד כזה או אחר.

ובאשר להתלבטות, מעולם לא התלבטנו, היו קשיים למכביר אבל לרגע אחד לא היתה התלבטות. לגבי הקשיים, אלו אישיים וקשורים יותר לדוגמות ואידאות שהיו טבועות בנו מ"הגלגול הקודם". לקח לנו זמן עד שהבנו שאנחנו יכולים לסמוך על הילדים, לעזוב אותם לנפשם ולהיענות עד כמה שניתן לגחמותיהם, תוך שמירה על גבולות מחד, והנחת עצמאות מירבית מאידך.
כמובן שכל זה נכון גם לגבי עצמנו, כלומר, אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו, להניח עד כמה שניתן לגחמותינו תוך שמירה על גבולות והנחת עצמאות מירבית.

צפריר, תודה על התיקון, אכן לא הייתי בטוחה לגבי השם: הילדים על הגבעה
לא אמרתי שלדעתי זו דוגמה איך לעשות חינוך ביתי, רק ציינתי שזה היה המפגש הראשון שלי עם הרעיון.
מאז המפגש הנ"ל, התעסקתי המון באיך לעשות את זה נכון יותר, מאוזן יותר
אני חושבת שזו גם אחת הסיבות שהעניין החברתי נתפס אצלי כבעיה הגדולה ביותר של החינוך הביתי - עד למחרת ליל השימורים הראשון שלי באתר (3 באוגוסט 2001) מצאתי אז המון תשובות להמון שאלות. זה לא המודל שלי
בכלל, אני חושבת שהשרות העיקרי שעשה האתר עבורי זה להוריד אותי ממודלים של חינוך ביתי
מתחילת אוגוסט חיפשתי את הדרך מתוך ההתבוננות העמוקה במצב המיוחד שלנו ובצרכים שעולים בעקבותיו
אני משוכנעת שצרכים אלו ישתנו כל הזמן, ואיתם גם הפתרונות

לצפריר, תודה על התשובה.
ובכל זאת אם מותר לי, האם תוכל לפרט קצת יותר, מה קרה בשנים האלו, מה הילדים עשו או לא עשו.
מה הם עושים היום.

אריאלה,
אני מפנה אותך ל חיים במסגרת הבית והמשפחה , אורנה עונה שם על שאלותייך. אם יהיו עוד שאלות נשמח לפרט.

חשבתי היום על נושא הזמן.
בחיינו הקודמים, הזמן היה מרכיב משמעותי מאד ומכתיב דרך עשייה כמעט "עריץ"
היום כשיש לי זמן, לחשוב על הזמן אני רואה את הקצב השונה של כל אחד מאיתנו.
קרן היא בן אדם של לילה, היא מפיקה מעצמה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן אבל זה קורה בשעות המאוחרות של הערב. כמובן שהבוקר מתחיל מאוחר דבר שהוא טוב כי שעות הבוקר הן השעות "שלי" לקרוא, לכתוב.
כשרואים את זה וחושבים על כך שביה"ס מתחיל כל יום באותה שעה ואז אתה צריך להיות ממוקד ומרוכז זה באמת נשמע מוזר.
ועל האוכל, מוזר, לי לפחות, כמה אוכל בכל המשמעויות (אכילה, בישול, צפייה בתכניות על בישול)
מעורר עניין וסיפוק.
ראיתי את זה גם בביה"ס הדמוקרטי לפני שנה וגם עכשיו כשאנחנו בבית.

מה שצפריר מציע פה ומיישם בבית הוא מן הסתם עבירה על החוק. נכון שציות/היענות אשר נכפה עלינו איננו/ה אישרור. כולנו נאלצים להיענות לחוקים רבים המפרים את זכויותנו, אולם כל עוד אנחנו תומכים בדחיית חוקים אלה, היענותנו אינה מהווה אישרור. אבל האם אי-ציות ותו לא הוא הדרך להילחם בחוקים בלתי צודקים ו/או בשרירות הלב של השילטון?

דוד, לא בטוח בכלל שזו עבירה על החוק. כל עוד משרד החינוך נמנע מלממש את איומיו לקחת משפחות לבית המשפט כנראה שלא נוכל לדעת.

????????? . . . . עידן אי-הוודאות?

הרי "את לא תתמודדי בבעיטות עם שמשון" . . .

לא הבנתי.

את מוכנה ללכת למשפט עם משרד החינוך?

אני לא משתוקקת לזה, אבל אם יהיה צורך אעשה את זה.

אבל האם אי-ציות ותו לא הוא הדרך להילחם בחוקים בלתי צודקים ו/או בשרירות הלב של השילטון?

למה לא? זו דרך אחת! והאמת, זו דרך שאיננה מלחמתית, אגב זה שכתבת "הדרך להילחם בחוקים בלתי צודקים".
הכל תלוי מה החוק וגם מה הסנקציה על הפרתו.

חשבתי הרבה על מה שצפריר אמר, על התעמתויות מסוגים שונים ולפעמים אי התעמתות גם היא סוג של התעמתות.
זה נראה לי אישי מאד, כל אחד מגיב בדרך שלו.
אנחנו בחרנו, כשהוצאנו את קרן מהמערכת לעשות זאת ברעש רב.
זה עזר לנו להוציא כעסים רבים, לקרן להבין שמה שקרה הוא "בסדר" כי היא זכתה להרבה תגובות תומכות.
חוץ מזה במצב שבו נמצאנו, עיר קטנה, ועיסוק בתוך המערכת (מערכת החינוך) לא ממש אפשר היה להסתיר.
בדיעבד אני שמחה על הדרך, גם אם היה לה מחיר לא קטן.
בעתיד יתכן שאבחר להתמודד באופן אחר.
ובשמת - אני לא מאמינה שהדרך להחליט אם להפר חוק היא מה הסנקציה.
ההחלטה היא כמו שצפריר אומר מה אני מרגיש כלפי החוק, דרך ההתעמתות היא כבר עניין אישי
שכל אחד בוחר לעצמו.

אריאלה, ראשית שמי "בשמת" על משקל "ענת". אין בו לא ו"ו ולא חולם.
שנית, לא טענתי שהדרך להחליט אם להפר חוק היא לפי הסנקציה. טענתי, שהשאלה אם זו "מלחמה" או לא מלחמה תלויה גם בשאלה מה הסנקציה.

אריאלה, יש הבדל בין לא ליזום מגע עם משרד החינוך, לבין "להסתיר". אפשר לעשות חינוך ביתי בצורה גלויה ומוצהרת, בלי ללכת לפקידים ולהעניק להם כוח על חיי המשפחה שלנו.

אני מניחה שזה נכון עד שהם - הפקידים מופיעים בעצמם.
ושוב, אני מדברת על עצמי והמצב שהיה קים במקרה שלנו.
בעצם כל השיחה הזו התחילה מכך שצפריר אמר שלא היה להם כל קושי בעניין ואני טענתי שלא בכל מקרה זה כך.
וכל זה מתקשר בעצם לשיחה המתקיימת פה ובערוצים אחרים של הפורום על צורך או אי צורך בארגון שיסייע למשפחות הנתקלות בקשיים.
אנחנו כרגע נמצאים במצב כמעט מושלם. אף אחד לא מנסה להשפיע עלינו, מערכת החינוך משתפת איתנו פעולה כך שאני פנויה לעסוק בחינוך ביתי בלבד וגם זו בעיני מטלה מורכבת למדי.
פניתי לאורנה - צפריר ע"פ הצעתך ואני מחכה לתשובה ממנה.
בינתיים אנחנו מתנהלים לנו מיום ליום. יש ימים שאני מרגישה שקורים המון דברים.
יש ימים שהערה בשיחה משותפת מפתיעה אותי במידת העירנות והידע.
ויש גם ימים אחרים שבהם כמו שכבר אמרתי, גם הריחוק מהבית, מישראל ומהחברה שלה היא ואנחנו רגילים, מצטרפים לתחושה של ניתוק וחשש.
אני כותבת על זה כאן כי זה עוזר לי לסדר את ה"ראש" ואני מרגישה שיש לי עם מי לדבר.

בשמת -חזרתי וקראתי ולא מצאתי שטעיתי בכתיבת שמך, אבל אני מבינה שזה חשוב ואקפיד בעתיד.
אם היית יודעת שיש סנקציה משמעותית על חינוך בבית - ויכולה להיות...
היית בוחרת אחרת?

אריאלה,
אני מאמינה שכל משפחה עוברת את החינוך הביתי אחרת, כי אנחנו אנשים שונים שנמצאים בצמתי דרכים שונות בחיים.
אני גם מאמינה שכל שנה, החינוך הביתי נראה אחרת גם במשפחה וגם נקודתית אצל כל אחד מהילדים, שוב מאותן הסיבות.
מבחינה זו, החינוך הביתי מאוד אישי וחייב להיות דינמי וגמיש.
יש משפחות שטכנית קל להן יותר ויש כאלו שהעניין הטכני קשה להן מאוד
יש משפחות שחשובים להן דברים כמו: ביטוח לילד ויש כאלו שחושבות שזה מיותר
אנחנו מאוד שונים בצרכים, בהבנות ובדרך חיינו. עם אירגון או בלעדיו, חשוב שנזכור ונכבד את השוני הזה
קושי לקבל ולכבד את השוני בינינו, משקף למעשה, את הקושי שלנו לאפשר לילדינו להיות אחרים
אחד הדברים שבולטים לי מאוד בתגובות לרעיון ההתארגנות זה המשפט:
"אני לא רוצה כלום ממערכת החינוך"
העניין הוא, שהילדים שלנו, אולי כן רוצים דברים ממערכת החינוך, אפילו אם זה "רק" בשביל החברה
עובדה, שבארה"ב יש ילדים רבים שבוחרים שעורים שמעניינים אותם.

במהלך החיפוש הארוך שעשיתי אחר מסגרת מתאימה ליהונתן, שוחחתי עם המון הורים ואנשי חינוך
אנשים שהרימו את דגל חופש הבחירה של הילדים ואת דגל "שיוכלו להיות מה שיבחרו"
ושבנשימה אחת פסלו כל מיני דברים, כי הם לא תאמו את תפיסתם

הי אריאלה, לא מצאת את הטעות כי תיקנתי לך... זה צ'יק צ'ק, כזכור

לשאלתך - אני חושבת שכן, אבל האמת שזה היפותטי לגמרי. כי הרי זה מקרה שבו החוקים וזכויות האדם דווקא לצדי - רק הפרשנות הצרה שמוענקת לחוק חינוך חובה בתפיסות ה"פופולאריות" (השולטות כמובן גם בכל הממסדים) גורמת להעמדת החינוך בבית כמנוגד לחוק. לא ייתכן שהמדינה תיקח לי את הילדה שלי בניגוד לרצוני. רוב ההורים רוצים לשלוח את הילדים לבייביסיטר הלאומי, ועקב מחלת השיכחה גם מאמינים שבית הספר מועיל לילדים, אז למערכת אין בעיה "לכפות" עליהם את החוק - זו כפייה בהסכמה.

כולנו נאלצים להיענות לחוקים רבים המפרים את זכויותנו . . .

בשמת, את, יונת ואולי אחרים מדברים על פרשנות החוק.
קראתי אותו. החוק מדבר על לימודים במוסד מוכר
מוסד מוכר כולל: משרד החינוך, משרד העבודה נדמה לי ומשרד הדתות.
ב"חדר" שיונת כל הזמן מזכירה, מוכר ע"י משרד הדתות
למרות שאנחנו אומרים: "מוסד הנישואין"
הרי שמשפחה היא שותפות פרטית בין שני אנשים, שותפות שהניבה ילדים

יתכן, שעם דיאלוג מתאים עם מערכת, אפשר יהיה להגדירה כמוסר מוכר אך לא רשמי.
נתנו לי להבין שאין דבר כזה מוסד פטור אלא אם הוא חוסה תחת משרדים אחרים

כמו בכל מדינה, גם בשלנו יש חוקים. מוצאים חן בעינינו או לא, הם קיימים ומחייבים
לא אתיימר לומר שאני מקיימת את כולם אבל...
באיזו זכות מחייבת אותי המדינה לחגור חגורה?
היא מפריעה לי ובכך הופכת אותי לנהג גרוע יותר. אז אני לא שמה אותה
זה לא אומר שאני לא משלמת קנס 190 ש"ח, אם אני נתפסת בלעדיה

אז מה? להתחיל למחות על שהמדינה מכריחה אותי להיות קשורה?
לומר שהמדינה קושרת אותי ומרפרה את זכויות הפרט שלי?
אני יכולה כמובן, לפנות למשרד התחבורה ולהשיג אישור מיוחד ליסוע בלי.
או להמשיך ולשלם את הקנס

נאוהל'ה, להבדיל "חגורה" עם אינדוקטרינציה (שטיפת מוח, בעברית). בתחום הדיעות, בתחומים אינטלקטואליים, אל לה למדינה להכניס את אפה בצלחת שלנו.

נאוה, החוק מדבר על "מוסד חינוך", לא על כל מוסד. לכן בהחלט רלוונטי לברר אם משרד החינוך כופר בהיותה של משפחה מוסד חינוך, ואם כן אז על מה הוא מתבסס. בנוסף, אין בחוק שום דבר האומר שמוסד פטור צריך להיות בחסות משרד ממשלתי אחר - זה אולי נוהג שנוצר, אבל לא משהו שמתחייב מהחוק.

אריאלה, לפקידים אין בדרך-כלל סיבה להטריח את עצמם ולהופיע. כמובן שהתארגנות עלולה לספק להם סיבה כזאת...

נאוה, הסעיף על הפטור נמצא בתוך החוק. אם כי אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק. קראתי בעבר ציטוט של סעיף פטור מאוד ברור.

טוב, הם בוודאי לא יופיעו כאן...
אני נוטה להסכים עם נאווה בכך שכל אחד עובר את הדברים אחרת.
ודבר שקל לאחד עשוי להיות קשה מאד לאחר.
גם לגבי מערכת החינוך ורצוני לקבל שירותים, דבר שאגב עד שלא נתקלתי בו פועל כאן, לא ראיתי עד כמה הוא נכון וחכם וצודק.
היכולת להשתמש בשירותי המערכת הציבורית ע"פ בחירה ובשיתוף נראה לי כהצהרה אמיתית על חופש הבחירה של האזרח למצוא את הדרך המתאימה לו ביותר.
אגב מעניין שמדינת איידהו שנחשבת לאחת מהמדינות הנינוחות ביותר בנושא החינוך בבית היא גם מדינה נינוחה מאד בהרבה תחומים אחרים.
אני חוזרת לשאלה אחרת שתהיתי עליה ואני מניחה שיש לוותיקים יותר, תשובות.
אחד הנושאים שנשאר פה (ארה"ב) שנוי במחלוקת הוא הנושא של מה לומדים ילדים בחינוך ביתי
יש מדינות המחייבות הצגת תכנית לימודים תואמת את זו שבבתי הספר
יש כאלה שלא.
אבל אני שואלת את עצמי את השאלה הזו כל יום מחדש.
לעמוד על כך שחלק מהיום נעסוק בתכנים לימודיים פורמליים (ספרי לימוד וכו')
להציע את זה כאפשרות כשהיא אומרת - אין לי מה לעשות.
להשאר פסיבית בנושא ולאפשר עשייה בכל תחום שיבחר?
יתכן שזו הבעיה שלי בלבד, מאחר ואני תוצר של חינוך פורמלי קשה לי לפעמים לא להתערב, לנסות להשפיע, לכוון.
מה יקרה אם לא נלמד הסטוריה?
אולי כלום...
אולי זה ידע שהיא תשיג בדרכים אחרות.
ואולי זה חשוב ואני בעצם מונעת ממנה משהוא שהיא תזדקק לו בעתיד.
אני לא חושבת שהייתי שואלת את השאלה הזו באותה עוצמה אילו היא הייתה צעירה יותר, אבל הגיל נראה לי מעלה אותה בעוצמה אחרת.

בשלב זה אנחנו עוסקים במדעי ה- קרח.
איך יודעים שהאגם קפוא כדי לדרוך עליו.
האם הצבע הוא המדד, יש כל כך הרבה צבעים למים קפואים, כל גווני האפור והלבן.
אפשר לדרוך כמובן...אבל אז מסתכנים בשקיעה במים קפואים.
זרקנו אבנים בגדלים שונים לראות אם הקרח נשבר או האבן מחליקה מעליו.
שיכנענו כמה אווזים לעלות עליו וללכת, אבל טוב, יש להם משקל שונה.
אחר כך בישלנו...שוב! אוכל הפך מרכיב חשוב בחיינו. לא רק אוכל אלא גם האופי האסתטי שלו.
איך מגישים, איך מקשטים.
שאר היום הדפסה של מכתבים, זו עזרה שאני מקבלת לעבודה שלי.
ציור, שיפור של ציורי סוסים בצורות שונות.
בערב, בשעות הקטנות היא קוראת. הרבה וברמה שאף פעם לא קראה קודם לכן.
אז אני מניחה שהיה לנו יום מלא ומגוון.

שליחה על ידי קרן* » 29 דצמבר 2001, 07:13

היום ביליתי בבית של המורה שלי לרכיבה
היה מאוד כיף אבל מאכזב כי ירד שלג ולא יכלנו ללכת לטייל בחוץ
אז ניקינו את האוורות ועשיתי את השיעור הרגיל שלי
אני גם עזרתי לה לבחור איזה סוסים מתאימים לקנייה
(כאילו "שופינג לסוסים")
ועכשיו אני צריכה לחפש עוד באינטרנט

אז.......
בייייייייייייייייייייייי יייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייי

ואני מאוד עייפה ולא מרגישה כל כך טוב ומחר אנחנו נוסעים עוד פעם לוושינגטון לעיר אחת שקוראים לה ספוקיין
והיא לא משהוא מיוחד
טוב אז לילה טוב
ביייייי

ואני אשמח מאוד אם תשאלו שאלות!!!

קרן .צ.

הי קרן ואריאלה,
לגבי הקרח, אני הייתי מנסה לדפוק עליו והלקשיב לצליל שהוא משמיע. נראה לי שהצליל יהיה תלוי בעובי.

אריאלה, קרח ובישול זה כימיה ופיסיקה. לגבי הכימיה (בישול) יש ספר שנקרא Science Experiments You Can Eat שעוד לא קראתי, אבל קיבלתי המלצות חמות. (ותודי שהשם מגניב!)
לגבי ההיסטוריה - נראה לי שמהתעסקות רצינית בסוסים מגיעים מתישהו גם להיסטוריה ולגיאוגרפיה (אם רוצים לדעת מה זה הגזעים השונים).

בספר של ג'ראלד דארל "משפחתי וחיות אחרות" יש תיאור נפלא של חינוך ביתי.. ואיך מגיעים דרך חיות ללימוד כל נושא שבעולם. והוא גם מצחיק. מומלץ.

ליונת הזמנו את הספר - תודה
לשירה- ספר מוכר וחביב גם עלי וגם על קרן כמו שאר ספריו.

תלות בהורים.
אם אנחנו המסגרת העיקרית.
ובמצב של חיים בארץ לא מוכרת למעשה גם המסגרת החברתית
אני תוהה לפעמים אם לא יווצר, או כבר נוצר מצב שבו יש תלות רבה בהורים מעבר למה שקיים או היה קיים במצב אחר.
קשה קצת להפריד במקרה שלנו בין מה שקשור לחינוך ביתי לבין מה שקשור ללהיות זר וחדש.
זו אחת הסיבות שדחפתי מאד להליכה לביה"ס לפחות למספר שעות וממשיכה לדחוף להשתלבות במסגרות חברתיות שונות.
לדחוף... כי נראה משום מה שיש לי יותר עניין בכך מאשר לה.

לרגע חשבתי שהדף הלך לאיבוד...נתקפתי בחרדה על כך שכל מחשבותי הלכו לאיבוד גם כן!!!
איזה מזל שהוא צץ לו מחדש.
איך למצוא אותו אותו שוב כשילך לאיבוד???
אף פעם כנראה לא יהיה לי אמון מלא במחשב.

אריאלה,
את רושמת את המילה המחשבות בחלון השמאלי העליון, מקישה enter ומקבלת דף המכיל את כל המקומות הרלוונטיים למלה שהקשת. ביניהם גם שם הדף. אז לחיצה קטנה עם העכבר והדף מגיע במלוא הדרו.

תודה רבה.

אני עדיין באותו עניין, קשה לי להביט מהצד ואז תמיד בסופו של דבר אני מתערבת, מציעה משהו לעשות, שואלת למה היא לא עושה כלום.
אולי משום שאני מרגישה צורך להיות כל הזמן עסוקה במשהו.
איפה בכלל הקו בין לאפשר לבין להזניח.

אריאלה,
כמה רעיונות:
אולי תנסי לחשוב מחדש על כל מיני מושגים שנראים לך מובנים מאילהם, כמו למשל: מה זה לא לעשות כלום?, מה זה לעשות משהו? האם "לעשות" זה משהו שהוא תמיד נראה לעין? האם מה שאת לא רואה, לא קיים? האם אלה אמונות שלך, או שמא של ההורים שלך? של המורים שלך? של מחברי ספרי הפסיכולוגיה? של המחנכים המקצועיים?
האם זה טוב להיות כל הזמן עסוקים? אולי ההתעסקות התמידית היא בעצם בריחה מהשקט, מהשעמום, מהמרחב הפנוי, שהם אבות הרצון שנולד מבפנים?

אולי תנסי לברר מה את מרגישה בקשר לשאלות שעולות לך?
מה מפחיד אותך? שבתך תהיה לא משכילה? שהקרובים לך יחשבו שאת אדם חסר אחריות? שתאבדי את השליטה בחיי בתך?
מה מאיים עליך? שבחופש שבתך מעמידה בפניך תגלי כי הרבה אמיתות עליהן חיית עד היום, לא מתאימות יותר? שגם בך במקביל לתהליך שעוברת הבת, נולד רצון פנימי שעשוי לקחת את חייך לכוון שונה מזה בו הם נעו עד היום?

אלה שאלות שעסקנו בהם הרבה בתקופה הראשונה אחרי שהילדים יצאו מבית-ספר.

ולגבי שאלת ההזנחה - שוב מנסיונינו: הזנחה יכולה להיות בתחום הרגשי, לא בנושא ההשכלה. תחום העיסוקים של ילדינו אינו באחריותנו , לעומת זאת, מצבם הבריאותי,הרגשי - אלה תחומי האחריות שלנו. גם כאן חשוב לציין כי מותר לכל אחד להיות חולה, או להרגיש לא טוב, אך אלה צמתים בהם אנחנו נדרשים להסתכלות יותר בוחנת ובמדת הצורך גם להתערבות.

ושוב, כל מה שנכתב, אלו מילים,
בפועל, החיים זורמים, לפעמים אנחנו מתערבים היכן שלא צריך, לעיתים אנחנו לא מתערבים היכן שצריך, אבל תמיד תמיד אפשר לתקן, במיוחד במערכת המשפחתית שאינה מכבידה על כל שינוי בביורוקרוטיה ובהליכים מיותרים.

אריאלה
סקרן אותי לדעת פרטים על השילוב במערכת שאת מדווחת עליו
משהו עם שעתיים ביום,
מה זה אומר?
וגם אם אפשר מה החוק איפה שאתם גרים?

"Education is not the filling of a pail, but the lighting of a fire"
William Butler Yeats
SERN

לאורנה
את כמובן צודקת, רק שקשה מאד, לי, לראות מה שנראה כ"אי עשייה" ולא להתערב.
אני מנסה כל יום מחדש לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.
החלטתי לנסות במנות קטנות.
לא להתערב במשך יום - שבוע, וסתם לכתוב לעצמי מה אני רואה.
האמת היא שמה שכבר נראה מאד ברור הוא שיש לנו ילדה שמחה, היא לא תמיד הייתה כזו.
היא לא נראית משועממת (למרות מה שנראה כאי עשייה...)
היא מאד רגועה.
אז...

ליפעת
אנחנו גרים במדינת איידהו שבארה"ב.
אנחנו פה די חדשים רק כ -4 חודשים.
החוק לגבי חינוך בבית באיידהו הוא מאד נינוח. כל אחד עושה פחות או יותר מה שבא לו.
כל מה שמתבקש ממך הוא להודיע, אפשר גם טלפונית, לביה"ס שבאזור שלך כי הילד לומד בבית.
מה שכן, על פי החוק ניתן לעשות רישום כפול - כלומר הילד יכול להיות ילד בייתי אבל גם להסתייע בשרותי ביה"ס על פי המתאים לו.
הוא יכול להשתתף בשיעור בנושא מסוים, או בתזמורת ביה"ס או בנבחרת הספורט, או רק בשירותי באבחון וההערכה.
יש גם הנחיות ברורות לגבי סיום תיכון והרשמה לאוניברסיטה.
בתי, לומדת בבית הספר אומנות וספרדית על פי בחירתה.
זה יוצא 2ש' כל יום מאחר ופה המערכת בנויה כך.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר את העניין, כי גם לנו זה היה קצת מוזר בהתחלה.
אגב, כל זה נכון רק לגבי איידהו.
במדינת וושינגטון הנמצאת 10 דק' מפה יש חוקים שונים לחלוטין.

אריאלה, איזה מזל שאת לא נמצאת במדינת ישראל כיום -- תרתי משמע.

(למען הסר ספק, "מזל" משמע: ליהנות ממערכת החינוך באיידהו מחד ולהימנע מהמצב הביטחוני-כלכלי-חברתי-שלטוני בארץ מאידך!!)

מצד שני את בטח מתגעגעת, כמו רוב הישראלים הנמצאים בחו"ל -- מה לעשות אי אפשר "לאכול את העוגה ולשמור עליה" . . .?? -- או כן?

אריאלה, לגבי "אי עשיה" אני מוצאת אצל יהונתן שכל זמן שהוא לא מתלונן על שיעמום או כופה עלי לשחק איתו, או בוכה לי: אני רוצה חברים - כשאין, אי העשיה שלו אינה בעייתית כי היא לא בעייתית לו והיא לא מכבידה עלי.
כשאני נדרשת להתערבות, אני מציעה דברים, כולל חוברות, לומדות, טלביזיה, ציור אינטרנט ועוד. כשהוא רוצה לשחק איתי, יש משחקים שיותר מתאימים לי מאחרים (והם הפחות מועדפים אצלו

) אז אנחנו מנהלים משא ומתן.
בכל מקרה, האינדיקציה האמיתית לדעתי, לאי עשייה היא "משעמם לי"

לנאווה!
זה בדרך כלל גם מה שאני אומרת לעצמי, היא לא משועממת, היא נראית שמחה ומרוצה, לא מתלוננת אז כנראה שהכל בסדר.
אבל, ואני חוזרת כנראה על עצמי, בכל זאת אני תוהה אם עניין הגיל אינו מה שמהווה במקרה זה נקודה לדאגה, ובמקרה שלנו הריחוק מהארץ מהחברים מהעברית וכן... גם מהצרות!
אגב, תודה על הברכה, צחקנו כולנו.

לדוד, אכן "מזל" כפול.
וגם הזדמנות פז לראות חשיבה אחרת וגישות אחרות ופתרונות שונים מאלו שאומצו אצלנו.
ואגב, היינו בפגישה של ארגון מקומי של הורים מחנכים בבית.
היה קצת מוזר - כי לפני הכל התפללנו תפילה קצרה וגם סיימנו בתפילה, לא יהודית כמובן.
כי רוב הארגונים פה הם נוצריים אדוקים וזה כבר נושא לעצמו.
אבל העניין הוא שהם הסבירו לנו כמה עבודה ברמה מקומית וארצית מושקעת בכך שאיידהו תשאר גן-עדן כזה לחינוך ביתי

אריאלה שלום
יש להם אתר בטח, לא?

לא ממש הבנתי, השאלה היא לגבי אתרים לחינוך בבית באיידהו?

כשהתחלתי את הדף הזה היו לי כוונות לכתוב בו באופן קבוע ולתעד (איזו מילה כבדה) את ההתנסות שלנו ותוך כדי כך להעלות שאלות (שלי) ולקבל התייחסות ותשובות.
אני רואה שכבר כמעט חודש לא כתבתי כלום ואני תוהה אם זה משום שכל השאלות נענו או שפשוט נכנסנו למין שגרה של יום יום.
כנראה שזה גם וגם.
יש לנו באמת כבר מן שגרה כזו שבה אני הפסקתי לתהות בנושאי לימודים ואיך ליצור בית ספר בבית שלי במקום הזה שם בחוץ.
החיים שלנו התמלאו בכל מיני דברים גם שלי (לימודים כמובן!!) וגם של קרן (צופות, תנועת קדימה - נוער יהודי, חברות, רכיבה וקריאה וכתיבה - דברים שהיא בוחרת לעשות) כך שיש לנו פחות זמן לתהות על מה אנחנו עושים כי אנחנו פשוט עושים!!

אני מבינה שזה חלק מדרך העבודה באתר ואני בוודאי!!! מתפרצת לדלת פתוחה. אבל הדף הזה מרגיש כאילו כבר לא שלי וחלקים ממנו נעלמים פתאום וכל זה עושה הרגשה כזו לא נעימה.
כאילו משהו נכנס לי לבית ועושה שם סדר. ולא שלא צריך לעשות סדר בבית שלי אבל ככה בלי להגיד לי...

אריאלה, סליחה - זו אשמתי. חשבתי שזה ישפר את המצב ויעזור לצפריר ואחרים לראות את השאלה במקום שהיא תתחבא כאן. להחזיר את המצב לקדמותו?

זה תלוי אם את חושבת שהנושא קשור אז אין סיבה להזיז אם נראה לך שזה נושא שעומד בפני עצמו אז יש מקום להציב בדף נפרד.
לי אין בעיה עם זה שעולים נושאים שונים גם אם הקשר לפעמים אסוציאטיבי.

אתמול החלטנו (החלטתי?) לנטוש שוב את בית הספר.
נראה כי גם הביקור של שעתיים ביום הוא יותר מידי. כל יום מחדש אנחנו מנהלות דיון על כן או לא ללכת. זה לא שזה רע זה רק בדיוק אותו דבר כמו בית הספר ההוא שממנו יצאנו מלכתחילה.
מדהים איך כל בתי הספר נראים בסופו של דבר אותו דבר.
נכון פה יותר מסודר, יש יותר ציוד, מתייחסים מאד בנימוס (תכונה אמריקאית נפוצה...) אבל המהות אותה מהות. הילדים שמציקים אם לא בגלוי אז מתחת לפני השטח. הערה פה והערה שם.
המורים שמנסים לתת אותו דבר לכולם. מה שיוצר אצלי תמיד תחושה שבעצם לא קורה כלום.
אין שינוי או גדילה או מתן אפשרות אמיתית לילד להתפתח.
באיזה שהוא אופן הקשר גם אם רופף למערכת היה בו משהו מרגיע (עבורי) שאנחנו לא לגמרי לבד, לא לגמרי בחוץ. אבל זו סתם אשליה.

עברו שבועיים חיכיתי לראות אם מישהו מביה"ס יתקשר לשאול לאן נעלמנו אבל לא.
ובעצם חשבתי חופש זה דבר שעובד לשני כיוונים יש לנו חופש להיות חלק וחופש לצאת ולמה שמישהו יתערב וישאל.
אז לקחתי את האחריות והודעתי שאנחנו לוקחים פסק זמן לא מוגבל בזמן.
אמרו לי "יופי, כשתרצו תחזרו"
אז אנחנו שוב לגמרי בבית.
קרן אומרת שטוב לה בבית ואני נלחמת עם התקפים קלים של פאניקה סביב "שוב לא עשינו שום דבר היום!" וממשיכים.

מאחר והאביב כמעט כבר פה אנחנו (קרן)שותלים גינה.
גינה זה נושא מורכב, ראשית בחירת השטח (מיקום, אור שמש, שיפוע )
הכנת השטח לגידול בתחום זה ניהלה קרן דיונים ארוכים עם השכנה שלנו שיש לה נסיון לגבי זיבול והכנת קומפוסט משאריות וגם החלה בעשייה משלה.
מה לשתול ומתי כי חשוב לא לשתול לפני שיש ביטחון שהטפ' לא ירדו מתחת לנקודת הקיפאון
ומספר לילות היה צורך ךכסות כל לילה את השתילים.
ביקור במספר משתלות לבדיקת ההיצע והמחירים וכמובן שבכל מקום תלוי במוכר/ת נערך דיון לגבי מה ומתי לשתול.
בבית יש לנו פינת הנבטה לכל מיני זרעים שעדיין אי אפשר לשתול בחוץ.
דבר נוסף שהיינו עסוקים בו, גאות המים באגם שלנו עם הפשרת השלגים. המים עלו כל יום והתחילו להציף שטחים נוספים. עד לאן יגיעו עוד לא לגמרי ברור.
כשאנחנו בבית ולא מוכתב לנו (כמעט) קצב מבחוץ מתברר עד כמה לכל אחד יש בעצם קצב חיים ולמידה שונה.
אני קמה מוקדם בבוקר ועוסקת בענייני. קרן הולכת לישון בשעות הקטנות (אלו שעות הקריאה שלה) ולכן קמה יחסית מאוחר. שעות הערב הן השעות שבהן היא מתפקדת בצורה הטובה ביותר.
כשחושבים על זה קשה באמת להבין איך אפשר לדרוש מקבוצה של ילדים להיות מעוניינים באותו נושא באותה שעה ולאותו פרק זמן...

קרן ואריאלה,רק רציתי להגיד לכן שלום.אני נהנית לקרוא מה שאתן כותבות.אין לכן דף בית נכון?אז כתבתי כאן.

היי ענת!
לקרן יש דף בית שלה.
ואני כותבת כאן כל פעם שיש לי צורך להרהר עם עצמי ועם אחרים.

אני מאד מוטרדת, כל הזמן, בשאלות של אחריות וחופש והיכן עוברים הגבולות ביניהם.
מאחר והופניתי פה לספריו של דני לסרי התחלתי בקריאת כמה מאמרים ומצאתי כמה וכמה משפטים שלא ממש פתרו את ההתלבטות אבל האירו כמה נקודות.
למשל בנושא האחריות: " כבוד לילד הוא בו זמנית: לא לגזול ממנו את האחריות ע"י ריפוד יתר והגנה עודפת ...ומצד שני להעמיד גבולות ברורים(הקשורים ביצירת סביבה קבועה ובנוכחות ברורה של מבוגר) אשר כנגדם יכול הילד לבנות את זהותו בביטחון...
"ילד שנתנו לו לפעול בגבולות רחבים מדי יהיה חסר שקט, מבולבל, חסר אוריינטציה, עריץ של עצמו, עסוק במשחקי שליטה בנסיון לארגן ולתחום לעצמו את העולם שהוריו לא ידעו לתחום עבורו"
ועל המאמץ - " לא פעם כדי להיכנס לפעילות, לזרימה של משמעות בנושא מסוים אני נדרש למאמץ סף שאחריו קורה החיבור. לפעמים דווקא העצירה של זרימת הפעילות, דווקא העשיה המלאכותית, המכנית, המאומצת עשויה לספק פריצת דרך חדשה..."
"...דבר זה נכון גם עם ילדים רבים שתחומים מסוימים מעלים אצלם חרדה כה רבה ודימוי עצמי כה נמוך עד כי נוכח הקושי הראשון הם נרתעים. כאן דרך אגב יש לא פעם מקום לעידוד מאמץ סף שהוא על סף המכני (אולי כולו מכני) מאמץ שמחייב מפגש שעשוי לרפא את ההתנגדות הראשונית"
אז לעודד או לא, לדחוף או לא, לאפשר אי עשייה או לתחום גבולות. גבולות זה טוב או רע?
יש גבולות טובים ורעים? מי מחליט?

אריאלה,
אני לא רוצה להכנס לדיון על גבולות, כי הוא כבר נדון בהרחבה בדף החלטות של ילדים ובעוד דפים למיטב זכרוני.

בעניין התחומים שמעלים אצל הילד חרדה - קיימות שתי גישות הפוכות:
האחת - לעודד את הילד להפגש עם אותם תחומים בעיתיים בשבילו.
השנייה - לעודד, לטפח ולחזק דוקא את התחומים בהם הוא חזק, מכאן הילד יוכל להתקדם בעצמו לכל כיוון בו הוא יבחר.
אני באופן אישי מאמינה כי הגישה השנייה נעימה יותר ומועילה יותר. בעצם מתוך גישה כזאת אנחנו נותנים לילד להוביל את התהליך כשאנחנו אכן מתפקדים אך ורק בתור תומכים ולא בתור אלו שיודעים מה נכון ולאיזה כיוונים הילד צריך לפנות.

אריאלה, אני מוצאת שאפקטיבי יותר לחפש את התשובות לשאלות האלה במקרים הפרטיים ולא באופן כללי. למשל, במקום לשאול "לדחוף או לא" נראה לי שעדיף לחשוב על "לדחוף כרגע לכיוון X או לא". ככה לא מסתבכים בדיונים פילוסופיים אלא אפשר להתרכז בשיקולים מאוד מוחשיים ורלוונטיים לכאן ועכשיו. והרבה פעמים כשמתעמקים מספיק בשיקולים של כאן ועכשיו, מגיעים ממילא גם למסקנות בקשר לשאלות הכלליות יותר.

אריאלה, לי נראית כמעשית ונכונה הגישה של אליס מילר :

"אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרחוש כבוד לצרכיהם, ריגשותיהם, ויחודיותם, באותה מידה כמו לשלנו עצמנו ". חשוב מאד ה"שלנו עצמנו".

מה זה לעודד?

_יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני "עודדתי" אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד. אתה משקר. אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב, ואתה רמאי גדול.

כמובן שהוא צדק. ואני טעיתי. זה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר._

. . . בסדברי-ואלי אף ילד עוד לא אולץ, נדחף, הואץ, פותה, או שוחד ללמוד לקרוא . . .

"כבוד לצרכים שלהם כמו לשלנו" ומה אם הדברים מתנגשים והצרכים שלי ושלה בכלל לא אותם.
לדחוף או להאיץ האם זה תמיד לא נכון ולאולי לפעמים זו הדרך שמבטיחה התקדמות.
האם בזה שאנו יוצרים סביבה פתוחה אבל מלאה באפשרויות לימוד שונות אין רמז לילדים שאלו בעצם הציפיות שלנו מהם והם הרי כל כך רגישים לצפיות האלו.
בזמן האחרון כל פעם שאני מעלה נושא של בית ספר העיניים שלה בורקות והיא נראית מלאת עניין כן ,היא רוצה לחזור לסביבה שיש בה ילדים ומתרחש משהו מעבר ללהיות איתי בבית.
לא היא לא רוצה בית ספר רגיל אז אנחנו עכשיו בחיפוש אחר מסגרת שתענה על הציפיות שלה וכן...גם שלי.
אולי נמצא ואולי לא אין הרבה מוסדות כאלו בסביבה שלנו.
ובמקביל הסביבה שלנו ממשיכה לספק לנו אין סוף התנסויות. הברווז שלנו מסתבר שהוא אווז צפון ואנחנו מחכים לרגע שנוכל לשלח אותו חזרה לטבע.הוא מקסים והולך אחרי קרן כמו גור.
האגם שלנו עולה על גדותיו וכל יום מציף יותר ויותר את השדה שמול הבית אנחנו בודקים את ההתקדמות ואיך שדה רגיל הופך לביצה ולאגם וחיות שונות משתקעות בו.
קרן לומדת לדוג ובקרוב לשוט באגם.
היא עושה עבודות מקסימות באמצעות המחשב ובאנגלית (באופן חופשי מכל לחץ)
באמצעות הארגון המקומי של הורים המחנכים בבית אנחנו מתוודעים לכל מיני פעילויות חדשות כמו באולינג, בייסבול, קורס צלילה והכל במחירים ממש מגוחכים.

שליחה על ידי קרן* » 18 יוני 2002, 06:17

היי לכולם
זה לא אווז זה ברווז
בכל-זאת

וזה רייזן הברווז שלי:
{{
( )>
! !
( )
!> !>
}}

שליחה על ידי קרן* » 18 יוני 2002, 06:23

זה רייזן בחלקים זה לא יצא

קרן, אני מקווה שעכשיו הוא נראה יותר טוב?

שליחה על ידי קרן* » 18 יוני 2002, 08:25

כן עכשיו זה הרבה יותר טוב

כמה מתוק!

קיץ, נוסח איידהו, כלומר שלא ממש חם וגם יורד גשם. בשבילנו החופש של בתי הספר לא ממש משמעותי אז אנחנו משיכים בשיגרה שלנו.
רייזן שלנו, שעכשיו התברר סופית שהוא דווקא כן ברווז, כי בדקנו באינטרנט וחקרנו בחנויות החיות באזור, מסרב לחזור לטבע. הוא לגמרי מאושר במוסך.
לאכזבתינו התברר שאין לנו זהב בחצר. בדקנו והיתכנו את מה שנמצא. אז הבהלה לזהב לא תתחיל שוב באיידהו.
האגם שלנו חזר למימדיו הטבעיים והשאיר אחריו שלוליות עם דגים מתים. ניסינו להציל כמה מהם זה לא ממש עלה יפה.
קרן עסוקה מאד בליגת הבייסבול. באולינג, רכיבה על סוסים וקריאה.
כל פען שאני מתחילה לדאוג מחדש על מה יהיה, היא זורקת איזה משפט בשיחה שמראה לי שהיא קולטת מידע כל הזמן.
באוגוסט אנחנו חוזרים לזמן מה לערד ולביה"ס הדמוקרטי שם. עם השמחה והציפיה יש גם חששות לגבי מה יהיה אחר כך עם החזרה לכאן.

הי אריאלה
קראתי מההתחלה. התהליך שעברתם מדהים בעייני. כל-כך הרבה ידע אמיתי נרכש דרך ההתנסות וההתחככות בטבע.
האם ידע כזה יכול להרכש דרך בית-ספר ? ללא הנוכחות האימהית שכל-כך מתווכת, תומכת, מחזקת, נותנת הרגשה של בית בכל מקום עלי אדמות.
האם בבית הספר חשוב הידע הנרכש האמיתי, ושהוטמע הצורה חווייתית או הציון בתעודה?
וכולנו היינו בסרט הזה. כולנו יודעים את התשובות. אני זוכרת את עצמי עושה שיעורים כי הייתי ילדה נורא טובה. ואמרו אז עשיתי. אבל לא עושה מעבר לזה (ולכמה חוגים "נכונים") שום דבר מקדם כי לא צריך. את החובות כבר מילאתי.
זה מצחיק שבכלל היו לך חששות בהתחלה. עכשיו במבט לאחור, ההצלחה של החינוך הביתי (עם ההקשבה הבלתי פוסקת שלך אליה, ובודאי גם שלה אליך) היא בלתי נמנעת.
אני כותבת זאת כי בחודשים האחרונים גם אני הוצאתי שני ילדים (כמעט 6 ו-4) ממסגרות. היו לי המון חששות ועדיין יש.
אני מתחזקת מהסיפורים שלך.
אני עוברת תהליך דומה עם הילדים שלי (למרות הפער הגילי) ומוצאת הרבה נקודות מקבילות. אחת מהן היא חוסר מעש שהולך ודועך ככל שעוברים הימים. עם הבן הצעיר זה בכלל לא קיים. הוא מעסיק את עצמו כל דקה במשך היום. גם הגדולה כבר מעסיקה את עצמה ואת הבן הצעיר כך שאני חופשייה לעינייני ולטיפול בתינוקת.
אני לא דוחקת בהם לעשות שום דבר (חוץ מלנעול נעליים לפני שיוצאים. נו נו נו כבר. נעלת?

ואני לומדת על הילדות שלהם ועל הילדות השניה שלי ה מ ו ן!!!
היום הגדולה מצאה שני אדמוני מצוייר (סוג של חיפושית) מזדווגים (כך היא אמרה לי). כמה פשוט, כמה נכון. זה הטבע. פתוח בפניהם בלי התיווך המקלקל של עולם המבוגרים
אני שולחת לך ולעצמי חיזקי ואימצי

למיכל! תודה על העידוד ותחושת השותפות. הדף הזה שאני כותבת בו כמעט מאז שהיגענו לכאן הוא טוב בעיקר בשבילי, מידי פעם אני חוזרת וקוראת בו ורואה מחדש את התהליך.
יחד עם זאת נראה לי שהחששות (שלי לפחות) אף פעם לא ממש נעלמים ועדיין יש לי התקפים של חרדה מידי פעם.
מאידך אין ספק שאנחנו שונים ממה שהיינו כשהיתחלנו ואולי אחד ההבדלים הוא במשמעות שהזמן קיבל. ממשהו דוחק ולוחץ בנינו לעצמנו קצב קצת שונה. מעניין איך יהיה המפגש המחודש עם החיים הקודמים שלנו והאם נחוש גם אז את השינויים. זה יקרה ממש בקרוב...

שליחה על ידי קרן* » 04 יולי 2002, 10:16

היי
אני וקבוצתי ניצחנו בבייסבול
במישחק הראשון שלנו

ביי ביי קרן .צ.

אתמול ישבנו אצל משפחה מקומית שהבת שלהם התידדה עם קרן. הם מחנכים בבית כבר כ11 שנים שלושה ילדים ועדיין מתלבטים.
הם שייכים לאותו זרם, עיקרי בעצם של החינוך הביתי פה באזור שמגיע לכך מתוך עניין דתי
לראיית העולם שלהם - אלוהים נתן להם ילדים ועם זה את האחריות לחינוך שלהם.
הם לא חושבים שחינוך זה עניין של המדינה. חלקם מאמינים שגם דברים אחרים הם לא עניין של המדינה אבל זה כבר דיון אחר.
מאד מעניין לשמוע ולראות את כל הגוונים השונים של החינוך הביתי.

מחר אנחנו יוצאים למסע שלנו חזרה לארץ. עכשיו בשעות הקטנות של הלילה אני מנסה קצת לארגן את המחשבות. שנה מאז שיצאנו וכל כך הרבה דברים חדשים.
אבל אולי הדבר שיותר מכל המחיש לי שלא היה לי מה לחשוש מהחינוך הבייתי במובן שתמיד מרבים לדבר עליו- הפן החברתי, היה המחנה אליו היא יצאה עם תנועת הצופים.
שמונה ימים באוהל בחום הקיץ ללא מקלחות של ממש ושירותי שדה גרמו לחלק מבנות הקבוצה לגלות פנים חדשות ולא נעימות. הרבה תלונות, מריבות וכו'
קרן חזרה מאושרת. יצרה קשרים חברתיים חדשים הסתדרה בכל המצבים וזכתה למחמאות על היכולת שלה לתפקד, לקחת אחריות לעמוד במשימות.
מסתבר אם כן שאתה לא צריך ללכת לביה"ס כדי ללמוד איך להתמודד גם כאשר הדברים לפעמים נעשים קצת קשים ואולי אפילו דורשים לעמוד על שלך.
בנימה אופטימית זו ולאחר קיץ מלא פעילות (באולינג, בייסבול, דיג וסתם בילוי זמן עם חברות...) אמחנו נפרדים לזמן מה מאיידהו לטובת ערד וביה"ס הדמוקרטי.

בהצלחה רבה אריאלה וקרן !!

בהצלחה!!!
לא תישארו קצת בקהילה בארץ?

אנחנו פה............לאחר מסע באמת ארוך. התייצבנו בבוקר בשער ביה"ס. נחמד לפגוש חברים ישנים. קרן התחברה מיד עם החברות ולי מעניין לצפות בתהליך ולהשוות את הדרך שבה היא מתקשרת בעברית עם החברות הקודמות.
אנחנו פה לחדשיים ואז שוב בחזרה לאיידהו ולחינוך ביתי.

ברוכות השבות . . . זמנית !!

תודה!!!!!!!!!!!!

ושוב באיידהו
היינו כל כך עסוקות שלא כתבתי אפילו מילה.
קרן שקעה בפעילות חברתית עניפה וכמעט שלא ראיתי אותה.
היה קשה לעזוב, אבל גם נעים לחזור לשקט ולשלווה כאן.
ומה הלאה?
חוזרים כנראה לשיגרה שלנו פה.
בקרים שקטים בבית ופעילות חברתית נוסח אמריקה בשעות אחר הצהריים.
ועד לביקור הבא...